 |
| ילדי משפחת טשרנוביץ: יעקב [צור] בן התשע, ימימה [אבידר] בת השש, אלכסנדר [צור] בן כחצי שנה, 1915 |
מיום שעמדתי על דעתי מורגל הייתי לראות את המשפחה אורזת מזוודותיה, קושרת ומתירה סלי נצרים המזומנים בעליית גג, אוספת מטלטליה ונוסעת
(יעקב צור, שחרית של אתמול, עמ' 12).
א. משפחת טשרנוביץ
בסוף נובמבר 2021 עמדו בני משפחת טשרנוביץ הענפה (שאני קשורה אליה מצד אמי, הסופרת ימימה טשרנוביץ) להתכנס ולציין מלאת מאה שנה לעלייתם ארצה. כבר היינו מוכנים לחגיגה רבתי, שופעת מילים וזיכרונות, והנה התרגשה עלינו מגיפת קורונה וטרפה את הקלפים, ולאחריה נפל עלינו רוגזה של המלחמה במזרח אירופה.
והנה, דווקא זו האחרונה הציתה מחדש את זיקתנו לאותם חבלי ארץ, לעשורים הראשונים של המאה הקודמת ולמסע המפרך בן שבע השנים, שעשתה משפחה ציונית שנמשכה בחבלי קסם לארץ ישראל. למזלנו משכו רבים מבני הדור ההוא בעט סופרים והותירו לנו בכתב את סיפור תלאותיהם בשנות מלחמת העולם הראשונה, המהפכות ומלחמות האזרחים באימפריה הרוסית הגוססת.
הדברים שיובאו כאן יעסקו בעיקר במסע, בנדודים ובטלטולים של המשפחה, ממרכבה לרכבת, מנאות דשא למרחבים מושלגים, ליערות אפלים ולפרעות אימים. המשפחה הנודדת מנתה אם ואב, שלושה ילדים וסבתא עיוורת למחצה. הילדה שבסיפור היא אמי, ימימה. מקצת הדברים כבר סופרו. את זיכרונותיו (שחרית של אתמול, ירושלים, עם הספר, 1965) כתב דודי יעקב צור (1990-1906) בהתקרבו לגיל שישים, כאשר מאחוריו קריירה ציבורית ודיפלומטית עשירה והוא מצויד ביכולת המבט לאחור על עברו; ואילו יומניה של אמי ימימה נכתבו החל בגיל עשר, בזמן אמת ובעת התהוותם של האירועים (ימימה [אבידר] טשרנוביץ, יומנים גנוזים מן השנים 1936-1919, תל אביב, דביר, 2003).
בשנת 2019 הוציאה המשפחה לאור בהדפסה פרטית ספר אלבומי ושמו אלה תולדות: סיפורה של משפחת טשרנוביץ, ובו תוארו בהרחבה גלגוליהם של שישה דורות עד ימינו.
במשך שנים רבות כלל לא ידענו – בניהם ונכדיהם של גיבורי המסע, שבעצמם היום הם סבים וסבתות –על המסע והנדודים הללו. בני משפחתנו כמו ניטעו מאז ומעולם בארץ. לשונם הייתה עברית עשירה ומדויקת, אף כי פה ושם התבדחנו על שקיעים שנותרו בה מן הרוסית של ילדותם. למה לא סיפרו? אולי הטראומה הנוראה של מות הוריהם בגיל כה צעיר השכיחה או טמנה עמוק את טראומות המסע ארצה.
