הציור שהוליד שיר: 'פה בארץ חמדת אבות'

איור של נחום גוטמן ברשימתו '50 שנות הגימנסיה הרצליה', דבר לילדים, לב, חוברת 34, 24 באפריל 1962, עמ' 761 (תודתנו לרותי גוטמן)

מאת אליהו הכהן 

יש שירים הנכתבים ספונטנית, בהינף יד אחת (כך למשל נולד השיר האהוב 'היו לילות': המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא ישבו בשנת 1938 זה מול זה ליד שולחן בבית קפה תל-אביבי, ולאחר שעות ספורות וכמה כוסיות קוניאק, נולד השיר 'בין דגניה לכנרת'). לעומתם, יש שירים שנדרשת להם 'תקופת דגירה' ממושכת. תהליך לידתם עשוי להימשך שבועות, חודשים ולעתים אף שנים. כמובן שאין קשר בין משך כתיבת השיר לבין איכותו. יש שירים שחוברו בהשראת רגע וזכו לאריכות ימים; לעומתם, שירים שנולדו לאחר יסורי כתיבה ממושכים, מחיקות וליטושים שוב ושוב, טיוטה אחר טיוטה, ובסופו של דבר לא עמדו שירים מושקעים אלה במבחן הזמן ולא הצליחו לשרוד בקורפוס הזמר העברי. 

דוגמה לשיר שמאחוריו 'דגירה' ממושכת היא 'פה בארץ חמדת אבות', ששמו המקורי היה 'ניצנים'. השיר, שנכתב בשנת 1912 על ידי המורה ישראל דּוּשְׁמָן, בא לעולם בעקבות סדרת אירועים היסטוריים שנמשכו על פני לא פחות מתריסר שנים. השיר, כידוע, שרד היטב את כל מבחני הזמן, ועד היום – מאה שנים ויותר לאחר היווצרותו – הוא מוכר ומושר בהזדמנויות חגיגיות שונות. הבה ניזכר בו בשירתה של חבורת הזמר 'רננים', בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של גיל אלדמע (ההקלטה מ-1976):

 

א. יאוש וחוסר תקווה

ראשיתו של תהליך זה הייתה בשנת 1900, אז הודיע בפתאומיות הברון אדמונד ג'יימס רוטשילד על הפסקת תמיכתו במושבות העלייה הראשונה. 'הנדיב הידוע', שנטל תחת חסותו את המושבות הראשונות, השקיע עד אז הון עתק באחזקתן ובפיתוחן. הוא מימן את שכרם של פקידים מטעמו בכל מושבה, העניק קצבת קיום חודשית לכל איכר, הביא מומחים חקלאיים להדרכת המתיישבים החדשים, הקים ומימן תשתיות של מוסדות חינוך, בתי כנסת, בתי חולים ומרפאות, קידם את תעשיית היין (שני יקבים בראשון לציון ובזיכרון יעקב ובית חרושת לבקבוקי זכוכית בטנטורה), הקים בגליל מפעלים לייצור בשמים ולתעשיית משי, ועוד ועוד. והנה, הנדבן שמימן מכספו הפרטי את 'צינור החמצן' של המושבות החדשות, הודיע לפתע כי הברז נסגר. רוטשילד החליט להעביר את הטיפול במושבות ארץ ישראל לידי חברת יק"א (,(Jewish Colonization Association שנוסדה בשנת 1891 על ידי הברון מוריס הירש כדי לסייע ליישובם של מהגרים יהודים ממזרח אירופה בעיקר בארגנטינה, אך למן 1896 החלה לעסוק גם בענייני ארץ ישראל.

הידיעה היכתה בהלם את אנשי המושבות. התחושה בקרב רבים מהם הייתה שעם הפסקת תמיכתו של מי שכּונה 'אבי היישוב' יקיץ הקץ על התקוות שנתלו במפעל ההתיישבות של חלוצי העלייה הראשונה. במושבות השתרר ייאוש והחלה תנועה של ירידה מן הארץ ושיבה לגולה. מאות אנשים נאספו בנמל יפו מדי יום רביעי והמתינו לאנייה שתחזיר אותם לארץ שממנה באו.

בשנת 1890, כשעלה נח שפירא ('בר-נש'), הפזמונאי של תקופת העלייה הראשונה ('יה חי-לי-לי יה עמלי', 'במחרשתי'), לארץ ישראל, הוא עמד על סיפון האנייה שעגנה מול חוף יפו וחיבר את השיר 'עולי ציון'. זה היה שיר שבח והלל לעולים שבאו לארץ כדי להפריח את אדמתה ושממותיה. את השיר שרו חבריו לעלייה במנגינת השיר 'ציון ציון עיר אלהינו' – שיר קינה שהיה לשיר עלייה. לאחר הודעת הברון על הפסקת תמיכתו, שב שפירא לנמל יפו וצפה בעגמת נפש בהמוני היורדים העוזבים את הארץ שאליה כמהו ונכספו רק שנים אחדות לפני כן. כמה שנים אחר כך חיבר שפירא את השיר 'גולי ציון', שניתן לכנותו השיר הראשון על הירידה מהארץ (נדפס בעיתון חבצלת, 22 באפריל 1904, עמ' 167-166).

רציף נוסעים בנמל יפו בראשית המאה העשרים (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס)

כעבור זמן קצר נחתה צרה נוספת על היישוב בארץ: מגפת כולרה קשה שהפילה חללים רבים. גם מחו"ל החלו להגיע בשורות איוב: על רקע הסתה אנטישמית בוטה פרץ בסוף חג פסח של שנת תרס"ג (1903) פוגרום בקישינב. הפרעות נמשכו שלושה ימים, וקיומן ללא הפרעה עורר הד עצום בכל העולם. ח"נ ביאליק, שיצא לקישינב כדי לראות במו עיניו את המתחולל, כתב את הפואמה המזעזעת 'בעיר ההריגה' ואת השיר 'על השחיטה'. 

אסונות רצופים אלה עוררו תחושות של יאוש, מצוקה ואובדן דרך ביישוב ובתפוצות. רבים החלו לפקפק אם יש עוד תקווה לעתידו של העם היהודי. נוסף על כל אלה, בשנת 1904 נפטר חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל והוא בן 44 בלבד. המנהיג הנערץ והכריזמטי – שהעם כולו תלה בו את תקוותיו, כי הוא עתיד לחלצו מפורענויות הגולה ולקדם את פתרון 'שאלת היהודים' על ידי הקמת מדינה יהודית ריבונית ועצמאית – הסתלק בפתאומיות. 

ב. גלות: ציור ושיר

לתחושות הדיכאון והיתמות שהקיפו את בני העם היהודי בכל מקומות מושבותם, ניתן באותה שנה ביטוי אמנותי מרשים. תחת ההשפעה המעיקה של הפרעות בקישינב, צייר האמן היהודי שמואל הירשנברג (1908-1865), בשבתו בעיר הולדתו לודז' שבפולין, את אחד הציורים הנודעים, ויש אומרים החשובים ביותר, בתחום האמנות היהודית. זהו ציור צבע גדול ממדים שהאמן קרא לו 'גלות', ובו מצויירים פליטים יהודים, זקנים, נשים וטף, מבוססים בשלג כפופי גו, מכורבלים במעילים כבדים, ארשת פניהם מדוכדכת, ראשם שח. בראש השיירה צועד מנהיג ישיש, אך מפניו שלו, כמו גם ממבטיהם של ההולכים אחריו, ניכר שהם נעדרי תקווה, נודדים אל הבלתי נודע. 

גלויה מראשית שנות העשרים של חברת 'לבנון' (הספרייה הלאומית)

הציור 'גלות' עשה רושם רב. כבר ב-1904 נדפסו תיאורו ורישומי טיוטות ראשונות שלו במאמר '...Sie Wandern' (הם נודדים), בכתב העת היהודי בגרמנית Ost und West (מזרח ומערב), 4, גיליון 9-8 (1904), עמ' 562-553. 

Ost und West, 4 / 8-9 (1904), pp. 555-556

מכאן ואילך, גרסאות שונות של הציור, בשחור-לבן ובצבע, נדפסו בעיתונים ועל גלויות דואר וכרטיסי שנה טובה, והופצו בכל רחבי העולם היהודי. הציור המקורי הוצג במוזיאון היהודי בברלין עד שנת 1938. כעבור שנה נעלם משם, ומאז לא גילה איש את עקבותיו. 

