שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי: 'השלושה' על מפת הארץ (א)

אירוע לזכרם של שלושה מבני ראשון לציון שנהרגו בפיגוע אוטובוס בכפר דרום, 1995 (אתר העירייה)

מאת אבי בלדי ודוד אסף

במאמרה 'הנצחה מספרית ושִׁיוּם העבר: זיכרון ושכחה במרחב הציבורי בישראל', שנדפס בספר שמות מקומות וזהות מרחבית בישראל-פלסטין (רסלינג, 2018), כתבה חוקרת הזיכרון הישראלי יעל זרובבל: 'ההנצחה המספרית כרוכה בתהליך קנוניזציה שמעניק למספר משמעות סמלית מוגדרת, המעצבת אותו מחדש כייצוג קולקטיבי של קבוצה מסוימת וידועה [... היא] משתמשת בסמל מתמטי מופשט על מנת לזהות את הקבוצה המונצחת' (עמ' 192). בהמשך ציינה זרובבל, כי ראשיתה של ההנצחה המספרית נעוצה במושגים כמו 'שלושת האבות', 'ארבע אמהות', 'עשרת הרוגי מלכות' או 'שנים עשר השליחים', וגם בעלייה הדרמטית בהנצחת נופלים לאחר מלחמת העולם הראשונה ('גרסה חילונית של מות קדושים').

זרובבל גם הצביעה על ריבוי ההנצחה המספרית הקטנה ('השניים', 'השלושה' ו'הארבעה'), אשר לרוב קשורה לאירועים מקומיים. שמות אלה מופיעים ברשויות מקומיות שונות בישראל ולא תמיד נלווה להם הסבר שמאפשר להבין את הרקע ההיסטורי של השם. אירועי השבעה באוקטובר והיקפי הטבח בקיבוצים, במושבים ובערים, מציפים שאלות חדשות על הנצחה וזיכרון. אנדרטאות זמניות רבות הוקמו במרחב עוטף עזה והן מנציחות את מקום נפילתם של חיילים, שוטרים ואזרחים שנקלעו לתופת, אולי מתוך תקווה שאלה יהפכו עם הזמן לנקודות הנצחה קבועות וימשיכו להדהד את זיכרון הנופלים וגבורת הלוחמים.

לפני כמה שנים התפרסמה בבלוג עונג שבת רשימתו של אבי בלדי, הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ? 'השניים' ברחובות ישראל' (25 בנובמבר 2022), ובה תוארו רחובות ואתרי הנצחה הקשורים ב'שניים', שרובם מנציחים נופלים מקומיים או כאלה שהגורל זימן אותם יחד. הפעם נתחקה אחרי 'שלושה' ונדון מעט בסיפורים שמאחוריהם. כמתבקש, ובעיקר בשל ריבוי החומר, יחולק מאמר זה לשלושה: החלק הראשון יעסוק ברחובות בערי ישראל הקרויים על שם שלושה; החלק השני יעסוק בקיבוצים ובמושבים, בגנים ובמצפים; השלישי – בגשרים, בכיכרות, בחורשות ובשאר אתרי זיכרון. 

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים (משלי, ל 18)

א. רחוב השלושה בתל אביב

בשכונת יד אליהו שבמזרח תל אביב נמצא רחוב השלושה, אך לאורך הרחוב אין ולוּ שלט הסבר אחד על פשר השם.

צילום: איתמר לויתן

הרחוב נקרא על שם שלושה קצינים מגדוד 2 של חטיבת קרייתי שנפלו במלחמת העצמאות. וזה סיפורם: לאחר כניסתה לתוקף של 'ההפוגה השנייה', קיבלה חטיבת קרייתי, אשר השתתפה עד אז בקרבות 'עשרת הימים', את האחריות להחזקתם של כמה משלטים באזור הכפר הערבי הנטוש ג'ימזו. ב-20 ביולי 1948 ערכו ישראל שחורי (יליד 1913) מפקד מרחב תל אביב והקצינים יחזקאל בן דוד (פוגץ') ואלכסנדר (שׁוּרָה) אשרוביץ, סיור ממונע לצורך הקמת משלטים חדשים. רכבם עלה על מוקש נגד טנקים ושלושתם נהרגו במקום. 

ישראל שחורי במדים (ויקיפדיה)

שחורי הועלה לדרגת סא"ל ונקבר יחד עם בן דוד בבית הקברות נחלת יצחק, מקום קבורתם של כאלף חללים ממלחמת העצמאות. על שמו של שחורי נקראה המעברה 'מחנה ישראל', סמוך ללוד, מזרחית למקום נפילתו; על שם יחזקאל בן דוד, נקרא הגשר מעל נחל איילון בכביש 412. אלכסנדר (שורה) אשרוביץ, שהיה מזכיר קיבוץ גבעת ברנר ושם הובא למנוחת עולמים, הונצח בשמו של מחנה שׁוּרָה הסמוך, אשר התפרסם כמפקדת זיהוי גופות החללים ממתקפת השבעה באוקטובר. שלושתם הונצחו גם בערים נוספות כמו בת ים. 

אנדרטת זיכרון למפקדי ההגנה באזור תל אביב, סמוך למושב גמזו (צילום: ישראל שחורי, ויקימדיה)

כתובת הזיכרון שנשחקה וחודשה (יזכור)

בתל אביב יש אנדרטת זיכרון לשלושה לוחמים נוספים, אשר נפלו בתש"ח (5 בדצמבר 1947ׂ) בקרב על שכונת התקווה שבמזרח תל אביב: נסים עזיז, מיכאל (מיכה) פישר ויעקב שיף. פישר, בן יחיד, נהרג מאש חיילים בריטים, כאשר ניסה לחלץ את שני הלוחמים הפצועים.

לוח זיכרון בשכונת התקווה (יזכור)

מימין לשמאל: מיכה פישר, נסים עזיז, יעקב שיף (יזכור)

'כיכר השלושה', לזכרם, ממוקמת משום מה דווקא בקצה רחוב ויצמן שבצפון תל אביב, סמוך לירקון.

צילום: אבישי טייכר (ויקימדיה)

 

ב. רחוב השלושה בבני ברק

מעריב, 12 בדצמבר 1986

שמו של רחוב השלושה, רחוב קטן ונידח בבני ברק, נדון בישיבה של הכנסת, ב-28 באוקטובר 1986. הוא זכה לכבוד זה בשל קומבינה שביקשה העירייה לערוך: להחליף את שם הרחוב ולקרוא לו על שמו של 'החשב סופר' (הרב אברהם שמואל בנימין סופר, שהיה חבר מועצת גדולי התורה).

על פי פרוטוקול הדיון, שאלה ח"כ גאולה כהן מסיעת התחיה את שר הפנים:

נוכח החלפת שמות רחובות בבני ברק, הנושאים את שמות חללי צה"ל קדושי האומה, והפגיעה במשפחותיהם ובמשפחות כל עם ישראל, אודה לך אם תשיבני: 

‎1. מה בדעתך לעשות כדי לתקן את המעוות ולהחזיר לרחובות אלה את שמותיהם של חללי צה"ל?

‎2. מה בדעתך לעשות כדי להעמיד במקומם את האחראים למעשה הזה?

ושר הפנים הרב יצחק פרץ (ש"ס) השיב: 

בראשית דברי אני מוצא לנכון לציין שהנושא הנדון היום הוא בעל רגישות מיוחדת, ועל כן אופן הטיפול בו חייב להיות נגזר מרגישות זאת. כרב וכשר בישראל אני רוצה להדגיש את החשיבות הרבה הקיימת בהנצחת זכרם של קדושי ישראל, אשר מסרו נפשם על הגנת העם והארץ. זכרם של חללי צה"ל קדוש בעיני כל חלקי האומה [...] לכן, מחובתנו להנציח את זכרם לא רק בלבבות ובנפשות אלא גם באתרים שונים, כדי שזכרם לא יסוף מקרבנו ולמען יסופר לדורות הבאים [...] לגופו של עניין: עיריית בני ברק לא ביטלה את שמות הרחובות שבהם מדובר. רחוב 'השלושה' הוא בעל עיקול טבעי היוצר למעשה שני רחובות. חלקו האחד של הרחוב נשאר גם עכשיו באותו שם שהיה לפני כן, בשם רחוב 'השלושה', ואילו חלקו השני, מעבר לעיקול, נקרא רחוב 'חשב סופר'. רחוב 'מבצע קדש' חולק לשניים לאחר פטירתו של דוד בן-גוריון. בחלקו האחד נשאר בשמו רחוב 'מבצע קדש', ואילו חלקו האחר נקרא עד לאחרונה בשם רחוב 'דוד בן-גוריון'. עם שינוי שמו של רחוב 'מודיעין' העובר בתחום שיפוטה של בני ברק לרחוב 'בן-גוריון' שונה שמו של רחוב 'בן-גוריון' הקודם לרחוב על שם הבאבא סאלי. 

