הלל זלטופולסקי והתרבות הערבית, בוקי בן יגלי והרצל

א. זלטופולסקי 

יעקב וימן, קורא ותיק של הבלוג, כתב לי: 'מאז שהתמכרתי לבלוג שלך – במקום לחפש כסף על המדרכה אני קורא שלטי רחוב'... ואכן הוא העלה דג שמן בחכתו.

מתברר כי שיכול תמים של אות אחת עשוי לשנות את המידע מן הקצה לקצה. הנה דוגמה משכנעת, שכמעט ולא תיאמן, מרחוב זלטופולסקי בתל אביב.

הלל זלטופולסקי (1932-1868)

הלל זלטופולסקי היה סופר, איש עסקים אמיד ונדבן למפעלי תרבות (בעיקר להוצאות ספרים ולעיתונות היהודית). הוא היה בעל תעשיות סוכר מהגדולות באימפריה הרוסית ובו בזמן ציוני נלהב וחובב עברית מושבע. בתו הייתה שושנה פרסיץ, חברת כנסת ואשת חייל, שעליה נכתב בבלוג לא מעט (כאן וגם כאן).

סופו של זלטופולסקי היה רע ומר. בדצמבר 1932 הוא נרצח ביריות בפריז, בידי צרפתי קשיש שהיה אחד מעובדיו. שמונה חודשים אחר כך, ערב ראש השנה תרצ"ד, הובאה גופתו לקבורה בהר הזיתים בירושלים.

אתר הר הזיתים

נניח לעובדה שזלטופולסקי נולד בתרכ"ח (1868) ולא בתרכ"ט (1869) ומת בתרצ"ג ולא בתרצ"ב, ונשים לב במה מפאר אותו השלט, שאגב מופיע כמה פעמים ברחוב.

'ממחזיקי התרבות הערבית'?! זו בטח קונספירציה של 'הקרן החדשה לישראל'.

סמולנים!

צילום: יעקב וימן

ב. בוקי בן יגלי

רחוב יש בתל אביב ושמו 'בוקי בן יגלי'. ילדי תל אביב לדורותיהם שיבשו את שמו ל'בוקי בן מוגלי', הילד היתום שגודל בידי משפחת זאבים, שבדה מלבו רודיארד קיפלינג ב'ספר הג'ונגל', אבל מאחורי השם המוזר עמד איש אמיתי, בשר ודם.

מקורו של השם הוא מקראי: 'וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי' (במדבר, לד 22). 'יָגְלִי' בקמץ קטן, ולכן יש להגות: יוֹגְלִי. אך הרחוב אינו קרוי על שמו של נשיא שבט דן, אלא על שמו של הרופא והסופר היהודי- רוסי ד"ר יהודה ליב קצנלסון (1917-1846), שבחר שם זה כשמו הספרותי.

תחת שם זה כתב קצנלסון סיפורים (שירת הזמיר, 1894) מחקרים (התלמוד וחכמת הרפואה, 1921) ובעיקר ספר זיכרונות יפהפה, מה שראו עיני ושמעו אזני: זכרונות מימי חיי (מוסד ביאליק, 1947).


מדוע בחר דווקא בשם זה? על פי עדותו של העיתונאי בן ציון כץ, זה היה לגמרי במקרה:

על פיליטונים וסיפורים היה קצנלסון חותם בשם בוקי בן יגלי. כינויו זה היה דבר שבמקרה. פעם נכנס אצלו [יהודה לייב] קנטור [עורך העיתון היום] וביקש ממנו לכתוב פיליטון בשביל העיתון 'רוּסְקי ייֶוְרֶיי'. קצנלסון ניאות לו ואמר, שיש בדעתו לחתום בפסיבדונים. אמר קנטור: נפתח את התנ"ך במקום שמצויים בו שמות הרבה והשם הראשון המתאים יהיה לך לפסיבדונים. נתקלו עיניהם בשם 'בוקי בן יגלי' ובחרו בו, וכך דבק כינוי זה בד"ר קצנלסון עד סוף ימיו. [דוד] פרישמן חרז אחרי כן לפסיבדונים זה את הביטוי 'אשר צָג לי', וקצנלסון באחד ממכתביו לפרישמן כתב: 'בכל פעם שאזכיר את הכינוי 'בוקי בן יגלי' אזכור את החרוז שלך 'אשר צג לי'. 

(מה שראו עיני ושמעו אזני, עמ' 178).

פרישמן מן הסתם הגה את החרוז כדרך ההברה האשכנזית 'צוֹג לי' (ופשר החידוד מתקשר כמובן ב'ברכת בתולים', ואכמ"ל).

