זיכרון בספר: הקדשות מגרשם שלום לזלמן רוּבָּשׁוֹב

גרשם שלום ורעייתו (השנייה) פַנְיָה פרויד בביתם ברחוב אברבנאל בירושלים, שנות השלושים
(צילום: אריך בראואר)

ב-21 בפברואר 1982, בדיוק לפני שלושים שנה, נפטר פרופסור גרשם שלום, ואף אנו נציין תאריך זה בפרסום כמה הקדשות מעניינות שרשם שלום על גבי תדפיסים ששלח לידידו זלמן שזר (רובשוב).

שזר, איש תנועת העבודה ונשיאה השלישי של מדינת ישראל, עסק כידוע גם במחקר, ובמיוחד התעניין בשבתאים ובפרנקיסטים. במאמרו 'על תלי בית פרנק', שאותו פרסם לראשונה בשנת 1920 לאחר שביקר באופנבך (ליד פרנקפורט על נהר מיין), שם קבורים (בבית הקברות הנוצרי) משיח השקר יעקב פרנק ובתו אווה. במסתו זו קרא רובשוב לראות בפרנקיסטים 'אחים שסרחו ובגדו... אולם בני עמי', שיש לנסות ולהבין את עולמם הפרדוקסלי ולהשיבם לחיק ההיסטוריה היהודית. תחילה התפרסם המאמר תחת הכותרת 'עקבות אחים אובדים', בכתב העת האדמה של שנת תר"ף, בעריכתו של י"ח ברנר, ואחר כך בברלין תרפ"ג, במהדורה מתוקנת וכחוברת בפני עצמה.

זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1924, עלה רובשוב לארץ (אמנם כבר היה בארץ בשנת 1911, אבל היה זה ביקור קצר, גם אם בעל השפעה, לפחות על המשוררת רחל, שאותה פגש בכנרת והיא הקדישה לו את השיר 'גן נעול'). שנה לאחר הקמת המדינה החליטו זלמן רובשוב ורעייתו רחל כצנלסון לשנות את שם משפחתם, ובעיתון דבר (7 במרס 1949) התפרסמה הודעתם:

שלום היה צעיר מרובשוב (שלום נולד ב-1897 ורובשוב ב-1889) אך עלה לארץ שנה לפניו (ב-1923). ההיכרות בין השניים ראשיתה בשנת 1917, לאחר ששלום עזב את בית הוריו ועבר לגור בפנסיון בברלין, שם התידד עם רובשוב ועגנון. לימים גרו שניהם בירושלים המנדטורית והידידות הצטרפה להערכה הדדית על רקע עניינם המשותף בתורת הסוד, בתנועות המינות היהודיות ובחסידות. כמנהג הימים ההם, שלום שלח לו תדפיסים ממאמריו שנגעו בענייני קבלה ושבתאות ודרך ההקדשות הקצרות מתגלה הידידות החמה בין שני האישים. למרבית הצער כמה שורות נחתכו בשגגה בידי הכורך, וחבל על דאבדין.

זלמן רובשוב הצעיר (ארכיון יד ושם)

א. מאמין כופר (1937)

'מצוה הבאה בַּעֲבֵרָה (להבנת השבתאות)' הוא אולי המאמר המפורסם ביותר של שלום. הוא פרסם אותו לראשונה בשנת תרצ"ז, בכרך ב' של כנסת (דברי סופרים לזכר ח"נ ביאליק), שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק, ומאז נדפס כמה פעמים נוספות וגם תורגם לכמה שפות. שלום הציג בו את הרקע הרעיוני של השבתאות ואת גלגולה המעוות בפרנקיזם – שלמרות אישיותו החולנית של יעקב פרנק, היתה תנועה דתית אותנטית, שביטאה לא רק חורבן והרס אלא גם געגועים לבניין ולהתחדשות. רק התנועה הלאומית, הציונות, מאפשרת – כך טען שלום – מחקר אמיתי של תנועות אלה, משוחרר מתסביכים ומאפולוגטיקה גלותית.

לשבתאי-צביניק האחרון, לזלמן רובשוב
ממאמין כופר ואוהב נאמן
גרשם שלום

'שבתי-צביניק' היתה מילת גנאי כלפי מאמיניו הנסתרים של שבתי צבי. שלום 'מאשים' אפוא את ידידו רובשוב שהוא אחרון השבתאים...

מתוך מילון יידיש-עברית-אנגלית של אלכסנדר הרכבי

מעניינת לא פחות היא ההגדרה של שלום את עצמו 'מאמין כופר'.

ב. במחרת ה'נעילה' (1937)

אגרת מגן אברהם מארץ המערב, המיוחסת להוגה השבתאי אברהם מיכאל קארדוזו, פורסמה על ידי שלום בכרך ב (יב), בסדרה החדשה של המאסף קֹבץ על יד, שהוציאה חברת מקיצי נרדמים. המאסף ראה אור בירושלים בשנת תרצ"ז (1937), ומי שרוצה לעיין בו יוכל לעשות זאת כאן, באתר הנפלא של Hebrew Books. למרבית המזל, מפעיליו של אתר חשוב זה, שראשיתו בספריית חב"ד, אינם מודעים תמיד לכל האוצרות שהם מכניסים לגורן.

