יום שני, 21 בינואר 2019

פרנסות של ירושלמים: חייט, תופרת, סנדלר וכיפה

א. החייט של שטופר

צילום: מנחם רוזנברג

אומן המחט מרחוב שטראוס 1 (ממש ליד 'מעיין שטוב' לשעבר) אינו מזדהה בשמו. די לו בכך שהוא 'חייט של שטופר' עם 16 שנות ניסיון (מעניין אם בכל שנה שחולפת הוא גם מתקן את המספר בשלט), ועל כך גאוותו. זו גם חנות ההלבשה הראשונה בישראל שראיתי שמתמחה במידות ענק – XXXXXL, ובלשונו המכובסת של השלט 'לבעלי צרכים מיוחדים'.

אבל מה זה 'חייט של שטופר'?

התשובה נמצאת בדפי העיתונות הנשכחים, וממנה עולה כי 'שטופר' היה חייט ירושלמי שמלכות הקונפקציה הגברית שלו שכנה בשעתו לא הרחק מכאן, ברחוב החבצלת 9:

מעריב, 5 בספטמבר 1976, עמ' 31

ב. תופרת אני ותופרת

תמרה היא תופרת לתפארת, ומצודתה פרושה ברחוב יחזקאל 26 שבשכונת הבוכרים.

צילום: טובה הרצל

ג. סנדלרייה אלגנטית

ומחייטים לסנדלרים.

בסנדלריה האלגנטית ברחוב פרי חדש יטפלו בכם מכף רגל ועד ראש. יתקנו את הנעליים ואת הכובע ועל הדרך גם ישחיזו את הסכינים....

צילום: מנחם רוזנברג

ד. כיפה

חנות כיפות במדרחוב עם שם נחמד.

צילום: איתמר לויתן

יום שישי, 18 בינואר 2019

שלום עליכם במקבילית המוחות


מאת ישראל ברטל

מאמריו היפים של עורך הבלוג על מסעותיו בניו יורק בעקבות שלום עליכם, שבהם הוזכר גם מאבקו רב השנים ורב הפולמוסים של המתרגם אריה אהרוני בתרגומיו של יצחק דב ברקוביץ, עוררו בי זיכרונות בני כמעט שלושים שנה. זה היה עידן אחר, נטול אינטרנט וטלפונים חכמים, שבו היה רק ערוץ טלוויזיה אחד שבו צפו כולם.

ומעשה שהיה כך היה.

'מקבילית המוחות' היה שעשועון ידע טלוויזיוני נושא פרסים בהפקת הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ששודר בין השנים 1996-1990. בארבע העונות הראשונות הנחה את התוכנית איש הרדיו והטלוויזיה רב-הפעלים יצחק שמעוני (2013-1926), שקולו היה מזוהה עם תוכניות אהובות כמו 'שלושה בסירה אחת' ו'מחפשים את המטמון'. 

התכנית הייתה גרסה ישראלית של תכנית בריטית בשם Mastermind המשודרת בערוץ BBC משנת 1972 ועד עצם היום הזה, ושמעוני הוא שהמציא לה את שמה העברי. כל משתתף בשעשועון (שכונה בימים הם 'נבחן') היה אמור להפגין ידע נרחב בתחום התמחות ספציפי שבחר בעצמו, אזוטרי ככל שיהיה. בכל תכנית השתתפו ארבעה מתמודדים והטוב שבהם עבר לשלב הבא. את השאלות והתשובות כולם שכחו, אבל משפט המחץ שאילתר שמעוני, 'התחלתי ולכן אסיים', זכור עד היום הזה. לאחר מותו של שמעוני, בשנת 2013, אף בחרו בני משפחתו לציין משפט זה על מצבת קברו.


מצבותיהם של יצחק שמעוני ורעייתו הקריינית מרים אלון, הר המנוחות בירושלים (צילום: דוד אסף)

הנה כך זה נראה פעם:



כיון שהמשתתפים היו אלה שהציעו את נושאי התמחותם, נזקק המנחה לייעוץ של מומחים במגוון תחומים. אחד המתמודדים הצהיר על בקיאותו בכתבי שלום עליכם המתורגמים לעברית וכך הגיע אליי יצחק שמעוני בקיץ 1990. חיברתי אפוא לבקשתו כמה שאלות, ובשל כך יצא עלי קצפו של אריה אהרוני, שעשה באותם ימים את צעדיו הראשונים במפעל חייו – תרגום מקיף של כתבי שלום עליכם מיידיש לעברית.

שניים מתרגומיו הראשונים של אריה אהרוני

אהרוני כתב מכתב נרגז ליצחק שמעוני, שפנה אליי כדי לדעת מה להשיב. מכתבו של שמעוני נכתב ב-14 באוגוסט 1990 והגיע לביתי בתוך יום! אכן, באותם ימים רחוקים היה דואר ישראל יעיל פי כמה מאשר בימינו...

