היום יום הולדת: בלוג עונג שבת בן חמש-עשרה

איור: נעם נדב

א. היום יום הולדת

משנכנס אדר מרבין בשמחה...

שוב חלפה שנה בחייו הציבוריים של הבלוג ובחייו הפרטיים של עורכו. הבלוג חוגג חמש-עשרה שנים לקיומו (הפוסט הראשון עלה לאוויר ב-19 בפברואר 2011), ועורכו, כלומר אני, מציין בסיפוק (גם אם לא בשמחה 😉), את שנת השבעים להולדתו (ב' באדר תשט"ז / 14 בפברואר 1956, אם שאלתם).

חמש-עשרה שנים, לאו מילתא זוטרתא היא! כמה מלחמות, מבצעים, מגפות, טלטלות, עליות ומורדות חווינו כאן מאז, ועדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה ומי יודע מה צופן בחובו העתיד הקרוב. הבלוג איננו עיתון שמתעד את החדשות המשתנות לבקרים, אבל הן משתקפות ומציצות בו, במאמרים, בקוריוזים ובתגובות הקוראים.

דרך אגב, המעקב רב השנים אחר תגובות הקוראים (קרוב ל-30,000 תגובות לפי ספירת 'בלוגר') הביא אותי לניסוח כלל אצבע חדש, ברוח חוק גודווין (Godwin's law). חוק גודווין הנודע לתהילה קובע שככל שדיון מקוון מתארך, כך גוברת ההסתברות שתוצע הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר, מה שממילא יביא את הדיון לסופו. ובכן, ברוח זו, חוק עונ"ש קובע שככל שדיון מקוון בבלוג מתארך, כך גוברת ההסתברות ששמו של ביבי נתניהו ישורבב לתוכו ויסיט את הדיון הענייני למקומות אחרים.

לפני כמה שבועות, לאחר הרצאה שנשאתי במוזיאון 'אנו', ניגש אליי פלוני מן השומעים, הציג את עצמו כאחד מקוראי הבלוג ובירך אותי על מפעל החיים שלי. נָבֹכְתִּי. מעולם לא חשבתי על בלוג עונג שבת כעל 'מפעל חיים'. את מפעלי חיי ראיתי במקומות אחרים לגמרי, ועבודת הבלוג נחשבה בעיניי דבר חשוב וכיפי, אבל צדדי לעיסוקיי החשובים יותר (משפחה, מחקר והוראה, פרסומים אקדמיים). בין כך ובין כך שמחתי לשמוע כי בלוג עונג שבת אכן נתפס, לפחות בעיניו של קורא אחד, כדבר חשוב, ואפילו חשוב מאוד. 

זמן מה אחרי כן השתתפתי באירוע אחר ואיך שהוא שמי ונוכחותי באולם הוכרזו בו. בסיומו של האירוע ניגשו אליי כמה אנשים ושאלו אותי: 'אתה עונג שבת?'. ושוב חייכתי במבוכה ונאלצתי להשיב בחיוב...

פרסומת מהלכת לבלוג בשוק מחנה יהודה בירושלים, ינואר 2026 (צילום: טובה הרצל)

ב. אז מה היה לנו השנה?

במהלך שנת הבלוג האחרונה (כלומר מ-20 בפברואר 2025, יום ההולדת הקודם ועד עכשיו) התפרסמו כאן 108 פוסטים, ובסך הכול, מאז צאתו של בלוג עונג שבת לאוויר העולם בשנת 2011 ועד היום – 2,286 פוסטים. גאווה ישראלית.

