'עורה, מעין': ספר החבורה הראשון של ימימה טשרנוביץ

מאת רמה זוטא

ימימה טשרנוביץ בחדר עבודתה (שנות הארבעים)

בשנת תש"ג (1943), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נדפס בהוצאת 'יבנה' שבתל-אביב ספר דק גזרה (39 עמודים), מעוטר בציוריו של נחום גוטמן, הנושא את השם עורה, מעין. ספר זה כמעט שאבד בתהום הנשייה: לא תמצאוהו בחנויות הספרים, לא יד שנייה ובוודאי לא יד ראשונה; בספרייה הלאומית בירושלים מצויים שני עותקים שלו: מאחד מהם נתלשו כל עמודי הציורים והוא נתפר בחוט; האחר, שמצוין 'נדיר', נכרך מחדש. לאחרונה ביקשתי להעלותו ממחסן הנדירים; הוא הגיע בידיו העטויות כפפות של אחד הספרנים המסורים, וכשעיינתי בו עמד עליי הספרן לשמור את תנועותיי. אכן, הספר כל כך נדיר שאפילו על המדף בביתו של אחד מגיבוריו מצוי רק עותק מצולם שלו.

כותבת הספר הייתה ימימה טשרנוביץ, אז גננת בגני ילדים בתל-אביב, שנודעה עד אותה עת כסופרת לגיל הרך. גילוי נאות: ימימה היא אמי, אך אקרא לה כאן בשמה הפרטי המוכר לרבים.

אנסה להעלות מנבכי הזמן ההוא את הספר שהשתכח, ולדבר בו בהקשרו ההיסטורי והספרותי כאחד. ההקשר ההיסטורי אחוז בחוזקה בכתיבתה של ימימה ונכתב עליו לא מעט, ואילו בהקשר הספרותי נחדש ונאמר: עורה, מעין היה מעין טיוטה לסיפורי החבורה וההרפתקאות של ימימה, שנושאיהם וגיבוריהם הם בני הנעורים. בעקבות ספר זה יבואו ספרי חבורה רבים שלה, שהמפורסם בהם – שמונה בעקבות אחד – עתיד להופיע שנתיים בלבד לאחר מכן (טברסקי, 1945), גם הוא בלוויית איוריו (וכיתוביו) של נחום גוטמן. ספריה לבני הנעורים, כמו אחד משלנו (1947), שני רֵעים יצאו לדרך (1950; עם מירה לובה), במעגל הסתרים (1955) או מגדלים בירושלים (1968), הקנו לה מקום של כבוד בספרות הילדים העברית בארץ, כידוע לדור שלם של קוראים צעירים שגדלו על ספריה. על כל אלה זכתה ימימה בפרס ישראל בשנת תשמ"ד (1984).

עורה, מעין (השם נלקח ממשפט שמופיע בספר: 'דפק אחד הבחורים על הסלע, כמשה רבנו במדבר, ואמר: "עורה מעיין והשקנו מימיך" '), הוא סיפור 'ציוני' אופייני לתקופה, והיום נדרש מאמץ מיוחד לקוראו בלא ההקשר ההיסטורי והשיח התרבותי של אז. ימימה הייתה מתקוממת כששמעה את המונח 'ספרות מגויסת': 'מעולם לא לבשתי מדים!' – נהגה לומר. יש לזכור כי כתיבה מסוג זה הייתה נחלת ספרות הילדים בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת; מרבית סופרי הילדים אז, כמו אליעזר שְׂמֹאלי, אהרון זאב או לוין קיפניס, היו מחנכים שסברו כי עליהם לסייע בעיצובה של ילדוּת ארץ-ישראלית, שעצם קיומה מוכיח את הצלחתו של המפעל הציוני. אולי זו הסיבה שרבים מסיפוריהם, כמו גם סיפור זה שנעסוק בו, לא שרדו במבחן הזמן.

את עורה, מעין הקדישה ימימה 'ליוסף', הלא הוא יוסף אבידר (אז רוכל), בעלה ואבינו, ולא בכדי: באותם ימים היה יוסף מופקד על נושא ההתיישבות בארגון 'ההגנה', והסיפור נסב על שנות הבראשית של קיבוץ תל עָמָל (היום ניר דוד), חלוץ היישובים בבקעת בית שאן. 

הקיבוץ עלה על הקרקע ב-10 בדצמבר 1936, והיה לראשון יישובי 'חומה ומגדל' שיזם ארגון 'ההגנה'; העליות על הקרקע נועדו 'לקבוע עובדות בשטח' ולהרחיב את גבולות ההתיישבות העברית, טרם ייקבע גורלה של ארץ ישראל המנדטורית. 52 יישובים ('נקודות', בלשון הימים ההם), מכל זרמי ההתיישבות – מהקיבוץ הארצי ועד בית"ר – הוקמו בימי 'המאורעות'

שלמה גור (ניר דוד-תל עמל)

(1939-1936), בברכת כל מוסדות היישוב. חומרי הגלם ומגדל השמירה עצמו הוכנו מראש, וכוחות של נוטרים ואנשי 'ההגנה' אבטחו את ההקמה המהירה של הנקודה (לרוב במהלך יום אחד). אחד ממייסדי תל עמל, משה להב (עליו – בהמשך), ניסח זאת ביומן המשק כך: 'להקים חומת חצץ בלתי חדירה, במקום הצריפים המבוצרים, ולרכוש פרוז'קטור עם דינמו. הפרוז'קטור יועלה על ראש מגדל עץ. החומה מבטיחה חופש תנועה בין הצריפים'. המגדל, דמוי המגדלים שהוקמו במחנות של תנועות הנוער, היה פרי רעיונו של שמואל מֶסְטֶצְ'קין (בטרם היה לאדריכל מפורסם); ידידו, שלמה גור (אז גרזובסקי), לימים ממקימי חמ"ד (חיל המדע) ומהנדס נודע, קיבל ממנו את ההשראה ועבד עמו. גור (1997-1913), שנמנה עם מייסדי תל עמל, תכנן את כל יחידות חומה ומגדל.

חבורת המייסדים של תל עמל היו בוגרים של תנועת 'השומר הצעיר', ילידי גליציה ובני הארץ, שהיו אחוזי להט אידאולוגי להגשמה אישית – 'ידינו בטלות וכמהות להצניע גרעינים לפלח את האדמה ולהרוותה מים', כתב משה להב ביומנו הנזכר, בהתבטאות אופיינית לאותם ימים. עם המייסדים נמנו גם דמויות שנודעו לימים בציבור הישראלי, כמו נפתלי גולומב, אברהם יפה ('הגדול', לימים אלוף בצה"ל וחבר כנסת), יהושע לוריא (שאף טרח בהנצחת תולדות הקיבוץ), פרץ מרחב, שמואל שריג (אז רשקס) ולאה ומשה להב. רבים מהם הזדמנו לביתנו בתל אביב, וגם ימימה ויוסף בילו לא מעט על מדשאות תל עמל. 

תל עמל בימים הראשונים (ארכיון השומר הצעיר יד יערי; ויקיפדיה)

שמואל שריג (ניר דוד-תל עמל)

תל עמל הוקמה על גדותיו של ערוץ נחל איתן שנקרא אָסִי (כיום נחל עמל) והוא תופס מקום חשוב בסיפורנו. נחל זה זורם עד היום בלב הקיבוץ, ועל משמעות שמו – בהמשך. הנחל שרץ דגים ומימיו (המלוחים) נוצלו היטב; הדגה שגודלה בברכות הקיבוץ הייתה פרק עיקרי בחייו של שמואל שריג (2009-1909) – שהלך לעולמו בן מאה בקירוב. בצד פעילותו הציבורית, כנציג הקיבוץ מול מוסדות היישוב השונים, כחבר 'הגנה' (אבי אף גייס אותו לתכנית 'מצדה על הכרמל', בימי החרדה מפני פלישת רומל לארץ), נודע שריג בארץ ובעולם בחקר מחלות דגים.