הנה חילופי המכתבים, שדומני כי לא פג טעמם.
אריה אהרוני
בית אלפא 19140
8.8.90
ליצחק שמעוני שלום רב,  
צפיתי בתוכניתך 'מקבילית המוחות' ביום ראשון 5.8.90, ולמרבה צערי עלי לציין כי בבלי משים, נתת יד לדיסאינפורמאציה בחלק נכבד מן השאלות שעסקו ביצירת שלום עליכם.  
אמנם הודעת מראש כי השאלות הוכנו בידי 'מומחה' פלוני, ובכך כביכול האחריות באשר לדיוקן עליו, ולא עליך, ואף על פי כן, אתה מגיש את התוכנית במיומנות ובפסקנות ומביאה לרשות הרבים, ודומה, כי לא אטעה אם אומר שאתה המוציא והמביא בה.  
על כן אני מפנה תמיהתי זאת אליך:  
סבורני שלא נעלם ממך כי בכל השאלות המוצגות הייתה מובלעת ההנחה שיצירת שלום עליכם ותרגום י.ד. ברקוביץ' היינו הך הם, ואין טעות גדולה מזאת. ברקוביץ' היה חסיד אותה אסכולה שתרגמה על פי הסיפור ולא את הסיפור – מה שכינה פעם אברהם שלונסקי בשנינות לשונו 'עלפיניזם' – הוא הוסיף וגרע ושינה ו'שיפר' ו'טייב' ותיקן את 'פגמיו' של שלום עליכם, ככל העולה על רוחו – יקצר כאן המצע מלדון בסוגיה הזאת לפרטיה.  
אילו נתבקש איפוא המתחרה להוכיח בקיאות בתרגומו של ברקוביץ' ודאי לי שלא הייתי מטריח אותך, אבל הוא נתבקש, על פי הודעתכם, להוכיח בקיאות בשלום עליכם, וכאן, בעזרתך האדיבה, ניתנו פשוט שאלות ותשובות מטעות ושגויות. ולראייה:   
א. שם הילד שנגס בפיטמו של האתרוג אצל שלום עליכם הוא לייבל, ולא 'מיכה הרחב פיך' – ואגב, גם סיפור זה, 'האתרוג', כדרך סיפורי שלום עליכם האחרים שהריק ברקוביץ' לעברית, מעוקר בנוסחו מתכניו ה'קשים' וה'בלתי נעימים' לטעמו של המתרגם.  
ב. אין לשלום עליכם מחזה בשם 'עמך'. זה מחזה של י.ד. ברקוביץ'. יש לשלום עליכם מחזה בשם 'דאס גרויסע געווינס' ('הזכייה הגדולה') והוא שונה תכלית השוני מהגירסה הברקוביצ'אית. בשני המחזות מדובר אמנם בחייט שימלה סורוקר שזכה במאתיים אלף רובל, אבל בהבדל עקרוני: אצל ברקוביץ' הזכייה מדומה (טעות באפס), לאמור, לא הייתה בעצם שום זכייה – ואם נקטת נוסח 'עמך' היה עליך לציין זאת – ואילו אצל שלום עליכם הייתה הזכייה ממשית, והוצאה מבעליה ברמייה בידי שני נוכלים יהודיים. כל עיקר המחזה של שלום עליכם הוא בקביעה הפסימית כי אין בכוחו של הפאנטאזיור היהודי – ואפילו זכה בזכייה הגדולה – לקיימה בידיו. וארשה לעצמי להעיר כאן בסוגריים כי חסידי תרגום ברקוביץ' באין להם תשובה עניינית, משיבים בדרך כלל בנימוק כי 'שלום עליכם הסמיך את ברקוביץ' לשנות, להוסיף ולגרוע כרצונו' – טענה שאף היא לא נבדקה כל צורכה; מכל מקום אם בשימלה סורוקר עסקינן הרי ברקוביץ' ניסה, על פי עדותו הוא, לכוף על שלום עליכם את קונצפצית 'הטעות במספר' שלו, אך ללא הצלחה. שלום עליכם כעס והתלונן בפני בתו (רעייתו של ברקוביץ') שברקוביץ' מפריע לו בעבודה!  
ג. אין מחזה של שלום עליכם בשם 'האוצר'. יש 'די גאלדגרעבער' ('חופרי הזהב'), וגירסת ברקוביץ' שונה מאד מזאת של שלום עליכם.  
ד. שלום-עליכם לא כתב מעולם מחזה בשם 'קשה להיות יהודי', והמחזה בגירסתו היידית 'שווער צו זיין א ייד' הוא 'עיבוד' של ברקוביץ' לרומאן של שלום עליכם 'דער בלוטיקער שפאס' ('מהתלת הדם'). הרי זה רומאן המנכח את העולם הנוצרי והיהודי ברוסיה בעקבות משפט בייליס. שם גיבורו הגויי פופוב (מלשון 'פופ', כומר), ושם גיבורו היהודי רבינוביץ' (מלשון רב), ולא שניאורסון ואיוואנוב. וכל הפרשה הזאת של ייחוס ה'עיבוד' הברקוביצ'אי לשלום עליכם, הכללתו בכתביו, לעומת אי-הכללת הרומאן – היא אחד העיוותים החמורים, התמיהות הגדולות בקרית ספר שלנו.  
וכאן באה תמיהתי עליך. כל היצירות המנויות לעיל – הן הרומאן 'מהתלת הדם', הן המחזות 'הזכייה הגדולה' ו'חופרי הזהב', והן הסיפורים לילדים של שלום עליכם כבר הופיעו בעברית בתרגום מדוייק ונאמן למקור, ואין שום קושי לעמת ולאמת את הדברים. ואדם כמוך, הדורש (ובצדק) דיוק מן המתמודדים, אינו פטור אף הוא עצמו ממצוות הדיוק. מה עוד, כשהנך משתמש בכלי תקשורת רב עוצמה כל כך.  
אני מקווה ומצפה כי תתקן את המעוות בתוכניתך הקרובה.  
בכבוד רב,  
מחכה לתשובתך,  
אריה אהרוני  
נ.ב. אני מרשה לעצמי לצרף למכתב זה דברים שכתב לי בעניין הנדון פרופ' יעקב בהט ז"ל, שהיה אחד המורים המעולים לספרות עברית בבתי הספר בישראל, וראש החוג לספרות באוניברסיטת חיפה.  
ומסור נא מיטב איחולי לפקידה, שומרת הטלפון שלך מפני טרחנים שכמוני. 
א.א.
   
למכתב אכן צורף צילום של גלוית דואר שכתב ב-26 במארס 1986 פרופסור יעקב בהט מחיפה אל אהרוני בקיבוץ בית אלפא, ובה נכתב בין היתר: 
ואכן, לא לימדנו את ש"ע בבית הספר העברי, לימדנו את ש"ע+יד"ב וממילא גילינו ביצירתו של ש"ע פנים שלא כהלכה. אין זו אשמת המורים; זו הייתה – כדבריך – הסכמה כללית, וכל עוד לא יופיעו כל תרגומיך בצוותה – מעין מפעל לחתימה וכיו"ב, אין לדעתי, כל סיכוי להשיב את פני ש"ע למקומם. האם יש סיכוי מעין זה? אנא – עשה למענו.
שתיים מחוברות הפולמוס שפרסם אהרוני ובהן תקף את ברקוביץ וגם את הפרופסורים חנא שמרוק ודן מירון

