על המגדל העתיק של מחנה שנלר בירושלים נתלתה כרזת בחירות של ש"ס, 'כך פסק לנו מרן'. הכרזה נתלתה ממש מעל תבליט של 'שה האלוהים', ולכתובת (בגרמנית ובעברית): 'ישו המשיח רחם עלינו'...
צילום: ברוך גיאן
ואילו הצילום הזה כבר הופץ בכל מקום והפך לאייקוני...
ב. הקוסם מארץ עוץ
(תודה לאריאלה שקדי)
ג. ש"י עגנון על ביתם של השר והשרית
ד. נאומי הבחירות של שייקה אופיר
יש נאומים שלעולם לא ינוס ליחם... בלי איראן ובלי ירושלים.
ה. נתן אלתרמן עם כינוסה של הכנסת הראשונה
נתן אלתרמן, הטור השביעי, א, הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 406-403
יום שלא לומדים בו משהו חדש, הוא יום מבוזבז. לי, למשל, לא היה מושג שיש כזה דבר שנקרא 'עמלק קוגל'. קוגל הוא, כידוע, פשטידה, אבל מה עמלק עושה כאן?
גרשון יגל, ששלח לי תמונה זו, הסביר בטוּב טעם, כי ב'שבת זכור' (זו השבת לפני פורים, שבה קוראים בתורה את הפסוק 'זכור את אשר עשה לך עמלק') נוהגין אחב"י לאכול ארבעה מיני קוגל (או קיגל), על פי ראשי התיבות עמל"ק: עפּל (תפוח עץ), מעל (קמח), לאָקשן (אטריות), קאַרטאָפֿל (תפוח אדמה).
ב. פסטה סביבונים
במוצר הייחודי הזה עוד לא נתקלתי בארץ, אבל אף פעם לא מאוחר להתחיל ליבא אותו. מאיר ארד הפנה את תשומת לבי לפסטה הביזארית הזו.
במרשתת מצאתי עולם ומלואו של פסטות לחנוכה. שלל מגיני דוד, חנוכיות וסביבונים, שהולכים נהדר עם רוטב בולונז או כאיטריות במרק העוף שלכם.
שושי שמר-בלוך מקיבוץ לוחמי הגטאות צילמה את הלחם הייחודי הזה, שיש בו גם יידישקייט ומסורת וגם המון חומצות וחומרים משמרים (שזה פחות או יותר אותו דבר כמו 'מסורת'). מכל המקומות בעולם היא מצאה אותו בחנות בכפר הערבי מזרעה שבגליל המערבי, בואכה נהריה.
אני חייב להודות בבורותי. כבר שני עשורים אני עוסק במחקר החסידות אך לא ידעתי ש'הזיץ' הוא 'אחד מיסודות החס[י]דות'. לא פחות.
ד. מתאילנד באהבה
יפתח מזור טרח לקרוא את התווית שהודבקה על קופסת 'פלחי פרי הספוטה', שיובאה לכאן היישר מתאיילנד. מילא שהסירופ 'מרוכז מאות', מילא שהעברית מזעזעת ('תאריך עדיף להשתמש לפני') אבל מה זה 'מוות חומציות'?
מאיפה התגלגלה השגיאה הזאת? יש לכם השערה?
מכל ההשערות שהגיעו אליי, הכי הגיוני זה 'מווסת חומציות'...
מאיר דגן בהפגנת 'ישראל רוצה שינוי', 7 במרס 2015 (צילום: רפי מיכאלי)
כל מי שהיה בכיכר רבין במוצאי שבת, בעצרת הגדולה להחלפת השלטון (מה שדוברי הליכוד קראו בניו-ספיק שלהם 'הפלת השלטון'), לא יכול היה שלא להתרגש מנאומו של מאיר דגן, לשעבר ראש המוסד ומגיבורי ישראל. דגן, שבּוּזה אחר כך על ידי אנשי הימין כ'גנרל מזדקן ומתוסכל' שמפטפט שטויות, הזכיר בנאומו את סבו שנרצח בשואה ותמונתו ליוותה וממשיכה ללוות אותו בכל מקום.
צביקה שורצמן מכפר סבא עיין מחדש באותה תמונה מפורסמת ואת מסקנותיו פרסם לפני כחודש בבלוג שלו. ברשותו אני מביא כאן את דבריו בשינויי עריכה קלים.
היהודי המושפל
אינו כורע בתחינה לפני רוצחיו. הוא 'רוכב' על יהודי מושפל נוסף במשחק אכזרי ששמו: הסוס ורוכבו. עיון מחודש
בצילום השואה המפורסם, שבו הדמות המושפלת מיוחסת לסבו של מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר.
צילום מפורסם זה, שקיבל ב'יד ושם' את הכותרת 'חיילים גרמנים
משפילים יהודי עטוף בטלית כנראה בסתיו 1942', ראוי לעיון ובחינה מחודשת.