מבולבלים? גם אנחנו... 

גם וגם... 'רחוב חשב סופר (השלושה)' (צילום: יוחנן פלוטקין)

אז את מי בעצם מנציח רחוב השלושה בבני ברק? 

בשילוט העירוני ברחוב אין מילת הסבר, וכפי שראינו בדבריו של מזכיר העירייה, בקטע העיתון שהובא לעיל, 'איש לא ידע מי הם השלושה'... באותה כתבה צוין כי אחד מן השלושה היה פנחס גלברט, ימאי ארץ-ישראלי ששירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ומקום קבורתו לא נודע (הוא מצא את מותו באונייה ארינפורה, שב-1 במאי 1943 ספגה פגיעה ישירה של מטוס גרמני והוטבעה. עמה ירדו למצולות 139 חיילים ארץ-ישראלים ששירתו בצבא הבריטי).

השלט המקורי ברחוב השלושה (הצילום באדיבות דורית ברק, חוקרת תולדות בני ברק)

יהושע לביא, מורה דרך יליד בני ברק, הפנה אותנו לוויכוח נושן בקבוצת הפייסבוק הפרטית 'זכרונות ילדות בני ברק' ומשם מתברר כי לא רק שמדובר בשלושה חללים ממלחמת העולם השנייה, אלא ששלושתם – פנחס גלברט, צבי טורק וצבי שיפר – גם היו בני אותו רחוב!

בשלט זיכרון שנקבע ברחוב ביוזמה פרטית, בתגובה על הקומבינה של העירייה, נכתב:

רחוב השלושה 

נקרא ב-1.4.46 על שמם של צבי שיפר פנחס גלברט וצבי טורק הי"ד

השלושה היו חיילי יחידה עברית להובלה 462 בצבא הבריטי

הם נספו בים התיכון יחד עם 140 מחיילי הפלוגה בדרכם לזירת הקרבות באירופה, 

כאשר אונייתם טובעה על ידי הנאצים בכ"ז בניסן תש"ד, 1.5.43.

השלושה שחיו ברחוב זה, לא זכו להגיע לקבר ישראל

יהי זכרם ברוך

שלט הזיכרון הפרטי ברחוב השלושה (צילום: יוחנן פלוטקין)

באותה קבוצת דיון התברר גם, כי אביו של אחד הנופלים כעס כל כך על שינוי שם הרחוב ותלה שלט עצמאי שבו נכתב: 'רחוב השלושה: מעתה ועד עולם'...

שלט הנצחה לנופלים בני העיר בבית הכנסת הגדול של בני ברק במלחמת השחרור ובמבצע סיני
שמות 'השלושה', שנפלו ב-1943, לא צוינו כאן (צילום: יהושע לביא)

אגב בבני ברק גם רחוב ייחודי שקשור לשלושה: רחוב שלוש השעות.

צילום: יוחנן פלוטקין

לא תנחשו במה מדובר...

הכוונה למבצע מוקד, מכת הפתיחה שהחלה את מלחמת ששת הימים בתקיפות פתע על שדות התעופה של מצרים, שבהן הושמד חיל האוויר המצרי (מספר השעות לא כל כך מדויק, אבל העיקר הכוונה).

ג. רחוב השלושה בִּיהוּד

רחוב השלושה, יהוד (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

רחוב השלושה ביהוד מנציח פיגוע אכזרי שהתרחש ב-12 באוקטובר 1953 ובו נרצחו סוזאן קניאס בת 39, ושני ילדיה הקטנים בנימין ושושנה, בחדירה של חוליית מחבלים פלסטינים, שבאותם ימים נקראו מסתננים או 'פדאיון'. הם חדרו ליישוב, השליכו רימון מבעד לחלון והרגו את האם וילדיה. ילד נוסף נפצע קשה ומת לאחר שלוש שנים. על השילוט נזכר רק שמם הפרטי של הנרצחים ושם המשפחה קניאס נשמט. 

סוזן קניאס (אתר לעד)

מעריב, 13 באוקטובר 1953

פיגוע מזעזע זה הוביל לפעולת התגמול הצה"לית בכפר קיביה. תוצאותיה הקשות – הרג של כשישים כפריים, כולל נשים וילדים, והרס של כ-45 בתים – העלו על סדר היום המשפטי והציבורי, בארץ ובעולם, סוגיות של ערכים, טוהר הנשק ונקמה. שמה הרשמי של פעולת קיביה היה 'מבצע שושנה', על שם סוזן קניאס.

שני ילדי המשפחה שניצלו התקשו להמשיך בשגרת חייהם גם עשרות שנים לאחר הפיגוע, כפי שעולה מכתבתו של אביחי בקר 'ילדי קניאס', שפורסמה בעיתון הארץ בשנת 2003.

ד. רחוב שלושת בני עין חרוד בבאר שבע

צילומים: יעל בר

בעיר העתיקה בבאר שבע יש רחוב ושמו 'שלושת בני עין חרוד' – מי הם, ומדוע התגלגלו לבאר שבע?

מדובר בשלושה חברי קיבוץ עין חרוד, לוחמים בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, שנפלו על משמרתם בנגב אך באירועים נפרדים.

משה אלברט יצהר אומנם נולד בקייב (אז בברית המועצות) וגדל בנהלל אך את ביתו הקים בעין חרוד. בימי מלחמת העצמאות הוצב במצפה בית אשל ושימש מפקד הפלוגה שהגנה על הנקודות המבודדות בנגב. בי"א באייר תש"ח (20 במאי 1948) נהרג משה בהפגזה מכיוון באר שבע הערבית. הוא נקבר בבית אשל וכעבור שנה נקבר שוב בעין חרוד.  

משה אלברט

נמרוד לויטה, בן עין חרוד, סמג"ד בפלמ"ח, נהרג לאחר סיומה של מלחמת העצמאות כשרכבו עלה על מוקש בדרך לבית גוברין. הוא נקבר בעין חרוד. לאחר מותו ראה אור לקט ממכתביו: בעלות ימיו: אגרות ורשומות (הקיבוץ המאוחד, תשי"ט).

משמאל: נמרוד לויטה (פלמ"ח בפייסבוק)

לזכרו של נמרוד לויטה הוקמו מצפור, חורשה ואנדרטה בגלבוע.

הלל לביא, בנו של שלמה לביא, מדמויות המופת של העלייה השנייה וממנהיגי מפא"י והתנועה הקיבוצית, ליווה שיירות אספקה לכפר דרום. ביום השני להפוגה הראשונה פתחו המצרים באש על השיירה והלל שנפצע מת כעבור כמה ימים. גם הוא נקבר תחילה בכפר דרום וביום השנה למותו הועבר לקבורה בקיבוצו עין חרוד. אחיו הבכור ירובעל נפל כמה חודשים קודם לכן בקרבות באזור הגלבוע.

ירובעל, אילנה והלל לביא

סיפורה המופלא של משפחת לביא מובא בסרטו של עפר מדניקוב:

ה. רחוב השלושה בבית שמש

חנוכת רחוב השלושה בבית שמש, 2021 (דוברות העירייה)

רחוב השלושה בשכונת נווה שמיר בבית שמש נקרא על שם שלושת הנערים נפתלי פרנקל, איל יפרח וגיל-עד שָׁעֶר, שנחטפו בידי מחבלי חמאס באזור גוש עציון ונרצחו ב-12 ביוני 2014. ככל הנראה, במקור נועד הרחוב להיות קרוי על שם שלושת בני משפחת רמון (אילן, רונה ואסף רמון), אך אישור המשפחה התמהמה. הדבר הוביל למעין סערה בקואליציה של ראשת העירייה דאז עליזה בלוך, שכן האישור לשינוי לא עבר במועצת העירייה כנדרש.