יהודה לייב קצנלסון, סנט פטרבורג (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

כבר מזמן שמנו לב להבדלים שיש בין סוגי שילוט שונים, בעיקר בין שלטי המתכת או הנחושת הישנים לבין שלטי הפלסטיק המוארים והחדשים יותר. וכך ניכרים ההבדלים בליטון שמו של בוקי בן יגלי: Buki לעומת Bouki, או Yogli לעומת Yagli... במקרה זה השלט הישן נושא את התעתיק הנכון.

צילומים: מנחם רוזנברג

בוקי בן יגלי מת ונקבר בסנט פטרבורג.

צילום: אלנה רוז'נובה

ג. הרצל

יש עיר בארץ שאין בה רחוב הרצל? אבל איך בעצם צריך להגות את השם ולנקד אותו? הֶרְצְל, הֵרְצֶל או הֶרְצֶל? ואיך מאייתים אותו בלועזית?

באשר לשם הלועזי אין בכלל שאלה ואין שום בעיה לפסוק, שכן הרצל עצמו חתם בשם Herzl וכך הוא מוכר ונכתב בכל מקום; התעתיק Hertzel הוא שגוי לחלוטין.

אי אפשר להאשים את טובה הרצל על שהיא רגישה לאיות שם המשפחה שלה, והשלט הזה, שבעיר מגוריה ירושלים, הרגיז אותה.

ומה באשר לעברית? באותן שדרות הרצל בירושלים מוצעות לנו שתי אפשרויות שונות.

צילומים: טובה הרצל

ומתברר שלא רק בירושלים אלא גם בחדרה.

כתב לי אורי יעקובוביץ' החדרתי:

השם הרצל הוא 'מוקש' צפוי בנוגע לתעתיק שלו לאותיות לטיניות. אני בטוח שגם במקומות אחרים העקביות אינה נשמרת. עברתי לאורך כל רחוב הרצל בחדרה, שהוא רחוב די ארוך (מספר הבתים בו מעל מאה). ברוב המקרים התעתיק הוא Herzl כפי שתואם את המקור הגרמני של השם.  

עם זאת, בכמה מקומות התעתיק הוא Herzel. הגדילה לעשות מחלקת השילוט של העירייה, שלא שמה לב שעל אחד מעמודי השילוט מופיע התעתיק Herzl בצדו האחד, ובצדו האחר Herzel. 

עד להיכן תגיע הפרטאצ'יה הזאת?! זו בורות, חוסר אכפתיות ואולי גם ביטחון עצמי מופרז. 

צילומים: אורי יעקובוביץ'

ומה בחיפה? רון מנדל מדווח כי בעירו יש שלושה רחובות וחצי על שם הרצל: רחוב הרצל, רחוב פינת הרצל (שהוא רחוב בפני עצמו עם מספור בתים עצמאי), ורחוב הרצליה. החצי הוא של רחוב תל אביב, שמקור שמו הוא, כמובן, בתרגום ספרו של הרצל.

והנה , לא רק שהתעתיק הלועזי משובש, אלא שגם תיעתקו את המילה 'פינת' – שהיא כשלעצמה לא כל כך מובנת (איך רחוב יכול להיות פינה?) – בניגוד לרחובות אחרים ששם נהוג לתרגם corner.

קשה להכריע בשאלת ניקוד השם 'הרצל' (שמקורו בשם הרץ או הרש / הירש), ומן הסתם אפשר בשתי הצורות. חיפשתי בספרות הילדים על הרצל, איך ניקדו שם? והתשובה הבלתי נמנעת היא: כל אחד איך שהתחשק לו...

הנה כמה דוגמאות.

לוין קיפניס, למשל, בחר לנקד את האות צ' בצירה (ספר משנת 1930):

ווינרס מכירות פומביות

ואילו עודד בורלא ניקד את הצ' בשווא (ספר מ-1992):

וכמותו גם דבורה עומר (1998):

ואיך מנקדים במסעדות ובדוכני פלאפל?

בפלאפל של הרצל במודיעין מנקדים בשני סֶגולים:

ואילו בהרצל בר ברחובות הלכו על ניקוד שוואי:

פרנסות מהתנ"ך: גור בארץ, חלום יעקב, שירת הים, אבני חושן ונזמים

א. נדל"ן לחרדים

סוכנות תיווך נדל"ן חיפנית, שמתמחה בציבור החרדי, מתגדרת בשם נאה מהתנ"ך: 'גּוּר בָּאָרֶץ', ראשיתו של הפסוק 'גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ' (בראשית, כו 3). אולי גם עם קריצה מיוחדת לחסידי גור...