מקובל כי התמונה צולמה בלוּקוֹב הקרובה ללובלין, או
בטַרנוּב הקרובה לקרקוב. הכיתוב הלועזי במאגר הצילומים ב'יד ושם' Lukov/Tarnow לא מתיר את הספק.
המקום בו צולמה התמונה נראה כרחבה בקצה רחוב או כצומת בין שני רחובות. העונה אכן נראית כסתיו. אין שלג אך כל המצולמים לבושים במעילים
ארוכים. ברקע נראית קבוצת יהודים חרדים, כנראה חסידים, לבושים היטב, עומדים
במסדר. חסידים – על פי כובעיהם, האופייניים לחסידויות רבות; ומסדר – על פי שורת נעליהם. אחד העומדים חבוש כובע קסקט ודשי מעילו מסתירים את פניו.
הגרמני המחייך – קצין על פי אקדחו – מחזיק בידו ענף עץ דק מעין שוט. לידו עומד חייל או קצין בעל תווי פנים חדות וסגפניות, רזה מאד, החלק
התחתון של מעילו נפוח בצורה יוצאת דופן. על פי מצב ידו הימנית, הנראית כאוחזת ברצועת רובה, הוא אולי חייל המביט לעבר הקצין. השלישי שמימין נראה רק מגבו כשהוא מביט אל עבר
הרחוב שמימין. היהודי המושפל שבמרכז התמונה, גלוי ראש, עטוף בטלית, עיניו
מושפלות, כורע על ברכיו ואגרופיו מונפים. לא ברור מי צילם את התמונה. על פי פרסומים שונים, צעיר פולני בן
המקום מצא אותה ומסרה ליהודים ששרדו וחזרו לעיירה לאחר המלחמה.
זהותו של היהודי
המושפל
על פי הנכתב בארכיון יד ושם, שני אנשים זיהו את היהודי המושפל, כל אחד בזהות אחרת. מרטין ספט, ניצול שואה שגר בניו-יורק, זיהה את המצולם עם אייזיק ורובל (בן שלמה זלאטע), שלימד אותו לקרוא בתורה לקראת בר המצוה שלו. את המידע העביר
פרופסור צבי אנקורי, בנו של ורובל ויליד טרנוב. אנקורי, שהתגורר בירושלים, נפטר
לפני שנתיים. על פי כתבה שהתפרסמה בגיליון יום השואה של ידיעות אחרונות מ-12 באפריל 2010, האדם הכורע בחזית הוא בער (דב) ארליך סלושני, סבו מצד אמו של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן.
הגרמנים
הקצין המחייך הוא כנראה ,Obersturmführer Otto von Mallotke ששמו מוזכר גם בפרק 16 מספרו של תומס קנילי,Schindler's List,בהקשר לקרקוב ופלאשוב. מחפשים אותו גם ב-Axis History Forum, תחת הכותרת Looking for SS, SD and Gestapo men. היחידה הצבאית שאליה השתייך היא: Reserve Police Battalion 101. על מעלליו של הקצין המחייך אפשר
לשמוע גם בעדותה המצולמת של הלינה נלקןבפרוייקט התעוד של סטיבן ספילברג. הגרמנים האחרים שבתמונה לא זוהו.
על מה חשב המושפל ברגע הצילום?
אין ספק שמצבו הנפשי נורא. יהודי חרדי כמעט שאינו מסיר את כיסוי ראשו. השילוב של התעטפות בטלית וגילוי ראש הוא מצב בלתי מתקבל על הדעת מבחינתו.
על פי שפת הגוף שלו ברור שהוא לא מתחנן בפני משפיליו שכן הוא כורע כשגֵווֹ זקוף,
עיניו מביטות לקרקע וידיו מאוגרפות. לוּ התחנן על נפשו היה מביט בגרמנים מלמטה למעלה כשידיו
פרושות כלפיהם. האם הוא מתפלל? נראה שלא, שכן אז היה מן הסתם פורש ידיו לשמיים. הוא
כועס? על מי? האם הוא יודע שרגעיו ספורים והוא מקבל עליו את הדין ואומר
וידוי? נראה שלא ומאותה סיבה.
לאחר בחינה מדוקדקת של הצילום הגעתי למסקנה, ובדחילו ורחימו אני
מציע אותה כאן: אנו צופים בצילום שבו הרוצחים מאלצים יהודי להשתתף במשחק משפיל ואכזרי. שם המשחק: רכיבה על סוס. צורת אגרופיו ומיקומם היחסי
דומים לאחיזה שגויה המדמה עצירת סוס, שאופיינית לרוכב מתחיל כפי שאפשר
לראות בסרטון הדרכה לרכיבה על סוסים.
