מתי ואיפה מת הרמח"ל?

שרידי בית הקברות היהודי בכפר יסיף (ויקימדיה)

ר' משה חיים לוצאטו, יליד פדובה שבאיטליה, המוכר כרמח"ל, הוא מדמויות המופת של ההיסטוריה היהודית. תלמיד חכם, רב ומשכיל, מקובל ומשיחיסט, משורר ובלשן, פילוסוף ומחזאי, וגם מורה דרך  נערץ של קהילת תלמידים מוכשרים שהלכו בדרכו. מה לא? אלה שאף פעם לא שמעו את שמו יכולים לקרוא עליו בקיצור בוויקיפדיה העברית. 

ספר המוסר שחיבר, מסילת ישרים, שאותו קראתי בנעוריי בהעלם אחד, הוא מן החיבורים היחידים שהתקבלו בכל הקבוצות והחוגים של העולם היהודי. מאז ראה אור בראשונה, באמסטרדם 1740, הוא נדפס בעשרות מהדורות. לשונו העברית נהדרת ושווה לכל נפש, ותוכנו עוסק בדרך המומלצת לאדם מישראל להתקדם, צעד אחר צעד, כדי לתקן את נפשו, להשיג מידות טובות ולהתקרב לאל. הוא מתאר את המדרגות השונות של קיום רוחני עד הגעה למדרגת הקדושה, הנעלה מכולן.

והנה, למרות שעל רמח"ל הוצא בימי חייו שם רע של שבתאי ומשיחי, והוא וכתביו הוחרמו בידי רבני ונציה (פולמוס רמח"ל), החרם לא ממש תפס. בשל איכויותיו הספרותיות מסילת ישרים נלמד בשקיקה ובהערצה, מאז ועד היום, בקרב חסידים ומשכילים, בישיבות ובאקדמיה, בקרב בני ישיבות ליטאיות, תלמידי חכמים ובעלי בתים, ציונים דתיים וחילוניים גמורים.

הדפוס הראשון של מסילת ישרים, אמסטרדם 1740 (ויקימדיה)

מסילת ישרים היה גם אחד הספרים האהובים על פרופ' ישעיהו ליבוביץ, והוא נהג ללמדו בחוג תלמידיו ושומעי לקחו, שבסוף שנות השבעים של המאה הקודמת התכנסו מדי שבוע בביתו שברחוב אוסישקין בירושלים ובספריית בית הכנסת ישורון (ברחוב שמואל הנגיד). אגב, הספרייה היפה הזו כבר נסגרה בשנת 2007 וספריה פוזרו בעולם. 

בראשית 1977 השתחררתי מצה"ל והגעתי לירושלים. גרתי בבית הוריי ברחוב בצלאל, ובית הכנסת 'ישורון', שבו התפלל אבי, היה במרחק הליכה של כמה דקות. ליבוביץ, שהיה גם הוא ממתפללי בית הכנסת, לימד שם בכל שבוע במשך שנים (בעיקר את מורה נבוכים לרמב"ם ואת מסילת ישרים). הכניסה הייתה חופשית וכמובן שניצלתי את ההזדמנות וזכיתי לחוויה אינטלקטואלית מסעירה. מאז אותן שנים שמורה לי חיבה לספר זה. שיעוריו של ליבוביץ ראו אור ב-1997, שלוש שנים לאחר מותו בספר שהתבסס על תמלול הקלטות של המפגשים הללו. זהו עונג ממדרגה ראשונה לעיין במסילת ישרים לאור תובנותיו החריפות של ליבוביץ.

רמח"ל – 'הבחור מפאדובה' בלשונו של ביאליק – גם חיבר מחזות בעברית, ובכלל היה מחבר פורה מאוד שכתב עשרות חיבורים (לפחות מחציתם אבדו). בשנת 1743 הוא עלה לארץ ישראל, עם רעייתו ובנו, ממקום מושבו האחרון באמסטרדם – אולי בגלל הרדיפות נגדו – וקבע את מושבו בעכו. הוא לא הספיק לעשות הרבה בארץ ושנה אחר כך, ב-1744 (תק"ד) ויש אומרים תק"ז (1747), מת במגפת דֶּבֶר שהשתוללה בעיר, והוא (כנראה) בן 37 או 40.