גיבורי המסע הם סבתנו בלה לבית פלדמן וסבנו שמואל טשרנוביץ (בעבר איזראליט [ישראלי]; שינוי השם נועד כנראה כדי לחמוק מגזרות הגיוס לצבא הצאר). מוצאה של משפחת טשרנוביץ מעיירה ליטאית ושמה סֶבֶּז'. חמישה בנים ובת אחת נולדו להם: הבכור, והנודע בהם, היה חיים טשרנוביץ, 'רב צעיר', תלמיד חכם וסופר, שכיהן כראש ישיבת אודסה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, ולא נעסוק בו כאן. סבנו שמואל התגלגל לישיבת סלבודקה שבקובנה, שם נתפס להשכלה ולציונות. הוא היה תלמידו של הרב שמואל יעקב רבינוביץ, מראשוני הרבנים הציונים ומייסדי 'המזרחי', ותיאר אותו כמי ש'שום ניגוד. שום סתירה בין רב ובין הציוני לא היה. בבוקר ישב והגה בתפילה ובתורה ... ובערב היינו נאספים בלשכה [הציונית] לדון בשאלות אורגניזאציוניות שונות' (שמואל טשרנוביץ, 'בַּנֹּעַר: רבי שמואל יעקב רבינוביץ', נגיש בפרויקט בן-יהודה). כשהתמנה רבינוביץ לרב בעיירה סופוצקין שבפלך סובאלק (סמוך לגרודנה) ולאחראי ללשכה המחוזית הציונית, הוא הזמין את תלמידו לכהן כמזכירו. כאן היה שמואל עתיד למצוא את רעייתו בלה, הבכורה למשפחת פלדמן, שמנתה חמש בנות ובן. בחשוון תרס"ד (1903) הוצבה בלודז' החופה.
שני גורמים הניעו את המסע שיתואר כאן: הכתיבה העיתונאית שהייתה עיסוקו של סבנו, ומצבה הבריאותי של רעייתו בלה. ונקדים את המאוחר: לאחר שבע שנות נדודים, הגיעה המשפחה ארצה בסוף נובמבר 1921. קצר ימים היה אושרה: בשנת 1928 ניתק פתיל חייה של סבתנו בלה והיא בת 47; כשנה וחצי אחר כך, ביולי 1929, הפילה באחת מחלת המלריה את סבנו שמואל. שניהם טמונים בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב.
ב. תחנה ראשונה: ורשה
את ראשית עבודתו העיתונאית עשה סבא שמואל בוורשה עוד טרם נישואיו, כשהוציא לאור – והוא בן 21 בלבד – חוברת תעמולה ציונית ביידיש. ורשה הייתה מרכז יהודי רוחני, תורני וציוני עוד קודם מלחמת העולם הראשונה. חיו בה ובסביבתה מאות אלפי יהודים – חרדים ושומרי מסורת לצד חילונים מודרניים – שקראו וכתבו יידיש ועברית. פעלו בה הוצאות ספרים רבות, עיתונים וכתבי עת, מכוני מדע, ספריות ומופעי בידור ותיאטרון בשתי השפות, לצד פולנית ורוסית. כל ימיו כתב שמואל ביידיש ובעברית במקביל; ולאחר המלחמה הודפסו מאמריו ביידיש בעיתונים רבי תפוצה כמו הײַנט ומאָמענט בוורשה ומאָרגן זשורנאַל בניו יורק. על מאמריו חתם בשם הספרותי שאימץ לעצמו – ספוג.
 |
| שמואל טשרנוביץ (1929-1880) |
לאחר נישואיהם, עברו שמואל ובלה לזמן מה לקובנה וממנה לוורשה, שם השתתף שמואל בעריכת עולם קטן, שבועון מצויר ונפוץ לבני הנעורים, שהופיע בשנים 1904-1901 בהוצאת 'תושיה', בעריכתם של הסופר ויזם התרבות בן-אביגדור (א"ל שַלקוביץ) וגיסו שמואל לייב גורדון (של"ג).
פרשה מעניינת מתקופת עבודתו בוורשה נגעה לח"נ ביאליק ויחסו לעיתונות הילדים, שנקשרו בה כמה מאנשי הספרות הנודעים דאז. לאחר לא מעט הפצרות, הבטיח ביאליק להעניק מפרי עטו השופע לעולם קטן; אומנם הוא לא קיים את הבטחתו, אולם הודות לכך זכה קהל קוראיו המבוגר לפואמה 'מתי מדבר' (שנכתבה באודסה בשנת תרס"ב), שאותה ייעד ביאליק מלכתחילה כשיר לעולם קטן! וכך כתב ביאליק לזלמן שניאור, שגר אז בוורשה: 'מסור נא לשמואל לייב גורדון, כי את הפואמה "מתי מדבר" החילותי לכתוב בשביל "עולם קטן" ומעשה שטן... יצא מה שיצא' (מצוטט אצל אוריאל אופק, גומות ח"נ: פועלו של ביאליק בספרות הילדים, תשמ"ד, עמ' 87).