קשורים היינו מאוד לשמואל ומשפחתו. הם היו קרובים-רחוקים שלנו, ורבה הייתה שמחתנו כשהיה מגיע לביתנו עם נירה בתו הבכורה, במכונית המשא המיוחדת שהובילה דגים ל'תנובה'. הדג שנרכש לביתנו היה משתכשך באמבטיה עד סוף השבוע וכך 'הרווחנו' יומיים ללא רחצה; עם המשאית השבה לקיבוץ היו שולחים אותי בחופשות לכמה ימים לתל עמל. כמנהג הימים ההם, כשדעת הבריות כבר נתבלעה מחום יולי-אוגוסט התל אביבי, ולאחר שכבר 'קנינו' את כל המלונות והקרקעות על לוח המשחק 'ריכוז', וכבר סיימנו את חוברת 'דבר לילדים' מהחל עד כלה, אפילו את 'במעגל הימים' של יציב – שלחו אותנו 'להבריא' בעמק. בשבילנו, 'העמק' המיתולוגי קרם עור וגידים בדמות משפחתנו הענפה, באשדות יעקב ובתל יוסף, בעין חרוד או אצל קרובינו הנזכרים בתל עמל. ימימה ניסחה זאת כך: 'אין לך זוג אנשים אשר מכירים רבים להם כל כך בארץ כהורַי. עם כל אחד חרש אבא בזמן מן הזמנים את השדה, ואמא למדה עם כולם בגימנסיה. יש ונדמה לי שמספר הידידים הטובים של הורי הוא כמספר היהודים בארץ. וכמובן שכל אותם הידידים ישמחו שמחה יתרה לארח בביתם את "כבודי" ואני אבריא ואשמין' (אחד משלנו, 1984, עמ' 10). בתל עמל טבלנו באסי, שמימיו כה קרירים ומרגיעים, והיינו מספרים זה לזה סיפורי אגדות וגבורה כמיטב דמיוננו. וכשם שביקורים אלה נחרטו בזיכרוננו, כך ילדי החברים מהעמק, שהיו באים לבקרנו בתל אביב, זוכרים עד היום בערגה את בילוייהם בעיר העברית הלבנה, כשהם צועדים כל בוקר יחפים מביתנו אל שפת הים, מצוידים בשני גרוש ל'אסקימו'.

הזכרנו בחבורת המייסדים של תל עמל את לאה ומשה להב. לאה (לבית אלתרמן) הייתה מחנכת ויוצרת רבת פעלים בקיבוץ; לא מכבר, במלאת חמישים שנה למותה, הועלה זכרה במאמר שהקדיש לה דן לאור ('לאה אלתרמן, האשה שהגשימה את שיריו של אחיה, נתן', הארץ, 25 בנובמבר 2016). היא עזבה את מנעמי העיר והשאירה מאחור את ההורים, הסבתא והאח הגדול והנערץ נתן, או 'נוֹנה', כשמו בפי בני הבית, שחזר מלימודיו בצרפת וכוכבו כבר החל לזרוח בשמי הספרות העברית. בהכשרת התנועה הכירה את משה לבקוביץ (לימים להב); הגרעין עבר תחילה לקיבוץ בית אלפא, וטרם עלה על אדמתו סללו חבריו, ולאה בהם, את הכביש מעפולה לבית שאן. חודשיים קודם עליית הקבוצה על הקרקע נולד בנם הבכור של לאה ומשה, ערן (14 באוקטובר 1936) – הוא אחד מגיבורי סיפורנו.

משה להב (2002-1913)

לאה להב (1966-1913)

גיורא אשכנזי (1967-1936)

לא ייפלא אפוא שספר החבורה הראשון שכתבה ימימה לבני הנוער התבסס על הווי ותמונות נוף שהכירה מביקוריה בתל עמל. 
'הקבוצה הבוגרת' של ילדי הקיבוץ הראשונים, 'מעיינות' שמה, כללה שנים-עשר ילדים, בעיקר בנים, וימימה מצאה בהם עד מהרה את שני גיבורי ספרה: ערן (להב) ונירה (רשקס-שריג, כיום כהן). המחנכת הנערצת של בני קבוצה זו הייתה לאה, אמו של ערן, שליוותה אותם מכיתה א' ועד סוף כיתה ה' – אז עברה הקבוצה ל'מוסד' שבקיבוץ בית אלפא. בקיבוץ כינו אותם, לפי עדותה של נירה, 'הילדים של לאה'. שמו של בן הקבוצה הבולט השלישי בסיפור, גדעון, נלקח מהמקרא – השופט גדעון, החונה בעין חרוד הסמוכה ומושיע את ישראל בלפידים מידי מדין. לדברי ערן, 'גדעון' הוא חברם הטוב גיורא אשכנזי, שנהרג במלחמת ששת הימים בקרב בירושלים. את כל שאר השמות חצבה ימימה מדמיונה; שמו של הנער העירוני בסיפור, הנוסע עם אביו באוטובוס 'אגד' בכביש העמק אל קיבוץ 'הנחלים' אשר בעמק בית שאן, 'שם גרה נירה בת דודו', הוא דן; למרות מוצאו המקראי, נתפס שם זה בתקופת היישוב כשם צברי מובהק. דור ההורים של ערן ודן, נירה וגיורא, עדיין נשא שמות 'גלותיים' – יעקב, משה, לאה ורבקה...

ילדי קבוצת 'מעיינות' עם המטפלת פנקה שורר, 1942 (ארכיון ניר דוד)

גם כיום, נושקים לגיל שמונים והם סבים לנכדים ונינים, נחנקים מהתרגשות גרונותיהם של ערן ושל נירה כל אימת שמזכירים להם כיצד 'כיכבו' בספר עורה, מעין. ערן, איש מים ומדגה, זוכר היטב את הופעת הספר ונירה מעידה כי כשהיו קוראים את הספר בציבור, היו שניהם 'מזדקפים בגאווה'. ערן לא פסק לספר את הסיפור לילדיו, לנכדיו ולניניו; תחילה היו עותקים רבים בקיבוץ אבל הם עברו מיד ליד ולבסוף נעלמו. גם בספריית המוסד החינוכי 'גלבוע' מצוי רק תדפיס. לאחרונה, לרגל מלאת שמונים שנה לתל עמל, סיפר ערן את הסיפור לקבוצת ילדים במקום – וזאת מעותק מצולם, שקיבל מידי חברו קצ'ה (אל"מ [מיל'] שמעון כהנר), ועליו הקדשה ממרחקים, מעטו של כהנר האב, בעת שירותו בבריגדה... 

'ניר דוד שוב איננה תל עמל של אז', מוסיף ערן. 'אולם התיאורים בספר כה ראליסטיים עד שאני יכול להצביע בדיוק על המקומות המתוארים בו'. הסקרנות והגעגוע הניעו אותנו לחזור לאותם נופים, ולאחר יום העצמאות האחרון נסעתי עם בני משפחתי לפגוש את ערן בניר דוד. כמעט מיותר לכתוב שהמפגש, לאחר כשבעים שנה, היה מרגש ביותר. ערן אירח אותנו בלבביות ובחום והוביל אותנו, כמדפדף בספר, אל מטע הבננות, אל מגדל השמירה והאיתות, לאורך מהלכו של האסי, אל 'בית הבטחון' ששימש אז כבית ילדים, אל תעלת הבטון שזרמו בה המים המתוקים, אל הדשא הגדול ואל העץ שנשא עליו את הפעמון המצלצל.

ערן להב, רמה (הכותבת) ו'עורה, מעין'. ניר דוד, מאי 2017

במה עוסק הספר עורה, מעין? סיפור המסגרת היא ביקורו הראשון של הילד דן בקיבוץ אצל משפחת דודו. נירה, בת הדוד, היא ילדה שזופה בעלת עיניים יפות, 'שטף דיבורה כאשד מים וכך הילוכה', מלאת סיפורי אגדה ודמיון, בעלת הומור וחברית מאוד. היא נעזרת בחברה לקבוצה, ערן, כדי לספר לחברם העירוני את תולדות המקום ויחד הם עורכים מסע ב'עגלה הנוסעת לארץ הפלאות'. דן, שמגיע לזמן קצוב והוא בבחינת 'אורח לרגע', מתפלא על בית הילדים והמטפלות, על החצר הגדולה והבתים הלבנים 'עטורים גגונים אדומים כגברות מתגנדרות בשמשיות צבעוניות'; על הפעמון הגדול המצלצל, שתלוי על עץ וכינויו 'המן הרשע'; הוא תמה על חדר האוכל והמטבח, שסיריו 'הוכנו בשביל גלית הפלישתי'. במרכז החצר, בלב הדשא הגדול, מזדקר לפניו 'המגדל הכרסתני'. נירה מסבירה לו את סדר היום: עובדים ולומדים ועסוקים. עם תום יום העבודה, ההורים לוקחים את הילדים לחדרם או לצריפם לזמן קצר, ולאחר מכן מלווים אותם אל בית הילדים, 'לארץ השינה'. ימימה לא שוכחת להזכיר את הילדים הבוכים בעת הפרידה מהוריהם.

