יום רביעי, 29 במאי 2013

על דעת המקום: מחברת הסיפורים של נסים אלוני


במלאת 65 שנה לקרב על לטרון,
בליל 30-29 במאי 1948
מאת יהודה זיו

לגיליון יום העצמאות תשס"ב של 'ידיעות אחרונות' צורף בשעתו גם 'מגזין עצמאות' ובו כתבה שכותרתה הייתה 'היום בו ראיתי את המוות מול העיניים'. זה היה ריאיון עם הסופר רם אורן, שבאותה עת ראה אור ספרו 'לטרון' (קשת, 2002). כמו כל ספריו של אורן גם ספר זה נמכר היטב וזכה בביקורות נלהבות. באותה שנה אף הוענק למחברו 'ציון מיוחד' על ידי ועדת השופטים של הפרס לספרות צבאית על שם יצחק שדה. כיוון שבמלחמת העצמאות נטלתי חלק, בשלהי מאי 1948, במערכת לטרון ואף חוויתי שם חוויה דומה לכותרתה הצעקנית של אותה כתבה, קראתי בה בעניין רב; ובעקבות התמיהות שעוררה בי מיהרתי גם לרכוש את הספר עצמו. או אז החריפה תמיהה זו פי כמה... 

גולת הכותרת של אותה כתבה היה מעשה אודות מי שיוכר לימים כמחזאי המבריק נסים אלוני (1998-1926), ואילו באותם ימים עדיין נקרא נסים לוי, שהיה סמל מחלקה בגדוד 52 של גבעתי. המעשה הובא בכתבה כלשונו מתוך הספר החדש והפך לשיחה בפי כל: 

רם אורן, לטרון, עמ' 157

בהמשך סיפר אורן על נועם לַאוּנֶר, מפקד פלוגה בגדוד 52, שארגן את אנשיו בעמדות הגנה בראש 'רכס התותחים' שמעל הכפרים יָאלוּ ובֵּית-נוּבָּא. באותה שעה נפתחה לעבר הפלוגה שלו במפתיע אש רובים ומקלעים, ולפנות בוקר קיבל לאונר את פקודת הנסיגה:


רם אורן, לטרון, עמ' 293-292

אכן, סיפור מתח מעשה מחשבת!

נסים אלוני (מקור: לע"מ)

כאיש ה'רֶזֶרְבָה' (כינוי מחתרת ליחידת המילואים) הירושלמית של הפלמ"ח, נמניתי באותה עת עם פלוגת ה'פוּרְמָנִים' – 'שם הקוד' של מלווי השיירות מן הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל' (חטיבה 10). עם הקמת 'החטיבה החדשה' (כינויה הראשון של חטיבה 7), שנועדה לפרוץ את הדרך לעבר ירושלים, צורפנו אל גדוד חֶמֶ"ש [חיל משורינים] א' – הגדוד המשוריין הראשון של צה"ל, שנשא לימים את המספר 'גדוד 73'. דוד בן-גוריון החליט אז למנוע את הפיקוד על גדוד זה ממפקד הגדוד השישי עצמו, הפלמ"ח'ניק צביקה זמיר, והעדיף עליו את חיים לסקוב, אך בראש פלוגת ה'פורמאנים' הוסיף לעמוד מפקדה לשעבר, יַקִי (יעקב) וֶג, ואילו אני נמניתי עם יחידת הסיור החטיבתית, בפיקודו של דוד בן-חוּר (לימים ממקימיה של סיירת 'שקד').