במשך שנות הופעתו של עולם קטן לא פרסם בו ביאליק אפילו יצירה אחת, אם בגלל הקרע העמוק שנוצר בינו לבין בן-אביגדור, לאחר ההדפסה הבלתי מוצלחת של שיריו, אם משום שביאליק עצמו הפך למו"ל (הוצאת מוריה) שתכנן להוציא שבועון לילדים. רק לאחר שכמה עורכים ומו"לים הקדימו אותו, השיב לשמואל טשרנוביץ: 'אפשר לָעולם להתקיים במקומנו, ואנחנו נשב ונקבל תענוג ונחת מרחוק' (כ' בשבט תרע"א; מצוטט אצל אופק, שם). 'לָעולם' – תרתי משמע.
הרעיון לחבר את ביאליק לעריכת עיתון לילדים המשיך לקנן במוחו של סבנו כאשר שב לוורשה, לאחר כעשר שנות עבודה בווילנה ובקובנה (להלן). הוא כתב לביאליק על 'רעיון שנפל במוחו ובמוח דוד פרישמן בבת אחת' – להוציא לאור שבועון לילדים בעריכה משותפת של שניהם, פרישמן וביאליק. בשנת 1911 כבר הופיעו במזרח אירופה ארבעה עיתוני ילדים, וביאליק השיב לסבנו תשובה מושחזת ואירונית:
כלום יצאתי מדעתי לשים את עצמי שוטה כל כך ולהוסיף עוד שבועון ... על אלה החכמים שקדמונו? הלא לשחוק ולמנוד ראש נהיה כולנו. הגע בעצמך, 'הפרחים' שבועון בלוגאנסק, 'הירדן' בוארשה, 'השחר' ו'בן השחר' ובן-בנו של השחר, אף הוא בוארשה, ה'מולדת' – ירחון ביפו, וחכה מעט, בעוד שניים שלושה ימים והיו לנו בודאי עוד שניים שלושה – ומי אני ופרישמן נעמוד כי נעמוד בין חכמים כאלה? ואנה תכנס כל השבוּעוֹנוּת הזאת? לא, יקירי, פנה לך אל חכם ממני, אולי יאות לך. אני – לא ירד בני עמכם! (אגרות חיים נחמן ביאליק, דביר, תרצ"ח, ב, עמ' קיז-קיח, 5 בפברואר 1911; על פי אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית, 1948-1900, א, דביר, 1988, עמ' 196).
בשנת 1910 חידש סוקולוב, ממנהיגי הציונות דאז, את הופעת הצפירה בוורשה וקרא אליו את העיתונאי הצעיר שמואל כדי שיסייע לו בעבודת העריכה. המשפחה שבה והתמקמה בוורשה, ובה נולד בשנת 1914 בן הזקונים אלכסנדר (אלכס).
אחיו הבכור יעקב נזכר לימים בתמונה הפסטורלית: חדר ילדים צחור וחם, אומנת לבושה שביס לבן, צעצועים וספרי ילדים פזורים על פני החדר ותינוק שגועה בעריסתו; ידידים שמצלצלים בדלת וקרואים שנאספים בערבים כדי ליהנות מצלחת מהבילה של תפוחי אדמה ודג מלוח. הכול היה קבוע ועומד בעולם זה של שלווה. היציאה למעונות של קיץ, הנסיעות של אבא והמתנות שהביא בשובו (צור, שחרית, עמ' 13-12).
לעתים הוזמן שמואל לכתוב גם בעיתונים היהודיים של אמריקה והבית לא ידע מחסור. ספרים עבריים, גיליונות הצפירה וספרי 'תושיה' מילאו את מדפי הספרייה, והבית המה מקולותיהם של סופרים ועיתונאים, בהם יוסף הֶפְטמָן, עורך הירחון קצר הימים הצפירה לילדים, זלמן שניאור, י"ז אנכי, דוד פרישמן ועוד. בערבי שבתות הופיעו בהצפירה מאמריו של 'ספוג', שסגנונו המיוחד ('שיחות') – רוח רומנטית, אמונה בעתיד העם היהודי ודבקות בציונות – הקנה לו קוראים רבים. כשנה קודם המלחמה הופיעה בדפוס מונוגרפיה מפרי עטו, 'בני משה' ותקופתם, על האגודה הסודית והמסתורית שהקים אחד העם ושסבנו גילה במקרה את מסמכיה. כשנפטר אורי ניסן גנסין (1913) ספד לו סבנו, בשמות עט שונים, מעל דפי העיתון ותיאר אותו כמין 'צדיק שתקן אפוף רזים' (אבנר הולצמן, תמונה לנגד עיני, עם עובד, 2002, עמ' 106).