אזרתי כגבר חלציי וב-15 באוגוסט עניתי ליצחק שמעוני במכתב הבא:
ליצחק היקר שלום,  
רוב תודות על מכתבו של מר אריה אהרוני, אשר הואלת להעביר אלי. ה'חידוש' הגדול של מר אהרוני – כי תרגומו הקלאסי של י"ד ברקוביץ איננו נאמן למקור ביידיש של שלום עליכם – וכי כמה מן המחזות שם הם תרגומים-עיבודים של סיפורים ביידיש, ידוע לכל בר בי-רב, כולל לי עצמי. אם תעיין במאמר שפרסמתי בכתב העת 'הספרות' עוד בשנת 1978 (!) בשם 'דמות הלא-יהודים וחברתם ביצירת שלום עליכם', תוכל לראות שם מכל שורה ושורה כי ה'סוד' הגדול שחשף מר אהרוני ידוע לי זה מכבר – כולל בעובדה שתרגמתי שם בעצמי מן המקור ביידיש עשרות ציטוטים כדי שיהיו מדויקים ככל האפשר למקור. ואם תטרח להשיג תרגום שלי שראה אור בכתב העת של האוניברסיטה העברית בשנת 1971 (!) תלמד ממנו שבעיה זו העסיקה אותי עוד בשחר נעורי. זה שמר אהרוני איננו מכיר את עבודתי המדעית המקצועית בחקר יהדות מזרח אירופה בכלל, ובספרות יידיש בפרט, אינו מצדיק את השימוש בכינוי 'מומחה' פלוני. אילו היה מתעמק יותר בעשרות המחקרים על שלום עליכם שראו אור במשך הדורות האחרונים, היה מגלה כי 'חידושו' הנפלא ידוע לכל חובבי שלום עליכם במקור והוא חידוש רק לגבי הישראלים חסרי הרקע המזרח-אירופי (שמר אהרוני נמנה עליהם, לפי עדויותיו במקומות אחרים – הוא מספר, ואף מתפאר בכך, כי לא ידע יידיש בראשית דרכו כמתרגם שלום עליכם!).  
ולגופו של עניין, כפי שזכור לך בוודאי, שאלתיך בפירוש אם הנבחן בתכנית ייבחן על הטקסט ביידיש. כיון שהשבתני כי המדובר בתרגום העברי, קבעתי (ובצדק מוחלט, כפי שהוכיחו תשובותיו הרהוטות של הנבחן דווקא על השאלות שהתבססו על תרגום ברקוביץ), כי הקורא הישראלי איננו מכיר בדרך כלל את שלום עליכם, אלא דרך ברקוביץ. בין היתר משום שתרגום זה, ככל שהוא שונה מן המקור, הפך לנכס תרבותי קלאסי בפני עצמו. לרוע המזל, תרגומו המדויק (כביכול) של מר אהרוני איננו מוכר כמו שמוכר תרגומו של ברקוביץ. מה גם שלא הפך לקלאסיקה מסיבות שלא אפרט כאן... כזכור לך, נשאל הנבחן כמה שאלות על  סיפוריו המקוריים של שלום עליכם בעברית, ולא ידע אפילו תשובה אחת. אם כן, אמור מעתה: הנבחן הוא האשם העיקרי, על שלא ידע כי יש בעולם תרגום אחר, יפה פחות אך אולי 'נאמן' יותר, שחיבר מר אריה אהרוני. האם יכול היה הנבחן לענות על השאלה: 'מי אכל את פיטמו של האתרוג' אם היה ניתן השם המופיע בסיפור המקורי ביידיש? ודאי שלא. הנבחן הוא זה שבחר את הנושא, הוא זה ש'אשם' בכך שקרא את תרגומו של י"ד ברקוביץ והוא גם זה ש'חטא' שבקיאותו הגדולה בכתבי הסופר הגדול מבוססת על הנוסח עליו גדלו בישראל כמה דורות של קוראי עברית. דרישתו של מר אהרוני הנכבד 'לעמת ולאמת את הדברים', לא הייתה מאפשרת לנבחן שלנו לענות של שאלה כלשהיא. שהרי את תרגום אהרוני איננו מכיר, את כתבי שלום עליכם במקורם העברי (שראו אור בשנת תשל"ו בהוצאת מוסד ביאליק) לא קרא, יידיש אינו מבין... אמור מעתה, מר אהרוני התכוון כי תשב ותחכה עד שיבוא אליך מתחרה שיודיע כי ברצונו להיבחן על תרגום מר אהרוני!  
ובשולי הדברים, אף אם למר אהרוני שליחות נשגבה לגלות בעולם את קלונו של ברקוביץ, אין היא מצדיקה קנטרנות ולשון יהירה מן הסוג שהוא נוקט בדרך כלל בכתיבתו על אחרים העוסקים בתחום זה. כבר אמרו חז"ל טול קורה מבין עיניך וכו'. רצוני לומר כי כבר לפני שנים רבות עמדתי לכתוב ביקורת על תרגומיו של מר אהרוני, ולא נסתייע הדבר. אך אילו נכתבה זו, אפשר שהמתרגם הנכבד היה מגלה זה מכבר כי ה'סוד' על היחס בין מקור ותרגום במפעלו של י"ד ברקוביץ איננו מצדיק התפארות שוא במה שכאמור ידוע גם ל'מומחה' כמוני.  
כללו של דבר, לא תוכל להודיע בתכנית הבאה כי השאלות התבססו רק על תרגום ברקוביץ, שכן נכללו בהן גם כאלו שהתבססו על 'כתבים עבריים' מקוריים [של ש"ע]. לא תוכל להודיע כי מחבר השאלות לא ידע כי יש הבדל בין מקור ותרגום, שכן אפילו בחומר ששלחתי אליך הקפדתי כמה פעמים לציין ולהזהיר מהבדלים אלו (ראה, למשל, שם הספר 'פונ'ם יאריד' המכונה בעברית 'חיי אדם'). לא תוכל להציע לכל מי שקרא את תרגום ברקוביץ ושאב ממנו הנאה גדולה, לקרוא תרגום נאה פחות, אך 'מדויק' יותר (שהרי כנודע תרגום הריהו כאשה – או שהוא נאה או שהוא נאמן). עצתי לך, הנח לעניין. ונימוקי: מר אריה אהרוני ממילא לא יניח לדבר, ויפרסמו כדרכו באחת הבמות הספרותיות, ואז אוכל גם אני, כדרך משכילי הדורות הקודמים, להריק חרבי ולפרסם מכתב זה – והיתה השמחה שלמה...  
מובן שהרשות נתונה לך לשלוח העתק מכתבי, בצרוף ברכות, למר אריה אהרוני.  
בכבוד רב  
ד"ר ישראל ברטל   
החוג להיסטוריה של עם ישראל, האוניברסיטה העברית 

על כך ענה לי יצחק שמעוני ב-26 באוגוסט בגלוית הדואר הבאה:

אז מי כתב את 'קשה להיות יהודי'?
הצגה לתלמידים במלאת עשור למותו של שלום עליכם, 1926 (הספרייה הלאומית)
ומי כתב את 'האוצר'? (הספרייה הלאומית)

יום רביעי, 16 בינואר 2019

טיול ברחוב הָרֵכָבִים

באזור התעשייה הירושלמי המכונה 'תלפיות', לא הרחק ממקום מגוריי, יש רחוב שכולם קוראים לו 'הָרְכַבִים'.

סתם אדם שיישאל על כך יקשר באופן טבעי את השם למוסכים ולחנויות הרכב שיש בו. מה גם ששמות הרחובות הסמוכים נקראים גם הם על שם מקצועות ומלאכות, שלא לדבר על חלקו הדרומי של הרחוב שנקרא 'רחוב המוסכים'.

כל הצילומים: דוד אסף

אבל לא כך הוא.

כלי הרכב, כבודם במקומם מונח והם זכו לרחוב מיוחד בסביבה ששמו 'רחוב הַרֶכֶב'.

השם הנכון של הרחוב שבו אנו דנים הוא 'הָרֵכָבִים' והוא קרוי על שמם של בני רֵכָב, משפחה סגפנית ונזירית מימי בית המקדש הראשון, שבניה סירבו לשתות יין, לעבוד את האדמה או לבנות בתי קבע. הם גרו באוהלים כמו בדואים.

בימי פלישת הבבלים לארץ ישראל, במאה השישית לפני הספירה, באו בני רֵכָב בעל כורחם לגור בירושלים, כדי למצוא בה מקלט. על אבי המשפחה יהונדב, שבשעתו הצטרף אל יהוא ושחט באכזריות את נביאי הבעל, סופר בספר מלכים ב'. על צאצאיו, 'בית הָרֵכָבִים', שהלכו בדרכי אביהם, סופר בספר ירמיהו, פרק לה:
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: הָלוֹךְ אֶל בֵּית הָרֵכָבִים וְדִבַּרְתָּ אוֹתָם וַהֲבִאוֹתָם בֵּית יְהוָה אֶל אַחַת הַלְּשָׁכוֹת וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן. וָאֶקַּח אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן יִרְמְיָהוּ בֶּן חֲבַצִּנְיָה וְאֶת אֶחָיו וְאֶת כָּל בָּנָיו וְאֵת כָּל בֵּית הָרֵכָבִים ... וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית הָרֵכָבִים גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת וָאֹמַר אֲלֵיהֶם שְׁתוּ יָיִן. וַיֹּאמְרוּ: לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן, כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר: לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם, וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם, כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם. וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן כָּל יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ. וּלְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים לְשִׁבְתֵּנוּ וְכֶרֶם וְשָׂדֶה וָזֶרַע לֹא יִהְיֶה לָּנוּ. וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ. וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלַ‍ִם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלָ‍ִם.  
וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר... הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר לִשְׁמֹעַ אֶל דְּבָרַי נְאֻם יְהוָה. הוּקַם אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֲשֶׁר צִוָּה אֶת בָּנָיו לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן, וְלֹא שָׁתוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם. וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי. וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר: שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם. וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי ... לָכֵן ... הִנְנִי מֵבִיא אֶל יְהוּדָה וְאֶל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם ... וּלְבֵית הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ: כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם. לָכֵן ... לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים.
על שלט ההסבר היחיד שמצאתי ברחוב מופיע הסבר קצר וממש לא ממצה ('בני משפחה בישראל בבית הראשון'). זאת ועוד, ההפניה לירמיהו פרק כה היא משובשת, וצריך להיות פרק לה.



