יומן קריאה: אמת אחת בשתי אוטוביוגרפיות

מאת ניצה בן-דב 

ב'פסטיבל מטולה לשירה', שהתקיים זו השנה השנייה בירושלים (5-3 בספטמבר 2025), הוקדש מושב לכבודו של הסופר חיים באר במלֹאת לו שמונים שנה. כותרת המושב 'איך אפשר בכלל להכיר את חיים באר?', רמזה למשפט החותם את הרומן האוטוביוגרפי שלו חבלים (עם עובד, 1998): 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו'.

רוחמה אלבג, שהייתה אחת המשתתפות במחווה זו, פרסמה לפני חודשים אחדים מאמר שהמשפט 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו' שימש לו כותרת (הארץ, 14 במארס 2025). במאמרה תיארה אלבג את קשרי הקשרים שנוצרו בינה לבין באר, פתחה בדברי הערכה לחבלים והדגישה שהסופר היה לה מורה דרך.

את המונח 'מורה דרך', שבו השתמשה, אפשר להבין בשתי דרכים. באר ערך, לדבריה, מסעות מלאי 'אהבה ותשוקה' בעקבות סופרים וספרים, תחילה בשכונות ירושלים ועם הזמן בעיירות מזרח אירופה. בעקבותיו ולאורו הובילה אלבג, שמשפחתה ממוצא עיראקי, קבוצות רבות בסיורים לימודיים במזרח אירופה שתרו אחרי הקשר בין הסופר ובין מקום הולדתו. היא זכתה להערכה רבה כמורת דרך עתירת ידע ומרתקת, פרסמה שני ספרים על מסעות אלה – אל המקום: בדרכים בעקבות ספרים (מכון מופ"ת, 2015), אל הבית: בדרכים בעקבות ספרים (מכון מופ"ת, 2022) – וספר שלישי בסדרה כבר מתרקם והולך. כמו חיים באר, גם רוחמה אלבג ראתה בכך שליחות.

כשהתפרסם הרומן האוטוביוגרפי של אלבג נשארתי בשבילכם (אפרסמון, 2023), התברר שבאר שימש לה מורה דרך לא רק במובן המקצועי של המושג, אלא שהוא גם לימדהּ מה לעשות בשפע החומר המשפחתי הפרטי שיש לה לסַפר. במאמרה ציינה אלבג כי באר פרש לפנינו בספרו 'פרשת חיים שכל־כולה אמת מזוקקת, נטולת פשרות, של סופר נועז שפתח לנו את צוהר לבו, התערטל מכיסויים ואשר לעתים אף לא חס על קוראיו'. 

חיים באר ליד מצבת אמו של עגנון בבוצ'אץ', 2018 (צילום: דוד אסף)

דברים דומים אפשר לומר על הרומן של רוחמה אלבג עצמה.

השוואה בין שני הרומנים האוטוביוגרפיים הללו תגלה דמיון מפתיע. במרכזם עומדת אם שלסירוגין מספרת את סיפורה ב'חתיכות', כשעשרות תמונות מרוסקות, שהן חלק ממהותם של החיים, כפי שנתפסו בעיני שתי האימהות – זו של באר וזו של אלבג – צפות ועולות, והסופר והסופרת נותנים להן מבע מושהה ואותנטי. ילדים שמתו טרם ששני הסופרים נולדו, הם חלק חשוב מחייהן של שתי האימהות השכולות, ובצל המוות המוקדם הזה הן מגדלות את הילד החי שנולד להן מאוחר יותר. בשני הרומנים יש אב 'שקוף', שעליו מטילות שתי האימהות את האחריות לנישואיהן האומללים, ובשניהם יש סבתא דומיננטית שהשפעתה גדולה. גם דרך הסיפור דומה ודמיון זה מלמד עד כמה היה באר לאלבג מורה דרך, וזאת על אף ההבדלים בגיל, במוצא וברקע ביניהם. מכאן סופר 'אשכנזי', שילדותו ונעוריו עברו בירושלים, ומכאן סופרת 'מזרחית', שבתים רבים הממוקמים במרחב אמורפי במרכז הארץ – הבית שבין הפרדסים של סבתהּ, הבית על הגג שבנה אביה, ודירה נוספת שהחליפה צבעים וצורות בשל חוסר השקט והתזזיות של אמהּ – הם תבנית נוף מולדתה.

אבל יותר מכל יש לראות את שני הרומנים הללו כסיפורי שליחות או ייעוד.

רעיון השליחות הוא מקראי במקורו. האבות, השופטים והנביאים – כולם היו סוג של שליחים מְכוּוְני יעד. סיפור הגעתם לשליחות רווי מוטיבים חוזרים המכשירים אותם לייעודם: אֵם עקרה או סכנת מוות הנשקפת ליילוד הם פריט כמעט הכרחי. גם בית הגידול שאינו בית ההורים הטבעי הוא מוטיב בעל מופעים רבים ומגוונים. המעשה הסמלי, המכונן, המעיד על ייחודם, הוא מוטיב שלישי המשותף כמעט לכולם. משה רבנו, למשל, ניצַל מגזירת פרעה להורגו, אך באופן אירוני גדל בביתו. הסנה הבוער באש ואיננו אֻכָּל הוא מראה הייחודי רק לו. שמואל הנביא נולד לחנה העקרה, גדל במשכן ה' בשִׁילֹה, ובאחד הלילות קורא לו אלוהים שלוש פעמים עד שעֵלי הכהן מבין שהאל הוא המתגלה בפני הנער בביתו שלו, ולוֹ, ורק לוֹ, בחר לגַלות את תוכניתו הגדולה.

'הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי', הנער שמואל מתייצב בפני עלי. ציור של ג'ון סינגלטון קופלי, 1780 (ויקימדיה)

עיבוד יצירתי של אשכול המוטיבים האלה נמצא בסיפורה של רוחמה אלבג, ובו הדוברת היא בת לשושלת של נשים מוכות ולא מאושרות, שמעולם לא אהבו את בעליהן שנכפו עליהן. בכור בניה של אמהּ מת בלידתו ולכן הבת, המספרת, אחותו החיה שתיוולד אחריו, היא שתישא על כתפיה את נטל השליחות. במקרה שלה: לספר את הסיפור.

המשפט 'את הילד לא ידעו להשאיר, את הבת השאירו', שמהדהד את הוראתו של פרעה לבני עמו: 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן' (שמות, א 22), מביע לכאורה מורת רוח ואכזבה. למעשה, זהו משפט ה'הכתרה' או ההקדשה של הילדה, ולא של הילד, שמורה לה לממש שליחות כפולת פנים: ללמד את מורשתם של היוצרים העברים שנולדו וגדלו במזרח אירופה במקום לידתם מכאן, ולספר את סיפורם של גיבורי משפחתה שלה, שנולדו וגדלו במציאות אחרת, רחוקה כרחוק מזרח ממערב, מכאן. הילדה רוחמה (אומנם שמה אינו נזכר, אך ברור שהיא מדברת על עצמה גם אם הדמיון הביוגרפי הוא חלקי), ששרדה בתהליך הברירה הטבעית, נלקחה לבית סבתהּ – שאינו בית פרעה וגם לא משכן אלוהים בשילה – אבל זהו בית בין פרדסים, מעין גן עדן עלי אדמות. סבתהּ, שיודעת לבשל ולתפור, רוצעת, כנהוג במשפחה, את אוזניהן של נכדותיה, אך חסה על הילדה היפה ש'נשארה' לחיות ולא מוכרת אותה לעבדות. הסבתא שחוררה לכל הבנות האחרות חורים באוזניים, שאל תוכם יושחלו עגילים שובי לב, קמע למציאת בן־זוג בבוא היום, לא רצעה את אוזניה של נכדתה האהובה. הרי היא לא כמו כולן...

בחבלים אין מחילה לאב המבוגר והשולי. לאורך כל הרומן הוא נשאר דמות שקופה ולא אהודה. כדי לעשות עימו חסד מאוחר של אמת, הקדיש לו באר רומן שלם, צל ידו (עם עובד, 2021). ספר זה מתרחש אחרי מותו של האב ובו מתהפכת דמותו הדחויה, הזכורה מחבלים, לדמות אהודה וכובשת לב.

אלבג – שספרו של באר שימש לה כאמור מודל בסיפור הנשים במשפחתה, שהיא נצר להן אבל שונה מהן – לא השאירה לרומן עתידי נוסף את הצורך בתיקון דמותו של אביה השקט, השתקן, החי 'כמו מאחורי קיר זכוכית', או כמו 'פסל של בנאדם' (כפי שאמהּ הגדירה אותו). הרומן שלה הוא נשי לכל דבר, ובמרכזו נמצא בלי עוררין הדיון במוצא וברקע המשפחתי, כמו גם עיצוב דיוקנן של סבתהּ ואמהּ. אך בירכתי הרומן, בשתי התמונות האחרונות, מונכחת דמות האב בצורה רגישה ומכמירת לב. מתברר שכפות ידיו המפליאות לעשות, השירים שהרבה לשמוע ולזמזם, העציצים שטיפח – כל התכונות הללו העידו עליו ודיברו בשמו ובמקומו. קשר עמוק, שמעבר למילים, נרקם בינו לבין בתו. בחנות המחסן שלו, שם שהתה עימו בילדותה, 'שתקנו עד בלי די. לעתים היה שולח אליי חיוך מבויש. חייכתי אליו בחזרה, משפילה מבט [...] מדי פעם היה נכנס פועל מאחד המוסכים, כמעין פולש זר [...] מפר את הנעימות' (עמ' 211). 

אחרי מותו של האב מנסה אלמנתו לארגן את חייה החדשים בלעדיו ומרוקנת את דירתם המשותפת מכל סימן למישהו שחי בה עימה אי־פעם. זו ההזדמנות שנקרתה בפני הבת להציג לאם את השאלה הקשה ביותר לגביו: 'מי אתה אבא, האם יש סיכוי לחשוף משהו על אודותיך. מאיפה בכלל להתחיל' (עמ' 220). בכך שבה רוחמה אלבג –מדעת או שלא מדעת – ומתחברת לחבלים של חיים באר, שהמשפט החותם אותו נדד אל כותרת מאמרה ומשם למחווה שנערכה לבאר בפסטיבל השירה: 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו?'. 

זו שאלה קיומית של כולנו. האם אנו מכירים את זולתנו הקרוב ביותר? האם אנו בכלל מכירים את עצמנו? רוחמה אלבג, שקיימה ומקיימת את ייעוד חייה בשלל צורות ומופעים, ורואה בהם שליחות, מתמודדת עם שאלה קיומית זו באופן מעורר השתאות ומשמשת מורת דרך לקוראיה. 

