סיפורי רחובות: שמאי הקפדן ושמואל הנגיד, שופן ודובנוב

א. שמאי הנקדן 

התנא שמאי הזקן היה כידוע בן זוגו של הלל הזקן, ונודע בקפדנותו. 'אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה' אמר וכנראה גם עשה. ועוד אמר: 'וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת' (אבות, פרק א, טו).

איך מנקדים את שמו? הנקדן הקפדן חנוך ילון, שניקד את מהדורת המשנה שהוציא חנוך אלבק, קבע: שַׁמַּאי.

אבל אם נבדוק את השילוט ברחוב שמאי בירושלים נגלה שתי גרסאות נוספות: שָׁמַּאי או שַׁמָּאי?

מחלוקת! כמו שבית שמאי אהבו...

צילומים: מנחם רוזנברג

בדקתי איך נוקד שמו של שמאי בכתב היד המפורסם של המשנה המכונה כתב יד קאופמן. זהו כתב יד שנכתב באיטליה במאה ה-11 או ה-12, שייחודו בכך שהוא מנוקד במלואו והוא נחשב לנוסח המדויק ביותר של המשנה.

ובכן, הניקוד של שמאי הוא לא הבעייה הגדולה שם...

מתברר שעל פי כתב יד זה האיות הנכון של השם הוא 'שַׁמַּי'. זה היה הכתיב הנהוג בארץ ישראל בימי התנאים (ובדומה לכך, דמיי ולא דמאי, רשיי ולא רשאי).

משנה ברכות, פרק א, משנה ג (אוסף קאופמן, האקדמיה למדעים בודפשט)

אגב שמאי, בחיפה פתרו את הסוגייה בקלות – פשוט לא ניקדו. מצד שני בתעתיק הלטיני הפכו את שמאי לשמאן... (אבל ככל הנראה זהו ונדליזם ולא טעות מקורית).

ב. שנת תתט"ז

ברחוב שמואל הנגיד (פינת רחוב המעלות) במרכז ירושלים קבוע עשרות שנים שלט ישן-נושן זה:

צילום: יריב תמנע

מתי חי המשורר הדגול שמואל הנגיד? כדי לדעת זאת צריך כאן מחשבון גימטריה.

ד"א-תשנ"ג-תתט"ז

מה פשר התאריך הזה?

ובכן, כל עובר אורח צריך לזכור שבשנת 240 לספירה החל האלף הרביעי למניין בריאת העולם. אחר כך עליו לעשות את הפעולה החשבונית הפשוטה ולהוסיף ל-240 עוד 753 (שזה תשנ"ג), ואז יגלה ששמואל הנגיד נולד בשנת 993. אם הוא יוסיף ל-240 גם 816 (שזה תתט"ז), אזי יקבל את 1056 כשנת מותו.

פשוט, לא?

הלוח העברי – כבודו במקומו עומד, אבל אולי הגיעה השעה להשתחרר מהמחויבות האנכרוניסטית הזו לתאריכים עבריים על שלטי הרחובות?

ג. שניים במחיר אחד

באזור תיאטרון ירושלים מתבצעות עבודות שיפוץ נרחבות, וזו הזדמנות לכל מיני קבלני כבישים לחשוף ברבים את בורותם.

צילום: דב פאוסט

ובכן, המלחין הפולני פרדריק שופן נהג לכתוב את שמו Chopin ולא Shopen (כפי שלכאורה שומעים).

קברו של שופן בפריז (ויקיפדיה)

ושם משפחתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב אינו Dovnov אלא Dubnow (או Dubnov).

על שיבוש שמו של דובנוב בערבית, בשילוט הרחוב בתל אביב, כתבנו כאן.

'שלח יונה מבשרת': על יונה ודואר

מאת דן אלמגור ודוד אסף

היונים בכלל ויונתו של נח בפרט כבר העסיקו אותנו לא מעט בבלוג זה, ואפילו כבר נפרדנו מן היונה, אך גברו געגועינו.

עתה, כששוב יקראו בשבת הקרובה בבתי הכנסת את פרשת נח, אנו מבקשים לשוב אל זן מיוחד של היונה – יוני הדואר, אלה שעד להמצאת הדואר והבול (ולפני המצאת האי-מייל), שימשו בלדרים מעופפים נושאי מכתבים, בכל ארץ ובכל זמן, בימי שלום ובימי מלחמה.