היכן נקבר? על כך יש שתי מסורות שונות. רוב החוקרים מסכימים שנקבר בבית הקברות היהודי שבכפר יסיף, הסמוך לעכו. ההצבעה על כפר יסיף משכנעת, כי זה היה המקום שבו נקברו יהודי עכו במאה ה-18. תאמינו או לא, אבל עכו נחשבה – עוד בימי התלמוד – מקום הנמצא מחוץ לגבולות הקדושה של ארץ ישראל. זו הייתה הסיבה שיהודי העיר העדיפו להיקבר 'על בטוח', כשבעה קילומטר מזרחה, בבית הקברות היהודי של כפר יסיף, שהוא לכל הדעות בתוך גבולות ארץ ישראל. זאת ועוד, בזמן מגפה ממהרים לקבור את המתים, לא רק בגלל ההלכה שאוסרת הלנת המת אלא כדי לנסות ולמנוע את התפשטות ההדבקה.

ציון מחודש של מצבת קבר רמח"ל בכפר יסיף (ויקימדיה)

פרופ' יעקב ברנאי הזכיר לי את העבודה המקיפה על בית הקברות בכפר יסיף שכתב תלמידו המנוח אורי כהנא מקיבוץ בית העמק. היא נדפסה כספר ב-1986:

מסורת אחרת טוענת כי נקבר בטבריה. למה טבריה? אולי כדי להיות במחיצתם של גדולי ישראל אחרים, בראשם רבי עקיבא והרמב"ם, שיש מסורות על קבורתם בעיר הקודש טבריה. מחקר מעמיק הוכיח כי מדובר בבדיה המבוססת על טקסטים מזוייפים וציון הקבר בטבריה הומצא לראשונה רק לאחר הקמת המדינה – ראו בפירוט כאן.

בין כך ובין כך הגענו לעילת כתיבתה של רשימה זו. 

על ציון קברו (הבדוי) של רמח"ל בטבריה הונחה פרוכת שהכיתוב עליה קצת מוזר. אם לוקחים ברצינות את מה שנרקם שם מתברר שהוא נפטר לפני הולדתו או אולי נולד אחרי מותו... 

צילום: משה הררי

האם היה כאן גלגול נשמות ורמח"ל נולד מחדש?

האפשרות אכן קיימת, אבל יותר מסתבר שהרוקם – שאולי הוא בכלל מבני שבט אפרים, שבימי התנ"ך החליפו 'שיבולת' ב'סיבולת' – קצת התבלבל, ונתחלפה לו שנת תס"ז (1707) עם תש"ז (1947). קורה... 

ארץ הקודש: קרקפת טורקית, בדיקת גברא, קדושי מירון, ממלכת הדרייברים

גבר עצור! תפילין הנחת? (צילום: טובה הרצל)

א. כך הולכים המושתלים

תפילין והנחתם נהיו בזמנים הללו עניין אופנתי. ממצווה המכוונת ליחיד, בינו לבין עצמו או בתפילת שחרית בבית הכנסת, הפכה הנחת התפילין לטקס פומבי ('דוכן / עמדה להנחת תפילין') המתנהל בצורה מוחצנת ברחובה של עיר או בבתי הספר. 

אני לא זוכר שבבתי הספר הדתיים שבהם למדתי מישהו העלה על הדעת להניח תפילין בכיתה או במסדרונות, ובטח ובטח לא היו 'עמדות'. לשם ההגינות צריך גם לומר שדוכני הנחת תפילין בפרהסיה מטעמם של חסידי חב"ד מוכרים כבר עשרות שנים ואינם תופעה חדשה. מה שחדש הוא שנושא זה קיבל, כנהוג במקומותינו בשנים האחרונות, גוון פוליטי מפלג והפך מקור לסכסוכים ולמחלוקות ולתקיעת אצבע בעין. 

הביטוי 'קרקפתא דלא מנח תפילין', כלומר קרקפת (חלק הראש שעליו צומח השיער) שלא מונחים עליה תפילין של ראש, לקוח מהתלמוד הבבלי (ראש השנה, יז, ע"א), כדוגמה שהביא האמורא הבבלי רב למיהו 'פושע ישראל בגופו'. ניחא. בהמשך יש דוגמאות נוספות לפושעי ישראל כאלה, ואחת מהן מעניינת במיוחד: 

אמר רב חסדא: זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. אמר רב יהודה אמר רב: כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם.