בשנת 1907, כשנה לאחר שפתח בית הספר הגבוה לאמנות 'בצלאל' בירושלים את שעריו, הוזמן הירשנברג לארץ על ידי המנהל פרופסור בוריס שץ, כדי ללמד בו ציור. הוא הספיק ללמד שנה אחת בלבד עד שהלך לעולמו בגיל 43. אגב, ש"י עגנון הנציח את דמותו בספרו תמול שלשום, בשמו של הצייר שמשון בלויקוף. חוקרי אמנות רבים עסקו בעולמו האמנותי של הירשנברג ובתעלומת אבדנו של הציור, וממש לאחרונה ראה אור ספרם של החוקרים הישראלים ריצ'רד (ירחמיאל) כהן ומריים ריינר, בהוצאת ספריית ליטמן שבאנגליה. 

ביטוי ספרותי נוסף לתחושות הייאוש, ניתן על ידי המשורר היהודי מוריס רוזנפלד (1923-1862). רוזנפלד, יליד הכפר בּוֹקְשֶׁה שבפלך סובאלק בפולין, היגר לאמריקה בשנת 1886, שם מצא פרנסה דחוקה בעבודה כגהצן ותופר באחת מ'סדנות היזע', בשכונת המהגרים לואר איסט סייד שבניו יורק. רוזנפלד היה בעל תודעה סוציאליסטית מפותחת ובמרוצת חייו חיבר מאות שירים ומאמרים ביידיש, שבהם תיאר את מצוקות הפועלים היהודים ואת עליבות משכנות העוני שבהם התגוררו. 

שניים משיריו הידועים ביותר הם 'די חנוכּה ליכט', שמוכר בגרסתו העברית 'נרותי הזעירים' (תרגום ראובן אבינועם), בלחנו של הרמן ארליך, שעליו נרחיב בהמשך; וכן, 'מײַן רועפּלאַץ', שתורגם (בנפרד) על ידי אהרן אשמן ועל ידי יעקב שבתאי בשם 'מקום מנוחתי'. בשנת 1906 לקה רוזנפלד בשבץ מוחי שגרם לשיתוק במחצית גופו, ומאז ועד מותו חי בסבל ובעוני. 

בשנת 1905 חיבר מוריס רוזנפלד – בלי ספק בהשפעת הציור 'גלות' של הירשנברג והדי הפוגרום בקישינב – שיר בשם 'אַ גלות מאַרש' (אִמְרוּ: גּוֹלוּס), ובו קונן על גורלו המר של היהודי, שנגזר עליו לשאת תמיד על שכמו משא של סבל והשפלה ולחיות חיי נווד.

מוריס רוזנפלד (גלויה בהוצאת 'התחייה', סטניסלבוב) 

הנה הבית הראשון של מארש הגלות, ולצדו תרגום חופשי לעברית:   

מיט דעם וואַנדערשטאַב אין האַנט (עם מקל הנדודים ביד),

אָן אַ היים און אָן אַ לאַנד (ללא בית, ללא ארץ);

אָן אַ גואל, אָן אַ פֿרײַנד (ללא גואל, ללא חבר),

אָן אַ מאָרגען, אָן אַ הײַנט (ללא מחר, ללא היום),

ניט געדולדעט, נאָר געיאָגט (אין סובלנות, רק רדיפה),

וווּ גענעכטיקט ניט געטאָגט (היכן שלנים אין משכימים עוד),

אימער וויי, וויי, וויי (תמיד עצב, עצב, עצב),

אימער גיי, גיי, גיי (תמיד לך, לך, לך),

אימער שפּאַן, שפּאַן, שפּאַן (תמיד נדוד, נדוד, נדוד),

כל זמן כּח איז פֿאַראַן (כל עוד נותר בך כוח)... 

געזאַמעלטע לידער פֿון מאָריס ראָזענפֿעלד, מהדורה שנייה, ניו יורק 1906, עמ' 101-100

'גלות מארש' – גלויה שנדפסה בוורשה (ללא תאריך)

ג. מי הלחין את מארש הגלות?

בשנת 1907 החל לצאת בוורשה שבועון יהודי מצויר ביידיש לספרות ומדע בשם ראָמאַנ-צײַטונג, בעריכת המו"ל והמחנך מגנוּס קְרינסקי. בגיליון 15 של העיתון (אוגוסט 1907) נדפסה פנייה של המערכת לקוראים יודעי לחן, בבקשה להציע מנגינה ל'גלות מאַרש' כמחווה למחברו מוריס רוזנפלד. 

ההודעה על תחרות ההלחנה לשיר 'גלות מאַרש' (ראָמאַנ-צײַטונג, א, גיליון 15, 15 באוגוסט 1907, עמ' 478)

בראש ועדת השופטים, שאליה הגיעו ההצעות השונות שנכתבו בידי מלחינים מקצועיים וחובבים, עמד המוזיקאי מנחם קיפניס (1942-1878). במקום הראשון זכה הרץ גרשוביץ, שההודעה על זכייתו ותווי הלחן שלו פורסמו בשנת 1908.

הודעתו של מנחם קיפניס על תוצאות התחרות (ראָמאַנ-צײַטונג, ב, גיליון 22, יוני 1908, עמ' 688-687)

התווים של גרשוביץ שזכו במקום הראשון

באותה עת חי ופעל בעיר למברג, היא לבוב, בירת גליציה המזרחית, שהייתה אז תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית, המוזיקאי היהודי צבי הרמן ארליך, שנשא גם את התואר פרופסור למוזיקה מטעם אוניברסיטת וינה. על אף היותו עיוור, הוא הלחין, עיבד והוציא לאור בין השנים 1920-1905 חוברות זמר ובהן עשרות משירי ציון. הוא לא נטל חלק בתחרות ההלחנה, אך כששמע את מילות השיר הקודר התרשם ממנו והחליט להלחין לו מנגינה משלו. והנה, דווקא הלחן שלו הוא שזכה להצלחה ולתפוצה רבה בקהילות ישראל, בעוד הלחנים האחרים שהוצעו בתחרות, כולל הזוכים במקומות הראשונים, נדחקו לקרן זוית ונשכחו.

ד. זיהויו של המלחין 

נחזור עתה לארץ ישראל.

שנת 1904 הייתה שנת מפנה. היישוב התאושש עם הגלים הראשונים של עולים חדשים: צעירי העלייה השנייה שהגיעו ממזרח אירופה מכאן, ומשפחות עולים שהגיעו מתימן מכאן. כידוע, עד לשנה זו לא נקראה העלייה שייסדה את המושבות הראשונות בשם 'עלייה ראשונה', שכן איש לא צפה שבעקבותיה תגיע עלייה שנייה שתרחיב משמעותית את היישוב. ואכן, העלייה החדשה, 'השנייה', הייתה שונה במובנים רבים מקודמתה. היא הפיחה רוח חדשה בארץ ועוררה תקוות שמימוש החלום הציוני נמשך על אף מותו הטראומטי של הרצל. העולים החדשים הקימו חוות חקלאיות וקומונות פועלים, ייסדו את הקיבוץ הראשון, הקימו את העיר העברית הראשונה תל אביב, ובנו יישובים חדשים בגליל.

תיירים ועולים שהגיעו לארץ הבחינו במפנה שחל בה. הרכבת שנסעה מיפו לירושלים חלפה בשכונה החדשה אחוזת בית, שממנה תצמח העיר תל אביב (שתיקרא בשם זה למן שנת 1910 על פי תרגומו לעברית של נחום סוקולוב לספרו של הרצל אלטנוילנד). הנוסעים שמחו לגלות שהרחוב המרכזי בשכונה קרוי על שמו של הרצל, המנהיג שהלך לעולמו זמן קצר לפני כן, וכשעצרה הרכבת ליד המחסום ברחוב הרצל, רחב לבם כשמול עיניהם נשקף על גבעה רמה בניין הגימנסיה העברית הראשונה הנקראת 'הרצליה', על שמו של הרצל.