חבר קיבוץ תל עמל חוזר לביתו עם ילדו בזרועותיו, 1937 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

גם שמונה בעקבות אחד (שכאמור הופיע כשנתיים לאחר עורה, מעין) פותח בהצגת גיבוריו, חברי קבוצת הילדים. חגי, הילד המספר, שגר בשכונה ליד העיר, מגיע גם הוא באוטובוס לביקור בקיבוץ. גם כאן חוזר תיאור אידילי של החיים השיתופיים, בעיקר של הילדים, כי 'הגדולים מבלבלים לילד את המוח פחות מבכל מקום', 'הורים יש לילדים של הקיבוץ רק לשעות', 'אם יש מורה או מטפלת, זה לא נורא ... אפשר כבר להסתדר'. בקצרה, על גדות האסי או על שפת הכינרת, כשמטע הבננות ברקע, צומחת רפובליקה של ילדים. בשני הסיפורים הבליטה ימימה את גילויי הרעוּת וההקרבה ההדדית; בשניהם הילדים-הגיבורים עולים ביכולותיהם על המבוגרים, שמשמשים תפאורה הכרחית. שני הסיפורים מרובי דיאלוגים מפי הילדים, בעברית משובחת שאינה 'מתיילדת' כלל וכלל ועשירה במובאות מן המקרא ('תומר דבורה הנביאה'; דימוי סולם יעקב; 'מי יודע דרך הרוח', ועוד ועוד) או מן המדרש (למשל, 'פרה לא געתה ועז לא פעתה').

עורה, מעין עשוי פרקים-פרקים; כל פרק פותח בתיאורי הווי של קבוצת הילדים ומסתיים, ולמעשה נקטע, בנקודת מתח והפתעה, ומושך את הקורא הצעיר להפוך את הדף לפרק הבא: 'שני הכוכבים קרצו מלמעלה כאילו אמרו: "עכשיו אתה יודע את סיפורנו..." ' – ובפרק הבא מובא סיפורם. את המבנה הזה, המגביר את המתח והמסתורין, פיתחה ימימה בשמונה בעקבות אחד ובספרי החבורה שיבואו בעקבותיו, בנוסח: 'ואת ההמשך תקראו בפרק הבא אשר שמו יהיה...' – וכאן מסתיים העמוד. גם בתוך פרקי עורה, מעין פזורים סימני הסתרה, כמו: 'אייהו המקום הנעלם הזה?', סיסמת סתרים וכיוצא באלה. בשמונה בעקבות אחד הועצם המסתורין והפך לסיפור בלשים של ממש: כל האקדחים שהונחו על השולחן במערכה הראשונה (הבית העזוב, רופא החיות הטוב, המפות והמטוסים, ועוד ועוד) ירו, ועוד איך, לקראת המערכה האחרונה, אך נחשפו בעזרת תושייתם של הילדים. והסוף, כמובן, הוא סוף טוב.  

אלא שההקשר ההיסטורי בשני הסיפורים שונה לחלוטין. עורה, מעין קשור במישרין לימי ההקמה של תל עמל בתקופת 'המאורעות': תל בודד שעמד עליו 'מגדל צופים', 'המשמש כתחנת משטרה ובו גרים כמה נוטרים', וחלונות מסביב ומשקפת שדה ו'מכונת איתות' (וייזכר כאן סיפורה של ימימה 'המאותתים', שהתפרסם לראשונה בשנת 1938 בדבר לילדים ושוב בספרה רכב אש, 1979); שומרת לילה ורובה על שכמה; כילה נגד יתושים הפרושה מעל המיטה, צחוקו של הצבוע ויללת תנים החוצה את דמי הליל. 

מגדל השמירה בתל עמל, 1937 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

כאמור, הספר יצא לאור בימי מלחמת העולם השנייה – כשהידיעות על המתחולל באירופה חלחלו טיפין-טיפין והיישוב טרם נרגע מהחרדה של ימי אל-עלמין והאיום בפלישה של צבא רומל – וחרף זאת אין בו מאומה מן הקדרות והעצב. דווקא ציוריו של נחום גוטמן, שנדפסו בשחור-לבן, הם המשרים אווירה עגומה על הקורא. 

איור של נחום גוטמן ובו צוייר מגדל השמירה

לעומת זאת, מגדל המים לא היה קיים באותה עת ונבנה מאוחר יותר.

הטקסט עצמו הוא שיר תהילה, מעין 'אודה ציונית', למייבשי הביצות וכובשי השממה. אמנם ירדה החשכה על הארץ לתקופות ארוכות, ובא אויב נורא ואיום והגלה את ישראל, נפרצו הסכרים, ונופצו התעלות, והבִּיצה הממארת הפכה למושבם של יתושים וצפרדעים, תנים ועטלפים, וגם פתחו של מעיין המים המתוקים נסתם בידי 'חבורת מחבלים' ושודדים – אולם ראוי להיזכר בימים שמקדם. 

ימימה, שמוריה בגימנסיה הרצליה – כחיים הררי ובן-ציון מוסנזון – הרביצו בה ובחבריה לא מעט אגדות תלמודיות, שיבצה בסיפור אגדות רבות שלקחה ממקורותינו הקדומים, שהרי באגדה יש נוחם. וכך כתבה כי בימים עברו הפך המעיין 'את כל הסביבה לגן עדן פורה ... ועוד זאת אמרו: "אין זאת כי פתחו של גן העדן הוא המקום'". היא התבססה על דברים שנאמרו בתלמוד הבבלי משמו של האמורא ריש לקיש: 'גן עדן ... אם בארץ ישראל הוא – בית שאן פתחו' (עירובין, יט ע"א). החלום, הפלא והאגדה יופיעו פה ושם גם בספריה הבאים, כמו באחד משלנו (שיצא לאור שוב לפני כשנתיים ובזכות ימימה הפך למטבע לשון בעברית המודרנית).

עטיפות המהדורות השונות של 'אחד משלנו'

משמונה בעקבות אחד כבר נעלמה האגדה המסורתית כמעט לגמרי ונותרו רק כמה סיפורי עם, כגון זה על מערת השודדים. הקיבוץ לחוף הכינרת הוא 'גן עדן ממש' לילדים, במובנו המְחוּלן של המושג, ואת הסיפור השעינה ימימה על בסיס ראליסטי יותר. הספר יצא לאור בימים שבהם הסתיימה המלחמה 'בכי טוב', והסוף האופטימי – האופייני כל כך לסיפוריה – הודגש בעפרונו של נחום גוטמן: יד אוחזת בפטיש כבד ומנפצת את צלב הקרס. המציאות חלחלה לסיפור דרך החיילים האוסטרלים, איורים הומוריסטיים של הפלישה לצרפת, מפות וסימונים, מונטגומרי בין חייליו, וכמובן 'סוכך' (מצנח) של הצנחן האויב – עיבוד של מעשה אמתי שאירע באותם ימים. כמה מילדי הקבוצה פותחו בשמונה בעקבות אחד לכלל דמויות של ממש: משה הקטן, שבעורה, מעין נזכר רק בחטף, הפך ליונתן הביישן, שדווקא אבחנותיו סייעו לפתרון התעלומה. כאן ושם הילדים, בגילאי 12-10, הם גיבורי חיל.

ילדי קבוצת 'מעיינות' ליד בריכות הדגים, 1941 (ארכיון ניר דוד)

בעורה, מעין הקדישה ימימה פרק נרחב יחסית ומתבקש לנחל אסי ולמעיינות הרבים סביב (היום נקרא כל האזור 'עמק המעיינות'). האסי הוא נחל איתן, שמימיו חמימים כל השנה ולמעשה הוא שפך של  מעיינות גן השלושה (סח'נה). לתמיהתו של דן – מדוע עמלים חברי הקיבוץ להביא את מי השתייה שלהם מן המעיין שלמרגלות הרי הגלבוע, ולא מהנחל שזורם לידם – השיבה נירה כי מֵי האסי מלוחים (כרבים מן הנחלים שבאזור), טובים לדגה אך לא לשתייה או השקיה.