ובכן, הדברים הבאים נועדו לבעלי הקרחות שבתוכנו, אלה הנושאים עיניהם מעלה בתחינה אילמת לנס גדילת השיער מחדש. דעו לכם: טורקיה היא לא המקום שלכם. בנוסף לכל הצרות הידועות, המשתילים דורשים מהמושתל לא להניח תפילין של ראש חמישה ימים לפחות (תפילין של יד זה בסדר)! וגם השיער המושתל או המודבק ('כמשל היה לדשא סנטטי על ראשו של המושתל') יוצר בעיה הלכתית של 'חציצה' בין התפילין לבין הקרקפת.

וישנם יהודים תמימים אשר אינם מודעים למכשול זה!

צילום: טל סגל

אהבתי במיוחד את השורה הדיבורית האחרונה, בה מוטחת שאלה בפני הקורא, בעירוב של עברית ויידיש: 'הייתכן רֶבּ ייִד'?!

ב. בדיקת גברא 

צילום: טל סגל

מה זה 'בדיקת גברא'? שאל אותי טל סגל בדאגה מסוימת. מה בדיוק בודקים שם במכון של איציק חזות?

ובכן, בדיקת גברא פירושה בדיקה אנושית, בידי אדם ולא בידי מחשב. ומה בודקים? את מלאכת סופרי סת"ם: ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אלה נחשבים לחפצי קודש וחלים עליהם כללי הלכה מחמירים שעשויים לפסול אותם (כמו אותיות מחוקות, טעויות בכתיבת הטקסט, גוויל קרוע). הבודק (גבר, גבר) אמור להיות מומחה בתחום, שביכולתו להבחין בבעיות שבדיקה ממוחשבת לא תגלה.

אגב, שימו לב לכתובת הג'ימייל הקוריוזית של מכון ברכת ה': birkathm ולא birkathashem כפי שאפשר היה לצפות. הסיבה אינה קשורה לרצון בקיצור, אלא פשוט מהימנעות מכתיבת שם הטאבו 'השם' (שהוא כשלעצמו הסתרה של השם המפורש), ועוד באנגלית (כמו שיש המקפידים לכתוב G-d, במקום השם המפורש כביכול God). 

ג. לא נשכח ולא נסלח

מתוך רשת X (ותודה לטובה הרצל)

ומשהו אחר לגמרי. זוכרים את אסון הר מירון? למה שתזכרו, בסך הכל 45 אנשים שילמו בחייהם על הברדק הישראלי. עברו  מאז כארבע שנים, הוקמה ועדת חקירה ונמצאו האחראים, אבל איש לא נתן את הדין בבית המשפט. מי שמכהן היום כיו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, היה אז השר לבטחון פנים, ואחרי האירוע קיבל על עצמו אחריות וטבע את מטבע הלשון שמאפיין את ממשלת ישראל הנוכחית: 'אחריות אין פירושה אשמה'.

מי כן אשם? כולם חוץ ממני... תכנית ההתנתקות, השמאל, יצחק רבין וכמובן אהרן ברק והיועמ"שית.

אבל עכשיו סוף סוף נמצא האשם האמיתי: אלה שהעזו להשתמש בסמארטפון ובאינטרנט בהר הקודש מירון!

ד. צדק תחבורתי

צילום: טובה הרצל

ה'דרייוערס' היא כנראה הפרנסה הצומחת ביותר בחצרות החרדים, בישראל ובאמריקה, ומדי פעם אנו נדרשים לה (כאן למשל). מדובר בשירות מוניות לכל דבר, שמתנהל ומתבצע בידי חרדים ('נהגים יראי שמים', בלי סמארטפון ועם פיקוח רבנים). הדרייווערס מסיעים את החפצים בכך על פי כללי ההפרדה המגדרית (נשים, אל תיעלבו. אפשר גם לקבל נהגת על פי דרישה). השבוע הדרייברים גם עלו לכותרות כשאחד מחברי הכנסת של יהדות התורה, משה רוט, ניסה במסגרת המו"מ הקואליציוני להכשיר את מעמדם החוקי.

דעת לנבון נקל שמדובר בפרנסה קלה ונקייה, או מה שקוראים אצלנו כסף שחור, בלי מסים ובלי קבלות. במודעה שלמעלה מצוינת, בין שאר המעלות, 'אפשרות לקבלה'. אפשרות...