חוץ משמו הייחודי של רחוב הָרֵכָבים, המשובש בפי כל והפעם לא באשמת השילוט העירוני, יש בו עוד כמה דברים מעניינים.

למשל, המרכז הרב-תחומי למוזיקה 'צוללת צהובה', שנמצא ממש מול המרכול הענקי של 'אושר-עד'.


מאחורי הקיר הסתמי של 'צוללת צהובה' מסתתר ציור ענקי ומרשים שמכסה את כל קיר הבניין. עליו הודבק שלט פרסומת של 'רדיו הרכבים' – יונדב בן רכב מתהפך בקברו...

מי האמן? לא מצאתי חתימה שלו.

הלל אסף (בני יקירי) מודיע: האמנים הם קבוצה הנקראת Brothers of Light שקיבלו רשות לצייר על הקיר בתנאי שישאירו את השלט המכוער של 'רדיו הרכבים'. הייתה להם ברירה?


ברחוב הרכבים 13 עמוס מאוד.

בנגרייה של עמרם הרוש לא מסתפקים בעבודות העץ המסורתיות, אלא מייצרים במקביל תיקים לספרי תורה, גם מפורמייקה. לצד שתי הנגריות ובית הכנסת 'מרכז מאיר', בקומה ב' התמקמו 'תיאטרון האימה והפחד של ירושלים' (!!!) וגם אולם התצוגה של הצייר והפסל הירושלמי דודו גרשטיין.

מעורב ירושלמי!


לעומת זאת, קומה א' בבניין שברחוב הרכבים 3 אינה במצב טוב. הכל מוצע להשכרה...


ברחוב הרכבים 1 גיליתי להפתעתי שרידים של מוסד להשכלה גבוהה שמעולם לא שמעתי עליו, ודלתותיו נעולות כבר שנים: 'מכללת תל אביב: בית ספר לתחבורה'.

מה יש לדבר: תל אביב דירושלים!

חיפשתי באינטרנט מידע על בית הספר הזה ולא מצאתי מאומה.


אם יש 'מכללה' יש גם 'מכון'. ממש ממול, ברחוב הרכבים 2.

אהבתי את ה'חַמְסוֹת' משני צדי השלט.


במספר 7 יש חנות נחמדה עם שם נחמד ושנון שאינו יכול להיתרגם כל צרכו: Buy the Way...

צילום: מנחם רוזנברג

תם הטיול ברחוב הקטן.

יום שני, 14 בינואר 2019

חדש על המדף: שוט אילוף, נקי כפיים, גוף-צית, טחורים, עוגה ישנה

א. חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ

במחלקת האביזרים לרכיבה בסניף 'דקאתלון' שבראשון לציון אפשר לרכוש שוט אילוף לילדים במגוון צבעים.

המחיר הזול של השוט אולי רומז ל'חוסך שבטו'...

צילום: צבי פיש

ב. נקי כפיים

שם מבריק (תרתי משמע)...

צילום: אוריאל גלמן

ג. גוף-צית

הגוף-צית, או שמא הגופצית, היא הדור החדש של הציציות. כולל מיקום מדויק של הנקב ופינה אורטוגונלית (שזו בעצם זווית ישרה).

צילום: איתמר לויתן 

ד. פרסומות של יהודים

המודעה הזו הודבקה במקום הכי מתאים לקהל היעד: חדר שירותים בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים...

צילום: צבי זילברשטיין

ה. ישן על המדף

צילום: גדעון פליישמן

ארכיאולוגים וחובבי עתיקות שימו לב: עוגת הפרג הזו שרדה בקירור מאז שנת 1210 (המאה ה-13) ועד היום!


יום שישי, 11 בינואר 2019

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי: שירי הזמר של מנחם מנדל דוליצקי (ב)

מאת אליהו הכהן



ו. הלחן הראשון: דוד קבונובסקי

את רשימתנו הקודמת סיימנו בשאלה: מה היה הלחן של 'ציון תמתי' שהביא אתו צבי קליינר לרחובות ושאותו שרו במושבות העלייה הראשונה בארץ ישראל? 

כזכור, ללחן הנוכחי והמוכר של השיר קדם לחן אחר, והוא שהושר בארץ. את הלחן הנשכח הזה זכר במעומעם זרובבל חביב (1987-1894), יליד ראשון לציון, מימי ילדותו במושבה. באחד הריאיונות שערכתי אתו בימי זקנותו, לפני כארבעים שנה, הבליחו בזיכרונו משפטי הפתיחה של השיר, שאותם תיעדתי בהקלטה שתובא בהמשך. באותה שעה לא ידעתי מי היה המלחין, וזהותו נתבררה לי רק מאוחר יותר. זה היה דוד קבונובסקי.

תווי הלחן הראשון של 'ציון תמתי' נדפסו בדפרון שהוציא לאור המלחין היהודי-רוסי דוד קבונובסקי בשנת 1891. את הכותרת הרוסית של הדפרון יש לתרגם: מוטיבים יהודיים למילים של שירים עבריים על פלשתינה. התווים, כולל ליווי לפסנתר מאת המוזיקאי ל"י קפלן, נדפסו ביֶליזָבֶּטגרד (העיר שבה החלו עשר שנים לפני כן, באפריל 1881, הפרעות ביהודים שכונו 'סופות בנגב'). מילות השיר נדפסו באותה שנה באודסה.

השער המאויר של הדפרון 'מוטיבים יהודיים' מאת דוד קבונובסקי, יליזבטגרד 1891
תווי הלחן של קבונובסקי, יליזבטגרד 1891
מילות השיר 'אם אשכחך' (משמאל). דף בודד שנדפס באודסה 1891

זמן קצר לאחר הדפסת הדפרון דיווח עליו הסופר והחוקר נחום סְלוּשְׁץ, שסקר את יבול הספרים שהופיעו לאחרונה. אגב כך סיפר כי ניגוניו של קבונובסקי – ובמיוחד הלחן לשיר 'אַל טל ואַל מטר' של שרה שפירא (לשיר זה תוקדש הרשימה הבאה) – כבר מושרים במושבות החדשות בארץ. סלושץ גם ציין כי קבונובסקי עצמו מעולם לא למד הלחנה בצורה מסודרת.