רוחמה אלבג עם 'בנות הכפר' בדֶרְצִ'ין (בלארוס), עיירתו של המשורר חיים לנסקי, 2015 (צילום: ליאורה קרויאנקר)

________________________________

פרופסור (אמריטה) ניצה בן-דב לימדה ספרות עברית באוניברסיטת חיפה. היא כלת פרס ישראל לחקר הספרות (2021)  bendov@research.haifa.ac.il

הספרות והחיים: המעורר, הספסל של יורם טהרלב, המלך בשדה

א. כי לעוררך אני בא

שער החוברת הראשונה של המעורר, לונדון 1906 (ויקימדיה)

עבור כל איש תרבות וספר השם המעורר מזכיר את הירחון הספרותי העברי, שייסד וערך יוסף חיים ברנר בשבתו בלונדון (1906), ואת המשפט הידוע של מאמרו 'על הדרך' (דצמבר 1905): 

כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל, בן-אדם, לנתיבות-עולם, שאל, אי-הדרך, אי?

לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים.

משפט זה, בשינוי נוסח קטן, הפך למוטו שהופיע בראש חוברות 'המעורר':

פרויקט המעורר

לפני כשנה וחצי (מאי 2024) עלה על האקרנים סרטו של היוצר והבמאי רֶנֶן שׁוֹר המנוח, שנקרא המעורר: רומן מכתבים בין סב לנכדו. הסרט עוסק ביחסים המיוחדים שבין הבמאי החילוני לבין סבו, הרב אברהם זיידה הלר מצפת. השם 'המעורר' של שור אינו אלא תרגום לעברית של דער וועקער. זה הכינוי שניתן לְשַׁמַּש בית הכנסת, שנהג בבוקרי חודש אלול להעיר בקולו, או בדפיקות קלות של פטיש עץ על חלונות הבתים, את הישֵׁנים כדי שיזדרזו להשכים לעבודת הבורא.

בדוכן רחוב בביתר עילית צולם 'המעורר' החדש, 'לחומרא'.

המעורר הזה מיועד לבחורי ישיבה ('ישיבע בוחער' ביידיש משובשת) שכנראה מתקשים להתעורר בשבת בבוקר:

צילום: פיני גורליק

ב. הספסל של יורם טהרלב

הספסל מול הכניסה לביתו של יורם טהרלב ברחוב ה' באייר והשלט שלצדו (צילום: איתמר לויתן)

הפזמונאי האהוב יורם טהרלב, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים, אומנם נולד ביגור והנוף של רבים משיריו הוא הר הכרמל, 'ההר הירוק כל ימות השנה', אבל את רוב שנותיו הוא עשה דווקא במרכז הארץ. בשנותיו האחרונות הוא גר בתל אביב, ברחוב ה' באייר מספר 42, מול כיכר המדינה – כיכר שכבר אינה קיימת למעשה אלא רק בשמה, שכן היא זרועה בבניינים רבי-קומות חדשים.

בימים שקדמו להרס הכיכר נהג יורם, כחלק משגרת יומו, לשבת על הספסל שמוצב מול הכניסה לביתו, להאזין לרעשי הכרך ולפטפט עם עוברים ושבים.

אחרי מותו, בינואר 2022, התכסה הספסל בפרחים ובכתובות פרידה. כתבנו על הספסל ברשימה מיוחדת כאן.

צילום: דרור ורמן

ביולי 2025 קבעה עיריית תל אביב לוח זיכרון ליד הספסל – מעשה ראוי ומכבד שנוהגת העיר ביוצרים שגרו בה. אלא שכצפוי מה שיכול להתקלקל – מתקלקל.

צילום: איתמר לויתן

שנת 1938, שנת הולדתו של יורם טהרלב, היא תרצ"ח ולא תרצ"ה (1935). פניתי כבר לפני יותר מחודש למחלקה הרלוונטית בעיריית תל אביב, שם הבטיחו לתקן אך עדיין לא קיימו. נעקוב...

ג. המלך בשדה

צילום: יוחנן פלוטקין

ברחוב ז'בוטינסקי שבבני ברק נמצאת חנות הירקות והפירות 'המלך בשדה', לכאורה שם מתבקש לחנות ממין זה. אבל השם מסתיר מאחוריו עולם ומלואו.

'המלך בשדה' הוא כינוי שהודבק לחודש אלול, ומקורו במשל של רבי שניאור זלמן מליאדי, מכוננה של חסידות חב"ד (המקור נמצא בספרו של רש"ז ליקוטי תורה, פרשת ראה. ראו כאן). 

הרעיון הכללי הוא שבחודש אלול, הקודם לימים הנוראים, 'המלך', כלומר הקב"ה, יוצא מארמונו ויורד לשדה, כלומר ל'עם הפשוט', ומקדם כל אחד ואחד מהם בברכה ושומע את בקשותיו. הרחבה והעמקה למעוניינים יש בערך 'המלך בשדה' בחב"דפדיה.

השנה (2025) ראה אור להיט חדש מסוגת שירי האמונה, שנקרא 'המלך בשדה'. שרים אותו בר צברי ושולי רנד.

      

מניו יורק לקומקום דרך ולנסיה: גלגוליה של בננה (ב)

שחקני הקומקום יעקב טִימֶן ואליעזר דוֹנַת בביצוע 'ולנסיה' (מכון גנזים)

מאת קובי לוריא

הפרק הראשון הובא כאן. 

ה. תל-אביב, מאי 1927

אם לא די בכך שהשיר 'ולנסיה' הצליח בארצות הברית – כפי שראינו ברשימה הקודמת – הוא חלחל וכבש לבבות בעולם כולו, ותקליטי ה-78 סיבובים לדקה ('פְּלַאטוֹת') הגיעו גם לתל אביב ההולכת ונבנית. מי שקלט במהירות את כוחו של השיר היה הסופר והמשורר, העיתונאי והפולמוסן אביגדור המאירי (1970-1890), שבראשית שנת 1927 ייסד את התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ ישראל – הקוּמְקוּם. 