חברי תל עמל ממלאים מי שתייה מהמעיין אל תוך חביות, 1937 (צילום: זלטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

השם 'אסי', ובערבית 'אל-עָצִ'י', שמשמעו 'המורֵד', עורר את ימימה להוסיף 'מעשייה' על מרדנותו של הנחל ומליחותו. חיפשתי אחר סיפור עם או אגדה ערבית על מקור השם. ברשימתו 'למרוד בשיכחה: פרידה מקפה גיברלטר', שפורסמה בבלוג העוקץ באוקטובר 2015, הביא עמוס נוי 'הסבר פלסטיני עממי' ולפיו הנחל זורם מן הסח'נה צפונה, כאילו הוא מורד 'נגד הכיוון'. מורה הדרך ניר קינן סיפר כי על פי אגדה בדואית נשלט הנחל בידי ג'ינים (שדים), שרחשו בין קני הסוף והיו אחראים על חום המים ומליחותם. הבדואים נהגו לשרוף את הקנים בכל שנה, אך השדים לא הסתלקו מן הנחל – עובדה שמי האסי עדיין מלוחים... כך או כך, לימימה נותר כר נרחב לדמיונה ועל כן רקמה אגדה משל עצמה: בימים עברו היה אסי נחל קטן ולא מלוח, שזרם בערוץ צר. בקנאתו בנחלים גדולים ממנו ובשאיפתו לפלס דרך אל נהר הירדן, סחף בדרכו סלעים ורגבים. אמרו אנשי הסביבה: 'נחל קטן זה מרד בערוצו, אל הירדן יתגעגע, על כן נקרא בפי כל "אסי-המורד" בשפתם'. כך הגיע הנחל הקטן אל ה'נהר הגדול' וזרם עמו בערוצו עד לשפת ים המלח, אלפי דגים בו וסביב 'אוהלי בדוים קודרים'. הירדן, נהר גדול ואיתן, אינו חושש מן המגע עם ים המוות; אולם האסי, הצעיר וחסר הניסיון, התפתה לדברי ההסתה של הצבוע: אם ילגום ממי ים המלח – יהפוך לנהר גדול. וכך, לצחוקו של הצבוע ובלגימה אחת, 'מיד נצרבו מימיו', ואחזה בו הקללה: 'מעתה ועד עולם יהיו מימיך מלוחים ולא תוכל עוד להשקות שדות'. הירדן, שהתמלא עליו רחמים, החזירו לערוצו – מאז מלוחים מימיו – ובירך אותו כי ייתן חיים לדגה רבה.

נחל אסי זורם בתוך קיבוץ ניר דוד (צילום: שלומי מישלי; פיקיוויקי)

סיפוריה של נירה הובאו בעורה, מעין דרך עיניהם של שני כוכבים נודדים בשמים, הרואים את כל המחזה לפרקיו: כיצד כלאה 'מלכת השממה' את המעיין תחת בוץ וסחף, והפקידה שועלים קטנים לשמור עליו. הפרק הקרוי 'מעשה בשועלים' מתבסס כנראה על סיפור אמתי שאירע באותם ימים, כשלהקת שועלים שירדה מן הגלבוע טרפה בשיניה מאות דגים מן התעלה ליד הברכות. הילדים מכריזים עליהם מלחמה בלפידים שנטבלו בדלק, שהרי הם הכירו את הסיפור המקראי על שמשון, שהבעיר אש בלפידים שקשר לזנבות שועלים ושילחם אל שדות אויביו. אולם הדייגים המבוגרים מפתיעים: הם יורים בכלי נשק של ממש ומניסים את השועלים. ומוסר ההשכל הוא: 'העיקר שכולנו שמרנו על הדגים, כולנו יחד'.

רק שלושה ימים חלפו בין דפיו של הספר הדק, אך כה הרבה הרפתקאות נדחסו בו שבסופן חזר דן לביתו שבעיר עצוב על שנאלץ לעזוב את חבריו. ובניר דוד סובב על גדות האסי חבר הקיבוץ ערן להב, עם ילדיו ונכדיו, ואומר: 'כאן בתל עמל אני כמעט היחידי שעדיין זוכר וחי את הימים הגדולים ההם ... מזמן השלמתי שכל דור וסיפוריו, כל אחד ונוסטלגייתו'.

בכניסה לקיבוץ ניר דוד נרשמו מילות הפזמון של 'המגדל הראשון', שכתב נתן אלתרמן ב-1939 
(צילום: רמה זוטא)

________________________________________

* רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי.

ארץ הקודש: עליונים ועיגולים; לא תישא את שם ה-LO-RD לַשָּׁוְא

אין גבולות לקדושה, גם לא לצדקנות.

א. עליונים ששו ועיגולים עלזו

בעולמם של חרדים ארוכה במיוחד ידה של הצנזורה והיא מגיעה למקומות בלתי צפויים.

כבר מזמן עמדנו כאן על כך שבעיתונות החרדית לעולם לא יזכירו את סרטן השד – גם לא בהקשרים מדעיים ורפואיים מובהקים. שד זה איבר מין שנועד לגרות את היצר, ואם צריך ואין בררה תמיד יימצא הפתרון היצירתי ('סרטן נשים', 'המחלה', 'סרטן גרורתי'), העיקר לא לכתוב, חס וחלילה, את השם המפורש כפי שהוא מקובל בכל העולם וכמובן גם אצלנו.

והנה הגיעה יד הצנזורה גם לאוכל, שכידוע הוא מגרה את יצר המין בצורה שאין למעלה הימנה.

זה נשמע הזוי, וזה באמת הזוי, אבל כדאי שתדעו: 'חזה עוף' – אאוט. מעכשיו אמרו: 'עליונים'...

במחשבה נוספת זה די הגיוני. מה יותר מדליק ומגרה מחזה עוף?!

מותר

אסור

והנה, הצנזורה החרדו-גסטרונומית לא נעצרת בחזה. היא פתחה חזית נוספת, גברית יותר: ביצים. ובכן, גם עם 'ביצים' כבר לא טוב להם, ומעכשיו אִמרו: 'עיגולים'!

מחדל! מישהו לא שם לב שבמדבקה בצד שמאל נותרה המילה המסוכנת 'ביצים'

ובהזדמנות זו אולי כדאי גם לשנות את השם של 'מסכת ביצה' בתלמוד ל'מסכת עיגול'...

(תודה לאליחנן מלכיאור ולמאיר בולקה)

ב. אוי, מיי לורד!

לאחרונה הוצמדה לגבם של אוטובוסים בירושלים פרסומת מוזרה, שלא ברור מה מטרתה ומי עומד מאחוריה. מה שברור הוא שאלו הם אנשים דתיים מאוד, שמקפידים לא להגות ולא לכתוב את השם המפורש, ולשם כך הטילו מקפים בין האותיות של 'אדני אלהינו'.

נו מילא, לזה כבר התרגלנו... והרי יש מחמירים שאפילו כשהם מצטטים פסוקים מכתבי הקודש הם טורחים לשנות ולכתוב 'יקוק', כדי להימנע מכתיבת השם המפורש והנורא 'יהוה', ואפילו אינם מסתפקים בקיצור הרווח ה' (או ד').

ולצדם, זקופי קומה וגאים בדתיותם, עומדים הבורים הצדקנים שהאנגלית היא שפתם. אלה מקפידים לכתוב God עם מקף ובהשמטת האות O, כלומר G-d.

עכשיו נטפלו המחמירים אל המילה Lord, שגם היא הפכה למילה קדושה שאסור לכתוב אותה כצורתה, אלא רק LO-RD.

ככל שידוע לי המונח Lord ככינוי לאלוהים רווח בעיקר בחוגים נוצריים; יהודים אמריקנים לא נוהגים לכנות את אלוהי ישראל בשם זה (באנגליה זה קצת יותר רווח גם אצל יהודים).

אז נכון שיד ה' לא תקצר ובורא עולם בוודאי קורא ומבין את כל השפות בעולם (כולל אנגלית). אבל דחילק... שתו מים ותירגעו.

צילום: דוד אסף

הנה השיר O My Lord, ששר סמי יוסוף ושזכה להצלחה גדולה



ג. צחוק בצד

ואם כבר אנחנו כאן, זו הזדמנות להציג כמה קטעים הומוריסטיים הדנים באמירת שם השם המפורש, ובראשם, כמובן, חבורת מונטי פייתון בסרטם הבלתי נשכח 'בריאן כוכב עליון' (Life of Brian, 1979).

ראו מה קורה למי שנושא את שם ה' לשווא...



ומי שלא מסתפק במועט ומעוניין, בצדק, בסרט המלא (עם כתוביות בעברית), הנה הוא כאן להנאתכם המלאה:



ולסיום משהו צנוע יותר, אבל משלנו: 'זה לא השם'.

 מוני מושונוב בתכנית 'היהודים באים' בערוץ הראשון ז"ל (2016).

פרנסות של יהודים: מתווך הקברים, אשרי יושבי ביתך, כפיים

א. קונה קברים ומוכר גפרורים

נוכח הפרנסה הזו – ש'משרדיה' ממוקמים בכניסה להר המנוחות בגבעת שאול שבירושלים – נעתקו המילים מפי ונשמט קולמוסי.

צילום: דוד אסף

ב. פתרונות נדל"ן

הנה פרנסה עם שם נאה: סוכנות נדל"ן תל-אביבית שבחרה לעצמה שם קולע מן המקורות (תהלים, פד 5), השגור על פיו של כל יהודי שומר מצוות: 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ' (ולמי שלא יודע, זו ראשיתה של תפילה הנאמרת שלוש פעמים ביום, בתפילת שחרית ובתפילת מנחה).