ברשימה הבאה נעסוק בכמה שירים עבריים על יונים ועל שובך.

א. מ'מפריח היונים' ועד 'יונה ונער'

בדור האחרון התברכה הספרות העברית בארבעה רומאנים לפחות שהיונה מככבת בכותרתם, וכולם ראו אור בהוצאת 'עם עובד': 'מפריח היונים' של אלי עמיר (1992) ו'יונים בטרפלגר' של סמי מיכאל (2005) – שני המחברים הם ילידי בגדאד שבעיראק; 'מעוף היונה' של יובל שמעוני (1990) ו'יונה ונער' של מאיר שלו (2006) – שני המחברים 'צברים', ילידי הארץ.

ספרו של אלי עמיר מתאר את עולמם של יהודי בגדאד בשנים 1950-1949, ערב העלייה הגדולה למדינת ישראל (מפריח היונים הוא יהודי בגדדי בעל שובך, שאוהב את יוניו אהבת נפש). הכותרת 'מפריח היונים' מתכתבת כמובן עם המשנה (סנהדרין ג, ג), שם נזכרים 'מפריחי יונים' דווקא לגנאי, כפסולים לעדות, יחד עם המלווים בריבית והמשחקים בקוביה.

גם ספרו של יובל שמעוני מתרחש בחו"ל (בפריס), ורק ספריהם של סמי מיכאל (למרות השם המטעה, שרומז ללונדון) ושל מאיר שלו מתרחשים בישראל.

מאיר שלו עוסק ביוני הדואר ש'עבדו' בשירות הפלמ"ח בימי מלחמת העצמאות. 'יונה ונער' – שגם הומחז על ידי רועי חן ובימים אלה מוצג בתיאטרון 'גשר' בבימויו של יבגני אריה – הוא סיפורו של מדריך טיולים ושמו יאיר מנדלסון, שנולד בשנת 1948 (שנת הולדתו של מאיר שלו) ושומע מאיש פלמ"ח ותיק סיפור אהבה מופלא בין יונאִי צעיר, נער מקיבוץ בעמק הירדן, לבין נערה תל-אביבית, שהפכה גם היא ליונאית בשירות ה'הגנה'.

'יונה ונער' בתיאטרון גשר (צילום: גדי דגון; באדיבות אירית נחמני)

בתוכניית ההצגה שובצו צילומי דפים מתוך המחברות ששימשו לאימון היונאים הצעירים. אגב, בין היונאים הללו היה גם איש רשות השידור הוותיק יצחק (צחי) שמעוני, מנחה התכניות 'החידון המוסיקלי', 'שלושה בסירה אחת' ו'מקבילית המוחות'. צחי גילה לנו קוריוז מעניין: השימוש ביוני דואר בירושלים התחיל בזכות שובך גדול שהיה בבית שבו גרים לאחרונה ראשי הממשלה, ליד בניין 'טרה סנטה'. בעל הבית גידל יונים, ועל צחי וחבריו הוטל לנסות ולשלוח אותן למשימות, זוגות זוגות, ולראות איזו יונה מהשתיים תחזור הביתה. כמה מהיונים חזרו אז לבית ראש הממשלה של היום אפילו מים המלח...

ב. יונים בחאקי



כשהיה מאיר שלו בן שש הופיעה בדו-שבועון במחנה גדנ"ע (גליון 67, אייר תשי"ד) כתבה בשם "הקשרית המעופפת', שנכתבה בידי עודדה הררי. הכתבה, שעסקה ביחידת היונאים של צה"ל, נפתחה באדם הראשון בהיסטוריה שידע לנצל את תכונות נאמנותה של היונה – הלא הוא נח, ששלח את היונה מתוך תיבתו לראות 'הקלו המים'. 

בימי הרומאים מילאו יוני הדואר תפקיד מיוחד לא רק בקרבות, אלא גם בתחרויות ספורט. כך למשל מספר פליניוס, שאת תוצאות התחרויות היו מעבירים ממקום למקום על ידי יונים ובשעת המשחקים באיצטדיון הפריחו האזרחים יונים כדי להודיע לבתיהם בהקדם על מהלך התחרויות. ואם היה נהוג אז כבר 'טוטו' סביב ניחוש תוצאות התחרות, העניקו יוני הספורט עדיפות ברורה לבעליהן. לשירות צבאי ממש התייצבה היונה בשנת 44 לפני הספירה, בשעת המצור של אנטוניוס על העיר מודנה.