לא קל היה לפלמ"ח'ניקים שכמותנו לתת את צווארינו בעולו של 'פיקוד בריטי'. סגל המפקדים בחטיבה 'שבע' (כך כתבו אז את שמה, וכינויה היה 'החטיבה החדשה'), ובראשם המח"ט שלמה רבינוביץ – שבהוראת בן-גוריון עִבְרֵת את שם משפחתו ובחר בשם שמיר (ראשי תיבות שמותיהם של בני המשפחה: שלמה, מינה ויעל רבינוביץ), אך הכל המשיכו לכנותו 'הפיסטוק' – היו כולם משוחררי צבא בריטניה. לאחר ההתקפה הכושלת על משטרת לטרון (בליל 30-29 במאי 1948), בימי 'ההפוגה הראשונה', ישב גדוד חמ"ש א' במחנה עין שמר, ואנו ניצלנו את ההזדמנות וערקנו אל מחנה 80 הסמוך, שם הקים צביקה זמיר מחדש את 'כור מחצבתנו', הגדוד השישי של הפלמ"ח.

על המשמר, 1 ביוני 1948

כתום התארגנות הגדוד חזרנו ללחום בהרי ירושלים, כשאנו חונים ב'משאבות העליונות'  תחנת הדחיסה השלישית במעלה צינור המים מימי המנדט הבריטי, שהוליך מראש העין לעבר ירושלים  ליד הכפר סָארִיס לשעבר. תחנה זו חידשה אז את פעילותה, משהושלם 'קו השילוח'  צינור המים, שהונח בחשאי בצד 'דרך בורמה' והושיע את ירושלים כבימי חזקיהו  ומכאן כינויו ואף שמו של מושב שׁוֹאֵבָה, שקם לימים בצד המשאבות העליונות (על 'קו השילוח' ועל 'דרך בורמה' כתבתי ברשימה הראשונה פרי עטי שהתפרסמה במדור 'על דעת המקום').

בליל 16 ביולי 1948 תקפו לוחמי הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל' את מוצבי הלגיון הערבי על 'רכס התותחים'. בשובם הביאו עמם תרמיל צד שמצאו בשטח, ובו מחברת עבה, כתובה בצפיפות, הכוללת יומן אישי וסיפורי בוסר. היום כבר אינני זוכר בדיוק, על מה ולמה הופקד תרמיל זה דווקא בידי, אולי מפני שבהיותי 'בן המנהל' של בית הספר ברעננה נחשבתי בעיני חברי 'טֶלֶגְנָאט' (נוסח הפלמ"ח ל'אינטליגנט') האמור להבין גם בענייני סִפְרוּת; ואולי, פשוט, מפני שבאותה עת הייתי סַמָּל רכב, ו'משרד התחבורה' של הגדוד, ששכן בצד הכביש הראשי, שימש מקום מפגש לכל היוצאים לקרב ולשבים ממנו. אם כך ואם כך, משנמסר לי התרמיל ראיתי לעצמי חובה לשמור על המחברת ולאתר את בעליה.

כדי לברר את זהותו של בעל המחברת נאלצתי תחילה, באין בְּרֵרָה, לעבור על 'חרם דרבנו גרשום'. דפדפתי במחברת ומתוכן היומן אשר בה למדתי כי הכותב הוא איש גדוד 52 בשם ניסים לוי. מטעמי צנעת הפרט לא סיפרתי אז לאיש את אשר קראתי ביומן: על עוגמת הנפש, שגרם לו צירוף 'מזרחי' כפול ומכופל זה שבשמו – גם 'נסים' וגם 'לוי'; על המרירות, בה ציין ביומנו כי 'השם הפרענקי [הספרדי] שלו' הוא אשר גרם לכך שנערת חלומותיו ניערה את חוצנה ממנו... גם משנסתבר לי, כי בעל המחברת נמנה עם לוחמי גבעתי, שנטלו חלק בניסיון קודם לכבוש את 'רכס התותחים', עדיין לא יכולתי לדעת אם נפל בקרב או נותר בחיים ורק איבד שם את תרמילו. בעבור ימים אחדים נמצאה הדרך להעביר את התרמיל, על כל אשר בו, אל יחידתו של 'נסים לוי', באמצעות משרד השלישות הגדודי שלנו. כך שָׁבה מחברת הסיפורים לידי בעליה עוד בשלהי אותו חודש (יולי 1948).