*

ככל הידוע לנו, בארץ יש לפחות עוד שלושה רחובות הקרויים 'השלושה'. 'רחוב השלושה' בזכרון יעקב קשור בשלושה שנפלו בעמק בית שאן ב-1938 וסיפורם יובא בחלק הבא, כשנעסוק ב'גן השלושה' (סח'נה); ביישוב רמת צבי יש 'סמטת השלושה', אך לא הצלחנו לאתר מידע עליה, והוא הדין ברחוב השלושה במושב זיתן. נשמח אם מי מן הקוראים ישכיל אותנו על רחובות אלה וימציא לנו תמונות שלהם.

כאמור רשימה זו עסקה רק ברחובות ולא באתרי זיכרון אחרים על שם 'שלושה' – אלה יובאו בשני החלקים הבאים שיתפרסמו בשבועות הקרובים.

_______________________________________ 

אבי בלדי הוא עורך דין ומורה דרך abvrio@gmail.com 

דוד אסף הוא עורך בלוג עונג שבת dassaf@tauex.tau.ac.il

סיפורי רחובות: החזה של נעמי שמר

טקס הענקת פרסי ישראל, 1983. בשורה התחתונה (מימין לשמאל): חיים חפר, נעמי שמר, משה וילנסקי
(צילום: יעקב סער, ארכיון התצלומים הלאומי)

המדור 'סיפורי רחובות' מופיע בבלוג מראשיתו, וכבר פרסמתי 190(!) פוסטים תחת כותרת זו. בפוסטים הללו הצבענו על טעויות קלות וגסות, מתחנו ביקורת בונה ובאמצעותה למדנו והשכלנו, גיחכנו על דברים משעשעים ולגלגנו על בּוּרוּת מביכה, הענקנו ציונים לשבח וציונים לגנאי, מצאנו הסברים מופרכים, החלפת שמות והסברים, טעויות וחוסר עקביות בתאריכים, בתרגומים או בתעתיקים – מה לא? אבל דבר כזה, למיטב זיכרוני, עוד לא היה לנו... זה בלי ספק השיא של השיאים.

מאז הופיע 'גוגל טרנסלייט' בעולמנו, וכמובן עם הפצעתה של הבינה המלאכותית (AI; Artificial Intelligence) והפיכת ה-Chat GPT לכלי עזר אישי, שצמוד לכל מחשב, אפשר לצפות לטעויות בכל תחומי החיים, ומתברר שגם בתחום שילוט הרחובות וההנצחה. וכמו שכבר אמרו חז"ל, הבעיה אינה בשימוש בכלים הללו כשלעצמם, אלא בכך שאין עליהם בקרה של המשתמש, וכבולעו כן פולטו. כאשר מדובר ברשות הרבים, אין מקום לחסוך ונדרשים מומחים בני אנוש שיבדקו את 'המוצר'. הם אולי יקחו כמה שקלים בעבור הבדיקה, אבל תוצאותיה יצדיקו את ה'בזבוז' מהר מאוד.

אז הנה סיפורה של שדרת נעמי שמר בעיר באר יעקב שבמרכז הארץ. 

באר יעקב כבר מזמן אינה סתם מועצה מקומית נידחת ליד נס ציונה, רמלה ומחנה צריפין, אלא עיר ואם בישראל (מ-2021), שחיים בה כ-38,000 איש ואישה. יש לה עירייה תוססת ומתפקדת ולרחובותיה הרבים יש כמובן שמות.

סמליל המועצה המקומית באר יעקב אומץ ב-1958 (ויקיפדיה)

נעמי שמר זכתה, ובדין שייקרא על שמה רחוב ארוך בבאר יעקב. לא סתם רחוב אלא שדרה, ובקיצור הנהוג בארץ שד' נעמי שמר. השדרה היא חלק משכונה שבה יש 'טיילת חתני פרס ישראל' ורחובות הנושאים את שמותיהם של כמה מהבולטים בתחומי האומנויות, ובהם לאה גולדברג, אפרים קישון ואהוד מנור. נעמי שמר, המשוררת והמלחינה האהובה, זכתה לכבוד גדול ורחוב ארוך במיוחד קרוי על שמה.

מפות גוגל

ד"ר מאשה הלוי הזדמנה בשבוע שעבר למפגש הרחובות שד' נעמי שמר ודרך רון ארד (כביש 4313) בבאר יעקב. היא נשאה עיניה לשמים ולא האמינה למראה עיניה. מאשה ידעה שגם אנחנו לא נאמין לה ונחשוד שמדובר בתעלול פוטושופ (וכבר היו דברים מעולם; ראו בפוסט 'השלטים המזוייפים ואני', 26 ביולי 2021), ולפיכך צילמה את עצמה מתחת לשלט. היא פרסמה את התמונות בשבת שעברה בדף הפייסבוק שלה, והיה מי שהפנה את תשומת לבי לכך:

הצילום באדיבות מאשה הלוי

אני מודה שעברו כמה שניות עד שתפסתי את גודל הפדיחה. 

צילום: מאשה הלוי

אתם מבינים? מכונת התרגום חסרת הַבִּינָה הֵבִינָה שהקיצור שד'[רות] פירושו שָׁד, חזה (Breast), ואפילו לא שכחה את הגרש שמעל הקיצור שד', וכך יצא העגל הזה...

לא ברור כמה זמן נמצא השלט הזה על מכונו, ולמען האמת זה לא משנה. בתחושה שחייבים לתקן את הטיפשות המביכה הזו כמה שיותר מוקדם, כתבתי מייד אימייל לכמה גורמים בעיריית באר יעקב. האימייל נשלח ב-16 באוגוסט בשעה 10:26:

שלום לך מר אריה אפשטיין, דובר עיריית באר יעקב, ושלום גם לכן, גב' ג'ודי זיתון, יועצת ראש העיר למעמד האישה ועו"ד נטלי צ'רכי מסורי מנהלת לשכת ראש העיר. 

ברחוב שד' נעמי שמר, פינת רחוב רון ארד, צולם אתמול השלט הבא: Naomi Shemer Breast'

אין מדובר בבדיחה או ב'פייק'. הצלמת היא ד"ר מאשה הלוי, שתיעדה את עצמה עם השלט המביש. לא רק שמדובר כנראה בתרגום מביך מ'גוגל טרנסלייט', אלא שהתוצאה גובלת בביזוי מיני (התייחסות לחזה של נעמי שמר) ובהשפלה של אחת מגיבורות התרבות החשובות והאהובות שלנו. 

אני מבקש מכם פעולה מיידית להסרת הביזיון הזה. אודה לכם על התייחסותכם המיידית, ועל תיעוד מצולם של התיקון. 

דוד אסף

בעבור ארבע דקות בלבד(!), בשעה 10:30, הגיבה עו"ד נטלי צ'רכי מסורי, מנהלת לשכת ראש העיריה וכתבה לי כך:

שבת שלום מדובר בטעות אנוש מצערת.

המלל הוסתר כבר אתמול והשלט כמובן יוחלף.

כמובן שבאר יעקב מוקירה את זכרה ופועלה של נעמי שמר ועל כן קראה את הרחוב על שמה מלכתחילה.  

בברכה,

נטלי צ'רכי מסורי, עו"ד

מנהלת לשכת ראש העיר ומקדמת בריאות יישובית 

נטלי צירפה כהוכחה את הצילום הבא, וממנו אני למד שלא הייתי הראשון שהתריע אלא כבר קדמוּני אחרים (הראשון היה כנראה צחי הולצברג, ב-14 באוגוסט, בדף הפייסבוק 'תושבי באר יעקב שלנו'. כפיים!):

הצילום באדיבות עיריית באר יעקב

ולסיכום: טעויות קורות, וחכמים מתקנים אותן ולומדים מהן. 