כרגיל, בדקתי מה היו עשרת הפוסטים הנקראים ביותר במהלך השנה האחרונה:

1. רוביק רוזנטל, הה ברברה: גורלו של ספר 

2. עודד מיוחס, זכרונות וסודות מכפר סמיר

3. עמי זהבי, דַּר וְסֹחָרֶת: תעשיית כפתורי הצדף בארץ

4. דן לב ארי, רשימת גְלוֹבּוֹצְנִיק: דיוקנו של תליין נאצי (שני חלקים)

5. עמי צורן, אלו מציאות: אבדות של ידועי שם בראי העיתונות העברית

6. דותן גורן, סיפורי חמין

7. שרית סגל, דם על הקירות: כשגרפיטי הופך לכתב אישום נגדי

8. אלון תן עמי, קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה: השמועות על מותו של ביאליק

9. סיפורי רחובות: החזה של נעמי שמר

10. במדינת האנשים הישרים: דן אלמגור בן תשעים

 

שד' נעמי שמר/ 'Naomi Shemer Breast בבאר יעקב, לפני ואחרי

וכאן כמה המלצות לכתבות מרתקות ומקסימות שאולי פספסתם:

1. מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: שבת ברחוב נפחא

2. יעקב שביט, משחקים בארגז החול

3. אם הנך רוצה לדעת: משפרים את ביאליק

4. לאה ביירך, אלתר קָצִיזְנֶה יאָרצײַט 

5. נדב מן, ה'סקוטים' של מרחביה 

6. אבי בלדי ודוד אסף, שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי: ה'שלושה' על מפת הארץ (שלושה חלקים)

7. שמריה גרשוני, מעיל נקמה: חולצת קוזק או מעיל נאצי?

8. רון זרחי, שֶׂה צָמֵא לִי: עיון חוזר ב'שירים ופזמונות לילדים' של ח"נ ביאליק

9. קובי לוריא, מניו יורק לקומקום דרך ולנסיה: גלגוליה של בננה (שני חלקים)

10. מתי ואיפה מת הרמח"ל?

ולצידם, כרגיל, המדורים ההומוריסטיים הקבועים, 'ארץ הקודש', 'פרנסות של יהודים', 'מִשׁוּט בארץ', 'סיפורי רחובות', 'הספרות והחיים', 'חדש על המדף', 'בורא מיני מזונות' ועוד.

בשבוע הבא, או בזה שאחריו, אוכל סוף סוף להכריז על הופעתו של ספרי החדש אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, שיראה אור בהוצאת מאגנס. ספר זה – כרך שני בסדרה 'פרקי מסע בזמר העברי' (הראשון, שיר הוא לא רק מילים, ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2019) – לא היה נכתב אלמלא בלוג עונג שבת, שהביא אותי לעסוק במחקר הזמר העברי והיידי. מקצת מן הפרקים שבספר פורסמו בעבר בבלוג בגרסה 'רזה' עד 'כחושה', ובספר הם יובאו בגרסה מורחבת ומעודכנת. כאמור, הפרטים המלאים על הספר והדרך לרכוש אותו במחיר השקה יובאו כאן ממש בקרוב.

ג. עלינו לשבח וזיכרונם לברכה

כרגיל, תודתי נתונה לכותבי המאמרים ולצלמים הקבועים והמזדמנים, למגיבים שזהותם גלויה ולמגיבים האנונימיים (נואשתי מהמאבק בתופעה מגונה זו, אך השתכנעתי שאצל רובם הדבר לא נובע מכוונה רעה אלא מבעיית אוריינות דיגיטלית). בלי שיתוף הפעולה שלכם, בלוג עונג שבת לא היה מה שהוא. 

תודה לרפי מוזס, יועץ הלשון המסור, שבכל שבוע טורח לעקור טעויות ושיבושים ולתקן את הדרוש תיקון. תודה לצלמים המשוטטים של הבלוג, ובמיוחד לאיתמר לויתן שנענה ברצון לכל בקשה ולכל גחמה. תודה גם לטובה הרצל מירושלים, ליוחנן פלוטקין מבני ברק, לגונן זיק מפתח תקוה ולעוד הרבה צלמים חובבים ששולחים לי את מציאותיהם. גם אם לא תמיד הצילומים שלכם מתפרסמים, וגם אם לפעמים אתם שולחים לי צילומים של דברים שכבר התפרסמו בשעתו בבלוג – אני מעריך זאת מאוד ומודה לכל אחד ואחת מכם. תודה לחברי הטוב נעם נדב שגם השנה צייר את איור יום ההולדת של הבלוג (למעלה), ואם זה מזכיר לכם את סצינת הסיום המרהיבה של הסרט 'קרב רודף קרב', לא טעיתם.