מה הקשר לדמותו של האריה, 'מלך החיות', שנבחרה לעטר את הלוגו? – זאת כבר לא אדע.

צילום: אבישי ליוביץ'

קוראים רבים כבר השיבוני, שסמל האריה אינו אלא דרך רווחת להקיש על דלת הכניסה, והקשר הנדל"ני ברור ומחוור.

ג. מחווה למירי רגב?

צילום: דן גרינשטיין

כפיים לשם המוצלח (באמת) שבחרו לעצמם אנשי 'כפיים: בניה ישראלית'.

הם לפחות נמנעו מ'בנייה יהודית'...

המדריך: פרופסור יעקב כ"ץ ותלמידי המחקר

יעקב כ"ץ, 1989 (באדיבות אוריאל כ"ץ)

אמר העורך:

פרופסור יעקב כ"ץ (1998-1904), היסטוריון וסוציולוג נערץ, חתן פרס ישראל להיסטוריה של עם ישראל (1980), הותיר את חותמו לדורות בזכות עשרות ספרים ומאות מחקרים בכל תחומי ההיסטוריה היהודית. דור שלם של היסטוריונים, בישראל ומחוצה לה, ראו ועדיין רואים בו את מורם האהוב, גם אם לא כולם חבשו בפועל את ספסלי כיתתו. מחקריו, ובראשם ספרו המכונן מסורת ומשבר (1958; ומאז במהדורות רבות ובתרגומים רבים), ממשיכים להיות מצוטטים ונלמדים שנים רבות לאחר שנכתבו, ומהווים מקור השראה לחוקרים שכלל לא הכירוהו.

ובנוסף לכל תכונותיו כחוקר ואיש מדע, בקי וחריף, ששכלו בהיר ומשנתו ברורה, נענה כ"ץ בנדיבות ובמאור פנים לכל שאלה שהפנו אליו קרובים ורחוקים. כ"ץ היה גם מופת של מורה וחבר, ובמיוחד לתלמידיו ולתלמידי-תלמידיו (כמוני). לעולם אזכור כיצד בשעה קשה לי, כאשר בינואר 1998 התפרסמה ביקורת מרושעת נגד ספרי הראשון, התקשר אליי כ"ץ מיד בצאת השבת כדי לעודד את רוחי. נזקקתי לעידוד זה והודיתי לו בהתרגשות. למחרת, כשביקרתי אותו, על פי הזמנתו, בביתו גדוש-הספרים שברחוב הפלמ"ח 5, השקה אותי כ"ץ בכוסית של קוניאק מ'בר המשקאות' המפורסם שלו (עליו ראו בהמשך) וחיזק את ידיי בעצה ובתושייה. אני זוכר ששאלתי אותו אם עליי להגיב, או שמא עדיף לספוג ולשתוק. כ"ץ חייך ואמר לי כך: 'השכל הישר אומר שעדיף להתעלם, משום שאם תגיב – יגיב גם הוא, וכנהוג במקרים כאלה המילה האחרונה תהיה שלו. אבל הדבר אינו תלוי רק בשכל הישר אלא גם באופי. אני הייתי מגיב'. כך בדיוק אמר מי שבעצמו ספג ביקורת נוקבת על עבודותיו, אך אף פעם לא שתק ותמיד ידע להשיב מלחמה שערה, באיפוק ובענייניות. הגבתי, וכפי שהעריך כ"ץ – המילה האחרונה אכן לא הייתה שלי... ובכל זאת, הרגשתי שקיבלתי את העצה הנכונה מהאדם הנכון. חמישה חודשים אחר כך נפטר כ"ץ והוא בן 94.

פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקס, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, היה תלמידו של כ"ץ וכתב בהדרכתו את עבודת הגמר לתואר השני ואת עבודת הדוקטורט. אטקס היה גם המדריך שלי בכתיבת עבודת הדוקטורט, ואת כל הדברים הטובים שלמד ממורו יישם בפועל על תלמידיו, ואני בתוכם.

לבקשתי הכין אטקס גרסה עברית של מאמר שכתב לפני חמש-עשרה שנה על דרכו של כ"ץ בהדרכת דוקטורנטים ('Jacob Katz as a Dissertation Advisor'). המאמר המקורי נדפס בקובץ לזכרו של כ"ץ, שראה אור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד בשנת 2001 (Jay M. Harris [ed.], The Pride of Jacob: Essays on Jacob Katz and His work, Cambridge, MA: Harvard University Press, 2001, pp. 173-180). תודה גם לד"ר מיכאל סילבר על תמונותיו של כ"ץ שנשמרו ברשותו ואותן העביר לנו לפרסום (מקצת התמונות צולמו על ידי יאנוש קובאנ׳אי, עורך הרבעון היהודי-הונגרי עבר ועתיד, שהיה ממקורביו של כ"ץ).

מאת עמנואל אטקס

לזכרו של מורי ורבי, במלאת תשע-עשרה שנים למותו

(כ"ה באייר תשנ"ח / 20 במאי 1998)

הדרכה של דוקטורנטים היא השלב הגבוה ביותר של ההוראה האקדמית, ואף על פי כן אין בנמצא תקנון המגדיר את תפקידיו וחובותיו של המדריך. האוניברסיטאות מגלות פעלתנות רבה בייצור תקנות והנחיות ביחס לחובותיהם של תלמידי המחקר, אך אינן מגלות ברבים מה בדיוק הן מצפות מן המורים (מאז נכתבו הדברים חלה תמורה: לפני שנים אחדות נקבע באוניברסיטה העברית תקנון למדריכי דוקטורנטים ובו מפורטות חובותיהם). יתר על כן, בעוד שהיבטים שונים של עבודת המורה האקדמי חשופים לעין הציבור ולביקורתו, הרי שהדרכת הדוקטורנטים מתרחשת במסגרת האינטימית של יחסי מורה ותלמיד.

כשמהרהרים בתפקידו של המדריך מתעוררות כמה שאלות: על פי אילו שיקולים הוא אמור להחליט אם לקבל על עצמו להדריך סטודנט מסוים או לדחותו? האם רצוי שהמדריך יציע לתלמיד לכתוב על נושא הקרוב לתחום המחקר שלו-עצמו, או שמא עדיף שדווקא יציב גבולות ברורים בין מחקריו שלו לבין תחום המחקר של תלמידיו? במה אמורה להתבטא ההדרכה שתינתן במהלך הכתיבה? עד כמה אמור המדריך להשפיע על מסקנות המחקר של התלמיד?

לשאלות אלו, ולדומות להן, אין תשובות ברורות, ומטבע הדברים, בהעדר 'משנה ברורה', פועל כל מדריך בדרכו שלו ועל פי הבנתו. אפשר להניח שדרכו של חוקר אקדמי כמדריך תהיה  קשורה קשר אמיץ אל סגנונו האישי כחוקר ומורה. לפיכך, בירור דרכו של יעקב כ"ץ כמדריך היא גם חלון הצצה לדרכו של כ"ץ החוקר והמורה וגם לעולמו האישי-הפרטי כאדם. 

על אחדות מן השאלות שמנינו השיב כ"ץ עצמו בספרו במו עיני: אוטוביוגרפיה של היסטוריון (כתר, 1989) ואלה דבריו: 

הדרכת תלמידים מוכשרים, החוקרים והמלומדים של הדור הבא, היא ממיטב שכרו של המורה האקדמי מכל עמלו, וזאת בתנאי כפול: (א) שיקפיד על בחירת המועמדים ונושאי מחקרם; (ב) שלא יקמץ בהקדשת זמנו להדרכה. כידוע, לא כל המורים האקדמיים מוכנים ומסוגלים לכך, והפולקלור של האוניברסיטאות, ביניהן גם של האוניברסיטה העברית, מלא סיפורים על תלמידים שהתהלכו בצל מוריהם במשך שנים עם נושאי מחקר בלתי מבוררים ובלתי גמורים. כיוצא בו נפוצות ידיעות על האשמות הדדיות בין מורה לתלמיד על גניבת מידע זה מזה, ועל שאר סיבות ועילות לתרעומת וקינאה ... מפורענות זו על כל פנים ניצלתי (עמ' 132, וכן להלן).