ג. תחנת ביניים: וילנה
לאחר ניסיונו הראשון בעריכה ושהייתו במחיצתם של סופרים ידועי שם, הוזמן סבנו בשנת 1905 לווילנה כחבר מערכת העיתון הזמן, שערך בן-ציון כ"ץ. בווילנה
נולד הבן הבכור למשפחה, יעקב (1906) ונולדה אחותו, אמנו ימימה (1909). עד מהרה הפך
ביתם של שמואל ובלה למרכז חברתי של סופרים ומשכילים, ומקצתם תיארו אותו
בזיכרונותיהם. הנה למשל יצחק דב ברקוביץ, חתנו ומתרגמו של שלום עליכם:
חבורתנו מצאה לה בקיץ ההוא גם בית ועד קבוע – זה ביתו של שמואל טשרנוביץ ... גם הוא וגם אשתו היו חברים טובים ונלבבים ומכניסי אורחים גדולים. היינו נכנסים לביתם בלא צלצול בפעמון, ובעל הבית הצעיר היה מקדם את פני כל אחד מאיתנו ... 'אה, אתה הוא זה? באת בשעה יפה ... שב אל השולחן – עוד מעט וישימו אוכל לכולנו'.
... במוצאי שבתות אלו היינו רואים לעתים
קרובות, בתוך שאר האורחים, גם את שלום עליכם. הוא היה בא בלווית בתו ... בפעם
הראשונה הביע שלום עליכם את תמהונו על עניות הדמיון הליטאי בעריכת סעודה של מלווי-מלכה ... [אך לאחר שהכיר אותם טוב יותר] נעשה מני אז ידיד ואוהב נאמן לבית
טשרנוביץ. עניין זה בלבד, שעיתונאי יהודי צעיר ... מרשה לעצמו להזמין
את 'כל וילנה' אל שולחנו לסעודת מלווי-מלכה של תפוחי אדמה ודגים מלוחים, כבר מצא חן בעיניו,
איש כזה הוא מאנשי שלומו, אשר אהב תמיד ('הראשונים כבני אדם', כתבי י"ד ברקוביץ, ב, דביר, תשי"ט, עמ' מג).
אחד המפגשים האחרונים של כל בני משפחת סבתנו בלה פלדמן התרחש בשנת 1910 בסופוצקין, עיר הולדתה, לרגל חתונת אחותה. כל החוגגים התייצבו בפני עדשת הצלמניה והנציחו את המאורע: שולמית (פלדמן) נישאה לדב בן גליל (במקור: ברל ביילודבורצקי), מאנשי העלייה השנייה ו'השומר', שבא מארץ ישראל למחוז נעוריו למצוא לו כלה. הבית שיבנה הזוג הטרי עוד מעט קט על אדמת הבזלת במושבת יק"א, בית-גן (יבנאל), יאסוף אליו את משפחת טשרנוביץ כשתגיע, לאחר שנות הנדודים, לארץ חלומותיה. בתצלום ההיסטורי עומד, לימינה של 'באָבע', האח היחיד ברל פלדמן, שגויס לצבא הצאר במלחמת העולם הראשונה ואותו ניסתה סבתנו להציל; שם, במעמקי סיביר, חלתה במחלת ריאות קשה שלא התאוששה ממנה.
 |
| תצלום משפחתי לכבוד דב בן-גליל שהגיע מארץ ישראל כדי לשאת את שולמית פלדמן ולקחתה לגליל העליון מימין לשמאל (עומדים): האח ברל, האחיות מרים, בלה, פנינה, שולמית ואסתר; יושבים: 'באָבע', התינוקת ימימה, שמואל טשרנוביץ מחזיק את בנו יעקב, ודב בן-גליל, סופוצקין 1910 |
ד. ושוב ורשה: לפני הסופה
בקיץ 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, שמצאה את המשפחה בנופש, בבית קורות קטן בלב חורש אורנים, כמנהגה באותם קיצים. הכותרות בעיתון לא השאירו מקום לספק: הצבא הגרמני מתקדם במהירות לעבר גבולות פולין ויש לחזור ללא דיחוי הביתה, לוורשה; לראשונה נשכרה בממון רב מכונית עם נהג. אולם אירועי המלחמה תכפו והלכו והשלטונות בפטרבורג ציוו על הפסקת עבודתם של כל העיתונים שנדפסו בלשונות לעז.