אך מסתבר שיוני הדואר שימשו לא רק להעברת מסרים צבאיים. כל המכורים לבורסה בימינו יופתעו לשמוע על תפקידן הדרמטי של היונים גם בתחום זה:

במאה ה-19 צייד הבנקאי האנגלי הנודע הברון נתן דה-רוטשילד את שליחיו, אשר עקבו אחרי צבאות נפוליון, ביוני דואר. באופן זה נודע לו דבר מפלתו של נפוליון בווטרלו (ב-1815) שלושה ימים לפני שידעו על כך מתחריו. זמן זה הספיק לו כדי לבצע את פעולותיו בבורסה הלונדונית ולהרוויח הון תועפות.

מעניין כמה מסוחרי הבורסה הלונדונית זמזמו אז בסתר את שלוש המילים 'לו הייתי רוטשילד'...

בתקופת מלחמת העולם הראשונה שלחו הצרפתים בלוני גז קטנים, אליהם נקשרו סלים ובהם יונה אחת או שתיים. היונים נפלו בידי לוחמי המחתרת הצרפתית בשטח הכיבוש הגרמני, שהפריחום חזרה בלויית מידע סודי חשוב. המכתבים הועתקו על גליונות גדולים, צולמו והוקטנו, והפילמים הוכנסו לתוך נוצות אווז חלולות שהוצמדו לרגלה של היונה.

היו יוני דואר שנודעו בשמן וזכו לתהילה ולתעודות הצטיינות. הרשימה הישנה בעיתון במחנה גדנ"ע מזכירה את היונה בעלת השם הצרפתי 'שֶׁר אמי', שנשלחה בימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, מיחידה ליחידה עם ידיעה חשובה הצמודה לרגלה. בדרכה נפגעה בכדור והחיילים ראוה צונחת. אולם מיד התרוממה והגיעה לתעודתה, פצועה וזבת דם, בהצילה, על ידי מעשה גבורה זה, מאות חיילים.

פוחלץ של היון שר אמי (ויקיפדיה)

וזכורה לטוב גם היונה האמריקנית 'מוקיר', שעפה בחזית בומונט באותה שנה עצמה, כשהיא נושאת מסר על מקום המצאם של תותחי אויב כבדים, אשר גרמו אבידות קשות לצבא האמריקני המתקדם. עשרים דקות לאחר שהגיע המכתב לתעודתו הושתקו סוללות האויב בזכות פעולת נגד מוצלחת.

במחנה גדנ"ע (צילום: חנוך הלפרין)

ידידנו ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור הקדיש ל'יונים בחאקי' פרק מעניין בספרו מסיפורי ארץ אהבתי: ארץ ישראל בשנים 1950-1850 (משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000, הדפסה 21<!>, עמ' 194-192). הנה דבריו שם:

ג. יוני הדואר של שמואל הנגיד

חוב ענק ליונת הדואר חייבת גם השירה העברית בתקופת 'תור הזהב' בספרד, ולו רק בגלל ספרו בערבית של אִבְּן-חַזְם האנדלוּסי, 'ענק היונה', שיצא לאור בתרגום עברי רק לפני שנים מספר (מוסד ביאליק, 2002), אך השפיע השפעה רבה על משוררינו בספרד.

בלי יוני הדואר, שעפו בדרום ספרד היו רבים משיריו החשובים של ראשון המשוררים הגדולים שלנו בספרד, שמואל בן יוסף הלוי (1056-993?), הידוע כשמואל הנגיד, נשכחים מלב.

שמואל הנגיד היה גם איש צבא אמיץ, שנלחם בשדה הקרב עשרות שנים כאחד ממפקדי צבאו של השליט המוסלמי של גרנדה. רבים משיריו העבריים מפארים את המלחמה ואת הקרבות העקובים מדם שבהם השתתף. חלק מהשירים האלה, שאף היו ארוכים, נכתבו בין הקרבות, באהל לאור עששית. שמואל רשם את שיריו בכתב חפוז על גבי קלף, ושלח אותם בעזרת יוני הדואר לגרנדה, ליהוסף בנו הקטן, שהיה אז בן שמונה וחצי, גם כדי שיעתיקן וגם כדי שיתאמן במלאכת הכתיבה התמה.