היהודי המושפל אינו כורע סתם. הוא רוכב על יהודי מושפל נוסף. האחד משחק את
הרוכב, והשני את הסוס. הביטו היטב בהגדלה שלפניכם:
צילום 1
יהודי מבוגר רוכב על יהודי צעיר שגם הוא עטוף בטלית וראשו מורם אך
מעט מעל לפני הקרקע. ידי 'הרוכב' אינן צמודות מדי לגופו והן מורמות מעל המידה כי 'הסוס' שלו קטן. הוא מביט למטה, אל היהודי שמתחתיו. ידיו אוחזות במושכות
הדמיוניות, כדי 'לבלום את הסוס' שראשו מתרומם מעט עקב כך.
סיוע לתיאוריה זו מצאתי בשני צילומים, שאותם מצאתי
בעזרת תכונה מיוחדת של 'גוגל' שמאפשרת חיפוש 'תמונות דומות'. הצילומים, על פי המקום, הזמן והמצולמים, הם בוודאות מאותו אירוע וצולמו, כנראה, כמה דקות קודם לכן.
צילום 2
בצילום הראשון נראית, על פי לבושה וצורת עמידתה, אותה קבוצת
יהודים שבצילום המפורסם. זהו שלב מוקדם יותר במשחק המשפיל והאכזרי. רואים בו את
שני היהודים, הצעיר והמבוגר, 'הסוס ורוכבו', ראשם עדיין מכוסה ב'ירמולקה' והם עטופים בטלית. מאחוריהם שני יהודים שכפות ידיהם פרושות לפנים ומבטם מופנה לגרמני הרזה שפניו מסוגפות.
הוא מנחה את המשחק והם מנסים להבין את רצונו. הוא דובר גרמנית מן הסתם והם אינם מבינים. מאחורי היהודי בעל הזקן הלבן (זוהה במוזיאון השואה
בוושינגטון כמוטל הרשברג) עומד הקצין החייכן. משמאל צופים
באירוע ארבעה גרמנים נוספים, שלושה מהם בוודאות קצינים, לכולם אקדח ולא רובה.
מימין לגרמני שמנהל את המשחק עומד כנראה הגרמני שנראה רק מגבו בצילום המפורסם.
בצילום השני, שוב
אותה קבוצת משפילים ומושפלים. היהודי שעומד מאחורי היהודים הכורעים נסוג לאחור,
הנאצי המחייך עבר קצת קדימה ומקלו-שוטו בידו, בדיוק כמו בצילום המפורסם.
ואכן, בכיתוב שנמצא מצידו
השני של הצילום המפורסם ('איש ס.ס. – Mallotke – מתעולל ביהודים לפני הריגתם') אפשר להבחין בקלות בתיקון שהכניס כותב ההסבר: 'יהודים' בלשון רבים ולא 'יהודי'. מקום האירוע צוין גם כן – טרנוב ולא לוקוב.
הצילום התפרסם כמעט בכל שפה אפשרית
בגלל ההשפלה היהודית (Jewish humiliation) המתועדת בו, בדגש על 'יהודית'. יש משמעות לכך שבמשחק הכפוי של 'סוס ורוכבו' נראים שני יהודים דתיים עטופים בטלית
וגלויי ראש.
רכיבה על סוס
איננה מנהג יהודי, בוודאי לא של יהודים חרדים (כתב על כך אליעזר סגל).
יהודי חרדי מסיר
את כיסוי ראשו רק לעתים נדירות.
שני היהודים המושפלים הוחרגו מהקבוצה; רק הם עטופים בטלית.
תספורתם – ראש מגולח, זקן ופיאות עבות – אף היא סמל חרדי מובהק.
השפלה שמשלבת את כל היסודות הללו מתאימה מאד ליחידת צבא גרמנית שבה שירתו אנשי מילואים מבוגרים, חלקם
משכילים, שרק בפולין יכלו לפגוש יהודים מהסוג שעליו שמעו בנאומיו של הפיהרר או ראו קריקטורות שהתפרסמו בעיתון 'דר שטירמר'. ליהודים האורתודוקסים בגרמניה הייתה חזות שונה לגמרי, הם נראו פחות או יותר כמותם. כתבתי ל'יד ושם' וביקשתי שיתקנו את הכיתוב שמתחת לצילום: 'חיילים גרמנים משפילים שני יהודים עטופים בטלית'.