ברור אפוא שכ"ץ ראה בהדרכת דוקטורנטים לא רק זכות גדולה אלא גם משימה נכבדה ורבת אחריות. המדריך הוא האחראי לכך שההרפתקה הקרויה 'כתיבת דוקטורט' תסתיים בהצלחה. תנאי מוקדם והכרחי לכך הוא נכונותו של המדריך להשקיע את הזמן ואת תשומת הלב הדרושים. תנאי נוסף הוא הקפדה על קבלת תלמידים ראויים. בעניין זה הוסיף וכתב:

כלל גדול היה בידי, שלא לקבל תלמיד מחקר אלא אם כן ראיתי דוגמא בכתב ליכולתו להתמודד עם נושא מדעי מעין זה שהתכוון לעסוק בו בהדרכתי. אם לא הייתה דוגמא כזו מן המוכן, הטלתי אני על המועמד לכתוב פרק לניסוי. רק לאחר שגיליתי סימני יכולת בהבנת המקורות וניצולם ההיסטורי, הסכמתי לקבלו.

השקפה זו בדבר אחריותו של המדריך הובילה אותו למסקנה נוספת: לא די בבדיקת הכישורים המחקריים של התלמיד אלא שדרושה גם התאמה בין דרכי המחקר שאליהן הוא נוטה לבין אלה של המדריך: 

קנה המידה שלי לא היה רק לפי כישרונו של המועמד. יש שהוא הראה יכולת לפרש את המקורות, אך נטייתו הייתה שיטתית-פילוסופית ולא היסטורית-גנטית. במקרים כאלה יעצתי למועמד לפנות למורה שעשוי היה [התלמיד] להיבנות מהדרכתו, וזכורים לי לפחות שני מקרים שמי שנדחה על ידי הצליח לסיים עבודת דוקטורט בחסות זולתי.

יותר מכל חשש כ"ץ מפני הסתבכות עם תלמיד הסוחב את כתיבת הדוקטורט שנים על גבי שנים ואינו יכול לסיימה. דוגמאות למקרים כאלה לא חסרו, ולפיכך אין זה מפתיע שכ"ץ, שנודע בצניעותו, כתב את המילים הבאות: 'משתבח אני, כי לא אירעה תקלה כזו על ידי, כל אלה שהתחלתי להדריכם גמרו במוקדם או במאוחר את עבודתם'. מטעם זה גם נזהר שלא לקבל דוקטורנטים חדשים לאחר שמלאו לו שמונים. החשש שמא לא יאריך ימים כדי להשלים את המשימה הוא שהכריע.

לצד שני התנאים שהוזכרו לעיל – כישוריו המחקריים של התלמיד ונכונות המדריך למלא את שליחותו באמונה – נוסף תנאי שלישי, שכ"ץ חזר והדגיש את חשיבותו: 'פוריות הנושא'.  

תנאי חשוב להצלחת כל עבודת מחקר הוא פוריות הנושא, והאחריות על קביעתה של זו מוטלת על המורה. פרופסור רשאי לגשש [ולנסות] למצוא תשובה על שאלה שלאחר זמן יתברר כי המקורות אינם מסוגלים לענות עליה. על תלמיד אין הוא רשאי להטיל נושא בלי סיכוי סביר כי המשימה היא בת ביצוע. מאותו טעם חייב הנושא להיות מוגדר על דיוקו. קריאה ועיון במקורות, תוך תקווה כי אגב המגע אתם יתגבש נושא העבודה, היא תקוות שווא. חוקר מבוגר ועצמאי עשוי כמובן לעיין במקורות ולהעלות מהם עדויות הקשורות לבעיות מבעיות שונות. החוקר המתחיל מוטב לו למקד את תשומת לבו להוכחות הנדרשות להוכחת התיזה שלו (שם, עמ' 133-132).

ההבחנה החדה בין הסיכונים שרשאי ליטול על עצמו חוקר שמעמדו האקדמי מבוסס לבין מה שהוא רשאי להטיל על תלמידיו, אופיינית לכ"ץ ומבטאת את השקפתו בדבר האחריות של המדריך כלפי תלמידו.

עד כאן דברים שכתב כ"ץ עצמו על תפקידו של המדריך. אפנה עתה לזיכרונות ולרשמים שהצטברו אצל תלמידיו. הדברים שלהלן מבוססים על מה ששמעתי מפיהם של מרדכי ברויאר ז"ל, מנחם פרידמן, בנימין זאב קדר, משה סמט, הנרי וסרמן, סילביה שנקולבסקי-קרול, יוסף שלמון, שאול שטמפפר, מיכאל סילבר, וכן על זיכרונותיי שלי. מאליו ברור שעדויות אלו הן חלקיות ולוקות בחסרונות האופייניים לזיכרונות מן העבר הרחוק. אף על פי כן נראה לי שצירופן יחד נותן תמונה מהימנה, גם אם לא ממצה, של יעקב כ"ץ כמדריך.

כ"ץ לא אהב לשוחח עם הדוקטורנט שיחות מופשטות על עבודתו והעדיף לדון עמו על בסיס של פרק כתוב. ברקע התנהלות זו עמדה ההנחה, שהמבחן האמתי של החוקר הצעיר אינו בדיבור נאה ובזריקת רעיונות יפים לחלל האוויר אלא בטקסט שהוא מייצר. האם הוא מפרש נכון את המקורות? האם הוא ממצה אותם? האם התובנות והמסקנות שהוא מציע משכנעות? כ"ץ היה קורא רציני ושיטתי. הוא נתן את דעתו הן על כללים הן על פרטים, ולוּ גם שוליים. קריאתו כללה גם עיון במקורות הראשוניים שעליהם הסתמך הכותב. ההערות שרשם בשולי העבודה, בדרך כלל בכתב-יד שהוא עצמו התקשה לא פעם לקרוא, שימשו בסיס לדיון שבו העמיד כ"ץ לרשות התלמיד את מיומנויותיו כקורא מקורות ואת שיקול הדעת המתודולוגי שלו. ואולם, ההתגייסות לסייע לתלמיד לא הייתה מלווה בניסיון להתערב ולכפות עליו רעיונות, כיווני מחשבה או מסקנות שהתלמיד לא חפץ בהם. כ"ץ התייחס בכבוד לאוטונומיה של התלמיד.

חשיבות רבה ייחס כ"ץ למבנה הדיון. הוא לא היסס לדרוש מתלמיד לכתוב את הפרק מחדש אם חשב שהמבנה שלו לקוי. היבט חשוב נוסף היה הסגנון. כ"ץ ציפה שתלמידיו ייכתבו את מחקריהם בסגנון שמבטא זהירות ואיפוק. משה סמט סיפר שכ"ץ ביקש ממנו לכתוב מחדש פרקים אחדים משום שהיו כתובים בסגנון רבני. כ"ץ – כך התרשם סמט – היה גאה על כך שהוא עצמו הצליח להשתחרר מסגנון הכתיבה התורני ולרכוש סגנון כתיבה אקדמי. מכל מקום, את ההסכמה לכתוב את הפרקים מחדש חגגו המדריך ותלמידו בשתיית כוסית קוניאק. אל התפקיד שמילא 'בר המשקאות' של כ"ץ עוד אשוב להלן.

פגם נוסף שבגללו ביקש כ"ץ מתלמיד לכתוב פרק מחדש היה שימוש מופרז בעגה סוציולוגית. מעין זה אירע לשאול שטמפפר כשמסר לעיונו של כ"ץ את הפרק הראשון של עבודתו על ישיבות ליטא. 'כ"ץ אמר', כך העיד שטמפפר, 'שאם יש לי דברים של ממש לומר, מוטב שאומר אותם במילים פשוטות. מילים גבוהות עלולות לחפות על תוכן רדוד'. הערה ברוח דומה השמיע כ"ץ כמה שנים קודם לכן באוזני מנחם פרידמן. במהלך שיחה על סוגיה מחקרית מסוימת נקט פרידמן בלשון סוציולוגית פומפוזית, וכ"ץ הגיב: 'כשאפשר להסביר דברים בלשון בני אדם, אין צורך להשתמש במילים גבוהות'. 'תובנה זו', אמר לי פרידמן, 'מלווה אותי מאז ועד היום הזה'.

במובנים מסוימים היה כ"ץ מורה קפדן, אך ההקפדה על תלמידיו הייתה מעין ההקפדה שהקפיד על עצמו. קפדנות זו מעולם לא גלשה לכדי יצירת מתח בינו לבין התלמיד או לפגיעה בכבודו של התלמיד. מרדכי ברויאר, שהגדיר את כ"ץ כ'מורי הנערץ', קלע במידה רבה אל האמת כשאפיין אותו כמי שידע לאזן בין קפדנות מחד גיסא, לבין הארת פנים כלפי תלמידיו מאידך גיסא.