אביגדור המאירי

וכך מגיע מסענו המוזיקלי אל תחנתו האחרונה, הבימה התל-אביבית של הקומקום. המאירי אסף סביבו קומץ שחקנים ואנשי במה ויצר במו עטו וכשרונו תוכנית אקטואליה, במיטב מסורת הקברטים ההונגריים שהכיר בנעוריו. הקומקום שרד שנה אחת בלבד, והמאירי כתב בעצמו את כל תשע התוכניות שלו. ב-1 במאי 1927 הועלתה הצגת הבכורה בקונסרבטוריון שולמית, ברחוב יבנה 17.

עמוד השער של תוכניית התוכנית הראשונה של 'הקומקום', השיר 'ולנסיה' אינו נזכר (דף פייסבוק 'תיאטרון הקומקום')

במקור כתב המאירי את 'ולנסיה' כפרודיה בת שישה בתים, אך על הבמה הצטמצם השיר לשלושה בתים בלבד. ד"ר דן הכט איתר במכון גנזים – שם שמור ארכיונו של המאירי – את השיר המלא בכתב ידו של המאירי (סימול: תיק 119, כ-10 300), והנה הוא כאן באדיבותו ובאדיבות המכון והמנהלת אדיבה גפן. הפענוח המלא יובא בהמשך.

לצערנו אין בנמצא הקלטות של ביצועי 'הקומקום', אבל הנה שריד נחמד של 'ולנסיה', כפי שבוצע במופע 'קרנבל בתל אביב 1930'. מופע זה שודר בטלוויזיה הישראלית בשנת 1975, לפני חמישים שנה! התוכנית כולה היא קפסולת נוסטלגיה מתפקעת, ואת 'ולנסיה' תוכלו לראות ולשמוע בתזמון 12:27. המבצעים, ציפי שביט ושלישיית שבר ענן, שרים רק את שני הבתים הראשונים:

שנה אחר כך, ב-1976, חזר השיר והושר בתוכנית טלוויזיה נוספת של הערוץ הראשון, 'זהו בידור', שהתבססה על מחזמר בשם זה. כאן שרים כבר שלושה בתים, כולל הבית האחרון, ובין הזמרים והזמרות אילי גורליצקי, יונה עטרי, ששי קשת ונירה רבינוביץ (תזמון: 05:52):

ו. הטקסט המלא

עמוד השיר מהתוכנייה, שהעתקו מובא כאן, הוא כנראה הגרסה הסופית והמוגמרת, מאחר שצורפה לו גם פרסומת. הבתים שהושרו בתוכנית המקורית הם אפוא הראשון, השני והחמישי:

מעבר לפרודיה על השיר המקורי, שהטריף את היישוב והתנגן בכל מקום ('ולנסיה, ימח שמך לעולמים'), הנוסח המלא, על ששת בתיו, משקף היבטים שונים של המציאות והחיים בתל אביב בימי העלייה הרביעית: משבר כלכלי שמאיים על חיי היישוב כולו ומתבטא בשירי החלוצים הדלפונים שהציפו את העיר וחיפשו עבודה (כמו 'היי, נעליים!' או 'עגבניה, ארצנו ענייה'). מהדהדים בו מצוקת הדיור ('אדוני, שכר דירה מגיע לי זה מימים') מכאן, וחיי התרבות (בדגש על זמרי האופרה הארצישראלית, שהיו דמויות מוכרות ואהובות) והעיתונים ועורכיהם מכאן. גם שפת הים נוכחת וגם בית הכנסת הגדול והחזן העובר לפני התיבה בליל שבת (אליו עוד נחזור בהמשך). תל אביב הקטנה בקליפת אגוז ובשישה בתים.

הנה הבתים המלאים של השיר, כפי שהועתקו מכתב היד המקורי של המאירי שהובא לעיל, ופה ושם גם הארות קצרות:

בית I

וַלֶנְסְיָה! אַתֶּם יוֹדְעִים הַשִּׁיר הַזֶּה, בִּכְלֶזְמֶר וּמִפֶּה לָפֶה

וַלֶנְסְיָה! בְּכָל מָקוֹם, בְּכָל זְמַן, בְּכָל רְחוֹב וְכָל קָפֶה!

וַלֶנְסְיָה! אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ פֹּה, יוֹתֵר-יוֹתֵר, לְאַט-לְאַט –

אוֹי, אוֹי, אוֹי, יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלְמֵי-עַד!

אִשְׁתִּי כָּל הַיּוֹם בַּבַּיִת בְּאָזְנַי הוֹמִיָּה,

וְכָל יְלָדַי בְּלִי הֶרֶף: וַלֶנְסְיָה!

וּבַת הַשָּׁכֵן שָׁם בַּחֶדֶר עַל הַפְּסַנְתֵּר תָּרִיעַ,

כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה: וַלֶנְסְיָה!

וַלֶנְסְיָה! תֵּן פְּרוּטוֹת בִּשְׁבִיל חָלָב, בִּשְׁבִיל בֵּיצִים, בִּשְׁבִיל בָּשָׂר!

וַלֶנְסְיָה! אַבָּא, תֵּן לִי שְׁנֵי גְּרוּשִׁים עַל עִפָּרוֹן, דְּיוֹ וּנְיָר!