הרבה זמן היססתי עד שהעזתי לפרסם רשימה זו. עכשיו משפרסמתי אני מצפה לקרוא את תגובותיכם. אמר העורך: על פי הכיתוב שמאחורי התמונה ייתכן שצולמה בטרנוב ולא בלוקוב. אם אכן כך, הרי שהיהודי שהושפל אינו סבו של מאיר דגן, שהתגורר בלוקוב, אלא אייזיק ורובל מטרנוב, אביו של צבי אנקורי. צביקה שורצמן מסר לי, כי לא ניתן להחליט חד-משמעית רק על סמך הכיתוב. על פי בדיקותיו ייתכן שהאירוע צולם בתחנת הרכבת של לוקוב. האם זה משנה? ממש לא. כי היהודי הזה הוא הסבא של כולנו. הוא הסבא שלי (משני הצדדים) שנרצח בטרבלינקה, והוא הסבא של כל אחד ואחד מאתנו, גם של אלה שהסבים שלהם בכלל לא היו בפולין. תוך כדי עיון בפרשה מצאתי עוד כמה תמונות שבהן נראים חיילים נאצים מתעללים ביהודים בדרך של משחקי השפלה. הנה למשל תמונה מזעזעת מקרמניץ שבוולין (היום באוקראינה) ובה שלושה חיילי חיל האוויר הגרמני משפילים יהודי זקן ונמוך קומה (אף כי לא בהרבה מהנאצי המגחך שעומד מאחוריו), ואף הוא מושיט ידיו קדימה במעין תחינה.
אריה דרעי שוב מאחורי הסורגים. רחוב בני ברית באשדוד (צילום: עידו נוי)
בבלוג החרדי 'שטיבל' פורסם לפני כמה שבועות צילום של מודעה נפלאה שנתלתה בשכונה חרדית כלשהי:
מפרסמי המודעה – כנראה קנאים המזוהים עם חסידות סאטמאר – מבטיחים מענק כספי למי שלא יצביע בבחירות (לצערי, ההרשמה כבר הסתיימה בראש חודש אדר, כלומר ב-19 בפברואר).
אבל החלק המשעשע בכרוז נמצא בסופו. יש בו הנחיות לאברכים שתורתם אומנותם ועל כן מעולם לא התפנו ללמוד את אותיות הא"ב האנגלי. מי אמר שחרדים צריכים לימודי ליבה?
נתן רועי, שסייר השבוע במאה שערים, התרשם שהתנועה החרדית נגד בחירות פשתה גם אצל אחינו הספרדים (לתשומת לבם של מנהיגי 'השקופים' ותלמידי מרן).
יש הרבה קסם בכרוזים הללו. כל 'גדולי יהדות ספרד', שקוראים לא להצביע, כבר מתו מזמן (צדקה חוצין ב-1961, יוסף סוסו הכהן ב-1980, יעקב מוצפי ב-1983, ובבא סאלי ב-1984). אני משער שמפיצי הכרוזים הם בכלל אשכנזים...
כל הג'ז הזה הזכיר לי קטע מעניין במיוחד מתוך יומנו של משה יקותיאל אלפרט (1955-1895), 'המוכתר' החרדי של שכונת 'בית ישראל' בירושלים בתקופת המנדט.
'יומנו של מוכתר בירושלים' ראה אור בשנת 2013 בהוצאת בר-אילן בעריכת פנחס אלפרט (אחיינו של 'המוכתר') ודותן גורן. מתוכו הנה קטע ובו מספר אלפרט על תחושותיו ביום הבחירות הראשון, 25 בינואר 1949 (למעשה, היו אלה הבחירות לאספה המכוננת, שתפקידה היה לכונן חוקה ולהתפזר. בפועל האספה המכוננת לא עשתה כן והכריזה על עצמה 'הכנסת הראשונה'). בין כך ובין כך, אלפרט חש ביום זה חגיגיות נשגבת. הוא ובני משפחתו השכימו קום, לבשו 'בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש' ויצאו לבחור בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנות גלות. לא היה גבול לאושרו ולשמחתו על שזכה להחזיק בידו תעודת זהות של מדינת ישראל!
הקלפי הייתה אמורה להיפתח כבר בשעה שש בבוקר, ואלפרט מתלונן כי יו"ר הוועדה איחר בשתי דקות!
יומנו של מוכתר בירושלים, עמ' 174-173
מה רב המרחק בין אלפרט, החרדי בן הדור הקודם, שבירך 'שהחיינו' על הזכות שניתנה לו להשתתף בבחירות, לבין חרדים רבים בימינו, כפויי טובה שבזים למדינה ומשתמטים מחובותיהם כלפיה בכל מיני תירוצים של בוקי סריקי.
משה יקותיאל אלפרט (1955-1895)
ביתו של 'המוכתר' אלפרט נמצא ברחוב 'סמטת האמונה' (מחבר בין רחוב בית ישראל לרחוב שמואל הנביא, ליד כיכר משה זקס). הבית נמצא במעלה המדרגות (צילום: ד"ר דותן גורן)
לכו להצביע!