'תל אביב, רחוב הרצל והגימנסיה' (גלויה של האחים אליהו, 1910)

אלה שהזדמן להם לבקר בבניין הגימנסיה ולפגוש את המנהל ד"ר בן-ציון מוסנזון (1942-1878) היו כחולמים: דיוקנו דמה כשתי טיפות מים לקלסתר פניו של הרצל. הם הניחו כי לא אחר מאשר הרצל יושב לפניהם, עטור זקן עבות ועיניו רושפות כגחלי אש. מי שלא התעלף על מפתן חדרו, פלט בהתפעמות: אל יאוש! עוד לא אבדה תקוותנו!

בן-ציון מוסנזון, מנהל הגימנסיה העברית 'הרצליה'

הייאוש שהוטבע בציור 'גלות' של הירשנברג וב'מארש הגלות' של רוזנפלד, הצמיח, במעין תנועת מטוטלת, את השיר החלוצי האופטימי 'פה בארץ חמדת אבות'. את מילות השיר חיבר בשנת 1912 ישראל דושמן, ולחנו עובד באותה שנה על ידי חנינא קרצ'בסקי. דושמן וקרצ'בסקי היו מורים בגימנסיה העברית הרצליה, ועל זכויותיהם בשיר אין עוררין.

אך מי אחראי ללחן של השיר? במשך למעלה משישים שנה ניסיתי לשווא להתחקות אחר זהותו של המלחין וכאן אשחזר בקצרה את השיקולים שהביאוני בסוף לזיהויו עם צבי הרמן ארליך, שהלחין את 'מארש הגלות' של רוזנפלד ולא תיאר לעצמו שלחן זה יתגלגל לשירו של דושמן.

בספר צלילי חנינא, שראה אור בשנת 1927, לאחר מותו הטרגי של קרצ'בסקי, יוחס הלחן לפלוני ושמו 'ריכטר', ללא ציון שם פרטי (הייחוס לריכטר נמצא ב'לוח השירים' שבסוף הספר).

צלילי חנינא, תל אביב 1927

בפגישותיי הרבות עם ד"ר ברוך בן יהודה, תלמידו של קרצ'בסקי שגם ערך את הקובץ צלילי חנינא, שאלתיו על מה הסתמך כשציין את ריכטר כמלחין השיר, ותשובתו התקיפה הייתה ששמע את השם מפי קרצ'בסקי. כל ניסיונותיי לאתר את 'ריכטר' באנציקלופדיות ובלקסיקונים, העלו חרס. ב'לקסיקון היהודים במוזיקה', שהופיע בגרמניה בימי השלטון הנאצי ( Lexikon der Juden in der Musik, Berlin 1940, p. 224 – סרוק כאן), מוזכרים שני מוזיקאים יהודים בשם זה: האחד הרברט ריכטר נולד בשנת 1903, והשני סטפי ריכטר נולד בשנת 1911. שניהם לא יכלו להלחין את השיר. 

חנינא קרצ'בסקי

מודעת אבל על מות חנינא קרצ'בסקי שנתלתה בגימנסיה, טבת תרפ"ו (20 בדצמבר 1925)

חוקר המוזיקה יששכר פֿאַטער ניסה גם הוא לאתר את ריכטר ומצא באמריקה פלוני חובב ציון ושמו משה ריכטר, ושיער, ללא סימוכין, כי הוא זה שחיבר את לחן השיר (בספרו ייִדישע מוזיק און אירע פּראָבלעמען, תל אביב, 1985, עמ' 125). גם אני רשמתי את ריכטר כשם המלחין וציינתי שזהותו טרם התבררה (בספרי בכל זאת יש בה משהו: שירי הזמר של תל אביב, תל אביב 1985, עמ' 16). רק כעבור שלוש שנים הצלחתי לפענח את זהותו של מלחין 'פה בארץ חמדת אבות'. שלושה רמזים הובילו אותי לפתרון התעלומה:

1. בחוברת אלבום מוזיקה יהודית, שנדפסה בהוצאת מ' היבנר בנדבורנה שבגליציה בשנת 1910, נכללו התווים ל'מארש הגלות' שהלחין הרמן ארליך, והם זהים כמעט לחלוטין עם צלילי 'פה בארץ חמדת אבות'. בשער החוברת צוין בפירוש שמו כמלחין המארש.

הפרסום הראשון של תווי 'גלות-מאַרש' של הרמן ארליך (נדבורנה 1910ׂ)

2. במאמר 'רשימות ביבליוגרפיות: נגינתנו העממית' (העולם, 27 בנובמבר 1910, גיליון מה, עמ' 13-12) כתב החזן והמוזיקולוג אברהם משה ברנשטיין מווילנה ביקורת על 'אלבום של מנגינות עבריות' שעובדו על ידי 'הפרופסור מר צבי אהרליך', והזכיר במפורש את שני השירים 'חנוכּה ליכט' ('נרותי הזעירים') ו'גלות מאַרש' כיצירותיו של ארליך ('פשוטות הן אבל לא גרועות'). 

3. ראיה נסיבתית: יש דמיון אטימולוגי בין השמות ריכטר וארליך. ריכטר בגרמנית הוא שופט, וארליך הוא איש הגון, נשוא פנים, וכנראה שזה מקור הטעות בשם המלחין שנרשם בצלילי חנינא. 

גורל דומה של שכחה והזנחה פקד את לחנו של ארליך לשיר 'די חנוכה ליכט' ('נרותי הזעירים'), מן השירים האהובים ביותר לחג החנוכה שגם אותו כתב מוריס רוזנפלד. בכל שירוני זמרת הארץ הוגדר הלחן כ'עממי', עד ששמו נחשף כעבור מאה שנים. על גלגולי שיר זה כתבתי במאמרי 'נרותי הזעירים: קורותיו של שיר חנוכה ומלחינו', חדשות בן עזר, 296, 3 בדצמבר 2007, וכן בכתב העת אריאל, 191 (2010), עמ' 84-79.

משיחה שניהלתי בשעתו עם החוקר דב סדן שמעתי מפיו על היכרותו האישית עם הרמן ארליך. סדן (אז שטוק) גר בלבוב מול ביתו של ארליך, ומדי פעם הוליך את ארליך העיוור בידו וסייע לו לאכול. לדברי סדן, ארליך התעוור בגיל תשע ולמד מוזיקה בבתי ספר גבוהים בווינה. הוא פרסם מחקרים על שירי עם בירחון פולני, אך לא עלה בידי לאתרם. ארליך הוא גם גיבור סיפורו של גרשון שופמן 'נקמה של תיבת זמרה', כפי שגילתה חוקרת הספרות נורית גוברין. בסיפור הוא מכונה 'פרופסור ריין', ומפיצי לשון הרע ריכלו כי בעת שארליך העיוור לימד נגינה, הייתה אשתו מפלרטטת מאחורי גבו עם תלמידו (הזכרתי זאת בקצרה ברשימה קודמת פרי עטי בבלוג עונג שבת שעסקה בלחנו הנשכח של ארליך לשיר 'חושו אחים חושו'). 

שמו של הרמן ארליך לא נזכר מעולם בשירוני היישוב או באנציקלופדיות ובלקסיקונים למוזיקה (באנציקלופדיה יודאיקה נדפסו תחת שמו פרטים של הרמן ארליך אחר). תמונתו מעולם לא הופיעה בדפוס ואפילו תאריכי לידתו ומותו אינם ידועים לנו. רק לאחר שהתבררה סופית זהותו של ארליך כמלחין 'נרותי הזעירים' ו'גלות מאַרש' הוא חזר ותפס את מקומו הראוי לו בתולדות הזמר העברי ועדיין רב הנשכח על הגלוי.

ה. איך ומתי נולד השיר 'פה בארץ חמדת אבות'? 

טיול תלמידי הגימנסיה הרצליה למודיעין, 1913 (ויקימדיה)

את צלילי 'פה בארץ חמדת אבות' עיצב חנינא קרצ'בסקי לקראת טיול תלמידי הגימנסיה לגליל בחופשת הפסח של שנת 1912. כהכנה לטיול כינס המנהל חיים בוֹגְרָשׁוֹב לחדרו את המורה לדקדוק ישראל דושמן ואת המורה לזמרה חנינא קרצ'בסקי והטיל עליהם לחבר שיר לכת מעודד לטיול. קרצ'בסקי, שכבר הלחין שירי זמר רבים, העלה רעיון: הוא מכיר שיר נוגה בשם 'מארש הגלות', שנכתב בימי הפרעות שבהם שררה אווירת יאוש בקרב יהודי מזרח אירופה. על כן במקום לחבר לחן חדש, הוא הציע לעמיתו דושמן לכתוב לאותו לחן עצוב שיר אופטימי, שיפיח תקווה ועידוד ויהיה אנטיתזה למארש הגלות. 'אני אדאג', אמר קרצ'בסקי, 'להסיר מן הלחן את נימת העצב והדכדוך ואתאים לו סגנון וקצב חדשים, כך שהתלמידים ישמחו לשיר אותו כשיר לכת בטיול'. 