וַלֶנְסְיָה! אֲדוֹנִי, שְׂכַר דִּירָה מַגִּיעַ לִי זֶה מִיָּמִים –

אוֹי, אוֹי, אוֹי, יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים!

בית II

בּוֹרֵחַ אֲנִי מִן הַבַּיִת וְאָזְנִי הוֹמִיָּה

וְכָל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: וַלֶנְסְיָה!

וְאַךְ יָשַׁבְתִּי לִי רֶגַע עַל חוֹף הַיָּם בְּדוּמִיָּה

וְהִנֵּה מַקְהֵלַת חֲלוּצִים תְּקַשְׁקֵשׁ: וַלֶנְסְיָה!

וַלֶנְסְיָה! אֵל יִבְנֶה אֶת הַגָּלִיל, הַאי, הַאי, הַאי, עַגְבָנִיָּה!

וַלֶנְסְיָה! הַאי נַעֲלַיִם, מִכְנָסַיִם, הַאי, הַאי, הַאי, וַלֶנְסְיָה!

וַלֶנְסְיָה! כָּל הַיָּם וְכָל הַחוֹף מְמְ-מְמְ-מְמְ מְזַמְזְמִים!

אוֹי, אוֹי, אוֹי, יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים! 

שימו לב לרמזי השירים שפיזר המאירי בבית זה ושם אותם בפי 'מקהלת חלוצים', שפוקדת את חוף הים ושרה. ואת מה שרים? כמובן את 'ולנסיה', אבל במילים אקטואליות ששיקפו את ימי המחסור והמצוקה: 'היי, נעליים! בלי סוליות נעליים' ('חלוץ בְּנֵה', שכתב המאירי עצמו ב-1925 והלחין יואל אנגל), 'עגבנייה, ארצנו ענייה!' (שכתב יהודה קרני ב-1926 והלחין אנגל), ואת 'אל יבנה הגליל' הוותיק, שהחזיק מעמד עוד מימי העלייה הראשונה.

בית III

מְטֹרָף מִשִּׁיר טִפְּשִׁי זֶה, עַד כְּדֵי בְּחִילָה

אֶל הָאוֹפֵּרָה הָעִבְרִית אֵלֵךְ לִי, בְּכָבוֹד וּבְחִילָה [לשון חִיל, יראת כבוד]

זִמְרָה עֶלְיוֹנָה שָׁם אַקְשִׁיבָה

שֶׁל בִּיזֵט, פְּרוֹפֵסוֹר וַיְנְבֵּרְג וּמַיֶירְבֶּר –

 וְעוֹד אֲנִי אֵצֶל הַדֶּלֶת וּכְבָר בְּאָזְנַי מְטַרְטֵר:

טוֹרֵיאָדוֹ-וֹר ['שיר הטוראדור' מתוך 'כרמן', אבל על מנגינת 'ולנסיה']

הזה-ה רה-ה-ה-ה-ה-ה, אוֹ-אוֹ-אוֹ! 

וַלֶנְסְיָה! אֱלַיעַזַר, רַדַמֶס, וְרוֹזִינָה-פִיגָארוֹ!

וַלֶנְסְיָה! קוֹנְסְטַנְטִינוֹבְ-סְקִי מֶדוֹבַ-יַה, רוּדִינוֹב, לִיוִיאַשׁ –

יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלְמֵי עַד!

בבית זה, שכאמור לא הושר בפועל על הבמה, הזכיר המאירי כמה מוזיקאים שהיו קשורים ב'אופרה העברית', כלומר באופרה הארצישראלית שייסד מרדכי גוֹלינקין בתל אביב ב-1923. 

נסביר: ביזט הוא כמובן המלחין הצרפתי בן המאה ה-19 ז'ורז' בִּיזֶה (Bizet), שהלחין בין השאר את 'כרמן'; פרופסור יעקב ויינברג היה פסנתרן ומלחין שנמלט מרוסיה הסובייטית ב-1922 והגיע לתל אביב, כאן חיבר את האופרה העברית הראשונה 'החלוץ'; ג'קומו מאיירבר (Giacomo Meyerbeer) היה מלחין יהודי גרמני במאה ה-19 שכתב אופרות בסגנון איטלקי. אליעזר, רַדַמֶס, ורוֹזינה הן דמויות מאופרות שהוצגו בתל אביב: אליעזר (או אלעזר) הוא הדמות הראשית ב'היהודייה' של ז'אק הלוי, שהועלתה בתל אביב ב-1924; רַדַמֶס הוא מפקד המשמר של מלך מצרים ב'אאידה' של ג'וזפה ורדי, שתרגם ב-1926 אברהם שלונסקי עבור האופרה הארצישראלית, ורוֹזינָה היא הרוזנת ב'נישואי פיגארו' של מוצארט.

כרזת 'אאידה' של האופרה הארצישראלית, 1926 (האופרה הישראלית בכרזות, צילום: יוסי צבקר)

השמות הנוספים שהזכיר המאירי הם של זמרי האופרה: זמר הבריטון מ' קונסטנטינובסקי וזמרת המצו-סופרן אהובה מידוביה – שניהם הגיעו ארצה מאודסה ב-16 בספטמבר 1924 בהזמנת גולינקין, ובראשית יוני 1927 חזרו לברית המועצות; זמר הבס משה רודינוב ורעייתו זמרת הסופרן רות לויאש, שגם הם עזבו את הארץ ב-1928 והיגרו לניו יורק. 