אל יהוסף הצטרף עד מהרה גם אחיו אליסף, שהיה בן שש וחצי בלבד, ושני הילדים העתיקו את שירי אביהם בכתב ידם בביתם שבגרנדה (אולי אפילו בארמון אלהמברה, שלפי דעת כמה מהחוקרים היה שייך לשמואל) והחזירו אותם לשדה הקרב, אל אהלו של אביהם הלוחם. וכל זאת בעזרת יוני דואר מאומנות. כך, לדעת חוקרי השירה העברית, ובראשם פרופ' חיים שירמן, ניצל רוב הדיוואן של המשורר הגדול משכחה, והגיע לידינו כשהוא מועתק לתפארת בכתב יד ועל גבי קלף.

בין השירים האלה היה, למשל, גם השיר הארוך (150 בתים), 'הלי תעש בכל שנה פעלים?' (על תבוסת גדודי סביליה), שנכתב בשנת 1039, וכן שירים שנכתבו 'בבוא הידיעה על מות אויבו אבן-אבי-מוסא', שירים על מלחמת ידיר (1042), ועוד ועוד.

יונת הדואר נזכרת בפתח שירו הידוע של הנגיד, שנכתב לאחר הנצחון על יד לורקה (1042), וכמעט כולו שיר הלל ליונה הנושאת את האגרת:

חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, א, עמ' 117

ובקבלו את תרגילי הכתיבה של בנו שיבח אותו אביו שמואל בחרוזים שקולים:

שירמן, שם, עמ' 119

על יוני הדואר הללו, שהשימוש בהן היה נפוץ אז בספרד, אך נחשב לחידוש גדול, כתב חוקר שירת 'תור הזהב', דוד ששון:

דוד ששון, דיואן שמואל הנגיד, אוקספורד תרצ"ד, עמ' xii-xi

אגב, הרבה מאד שנים לפני שרמטכ"ל אחר, בן זמננו, הגיע להכרה ששלום עדיף על מלחמה, כתב-תרגם שמואל הנגיד, שהרבה כל כך לפאר בשיריו את הקרבות ואת שדות הקטל, מכתם קצר, המצביע על הסכנה בכך שגם אם הקרב נראה מפתה תחילה כנערה יפהפיה, 'אשר כל איש לשחק בה יאוה', סופו מכוער ומאוס...

שירמן, שם, עמ' 142

ד. נתן אלתרמן והקרב על גרנדה

נתן אלתרמן, שהתוודע אל השירה העברית בספרד בעיקר באמצעות הספרים שהוציא המו"ל ישראל זמורה (שפרסם גם את ספרי השירה הראשונים של אלתרמן), הוקסם גם הוא משירי הנגיד ומן הסיפורים על שני בניו הצעירים שהעתיקום ושלחום באמצעות יונים לשדה הקרב. הוא הקדיש לפרשה זו את אחד משיריו היפים – 'הקרב על גרנדה'. השיר נדפס בספר הילדים שחיבר 'ספר התֵּבָה המזמרת' (מחברות לספרות, 1958).

הנה הם דברי ההקדמה המנוקדים שפרסם אלתרמן בפתח שירו, ובהם נזכר 'יהוסף הנער שהעתיק, בטרם מלאו לו תשע שנים, את הדִיוָן של אביו מחברות מחברות ערוכות וסדורות'.

נתן אלתרמן, ספר התֵּבה המזמרת, עמ' 79

בהמשך השיר מתואר הנגיד, 'הוזיר המצביא', הקורא שוב ושוב, לאור 'הלפיד-הרושף בהבהוב', את האגרת שהעתיק בנו הקטן. וכשנכנס אל האהל 'קצין משמר-הדגל', מתפאר בפניו הנגיד: 'הקצין, גש נא רגע. / הסתכל איך מפליא זה הילד לכתוב'...

והנגיד ממשיך ומשתבח בבנו:

הוזיר המצביא שם קורא אגרת / ומאירו הלפיד-הרושף בהבהוב.
כבר קראה הוא אולי פעמים עשרת, / אבל "הבה – אמר – אקראנה שוב"...
(ציור: צילה בינדר)