אני בטוח שבעיריית באר יעקב למדו את הלקח, ובוודאי ייתנו את ההנחיות המתאימות ולא ישתמשו עוד בגוגל טרנסלייט ללא ביקורת מומחים. ובייחוד אני משבח את העירייה, שלא רק שקיבלה על עצמה את האחריות והודתה בטעות (דבר לא מובן מאליו בימינו!), אלא מיהרה להגיב ולתקן, ולא דחתה את הטיפול ולו לשעה קלה. הם כיסו (תרתי משמע) את הביזיון והתחייבו להחליף את השלט.

שיתפתי כמה מחבריי בסיפור ואחד מהם כתב לי: 'יצא לי לפגוש את נעמי שמר, ואני חושב שהיא הייתה מתפוצצת מצחוק'...

זיכרונות וסודות מכפר סמיר

כפר שמיר, שמו העברי של כפר סמיר (צבוע בירוק), על מפה משנת 1960

מאת עודד מיוחס 

א. מה לי ולכפר סמיר?

בחודש מאי 2024 התארחנו, חנה רעייתי ואנוכי, בצימר 'קדרים', סמוך לשפת הים בחוף 'דדו', במבואותיה הדרומיים של חיפה. כשתהינו באוזני המארחת, קטי עטאללה לבית ארמלי, על מיקומו יוצא הדופן של הצימר, היא סיפרה כי את הנחלה שבה ממוקם הצימר קנה ב-1924 אבי המשפחה בוטרוס עטאללה, ואלה הם השרידים האחרונים של כפר סמיר. המשפטים הספורים הללו עוררו את סקרנותי לגבי ההיסטוריה, הגאוגרפיה והדמוגרפיה של הכפר. 

בחיפושיי אחר מידע רלוונטי פניתי גם לאתר 'עיתונות יהודית היסטורית' ומצאתי כי בשנת 1952 התפרסמו העדויות הראשונות לקיומו של יישוב עולים במבואותיה הדרומיים של חיפה ושמו 'כפר סמיר':  

מערבה מהכביש הראשי חיפה-ת"א, באזור הנקרא חוף ח'יאט, נמצא שטח גדול המשתרע על כ-500 דונם אדמה טובה, ראויה לעיבוד. על שטח זה בקצה הצפוני שלו, מפוזרים עשרות בתים בנויים, וליד הבתים גינות נאות ומשקי עזר: זהו כפר סמיר [...] התיישבו בכפר עולים מאירופה, אשר ללא עזרה מהמוסדות שיקמו אט אט את הכפר. תיקנו את הבתים, התקינו מים וכל מתיישב הקים לו ליד ביתו משק עזר על שטח של דונם או דונם וחצי [...] בכפר גרות 80 משפחות (200 נפשות) וביניהם גם 14 משפחות ערביות, והיחסים בין היהודים והערבים טובים ומלאי הבנה (אליעזר וורצל, 'כפר סאמיר', קול העם, 26 במאי 1952, עמ' 2)

לא מצאתי הרבה יותר, ודווקא בשל כך גמלה בלבי החלטה לצלול לעומק ולנסות לשחזר את תולדותיו של יישוב זה. המחקר שערכתי התבסס על מפות, תצלומי אוויר, מסמכים ארכיוניים, דיווחים בעיתונים, תצלומים מאלבומים פרטיים ורַאיונות אישיים. נחשפתי גם לסיפוריהם האישיים של בני משפחת עטאללה, המתגוררים כבר מאה שנים בנחלתם בכפר סמיר, לסיפוריהם של השכנים היהודים, שעשו במקום את צעדיהם הראשונים במולדתם החדשה, ולפועלו של העיתונאי והסופר פטר פינקלגרואן, שלימי נעוריו בכפר היה תפקיד חשוב בגיבוש זהותו המורכבת. הסיפורים הללו שליקטתי, מרתקים ככל שיהיו, לא מצאו את מקומם במחקר המדעי שאני מכין, אך ערכם האנושי, ההיסטורי והסוציולוגי קורא לפרסומם ולפיכך בחרתי לשתף בהם את קוראי הבלוג. עוד אציין, כי אוסף התצלומים של משפחת עטאללה שמור היום בארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי, וחלק מן המידע והתיעוד שמופיעים בהמשך ונוגעים למשפחה זו לקוח ממנו.

ב. כפר סמיר על רגל אחת 

כפר סמיר במתכונתו המודרנית התגבש בהדרגה ככפריר (Hamlet), ככל הנראה בסוף המאה ה-19 או ראשית המאה העשרים. תושביו הראשונים היו פלאחים ערבים מהכפר טירה שלרגלי הכרמל, שחלקותיהם החקלאיות היו רחוקות ממרכז הכפר, ולפיכך במהלך השנים הקימו מבני מגורים קטנים מפוזרים סמוך לשטחים המעובדים. ככל כפריר התאפיין גם הוא בהיעדר מבנה ציבורי כלשהו, בין לתפילה ובין לקניות. 

כבר בשנות השלושים של המאה העשרים נודע המקום בשם 'כפר סמיר', על שמם של חורבה וּואדי בשם זה ממזרח לו. שמו המודרני של הכפר הופיע לראשונה בשמה של תחנת רכבת, לצד מסילת הברזל הבריטית שנמתחה מלוד לחיפה בשנים 1920-1919, אך רק בתחילת שנות הארבעים צוין לראשונה שמו במפות בריטיות.

כפר סמיר (Kafr Samir) נזכר לראשונה במפה בריטית משנות הארבעים

בעקבות כיבושיהם של חיפה בצפון ושל כפר טירה מדרום בימי מלחמת העצמאות ברחו (לא גורשו!) מרבית תושביו הערבים של הכפריר. בשנים 1950-1949 החלה כניסה הדרגתית של עשרות משפחות עולים חדשים, רבים מהם שורדי שואה, לבתים הנטושים במקום, ואלה שימשו עבורם קורת גג ראשונה במולדתם החדשה.

ב-1959, בעקבות הרחבת תחום השיפוט של חיפה, קיבלה על עצמה העירייה אחריות לאספקת שירותים לשכונה הכפרית. בד בבד קידמה העירייה תוכניות פיתוח שאפתניות לקרקעות הכפר, שכללו תשתיות לתחבורה, לתעשיות של טכנולוגיה עילית, למסחר ולספורט. לא מפתיעה אפוא העובדה שמימושן של תוכניות אלה לווה בהריסתם של כמעט כל מבני הכפר. יותר מסמלית היא העובדה, שהשריד היחיד לשם הכפר נותר רק כתוספת בסוגריים לשמו של בית הקברות הסמוך, 'שדה יהושע (כפר סמיר)'.

תצלום אוויר עם ציון גבולות הכפר בקו צהוב מקווקו, 2023 (המרכז למיפוי ישראל)

ג. משפחת עטאללה ושארית הפליטה 

מוצאה של משפחת עטאללה הנוצרית מהרי השוף בלבנון, שם התמחו בחפירת בארות. בעקבות מלחמת האזרחים, שהתחוללה בין הדרוזים לנוצרים בלבנון (1860), היגרה המשפחה לחיפה והתיישבה בשכונה המערבית אלמחטה, שהייתה המשכה של שכונת חיפה אל-עתיקה, סמוך לתחנת 'כרמל', על מסילת הברזל המנדטורית שהוקמה בתחילת המאה העשרים.

שכניה של משפחת עטאללה היו בניה של משפחת פח'ורי, משפחת קדרים שמוצאה מיוון. לרוע מזלם, שריפת כלי החרס בכבשן שבבעלות המשפחה גרמה למפגעי עשן והשכנים דרשו מהרשויות לסלקם משכונת המגורים.

בוטרוס עטאללה (1989-1905) למד בסדנה של משפחת פח'ורי את רזי הקדרוּת. אולם בשנת 1924, בהיותו בן 19, החליט לצאת לדרך עצמאית ותר אחר מקום מתאים להקמת סדנת קדרות משלו. הוא איתר חלקה מתאימה בחוף הים, דרומית לחיפה, וקנה אותה מבעליה, תושב הכפר טירה. מיקום זה ענה על שתי דרישות: הרכב מתאים של קרקע ליצירת החומר (clay) והיותו מרוחק דיו ממקום ישוב. באותה שנה נשא בוטרוס לאישה את דורה לבית סווידאן (1983-1906), בת למשפחה לבנונית שמוצאה מסוריה, ובהמשך נולדו להם שבעה ילדים.