כל המפלגות בוחרות בסיגריות 'מטוסיאן' (דבר, 24 בינואר 1949)
אחת השאלות המטרידות את מנוחת חובבי הפרנסות היא, מה מחבר בין בעלי מקצועות שונים לחלוטין אלה מאלה? בראש ה'מחוברים' הללו נמצאים החייטים, הסנדלרים והשענים, כל אחד מקצוע נכבד וחשוב העומד בזכות עצמו, שנוטים משום מה לשיתוף פעולה מקצועי, למרות ש'תהום אידאולוגית' עשויה להיות ביניהם. האם זו רק 'רוח הזמן', שמחייבת איחודים בין מפלגות שונות כדי לעבור את 'אחוז החסימה' של היכולת להתפרנס בכבוד, או שמא כבר היו דברים מעולם?
פניתי בשאילתה לאיתמר וכסלר, ראש מדור שלטים בעונ"ש, שהשיב לי כך:
פעם, מזמן, הכרתי מישהו שמתחת לגרם
המדרגות בכניסה לביתו הייתה תקועה בּוּטְקֶה מתקלפת. על השלט שהוצמד לדלת המרוטה היה
כתוב 'סנדלר', ובתוכה ישב איש קטן וכפוף, שמידותיו התאימו בדיוק למידת הבוטקה, ותיקן נעליים ישנות. באותם ימים ישבו להם כפופים בקובותיהם עוד
סנדלרים וחייטים ושענים, שמצאו קורת גג תחת גרמי מדרגות של בתים רבים בערים ברחבי הארץ. חזותן המתקלפת של בתים אלה תאמה להפליא את עליבותם של אותם בתי
עסק מרופטים. נראה היה כי כמו בעיירה, גם אם לא היתה שם הרבה עבודה היא עדיין הספיקה כדי להתקיים בצמצום.
היום נעשו מקצועות אלה – שהעוסקים בהם מכונים על ידי
שלטונות המס שלנו בשם המטונימי 'עוסק זעיר' – כה זעירים עד שכמעט ונכחדו. אך טבעי
הוא, ששארית הפליטה שלהם תתאחד ותתארגן מחדש במסגרת עסקית עדכנית יותר, דהיינו,
'כל-בו תיקונים'. ככלות הכל, 'כל-בו' הוא שלב אחד בלבד לפני 'קניון', ומי יודע
אולי עסק משותף כזה ימשוך גם את העוברים והשבים.הרעיון הזה בדיוק מתגשם ברחוב עזה 26 בירושלים.
למראה המיצב 'כל בו תיקונים חייט,
סנדלר, שען, תיקון תיקים ומזוודות' (ובמילים אחרות: 'יהופיץ זה כאן ועכשיו'),
שהצמידה הנהלת הכל בו למעקה האבן שבין העסק למדרכה, עלתה בדעתי האפשרות שלסוגת
הבדיחות 'יהודי, נוצרי ומוסלמי נוסעים ברכבת', תצורף מעתה גם איזו בדיחה על 'חייט,
סנדלר ושען', שנתקעים יחד בכניסה לחדר מדרגות. בדיחות על סנדלרים, חייטים או שענים
יש מן הסתם בשפע, אבל בדיחה על שלושתם יחד לא מצאתי. אני מניח שבזמנו של אלתר דרויאנוב
איש לא העלה על דעתו שפרנסתם של הסנדלרים, החייטים והשענים תגיע לשפל כזה שייכפה עליהם איחוד כוחות. אבל אם חושבים על היצירתיות שנדרשה כדי ליצור כמה מן האיחודים שנוצרו בפוליטיקה שלנו, והכל כדי לעבור את אחוז החסימה, מבינים שיש בדיחות שרק הזמן והמקום יכולים ליצור.
בארכיוני יש לא מעט שילובים של שני מקצועות, אבל 'טריפל' כמו ברחוב עזה, לא מצאתי.
והפעם שתי חידות מצולמות, מן העבר הרחוק והקרוב ובלי שום קשר ביניהן. לא כל התשובות בידי, ואולי חכמת ההמונים תסייע גם הפעם.
א. נחשו נחשו עמי
העיתונאי יאיר שרקי פרסם בחשבון הטוויטר שלו את התמונה הזאת, תחת הכותרת 'טוב, לא נגענו...'
התדעו היכן נמצא הקבר, מיהו הצדיק יעקב דדון ומהו הסיפור של הנחשים עלי קבר?
ב. מי החתיך הזה?
תמונה זו צולמה בתל-אביב לפני כמאה שנה. התדעו מי האיש ומי הן עלמות החן?
(תודה לאסנת מרדור)
הפיתרונים יובאו כאן מאוחר יותר.
הפיתרון
כפי שציפיתי, החידות פוצחו די מהר.
יעקב דדון
'בלש האינטרנט' הקדים אפילו את ראש הממשלה שלנו והיה הראשון לזהות את מיקומו של הקבר בנתיבות, עיר הבאבות והקדושים העממיים.