מחבר השיר ישראל דושמן, תרס"ט

כשהגיש לו דושמן את מילות השיר 'פה בארץ חמדת אבות', שינה קרצ'בסקי, כפי שהבטיח, את סגנון הלחן המקורי, סילק ממנו את נימת הייאוש  ועיצב אותו כשיר לכת קצבי מלהיב וממריץ. ההצלחה הייתה מעבר למשוער: בכל יישוב שאליו הגיעו התלמידים בטיול – מבניין הגימנסיה ברחוב הרצל ועד למטולה שבגליל – הם שרו את השיר החדש. וכך, בתוך זמן קצר, נפוץ השיר ברחבי הארץ ונישא בפי כל. 

ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, שסייר בארץ באותה עת, תיאר את 'נשף התלמידים' שנערך בגימנסיה לפני חג הפסח תרע"ב. דבריו הם עדות מרתקת, בת הזמן, לדרך שבה נפוצו שירי זמר חדשים:  

יוסף קלוזנר, 'עולם מתהוה', השילוח, כז (חשון תרע"ג), עמ' 312

הנה כי כן, העיד קלוזנר כי השיר החדש 'פה בארץ חמדת אבות' התפשט בארץ ישראל יותר משירת 'התקווה'! 

קלוזנר, שעדיין לא היה מעורה לחלוטין בחיי התרבות בארץ, לא ידע שמי שהלחין את השיר היה קרצ'בסקי, וסבר לתומו שמדובר בכנר משה הופּנקו (1949-1880), מנהל הקונסרבטוריון 'שולמית', שהיה אז דמות ידועה ביותר בעולם המוזיקה התל-אביבי.

ו. תתגשמנה, תתקיימנה, תמלאנה, תתאמתנה?

חדי העין שבין הקוראים בוודאי שמו לב לשינויי הנוסח שבין המקובל בידינו לבין מה שרשם קלוזנר, ובראשם 'תתקיימנה כל התקוות' ולא, 'תתגשמנה כל התקוות', כמקובל וכפי שנדפס בפעם הראשונה בלוח ארץ ישראל (להלן) ובצלילי חנינא (באיור למעלה). ואכן, הנוסח 'תתקיימנה כל התקוות' נקלט גם בשירונים נוספים:

הנוסח 'תתקיימנה כל התקוות' (קבוצת שירים, היברו פבלישינג, ניו יורק 1915, עמ' 15)

המעקב הפילולוגי אחרי נוסחאות השיר מראה כי במרוצת השנים חלו בו שינויים נוספים. 

בפעם הראשונה נדפסו מילות השיר בלוח ארץ ישראל לשנת תרע"ג (שראה אור לקראת סיומה של שנת תרע"ב היא 1912). השיר, שחובר כמה חודשים קודם לכן, שולב בתוך הסיפור 'בארץ אבות' שכתבה חנה לונץ (בתו של המדפיס ומו"ל הלוח אברהם משה לונץ). השינויים המופיעים בו לעומת הנוסח המוכר: 'חיי זֹהַר זיו ודרור', 'עוד ינצו נצנים' ו'עוד יגיחו זרעונים'.

פרסום ראשון של השיר בתוך הסיפור 'בארץ אבות' מאת חנה לונץ (לוח ארץ ישראל לשנת תרע"ג, עמ' 105-104)

אך היה גם נוסח 'תמלאנה כל התקוות' (ספר שירה, לבוב 1920, עמ' 13): 

הנוסח 'תִּמָלֶאנָה כל התקוות' (ספר שירה, לבוב 1920, עמ' 13)

וגם היה נוסח רביעי: 'תתאמתנה כל התקוות', שאותו הדפיס אברהם צבי אידלסון. נוסח זה אף מסתיים בשורה לא מוכרת 'שבו לגבולם בנים':

הנוסח 'תתאמתנה כל התקוות' (א"צ אידלסון, ספר השירים, ירושלים תרפ"ב, מס' 76)

מעניין במיוחד הוא הנוסח שנדפס בתוכניית קונצרט שנערך בפטרוגרד (היום סנקט פטרבורג) באייר תרע"ח (מאי 1918), מטעם ההסתדרות הציונית ובמסגרת 'שבוע של ארץ ישראל' ונועד לאיסוף כסף עבור הקמת תיאטרון בארץ ישראל. זמר הבס הנודע פיודור שאליאפּין כיבד את הקונצרט בנוכחותו ובהשתתפותו. האם שאליאפין שר גם את 'שם בארץ חמדת אבות'? זאת לא נדע...

תוכנית הקונצרט בפטרוגרד, 1918 (אוסף אליהו הכהן)

השינוי הבולט בנוסח פטרוגרד הוא כמובן 'שם' במקום 'פה', וכן 'שם ננוח, שם ניצור' במקום 'פה נחיה ופה ניצור', ו'עד' במקום 'עוד'.

השיר הוקלט לראשונה בשנת 1922 מפי הזמר יוסף בורנשטיין, בסדרת התקליטים 'שירי ארץ ישראל' בעריכת אברהם צבי אידלסון, שיצאה בגרמניה על ידי חברת Polydor (חברת-בת של חברת התקליטים הגדולה Polyphone). עם התקליטים יצאה חוברת בהוצאת 'גרמופון' ובה מילות השירים ורשימת המבצעים. 

ולסיום, אנקדוטה מעניינת על תפוצתו של השיר, יותר נכון הלחן. 

אמוץ כהן (1988-1896), המורה הירושלמי המיתולוגי לטבע, יליד מוצא, גויס לצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה, השתלם בבית הספר לקצינים באיסטנבול ושימש כמתורגמן. בריאיון שקיימתי איתו סיפר כי לחן השיר 'פה בארץ חמדת אבות' היה אהוב ביותר על חיילי הצבא הטורקי. הם שרו אותו במצעדיהם ברחובות איסטנבול במילים שחוברו ללחן בטורקית. הוא ידע בעל-פה את מילות השיר ורשם לי אותן מזיכרונו, בצירוף תרגום לעברית: 

סֶהֶר אוֹלְדוּ סוּלַר צַ'לַר              השחר עלה, נהרות מפכפכים, 

סֶסִי מִיזְלֶה אִינְלֶר דַרְלַר,           אתנו מהדהדים הרים. 

דוֹנְיָה לַרִין גְיוּזֶל יֶרִי,                 יפים נופי העולם 

גוּמוּש גִיסִי נֶהִירְ לֶרִי,                ככסף נוצצים הנחלים 

דוֹנֶר אִיסַה בִּיז נַמוּסוֹמוּז, 

נַמוּס בִּיזֶה אַאַר אוֹלְסוֹן. 

אֶלְמֶק יַר, יַר, יַר,                     למות – כן, כן, כן ! 

דֶנְמֶק יוֹק, יוֹק, יוֹק,                  לסגת – לא, לא, לא ! 

דוֹנֶר אִיסַה בִּיז                        אם ניסוג אנו  

נַמוּס בִּיזֶה אַאַר אוֹלְסוֹן             זה יכביד על מצפוננו. 

מכתב השלמה ששלח אליי אמוץ כהן, 1975

באחת משיחותיי עם דוד הכהן בוגר הגימנסיה שהתגייס לצבא הטורקי, הוא סיפר לי כי השיר הובא לטורקיה על ידי תלמידי הגימנסיה שהתגייסו לצבא הטורקי. לא רק בטורקיה, גם בסוריה שרו את השיר. באוטוביוגרפיה זכרונות, שיצאה בתשנ"א מעיזבונו של גדעון חזנוב (1990-1907), יליד ביירות שבלבנון, הוא מספר כיצד שרו בשנת 1917 את 'שם בארץ חמדת אבות' בחלב שבסוריה, שיר שאותו למדו מבוגרי הגימנסיה הרצליה (ובתוכם משה שרת) שגוייסו לצבא הטורקי (עמ' 4-3). 