בוטרוס ודורה עטאללה (ציור שֶׁמֶן של הציירת הפינית מאיה ראקונן [Maija Rahkonen]; צילום: עביר שאמא)

בני הזוג הקימו בית מלאכה לקדרוּת בנחלתם החדשה. תחילה התגוררו בצריפים, שהומרו בשנים הבאות בבתי אבן הקיימים עד היום. בתחילת דרכו ייצר בוטרוס כלי חרס, בעיקר לצורכיהם של ערביי הצפון, ובהמשך הצטרפו אליו שלושת הבנים: בולוס (יליד 1939), רג'א (יליד 1945) ומוניר (יליד 1948).

בולוס מעצב דרבוקה על האובניים ושולה כלי חרס מהכבשן

בראיונות שערכתי עם בניהם של מתיישבים יהודים בכפר סמיר (ילידי שנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה) עוברת כחוט השני הערכה עמוקה לבוטרוס ולדורה עטאללה, על הנדיבות והסיוע שהגישו להוריהם קשי היום בשנותיהם הראשונות בארץ. 

כזהו למשל סיפורם של גרשון (1992-1910) ואינגה רבקה (1992-1912) פרידמן, שהתגוררו בשנות מלחמת העולם השנייה במחנה הסגר בעירם אוקנה מורש ((Ocna Mureș שברומניה. ב-1945 נולד בנם דוד, והשלושה עלו לארץ ב-1950. חודשים אחדים לאחר עלייתם הם שכרו חדר מבוטרוס עטאללה במתחם המגורים המשפחתי, שכירות שנמשכה לפחות חמש שנים. דוד עדיין זוכר, בהערכה רבה, את המחווה של בוטרוס, שהבין כי אביו מתקשה לשלם את שכר הדירה. הוא הרגיע את האב באומרו 'אין בעיה, שלם כשתוכל'. 

סיפור דומה שמעתי על מנדל בנקר (1999-1905), יליד ורשה, שנמלט בתחילת מלחמת העולם השנייה מזרחה. תחילה עבד בכריתת עצים במחוז ארכנגלסק, ולאחר מכן בתפירת נעליים עבור הצבא הסובייטי באוזבקיסטן. שם הכיר מנדל את צסיה (דשה, לימים הדסה, 1999-1916) ליפשיץ, שעבדה כתופרת. הם נישאו ונשארו במקומם עד תום המלחמה. ב-1945 עברו לעיר ליגניצה בדרום-מערב פולין, שם נולדו בנם זלמן (יעקב) ב-1946 ובתם גיטה (היום טובה אליאס) ב-1948.

בני המשפחה הגיעו לארץ ביולי 1950 והתגוררו תחילה במעברת 'שער העלייה', במבואותיה הדרומיים של חיפה. בשיטוטיו בחוף הים פגש מנדל את בוטרוס עטאללה והלה הציע לו לעבור ולגור באחד ממבני האבן הסמוכים לנחלת המשפחה. מנדל נרתע מפני שחשש כי לא יוכל לעמוד בדמי השכירות, אך בוטרוס, בנדיבותו, הציע לסייע לו בהלוואה שתוחזר לשיעורים. ואכן, חודשיים לאחר עלייתם עברו בני משפחת מנדל לדירת חדר ומטבח אצל חאג' יונס חסאנין, השכן המוסלמי של משפחת עטאללה. חודשיים אחר כך נולדו התאומות מאשה (היום מרים ון טיין) וגליקה (מזל, 2014-1950).

נעורים בכפר סמיר (אוסף טובה אליאס ומרים ון טיין, ארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי)

זאת ועוד, דורה עטאללה החזיקה משק תרנגולות בנחלת המשפחה, ושפע התנובה אפשר לה לספק ביצים לכל דורש. היא גם העמידה לרשות שכניה החדשים אפרוחים, שהיו בסיס ללול תרנגולות במשקי העזר שהקימו המשפחות סמוך למגוריהם.

לא מפתיעה אפוא העובדה שבליבם של 'בוגרי' כפר סמיר שמורה פינה חמה לבוטרוס ולדורה עטאללה, לא רק על הסיוע שהושיטו להוריהם, אלא גם על שפתחו בפני הילדים את ביתם בשעות הארוכות שבהן ההורים נעדרו מן הבית. בין בני משפחת עטאללה ובין מקצת המתיישבים היהודים נרקמו קשרים כמו-משפחתיים, ואלה נשמרו גם שנים לאחר שנפרדו דרכיהם.

בוטרוס עטאללה – מופת של אהבת הזולת, שיצא מגדרו לטובת שכניו היהודים – נאלץ, בניגוד אליהם, לסבול מהגבלות תנועה מתוקף צווים של הממשל הצבאי, עד לביטולו ב-1966.

רישיון הכניסה של בוטרוס

עוד נציין, כי הקדרים המנוסים לבית עטאללה היו מוקד להתעניינות מקצועית של אומנים ישראלים, כמו חנה חר"ג צונץ, מאימהות ענף הקרמיקה האומנותית בישראל, ושל יקיר העיר חיפה, האומן הרב-תחומי משה נובק.

אומנית הקרמיקה חנה חר"ג-צונץ (צילום: מיכל אלון)

משה נובק (מימין) ובולוס עטאללה ליד סדנת הקדרוּת, 2006

 

ד. בריכת הערבול כגן שעשועים

אחד השלבים המקדימים בתעשיית כלי החרס הוא הפקת החומר באמצעות ערבולו במעין בריכה ובה תערובת קרקעות ומי ים. אחת מחוויות הילדוּת הבלתי נשכחות של ילדי המתיישבים החדשים בכפר סמיר הייתה לישת התערובת שבבריכה, כשזו הולכת ומתמצקת, באמצעות צעידה סיבובית ברגליים יחפות לאורך דופנות הבריכה ('מיקסר אנושי'). רבים מהילדים ציפו בכיליון עיניים לעונת הקיץ בתקווה שיוזמנו להשתתף בתהליך, שבסיומו כוסו בבוץ עד שערותיהם וכדי להתנקות ממנו מיהרו לטבול במי הים הסמוך.

רג'א ואחד מילדי השכנים בבריכת הערבול

אחד הילדים, פטר פינקלגרואן (Finkelgrün; לימים שינה את תעתיק שמו ל-Finkelgruen), שהגיע לכפר סמיר ב-1952 בהיותו בן עשר, יחד עם סבתו אנה בארתל (Bartl), כתב לימים (בגרמנית) את זיכרונותיו מבריכה זו: 

לעתים, בימים שלא למדנו, נתבקשו ילדי משפחת עטאללה לצעוד ברגליים יחפות על החומר הלח [...] גם לי הותר להשתתף. קפצנו בעליצות במְכָלים הגדולים שבהם התערבל החומר. כפות רגלינו, שטבעו בעיסה הלחה והשמנונית, נעשו כבדות יותר ויותר ככל שהחומר התקשה, אבל המשכנו בשלנו. ככל שהתמדנו בפסיעותינו, החומר נמרח על שוקינו עד שהגיע לברכינו. החומר הלח דגדג את נקבוביות העור וטיפס מעלה, גבוה יותר, עד לירכיים, כאילו היה בעל חיוּת עצמאית משלו. במקום שבו הצטברה רק שכבה דקה של חומר נוצר במהירות קרום קשה יותר [...] כאשר אביהם של רג'א ובולוס [בוטרוס] סימן בידו שתמה המלאכה, יכולנו לרוץ במהירות אל הים, כדי לשטוף מעלינו את העיסה במים המלוחים, או לקלף אותה מעלינו חתיכות-חתיכות (התרגומים לעברית, כאן ולהלן, הם שלי; כל התצלומים של פטר בילדותו ושל בני משפחתו התקבלו מארכיון Stiftung Rheinisch-Westfälisches Wirtschaftsarchiv zu Köln [RWWA]).    