מן התמונות האחרונות של יעקב כ"ץ
(המכון ללימודים מתקדמים, גבעת רם, חורף תשנ"ח)

עיקר תרומתו של כ"ץ כמדריך התבטאה בשיקול הדעת המתודולוגי שהעמיד לרשות התלמיד. החשיבה השיטתית, השכל הישר, השימוש המבוקר והזהיר במושגים, היכולת לראות במקרה הפרטי נקודת אחיזה לתובנה בעלת אופי מקיף ועקרוני – כל התכונות שאפיינו את דרכו כחוקר באו לידי ביטוי בפעולתו כמדריך. מטעם זה יכול היה לסייע רבות לתלמיד גם כאשר נושא עבודתו היה רחוק מתחומי התמחותו שלו, שכן אותו שיקול דעת ואותה חשיבה שיטתית כוחם יפה ביחס לכל נושא. כזה היה הניסיון של סילביה שנקולבסקי-קרול שכתבה על התנועה הציונית בארגנטינה, נושא שפרטיו היו רחוקים מתחום התמחותו של כ"ץ.

מיכאל סילבר, אחרון תלמידיו של כ"ץ, סיפר לי שההערות שרשם כ"ץ בשולי טיוטות הפרקים שמסר לו היו ספורות. עם זאת, הוא הושפע ממנו עמוקות, הן באמצעות קריאת כתביו הן מן השיעורים ששמע אצלו. בהקשר זה הצביע סילבר על קטע באוטוביוגרפיה של כ"ץ, שעמו הזדהה במיוחד. כ"ץ סיפר שם על מפגשו הראשון, בשנת 1930, עם מורו, הסוציולוג קרל מנהיים, כאשר הוא עצמו היה סטודנט באוניברסיטת פרנקפורט: 

מנהיים הצעיר קנה לו שם בין הסטודנטים כמרצה מעניין ומגרה, שאף מי שלא היה לו עניין במקצועו ראה חובה לסור פעם להקשיב להרצאתו, וכך נהגתי גם אני. ממש תוך כדי שמיעת השיעור הראשון חשתי והחלטתי שזה האיש שאני מסוגל ללמוד ממנו יותר מכל אדם אחר. לאחר שנים התברר לי שאינני היחידי שכך אירע לו (במו עיני, עמ' 69).

יעקב כ"ץ עם תלמידו מיכאל סילבר, 1997

מה שקרה לכ"ץ עם מנהיים ומה שקרה לסילבר עם כ"ץ, קרה לתלמידים נוספים שאת עיקר הכשרתם למחקר היסטורי קיבלו באותם סמינרים של כ"ץ. ואכן, הסמינרים הללו, ומדובר בסמינרים לתלמידי התואר השני, היו חוויה לימודית בלתי רגילה. ראשית לכל, בלטה העובדה שהמשתתפים היו בדרך כלל מבחירי התלמידים בחוגים להיסטוריה של עם ישראל וסוציולוגיה, ובמבט לאחור רבים מהם הפכו ברבות הימים לחוקרים בולטים, איש איש בתחומו. הרמה הגבוהה של המשתתפים הבטיחה רמה גבוהה של דיון, שבמרכזו עמדו בדרך כלל אותן סוגיות היסטוריות שכ"ץ עצמו התמודד עמן באותה תקופה. הוא לא הטיל ספק ביכולתם של התלמידים להתמודד עם סוגיות אלה, וכך, במובן מסוים, עשה אותם שותפים למחקרו שלו. הדיון התרכז בפירושם ההיסטורי של מקורות שאותם בחר כ"ץ. הוא לא הרצה אלא עורר דיון ודרבן את המשתתפים למחשבה. לאחר ששאל כמה תלמידים לדעתם נהג לסכם את הדיון תוך שהוא משתמש בכל מה שעלה בדבריהם. עם זאת, תמיד היה בסיכום משהו חדש ומפתיע, מעבר למה שהעלו התלמידים על דעתם.

כ"ץ היה אפוא מורה שביקש לאתגר את תלמידיו. תכונות נוספות שאפיינו את יחסו לתלמידים היו הסבלנות, הסובלנות והיושר האינטלקטואלי. הסבלנות באה לידי ביטוי כשתלמיד אמר דבר שטות. כ"ץ נזהר שלא לפגוע בכבודו של אותו התלמיד. הוא ידע לגלגל את דבריו לכיוון אחר, פורה יותר, ובדרך זו רמז לו שדבריו לא קלעו לעניין. הסובלנות התגלתה בנכונותו לשמוע דעות מנוגדות לדעתו. ואילו היושר האינטלקטואלי בא לידי ביטוי ביכולתו להודות בטעות, גם כשהיה זה תלמיד שהעמידו על טעותו. על מקרה מעין זה סיפר לי בנימין זאב קדר; למיטב זיכרוני לא היה זה מקרה יחיד במינו. מנחם פרידמן, ששימש במשך שנים אחדות אסיסטנט של כ"ץ והכין את חוברות המקורות עבור הסמינרים שלו, סיכם פרשה זו כך: 'כ"ץ היה מורה אמיתי, שלימד את תלמידיו איך לחשוב. עד היום אני שואל את עצמי לא פעם: מה היה כ"ץ חושב על שאלה מסוימת?'. דברים דומים שמעתי גם מתלמידים אחרים של כ"ץ.

חוויה הזכורה לרבים כנעימה במיוחד היא המפגש של כל משתתפי הסמינר שנערך בסוף שנת הלימודים בבית משפחת כ"ץ. גם בני ובנות הזוג של התלמידים הוזמנו וכולם יחד חשו שאינם רק תלמידים אלא במובן מסוים גם בני משפחה. מטבע הדברים שבאותם מפגשים התעוררו שיחות וּויכוחים ערים, ואחד מהם זכור לי היטב. היה זה ויכוח חריף סביב השאלה: איזה מוסד לימודי עדיף, הישיבה או האוניברסיטה? מנחם פרידמן, שהתחנך בישיבת היישוב החדש ואחר כך למד כשנה גם בישיבת חברון, תקף אותן בחריפות ולא חסך מילים בשבחן של האוניברסיטאות. מן העבר השני ניצב חיים סולוביצ'יק, גם הוא תלמיד מובהק של כ"ץ, שמעולם לא למד בישיבה, אך הגן בהתלהבות על מוסד זה והצביע על נקודות התורפה של האוניברסיטה.

יעקב כ"ץ הצעיר (למעלה, שני משמאל) כתלמיד ישיבה, פְּרֶסבורג 1927 (לחיצה על התמונה תגדיל אותה)

מה הרגיש וחשב כ"ץ עצמו על עבודת ההוראה? על כך הוא כתב כדברים הבאים: 

יש מורים שמילוי חובה זו מכביד עליהם, אם משום שחסרים הם את הכישורים הפדגוגיים, ואם משום שהם רואים בה הפרעה למחקריהם. אני לא חשתי במעצורים אלה. שירותי הארוך בבית ספר תיכון הקנה לי ניסיון פדגוגי, שעמד לי גם בעמדי בפני תלמידי האוניברסיטה. ואילו הסתירה בין ההוראה והמחקר הייתה נראית לי מדומה. סדרי ההוראה באוניברסיטה העברית הרשו למורה לבחור את נושאי דיונו בסמינרים כרצונו, עד שהתאפשר לו להעסיק את תלמידיו בסוגיה שהוא עצמו עמד בבירורה. ניצלתי אפשרות זו במידה מירבית, ויותר משראיתי בהוראה גורם מפריע למחקר ראיתי בה שעת כושר לברר בעיות מתחום מחקרי, תוך משא ומתן עם תלמידי. ההוראה גרמה לי הנאה וסיפוק ... הכרתי מורים שהגיעו לקתדרה באוניברסיטה ישר מספסלי הלימודים, עד שבגיל העמידה הייתה להם ההוראה לשיגרה משעממת. אני, שהתחלתי את דרכי באוניברסיטה בגיל העמידה, שמרתי על יכולתי לראות בהופעה בפני התלמידים אתגר המתחדש מיום ליום ומשנה לשנה (במו עיני, עמ' 134-133).

תפקידו של המדריך אינו מסתיים כאשר עבודת הדוקטורט אושרה והתלמיד זכה בתואר הנכסף. עכשיו ניצב הדוקטור הצעיר בפני שאלת עתידו האקדמי ומטבע הדברים הוא תולה את יהבו במדריך ומצפה לסיועו. דרכו של כ"ץ בעניין זה הייתה כשל אדם הנותן אמון מלא בהליכי הברירה של העולם האקדמי. בחפץ לב היה מוכן לכתוב מכתבי המלצה, ובלבד שיפנו אליו. הוא עצמו לא התערב מאחורי הקלעים, לא ניסה 'למשוך בחוטים' ולא הטיל את מלוא משקלו כדי להבטיח משרות לתלמידיו. תחת זאת הציע להם להתאזר בסבלנות, שכן – כך נהוג לומר – 'סוף הכבוד לבוא'. במילים אחרות: בסופו של דבר, הטובים באמת יזכו לתפקיד ההולם את כישוריהם. את זאת הוא טען בשנות השבעים, כשהאוניברסיטאות בישראל היו בתהליך של גידול מואץ ושיוועו למורים צעירים, וכאשר בסביבתו של פרופסור שמואל אטינגר, 'האיש החזק' של החוג להיסטוריה של עם ישראל, נחרצו גורלות ומונו מורים לא רק בירושלים אלא גם באוניברסיטאות החדשות שהוקמו לא מכבר.