עד היום מושר ומנוגן 'פה בארץ חמדת אבות' במצעדים ובטקסים לאומיים כשיר לכת מרגש ומפעים. לגלגול הקודם שלו אין כיום זכר. אין כל ספק כי לולא עיצב קרצ'בסקי מחדש את הלחן המקורי של ארליך ל'מארש הגלות', הוא היה נשכח או לכל היותר מכונס לאסופות של שירי יידיש על פוגרום קישינב. נסיים אפוא בשירתה העזוזה של מקהלת צדיקוב, בניצוחו של יצחק גרציאני, כפי שהוקלטה ב-1963 בערב 'אנו נהיה הראשונים: שירי העליות הראשונות'. כדאי לשים לב לצלילי הפתיחה שהתאים גרציאני לפני שירת המקהלה ותרועת החצוצרות: זו פתיחה של צלילים נוגים בקצב אטי, שעוברת בבת אחת לקצב נמרץ. הפתיחה העצובה היא רמז ללחן המקורי שבו הושר 'גלות מאַרש' קודם שעיצב אותו קרצ'בסקי לשיר לכת מלהיב. 

סיפורי רחובות: יורם טהרלב וברל, דינור ושלמה בן יוסף

א. יורם טהרלב

הפיזמונאי האהוב יורם טהרלב הלך לעולמו לפני שנה (6 בינואר 2022). עיריית רמת גן לא המתינה שנים רבות, כנהוג, והזדרזה לכבדו בקריאת רחוב על שמו (בפינת רחוב ארלוזורוב), והיא אפוא העיר הראשונה שבה יהיה רחוב יורם טהרלב. 

טהרלב עצמו בטח היה שולף חידוד לשון כלשהו, ואנו נסתפק בכל הכבוד!

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. ברל כצנלסון: חזרה עטרה ליושנה

ועוד כל הכבוד.

לא עברו שלושה שבועות מאז פרסמנו כאן את השילוט המטורלל בנתניה שהפך את ברל כצנלסון לאחד מגדולי הפוסקים האחרונים שחי בקרקוב, והעירייה התגברה כארי ותיקנה את הדרוש.

כך היה עד לא מכבר:

וכך נראה השלט המתוקן, כמו שצריך:

צילום: מוקי זוהר

ג. בן-ציון דינור

בן-ציון דינור, 1955

ההיסטוריון פרופסור בן-ציון דִּינוּר, מאבות ההיסטוריוגרפיה היהודית, שהיה גם חבר כנסת ושר החינוך בראשית שנותיה של המדינה, זכה, ובדין, לרחובות על שמו בערי ישראל (בירושלים, בבאר שבע, בהרצליה ועוד). בבלוג עונ"ש הקדשנו כמה פוסטים יפים לדמותו המיוחדת במינה: 'בן-ציון דינור מדבר בכנסת על הרמב"ם', 26 ביוני 2011; 'מורה בעצמות: ס. יזהר על בן-ציון דינור', 29 ביוני 2011; 'המכונית האמריקנית של בן-ציון דינור', 28 באוגוסט 2011.

גם בפתח תקוה, ליד בית החולים בילינסון (מרכז רפואי רבין), יש רחוב על שמו. סתם 'רחוב דינור' בלי שם פרטי.

כיוון שהשם דינור אינו מנוקד, ישער מי שאינו מכיר את השם (או את המילה הארמית-עברית דינור, שפירושה 'של אש', כמו זיקוקין דינור), כי יש להגות אותו על פי האיות הלטיני השגוי שבשלט – Dinor (דִּינוֹר), וכמובן שהאיות הנכון צריך להיות Dinur.

אגב, דינור רב-הפעלים זכה פעמיים בפרס ישראל, ב-1958 וב-1973.

צילום: דן מכמן

ד. שלמה בן יוסף

שלמה בן יוסף היה איש אצ"ל שנתפס בניסיון לפגע באוטובוס ערבי שעשה דרכו לצפת. הפיגוע נכשל, בן יוסף ושניים מחבריו נתפסו, נכלאו ובן יוסף נידון למוות. הוא היה 'עולה הגרדום' הראשון ולזכרו נקבעו רחובות בערים שונות בארץ, ובהן גם בבאר שבע.

אפשר להתווכח אם הפעולה שביקש לעשות הייתה ראויה ונכונה מבחינה מוסרית או לא, אך כאן אנו באים רק לבדוק עובדות ולהצביע על טעויות בשילוט.

צילום: יעל בר (ותודה ליוסף ורבין)

ובכן, שמו המקורי של בן יוסף היה טבצ'ניק, ולא טבנצ'יק. 

מצבת קברו של שלמה בן יוסף בבית הקברות הישן של ראש פינה (ויקימדיה)

שפת אמנו מה היא? מכתב לגולה בשבח הלשון העברית, 1923

שמואל יוסף ס"ט מסתת מצבות במפעל המשפחתי בזדונסקה וולה, 1918 (ביתמונה; הספריה הלאומית)

לכבוד יום השפה העברית, המצוין בי"ט בטבת, ובמלאת מאה שנה למותו של אליעזר בן יהודה, הנה תרומתנו הצנועה.

את המכתב שלפנינו, בן ארבעת העמודים, מצא אלי ס"ט, חבר ותיק בקיבוץ גדות, המוכר גם לקוראי הבלוג, כשעשה סדר בניירות ישנים. כתב אותו דודו, איש העלייה השנייה, אליהו ס"ט (1937-1889). אליהו נולד בלודז' שבפולין, אך בהיותו בן שנתיים עברה המשפחה לעיירה זְדוּנסקה ווֹלָה (Zduńska Wola), ששוכנת מדרום-מערב ללודז'. אליהו היה בן למשפחה חסידית ענפה, שהתפרנסה מדור לדור מסיתות מצבות ומגילוף רהיטי עץ. 

הוא עלה לארץ לבדו בשנת 1909 והיה ראשון העולים הציונים מעיירתו.

פרידה מאליהו ס"ט (במרכז) שעלה לארץ, זדונסקה וולה 1909

תחילה עבד בחדרה, שם נפצע ברגלו מעץ שנכרת (אפיזודה זו תועדה באידיליה של דוד שמעוני 'ביער בחדרה'). לאחר מכן עבר לכנרת ולמושבה מגדל ועבד בסיקול אבנים. ב-1911 היה בין הראשונים שהצטרפו לחברי הקואופורציה במרחביה, החוה השיתופית הראשונה, שנוסדה בעמק יזרעאל באותה שנה. הוא גם זה שסיתת את מצבתו של יצחק אחדותי, שמת בתאונת עבודה במרחביה והוא בן 17 בלבד. 

לאחר שהתפרקה הקואופרציה (1918) עבר ס"ט לירושלים, ושם עבד במשרד לעבודות ציבוריות של ההסתדרות וב'סולל בונה'. בסוף 1923, זמן מה לאחר כתיבת המכתב שלפנינו, השתקע בקיבוץ עין חרוד, שם עבד בהנהלת החשבונות וכרצען ושם גם נפטר ב-1937.

את המכתב שלח אליהו ס"ט בשנת 1923 מירושלים לאחיו הצעיר שמואל יוסף (1942-1901), שבאותה שנה עדיין גר בעיירת הולדתם בפולין.

המכתב מציג עימות רעיוני בין שני האחים על מקומן של העברית והיידיש בחיי העם, ואיזו שפה מהן תגבר על חברתה. בעוד אליהו היה קנאי לעברית, לדיבור ולכתיבה בה, דגל אחיו בעליונותה של היידיש, שכן זו שפתו של רוב העם היהודי. ואכן, בשנה שבה התכתבו האחים חיו בפולין קצת פחות משלושה מיליון יהודים (במפקד שנערך בפולין ב-1921 נספרו 2,855,318 יהודים, כ-10.5 אחוז מכלל האוכלוסייה), ושפת התקשורת היומיומית של רובם הייתה יידיש.

אליהו ס"ט כתב עברית נפלאה, שאותה רכש עוד בהיותו בפולין, וניכר שאת דבריו חצב מקירות לבבו. אומנם, הוא לא ניחן במידת הקיצור והתמצות ולא ידע את סוד הצמצום. הוא מאריך בטענותיו, סובב וחוזר עליהן. ועם זאת, הקריאה במכתבו משאירה 'טעם של פעם'... היו זמנים שבהם אבותינו ואבות אבותינו מסרו את נפשם על ערכים ועל עקרונות, ולא היססו גם להתעמת על כך עם קרובי משפחה יקרים.