צילום: יגאל קורן

ב. משהו חלומי

יעקב חלם על סולם שמוצב בארץ וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו.

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ (בראשית, כח 15-10).

על מה חולמים אלה שאוכלים את המאפים של הקונדיטוריה 'חלום יעקב'?

אולי על כדור פורח והנה לחמניות וקרואסונים עולים ויורדים בו...

צילום: דוד אסף

ג. שירת הים

'שירת הים' היא כמובן פרק ההודיה שאמרו בני ישראל היוצאים ממצרים לאחר שנקרע בפניהם ים סוף (שמות, פרק טו).

כמה יפה הוא השימוש בשם זה לחנות דגים ברחובות ולמלון בוטיק בטבריה, על שפת ים כנרת.

חנות דגים ברחוב הרצל, רחובות

מלון שירת הים בטבריה

ד. אבני החושן

בול 'אבני החושן', 2012 (התאחדות בולאי ישראל)

את שתים עשרה אבני החושן רכס על חזהו הכהן הגדול. בירושלים ממשיכים את המסורת ומותחים את אבני החן הללו מתקופת המקרא גם לעסקי מצבות וקבורה.

צילום: מנחם רוזנברג

ה. נֶזֶם עַל אַפֵּךְ

בחנות התכשיטים 'מלכה' שברחוב דיזנגוף בתל אביב בחרו לעטר את הקיר בפסוק נאה מספר יחזקאל, טז 13-12:

וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף.

צילום: איתמר לויתן

למרבית המזל חסכו בעלי החנות מלקוחותיהם את פסוקי ההמשך הבוטים, שבהם השתלח יחזקאל באותן נשות ירושלים בוגדניות...

הנה מבחר מהם (פסוקים 25-15):

וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תַּזְנוּתַיִךְ עַל כָּל עוֹבֵר לוֹ יֶהִי. וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ בָּמוֹת טְלֻאוֹת וַתִּזְנִי עֲלֵיהֶם לֹא בָאוֹת וְלֹא יִהְיֶה. וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי בָם. וַתִּקְחִי אֶת בִּגְדֵי רִקְמָתֵךְ וַתְּכַסִּים וְשַׁמְנִי וּקְטָרְתִּי נָתַתְּ לִפְנֵיהֶם ... וַתִּקְחִי אֶת בָּנַיִךְ וְאֶת בְּנוֹתַיִךְ אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי וַתִּזְבָּחִים לָהֶם לֶאֱכוֹל הַמְעַט מִתַּזְנוּתָיִךְ ... וְאֵת כָּל תּוֹעֲבֹתַיִךְ וְתַזְנֻתַיִךְ לֹא זָכַרְתְּ אֶת יְמֵי נְעוּרָיִךְ בִּהְיוֹתֵךְ עֵרֹם וְעֶרְיָה מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֵךְ הָיִית ... אֶל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ וַתְּתַעֲבִי אֶת יָפְיֵךְ וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנוּתָיִךְ. וַתִּזְנִי אֶל בְּנֵי מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ גִּדְלֵי בָשָׂר וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנֻתֵךְ לְהַכְעִיסֵנִי. 

בעקבות שלום עליכם בניו יורק (א)

מנחת ידידוּת והוקרה לפרופסור אברהם נוברשטרן

עם קבלת פרס מנדלי מוכר ספרים לספרות בלשון יידיש

א. שלום עליכם באמריקה

לא רק פוצ'ו (מרשימה קודמת בבלוג), גם אני ביקרתי (פעמיים) בבית הקברות 'הר הכרמל' (Mount Carmel Cemetery) שבניו יורק ועמדתי נרגש מול מצבתו של שלום עליכם ורעייתו, 'פֿרוי שלום-עליכם' (גברת שלום עליכם), וגם מול מצבותיהם של שאר הסופרים, המשוררים, ההיסטוריונים והאישים הנודעים, שנקברו לצידו ומקיפים אותו כשומרים נאמנים. היום, כמובן, קל מאוד להגיע לשם ולהתמצא – יש אינטרנט ויש 'ווייז' – אבל באותם ימים רחוקים (1991) זה היה מבצע מסובך.

אך לפני שנגיע לבית הקברות ולסיפורן של המצבה ושל הכתובת השירית שנחקקה עליה ביידיש ובעברית, נשאל מה בכלל הביא את שלום רבינוביץ (1916-1859) – הוא שלום עליכם, הדמות הספרותית שהפכה לפרסונה של ממש – לאמריקה? 