אומנם, תמונת הילדות העליזה מבריכת הערבול נותרה חיה בזיכרונו של פטר, אך אירוע אחר, שהיה עֵד לו, הותיר בו צלקת לכל ימי חייו:  

בוקר אחד התעוררתי ושמעתי קולות חזקים וצרחות מבחוץ. זיהיתי את קולה של סבתא, קפצתי ורצתי אל מחוץ לבית. בערך באמצע הדרך, בין ביתנו לביתו של גבר דובר רומנית, ראיתי את סבתא שוכבת על האדמה. האיש הזדקף על ברך אחת והכה אותה בראשה ובגבה בתנועות זרוע רחבות. הוא צעק לעברי משפטים לא מובנים ברומנית. סבתא ניסתה לקום ולברוח, אך אותו גבר המשיך לדחוף אותה לאחור וחיפש אבן כדי להכות בה. סבתא פלטה בכי של כאב וקראה לעברי. גם אני התחלתי לצרוח ורצתי לעבר שניהם. האיש הרים את מבטו והביט אליי. טלטלה עברה בגופו, כאילו התעורר משינה עמוקה. הוא הרפה מסבתא, נעמד, גבו הכפוף התיישר, הסתובב לאט מאוד והלך לביתו, בעוד סבתא קמה מהקרקע וגוררת את עצמה לביתנו. לבי הלם כשתמכתי בסבתא. היא נשמה בכבדות, אבל נראה היה שמחשבותיה נמצאות במקום אחר. בהתחלה לא הגיבה כלל על שאלותיי, מה קרה ולמה האיש הכה אותה? רק אחרי שנשימותיה נרגעו מעט, הסבירה לי שהאיש הכה אותה כי הבחין שהיא מדברת איתי בגרמנית, שכן גם הוא היה במחנה. בזמנו, לא הבנתי מה היא אמרה... (Roland Kaufhold, 'Keine Heimat. Nirgends', HaGalil)  

בימים הבאים, לאחר שסבתו נרגעה קצת מהטראומה, למד לראשונה שהסתירה את בן זוגה, סבו היהודי מרטין, ובשל כך נכלאה במחנות מוות, בעוד בעלה נרצח במחנה הריכוז טֶרֶזִין שבצ'כיה: 

את סיפוריה סיפרה לי סבתא כשישבנו בערבים בבית הקטן ליד הבאר בכפר סמיר. עששית הנפט דלקה. שכבתי לצדה במיטה היחידה שהייתה לנו והיא סיפרה לי על הסלקציות, הטרנספורטים, המסדרים, המגיפות, התחבולות והבגידות. היא סיפרה לי על אכזבות והישרדות, על זיהוי וראייה נכוחה של מצבים ותהליכים. על הגורל והאנרגיה שהיו דרושים כדי לשרוד. אבל גם על המזל שהיה גם הוא חיוני. 

שם, בכפר סמיר, התמודד פטר לראשונה עם ההשלכות הפסיכולוגיות ההרסניות של השואה, אם כי נחסך ממנו באותה שעה גילויו של סוד משפחתי נוסף, שאליו ייחשף מספר שנים מאוחר יותר.

ה. משפחתו של פטר פינקלגרואן

הנס ליאו פינקלגרואן (1943-1908) היה עורך דין יהודי גרמני שנישא ב-1939 לבת זוגו הנוצרייה ארנסטין (אסטי) לבית בארתל (1950-1913). הנס נרדף בידי הנאצים בשל יהדותו, וכל ניסיונותיו למצוא מקלט באירופה עלו בתוהו. בצר לו, הגיע ב-1940 לשאנגחאי, בתום מסע הרפתקני. חודשים אחדים מאוחר יותר הצטרפה אליו אסטי.

הנס ואסטי בפראג לפני צאתם לגלות בשאנגחאי, 1939

ב-9 במארס 1942 נולד בנם פטר וכשנה אחרי כן נאלצה המשפחה לעבור ל'אזור מיוחד המיועד לפליטים חסרי מדינה', שהוקם בשאנגחאי עבור אלה שהגיעו לעיר לאחר 1937 (לימים כונה אזור זה בשם גטו). חודשים אחדים אחרי המעבר לגטו נפטר הנס מסיבוכים בעקבות ניתוח. הוא היה בן 35. אסטי, שנותרה עם פטר בן השנה וחצי, נאלצה להתמודד עם מציאות מורכבת שאליה התגלגלה בשל מסירותה לבעלה היהודי.

הילד פטר בפראג, 1948 או 1949

בעוד אסטי ופטר מתמודדים עם תלאות החיים בשנגחאי, בהעדר בעל ואב, הרי באירופה הרחוקה שרדה אנה בארתל, האם והסבתא, את זוועות המלחמה ומחנות הריכוז הנאציים. אנה, סבתו הנוצרייה של פטר, נולדה ב-5 בספטמבר 1891 בעיירה רַאשנוֹב (בגרמנית Rosenau) שבמחוז בראשוב בטרנסילבניה. מנישואיה הראשונים נולדו לה בת (אסטי) ובן. שנים לאחר מות בעלה פגשה בפראג את מרטין פינקלגְרוּן, אביו הַגָּרוּשׁ של הנס וסבו של פטר, והשניים התאהבו. ב-15 במארס 1939 כבשו הנאצים את פראג, ובשנים הבאות הסתירה אנה את מרטין, בן זוגה היהודי, עד ששניהם הוסגרו ונעצרו במבצר הקטן של מחנה טֶרֶזִין. מרטין נרצח במכות כבר ביום המעצר (10 בדצמבר 1942), ואנה, שהואשמה בהסתרת בעלה היהודי, שרדה את מחנות ההשמדה ראוונסבריק, מיידָנֶק ואושוויץ וכן את צעדת המוות. היא חזרה לפראג ב-1945, ושנה לאחר מכן הצליחה ליצור קשר עם בתה אסטי בשאנגחאי.

ב-5 בדצמבר 1946 יצאו פטר בן הארבע ואמו מסין באונייה בדרכם לוולדיווסטוק, ומשם ברכבת, דרך מוסקווה, לפראג ושם התאחדו עם אנה, האם והסבתא. אסטי, שסבלה ממחלות בגטו שאנגחאי, אושפזה תכופות בבתי חולים בפראג. היא נפטרה שלוש שנים אחר כך וזיכרונותיו של פטר ממנה מצטמצמים לפגישות שהיו לו איתה בבתי החולים.

אנה, פטר ואסטי בפראג, 1947

בניגוד  לאביו של פטר, שמסע הבריחה שלו מהשלטונות הנאציים הביא אותו לשאנגחאי, הרי דורה (1967-1913), אחותו הצעירה של הנס, הצטרפה לתנועה הציונית ועלתה ב-1938 לארץ ישראל עם בעלה גרהרד שָׁאָל (Shaal ;2000-1910). השניים הצטרפו לקיבוץ כפר המכבי, שייסדו שנתיים קודם לכן עולים מגרמניה וצ'כיה, ואימצו לעצמם שמות עבריים, רחל וישראל.  

ב-30 בנובמבר 1949, כשאסטי, אמו של פטר, חשה כי מותה קרב, היא כתבה מכתב אל גיסתה דורה ובו 'בקשה דחופה': 'ברצוני להמליץ לך שוב מעומק לבי על פטרלה [פטר]. משאלתי המפורשת שהוא יבוא אלייך' ('חליפת מכתבים של משפחת פינקלגרואן',HaGalil ). ואכן, אסטי נפטרה ב-1950 ופטר עבר לחסותה של סבתו אנה, שסיפרה לו אך מעט על הוריו, כנראה משום שניסתה להסתיר ממנו את הסודות המשפחתיים. 

אנה, אז בת שישים, קיבלה את הזמנת דורה, דודתו של פטר, ובשנת 1951 הגיעה עם נכדה פטר לארץ. תחנתם הראשונה הייתה בקיבוץ כפר המכבי, אולם הסבתא לא הסתגלה לחיי הקיבוץ. בנוסף, זיכרונות מחנות ההשמדה היו עדיין טריים במוחה והיא התקשתה להשלים עם גדרות התיל שהקיפו את כפר המכבי. כמה חודשים אחר עלייתם ארצה עברו אנה ופטר לכפר סמיר. היא נעזרה בפועל ערבי ויחד בנו דירת חדר (כעשרים מטר רבוע), ובה התגוררו פטר וסבתו עד לשנת 1959.