בית IV

וּכְדֵי לְהִפָּטֵר סוֹף-סוֹף מִן הַשִּׁיר הֶחָבִיב

אֶכָּנֵס אֶל הַסִּפְרִיָּה שֶׁל עִירִיַּת תֵּל-אָבִיב.

אֵשֵׁב שָׁם בְּשֶׁקֶט גָּמוּר וְאֶקְרָא אֶת כָּל עִתּוֹנֵינוּ –

נִכְנַסְתִּי וְהִנֵּה – מְזַמְזְמִים לִי כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ: 

וַלֶנְסְיָה! דָּבָר, הָאָרֶץ, דֹּאַר הַיּוֹם, קֻנְטְרֵס, הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר!

וַלֶנְסְיָה! עַל הַפֶּרֶק, טֵלֶגְרָמוֹת, מֶזֶג טוֹב וכָל הָעִיר!

וַלֶנְסְיָה! בֶּן-אָבִּי וְדוֹקְטוֹר גְּלִיקְסוֹן, בֵּרְל קָצֶנֶלסוֹן –

אוֹי, אוֹי, אוֹי! יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְדֵרָאוֹן! 

בית זה – שלא הושר על הבמה – הוקדש לעיתונות העברית בת הזמן. הדובר נכנס לספרייה העירונית – זו ספריית 'שער ציון', שבאותן שנים שכנה בקומה השנייה של בית פולאק, בפינת הרחובות הרצל ואחד העם – ושם מעיין בעיתונים, שאף הם מזמזמים, כביכול, באוזניו את 'ולנסיה'.

בית פולאק ברחוב הרצל 1. בקומה השנייה שכנה ספריית 'שער ציון' (צילום: ישראל פרקר, ויקימדיה)

נזכרים כאן עיתוני התקופה ומקצת עורכיהם: איתמר בן-אב"י, המייסד והעורך של דֹּאר היום; משה גליקסון עורך הארץ (דאר היום והארץ התחרו ביניהם), וברל כצנלסון, המייסד והעורך של דבר, עיתון הסתדרות העובדים, שהיה העיתון החשוב באותן שנים. השבועון קוּנטרס היה ביטאונה הפוליטי של מפלגת אחדות העבודה, שהתחרה בשבועון הפועל הצעיר שלימים היה ביטאונה הרשמי של מפא"י. עורך הפועל הצעיר, יצחק לוּפְבַּן, לא נזכר בשמו. אולי לא נמצא החרוז המתאים...

על הפרק, טלגרמות וכל העיר היו שמות של מדורים בעיתון הארץ. 'על הפרק' היה מדור מאמרי המערכת שעליהם חתם מ"ג (משה גליקסון), 'כל העיר' היה מדור סאטירי שעליו חתם 'מזג טוב'. על פי הכרטסת של מכון גנזים 'מזג טוב' היה שמו הספרותי של המשורר והעיתונאי יהודה קרני, שעבד באותן שנים באותו עיתון (תודה לפרופ' גדעון טיקוצקי). כאן, למשל, לגלג בעל 'מזג טוב' על אביגדור המאירי:

הארץ, 6 באוקטובר 1926, עמ' 2

בית V

שָׁבוּר וְרָצוּץ מִשִּׁיר זֶה הַמְּקַשְׁקֵשׁ לִי בְּלִי הֶרֶף,

אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת הָלַכְתִּי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בָּעֶרֶב

שָׁם אֶשְׁפֹּךְ אֶת שִׂיחִי בְּלַחַשׁ וְאֶשְּׁתַּפֵּךְ בְּלֵב תָּמִים –

אַךְ, אֲבוֹי – מָה אָזְנִי שׁוֹמַעַת? הַחַזָּן מְסַלְסֵל בַּנְּעִימִים:

וַלֶנְסְיָה! אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי, טְרַל-לַה-לַה!

וַלֶנְסְיָה! לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה!

וַלֶנְסְיָה! וְאַהֲבוֹסְךָ [וְאַהֲבָתְךָ] אַל תּוֹסִי-יִר [תָּסִיר] מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים,

אוֹי, אוֹי, אוֹי! יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים!

בית זה הוא 'האקדח המעשן', שמסגיר את מקור ההשפעה על המאירי – שיר הבננה, בגרסת טַנְצְמָן ומיידוף, שבו עסקנו ברשימה הקודמת. בשני השירים מנסה המשורר, הנס על נפשו מפני 'ולנסיה', למצוא מקלט בתפילת ליל שבת בבית הכנסת (אפשר להניח שהמאירי כיוון לבית הכנסת הגדול של תל אביב, ברחוב אלנבי פינת אחד העם, שבנייתו הושלמה ב-1925). בשני המקרים, בשיא התפילה והתרוממות הנפש, בשירת הפיוט 'לכה דודי', מסלסלים החזנים בקולם ובנוסח 'אשכנזי': זה בלחן האין-בננות, וזה ב'ניגון' ולנסיה...

בית הכנסת הגדול בתל אביב בשנות השלושים, בניית הכיפה טרם הושלמה (ארכיון אוניברסיטת הרווארד, ויקימדיה)

 

בית VI

מְעֻנֶהּ עַד כְּדֵי מָוֶת, בַּעֲלִיל וּבַחֲלוֹם,

לְעוֹלָמִי הָלַכְתִּי, נִפְטַרְתִּי בְּשָׁלוֹם,

סוֹף סוֹף יִתְּנוּ לִי מָנוֹחַ, הַרְחֵק מִשְּׁאוֹן הָעִיר –

וְאוּלָם – אַךְ שָׁכַבְתִּי בַּקֶּבֶר, הַחַזָּן סִלְסֵל לִי בְּשִׁיר:

וַלֶּנְסְיָה! יוֹ-וֹ-שֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן –

וַלֶנְסְיָה! הַשֵּׁם נָתַן, הַשֵּׁם לָקַח, הַשֵּׁם לָקַח, הַשֵּׁם נָתַן –

וַלֶנְסְיָה! אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי הַצּוּר תָּמִים...