ככל הנראה הדרייברים גם לא משלמים על רישיון למונית, ביטוח ועוד שטויות כאלה, אז מה הפלא שמדובר ב'מחירים של פעם'?

מה שעוד יפה במודעה זו יקרוץ לחובבי הלשון העברית: השילוב התלת-לשוני של עברית-יידיש-אנגלית: ממלכע'ס הדרייברים...

אם הנך רוצה לדעת: משפרים את ביאליק

איור: עמוס בידרמן, 2019 (פייסבוק)

את שירו של ביאליק, 'אם יש את נפשך לדעת', שנדפס בפעם הראשונה בשנת 1898, מכירים כל מעריציו לדורותיהם. רבים ציטטו מתוכו את השורות הנשגבות (גם אם מפותלות ופומפוזיות) על הערצת הלמדן הבודד, המוסר את נפשו על לימוד התורה בבית המדרש הישן. חוקרי ביאליק מצדם העירו כי יש לקרוא שיר זה בהקשר רחב, כשיר שבא 'לאזן' את הרושם הקשה שעוררה הפואמה 'המתמיד', שפורסמה כמה שנים קודם לכן, ובה מתח ביאליק ביקורת קטלנית על בית המדרש הישן.  

ח"נ ביאליק, השירים, מהדורת אבנר הולצמן, דביר, 2004, עמ' 143-141

            

מי היה מאמין שיצירתו של ביאליק תתחדש ותשתפר (כפי שנאמר בבדיחה הידועה על התרגום ליידיש של שייקספיר: 'פֿאַרטײַטשט און פֿאַרבעסערט', כלומר מתורגם ומשופר...). ועוד איפה? בגיליון חג השבועות תשפ"ה של העיתון החרדי יתד נאמן! בימים רגילים זו הייתה עילה להדחה ופיטורים או לכל הפחות פילוג פנימי בסיעה. 

אבל אנחנו לא בימים רגילים. היום, כשענייני לומדי התורה, שהשתמטותם אומנותם, על הפרק, צריך ל'גייס' אפילו את ביאליק למערכה. אבל ביאליק?! אומנם ביאליק למד בישיבת וולוז'ין, אבל הוא סר מן הדרך והתפקר. אפיקורוס ששנה ופירש הוא כידוע הגרוע מכולם, וחס ושלום ששמו או פרי יצירתו ייזכרו בעיתון חרדי. מה עושים?

לעזרת השם בגיבורים קם משורר חדש ושמו מ' וינר, שרקח מרקחת עלובה, פלגיאט שקשה לטעות במקורו. אגב, אני חושד שבכלל מדובר באישה (כידוע נשים בעיתונות החרדית נאלצות לוותר על שמן הפרטי, שיש בו משום קלות דעת וראש ועשוי לזעזע את נפשו התמימה של הקורא ולגרום לו לחטוא ולהחטיא).

אז יש ביאליק האמיתי של 'אם יש את נפשך לדעת', ויש וינר, או וינרית, של 'אם הנך רוצה לדעת'. צחוק צחוק, אבל לדעתי זו חוצפה שאין כמותה, ואם זו מהתלה הרי היא בטעם רע.

תודה לש"ש

אבל מ' וינר – תהא זהותו או זהותה אשר תהא – איננו הראשון (או הראשונה), ומן הסתם גם לא האחרון. 

הנה המלחין והזמר אהרן רזאל, ממובילי הסוגה הקרויה 'מוזיקה יהודית מקורית', שהוציא בשנת 2017 תקליט ושמו 'עד אמצא מקום', שאחד משיריו הוא 'אם יש את נפשך'. 

הלחנת שירי משוררים בכלל וביאליק בפרט היא דבר רצוי ומבורך, אך רזאל – הגם שלא הסתיר את מקורו הביאליקאי של השיר – לא שר ביאליק. הוא לקח את שתי השורות הראשונות, את השורה 'אל בית המדרש סור' ועוד כמה מטבעות לשון, ומכאן ואילך עשה בשיר המקורי כבשלו. שינה, השמיט והוסיף כראות עיניו, ואת כל הסלט הזה הלחין ברוב כישרון.