לזלמן רובשוב
בברכת רעים
במחרת ה'נעילה'
גרשם שלום

ההקדשה אינה מתוארכת, אך אפשר לנחש שהיא חוברה בי"א בתשרי תרצ"ח (16 בספטמבר 1937), 'במחרת הנעילה', דהיינו יום לאחר יום כיפור. ואולי כוונתו לנעילה אחרת? אינני יודע.

ג. בברכת (גרשם) שלום (1940)



לזלמן רובשוב
קצת חדושי הסטוריה
בברכת (גרשם) שלום

הקדשה זו נכתבה על גבי מאמרו של שלום, 'ישראל סרוג – תלמיד האר"י?', שנדפס בכתב העת ציון, כרך ה, ת"ש (1940). ישראל סרוג היה מקובל שהפיץ באירופה את קבלת האר"י, למרות שכנראה בפועל לא היה תלמידו.

ד. תקון הנפש המשכלת (1942)

[השורה הראשונה נחתכה]
[למודים? / עמודים?] לתקון הנפש המשכלת
של ידידי זלמן רובשוב
מאת גרשם שלום

המושג 'הנפש המשכלת' קשור בפילוסופיה האריסטוטלית-רמב"מית, והוא ביטוי לכוחות העליונים שבנפש האדם ולכישורים השכליים שלו, שאותם הוא נדרש לפתח ולממש (המנוגדים לכוחות הנחותים שבאדם המכונים 'הנפש המדברת').

מאמר זה נדפס בציון, ז, תש"ב, ואת תוכנו סיכם יהודה אבן שמואל בספרו מדרשי גאולה, תש"ג, עמ' 355:

ה. המוקיר רגליו מבית מוקירו (1941)

[לזלמן רובשוב?]
המוקיר רגליו מבית מוקי[רו]
המחבר

מאמר זה נדפס בכתב העת ציון, כרך ו, תש"א (1941), והוא עוסק בברוכיה (ברוך) רוסו, אחד מנביאיו של שבתי צבי שראה את עצמו כגלגול של ש"ץ והנהיג את מאמיניו (כת ה'דונמה') לאחר מותו.

השורה הראשונה של ההקדשה חתוכה, אך אפשר לשער שדרך הקדשה זו ביקש שלום לנזוף בידידו, שזה זמן רב לא בא לבקרו בביתו.

ו. אשמדאי ולילית לבדיחות הדעת (1949)

לבדיחות הדעת
ולרפואה שלמה
לידידי זלמן שזר
הכותב גרשם שלום

המאמר 'פרקים חדשים מענייני אשמדאי ולילית' נדפס בכתב העת תרביץ, כרך יט, תש"ח. כנראה שהתדפיסים הגיעו לידי שלום בראשית 1949 כאשר רובשוב כבר שינה את שם משפחתו לשזר (ראשי תיבות: שניאור זלמן רובשוב)  ושלום כתב בהתאם. ייתכן ששזר נפל אז למשכב ושלום קיווה לפכח את צערו בדברי פולקלור הקשורים בראשי השדים היהודיים, אשמדאי ולילית.

*

זלמן רובשוב (1974-1889) נואם (ארכיון מפלגת העבודה)

ולסיום ובלי שום קשר, אבל לא יכולתי להתאפק...

שזר התפרסם כידוע בנאומיו המליציים וחוצבי הלהבות (סח לי ידידי יהושע מונדשיין, ששמע כי ש"י עגנון לעג לנאומיו של רובשוב בסיפוריו הסאטיריים 'החוטפים' ו'על המסים' אשר בפרקי ספר המדינה. עגנון כינה אותו בשם 'שרייהולץ' [עץ צועק], וזו כנראה היתה הסיבה לכך ששזר הנעלב צינן את יחסיו עם עגנון. נקמתו של שזר היתה במסיבה שערך לכבוד עגנון, לאחר זכייתו בפרס נובל. בברכתו ציין שזר כי סופרים ישראלים רבים, כגון יהודה בורלא – שאותו עגנון לא העריך – ראויים גם הם לפרס, ופני עגנון חפו...).

הנה נאומו המיתולוגי של שזר ('כמה מילות ברכה') בטקס הענקת גביע המדינה בכדורגל לקבוצת הפועל תל אביב בשנת 1972, כולל 'האצבע המשולשת' שזקר כלפי הנוכחים, כנראה בהיסח הדעת.

שזר איחל להפועל ירושלים שיום יבוא וגם הם ינצחו (מה שאכן קרה בשנה הבאה), ובלשונו: 'ברכה וכבוד למנצחים, לכל אלה שהשתתפו במשחק וגילו אומץ ויופי ... אבל כבוד וגיל למנצחים, להפועל תל אביב! ... אני רוצה להגיד: לא שכחנו את השבועה "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" – יום יבוא ותנצח ירושלים!'



על בסיס הנאום הפתטי הזה נוצר המערכון של חבורת 'לול', ובו הברכה האלמותית: 'תחזקנה רגלייכם'...