אליהו ס"ט (1937-1889)

כמה שנים אחרי כתיבת המכתב עלה גם האח שמואל יוסף ס"ט ארצה והתיישב בחיפה. הוא היה פעיל במועצת עיריית חיפה ובאגודת 'הפועל', כינה את עצמו בשם ניסן (על שם אחיו המבוגר שנעלם ברוסיה) וכך גם הכירוהו כולם. בנו, שנולד ב-1939, נקרא אלי (הוא אלי ס"ט מקיבוץ גדות), על שמו של האח הגדול, החלוץ הקנאי לשפה העברית, שמת שנתיים קודם לכן והוא בן 47 בלבד. מנוחתו כבוד בבית העלמין הישן של קיבוץ עין חרוד, ליד מושב גדעונה.

לנוחות הקריאה הוכנסו תיקוני פיסוק וכתיב קלים. תודה לאבישי ליוביץ' על ההקלדה.

*

ירושלים, ז' סיון תרפ"ג  22/5/1923

שמואל יוסף אחי! כיון שאתה נותן לי צדק במשפטי עם אסתר יוטא [אחותם של השניים, שכנראה סירבה להתכתב עם אחיה בעברית], ואתה מכיר ומודה שיש לי הזכות והרשות המלאה לדרוש מכם שתכתבו אלי בעברית, 'משום שבמקרה זה – כפי שאתה מתבטא – הבינותָ אותי היטב', עלי להוסיף ולהגיד לך, אחי, בכדי שתבין אותי עוד יותר טוב, וגם יותר נכון, כי אליבא דאמת, ואליבא דעובדה כמו שהיא היתה, לא דרשתי זאת מכם אף פעם. אני רק הבעתי את חפצי לפניכם, רק גיליתי לכם את רצוני וחפץ לבבי ולא יותר. אז, במכתבי הראשון, התבטא רצוני זה באופן סתום, מן הצד ובין השיטין, ועכשיו במכתבי האחרון גלוי ומפורש. אבל דרֹש לא דרשתי ובקש לא ביקשתי זאת מכם אף פעם. וכמו תמיד, כן גם עד היום הזה, קיבלתי תמיד את מכתביכם – אף כי היו כתובים אידית – בשמחה וברצון, ולא עשיתי 'שביתה' ולא רקדתי 'ברוגז', כאשר אסתר יוטא עשתה זאת לי, משום שאני כותב עברית.

לא דרשתי מכם, כי לדאבוני חשבתי שאתם לא תוכלו להבין את דרישתי ואת צדקתה, משום שרצוני – צריך אתה לדעת, אחי – אינו רק זה שאתם תכתבו אלי את מכתביכם בעברית. רצוני אינו מסתיים ואינו מסתפק בזה בלבד, רצוני משתרע למרחק רב מזה בהרבה, וגם עמוק הוא רב יֶתֶר מאשר יכלתָ לשָעֵר ותיארתָ לך עד כה. לא השטח, לא הקַל והצָף למעלה, אלא העומק, הכָבֵד, היורד וחודר עמוק עמוק עד לתהום, הוא בשבילי, בשביל רצוני, עיקר. לא חשוב לי אם אתם כותבים אלי עברית או לא, חשוב הוא שאתם תבינו ותכירו את השפה העברית, ותתייחסו אל שפה זו כמו שמתייחס אליה אני ועוד כמוני. ואם אפילו לא תכתבו בה אלי ( – ברם אם כה כאשר אמרתי יהיה יחסכם אליה, אזי ממילא לא תכתבו אלי בשפה אחרת, אך כאמור לא הכתיבה בלבד חשובה – ), ולא רק לשם זה שעל ידה תוכלו להבין יותר אותי, להכיר ולהרגיש אותי ולהיות יותר קרובים לי, לאחיכם, אלא גם, ובעיקר, בכדי שתבינו ותכירו יותר גם את עצמכם, את נפשכם אתם. כי בלעדיה, בלעדי השפה העברית, רחוקים הנכם לא רק ממני, אחיכם האחד, אלא זרים הנכם אף לנפשכם, זרים לשורשכם ולמקורכם, מקור חייכם, חיינו. 

כן, אח יקיר! שורש, מקור חיים ( – ולא איזו הרכבה מלאכותית, אם גם נקלטה ועשתה פרי – ) כזו היא שפת אם. שפת אבותי ואבות אבותי! ומזה תשובה למה שאמרתָ, ש'האיש מההמון-העובד, בקבעו עתים לתורה, אחרי עבודה ועמל יום קשה, אינו צריך לאבד את זמנו זה בלמוד שפה, שסוף סוף איננה מדע'. אם נכונה דעתך בנוגע לשפה זרה, אינך צודק כלל ביחס לשפת האם, שהיא ראשית כל מדע, קודמת למדע, ועוד יותר ממדע, ובלולה היא בצווי האנושי-האלוהי 'דע את עצמך'! (אגב, עומדת שאלה זו רק ביחס לאנשים מבוגרים; ביחס לילדים קטנים בגני ילדים ובבתי ספר וכו' אין כלל שאלה כזו – ובמשך דור אחד, או לכל היותר שני דורות, אם תהיה רק ההכרה והרצון החזק והשפה תהיה לשפת הדיבור, והשולטת לא רק בבתי הספר אלא גם בבית, ברחוב ובשוק, אזי תרד השאלה לגמרי מהפרק אף ביחס לאנשים מבוגרים...). 

אך פה מתעוררת שוב השאלה, שפת אם, שפת אמנו, מה היא? עברית או אידית? ולא אכפת לי לגמרי, ואינני חושש כלל, אם תבוא ותגיד לי בביטול ובאירוניה: זו היא 'חקירה'. תהי חקירה זו יתרון האדם על הבהמה. ולא נכון הוא להגיד סתם בעלמא 'ברגע זה השאלה היא כבר מחוץ לכל ויכוח', אם הפתרון האחד והאמתי עוד טרם נמצא. ושטות היא, ועוד יותר מאשר שטות, ישנה סכנה בפשרה זו המחַלֶקֶת את העם לחלקים חלקים, לארצות מושבותיו ולמקומות פזוריו הרבים, ולהניח ששפת האם היא בכל מקום השפה השגורה בפי ההמון. סכנה גדולה מאוד ישנה בפשרה זו לאחדות העם לכל תפוצותיו ונדחיו, וכל בר דעת, כל אוהב עמו, וכל המדבר על 'עם', לא ירצה, לא יאבה ולא יסכים לפשרה מְמִיתַה זו, ולא יעלה אותה על דעתו אפילו. וכיון שלפשרה אין כאן מקום, כי כל פשרה בנדון זה, גם זו של אבותינו שלעברית הקציעו את המקום הרוחני בתוכם, והשתמשו בה לתפילה, ללימוד, לספרות וכדומה, ובחיי החול, השוק, הרחוב והבית השתמשו בשפת העם שבתוכם ישבו, שאח"כ ברוב הימים ואחרי כמה וכמה גלגולים ובלבולים נעשתה לשפה אידית, גם פשרה זו, אף כי היא הרבה פחות מסוכנה, גם היא, ככל פשרה, רק מבדילה ומחלקת את העם וממעיטה את דמותו, וכל חילוק והבדלים בעם רק מזיקים.

וכיון שכך, הרי שוב עולה השאלה: שפת אמנו, שפת העם העברי, מה היא? ועל שאלה זו ישנה רק תשובה אחת: העברית! וכמה מטמטום הלב, כמה אי הגיון, אי הבנה והמעטת הדמות יש בדעה הרוצה להחליט ששפת עם ישראל, עם קדומים, היא השפה האידית ששנותיה לכל היותר הן שנות מאות חמש, וספרות העם העברי, העם העתיק בעמים, היא הספרות האידית, שימיה כימי דור אחד ולכל המותר שני דורות?! וכאן אחי אני נתקל במכתבך במשפטים אופיים [אופיינים] מעין אלה, 'ומה עלינו לעשות אם למרות היותנו כה רצוצים יצרנו קולטורה יהודית שאין לה כלל להתבייש', 'מה אנו אשמים אם כוכבים מזהירים כאלה לנו בכל מקצועות המדע?', 'מה יכולים אנו לעשות אם הכל שבו אנו יכולים להֵרָאות בפני אנשים נוצר רק באידית?'.