אוֹי-אוֹי-אוֹי! יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים!  

גם בית זה לא הושר לבסוף, אבל עדיין ניתן לזהות בו בקלות את עקבות הבננה. טנצמן, והמאירי בעקבותיו, הוסיפו כאן את הקשר לבננות / ולנסיה לאחר המוות: בעוד הגיבור של טנצמן רוצה לשים קץ לחייו רק לא לשמוע עוד את שיר הבננות, אך חוזר בו מחשש שגם המלאכים שרים זאת, הנה אצל המאירי גיבורנו כבר הלך לעולמו אבל בטקס הקבורה הוא שומע את החזן נפרד ממנו בפסוקים הידועים אך בלחן 'ולנסיה'...

ז. כרזות הקומקום

הפרודיה 'ולנסיה' על הלהיט 'ולנסיה' הפכה ללהיט. הוא ליווה את תוכניות הקומקום השונות, ויעידו על כך הכרזות המתחלפות של התוכניות (לא כולן שרדו), שמצביעות על נדודי השיר בארץ.

את הכרזות הללו עיצב הגרפיקאי פסח עיר-שי, שגם הוא, כמו המאירי ורבים מאנשי הקומקום, היה ממוצא הונגרי. אומנם בכרזה של התוכנית הראשונה (האיור הובא למעלה) לא נרשם השיר 'ולנסיה', אבל ד"ר דוד אלכסנדר, שהקדיש את עבודת הגמר שלו לתולדות הקומקום ('הקומקום': ראשית התיאטרון הסאטירי בארץ-ישראל, אוניברסיטת תל אביב, 1975), אִזְכר בעבודתו את השיר כחלק מהתוכנית הראשונה (נספח 9). ייתכן שהשיר צורף לתוכנית רק מאוחר יותר, לאחר שהכרזה כבר נדפסה.

הנה כמה דוגמאות מכרזות הקומקום שבהן נזכר השיר 'ולנסיה':

בתוכנית מס' 2 (19 ביוני 1927) נזכר השיר 'ולנסיה' בהבלטה (דף פייסבוק 'תיאטרון הקומקום')

'ולנסיה' נוכחת גם בהצגה מס' 30, 2 באוקטובר 1927

'ולנסיה' נוכחת גם בהצגה מס' 71 (ירושלים, 22 בפברואר 1928)

הדי שירו של המאירי הגיעו שנתיים אחר כך עד קובנה, בירת ליטא אז. במודעה שהתפרסמה בעיתון המקומי די אידישע שטימע (הקול היהודי) מוזמן קהל הקוראים ל'נשף יחידי של מְשַחֲקֵי ארץ ישראל', כלומר מופע חד-פעמי של אומנים שהגיעו מהארץ. המופע, שעלה על הבמה ב-9 בינואר 1929, הכיל מבחר משירי ומערכוני הקומקום, ובהם גם 'ולנסיה'. השחקנים-זמרים היו מאיר תאומי (אחיו הגדול של יעקב טִימֶן ואביו של השחקן עודד תאומי. לימים היה מאיר קורבן לרצח ב'גן הוואי' ב-1947) ויהודית (אידה) פֶּרְקָל, שהייתה בצוות המקורי של הקומקום. 

די אידישע שטימע, 4 בינואר 1929, עמ' 1

עוד עדות להצלחה הגדולה של 'ולנסיה' מצאנו בכתבה של העיתונאי נתן דונביץ, 'בימים ההם, כאשר "הקומקום" רתח ו"המטאטא" טאטא' (הארץ, 12 באוקטובר 1960, עמ' 5). דונביץ ציין שהקהל רקד ושרק את 'ולנסיה' כמו 'מוסטאפה' בימינו (כלומר ב-1960). דונביץ התכוון לפופולריות העצומה שזכה לה אז השיר הצרפתי 'יא מוסטפא', ששר בוב עזאם.

עדות מענייינת נוספת יש בסיפורו של ס. יזהר, 'סיפור שלא התחיל' (אני מודה לדן הכט על ההפניה). סיפור זה נכתב לזכר אחיו של המחבר, ישראל סמילנסקי, שנהרג בתאונת אופנוע ב-1942, ופורסם בפעם הראשונה בסיפורי מישור (הקיבוץ המאוחד, 1963; הסיפור מובא בשלמותו בפרויקט בן-יהודה).

וכך כתב יזהר בפרק 'בגבי אחיו':

הזכרתי כבר כי בימים ההם, היה נפוץ בארץ הפיוט 'וַלנסיה' על כל לשון ומעל כל גרמופון. והיה מתרועע בכלוֹת, ביחיד ובציבור, ועד מְצוץ הנפש והתמוגגה – פותח בקריאה הגבוהה ויורד עד ההשפלה שנתקשתה להיאמר מנוֹמך, עד שהקול כמעט ואבד על סִפה, וניצל רק כשנמצא כוח לחזור ולצוף (וזה היה גם מה שניגנו בקול גדול, קול נוחר, בערב, אצל בית־העם, כשהצליחו לבסוף להתניע את התרח הזקן המנוע שעשה שם חשמל. והבריות ראו ראיה ושמעו שמועה אף נזכרו מיד: הה, איזה יום היום, הלא היום סינימה לנו, בית יעקב לכו ונלכה!). פיוט תמים כולו, וכולו ערגה:

וַלנסיה!