החיים במרכזי הספרות העברית שותקו כמעט כליל: עיתון הצפירה הצטמצם לשני עמודים ולבסוף נסגר; בווילנה חדל לצאת לאור הזמן, וכזה היה גורלו של השלוח באודסה. ביולי 1915 נאסרה הדפסתם של עיתונים בכתב עברי באזורי החזית, כולל תחום המושב היהודי שעוד היה קיים לפחות להלכה. הסופרים העבריים שישבו בוורשה נפוצו לכל עבר, רבים מהם עברו למוסקווה, שהייתה רחוקה מהחזית והיה צריך רישיון מיוחד כדי להתגורר בה. כך למשל הורשה אברהם יוסף שטיבל, יזם בלתי נלאה בתחום התרבות העברית והעיתונות, לגור במוסקווה רק משום שהיה בעלים ויצואן של מפעל גדול לעורות.
לאור כל זאת פסקה סבתנו בלה כי יש להימלט מזרחה, רחוק מחזית המלחמה. נארזו המיטלטלים, הרהיטים נמסרו לשמירה, והמשפחה הצטרפה לרבבות יהודים ברחבי רוסיה שהפכו לפליטים. נלוו אליה ה'באָבע' – אמהּ של בלה, שהגיעה מעיירת הגבול עם בנותיה הצעירות פנינה ואסתר – לאחר שטמנה באדמה את אוצרותיה: קדרות נחושת ופמוטי שבת. ידידים בפינסק הזמינו אליהם את בני המשפחה המורחבת, עוגן ראשון בגלי הסערות והמשברים.
ה. מוסקווה, בוגורודסק
במוסקווה התקבצו אלפי פליטים יהודים שנמלטו ממחוזות הספר. קודם המלחמה הייתה מוסקווה ההיפך הגמור מוורשה היהודית, שכן גזירת הגירוש ב-1891 רוקנה את העיר מתושביה היהודים. המצב השתנה עתה לחלוטין והעיר הפכה מקלט לנמלטים מאימי המלחמה. כשמשפחתו בפינסק, חיפש גם סבנו שמואל נואשות פרנסה במוסקווה; סבתנו המשיכה לשדר לילדיה אמונה בעתיד הטוב שיגיע עוד מעט. לנוכח בליל השפות שנשמעו בביתם – עברית, רוסית, יידיש ומעט פולנית – הכריעה בלה שיש לעבור לשפה אחת: עברית, וזאת למרות העברית הדלה שהיא עצמה דיברה בה. המעבר היה קל לילדים, שמשחר ילדותם שמעו עברית, למדוה וקראו בה ספרים, עיתונים וכתבי עת. בגנזי המשפחה נשמר מכתבו של שמואל משנת 1918 לידידו של"ג: 'בביתי שולט הדיבור העברי זה כארבע שנים. מדבר גם הגדול בבני, בחור משכיל, תלמיד המחלקה השלישית של בית הספר הריאלי, בתי ימימה ... והקטן הפעוט שלי' (אלה תולדות, עמ' 38).
החיפושים הארוכים אחר עבודה ספרותית-עיתונאית העלו חרס, וסבא שמואל הבין שעליו למצוא עיסוק אחר לפרנסת בני ביתו. במוסקווה פעל אז הגביר והעסקן הלל זלטופולסקי, שהוא ובני משפחתו המורחבת, משפחת חתנו יוסף פֶּרְסִיץ, היו פטרונים חשובים של התרבות העברית וייסדו את הוצאת 'אמנות'. שמואל הצליח להתקבל לעבודת פקידות בבית המסחר הגדול שלו לסוכר, וזלטופולסקי אף רשם אותו כ'סמוך על שולחנו', כדי למנוע את גירושו. עד מהרה עברה כל המשפחה למוסקווה.