אגב: באותם ימים ממש נתגלגלה לידי מחברת נוספת של יצירות בוסר: מיד עם שובנו אל 'המשאבות העליונות' בסאריס  מקומו הנוכחי של מושב שואבה  מיהרתי אל קיבוץ קריית ענבים, ששימש לנו עד אז בסיס האימונים והמגורים. ביקשתי לבדוק מה עלה בגורלה של חבילת הכביסה שלי, שהותרתי מאחרי, וכמובן שלא הופתעתי לגלות כי חברינו, שנשארו שם בתקופת העדרותנו, השתמשו גם בבגדינו. בין הבגדים הפזורים התגלגלה גם מחברת ובה יצירות הבוסר הראשונות של אוריאל פּוֹפיק (לימים סופר הילדים והחוקר אוריאל אופק), שהיה אף הוא איש הגדוד השישי, ממחלקת הפלמ"ח הסדירה בקריית ענבים, שנשבה בגוש עציון. בהיותי מאנשי 'הרזרבה' הוותיקים, לא שמעתי מעודי את שמו, אך לכשהצצתי באותה מחברת וראיתי מה היא מכילה, שמרתי גם אותה אצלי עד שובו של אורי ממחנה השבויים מַפְרַק שבעבר הירדן, ואז הבאתי לו אותה במפתיע. אורי, שאחזה בו התרגשות גדולה, סיפר לי כי בימי השבי לא האמין שעוד ישוב לראות את מחברתו... 

אוריאל אופק (1987-1926). בשנים 1976-1951 היה אופק מעורכי 'דבר לילדים' (מקור: חנות הספרים של איתמר)

נחזור למחברת של נסים אלוני ונשאל: מניין צץ אותו צִ'יזְבָּאט רומנטי ומרתק על חייל הלגיון, ששמר במשך שנים על סיפוריו הראשונים של נסים לוי-אלוני, עד אשר נמצאו בביתו בכפר קַטַנֶה (זה שמו – בהטעמת ההברה הראשונה!  ולא 'קַטָאנֶה', ככתוב בספרו של אורן), שנכבש במלחמת ששת הימים? ובעיקר, באיזו דרך נתגלגל סיפור דמיוני זה אל הספר 'לטרון'?

על תמיהתי זו השיב לי רם אורן: 'בכתיבת סְפָרַי אני נוהג להסתייע בתחקירנים, וזה מה שהביאה לי אחת מהם!' לטענתו, בשנות השמונים רשם האלוף (מיל') שלמה שמיר את הסיפור, מפי נסים אלוני עצמו, שעה שערך תחקיר כהכנה לכתיבת ספרו שלו על קרבות לטרון, '... בכל מחיר – לירושלים: המערכה בלטרון  הכרעה בדרך 7' (מערכות, 1994). ואכן, באותה עת טרח שמיר ובא גם אל ביתי, כדי לתחקר אף אותי באשר לדרך בה התייחסו בשעתם אנשי הפלמ"ח לכך שהפיקוד בחטיבה 7 נמסר ליוצאי הצבא הבריטי. 

אלוף שלמה שמיר (2009-1915) (מקור: יד לשריון)