פטר ליד ביתו בכפר סמיר, 1953

אנה לא נרתעה מעבודה קשה וכמו משפחות נוספות בכפר ניהלה משק עזר ובו גידלה ירקות, תרנגולות וארנבות. לימים זכר פטר כיצד נסע באוטובוס לחיפה, נושא איתו כלוב ארנבות שאותן מכר לסוחר בחיפה.

בשנה הראשונה בכפר סמיר נסע פטר עם בולוס, המבוגר בין בניו של בוטרוס עטאללה הקדר, לבית הספר Collège des Frères  בחיפה. בית ספר זה, שכבר לא קיים היום, נוהל בידי כמרים, והשיעורים בו היו בצרפתית. בשנים הבאות התגורר פטר בפנימייה סקוטית ביפו. ב-1959 השלים את לימודיו התיכוניים והוענקה לו תעודת בגרות אנגלית מבית הספר היפואי Tabeetha, שניהלה הכנסייה הסקוטית. 

פטר עם תעודת הסיום של בית הספר התיכון ביפו, 1959 

לאחר תום לימודיו, היה פטר נחוש ללמוד באוניברסיטה. הוא הבין כי יתקשה לממש את רצונו בארץ, הן בגלל המצב הכלכלי שלו ושל סבתו הן בשל החשש שלא יוכל להשתלב בחברה הישראלית כיהודי 'אמיתי', בשל היותו בן לאם נוצרייה ולאב יהודי. ב-1959 נרשם פטר ללימודים באוניברסיטת פרייבורג וסבתו, למרות זיכרונותיה הקשים מאכזריות הנאצים, הצטרפה אליו. פטר למד מדעי המדינה, סוציולוגיה ולימודי המזרח ועם סיום לימודיו החל לעבוד כעורך ודובר בתחנת השידור הציבורית Deutsche Welle, שמימנה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. 

אנה בארתל, קלן 1963

בשנת 1963, באחד מרגעי מתח בן פטר לבין סבתו, התפרצה אנה והטיחה בו: 'דע לך, שבנוסף לאמך, אסטי, היה לי גם בן ששירת באס אס'. גילוי זה היה כמהלומת אגרוף בפרצופו של פטר, שטלטל עוד יותר את זהותו השברירית ממילא. בהמשך נודע לפטר כי אותו בן, אחי-אמו, נורה למוות בכיכר העיר קאדן (Kaaden) שבבוהמיה במאי 1945, כשהוא לבוש במדי אס אס שחורים. אנה בארתל, סבתו של פטר, הלכה לעולמה בשנת 1968.

למעלה משלושים שנה נצר פטר בליבו את הסוד האפל וכשלא יכול היה עוד להכילו פרסם בשנת 1997 ספר אוטוביוגרפי ושמו Erlkönigs Reich: Die Geschichte einer Täuschung (ממלכתו של שר היער: סיפורה של הונאה). 

הספר מתחיל כך:  

זהו סיפור של הונאה, הונאה שטרם הגיעה לסופה. לסבתי, אם אמי, שעמה נדדתי מיבשת ליבשת עד לבגרותי, היה עוד ילד – ואני לא ידעתי. נודע לי על קיומו רק כשהייתי לאיש בוגר, וכך נודע לי שאומנם במשפחתי היו קורבנות, אבל גם עושי עוול. וכשקלטתי זאת, היה עליי למהר ולהדחיק את הידיעה. סבתי העלימה ממני את העובדה, שהגבר הצעיר שנורה למוות במאי 1945 בכיכר השוק בקאדן שבבוהמיה, היה בנה. זו ההונאה שחוויתי. נוכחתי לדעת שההונאה הייתה להונאה עצמית, הן עבור זו שהוליכה שולל הן לאלה שהולכו שולל. אני שואל את עצמי היום אם שורשיהן של ההונאות וההונאות העצמיות שנערמו בחיי נעוצים בשתיקתה קשת העורף של סבתי, או שמא הם עמוקים יותר, קדומים יותר [...] מאז נולדתי כל ההונאות הללו יצרו חיים משלהן, שאותם אני מבקש לקטוע. אני מבקש לחסוך מילדיי ומנכדיי את ההונאות ואת השפעתן. הרי גם אני הוניתי אותם וכך יצרתי מחזוריות שאותה אני רוצה להפסיק. 

אך הפיתולים במסע חייו של פטר לא הסתיימו.  

בשנים 1981 עד 1988 שירת פטר ככתב הדויטשה וולה בירושלים ובו בזמן גם כנציג 'קרן פרידריך נאומן לשלום' בישראל, ומדי פעם ביקר גם את בני משפחת עטאללה בכפר סמיר. עם סיום שליחותו הפליג פטר מחיפה לפיראוס, ושם, בחניית הביניים, הספיק לקנות גיליון של היומון הגרמני Süddeutsche Zeitung. במשך כמה ימים הוא לא נחשף כלל לחדשות, אך בעודו על סיפון האונייה נתקל בעמוד 5 של העיתון בדיווח קצר ולכאורה חסר חשיבות: 'אנטון מָלוֹת(Anton Malloth) , שנידון למוות כפושע מלחמה בצ'כוסלובקיה בשנת 1948, גורש מאיטליה לרפובליקה הפדרלית'.  

פטר לא ידע אז שאותו אדם הוא האיש שרצח את סבו במחנה טרזין. שנה לאחר מכן, ב־1989, הוא נפגש בבית אבות בפראג עם בלה קראוסובה (Krausova), חברתה של סבתו מאז השהות המשותפת במחנה טרזין. בלה, שהייתה אז בת תשעים סיפרה לפטר על מעצרה בשנת 1942, על רצח בעלה ובנה במחנה ועל היכרותה עם סבתו. בנוסף, שיתפה אותו, כעדת ראייה, כיצד הכה מָלוֹת את סבו למוות. 

מָלוֹת שימש בשנים 1945-1940 מפקד ב'מצודה הקטנה', בית סוהר של הגסטאפו, שהיה חלק ממחנה הריכוז. הוא כונה על ידי האסירים בשם 'טוני היפה' ונודע לשמצה באכזריותו כלפיהם, אכזריות שהסתיימה לא פעם במותם. למרות עדויות רבות שנאספו עליו בתום המלחמה הוא הצליח להתחמק שוב ושוב מפני העמדה לדין.

קול קורא למסירת עדויות על מעשיו של אנטון מָלוֹת

פטר, שנחשף בפראג לשמו של רוצח סבו, שב לגרמניה וגילה לתדהמתו שמָלוֹת מתגורר בבית אבות ליד מינכן, במימון משלם המסים הגרמני. פטר שלא יכול היה לשאת זאת, התגייס בכל מאודו ומרצו למאבק ארוך ומתיש במערכת המשפט הגרמנית, במטרה להעמיד את מלות לדין.

בשנת 1992, עדיין בעיצומו של המאבק, פרסם פטר פינקלגרואן את ספרו Haus Deutschland, oder Die Geschichte eines ungesühnten Mordes (בית גרמניה או סיפורו של רצח שלא בא על עונשו). 

עטיפות ספריו של פטר פינקלגרואן

ו. המחזה 'טוני היפה' 

בשנים 1988-1984 היה המחזאי והבמאי יהושע סובול מנהלו האומנותי של תיאטרון חיפה. הוא הכיר באותה תקופה את פטר פינקלגרואן, שכאמור שהה אז בארץ, והיכרות זו הפכה לידידות אישית.

פטר פינקלגרואן (מימין, צילום: Raimond Spekking, ויקימדיה) ויהושע סובול (צילום: ארז גלונסקה)

וכך סיפר סובול על המפגש עם ספרו של ידידו (מצוטט מהתוכנייה של המחזה 'טוני היפה' שהוצג בתיאטרון החאן):  

בבוקר חורף קר, בשלהי נובמבר 1992, בדרך מהמלון לתיאטרון העירוני של ברמן, שם ביימתי הפקה של 'גטו', התעכבתי מול חלון ראווה של חנות ספרים. מבטי נפל על הספר 'בית גרמניה', מאת פטר פינקלגרואן, מכר וידיד. בלילה, למרות העייפות מיום חזרות, לא עצמתי עין. לא יכולתי להניח את הספר מידי עד שלא קראתי את המשפט המסיים: 'הוא אחד מאיתנו. אחד מכם'. את הדברים האלה אומר פטר פינקלגרואן על אנטון מָלוֹת.  