ניסיון ההערמה לא החזיק מעמד אלא חודשים מספר. המשפחה קיבלה הודעה שעליה לעזוב מיד את העיר ועברה לעיירה בוגורודסק הסמוכה, שקלטה פליטים יהודים רבים. לאחר מספר חודשי עבודה, הציע זלטופולסקי לסבנו הצעה מפתה: לעבור כנציגו לאוֹמְסְק שבסיביר, שם יוכל לחיות בנחת כאיש עסקים וללא חשש כלכלי. קצה של המלחמה לא נראה באופק, העיתונות היהודית הייתה סגורה, וחרף חששותיה של בלה לגבי כישוריו העסקיים של בעלה, יצאה בשנת 1915 המשפחה המורחבת לסיביר.
ו. אוֹמְסְק
דחוסים בתא של הרכבת הסיבירית, שנעה מזרחה על פני הערבות המושלגות של רוסיה הגדולה. שבוע תמים נמשכה הנסיעה... קונים צורכי מזון אצל איכרות בדרך וממלאים קומקומינו תה בתחנות נידחות (צור, שחרית, עמ' 20).
שלושה ילדים, אבא ואמא, שתי דודות (אחיותיה של בלה) ו'בָאבע' אחת, השתכנו באומסק בבית שכור; כעבור זמן מה הצטרף אליהם גם מורה צעיר לעברית. שנתיים (1917-1915) עשתה המשפחה באומסק ומצב בריאותה של בלה החריף; שיעוליה תכפו ורופא קבע שזו ראשיתה של שחפת. למרות מצבם הכספי שהשתפר, התגעגעו שמואל ובלה לידידיהם ולעולם התרבות שעזבו.
ואז
פרצה ברוסיה מהפכת פברואר 1917. דגלים אדומים נתלו ברחובות, ועדים מהפכניים הוקמו
ולא פסקו תהלוכות של פועלים ושל גולים פוליטיים. ממוסקווה הגיעו לאומסק הרחוקה הדים
ראשונים על התחדשותה של פעילות יהודית וציונית, תוכניות לייסוד עיתון עברי ולהקמת הוצאת ספרים
חדשה בידי שטיבל. סבתא בלה הפצירה בבעלה: הבה נחזור למוסקווה! באותה עת גם התרגש
אסון כלכלי על עסקיו של שמואל: ידידו ושותפו לעסקים הונה אותו, השאירו עירום ועריה
וכל הרכוש שצבר ירד לטמיון. שמואל עדיין התלבט בין עולם החומר והפרנסה לבין עולם הרוח; וכך יכתוב בעתיד במאמרו
על אחד העם, שעזב את אודסה ובחר לעבור ללונדון ולהתפרנס כפקיד בחברת
ויסוצקי, כי זו הייתה טעותו הגדולה:
אין מקום לחול ולשבת בבת אחת, כל עולם בולע את האדם כולו, עד בלי השאיר שריד ... אבל כיוון שהסופר נכנס לגמרי לעולם זר לו והוא יונק כל יום מן החולין – לא נשאר מקום בנפשו לתרומה. החולין מכריעים אותו (שמואל טשרנוביץ, עם שחר, הוצאת המדפיס, ירושלים תרפ"ז, עמ' רנד-רנה).
בלה הכריעה: נשוב למוסקווה! הועמסו אפוא החבילות על הרכבת הסיבירית שפניה מערבה, בני המשפחה הצטופפו עם כבודתם בקרון אחד, משתאים על המאורעות ההיסטוריים המתרחשים לנגד עיניהם. ובכור הבנים זכר לימים את המראות: 'באחת מתחנות המעבר, ביקטרינבורג שבאוראל, ראינו על פסי מסילת הברזל קרון חתום שחיילים מזוינים שומרים עליו. זו הייתה משפחתו של ניקולאי השני שהובאה מרוסיה למקום גלותה ומותה' (צור, שחרית, עמ' 23).
 |
| הצאר ניקולאי השני ובני משפחתו יורדים מהרכבת האימפריאלית, יבפטוריה 1916 (ויקימדיה) |
החלק השני והאחרון של רשימה זו יתפרסם בשבוע הבא
__________________________________________________