שלום עליכם, אשתו אולגה (הוֹדְל) ובנם הקטן נוּמָה (נחום) הגיעו בפעם הראשונה לחופי ניו יורק בסוף אוקטובר 1906, לאחר שנמלטו מקייב, עיר מגוריהם, בתחילת חודש נובמבר 1905, בעקבות פוגרום שבו נהרגו כמאה יהודים. מאז עזבו בבהלה את רוסיה ועד בואם לניו יורק נדדו כל בני המשפחה המורחבת במשך כשנה בערי מרכז ומערב אירופה (למברג, ז'נווה, לונדון). שלום עליכם התפרנס אז בעיקר מהתשלומים הזעומים של שכר הסופרים ששלחו לו העיתונים שפרסמו את סיפוריו החדשים, ומנשפים ספרותיים שבהם קרא מיצירותיו. מקצת מן החוויות שצבר אז שיקע שלום עליכם מאוחר יותר ברומן הגדול כוכבים תועים ('בלאָנדזשענדע שטערן') ובסיפור הגירת משפחתו של מוטל בן פייסי החזן לאמריקה. מסעותיו תוארו בפירוט בספר הנהדר הראשונים כבני אדם, שחיבר חתנו יצחק דב ברקוביץ (1967-1885), שנלווה אליו ברוב נדודיו והעריצו ללא גבול. 

על אף הפרסום הבינלאומי הרב שכבר זכה לו, היה שלום עליכם, ככלות הכול, פליט יהודי מרוסיה. אחד מני רבים, שתחושת המחנק והחרדה הקיומית אפפה והניעה אותם. וכך מצא עצמו הסופר המפורסם בין רבבות יהודים אחרים, שהיו חלק מגלי ההגירה האדירה ששטפו את חופי אמריקה באותן שנים. למרבית המזל, הכניסה ל'די גאָלדענע מדינה' (ארץ הזהב) הייתה אז עדיין חופשית וקלה יחסית (החמרת חוקי ההגירה האמריקניים הגיעה לשיאה רק ב-1924 בעקבות חקיקה מיוחדת).

בניו יורק פגש שלום עליכם בעיתונאים, במו"לים ובאמרגני תיאטרון, שאומנם קיבלו את פניו בהתלהבות והבטיחו לו עולם ומלואו. בפועל הם לא השכילו להציע לו מקורות קיום מספיקים על מנת שיוכל גם להמשיך וליצור כסופר ומחזאי וגם לפרנס את משפחתו. שלום עליכם, ככל שהיה תמים ושוחר טוב ביסודו, קלט תוך זמן לא רב את רוחה של האליטה היהודית הניו-יורקית החדשה – הוא זיהה בה את השטחיות ואת הצביעות, ובז לה. הוא לא ראה באמריקה בית אמיתי או מקום שבו יוכל לפתח את יצירתו. בכל גופו ורוחו היה שלום עליכם יהודי מזרח-אירופי טיפוסי, בן תחום המושב הרוסי – שם היה מקור ההשראה שלו, שם היה קהל הקוראים שלו, ואל היהודים שחיו שם כיוון את יצירותיו. 

וכך, לאחר שבעה חודשים, ביוני 1907, עזב את אמריקה וחזר לנדודיו באירופה. לרוסיה חזר רק פעמיים, לביקורים קצרים (ב-1908 וב-1914), הן משום שחתנו ברקוביץ נמלט מהגיוס לצבא הרוסי והיה צפוי להיאסר, הן בשל מחלותיו התכופות, שהצריכו שהות כמעט בלתי פוסקת בבתי הבראה ומרפא באיטליה, בגרמניה ובשווייץ.

שיר ברכה שחיבר יצחק מרדכי רוֹזֶט 'ליום מלאת עשרים וחמשה שנה
לכהונתו הספרותית' של שלום עליכם, קייב 1908

בדצמבר 1914 – תוך בריחה מאימי מלחמת העולם הראשונה שזה עתה ההתחילה – הגיע שלום עליכם בפעם השנייה לניו יורק. זה היה מסע רב טלטולים והרפתקאות שעבר דרך גרמניה, שוודיה ודנמרק. חולה, תשוש ומר נפש קבע שלום עליכם את מקומו בשכונת הארלם, שבאותם ימים גרו בה יהודים רבים.

דירתו הראשונה הייתה בשדרות לֶנוֹקס 110 פינת רחוב 116. 'יש לנו דירה עם מטבח, עם חדרי שינה, עם חדר אוכל, ואפילו רהיטים', כתב שלום עליכם לבתו לְיַאלי ב-19 בדצמבר 1914 (הראשונים כבני אדם, תשי"ט, עמ' שלד). 