וכמובן, תודה לכל הכותבים והכותבות שמציעים מאמרים לפרסום בבלוג. אני מתכבד בהם ובאמון שהם רוחשים לי. ואלה שמות הכותבים שפרסמו בשנה האחרונה מפרי עטם בבלוג:

רפי אוסטרוף, עמנואל אטקס, דן אלמגור, דנצ'ו ארנון, לאה ביירך, אבי בלדי, ניצה בן-דב, דותן גורן, ברוך גיאן, שמריה גרשוני, אבנר הולצמן, אליהו הכהן [ז"ל], דן הכט, שלמה הרציג, ישראל ויסלר (פוצ'ו), עמי זהבי, רון זרחי, שאול כוכבי, דן לב ארי, קובי לוריא, אבישי ליוביץ', עודד מיוחס, נדב מן, טל סגל, שרית סגל, עמי צורן, רוביק רוזנטל, סמדר רייספלד, יעקב שביט, אלון תן עמי.

ולהבדיל בין החיים לבין המתים. לא תמיד אני יודע על שינויי כתובת הדוא"ל של קוראים (אנא עדכנוני אם אתם רוצים להמשיך ולקבל את העונ"ש השבועי) או על קוראים שנפטרו. 

בלוג עונג שבת נפרד בצער מקוראיו שהלכו לעולמם בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי. מקצתם של ההולכים היו חברים אישיים שלי וגדול הצער. 

דן בנוביץ (לשעבר מנכ"ל הוצאת הספרים מאגנס); אברהם בנמלך (עיתונאי וסופר); מיכאל (מיקי) גינזבורג (המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל); פרופ' מוטי גולני (אוניברסיטת תל אביב); פרופ' חיים גורן (המכללה האקדמית תל-חי); יהודה הצבי (הרצליה); פרופ' יואל ינון (אוניברסיטת בר-אילן); ד"ר אהרן לשם (תל אביב); דייויד סלע (נוסטלגיה אונליין); ד"ר מרטין ססלר (קיבוץ מגן); ד"ר עוזי פז (החברה להגנת הטבע); דליה קרפל (עיתונאית); אורה רענן (תל אביב); אורי רוזנברג (בלוג 'נושנות'); פרופ' זהר שביט (אוניברסיטת תל אביב); רֶנֶן שׁוֹר (במאי וקולנוען);  חיים שרת (הר חלוץ).

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ד. משמיעים על השקלים

הפולניה

זו ההזדמנות השנתית להזכיר לכם, קוראים יקרים, שהבלוג לא נוצר מעצמו, והבינה שאצורה בו אינה מלאכותית אלא בשר ודם. מאות רבות של שעות עבודה משוקעות בו, ומי שמשקיע אותן הוא העורך, הַסַּדָּר, המגיה והמלבה"ד – אני.

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו הקבועה והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור מאמרים ואיורים וביצירת קישורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים. אין אחראי על הגרפיקה, אין מי שיטפל בזכויות יוצרים ואין מי שיענה לנודניקים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי שעות ארוכות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מנוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי, וכן בשולי העמוד בצד שמאל למעלה.

תמיכתכם והשתתפותכם חשובות לי. הן מרגשות ומשמחות אותי, נותנות ערך לעבודתי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. הן מאפשרות לי להקדיש את זמני לעבודת הבלוג, לחיפוש חומרים, לעריכה מוקפדת, להתנהלות שוטפת מול הכותבים והקוראים המנויים על הבלוג, ועוד ועוד. 

אז תודה לכל התומכים, הקבועים והחד-פעמיים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול ולהכרת הטוב. כל תרומה מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בלבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עמו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...

בית כנסת 'עונג שבת' ברמת השרון (צילום: איתמר לויתן)