ואני לא אבוא כמוך להתפאר ולהתהלל לפניך ולספר לך על התנ"ך, על כתובים אחרונים, חיצוניים וגנוזים, על המשנה ועל התלמוד, מדרשים ואגדה, חכמת הקבלה וחסידות, וספרות הרבנית מימי רבנן סבוראי והגאונים עד עתה, יַמים רחבים ועמוקים המחכים עוד לדוליהם העזים, שיבואו וידלו את הפנינים והאיזמרגדים וכל שאר מיני אבנים טובות הפזורים לרוב על קרקעם ותהומם, יערות עולם יערֵי עד המצפים לגַמָדיהם המתמידים והחרוצים שיבואו, יחפרו ויאספו את כל אוצרות כספם וזהבם הטמונים וכמוסים בעמקיהם. ועל הספרות העברית החדשה, שבכל אופן אין גם ערכה פחות מזו האידית, אינני מדבר כלל. ובכל אלה אני לא מתפאר. איני אוהב זאת, ולא כל העושר הזה חשוב כאן, אלא המקור והעצמיות. ועל התפארותך אתה לפני אגיד לך רק זאת, שבתחילה, בשעה שקראתי את דבריך, חשבתי לענות לך על זה באותו הטון שלך. כן, בודאי! הרי את התנ"ך אתה יודע בעל-פה, והמשנה והאגדה וכו' אתה בקי ומכיר כהכיר איש את מבואות ביתו וחדריו, כעשר אצבעותיו. ואם אתה חוזר ואומר באבטוריטטיות [סמכותיות] כזו שאין להרהר אחריה, "שהכל אשר בו אנו יכולים להרָאות בפני אנשים נוצר אך באידית", ודאי שהנך יודע מה שאתה אומר, ואמת הדבר, נכון ויציב'. ככה חשבתי לענות לך. אך האירוניה בולטת פה יותר מדי, ונזכרתי גם שאתה, אחי, הנך זה שכתבתָ את הדברים האלה. אחי, עצמי ובשרי, ולמי אלעג? וכמו שאומרים באידית 'אז דער נאַר איז מיינער' [הטיפש הזה הוא שלי], און, 'טאַטע דו לאַכסט? אז און וועה צו דיין געלעכטער!' [אבא אתה צוחק? אוי ואבוי לצחוק שלך]. נזכרתי, ובמקום הצחוק בא הצער... 

ואם על ההתפארות עם-הארצית שלך הצטערתי, הנה לא יכולתי, ואיני יכול גם כעת, להתאפק ולא לצחוק להדמיון וההשוואה שאתה עושה ביני ובין ניסן אבא [אח נוסף], בין השפה העברית והרוסית. ולי כמו לו, להעברית כמו לרוסית, אתה קורא טמיעה (אסמילַציה). חה, חה, חה! אסמילציה! אולי, שמואל יוסף, תמצא מִלון לועזי ותראה שמה את פרוש המלה הזרה הזו? או אולי תשאל פי אלה ממכיריך הרגילים אצל מלים לועזיות יותר ממך? ויגידוך כי מה ששייך לאיש עברי והשפה העברית, ובכלל למה שהוא עצמו ואינו יסוד זר, אין למלה זו כל שליטה. ויגידו לך אולי גם זה, שהשידוך אשר שידכת לה למלה זו (כנראה ברצותך לרכך קצת את הרושם) אינו שידוך מתאים כלל, כי אין כלל במציאות, ואי אפשר להגיד 'אסמילציה קדושה'. ותבין אז אולי גם זאת, שלו רציתי אני להשתמש במלים מפוצצות הייתי יכול להפוך את הנשק הזה נגדך וביתר הצלחה, והייתי יכול לקרוא לשפה האידית אסמילציה מקודשה (לא 'קדושה' אלא 'מקודשה', ניט הייליגע, נאר פארהייליגטע). והרבה ישנם בתוכנו יסודות זרים, מנהגים ואמונות שונות, שמן החוץ באו אלינו, התעָרו בין ההמון וברוב הימים גם נתקדשו קדושות שונות, ואז כאשר תבין, אפשר שכמוני תצחק גם אתה לשטות זו שנפלטה מעטך באקראי מבלי חשוב עליה הרבה, רק מתוך הרושם שעשה עליך כאֵבָה של אמא ('כאֵב' ולא 'אמת'), ששני בניה כותבים לה בשפות שהיא אינה מבינה [עברית ורוסית], ואינה יכולה לקרוא בעצמה.

אתה רואה אפוא אחי, שגם בשבילי יצאה כבר שאלה זו מגדר הויכוח. ברור בשבילי כשמש שרק השפה העברית צריכה ויכולה להיות השפה היחידה והאחת של עמנו בכל תפוצותיו גם בא"י וגם בגולה. אף כי בדרך כלל אין אצלי שאלה יוצאת מגדר הויכוח, תמיד ועל הכל אפשר להתוכח, ותמיד הנני מוכן ומזומן לבטל את דעתי אם רק אמצא אצל מתנגדי ובדבריהם דברי טעם, אמת, הגיון וצדק שיהיה לאל ידם להוכיח את טעותי על פני. אך בשאלה זו, מיום עלותה על הפרק עד היום, ראיתי מצד מתנגדי העברית ומצדדי האידית המושבעים רק עמדה עקשנית ולא יותר, ולא שמעתי כל הזמן אף נימוק הגיוני אחד. לא שמעתי כל דבר של טעם, כל הוכחה צודקת ונכונה. הטענה הכי חזקה ושיש לה גם ערך ידוע, והיחידה שאני שומע תמיד ובכל זמן, ואשר גם אתה משתמש בה, היא: 'צריכים להתחשב עם העובדה שרוב מנינו ורוב בנינו של עם ישראל מדבר אידית'. ונכון הדבר, העובדה היא עובדה ואין מי שיכחישה, אבל לא כל אשר הוא עובדה הוא גם אמת, ולא כל מה שהנהו עובדה הוא גם צודק. צריך להתחשב? כן! בעובדה צריך להתחשב, כהתחשב עם כח, ולא כעם אמת. צריך לדעתה, נחוץ להכירה, בכדי לאַפשֵר ולהקֵל את המלחמה נגדה, אבל לא להודות בצדקתה ולהשלים אִתָה רק משום שהיא עובדה. הגלות הִנֶהָ כבר עובדה בת אלפיים שנה, זמן ארוך פי חמש או שש מהזמן שיהודים מדברים אידית, ופי עשרים ויותר מהזמן שהתחילה הספרות האידית, ולחץ הפועל ושעבודו של מעמד העובדים הוא עובדה, אולי כזמן היות האדם על פני האדמה. ובכל זאת, מי בר דעת, מי בעל לב, מי בן האדם אשר יצדיק את העובדות ההן וישלים אתן רק משום שעובדות הן? ומי יודע מה היתה העובדה ואיך היו פניה אלמלא אתם, התועים ומתעים, דַבָרֵי ההמון ומנהיגיו, המתימרים לדבר בשמו ולטובתו, המשתמשים בבערותו ומנצלים את את חוסר הכרתו, את קשי גורלו ויומו, להטותו מן הדרך אל עמו, תחִיָתו ובנינו, ומשתמשים בכל האמצעים אשר בידכם להשניא עליו ולעשות ללעג ולקלס כל דבר, כל מעשה וכל צעד המוביל לדרך זו. והדרך הזו, צריך להודות, קשה היא וארוכה, ודורשת היא מן ההולכים בה הרבה מאוד. דורשת היא את הכל, את כל האדם, את כל נפשו, גופו ומאודו. ואין, אפוא כל פלא אם עכשיו, במלחמתכם נגדנו, לעת עתה עדיין ידכם על העליונה. אך מי יודע, אלמלא כל זה, אלמלא למרות כל המכשולים וכל הקושי הייתם גם אתם כֻּלכם, כל העם כֻּלו כאיש אחד וברצון אחד גדול וחזק בוחרים והולכים בדרכנו זו. הדרך האחת והיחידה המובילה למטרה ואשר חיים בה חיי עם, מי יודע איך היתה העובדה ומה היו פניה אז?...