שדרות לנוקס (Lenox Ave) נקראות היום על שמו של המנהיג האמריקני-אפריקני מלקולם אקס (Malcolm X Blvd), אך בית מגוריו של שלום עליכם עומד על מכונו עד היום ללא שינוי של ממש בחזותו החיצונית. בפברואר 2012, כמעט מאה שנים אחרי כן, ביקרתי בו. נלווה אליי עמיתי חוקר הספרות העברית פרופסור חנן חֶבֶר. 

זה הבית:

צילומים: דוד אסף

באיזו קומה גר שלום עליכם? אין לדעת... 

ניצלנו הזדמנות שבה אחד מדיירי הבניין נכנס פנימה, ובעקבותיו נכנסנו גם אנו. מי יודע, אולי שמו עוד רשום על אחת מתיבות המכתבים?

על תקרת המבואה גילינו תמשיח קיר מעניין, שאין לדעת בן כמה הוא.

גם הרצפה ישנה וכזהו גם גרם המדרגות. אולי פגשו את מדרך נעליו של שלום עליכם?

ליד גרם המדרגות הצטלמנו למזכרת. שלום עליכם כבר לא גר כאן, אבל צליינים חילוניים עדיין עולים אליו לרגל.

גם בדירתו הקטנה שבהארלם, חייו של הסופר האנין והחולה היו קשים מנשוא. 

הוא נדד בנשפי הקראה מיצירותיו, בין הלואר איסט-סייד לבין מלונות הנופש הגדולים שבהרי הקטסקיל, התבזה בחיזור אחר פתחי מערכות העיתונים ביידיש ומנהלי התיאטרונים, שהבטיחו הרבה וקיימו אך מעט, והתגעגע עד כלות לילדיו שנשארו באירופה – למיכאל-מישָׁה (הבן הראשון) ואֶמָּה שנותרו בקופנהגן, ולבתו לְיַאלִי ובעלה מיכאל קויפמן שחזרו לאודסה. 

ב. על-מוּת לַבֵּן: מותו של מיכאל רבינוביץ

בראשית שנת תרע"ו (12 בספטמבר 1915) מת מישה, בנו הראשון של שלום עליכם ואהוב ליבו. מישה נולד ב-1889 ובן 26 היה במותו.

מסתורין אופף את מותו של מישה. קודם להגירת המשפחה לאמריקה שהו כולם כארבעה חודשים בקופנהגן בירת דנמרק. משיצאו סוף סוף בדרכם לאמריקה, מישה ואֶמָּה לא הצטרפו אליהם ונשארו בקופנהגן. מישה היה חולה, ואמה (ילידת 1888 ואז בת 26) התנדבה להישאר ולהשגיח עליו. הוא אושפז בבית חולים דני בקופנהגן, ובמברק ששלחה אֶמָּה להוריה שבניו יורק היא כתבה בקיצור נמרץ כי מישה מת בבית החולים משחפת. 

היא לא סיפרה את האמת. מישה, ככל הנראה, שלח יד בנפשו. זה היה סוד נורא שנשמר מפני ההורים, כדי שלא לצערם עוד יותר, אך רמזים לו פזורים פה ושם.

שלום עליכם, בנו מישה ואברהם אליהו לוברסקי, מוֹנְטְרֶה, שווייץ, 1912
(דאָס שלום-עליכם-בוך, עמ' 103)

בין כך ובין כך, מותו שבר את לב הוריו. 'איך טראָג אַ טויטן-אָרון אין מײַן נשמה' (אני נושא בנשמתי ארון מתים), כתב שלום עליכם לבתו ליאלי ב-21 בספטמבר 1915, 'און איך וועל אָט דעם אָרון אַוועקטראָגן מיט זיך אין קבֿר אַריין' (ועם ארון המתים הזה ארד לקברי שלי) (דאָס שלום-עליכם-בוך, עמ' 128).

את כאבו הנורא ואת רגשות האשמה שחש שיקע בכתיבת צוואה, שהיא מן המיוחדות במינן בתולדות ספרות הצוואות העברית (הנוסח המלא של הצוואה יובא בחלק השני של הרשימה). הימים כבר היו ימי המלחמה הגדולה ובתנאים ששררו אז לא יכול היה שלום עליכם לחזור לאירופה, לעלות לקבר בנו ולדאוג להקמת מצבה. בצוואה שחיבר לאחר שנודע לו האסון, למוחרת יום כיפור תרע"ו, הוא ביקש מילדיו שידאגו לכך: 

היום, מחרת יום הכיפורים, עת תקופת שנה חדשה החלה ואסון גדול קרה את ביתי – מת בני בכורי מישה (מיכאל) רבינוביץ והוריד אתו אל קברו חלק מחיי ... אם לא יהיה סיפק בידי להציב מצבה על קבר בני ... שמת זה עתה בקופנהגן, יעשו זאת יורשיי ביד רחבה. וביום פטירתו, מדי שנה בשנה, ייקרא קדיש אחריו ויחלקו ח"י כתרים צדקה לעניים.