האם באמת היה כ"ץ כה תמים והאמין ש'סוף הכבוד לבוא'? אולי הקיש מעצמו על תלמידיו, וכפי שהוא עצמו נקלט באוניברסיטה בזכות הישגיו האקדמיים, למרות שלא צמח בתוכה, כך ימצאו גם אחרים את מקומם הראוי בזכות הישגיהם האקדמיים. האם סבר שמכתב המלצה מוזמן עדיף על פני התערבות שאיננה מוזמנת? ואולי נהג כך משום שחשש ממאבקי כוח שאין לדעת כיצד יסתיימו? אין בידי תשובה אחת לשאלות אלה, אך עובדה היא שכ"ץ דבק בגישתו זו לאורך שנים.

פעולתו של כ"ץ כמדריך של דוקטורנטים נמשכה למעלה מעשרים וחמש שנה. שתי העבודות הראשונות שהדריך אושרו בשנת 1958 ושתי האחרונות בשנת 1985. במשך שנים אלה הדריך כ"ץ עשרים דוקטורנטים. במקצת המקרים עודד כ"ץ את תלמידיו לכתוב על נושא שהסתעף מתוך מחקריו שלו, אך בדרך כלל בחרו התלמידים נושאים שמשכו את לבם תוך שהם מסתייעים בכ"ץ בהגדרת הנושא ובקביעת גבולותיו. 

תופעה ייחודית הקשורה במעמדו כמורה ומדריך היא ריבוי האנשים הרואים עצמם כתלמידיו אף על פי שכלל לא כתבו את עבודת הדוקטורט בהדרכתו. אין הדברים אמורים רק באלה שהשתתפו בסמינרים שלו או אף כתבו אצלו עבודות סמינריוניות, אלא גם באנשים צעירים יותר שהגיעו אל ספסלי האוניברסיטה לאחר שכ"ץ כבר פרש מן ההוראה. את סוד השפעתו על כל אלה ניתן להסביר באיכות המתודולוגית של מחקריו, שהקריאה בהם עשויה להקנות דרכי חשיבה ודרכי מחקר. לכך מצטרפת כמובן העובדה שביתו היה פתוח בפני חוקרים צעירים ומבוגרים שביקשו את עצתו.

אני זוכר אותו יושב במקומו הקבוע, בפינת הספה שבחדר המגורים. מימינו שידה קטנה ובה כמה בקבוקי משקה. הוא לא החמיץ הזדמנות למזוג כוסית קוניאק לאורחיו ולעצמו, אם לרגל צאתו לאור של ספר חדש, אם לרגל עלייה בדרגה ופעמים רבות גם בלא סיבה מיוחדת. על שולחן הקפה שלפניו נערמו ספרים, כתבי עת, תדפיסי מאמרים וכתבי יד. תמיד היה בעיצומה של קריאה, ובדרך כלל הייתה זו קריאת חומר שנשלח אליו על מנת שיחווה את דעתו. הוא נהג להזמין אל ביתו חוקרים צעירים שקרא מפרי עטם וחלק עמהם את רשמיו, העיר, התווכח ובעיקר עודד. כשהדברים נראו לו ראויים, המריץ את המחברים להוציא את עבודותיהם לאור. עניין מיוחד גילה בתלמידי-תלמידיו, שאותם כינה בדרך חיבה 'הנכדים שלי'.

כ"ץ לא חסך בדברי שבח, תמיד מדודים ושקולים, כשמצא סיבה לכך. לשבחיו היה משקל דווקא משום שהוא לא נרתע גם מדברי ביקורת. אביא דוגמאות אחדות מבלי לזהות כמובן את שמות הנמענים. 

לחוקרת צעירה מארצות הברית כתב כ"ץ כך: 

ספרך נשלח אלי על ידי המו"ל ואני מניח שהדבר נעשה על דעתך ואני בא להודות לך על כך. נהניתי מאוד לקרוא אותו ואני מתפעל מיכולתך להיכנס לדקדוקי ההלכה שכל תלמיד חכם היה יכול להתפאר בה. אני מאחל לך הצלחה בדרכך האקדמית.

במכתב לחוקר צעיר ששלח לו כמה מאמרים כתב כ"ץ בין היתר:

קראתי את מאמרך הגדול בעיון. כרגיל אני נמנע מלבקר מאמרים שכבר הודפסו שכן אין לביקורת השפעה על ניסוחם. אני מוציא את המקרה הזה מן הכלל משום שהערכתי את עבודותיך ובמקרה הזה סטית מן הדרך הביקורתית הנהוגה במקצוע.

ובהמשך המכתב הצביע כ"ץ על מה שנראה לו כטעות חמורה בהבנת מושג מרכזי בהיסטוריה היהודית של ימי הביניים. בשולי אותו מכתב הוסיף כ"ץ את ההערה הבאה: 

מאמריך עושים רושם כאילו נכתבו על ידי אנתרופולוג. בשביל האנתרופולוג מערכת המושגים המדעיים היא הבסיס. בשביל ההיסטוריון היא כלי עזר ויש להשתמש בו בזהירות ובצמצום האפשרי.

כשם שידע לשבח ולבקר כך ידע להכיר טובה לתלמידיו על מה שלמד מהם. הכלל 'ומתלמידי יותר מכולן' נתקיים בו במיוחד כאשר כתב את ספרו הקרע שלא נתאחה: פרישת האורתודוקסים מכלל הקהילות בהונגריה ובגרמניה (מרכז זלמן שזר, תשנ"ה). בדברי ההקדמה לספר מנה כ"ץ את שמותיהם של שלושה תלמידים שהסתייע במחקריהם, ובצד הבעת התודה ציין גם את חששו שמא יש משום השגת גבול בכך שהוא עוסק בנושא שהם היו אמורים לעסוק בו. מרגשים במיוחד הם הדברים שבהם התייחס לקשרים בינו לבין תלמידיו: 

מתברך אני ביחסים הטובים שנוצרו ביני לבין כלל תלמידי. רובם ככולם היו לחברים-עמיתים ולא מעטים לידידים קרובים. זיכוני מן השמים באריכות ימים, אך זִקנה כרוכה בבדידות, וכמה מכְּתבי בשנים האחרונות הקדשתי לידידים בני גילי שהלכו לעולמם. ספר זה אני מקדיש לתלמידי שיחיו, שבמגעם אתי הם ממלאים את מקום בני גילי מבלי שיתנו לי לחוש בפער הבין-דורי המפריד בינינו (עמ' 10).

הקשר המיוחד הזה, עם מורה שהוא חבר ועם חבר שהוא מורה, חסר מאז הסתלקותו של כ"ץ לרבים.

אסיים בדברים ששמעתי מפיו של כ"ץ בפגישתנו האחרונה. היה זה יום שישי בבוקר, יומיים לפני שנכנס לבית החולים לניתוח שממנו לא החלים. הוא היה חלש מאוד, שכן המחלה התישה אותו מזה מספר חודשים, אך בה בעת היה צלול כמו תמיד. הוא נתן לי הנחיות שונות בעניין הדפסת ספרו האחרון (עת לחקור ועת להתבונן, מרכז זלמן שזר, תשנ"ט) ואגב כך אמר: 'זה טוב לספר שהמחבר כבר איננו'. ואחרי הפסקה קצרה המשיך, כשחיוך חכם ושובבי על פניו: 'כך יכולים המבקרים לכתוב מבלי לחשוש שמא יאמרו שבחו של אדם בפניו. אבל לשם כך עדיין אינני מוכן למות. ואולם, כשיקראו לי – אני מוכן. כשיקראו לי, אני מוכן ומזומן'. 

אמירה אחרונה זו מבטאת לא רק את הפיכחון של אדם שיודע שיש קץ לכל בשר, אלא גם את ההכרה שהוא חי חיים מלאים ומילא את תפקידו בעולם הזה כראוי. מן הסתם חש סיפוק על שגם את תפקידו כלפי תלמידיו מילא באמונה.

יעקב כ"ץ מקבל תואר דוקטור כבוד מנשיא האוניברסיטה העברית דן פטינקין 
(אמפיתיאטרון הר הצופים, ראשית שנות השמונים)