חבצלת, 22 באפריל 1892, עמ' 194 (ראו גם הצפירה, 12 בפברואר 1893, עמ' 103)

לדברי סלושץ, קבונובסקי שלח את השירון לידידו צבי קליינר, שעלה ארצה שנה קודם לכן (1890) והתיישב ברחובות, וקליינר היה זה שהפיצם בארץ, מן הסתם באמצעות המקהלה שייסד ועליה סיפרנו בחלקו הראשון של מאמר זה. קבונובסקי, יליד בוהופול שבפלך פודוליה (היום פֶּרְווֹמָייסְק, אוקראינה), הכיר את קליינר, שהתגלגל לעיירתו לאחר שנמלט מצבא הצאר. כנהוג בקרב ציונים רבים בני התקופה, את הכנסותיו מן השירון הקדיש קבונובסקי לטובת יישוב ארץ ישראל, וצעירי רחובות וראשון לציון אף הודו לו על כך במכתב הוקרה.

לפני כארבעים שנה ניגן בביתי המלחין והפסנתרן שמעון כהן את צלילי הלחן מתוך שירונו של קבונובסקי. הקלטתי אז את נגינתו, ובימים אלה הוסיף עליה את קולו יאיר לרון, ששר את מילותיו המקוריות של דוליצקי. בלחן זה מושרות רק שבע השורות הראשונות של השיר. 

הנה אפוא הלחן הנשכח ב'הקלטת בכורה': תחילה שר זרובבל חביב ואחריו יאיר לרון.


גורלו של לחן זה לא שפר עליו. במשך זמן קצר נשמעו צליליו בראשון לציון וברחובות, וגם בראש פינה –'שרנו את "ציון תמתי" בלחן שונה', אמר לי בשעתו מנחם בן אריה (1996-1930), יליד ראש פינה, אך הוא לא זכר את הלחן. שנים ספורות אחר כך הופיע הלחן השני של השיר, זה המוכר והאהוב, שהוקלט מאז בפי זמרים רבים, והוא דחק את הלחן הקודם שנשכח כמעט לחלוטין. חוק הברירה הטבעית הקיים בטבע, תקף אפוא גם בתחום המנגינות: הלחן הקליט יותר, 'מכניע' את מתחריו...

ז. משהו על דוד קבונובסקי

מועט הוא המידע על קבונובסקי. הוא נולד בשנת 1870, לא רכש אף פעם השכלה מוזיקלית פורמלית, אך חונן בכישרון הלחנה טבעי. ידועים לנו לפחות שנים-עשר שירים שהלחין ומקצתם אף הדפיס, ואת כולם הלחין בשנות התשעים של המאה ה-19 בשנות העשרים המוקדמות של חייו, כאשר גר באודסה.

בן 21 היה כשהלחין את 'ציון תמתי' ואת 'אַל טל ואַל מטר', ואחריהם את 'נודו למייללת', שירו של ביירון בתרגום יל"ג, שבו עסקנו ברשימה קודמת; 'נומה פרח' של אפרים דב ליפשיץ (אפשר להניח שלחנו הוא אחד משלושת הלחנים ה'עממיים' של השיר), ו'מופת לרבים' שחיבר דוליצקי לכבוד הנדבן הציוני קלונימוס זלמן ויסוצקי (1892); שני שירים של שאול טשרניחובסקי, 'על מוּת לַבֵּן', לזכר יל"ג ו'חג תרועת מלך', לציוּן עלייתו למלוכה של הצאר ניקולאי השני (1894); 'לנשמת עושה השחר', שיר של יל"ג, לזכר פרץ סמולנסקין, ו'בנשף בערב', שחיבר סמולנסקין עצמו (עסקנו בשירים אלה ברשימה קודמת); 'שלאָף מיין קינד' (נום ילדי), שיר ערש ביידיש שכתב שלום עליכם. כמו כן הלחין שני שירים ברוסית, האחד הוא 'נוּדָה בני' מאת מ' פלדמן שעוסק בהגירה לאמריקה (בידינו נמצא דפרון של תווי שיר זה, שנדפס באודסה, אך אין לנו כל מידע על המחבר), והשני הוא שיר של אברהם גולדפדן שתורגם מיידיש לרוסית (ראו המליץ, 22 בנובמבר 1894, עמ' 2).


מודעה המונה את לחניו של קבונובסקי (המליץ, 12 באפריל 1897).
כתובתו היא בעיירה 
ווֹזְנֶסֶנְסְק (ראו בהמשך)

קבונובסקי, שהיה אוטודידקט, למד כאמור מוזיקה בכוחות עצמו וגם שלט בלשון העברית על בוריה. הוא פרסם מאמרים בעברית על מוזיקאים יהודיים: הוא כתב על מנדלסון-ברתולדי (הצפירה, 22, 31 בינואר 1896) ועל אנטון רובינשטיין (הצפירה, 7, 20, 21 בפברואר 1895; 21 ביולי 1895), ובעיתונים הארץ-ישראליים כתב על איגנץ מושלס (השקפה, 7 במאי 1897) ועל וילהלם ארנסט (הצבי, 5, 12, 19 ביולי 1895; 2 באפריל 1897). הוא פרסם דיווחים על אירועים שונים בחיי הקהילה היהודית באודסה (למשל, המליץ, 5 בפברואר 1894; 1 בנובמבר 1894; 22 בינואר 1895), ופרסם מאמר רב-עניין, 'הזמרה בתור תחבולה לרפואת הנפש', במאסף הספרותי הזמן (תרנ"ו), שערך עזרא גולדין.

הוא התהלך עם סופרי התקופה והשתתף באספות של חובבי ציון. על מעמדו תעיד העובדה שכמוזיקאי צעיר זכה לכבוד רב כאשר התארח במסיבת חנוכה שנערכה בשנת 1895 בביתו של אליעזר טקאטש באודסה, כנראה קרוב משפחה. במסיבה, שבה צוין גם יום הולדתו ה-25 של קבונובסקי, הוא שר משירי החג, וחבריו, ובהם יוסף קלוזנר ונחום סלושץ, נשאו בה דברים. קלוזנר הרצה בפני הנוכחים על היהודים והיוונים ובסוף דבריו הילל ושיבח את קבונובסקי 'אשר שם לו למטרה להיות המתחיל ביצירת "שירת ציון חדשה"'.

המליץ, 29 בינואר 1895, עמ' 5 (ראו גם הצפירה, 15 בינואר 1895, עמ' 12)

ב-1896, מסיבות לא ידועות לנו, העתיק קבונובסקי את מגוריו מאודסה לעיירה ווֹזְנֶסֶנְסְק (פלך חרסון). שנה לאחר מכן, ב-25 בדצמבר 1897, נשא לאשה את בת המקום פנינה קוטלירוב. 

סלושץ, טשרניחובסקי ואחרים מברכים את 'ידידם קבונובסקי' לכבוד חתונתו ותורמים רובל וחצי לטובת הפועלים בארץ ישראל
(המליץ, 14 במרץ 1898; ראו גם המליץ, 23 במרץ 1898, עמ' 7)

בווזנסנסק הפך קבונובסקי ל'מוּרְשֶׁה' ההסתדרות הציונית (כלומר, החזיק באישור ממשלתי לאסוף כספים עבור היישוב בארץ), וכפי שמלמדת מודעה שפרסם בעיתונים העבריים, החל להתפרנס מתיווך ב'כל מיני סחורות'...


המליץ, 5 בנובמבר 1897, עמ' 8 (ראו גם הצפירה, 15 בדצמבר 1897, עמ' 1328)

מני אז נאלם קולו והוא נעלם מתולדות הזמר העברי. ככל הנראה החליט לחדול מהלחנה וכתיבה אך אין אנו יודעים מדוע ועל מה. הידיעה האחרונה אודותיו היא משנת 1903: סיפור קצר (כנראה מתורגם) בשם 'הנאהבים והנעימים', שהתפרסם בעיתון המליץ, 6 במרץ 1903, עמ' 2.