היכן נקבר מישה ומה נכתב על מצבתו? שאלה זו סקרנה אותי ולא מצאתי לה תיעוד במקורות מודפסים. לאחר בירורים שונים נודע לי כי הוא כלל לא נקבר בקופנהגן!

מישה מצא את מנוחתו האחרונה בבית הקברות היהודי בעיר מָאלמוֹ שבשוודיה. מֵצר ארסונד מפריד בין שתי הערים ושתי המדינות, והדרך היחידה להגיע מקופנהגן הדנית למאלמו השוודית הייתה אז דרך מעבורת (רק בשנת 2000 נפתח גשר ארסונד, שמוכר היטב לצופי סדרת המתח 'הגשר').

הצלחתי לקבל שתי תמונות חדות ומעודכנות של המצבה, אחת שצילם דב-בער קוטלרמן מאוניברסיטת בר-אילן, והשנייה שצילם מאגנוס רז שגר במאלמו. פגעי מזג האוויר הצפוני ניכרים היטב על המצבה. אותיותיה נשחקו ורק בקושי ניתן לקרוא כמה שורות ממנה.

צילום: דב קוטלרמן

צילום: מאגנוס רז (ותודה לעלי כהן מקופנהגן)

זה מה שהצלחתי לקרוא: 

פ"נ / אלימלך מיכאל ראבינאוויץ / בן שלום עליכם / נולד בקיוב ... בחשון ה'תר"ן / נפטר במאלמה ה' תשרי התרע"ו / תנצב"ה

אכן, למישה היו שני שמות עבריים והראשון שבהם היה 'אלימלך'. הוא נקרא כך על שם הסבא אלימלך לוֹיֶב, אביה של אולגה. בשורה התחתונה של הכיתוב הלועזי גם אפשר לקרוא את תאריכי הולדתו ופטירתו: 6 בנובמבר 1889 (י"ב בחשון תר"ן) – 12 בספטמבר 1915 (ד' בתשרי תרע"ו). אך העובדה הלא ידועה היא שמישה מת במאלמו וגופתו לא הועברה מקופנהגן לקבורה שם. הדבר מפתיע, משום שממכתביו של שלום עליכם עולה כי הוא היה משוכנע שבנו נקבר בקופנהגן.

מה הביא את מישה לעזוב את קופנהגן ולנסוע למאלמו? האם נסע לשם בעצמו שלא בידיעת אחותו? מי דאג לקבורתו שם ומתי, ומדוע עובדה זו לא נרשמה בספרות הזיכרונות הענפה על שלום עליכם ובני משפחתו? 

את כל זאת לא נדע לפי שעה, ואולי יש כאן חומר לסיפור מתח טוב עם סוף עצוב.

'כדי להפיג את חריפות הכאב', כתב ברקוביץ, 'שינה [שלום עליכם] את מקום ישיבתו: עבר מהארלם לדור בברונכס, ברחוב קאֶלי 968, בדירה רחוקה משאון הכרך ... ואולם שינוי המקום הועיל מעט' (הראשונים כבני אדם, עמ' שמב). מכאן ואילך הלך גופו של שלום עליכם ודעך בייסורים. על ערש מותו עוד המשיך לטוות את הרפתקאותיו של מוטל בן פייסי בניו יורק, והפרק האחרון – שלא הספיק להשלימו – נשא את הכותרת 'מיר מופֿן' ׁ('אנו משנים מקום' בתרגומו של ברקוביץ)... 

הבניין המקורי בשכונת ברונקס, ברחוב קֶלִי 968 (Kelly), כבר אינו קיים.

ג. מסע הלוויה 

ביום שבת, י' באייר תרע"ו (13 במאי 1916), כחצי שנה לאחר מות בנו, מת שלום עליכם בן ה-57 בדירת מגוריו ברחוב קֶלִי. ביום ראשון, בישרו הכותרות הראשיות של עיתוני היידיש בניו יורק על מותו של הסופר הנערץ וקראו להמונים לחלוק לו כבוד אחרון, להשתתף בלוויה ולהשבית את כל העסקים היהודיים במהלכה.