ומניין שאב שלמה שמיר את הסיפור הדמיוני על המחברת? הרי לא ייתכן שאלוני לא יָדָע את האמת. לא הייתי צריך להרחיק לכת כדי לבדוק את העניין, ועל נקלה מצאתי בספרו של שמיר (בעמ' 372) את שני הסיפורים האישיים הבאים: 
מוטקה להב [מ"מ בפלוגה ב' של גדוד 52]: התברר שחסר מישהו. התחלתי לברר מי חסר, והתברר שנסים אלוני חסר ... ולבסוף מצאנו אותו הולך לבד. הסמלים, כמו אלוני, היו אז די חדשים בפלוגה, שאלתי אותו: 'נסים, מה קרה?' אז הוא אומר: 'לא מצאתי  את התרמיל  שלי, חיפשתי אותו'. 'מה  היה  בתרמיל, שאתה כל כך חיפשת?'. הוא אמר: 'מחברת הסיפורים'. כמובן, שבלילה אתה לא מתחיל לברר מה היה כתוב בהם. אחר כך שאלתי אותו: 'מה, אתה לא יכול לכתוב את הסיפורים האלה מהתחלה?'. 'לא. מה שכתוב, זהו זה!' אחר כך, עד כמה שידוע לי, אחרי ששת הימים, מצאו את המחברת המפורסמת. זה היה באחד הכפרים, בקַטַנֶה.
ומוסיף נסים אלוני:  ... אני זוכר יפה מאוד את הפקודות לסגת, מפני שצעקו; מישהו צעק. הייתי נבוך מאוד מפני שחשבתי על היומן שלי, ולא ידעתי מה אני עושה.
את מוטקה להב (באותה עת: לנדסמן), לשעבר מפקד מחלקתו של נסים אלוני, איתרתי בביתו ברחובות. לדבריו, הוא אכן זה שמסר לשלמה שמיר את הסיפור בדבר מציאת היומן בקטנה. אך הוא עצמו הודה בספק הגדול, המלווה את הסיפור אשר היה בפיו: אומנם פגש את נסים פעמים אחדות לאחר מלחמת העצמאות, אך לא מפיו שמע את המעשה! וכיון שעניין זה הוסיף להטרידו גם לאחר הריאיון עם שלמה שמיר, ביקש בשעתו מבנו של חבר – המתגורר היום ביישוב הקהילתי נָטָף, שם העסיקו פועלים רבים בני הכפר הסמוך, קַטַנֶה לבדוק ולחקור בעניין זה את פועליו; אך לא נמצא בהם איש אשר יוכל לאשר את המעשה, שככל שהוא מרתק ומוסיף נופך של מתח לספרו של אורן יש לו חסרון 'קטן' אחד לא היה ולא נברא!

לבד מצ'יזבאת זה מכיל ספרו של רם אורן עוד חטאים לאמת בתיאורי אותה התקפה כושלת ורבת חללים על משטרת לטרון (מבצע בן-נון א' ו-ב'), ואולי עוד אמצא הזדמנות לעסוק בהם

מבט ממשלט 26 אל עבר לטרון, 1948 (מקור: ארכיון הפלמ"ח)

14 תגובות:

  1. כתבה נפלאה. ואם תתיר להתפלל עם עבריינים כמוני שלא קראו את ספרו של רם אורן, אולי תואיל להתייחס לשני סיפורים אחרים אודות לטרון: האם אמנם הסתערו חיילים הישר מהאוניה שלא קיבלו הכשרה צבאית ונהרגו מבלי לפתוח את נצרות נשקיהם? והאם אכן נסוגו בטעות כוחותיו של אריק שרון בגלל מתן פקודה ״חזור שנית״ כשכוונתו שיאמרו שנית את הדיווח במכשיר הקשר? אלו אגדות שיש לנפצן או סיפורים אמיתיים?