הנה לדוגמה כמה שורות שלו: 

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ, אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ וְלֹא הִתְיָאֲשׁוּ אַף שֶׁאָרְכָה לָהֶם, אָרְכָה לָהֶם, שְׁעָתָם אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ אֶת אֱמוּנָתָם אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת, סוֹד נִצְחִיּוּתָם סוֹד אַהֲבָתָם בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה, קֹשִׁי וְאָבְדָן, בִּימֵי רָעָה אִתָּם הָיָה בְּצָרָתָם נִסּוּ לְהַעֲבִירָם מֵעַל אֱמוּנָתָם. תָּמִיד יָדְעוּ, צוֹדֶקֶת הִיא דַּרְכָּם אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת סוֹד אַהֲבָתָם, נִצְחִיּוּתָם

אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַיָּשָׁן אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, אֶל בֵּית הַמִּדְרָש

בלי להיכנס לדיון ספרותי על איכות כתיבתו של רזאל, ברור שהוא 'תפס טרמפ' על שירו הקאנוני של ביאליק והכניס לתוכו צירופי מילים שכלל לא עלו על דעתו של ביאליק (למשל, 'סוד נצחיותם סוד אהבתם', ועוד ועוד).

אגב, באתרי המרשתת החרדיים, ככל שבדקתי, השיר מיוחס בשלמותו לרזאל, ואף מילה על ביאליק...

הנה השיר של רזאל:

 

האם מותר ליוצר לעשות כך? איפה עובר הגבול בין מְקור-השראה לבין גניבה ספרותית (פלאגיאט) או עיוות המקור, שגם זכה למעמד קנוני? האם רזאל היה מעז לעשות וריאציה כזאת על טקסט מקודש מן התנ"ך או מסידור התפילה?

בזמר העברי מוכרות תופעות דומות. דוגמה שעולה על דעתי: זמן לא רב לאחר שכתבה נעמי שמר את 'ירושלים של זהב', כתב מאיר אריאל את 'ירושלים של ברזל', לאותו לחן. הוא כמובן לא הסתיר – וגם אי אפשר היה להסתיר – את הזיקה בין שיר המחאה הפרטי שלו, כצנחן שלחם בקרבות ירושלים במלחמת ששת הימים, לבין השיר הקנוני שכבר הפך לכמעט המנון. זה היה מהלך מוזיקלי חתרני המודע לעצמו ולמקורותיו. אנו יודעים כי נעמי שמר לא אהבה זאת, בלשון המעטה, ואף שקלה לתבוע את אריאל לדין על הפרת זכויותיה, אך בסופו של דבר נמלכה בדעתה. היא נפגשה עם מאיר אריאל ואישרה לו להמשיך ולהשמיע את שירו (ראו כאן).

מה היה ביאליק חושב על עבודתו של רזאל, האם היה כועס (שלא לומר מתרתח) או מביט בה בעין יפה? איני יודע, אבל אני כמעט בטוח שאת 'מ' וינר' הוא היה תובע לדין על התחזות ועל פגיעה בקניין הרוחני, שלו ושל התרבות העברית. 

ביאליק הצעיר, 1903

אַלטע זאַכן (ה): החור שבגרוש ועוד ביטויים שאבדו

רשימות קודמות בסדרת 'אַלטע זאַכן'

א. חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

ב. ויהי אור

ג. מה אכלו ומה שתו?

ד. מי יבנה בית?

כתב וצילם דנ'צוּ ארנון

לא רק חפצים אלא גם מושגים שהיו ואינם עוד שמורים בזיכרוני, מכוסים באבק ומונחים בבוידעם שבראשי. אלו מושגים או ביטויים שמוכרים רק לבני גילי (המתקרב לתשעים) ומאחוריהם מסתתר סיפורם של הימים בהם היה בגרוש חור. מי יודע היום מה זה בכלל גרוש, ועוד עם חור?

עשרה מיל הם גרוש

יוסי גמזו היטיב לנסח זאת בשיר שכתב בשנת 1965 'איפה הן הבחורות ההן?', השיר, על פי לחן רוסי עממי, נפתח במילים האלה: 

כשבגרוש היה חור והוצאנו

את הזמן על ביצות וכבישים
לא היו חתיכות בארצנו

אך היו, יא חביבי, נשים...

הנה יהורם גאון. פסקול חביב לקריאת רשימה זו...