לא הרבה ידוע לי על הצדיק יעקב דדון. הוא נולד בכפר ליד מרקש שבמרוקו, למרגלות הרי האטלס, ושם שימש שוחט ומוהל. ב-1952, כשהחלו גלי העלייה ההמונית של יהודי ארצות האסלאם, עלה גם דדון ארצה ונשלח להתגורר במעברת 'עזתה', שלימים תצמח להיות העיר נתיבות.
כמו רבים מחבריו העולים גם דדון שילב עבודת כפיים בחקלאות ולימוד תורה. הוא ייסד בית כנסת (על שם דוד המלך), למד תורה ונודע כאיש חסד. שבע בנות נולדו לו ובן אחד, מיכאל, והוא שמנהל היום את מורשתו הרוחנית של הצדיק שנפטר בה' בשבט תשנ"ג (1993), ואת ה'הילולה' השנתית.
ומה הסיפור עם הנחשים?
זה מה שכתב יובל בן-עמי בספרו ארץ הפְּלאוֹת: מקומות מוזרים, הפתעות ותעלומות בישראל, עם עובד, 2007, עמ' 190:
למעוניינים, בן-עמי מציין כי הגישה אל הקבר היא מכיוון קברו של הרב שלום איפרגן (ולא ישראל איפרגן כפי שכתוב בספר בטעות).
התמונה השנייה זוהתה במדויק על ידי בני עורי. היא אמנם הופיעה לאחרונה באתר פייסבוק העוסק בהיסטוריה של תל אביב, אך היא שמורה במכון ז'בוטינסקי בישראל ושם תוארכה בטעות ל-1916. התמונה נדפסה בספרה של שולמית לסקוב, טרומפלדור: סיפור חייו (כתר, 1995), ושם זוהו הנשים העומדות לצדו של טרומפלדור: ראשונה מימין היא רוזה יעקובסון, שנייה משמאל היא פירה (אסתר) רוזוב, וראשונה משמאל היא פנינה הורוביץ. התמונה צולמה כנראה לאחר עלייתו השנייה לארץ, ב-1919, וטרם פרידתו מארוסתו פירה.
בעוד שעל יעקובסון והורוביץ לא מצאתי מאומה, הרי סיפורה של פירה רוזוב ידוע יותר. היא הייתה בת למשפחת פרדסנים מפתח תקוה וצעירה מטרומפלדור בשלוש-עשרה שנים. לאחר גירוש תושבי תל אביב והסביבה בידי הטורקים (1917) התגלגלה פירה לאלכסנדריה ושם הכירה את אוסיה טרומפלדור, שלמד אצלה צרפתית. הם התאהבו, החליפו מכתבים רבים ואף התארסו. ב-1919, חזר אוסיה לארץ והחליט להיפרד ממנה. לסקוב מתייחסת לפרשה זו בספרה.
הוספה:
יוסי אוריה הפנה את תשומת לבי, שרוזה יעקובסון אינה אלא שושנה ליבונטין (1974-1888), בתו של זלמן דוד ליבונטין ורעייתו של הפרדסן זלמן יעקבזון, שהייתה ממיסדות 'הסתדרות נשים ציוניות' ואחר כך פעילה בויצ"ו.
טרומפלדור ופירה רוזוב, שמחזיקה בזרועותיה את שרה רסין-וכסלר
ובלי שום קשר, ובכל זאת. היום בבוקר, שושן פורים, חלפתי על פני קפה טרומפלדור שברחוב טרומפלדור (לשעבר רחוב הגידם) במרכז ירושלים. באכסדרתו של בית הקפה נערכה קריאת מגילת אסתר. צילמתי.
הופעת תאטרון בגן 'העמק השווייצרי', המחצית השנייה של המאה ה-19 (המקור לכל תמונות 'העמק': ויקיפדיה)
מאת רמי נוידרפר
ביום שלישי, י"ד באדר תרס"א (5 במארס 1901), התפרסמה בראש עמודו הראשון של העיתון הוורשאי 'הצפירה' מודעה קטנה על מסיבת
פורים שעמדה להיערך למחרת:
כסקרן בלתי נלאה תהיתי ביני לבין עצמי: מהו 'העמק השווייצי', למה הוא נקרא כך, מי ומי מ'סופרי ישראל' הגיעו למסיבה, לְמה התחפשו, מי נאם ומי רקד, מה אכלו ומה שתו?
חיפשתי תשובות, וגם מצאתי.