למחרת היום צלצלתי לפטר פינקלגרואן, ואמרתי לו שהמסמך שכתב על משפחתו ריגש אותי מאוד. ריגש אותי סיפור המהפך שפטר עבר כמעט באקראי, מגשש תמים בעקבות אבותיו האבודים ללוחם עיקש נגד מערכת המשפט שמעדיפה סדר על פני צדק. ואולם יותר מכל נגע לי דבר מה שמבצבץ בין השיטין ולא נאמר גלויות בטקסט של הספר: התהליך המסתורי שבו הזיכרון הופך לכוח מניע רב עוצמה, שדוחף אדם לצאת לזירה הציבורית ולהתעמת עם המדינה ועם מערכותיה. כשאמרתי לפטר פינקלגרואן שהספר שלו היכה בי גלים, מיהר לזרוק לי אתגר: כתוב מחזה על הפרשה! אמרתי לו שהסיפור נפתל, מורכב וסבוך מדי למחזה.  

[...] בינואר 1993, כשביימתי בתיאטרון העירוני של דורטמונד [...] אירע לי שבליל ינואר קר כקרח, בשעה שהלכתי נגד הרוח העזה והמקפיאה בדרכי מהתיאטרון לדירה הזרה שבה התגוררתי, ראיתי לפתע בהבזק בהיר את כל 'טוני היפה' [...] טלפנתי לפטר פינקלגרואן, ואמרתי לו: אני יודע איך לכתוב את המחזה. 

הגרסה הראשונה של המחזה נכתבה באנגלית תחת השם Nice Tony, לצורכי תקשורת עם ההנהלה האומנותית של התיאטרון בדיסלדורף. אכן, התיאטרון שם גילה בו עניין רב. המחזה תורגם לגרמנית על ידי פטר פינקלגרואן ורעייתו גרטרוד זיהאוז (Seehaus), והצגת הבכורה של Toni Schöner התקיימה ב-12 ביוני 1994. בד בבד, סובול הציע את המחזה גם לתיאטרון החאן בירושלים. הצגת הבכורה של 'טוני היפה' בעברית עלתה בירושלים באותה שנה בנוכחותו של פטר פינקלגרואן. 

מודעת פרסום להצגה, 1994 (ארכיון החאן)

בעלון פרסום של תיאטרון החאן נכתב:

המחזה 'טוני היפה' מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של פטר פינקלגרואן 'בית גרמניה', שמתעד את גורלה הטרגי של משפחה יהודית-גרמנית בגרמניה הנאצית, ובוחן את יחסה של המערכת המשפטית הגרמני לעשיית דין בפושע מלחמה. המחזה מלווה אח פטר פינקלגרואן במסעו הדרמטי אל חשיפת זהותו בדרכו מישראל לגרמניה, מן ההווה אל העבר, מהשכחה וההכחשה אל הזיכרון והידיעה [...] פינקלגרואן האשים את מלות בכך שבשנת 1942, כששימש מלות בתפקיד ואכמן בטרזיינשטאט, רצח במו ידיו את מרטין פינקלגרון, סבו של פטר. אנטון מלות הקשיש, הוא 'טוני היפה' מימי טרזיינשטאט, מתגורר כיום בבית אבות במינכן. המחזה מעלה את השאלה מה זכותו ומה חובתו המוסרית של אדם שעומד מול רוצח קרוביו ומול אוזלת ידה של המערכת המשפטית למצות עם הפושע את הדין.

כפי שאפשר ללמוד מהעלון, בעיצומן של ההצגות שהועלו בגרמניה ובישראל המשיך אנטון מָלוֹת לגור בבית האבות כשמערכת המשפט הגרמנית מסרבת להעמידו לדין.

במאי 2000, אחרי שנים של מאבק בהובלתו של פטר פינקלגרואן, נעצר מלות ונכלא. בדיוק שנה לאחר מכן הורשע בבית המשפט במינכן ברצח ובניסיון רצח ונידון למאסר עולם. הוא מת כעבור שנתיים. פטר ציין בעצב כי מלות הורשע רק בשל 'שלושה מתוך מאה מקרי רצח שביצע [...] תיק הרצח של סבי מרטין פינקלגרון כלל לא הובא לדיון בבית המשפט'.

לימים הצליח פטר לשכנע את אנשי קרן קיימת לישראל לייחד פינה באחד מיערות הכרמל להנצחת סבו מרטין. בזכות תרומות שלו ושל ידידיו מגרמניה הוכשר סמוך לצומת אליקים שביל חדש, 'שביל המערות' על שם הסבא. בכניסה לשביל נקבעה בשנת 2020 טבלת הנצחה ועליה נכתב 'שביל המערות על שם מרטין פינקלגרון ז"ל שנרצח בשואה בטרייזנשטט. נתרם על ידי הנכד פטר פינקלגרון וחברים. קלן, גרמניה תשפ"א'.

ביקורו של פטר באתר ההנצחה ברכס הכרמל, 2025 (צילום: אריאל שפילקה)

ז. המעגל נסגר 

בספרו ממלכתו של שר היער שיתף פטר פינקלגרואן את קוראיו בזהותו המורכבת: 

יש לי שלוש אזרחויות, גרמנית, ישראלית וצ'כית. ובכל זאת, איני יכול לחיות באף אחת מן הארצות הללו בלא תחושה מסוימת של ניכור [...] בישראל איני נחשב יהודי, היות שאמי נוצרייה. בגרמניה שמי הוא שחושף את יהדותי, ואין זה משנה כלל וכלל כיצד אני מגדיר את עצמי. ברפובליקה הצ'כית אני נחשב בן למיעוט הגרמני, חשוף לדעות הקדומות, המוצדקות בחלקן, כלפי בני חבל הסודטים.  

נוסף על שלושת הדרכונים, יש לי גם שתי תעודות טבילה. בגטו של שאנגחאי, מחוז ילדותי, הוטבלתי הן כקתולי הן כפרוטסטנטי, אף שהייתי בן לאב יהודי. תעודות הטבילה נחשבו אומנם אמצעי הגנה, אך לא הצדיקו את התקוות שתלו בהן.

למרות מורכבות זו שמורה בליבו של פטר, המתגורר היום בקלן שבגרמניה, פינה חמה למדינת ישראל, שבה בילה שבע שנים בנעוריו ושבע שנים נוספות בבגרותו ככתב העיתון דויטשה וולה וכנציג קרן 'פרידריך נאומן'. פטר עדיין רואה בישראל את ביתו השני. הוא דובר עברית רהוטה, שומר על קשרים עם בני משפחתו ומקפיד לצפות בשידורי החדשות מישראל.

בשנה האחרונה התעוררו אצלי לא מעט שאלות למקרא סיפור חייו של פטר. יצרתי אתו קשר ושוחחנו מספר פעמים בטלפון. במהלך ביקור נוסף, במאי 2025, בצימר 'קדרים', הפתיעה אותנו המארחת, קטי עטאללה, וסיפרה כי פטר הזמין אצלה חדר לשבוע ואמור להגיע באותו יום שבו אנו אמורים לעזוב בדרכנו הביתה. וכך, ומבלי שנועדנו מראש, התקיימה פגישה מרגשת ביותר בין פטר מקלן, בולוס ורג'א (שני בניו המבוגרים של בוטרוס עטאללה) מחיפה, וכותב שורות אלה מירושלים ליד סדנת הקדרות הוותיקה של משפחת עטאללה. עוד מעגל נסגר.

מימין לשמאל: בולוס, עודד ופטר (צילום: קטי עטאללה); בתמונה משמאל: פטר ורג'א (צילום: רינת פניגר-שאל)

_____________________________________

פרופ' (אמריטוס) עודד מיוחס היה חוקר ומורה במחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים האחרונות הוא מתנדב בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי. oded.m@mail.huji.ac.il