תמונה אחת ויחידה שלו שרדה, בצילום של חברי אגודת חובבי ציון שהתכנסו באודסה בתמוז תרנ"ו (1896). בשורה התחתונה, שני משמאל, הונצח דיוקנו של דוד קבונובסקי מווֹזְנֶסֶנְסְק:


ישראל קלויזנר, מקאטוביץ עד באזל: התנועה לציון ברוסיה, ב, תשכ"ה, מול  עמ' 368
התמונה המקורית שמורה בארכיון הציוני המרכזי ובספרייה הלאומית (תודה לד"ר נתן שיפריס)

ח. חלוץ הקלטת שירי זמר עבריים

מכשיר פונוגרף (אוסף אליהו הכהן; צילום: אור הכהן)

לדוד קבונובסקי שמורה זכות ראשונים במיזם נוסף, שבו הבטיח לעצמו מקום של כבוד בסיפור קורותיו של הזמר העברי: הוא היה, ככל הנראה, הראשון שיזם הקלטה של המנגינות לשירי הזמר שהלחין. בימינו, כאשר הקלטת שיר נעשית בנקל ותקליטים ותקליטורים נמצאים בכל בית, וגם אגורים בצורה דיגיטלית במחשבים אישיים, ראוי לנצור את שמו של הנחשון שחנך את עידן ההקלטות של לחנים לשירי זמר עבריים מוקדמים מתקופת חיבת ציון.

ההקלטות הראשונות בוצעו בשנת 1892 על גבי גליל (צילינדר) עשוי שעווה, שהוכנס לתוך פונוגרף –המכשיר שהומצא על ידי תומאס אדיסון בשנת 1877 וקדם לפטֵיפון. בראשית הדרך, משך ההשמעה של כל שיר היה שתי דקות ואחר כך ארבע דקות.


גליל פונוגרף במארז מקורי (ויקיפדיה)

קבונובסקי רשם אפוא פרק חלוצי בדיסקוגרפיה של הלחן העברי. בזכות פועלו נשמעו בפעם הראשונה צלילים של מנגינות לשירי זמר עבריים מתקופת חיבת ציון בוקעים מתוך מכשיר הפונוגרף. בין השירים שהוקלטו היו לחניו ל'ציון תמתי' ול'אל טל ואל מטר'. קבונובסקי יזם ומימן את ההקלטות. הוא היה איש אמיד, שגדל במשפחה עתירת נכסים, וכך יכל לשאת בהוצאות שהיו כרוכות בהקלטות.

רשימה נלהבת על קבונובסקי, על שיריו ועל הקלטותיו, תחת הכותרת 'שירי לאום על אדמת נכר', התפרסמה בכתב העת השרון, שיצא לאור בקרקוב בשנת תרנ"ג (1893-1892). ברשימה, שנכתבה כנראה על ידי אחד מידידיו של המלחין שחתם בשם העט 'בן יששכר', נכתב בין היתר:
בואו ונחזיק טובה להאברך רב הכשרון במוזיקה, מר דוד קבונובסקי, אשר חנן אותנו במנגינות נעימות לשירים עבריים ולאומיים, לשיר ולפרוט על הפסנתר. עוד בשנה העברה הוציא מנגינות לשני השירים הנחמדים 'אם אשכחך' להמשורר הלאומי מנחם דוליצקי ו'ציון' לשרה שפירא. המנגינות האלה מצאו חן בעיני כל חובבי השירה העברית. קולוניסטינו [המתיישבים] הצעירים בראשון לציון וברחובות ישירון מדי יום ביומו בצאתם השדה לעבודתם ובשובם ממנו, ובהיערך נשף ספרותי בבית ספר עברי בפולטבה שרו התלמידים את המנגינות האלה ... מכתבי תודה רבים עפו אל הקומפוזיטור הצעיר מכל עברים ורבים אספו את מנגינותיו אל בתיהם ... לא רק בעיני המבינים את החרוזים העבריים מצאו המנגינות חן, כי אם גם בעיני בלתי מבינים עברית, הפונוגראף (מכונה מדברת של אדיסון) ישורר אותן בערים שונות ברוסיה פעמים רבות! ... בשם כל חובבי שפתנו והתאבים לתחייתה, הננו מברכים מעומק הלב את הקומפוזיטור הצעיר מר דוד קבונובסקי על אשר ברא בספרותנו את החדשה הזאת, שלא הייתה כמוה לעולמים ... ועליכם, כל חובבי עמם, שפתו, ספרותו ולאומיותו באשר אתם שם, לדעת להוקיר את פועל מר קבונובסקי: לאסוף את מנגינותיו אל בתיכם ולהתאמץ ככל יכולתכם להפיצן בין כל חובבי שפת עבר בכלל ובין בני הנעורים בפרט (השרון, א, תרנ"ג, עמ' 42-39; ההדגשות שלי).
האם שלח קבונובסקי את הגלילים גם לידידו צבי קליינר במושבה רחובות? ספק בדבר. באותה עת לא נמצאו בארץ מכשירי פונוגרף שבהם ניתן היה לנגן את הגלילים, וגם אם שלח, ספק אם נשאר מהם זכר, שכן גלילים אלה נטו להישבר בנקל.

ט. הלחן השני: היימן כהן
חוברות שונות של 'קובץ שירי ציון ושירי עם'

את הלחן השני של 'ציון תמתי', זה המוכר והמושר, חיבר המלחין היהודי-האמריקני היימָן [חיים] כהן (שכתב את
שמו 'קאָהן'; ובאנגלית: Hyman Cohen). 

מתוך ארבעת הבתים המקוריים בחר כהן להלחין שניים בלבד: את הבית הראשון הלחין בנוסחו המקורי, ואחריו הלחין את הבית הרביעי, האחרון, תוך ביצוע שינויים קלים בשתי השורות הראשונות, שהתחייבו מהתאמתו ללחן. הבית הראשון הפך במרוצת השנים לבית חוזר המושר אחרי הבית השני.

מתברר כי תווי לחן זה, שחובר בארצות הברית, הופיעו לראשונה באסופת תווים ('נאָטען') שנספחה לשירון בשם קֹבֶץ שירי ציון ושירי עם, בעריכת יוסף מגילניצקי, שראה אור בפילדלפיה בשנת 1903. השירון עצמו נדפס בשלוש מהדורות לפחות, למן שנת 1900, אך נספח
התווים הופיע רק במהדורה השלישית (1903). מגילניצקי עצמו, יליד ראסיין שבליטא, היה 'מורה ראשי' בבית הספר היהודי 'בני ציון' בפילדלפיה, חיבר ספרי לימוד וניהל בית דפוס.

שירונים אלה זכו לפופולריות רבה. במודעות שפרסם מגילניצקי בעיתונות היהודית הוא ציין, כי השירון 'נדפס בתבנית "וועסטען טאַש" הטוב מאוד לשים בצלחת להיות מוכן לשיר בו בחברת רֵעים'. משפט זה רומז לפורמט הקטן של הספר, שניתן בקלות לתחבו לתוך 'צלחת הוועסטען טאש', כלומר לכיס הפנימי של האפודה...