פֿאָרווערטס, 14 במאי 1916

וואַרהייט, 14 במאי 1916

ייִדישעס טאַגעבלאַט, 16 במאי 1916

ביום שני, 15 במאי, בשעה תשע בבוקר, החל מסע הלוויה בבית מגוריו ברחוב קֶלי. מחוץ לבית כבר המתינו מאות אנשים.

המונים צובאים על פתח ביתו של שלום עליכם (דאָס שלום-עליכם-בוך, עמ' 373)

מרחוב קלי הובל הארון אל בית הכנסת המפואר 'אוהב צדק' (Ohab Zedek), שנוסד בידי יהודים יוצאי הונגריה ובו נהג שלום עליכם להתפלל מפעם לפעם. הוא בחר בבית כנסת זה בעיקר בזכותו של החזן המהולל יוסלה רוזנבלט, שהפך את 'אוהב צדק' למוקד משיכה לאוהבי החזנות. בית הכנסת שכן ברחוב 116 West, מס' 18 (בין לֶנוֹקס לשדרה החמישית), וכשהארון הוכנס פנימה פתח יוסלה, מלווה במשוררי המקהלה, בתפילת 'אל מלא רחמים'.

בשערי בית הכנסת 'אוהב צדק' (דאָס שלום-עליכם-בוך, עמ' 374)

בית כנסת אוהב צדק, בערך 1910 (Harlembespoke)

בשנת 2002, כשגרתי כמה חודשים בניו יורק, חיפשתי את שרידי בית הכנסת 'אוהב צדק'. בית הכנסת עזב את מקומו בהארלם כבר בשנת 1926 ועבר למשכנו הנוכחי במנהטן (רחוב 95 מערב, מס' 118). המבנה עצמו נמכר לכנסייה הבפטיסטית. היו ימים שלא חשבו שזו בעיה גדולה... כשביקרתי שם הבניין היה בשיפוצים.

בכל זאת, עוד ניתן היה להבחין בשרידי החזית המקורית של הבניין, בקשת, בגמלון ובמגיני דוד ששרדו בראש שני הצריחים.

צילומים: דוד אסף

נחזור ללווייתו של שלום עליכם.

מבית הכנסת נסע הארון, בכרכרה רתומה לשני סוסים, דרומה לאורך השדרה החמישית ואחר כך דרך שדרת מדיסון והשדרה השנייה, אל משכנות היהודים אשר בלואר איסט-סייד. הארון נסע ברחובות איסט האוסטון, אלדריג', קאנאל ואיסט ברודוויי, ועשרות אלפי יהודים תושבי ניו יורק והסביבה, שנענו לקריאת העיתונים, באו ללוות את הסופר הנערץ בדרכו האחרונה. מאות שוטרים שמרו על הסדר הציבורי, ועל פי הדיווחים השונים, שנטו להגזים, אפשר להעריך שקרוב ל-200,000 איש השתתפו בלוויה (מתוך כמיליון וחצי יהודים שגרו אז בניו יורק!). זו הייתה הלוויה הגדולה ביותר בתולדות יהודי ניו יורק.

הנה כמה תמונות ממסע הלוויה בחוצות מנהטן:

ויקיפדיה

אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית

טקס האשכבה נערך בשעה אחת בצוהריים בבניין ה-Educational Alliance באיסט ברודוויי 197, בנוכחות כשש מאות איש ש'זכו' בכרטיס כניסה לאולם. כאן ספדו לו הרב הרפורמי יהודה לייב מאגנס, שעמד אז בראש ארגון 'הקהילה' היהודית בניו יורק (The Kehillah), שנאם באנגלית; פרופ' ישראל פרידנלנדר מבית המדרש לרבנים, שנאם בעברית; הדרשן הציוני המפורסם צבי הירש מסליאנסקי, הסופר יהואש והמחזאי דוד פינסקי, שנאמו ביידיש. אחר כך גם הוקראה צוואתו של הנפטר. לאחר שהסתיים הטקס עשתה השיירה את דרכה ברחובות הקטנים של הלואר איסט-סייד וחצתה את גשר ויליאמסבורג, בואכה ברוקלין.