    השבמחק
    תשובות
    1. 'מורשת קרב' איננה כלולה בתחום מחקרי – ובוודאי שלא העדויות הנלוות עליה. אך באשר ל'גַחַ"לֶצִים' אני יכול להעיד ממראה עיני: הימים שקדמו להתקפת גדוד 'חמ"ש אל"ף' על לטרון – ובינתיים גם נתברר לי, כי ראשי התיבות בכינויו לא היו 'חיל משוריינים' אלא 'חטיבה משוריינת' (כינוי ה'קוד' של 'חטיבה שבע') – היו ימי שרב לוהטים כששדות הקמה בעמק איילון, שמטבע הדברים לא נקצרו, הוסיפו גם הם על הלהט משעלו באש בעקבות חילופי פגזי המרגמות בין לוחמי גד' 32 'אלכסנדרוני' וחיילי 'הלגיון הערבי' המגוננים על מצודת המשטרה. אני וחברי ביחידת הסיור של גדוד 'חמ"ש אל"ף' רבצנו בין האורנים בראש הגבעה, שקיבוץ 'נחשון' יושב עליה היום, וצפינו במחזה הנורא של נסיגת חיילי 'אלכסנדרוני' לעברנו, בתוך תמרות אש ועשן ואף ענני 'ברחשים' שעלו מהן. אחד מהם – פרוע בגדים, מפוייח ומזיע - טיפס ועלה אל הגבעה שלנו בכוחותיו האחרונים, כשהוא זועק: 'אִידְן? אִידְן?' (באידיש: 'יהודים?') – וכששמע אותנו משיבים לו בעברית, אורו פניו של אותו 'גח"לץ' והוא עצם את עיניו, נפל ארצה ומת לנגד עינינו...

      מחק
    2. באשר לסיפור על הכוח שנסוג לאחר שקיבל הוראה בקשר "חזור" (במובן של "חזור על דבריך") - אני שמעתי את הסיפור הזה בהיותי ב"גולני" ב-1966, שם יוחס הסיפור לפלוגה של "גולני" במהלך אחד מאימוני החורף, שקבלה פקודת "חזור" ושבה על עקבותיה מרחק 40 ק"מ. ולכן, כך הוסבר לנו, יש לומר תמיד "אמור שנית" ולא "חזור" - מה שבטוח בטוח...

      מחק
    3. ליהודה ואבול באנאת,
      לאחרונה הייתה לי הזכות להאזין ליד אנדרטת חללי אלכסנדרוני בלטרון, על הקרב במבצע בן נון א' מפי המקור, תת אלוף אשר לוי, שהיה המ"פ של פלוגת אלכסנדרוני, אותה פלוגה שאריק שרון היה מ"מ החוד שלה, והיא הפלוגה שנמחקה בשעות ספורות באותו קרב בלטרון.
      בדרך כלל טוענים שאין לקלקל "סיפור טוב" עם עובדות. אולם במקרה זה של הקרב הנורא ההוא, בו לחמו שתי פלוגות מגדוד 32 אלכסנדרוני מול כוח לגיון עדיף לבלי שיעור, שעם השנים צורף לכך מידע שגוי על ניצולי שואה שאך ירדו מן האניה וסיימו בו את חייהם, לא הגלידו הפצעים.
      לכן, אפשר ורצוי לשמוע את סיפורו של אשר לוי שסותר אחד לאחד את המיתוסים עליהם גדלנו באשר להשתתפותם של גח"ל באותו קרב.
      גם ללא סיפור ניצולי השואה, נותר תיאור קרב עצוב, ללא הכנה ראויה ובתנאים בלתי אפשריים, שמייסר עד היום ומעיד על שלשת השבועות הראשונים שלאחר פלישת צבאות ערב כקשים במלחמת העצמאות.

      מחק
    4. ליהודה זיו
      תיקון קטן - ב1948 לא היו עצי אורנים על גבעה 200 בצד הגבעה היה רק עץ דומים אחד הקיים עד היום
      את עצי האורנים אנחנו נטענו כשהיקמנו את קבוץ נחשון במאי 1950
      זאבן - בנחשון מ1950 ועד 1973