הלך לשוק

קנה בקבוק

ילען אַבּוּק

בזוג נעלים ישנו־ו־ו־ות

וַלנסיה!…

והפזמון הסוגר לא היה כמובן אחר אלא רק זה:

אפשר חביבי

להשתגע

אפשר חביבי

להשתגע

תריסר פעמים רצופות, עד רגעון הנשימות, ושוב לאזור כוֹח, אל קריאת הזעקה שבמרומים: ולנסיה – ה –ה! 

ובזמר זה היה אחי מְתֲחַרה את האופנוע כשהיה שוטף וטס, מתופף בכתפיו, בקצה נעליו ובקצה אצבעותיו המפרטטות על הידיות, וכשמגיע לבו למרום עינוגו היה נוטש את כל המלים הגדולות ההן ומַחרה ממשיך בלה־לה־לה, טם־טם־טם, בלבד, שהוא מכיל יותר, ממצה יותר, ועשיר פי כמה, וגולש בלא הבחן, אל אחי הפיוט הנזכר למעלה, והנחמד ממנו להלל, לאמור: 

יש לנו זבל כימי 

פוקסטרוט, טנגו, שימי 

נעלים, גרבים וכל דבר שהוא –

החרוזים האחרונים ששם יזהר בפי אחיו – אולי אף שמעם ממנו – אינם קשורים כמובן למילים של המאירי. אלה מילים חסרות שחר, שהסופר או האח המציאו, והן מלמדות על כוח ההשראה שהיה גלום בחרוזי 'ולנסיה'. 

ישראל סמילנסקי, 1942-1911 (הארכיון לתולדות רחובות)

ח. משהו על אליעזר דונת

באין הקלטות ורישום מסודר של מבצעי השירים של הקומקום נותר לנו לנסות ולברר מי ביצע את השיר המקורי.

ברשימתו של נתן דונביץ, שהוזכרה לעיל, נכתב כי יאן (יעקב) טימן הוא ששר את 'ולנסיה'. אך מתמונה שאיתר דן הכט בעיזבונו של המאירי, שמובאת בראש רשימה זו, עולה שלטימן היה שותף בביצוע השיר: אליעזר דונת. שניהם היו המנחים ('קונפרונסיה' בלשון התקופה) של תוכניות הקומקום, שגם ידעו לאלתר ולהגיב לקהל שבאולם. דונביץ סיפר שחיים נחמן ביאליק, שתמך בהמאירי ובקומקום, נהג לבוא לכל הצגה כמה פעמים, ישב בשורה הראשונה באמצע ורעד מצחוק. פעם יצא דונת אל הבמה, שעה שביאליק היה בהתקף צחוק, וביקש מהקהל להתאזר בסבלנות 'עד שאדון ביאליק יסיים את צחוקו'.

הצילום מתוך במה, 41, 1969

על אליעזר (לאיוש) דונת (1969-1902) לא ידוע הרבה, אך ממאמר שהקדיש לו הסופר והחלוץ אריה ליפשיץ ('אליעזר דונת: איש "הקומקום" ו"המטאטא"', במה, 41, 1969, עמ' 73-69), הוא מצטייר כאדם יוצא דופן וברוך כשרונות שנקלע רק במקרה אל הבמה. הוא נולד בבודפשט (כמובן) ועלה לארץ ב-1921. הוא למד שרטוט ואדריכלות בטכניון שנפתח ב-1923 ובד בבד נכנס לעולם התיאטרון הארץ-ישראלי: הוא היה צייר, תפאורן, קריין, שחקן ושאר פרנסות. אך שלא כמו חברו הטוב טימן, שאחרי סגירת 'הקומקום' עבר מיד לתיאטרון 'המטאטא' ('מעט התה שנותר מן הקומקום', לעג לו אברהם שלונסקי) ושמר על קריירה בימתית ארוכה, דונת פרש מעסקי הבידור ב-1933, התמקד באדריכלות וכמעט נעלם מחיי הבמה ומהכותרות.

כאן אזכיר את הרומן ההיסטורי אם תרצו זו אגדה (הוצאה עצמית, 2015), שכתב ניר דונת, נכדו של אליעזר. הרומן מתפרש על פני 500 שנה ומתאר את קורות משפחתו על בסיס סיפורים שהתהלכו במשפחה.

שאלתי את  ניר מה הוא זוכר מסבו וכה ענה לי:

מה אני זוכר מסבי? עיניים תכולות, חמות וחכמות; מקטרת וניחוח טבק; סקרנות ללא גבול; בתים שתכנן כאדריכל אוטודידקט; ציורים נפלאים שצייר, בכל סגנון אפשרי; שירים וסיפורים שכתב, ולא פרסם מעולם; הומור הונגרי שנון, ואין סוף בדיחות והלצות; איש משפחה אוהב ואהוב; הסבא הטוב ביותר שהיה לי...

אליעזר דונת, 1969 (צילום משפחתי, ויקימדיה)

______________________________________

אני מודה לאדיבה גפן (מנהלת גנזים), לניר דונת, לדן הכט, לבוריס ינטין (מנהל ארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב) ולרמי סמו (מנהל הארכיון של תיאטרון הבימה).

קובי לוריא הוא פזמונאי, מלחין וחוקר הזמר הישראלי בעברית וביידיש kobilu@gmail.com