שלטים מקומיים / על מלאכתו של צלם שלטים

כתב וצילם: איתמר וכסלר

על דעת המקום. רחוב ה' באייר, חולון. יוני 2012.

לפני כמה שבועות הייתי בהצגה בתיאטרון חולון. חניתי ברחוב ה' באייר, שהוא רחוב פצפון הנמצא מול התיאטרון, והסיבה היחידה להגיע אליו (אלא אם כן אתה במקרה גר שם) היא כדי לחנות שם, אם אתה בא לראות הצגה, או כדי לעשות סיבוב פרסה ולחזור על עקבותיך. מצאתי מקום בקצה הרחוב, מול מספרה קטנה שעל חלון דלתה הודבק דף נייר המודיע לעוברים ולשבים, ש'מקום זה מוקם ע"י מצלמות ואזעקה'. זהו בדיוק סוג השלטים שאני לא עומד בפניהם. שפה מגוחכת, סביבה מרופטת - מצלמה! אלא שלא הייתה לי מצלמה. מימין למספרה היו גם מכון יופי וגם חנות מלאה תבניות ביצים. למרות השעה המאוחרת, איש הביצים עמד בפתח חנותו וניכר היה שגם הוא פוקח עין על הסביבה. הוא הביט בי ואמר: 'תבוא בבוקר, הוא סוגר מוקדם'. זאת הייתה עצה הגיונית חוץ מזה שאני ממילא מעדיף לצלם בשעות היום.

אין דבר שאני אוהב יותר מאשר להרוג שתי ציפורים במכה. יצא שלפני כמה ימים נסעתי לקנות מגבים חדשים לאוטו במקום אלה שנשחקו. כיוון שאת המגבים המסוימים האלה אפשר לרכוש רק בדרום תל אביב, שזה בעצם כבר לא כל כך רחוק מחולון, החלטתי לשלב את המועיל עם הרצוי וגם לצלם את המודעה. נסעתי דרומה, קניתי את המגבים, הרכבתי אותם במקום הישנים, וסוף סוף אפשר היה לראות בבהירות את הכביש. לרגל האירוע שלפתי מתא המטען את הנוזל הכחול שאני שומר שם למקרה חרום ושפכתי ממנו על השמשה האחורית, שגם לה מגיע להיות שקופה מדי פעם. אלא שאז, באיחור קל, גיליתי שמגבות הנייר שהיו אמורות להיות גם הן בתא המטען, אינן. אפשר להגיד עליי הרבה דברים, אבל מפונק אני לא. רחצתי את השמשה בכף ידי והתוצאה הייתה משביעת רצון בהחלט, מלבד העובדה שעכשיו הייתה לי כף יד כחולה.

תוך דקות הייתי בחולון. השעה הייתה שעת צהריים והמספרה הייתה סגורה גם הפעם. על המדרכה שלפני סלון היופי ישבו על כיסאות מתקפלים איש הביצים ועוד שני קשישים. אמרתי לעצמי שאם יהיה לי מזל והם לא ישגיחו בי, אצלם את השלט ותוך שתי שניות אסתלק משם. לא היה לי מזל.

איש הביצים לא זיהה אותי ושאל: 'מה אפשר לעזור לכבודו?'

במשך השנים למדתי שבני האדם חשדניים מאוד, במיוחד כשהם נמצאים בסביבתם הטבעית. כל מילה מיותרת מצדי עלולה להניב תוצאות לא צפויות ולא רצויות - צעקות, איומים ואפילו, חלילה, במקרה זה, השמדת המודעה שעל הדלת, ככה סתם, להכעיס. כדי להתמודד עם תופעה זו פיתחתי במשך השנים שיטה שכמעט תמיד עובדת ואפשר לסכמה בשלוש מילים: 'שחק אותה טמבל'. אני משתף פעולה עם כל אלה שמתעניינים במעשיי ומשתדל לזרום איתם.

'באת לשלם?', הוא שאל.

'נראה...', עניתי, ומיד הרגשתי שאצליח לצאת משם בשלום, כי עם בדחנים אני תמיד מסתדר. 'אתה מהמספרה?', שאלתי, 'כי אני לַסַפָּר'.

'לא, אתה לא', הוא רמז באצבעו על ידי הכחולה, 'אתה למכון יופי. לסַפָּר תבוא מחר. היום הוא בחופש'.

'טוב מאוד', עניתי, 'כי אני בסך הכל רוצה לצלם את הדלת שלו'.

'את הדלת?', הוא העביר את מבטו מן היד ונעץ אותו בפניי. 'ואת החלון אתה לא רוצה? כי אין חלון'. הוא היה מאלה שצוחקים מהבדיחות של עצמם, ומיד האדים כסלק.

'אתם מתחילים להיות מתאימים', אמר אחד מהשניים ששתקו עד עכשיו, 'אחד כחול אחד אדום. יש שיר כזה, לא?'

'אחד לבן שני אדום', תיקן השלישי. 'מה קרה לך?'

'אלצהיימר נעורים יש לו זה', המשיך זה מהביצים להתפוצץ מצחוק.

צחוק, צחוק, אבל בינתיים צילמתי את השלט, וגם אני הייתי מרוצה מאוד.

הבֵּיצן ראה את המצלמה והרצין: 'מה אתם רוצים מאברם?', הוא שאל.

'אנחנו?'

'אתה מהעירייה, לא?', הוא עבר להתקפה. 'מה לא בסדר בשלט שלו? תגידו מה והוא יחליף. אתם, אין לכם לב, אתם'.

'אנחנו לא רוצים כלום', הרגעתי אותו. 'דווקא אוהבים אצלנו את השלטים שלו. בייחוד את זה שעל הדלת. חבל שהוא לא נמצא, כי במקרה אנחנו בדיוק מפרסמים מכרז לחברת אבטחה, ואלה מהמודעה נראים רציניים'.

הוא נרגע מיד. 'ומה עם ביצים? יש גם מכרז לביצים? כי אני מהביצים'.

הבטחתי לבדוק.

'אולי בכל זאת תיכנס למכון יופי?', הוא אמר לי כשנפרדנו, 'יעשו לך גם את היד השנייה'. הוא גם הבטיח שאם יזכה במכרז נקבל יופי של ביצים, 'הכי גדולות שיש'.

שני האחרים הנהנו בהסכמה וליוו אותי במבטיהם כשחזרתי למכונית. השלמתי את סיבוב הפרסה ונסעתי הביתה.

בעיית היד הכחולה נפתרה בכמה שטיפות עם דטרגנט חזק, אבל בעיית המכרז של הביצים עדיין מטרידה אותי. לא כל כך בגלל שמציק לי המצפון אלא מפני שברור לי שליד המספרה, זאת שנמצאת תחת השגחה מתמדת, כבר לא אוכל לחנות יותר.