המליץ, 9 במאי 1901

אלה הם עמודי השער של חוברת התווים שנדפסה בפילדלפיה ב-1903:


בשירון, שכלל שלושים ואחד שירי ציון, נרשם 'אם אשכחך' ('ציון תמתי') כראשון השירים, מיקום המבליט את מעמדו. בתוכן העניינים של חוברת התווים ציין העורך: 'אָריגינעל פון היימאַן קאָהן', כלומר תווי השיר המקוריים נמסרו ישירות על ידי המלחין ולא הועתקו ממקום אחר.


בשירון עצמו, מתחת למילות השיר, רשם העורך הערה ביידיש, שתרגומה הוא: 'את השיר הזה מאת המשורר היהודי הדגול מ"מ דוליצקי שרים באגודות ציוניות בפתיחה ובסיום של התכנסויותיהם'. 


ניתן אפוא לקבוע כי הלחן חובר לפני 1903, וכנראה כמה שנים קודם לכן.

אף כי 'ציון תמתי' הוא מן המוכרים והאהובים בשירי העלייה הראשונה, יש בידינו, למרבה הצער, רק פרטים מעטים על מלחינו היימן כהן. ידוע כי בראשית המאה העשרים הוא שימש מורה בבית הספר הלאומי בפילדלפיה. באותה עת הלחין מנגינות אחדות לשירי יחזקאל לוויט והלל מָלָכוֹבסקי, משוררים עברים שגרו באמריקה, וכמו כן חיבר לחן נוסף לשירו של מ"צ מאנה, 'משאת נפשי'.

לחנו של כהן ל'ציון תמתי' נחשב במשך כשמונים שנה 'עממי', וכך גם נדפס בשירונים רבים. זהות המלחין נחשפה לראשונה בשירון בעריכתי, 'זמר לך מכורתי', שנספח לעיתון ידיעות אחרונות בערב חג השבועות תשמ"ב.

זמר לך מכורתי, 1982. איור: דני קרמן

י. 'ציון תמתי': מבחר ביצועים

השיר של דוליצקי בלחנו היפה של היימן כהן זכה לעשרות רבות של ביצועים. הנה כמה מהם שליקטנו מרחבי המרשתת.

תחילה 'הגבעטרון' באלבום 'גוונים' שהוקלט ב-1978:



וכאן, יהורם גאון הצעיר בסרטון וידיאו ישן שצולם באמפיתאטרון של האוניברסיטה העברית, על פסגת הר הצופים:



הנה אורה זיטנר:



וכאן, ביצוע יפהפה של שלישיית המעפיל (סולנית עירית סנדנר), שהוקלט ב-1977:



היו זמרים וזמרות שהחליטו לשיר את השיר בהטעמה ספרדית-ישראלית, והתוצאה איכשהו נשמעת משונה... הנה למשל אסנת פז:



וגם החזן הקנדי הנפלא לואי דנטו. שר בהטעמה ספרדית:



ולסיום, מקהלה אמריקנית הנקראת 'בני תורה', אף שהיא כוללת הרבה בנות. ביצוע הרמוני יפה מאוד.



יא. 'על חורבות ציון': גילויו של שיר שנעלם

מתוך שפע שיריו של דוליצקי הולחנו לפחות עוד ארבעה: 'על הררי ציון', 'אִוִּיתִיךְ', 'מופת לרבים' ו'על חורבות ציון'. שירים אלה השתכחו ואינם מוכרים עוד לאיש.

השיר 'על הררי ציון', שנדפס לראשונה בעיתון המליץ (24 בדצמבר 1886), נדון בהרחבה במאמרי 'על הררי ציון: בחיפוש אחר המנון לאומי' (לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, בעריכת יפה ברלוביץ ויוסף לנג, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 247-223); לשיר 'אִוִּיתִיךְ' ('בַּת צִיּוֹן אֱהָבֵךְ') הותאמו שני לחנים: האחד פורסם על ידי אברהם צבי אידלסון (ספר השירים, א, ברלין וירושלים תרע"ב, עמ' 70), שהגדירו 'מנגינה עממית', ואילו פרופסור אדוין סרוסי מצא כי זהו לחן עות'מני פטריוטי ('המוסיקה של השיר העממי בלדינו', פעמים, 77, תשנ"ט, עמ' 15-11). הלחן השני לשיר זה הוא מעשה ידיו של שלום שבתי רוזן, ותוויו נדפסו בשירון שערך וראה אור בפילדלפיה בשנת 1905 (על שירון זה ראו בהמשך); השיר 'מופת לרבים', שהוזכר לעיל, נכתב לכבוד קלונימוס זאב ויסוצקי והולחן על ידי דוד קבונובסקי, אך הלחן לא השתמר.

העלום והמסקרן הוא 'על חורבות ציון'. בספרות הזיכרונות ובעיתונות היהודית הוזכר שיר זה לא פעם כאחד משיריו המושרים והאהובים של דוליצקי. כך למשל העיד דב סדן (בשם העט 'אלף'), כי שיריו 'על חורבות ציון' ו'אם אשכחך' היו מושרים בכל בית עברי' (דבר, 13 במארס 1931, עמ' 1762). ובכל זאת, במשך קרוב ל-130 שנה תעלומה אפפה את צליליו ולא נותר מהם זכר, לא בתווים ולא בהקלטות.

מילות השיר 'על חורבות ציון' נדפסו לראשונה בשנת 1887, בקובץ השני של המאסף כנסת ישראל (שירים, עמ' 91-92):



ושוב, ייזכר לטוב זרובבל חביב, יליד ראשון לציון (1894), שזכר את השיר מילדותו. 'משדי אמי ינקתי את השיר הזה', אמר לי. 'שרתי אותו בהיותי ילד בן ארבע או חמש'. בית הוריו, משפחת לובמן-חביב, היה מן הבתים הראשונים שדיברו ושרו בהם בעברית עוד בראשית ימיה של העלייה הראשונה. הוא גם זכר את השיר מספסל הלימודים, שכן השיר הופיע באחד מסדרת ספרי הלימוד הארץ-ישראליים הראשונים בית הספר לבני ישראל, שערכו המורים יהודה גרזובסקי וחיים ציפרין (דפוס לונץ, תרנ"ב, עמ' 14-10). מספר זה למדו תלמידים בבתי הספר העבריים הראשונים ביפו, בירושלים ובמושבות.  

בכל פגישותיי אתו עמד זרובבל על כך שהייתה לשיר מנגינה, אך הוא התקשה להיזכר בה. עד שבאחד הימים זכה כנראה להארת פתע והצליח לדלות מערפילי זיכרונו את צלילי השיר. עד היום אני זוכר את קריאתו: 'בוא אלי מהר, לפני שאשכח!'... ב-9 בספטמבר 1982 אצתי לביתו עם 'טייפ סלילים' ביד ומיהרתי להקליט את מה שזכר. אמנם חלק מהמילים כבר נשמטו מזיכרונו, וצריך הייתי להקריא לו את השיר שורה אחר שורה, אך את הלחן זכר היטב. ההקלטה המצורפת לכאן היא התיעוד היחיד הקיים על שיר זמר נשכח זה.  