במטולה שמעתי ילד צועק 'אוֹי מָיי גוֹד!', וילד באילת קילל את 'הפַקִינְג מורה למתמטיקה'. בעולם הגלובלי, שיש בו בליל שפות שאפילו במגדל בבל לא הכירו, שוב אין מושג שהוא רק לוקאלי.

בימי העליות הראשונות דיברו בני הגליל בבּ' דגושה בעקבות המורה יצחק אפשטיין שלימד בראש פינה ('בּוֹבֵּע, יָא בּוֹבֵּע, תְכַּנְסִי בַּבָּיִת לִפְנֵי שֶׁיוּכְלוּ אוֹתָךְ הַזְבּוּבִּים' – שייקה אופיר במערכון 'המושבניק'). בילדותי הילדים בחיפה, בתל אביב או בירושלים  דיברו קצת אחרת. 'בָּלוֹרוֹת' בחיפה של ילדותי, היו 'ג'וּלִים' או 'גוּלוּת' בתל אביב או בירושלים, ו'שִׂיחִים' או 'סילקים' (חישורים בגלגלי האופניים) היו 'שְפִּיצִים' בפי ילדי ירושלים, שבנוסף לכל גם השוויצו עם ה'מאאתיים' שלהם. 

תעודה על רכישת אופניים (נוסטלגיה אונליין)

א. חַארת אל-טאנק

'חארת אל-טאנק' היה פעם ביטוי נפוץ שפירושו חור נידח. 'המוצב שלנו היה תקוע בחארת אל-טאנק, אפילו כלב לא הגיע לשם', היו אומרים בפלמ"ח. ובכן, חארת אל-טאנק זה שם של מקום קיים, שכונה בירושלים שבהחלט שווה ביקור.

בעברית ובערבית מתחלפות האותיות ת' וש'. חארת מקורה בשורש חַרְש, ופירושה חלקת אדמה, שטח שאפשר לחרוש בעזרת צמד שוורים. מכאן הושאלה המילה, וכיום 'חארת' פירושה בערבית שכונה. המילה טאנק מקורה במילה האנגלית Tin (פח). הצירוף חארת אל-טאנק פירושו אפוא 'שכונת הפחים'.

בשנת 1855 רכש משה מונטיפיורי, בכספי עיזבונו של יהודי-אמריקני עשיר בשם יהודה טורא, את השטח שממערב לעיר העתיקה, שמכאן ואילך נקרא 'כרם משה ויהודית'. על מקצת השטח נבנו בתי משכנות שאננים, ולידם טחנת הרוח המפורסמת, והיתר גודר אך נשאר ריק.

כשנפטר מונטיפיורי לא נמצאו בצוואתו הוראות לגבי השטח, ואם כך הרי ברור שזהו שטח הפקר. בקיץ 1886 פלשו אליו עניי העיר והקימו שכונה שנקראה 'חַאפּ' (ביידיש: לחטוף). באותם ימים העץ לבנייה היה יקר ועניים בנו לעצמם בקתות מיריעות פח שאותן לקחו מפחי נפט שהתרוקנו. זו הייתה שכונת פחים צפופה ומכוערת. רק בשנת 1892 הצליחו מנהלי עיזבון מונטיפיורי לפנות את הפולשים ולהקים על אדמתם את שכונת 'ימין משה'.

מה עושים עם העניים שפונו? נאספו תרומות ונקנה שטח באזור מרוחק ושומם, מעבר לשכונת מחנה יהודה, שהייתה אז השכונה הקיצונית במערב העיר. לשם העבירו את בקתות הפח ומאז נקראה השכונה בשם הנאה 'שֶׁבֶת צדק' (אולי כי במקור תושביה ישבו שלא בצדק על אדמת מונטיפיורי). אבל בפי העם נקראה השכונה חארת אל-טנק, שכונת הפחים, ומאחר שהייתה הנידחת והעלובה בשכונות ירושלים, הפכה שם נרדף למקום הנמצא בקצה העולם, חור נידח. 

בית בשבת צדק עם קיר מפחי נפט (צילמתי בשנות השמונים)

ב. מִסְפָּר

גם גסויות, כך כינו פעם ניבול פה ('ואליהו השמן אומר מילים נורא גסים', כתב יהונתן גפן בשירו 'אתם זוכרים את השירים'), שייכות להיסטוריה של התרבות. בסופו של דבר, בני אדם, מאז שנוצרו על ידי אלוהים או האבולוציה, התרבו בכוחות עצמם. 