בשעה 15:45 הגיעה שיירת האבל אל בית הקברות 'הר נבו' (Mount Neboh Cemetery). בטקס הקבורה השתתפו כ-4,000 איש. שלום עליכם נטמן בחלקת הקבורה של מתפללי בית הכנסת 'אוהב צדק', לא הרחק ממקום קבורתו הנוכחי ב'הר הכרמל' (על כך, ביתר פירוט, ברשימה הבאה). על קברו הספידוהו הסופר הצעיר שלום אש, המשוררים אברהם רייזן ומוריס וינצ'בסקי, והמנהיגים הציוניים ליאו מוצקין, נחמן סירקין ושמריהו לוין. החזן יוסל'ה רוזנבלט ערך את תפילת האזכרה ונוּמָה (נחום), בנו בן ה-15 של שלום עליכם, אמר 'קדיש' בבכי מר. האלמנה אולגה ובתה הבכורה טיסי (ארנסטינה), רעייתו של י"ד ברקוביץ, התעלפו. בשעה 16:20 הסתיימה הלוויה ואט-אט התפזר הקהל העצום.

תם פרק בתולדות ספרות יידיש המודרנית.

מסע הלוויה תואר בפרוטרוט בעיתונות היידיש (למשל בפֿאָרווערטס: כאן וכאן) וגם בניו יורק טיימס (16 במאי 1916), כולל תרגום ראשון לאנגלית של כמה שורות מהאפיטף:

ניו יורק טיימס, 16 במאי 1916

נספח: איורי אֵבֶל בכתב העת 'דער גרויסער קונדס'

ב-19 במאי 1916, שלושה ימים לאחר הלוויה, הופיע בניו יורק גיליון חדש של השבועון ההומוריסטי ביידיש דער גרויסער קונדס (השובב הגדול).

שער הגיליון לבש אֵבֶל. הליצנים-השדונים, שפרצופיהם המחייכים נדפסו דרך קבע בשער, מליטים פניהם בצער, והכותרת הראשית, בין שני נרות נשמה, היא 'אונזער טרויער און אונזער שטאָלץ' (צערנו וכבודנו). את השער צייר ליאון ישראל, המאייר הקבוע של העיתון, שנודע בשם העט שלו לאָלאַ (LOLA).

תחת הכותרת 'זײַן ירושה' (ירושתו) מעביר שלום עליכם את קולמוס הסופרים ל'יונגען ליטעראַט' (סופר צעיר) ואומר לו 'הנה לך העט שלי, אבל שמור עליו טהור כפי שמסרתי לך אותו'. הכתובת על התיק של שלום עליכם, 'צוריק פֿון יאַריד' (חזרה מן היריד), מתכתבת עם כותרת ספרו האוטוביוגרפי פֿונ'ם יאַריד.

על המצבות מאחורי קברו של שלום עליכם נכתב 'פה נטמן יהודי פשוט', 'פה נטמן פועל'. נוסחאות שמהדהדות את צוואתו, שבה ביקש להיקבר יחד עם אנשים פשוטים.

במדור הסאטירי הקבוע 'דרײַ אין אַיינס' (שלושה באחד), שבו לגלגו על צדדים שונים בפועלן של דמויות ידועות, לא היה הפעם שום לעג...

חבריו אומרים – כך נכתב מתחת לשלוש התמונות – שהוא יודע לחשל מטבעות זהב מברזל ישן; שונאיו אומרים אותו דבר שאומרים חבריו; והאמת היא ששני הצדדים צודקים...

מהגרוטאות של הז'רגון ('זשאַרגאָן דזשאָנק') מחשל שלום עליכם שפת יידיש של זהב ('גאָלדענע ייִדישע שפּראַך')

טוביה החלבן, גיבורו הנצחי של שלום עליכם, 'יושב שבעה' על ספסל הפוך ומתאבל על מות יוצרו.



'דאָס טעפּל' (הקדירה) הוא מונולוג משעשע מפי אישה ושמה ינטל, שכתב שלום עליכם בשנת 1901. הכתובת על כַּן הפסל היא ציטוט ידוע של שלום עליכם: 'צחוק הוא בריאות... הרופאים מצווים לצחוק'.

איור: שאול רסקין

החלק השני יתפרסם בשבוע הבא ובו יסופר על צוואתו של שלום עליכם, על בית הקברות 'הר הכרמל', על המצבה ועל הכתובת שעליה.

לקריאה נוספת:

תיאור מפורט של הלוויה ומסלולה יש במאמרה של אלן קֶלמן: Ellen D. Kellman, 'Sholem Aleichem's Funeral (New York, 1916): The Making of a National Pageant', YIVO Annual of Jewish Social Science, 20 (1991), pp. 277-304

השוואה בין שלוש לוויות – שלום עליכם, אריק איינשטיין ועובדיה יוסף – ערך דן מירון במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ בשנת 2013: 'שלוש הלוויות – שתי תרבויות'.