מקור הלחן אינו ידוע. לדברי זרובבל חביב, הוא דומה לשיר של לֶרמונטוב, שאותו שמע מפי משה שרת. לבקשתי, שר יאיר לרון שני בתים מהשיר (את הראשון והאחרון), על פי ההקלטה הביתית שעשיתי בשעתו עם זרובבל חביב. וכך אנו גואלים כאן מן השכחה אחד משירי הזמר של דוליצקי, שחובר והושר בימי העלייה הראשונה, אך צליליו נשכחו לחלוטין. בסרטון שלפניכם שומעים בהתחלה את זרובבל חביב ואחריו את יאיר לרון.


לחן נוסף לשיר, שחיבר שלום שבתי הלוי רוזן, הובא בשירון שערך ספר מבחר שירי ציון ושירי עם, שנדפס בשנת 1905 בפילדלפיה (אין לבלבלו עם השירון בעל השם הדומה שהוזכר לעיל, שנערך על ידי יוסף מגילניצקי וגם הוא ראה אור בפילדלפיה). המילים מתחת לתווים כתובות בהטעמה האשכנזית. שירון זה יצא בסיועו של צבי קליינר מרחובות שהזכרנוהו לעיל, שהגיע לארצות הברית בראשית המאה והחל לעסוק שם בהלחנה ובחזנות. לא ידוע אם לחן זה אכן הושר אי-פעם בציבור.


תווי הלחן של רוזן ל'על חורבות ציון' (מבחר שירי ציון ושירי עם, 1905, עמ' 23)

יב. סוף דבר

דוליצקי, משורר חיבת ציון, לא זכה להימנות עם משוררי תחיית ציון. בשנה שבה נפטר שרו מתיישבים יהודים בשדות העמק את 'שירת הקוצרים': 'נפול נפלה תוך השדה שירת קוצרים האדירה', ובתל אביב עמדו חלוצים על פיגומים ושרו בהתלהבות את 'הבו לבנים': 'כולנו נשיר המנון בניין ארצנו'. על המראות המרנינים האלה לא זכה לשורר המשורר, שכל חייו המתה נפשו לציון, אבל מ ר ח ו ק...

*

נספח: היכן נקבר דוליצקי?

דוד אסף

ביום ראשון, ה' באדר תרצ"א (22 בפברואר 1931), מת דוליצקי בבית החולים הצרפתי בלוס אנג'לס (בית חולים היסטורי זה, שפעל יותר מ-150 שנה, סגר את שעריו רק בסוף שנת 2017!). אך היכן נקבר?

חודש וחצי לאחר מותו דווח בעיתון הארץ-ישראלי דאר היום (12 באפריל 1931, עמ' ב), בחוסר עדכון משווע, כי 'השבוע [!] הלך לעולמו האחרון למשוררי ציון מהדור העבר – מנחם מנדל דוליצקי ז"ל. המשורר המפורסם מת בבית החולים בלוס-אנג'לס שבקליפורניה'. בהמשך הובא מידע מעניין: 'גופתו תובל לקבורה לארץ ישראל'.

אך גופתו לא הובאה מעולם לארץ, למרות שזה היה כנראה רצונו. הסופר נחום חיניץ (1986-1895), ידידו של דוליצקי, שסעד אותו בימיו האחרונים בבית החולים (וב-1937 עלה בעצמו ארצה), העיד כי 'לא פעם הביע [דוליצקי] את רצונו שישרפו את גופו, ואפרו ישולח לארץ ישראל משאת נפשו'. את זיכרונותיו הנוגעים ללב סיים חיניץ כך:
ימים מספר לפני מותו ציווה לבתו, שתמסור לי את כתבי־היד השונים לשלחם למערכות שונות, בכדי שיראו אור. יומיים לפני מותו ביקרתיו בבית החולים הצרפתי וכמעט שנסתתרה בינתו באותו יום ולא הכירני. כעבור רגע גמגם חצאי דברים מקוטעים: באת לבקרני‭...‬ טוב... ‭‬ויפה הדבר‭ ...‬תודה‭ ...‬תודה‭...‬ הולך אנכי כבר למות... ‬שלום! שלום, יקירי! מחר לא תראני עוד‭...‬ 
וכעבור יומיים, ביום הראשון בשבע בבוקר ה' לאדר, נפח את נשמתו. במובן החמרי לא סבל דוליצקי, כי על ה'מאָרגען־זשורנאַל' הייתה פרנסתו וכתיבת הרומנים [בהמשכים] הספיקה לו די מחייתו בשפע. אולם היחסים במשפחתו גרמו לו מכאובים ואי־נעימות, שלא כאן המקום לפרטם. אב נאמן ומסור לבניו היה עד יום מותו האחרון ולא נפריז על המידה אם נאמר, כי הקריב את נפשו לטובת משפחתו. בניו לא ידעו כיצד להעריך את אביהם הגדול, איש אשר שאר רוח לו וזר היה להם ברוחו. 
מפאת זה, שמותו חל ביום ראשון לשבוע וגופתו נשלחה לשיקגו על פי דרישת חתנו ובניו, לא הספיק הקהל לבוא לחלוק את הכבוד האחרון לאחד מהמוהיקנים האחרונים של דור ההשכלה. כעשרים איש ממעריציו הקרובים עמדו על יד ארון המשורר כפופי ראש, חדורי הערצה והוקרה למשורר התחייה. 
 (הצפירה, 30 באפריל 1931, עמ' 7; נוסח שונה מעט הובא בספר רשימותיו, במחיצת אישים דגולים: מביאליק עד איינשטיין, הוצאת חן [חיניץ נחום], תל אביב, תשל"ב, עמ' 82).
דוליצקי לא נקבר אפוא בלוס אנג'לס, מקום מותו. ארונו נשלח למדינת אילינוי ונטמן בבית הקברות היהודי ווַלדהיים (Waldheim Jewish Cemetery), אשר בעיירה פוֹרֶסט פארק ליד שיקגו. על מצבתו נחקקו כמה בתים משירו 'שאלתי ובקשה' (כך!), שנכתב במוסקבה, בינואר 1888.

ממרחק הזמן אי אפשר שלא לשים לב לקשר מכמיר הלב שבין השורות הללו, שנכתבו במקורן ברוסיה הצארית ונדדו עם מחברן לגלות אמריקה, לבין שיר הכיסופים 'ציון תמתי', שעם זיכרונה הבלתי ממומש כיסה העפר את קברו של דוליצקי:

אַךְ אַחַת עַל צִיּוּן קְבוּרָתִי
לָעַד לְמַזְכֶּרֶת הַשְׁמִיעוּ,
כִּי הָיְתָה בַת צִיּוֹן חֶמְדָּתִי,
עֲדֵי אָטַר קִבְרִי עָלַי פִּיהוּ.

מצבת דוליצקי בבית הקברות Forest Home, אילינוי (Find a Grave)
שנת הלידה שנחקקה על המצבה היא ככל הנראה משובשת; הוא נולד ב-1856 ולא ב-1852

על גילוי זה הוסיף אליהו הכהן:
חתנו של דוליצקי, חיים לייב ליכטרמן, היה במקצועו חרשתן זעיר בשיקגו, ואף התכונן לחסל את עסקיו ולעלות ארצה. הוא היה האהוב על דוליצקי מכל בניו וחתניו. גם ליכטרמן אהב את דוליצקי והעריצו כאילו היה אביו. כשחלה דוליצקי בלוס אנג'לס הוא העביר לחתנו את ארכיונו, וכנראה שליכטרמן ביקש לקברו בעירו שיקגו והוא זה שדאג למצבה.