מי שנפשו עדינה מדי לדיון הומוריסטי בסלנג מיני יכול להפסיק כאן.

כשהייתי צעיר אמרו 'לעשות מספר', כאשר הכוונה הייתה לקיום יחסי מין. אחד מחברי הקיבוץ שלי שאל את נורית אם יש לה מספריים. 'יש לי, אתה רוצה?', היא ענתה בשאלה. – 'כן, מספר אחד לי, ומספר אחד לאורי'. ידידי המנוח יוז'י, ששירת במלחמת העולם השנייה במדבר המערבי של מצרים, סיפר לי על מקור הביטוי.

החיילים בצבא הבריטי קיבלו פעם בחודש 'אפטר דיוטי'. משאית הסיעה אותם לאלכסנדריה, לבית בושת גדול שהיה תחת פיקוח צבאי. רופא ישב בכניסה, רשם את הפרטים של כל חייל ונתן לו פתק עם מספר – זה היה המספר של הבחורה שאיתה הוא אמור לבלות, וכך יכלו רשויות הבריאות של הצבא לעקוב, ככל שהיה צורך בכך, אחרי הפצת מחלות מין. במשאית, בדרכם חזרה לבסיס, חלקו החיילים את חוויותיהם, משהו כמו '58 היא מספר משהו משהו', וכך חדר המונח 'מספר' לסלנג העברי. 

מאוחר יותר עברנו לביטויים כמו 'להרים' או 'מתרוממת'. היו שאמרו שזה בא מהאמרה הגברברית 'בואי אתי לשפת הים וארים אותך עד שתראי את קפריסין'. אכן שוביניסטי, אבל באותם ימים לא היה דבר כזה 'פוליטיקלי קורקט'...

בית הקברות הצבאי הבריטי באל-עלמיין (צילמתי ב-2010)

 

ג. לנסוע לרחובות

האוטובוס לרחובות, 'דרום יהודה' (צילום: נח סלוצקי, דני גולדשמידט, ויקימדיה)

כמה צנועים היינו! הבנות הלכו בדרך כלל בחצאיות קצרות, ובימות הקיץ הציגו רגליים שזופות עם מכנסי התעמלות קצרים וצמודים שהיו להם גומיות במוצא הרגליים. כשישבנו במעגל בפעולה בתנועת הנוער, קרה לעיתים שבגלל חצאית קצרה מדי ראו לנערה, אוי ואבוי, את התחתונים. לבנות הייתה מילת קוד להודיע לאותה נערה שהיא מושכת את מבטי הבנים: 'את נוסעת לרחובות'...

למה לרחובות? ובכן, כל תחתוני הבנות היו אז בצבע ורוד. זה היה גם צבעו של כרטיס הנסיעה באוטובוס מתל אביב לרחובות...

הנה כך נראינו פעם. זהו הצילום הראשון שצילמתי במצלמת קודק-בוקסה שקיבלתי מהורי בשנת 1946. תיעדתי את המחנה הראשון של הקבוצה שלי מקן השומר הצעיר בקריית חיים. זה היה ליד כפר ביאליק.

ד. לקשור את החמור

באמצע הפעולה מישהו היה צריך פיפי. קורה. 'אני יוצא לקשור את החמור', הוא היה מכריז ויוצא להשקות בחֲשֵׁכָה את עץ הברוש ליד הקן. כולם הבינו לאן הוא הולך, אבל אף אחד לא טרח לשאול את עצמו מהו המקור של הביטוי. 

ובכן, כנראה שמישהו בימים ההם למד מהבדווים. הבדווים מקפידים על לשון צנועה בחברה מכובדת. כך למשל, אם לבדווי, היושב על השטיח בשיכול רגליים, מציץ מתחת לעבאיה קצהו של איבר מינו (הבדואים לא לבשו תחתונים) יגידו לו בלשון רמז 'רואים לך את האף'. וכך, אם יושבים המכובדים באוהל האירוח, לוגמים תה חריף ומדברים בוליטיקה ואחד נצרך לנקביו – הוא יתנצל ויגיד שהוא הולך לקשור את החמור שלו. 

חמור בדווי קשור במדבר יהודה (ברקע: מנזר מר סבא, 2018)

__________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il