נתחיל באולם שזכה לשם המוזר 'העמק השווייצי'. כל מי שמכיר את ורשה יודע שעמקים אין בה, ובטח לא עמקים שווייצריים. על מה מדובר כאן? ובכן, 'העמק השווייצי' (בפולנית: Dolina
Szwajcarska ; וביידיש: שווײַצער טאָל), שכתובתו הייתה בשדרות אוּיָאזְדוֹב (Aleje Ujazdowskie) היה אתר בילוי ידוע בוורשה,
שנפתח בשנת 1768 ופעל עד שנת 1939. המקום כלל בתוכו גנים מטופחים, ביתני עץ, בתי קפה ואולמות גדולים לקונצרטים, הצגות והופעות. מקור השם אינו ברור, וההשערה היא שאחד מבעלי המקום, קצין פולני ושמו סטניסלב שְׁלֶז'ינסקי, שטייל בשווייץ בשנת 1825, עיצב את המקום 'בסגנון
שווייצרי'...
'העמק השווייצרי', 1860
אולם הקונצרטים ב'עמק', 1870
וכך נראה המקום ב-1901, בשנה שבה נערך בתוכו נשף פורים של 'סופרי ישראל'.
גלוית דואר, 1901
'העמק' בראשית המאה ה-20
בשושן פורים, למחרת הנשף, לא הופיעו העיתונים היהודיים בוורשה, אך יום אחר
כך, בט"ז באדר, נדפס ב'הצפירה' דיווח קצר על הנשף.
הצפירה, 7 במארס 1901
כמה מילות הסבר לעברית של אותם זמנים: 'הלשכה' היא אולם ההופעות; 'המסכות' הן התחפושות; 'התמונות' הן קטעי המופע השונים; 'מדברות' הם הנאומים; ו'שעשועי חבר' הם משחקי חברה.
יום לאחר מכן, בי"ז באדר, נדפס בעיתון דיווח מפורט על הנשף. נקרא אותו, פסקה פסקה, שכן יש בו לא רק קסם
ארכאי, אלא גם מידע לא שגרתי על חיי הסופרים ומעריציהם בוורשה לפני יותר ממאה שנה.
גם בשנה זו – מספר הכותב החתום בקיצור ז. (זהותו תתברר בהמשך) – נערך
נשף המסכות, שכנראה נערך בפעם הראשונה שנה קודם לכן (1900). באותן שנים הייתה ורשה עדיין חלק
מהאימפריה הרוסית, שלא ממש קידשה זכויות אזרח, ומי שרצה לערוך אספה או אירוע גדול נדרש להוציא רישיון מיוחד מ'כבוד שר השוטרים'. הרישיון ניתן לארבעה אישים הנזכרים בשמם: עו"ד יאשינאווסקי,
המו"ל נ"ס והדוקטורים משורר ומ' לוריא. מי היו אנשים אלה?
ישראל איזידור יָסינובסקי (1917-1842), היה עורך דין ורשאי ידוע, פעיל ב'חובבי ציון' וממארגני ועידת קטוביץ, ואחר כך מקורב להרצל ופעיל בהסתדרות הציונית העולמית; המו"ל נ"ס הוא כמובן העיתונאי האגדי נחום סוקולוב (1936-1859), שהיה אז המוציא לאור והעורך של 'הצפירה'; ד"ר יוסף משורר (1914-1868) היה כימאי, מתמטיקאי, משורר ופעיל תרבות ידוע; ד"ר מ' לוריא, הוא ככל הנראהד"ר יוסף לוריא (1937-1871) והמ' היא טעות הדפסה. לוריא גם הוא היה איש ספר ופעיל ציוני, ושש שנים לאחר מכן, ב-1907, כבר עלה לארץ ישראל. בראש הועד המארגן ('ועד המסדר') עמד 'הסופר המצוין' י"ל פרץ (1915-1851), שהיה אז בן חמישים בדיוק.
המארגנים והשחקנים ('עורכי המערכה') הגיעו כבר בשעה שש
בערב. האורחים החלו לזרום משעה תשע בערב, ועד השעה אחת-עשרה ('עשתי עשרה') כבר היו באולמות 'העמק' כ-1,600 איש! 'אכן סימן טוב הוא לסופרינו כי כה רבו מוקיריהם'...
את פני הבאים קידמו נערות שמכרו פרחים ושולחנות עמוסי 'משלוח מנות'. סלסילות ה'משלוח', שהוכנו בצורת ספר ועליו שני עטי זהב, כללו בתוכן דברי מתיקה – שוקולד ודבש ('נוֹפֶת'). המחיר – שקל אחד. כמה שווה שקל? האם הכוונה לרובל? לא ברור.
עתה דמיינו לעצמכם את קהל החוגגים – הגברים בחליפות שחורות,
ו'בנות ישראל הנאות' בשמלות נשף לבנות – ממלאים את אולמות 'העמק השווייצרי'.