ואם אפילו יקוימו דבריך, שמואל יוסף, והיום או מחר מסירה ממשלת א"י את ההגבלות לעליה ופותחת את שערי הארץ לפני ההמונים, ויחד עם פתיחת השערים נפתחת גם אפשרות להתישבות גדולה ורחבה והתפתחות המסחר והתעשיה, וע"י זה נוצר הבסיס הקיים לקיום המונים גדולים בארץ, והמוני עם ישראל הסובלים למקומותיהם והמבקשים אוכל לפיהם ולפי טפם ואינם מוצאים, מתחילים לזרום ולבוא הנה לרבבותיהם, ויחד עם ההמון שבעצם אין לו כלום נגד השפה העברית ונגד תחיית עם ישראל, באים בין הבאים לארץ גם אלה השונאים את העם ואינם רוצים בטובתו, המתנגדים לכל דבר המוביל את העם אל עצמו ואל תחיתו, והמתימרים למרות זאת להיות באי כוחו ולדבר בשמו, והם מתחילים גם כאן לחרחר, לגרות ולשסות את ההמון בלעג ובנאצה לאמר, 'הנה הביטו! מה העבריים האלה עושים, איך המה מתעללים בכם ואינם מתחשבים אתכם כלל, את ילדיכם בבתי הספר הם מלעיטים ומפטמים באיזו שפה ברברית מתה, עברית הם קוראים לה. ובאספות פומביות כשאנו מתאספים לדון ולדבר על ענינים שונים שלנו, הם מדברים ומלהגים אליכם בשפה מתה זו, שאין אתם מבינים בה מלה אחת. וכאשר אנחנו עולים על הבמה ורוצים לדבר אתכם בשפה שאתם יודעים, בשפתכם, באידית, מאַמע לשון, אינם נותנים. הלאה הבורגנים! הלאה העברית! הלאה שפת הבורגנים! וכו' '. וההמון בעִוְרונו, ושסוי ע"י קריאות נאצה אלה, מתחיל ללחום את מלחמת האידית ונגד העברית, ובכחו הוא כובש את כל הבמות באספות הפומביות, כובש את בתי הספר העממים והתיכונים, ובמקום העברית באה לשלוט בכל ועל הכל השפה האידית. אם אפילו נניח שכל זה היה ונעשה, ואתה, אחי, בא אלי אז ואומר לי, בשמחה ובצחוק נצחון, 'נו, אחא אליהו! עם מי הצדק? אִתְךָ אַתָה או אִתִי אני? חה, חה, אני אחא, הלא מראש אמרתי לך שככה יהיה!', גם אז, אחי, לא אכנע. אמנם אוריד לרגע את ראשי מצער, אך תכף ארימו שוב, ובקומה זקופה, בראש מורם ובהכרה ברורה ומלאה, אענה לך גם אז ואומר – כמו שאני אומר כעת ביחס לשאלה זו בגולה – כן, אחי! אתכם הכח, לעת עתה אתם חזקים ממנו, אך הצדק, האמת, אִתִי הוא! ולא אתכם! אתנו הצדק!...

עכשיו, אחא שמואל יוסף, אם אפילו אינני מקוה שכעת כבר תסכים בכל לדעתי, ותיתן לי צדק בשאלה זו ככל אשר אמרתי, אחת בכל זאת אני מאמין, שמעתה תבין אותי יותר טוב ויותר נכון מאשר חשבת להבין אותי ממכתבי הקודם. עתה תראה שלא כבקש נדבה, ושלא כרעב המבקש לחם, אני מבקש אתכם שתכתבו אלי עברית. רוצה אני ומִתְאַוֶה להרבה יותר מזה, הרבה מאוד, ולכן אין אני מבקש כלום ומאומה אינני דורש, את זאת, חושבני, תבין עכשיו, אחי, והיה שלום ובריא יקירי ודרוש בשלום שרתך. מדוע אין היא כותבת פעם משהו? ומה שלום רבקה לאה המהוללה? העברה האַדֶמֶת ( – מוזלען –) בשלום? ההבריאה כבר? שלום לכלכם וכתבו.

                                                                                                                        שלכם

                                                                                                                                    אליהו

*

דמותו הפלאית של ס"ט הענקה השראה למשורר זרֻבבל גלעד (1988-1912), איש עין חרוד (מאוחד) ומחבר 'שיר הפלמ"ח'. בשנת 1981, כאשר הגיעה נכדתו שושני למצוות, הוא הקדיש לה ולחבריה, בני גילה, את הפואמה היפה 'מתנת בר מצווה'. גלעד מספר על ס"ט הרצען ואגב כך נזכר ביום הבר-מצווה שלו עצמו, בשנת 1925, ובמתנה שהעניק לו ס"ט: ספר מדינת היהודים של הרצל. 

הפואמה נדפסה בספרו של גלעד, הבאר: שירים, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג, עמ' 27-25.

הפואמה פורסמה לראשונה בעיתון דבר, 16 ביולי 1982, עמ' 21 (תודה לאבי)

______________________________

אלי סַַ"ט הוא חבר קיבוץ גדות. כתב שני ספרי שירה ושלושה ספרי הדרכה וטיולים באופני הרים.

elisat.ok@gmail.com

סיבוב בתל אביב: משעול חלפי, קולנוע עדן, אחים פרונט, חדרים גדולות

 א. רחוב נולד

צילומים: איתמר לויתן

בין הריסות רחוב אבן גבירול, בין הבניינים 54-52, בצבץ לפתע רחוב חדש שנקרא משעול משפחת חלפי. כך שמו בסל אחד את המשורר ושחקן התיאטרון אברהם חלפי (1980-1906), את אחיו הצעיר המשורר והמחזאי שמשון חלפי (1997-1912) ורעייתו הפסלת והמשוררת מרים (ברוך) חלפי (נפטרה 2002).

השביל יוצא מרחוב אבן גבירול ומגיע עד גינת דובנוב. הוא התאפשר, כנראה, בזכות הריסת בניין בקצה רחוב קצנלסון, בואכה אבן גבירול, שפתח מחדש שביל (ובלשון העירייה 'משעול') היסטורי שהתחבא שם. 

הפינוי-בינוי ברחוב קצנלסון פתח את המשעול

הרחוב החדש בין אבן גבירול 54-52

המשעול

מבט מגינת דובנוב

טיול מומלץ ונחמד של שתי דקות, מן הסלאמס הנוכחיים של אבן גבירול ועד לגינת דובנוב המוריקה.

ב. קולנוע עדן

דבר, 1 באפריל 1931

ברחוב ליליינבלום 2 (שכונת נווה צדק) עומד בשממונו הבניין ההיסטורי הנפלא של קולנוע 'עדן', הראינוע הראשון של תל אביב, שנחנך באוגוסט 1914.

כאן היה ה"שמענוע" הראשון בארץ (ויקימדיה)

הבניין, שהיה מסמליה התרבותיים של תל אביב הקטנה, עבר תהפוכות רבות עד שנרכש על ידי בנק לאומי וננטש, משום מה, ב-1974. דובר על הפיכתו למלון פאר, אך מאומה לא קרה.

קולנוע עדן, 2012 (ויקימדיה)

לאחרונה (?) נצבעו מחדש הנישות הפונות לחזית הרחוב בציורים צבעוניים של דמויות. האם זה מבשר על שיקום המקום?

צילום: איתמר לויתן

וזה הצד האחורי של המבנה הגדול, ברחוב פינס:

קולנוע עדן, 2020 (צילום: ישראל פרקר; ויקימדיה)

ג. חנות של פעם: אחים פרונט

ברחוב נחלת בנימין 2 נמצאת חנות התבלינים והתרופות הטבעיות של 'אחים פרונט'. חנות קטנה (15 מ"ר סך הכול) אבל מדליקה. חלון הראווה שלהם הוא עולם ומלואו.

על פי המסופר כאן, ראשיתה של חנות זו בוורשה בשנת 1879 (!). המשפחה עלתה לארץ ב-1940, ובנתה העתק של החנות הוורשאית בכיכר מגן דוד. 

צילום: יוחנן פלוטקין

ד. פינת הנדל"ן: חדרים גדולות

לכבוד יום המאה למותו של אליעזר בן יהודה מציעה חברת 'בית וגג' דירות ברחוב בצלאל 9. מה שמיוחד בהן הם החדרים הגדולות... איזו בושה באותיות קידוש לבנה!

צילום: עפר גביש