תהלוכת התחפושות החלה בחצות. מה לא היה שם? החל ממראות התנ"ך (המרגלים נושאים אשכול ענבים, מרים, דבורה, בת יפתח והמלכה אסתר) ועד לתחפושות של עדות ישראל ותפוצותיהן – גליציאנרים, טורקים, קווקזים ו'קולוניסטים', כלומר יהודים עובדי אדמה, אנשי העלייה הראשונה, שכבר גרו בארץ ישראל. לא ברור לי מיהו 'היהודי הבורי גבה הקומה וחסון
כאלון', אבל 'איש ישראל מחינא ועבריה חינאית' הם כמובן זוג המחופש ליהודים מסין.
יהודים סינים בקאיפנג בתחילת המאה ה-20 (מקור: ויקיפדיה)
אחרי תהלוכת התחפושות, החלו המופעים ('תמונות חיות'). החזיונות עסקו בנושא היקר ללב הצופים: גלות ושיבת ציון. וכך התחלפו 'התמונות' מחזון העצמות היבשות ועד הקמת המושבות בארץ ישראל. לאחר מכן היו 'מחולות המחנים', כלומר ריקודי מעגל של בני הנוער. המבוגרים ניגשו אל 'שולחנות המשתה', אכלו מעט ושילמו לא מעט...
כפי שקורה בדרך כלל, גם כאן לא נערכו כנדרש. האוכל שהכינו המארגנים (תשלום נוסף) הספיק ל-250 איש בלבד.
כדאי לשים לב לעיוור הסובב בקהל וילדה קטנה מכוונת את דרכו. העיוור מתואר כ'צנא דמלי שירי עם', כלומר סל מלא בשירים. מיהו אדם זה? האם מדובר בעיוור 'אמתי' או שמא גם הוא מחופש?
בזמן הארוחה נישאו אחד-עשר נאומים (!), 'על הכוס'. אמנם, דבריהם נשמעו רק בקושי בגלל הרעש שבחוץ (יותר מאלף אנשים נשארו בלי אוכל), אבל מי שהיה 'קרוב לצלחת' (תרתי משמע), בוודאי הצליח לשמוע וליהנות מה'אמרות השנונות'.
מי ומי היו הנואמים? עורך הדין יוליאן קאָהן (כהן), ראשון הדוברים, היה חבר מועצת הקהילה ופעיל ציוני נלהב, שעמד בראש אגודות ציוניות ואף היה מעורב בפתיחת המכון למדעי היהדות בוורשה.
מיהו הד"ר י' פוזננסקי? לא הצלחתי למצוא עליו מידע כלשהו. אני משער שגם כאן נפלה טעות דפוס והכוונה היא לד"ר שמואל אברהם פוזננסקי (1921-1864), החוקר המפורסם שהיה רב בית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקה.
אחרי י"ל פרץ ונחום סוקולוב (הרנ"ס) נשא את דברו אמיל פרץ, איש
עסקים שהיה מעורב בפעולות רווחה למען נזקקים בוורשה. גרינבוים, שנשא דבריו
בעברית, היה בלי ספק יצחק גרינבוים (1970-1879), אז בן 22 בסך הכל, שנמנה עם מקורביו של י"ל פרץ וכך כנראה זכה לכבוד. לימים היה גרינבוים מנהיג הציונים ו'ברית המיעוטים' בסיים הפולני ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל. על הנריק כהן לא מצאתי מידע רב, פרט לכך שהיה חבר בהנהלת הבורסה
בוורשה; 'אשכנזי מדובנא' הוא כנראה פעיל ציוני בשם זלמן אשכנזי, שגר בעיירה דובנא שבוולין; 'מזכיר העדה גראסגליק' הוא שלמה גרוסגליק (1904-1861), שהיה מזכיר הקהילה בוורשה ועיתונאי לעת מצוא, שפרסם מאמרים בעברית וביידיש. פרייד הוא מאיר יעקב פרֶייד (1940-1871), מוכר ספרים מפורסם בוורשה, שגם כתב בעברית וביידיש וגם עסק בתרגומים לעברית. לימים עלה פרייד לארץ (1932) וגר בתל-אביב. הנואם האחרון היה עורך דין שלמה זיידֶמן, לימים
מזכיר הקהילה בוורשה.
בעוד בעלי הממון סועדים את ליבם לקול נאומים ציוניים שנונים או משמימים, החלו
באולם השני ריקודי 'זוגות זוגות'. מעל הבמה שרה מקהלה ובפינה אחרת קרא 'אחד
מבעלי החידודין' מברקים שנונים 'ומילי דבדיחותא'. הריקודים נמשכו עד עלות השחר, ובלשונו של הכותב – 'עד אחרי קריאת שמע של שחרית'.
על הכתבה חתם ז., הלא הוא הפֶליֵיטוניסט הקבוע של 'הצפירה' ישראל חיים זגורודסקי (1931-1864), סופר פורה בעברית וביידיש, שהיה גם עוזרו וממלא מקומו של סוקולוב בעריכת העיתון (תודה לדרור שגב על הזיהוי).