      מחק
    5. למקרא דבריך עצמתי לרגע את עיני – ואכן, נזכרתי: פרט לאותו שיזף (דּוֹם), אומנם הייתה גבעה 200+ חשופה בתש"ח, - והשמש היוקדת הכתה אז גם בנו, אנשי יחידת הסיור של גדוד 'חמ"ש אל"ף', הצופים ממרומיה על עמק איילון, כשם שהכתה בפליטי גדוד 32 ('אלכסנדרוני').
      בעוד אנו, ה'צברים' שבחבורה, הורגלנו בשרב כעין זה – אחדים מאנשי הגח"ל ('גיוס חוץ-לארץ') לא עמדו אז בעומס המרובע: התקפה ללא ניסיון קרבי קודם בנוף זר, נסיגה מבוהלת תחת אש – של ירי ושל דליקה בשדות הקמה, שרב כבד וענני 'בַּרְחַשׁ'... נראה, כי בעקבות תצפיות חוזרות, לאחר זמן, ממרומי גבעה 200+ נתמזגו לימים בזכרונותי מאותה עת גם האורנים, הנטועים עתה בראש גבעה 200+!

      שלא נדע...

      מחק
  2. מצטרפת לקביעה של אבול באנאת כי הכתבה "נפלאה".
    אשמח להוסיף את שני הסנט שלי בכך שאבי עליו השלום היה בחטיבה 7 וסיפר על אומללותם של אנשי הגח"ל.
    אפשר להתרשם מהגח"ל ב"קשורים חיצוניים" כאן-
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A1_%D7%97%D7%95%D7%A5_%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%A5
    אפשר להתרשם מהגח"ל מפי האילן הגדול ב"ג כאן-
    http://hazatetet.wordpress.com/2013/04/07/%D7%A4%D7%94-%D7%99%D7%A9%D7%A0%D7%9D-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%94-%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99-%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A5-%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%93%D7%9A-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%94-%D7%90/

    השבמחק
  3. במחילה מכבודו של רם אורן, ניסיתי לקרוא את "המטרה - תל אביב" (הנסיון היחידי והאחרון לקרוא משהו מפרי עטו). אי אפשר היה להימנע מהתחושה שיש כאן נסיון לחקות את "ירושלים, ירושלים" של לאפייר וקולינס. אלא בעוד שהאחרון היה מרתק ומעמיק, ספרו של אורן הזכיר לי קצת באיכותו הספרותית את סדרת "פטריק קים" מימי נעורי. גם הם היו רבי מכר.

    השבמחק
  4. מבקר ספרותי (אנונימי)יום שישי, 31 מאי, 2013

    כל השוואה בין פטריק קים ובין יצרותיו של רם אורן היא עלבון לפטריק ע"ה.

    השבמחק
    תשובות
    1. יצירותיו, כמובן.
      כנראה שהמילה "יצירה" ככתבה, סירבה להתחבר, מטעמי מצפון, לשמו של הנ"ל.

      מחק
  5. אינני מבקש להיכנס לדיון בהשוואת רם אורן ומחברו של פטריק קים (אחחח... מה שעשו הידים המסוקסות שלו ...) אבל אני חייב לספר סיפור לזכותו של רם אורן.
    כשיצא ספרו "לטרון" דפדפתי בו לראשונה בחנות ספרים מאחר ואבי ז"ל סיפר לנו כל פסח (ומיד ההסבר) על הקרבות ועל חיים לסקוב שכה העריץ. והנה כמו "אצבע אלהים" הזדקר לפני עמוד 121 (למרות שרוח הבלוג היא שאלהים לא קשור ...) ובו מופיע אבי דוד זיכלינסקי (אם כי בשיבוש קל בשמו).
    לסיפור אחזור מייד.
    התקשרתי לרם אורן וביקשתי לדעת מאין שאב את המידע מאחר ולא היה ידוע לנו על כל מקור בו מופיעים דברי אבי ז"ל. ממנו למדתי כי שלמה שמיר ראיין חיילים בעת ששרתו תחתיו בעת מלחמת השחרור (אני מניח בשל השואה) ומשם רם אורן קיבל את המידע.
    התחנה הבאה היתה שלמה שמיר, (שהתברר שגר מאד קרוב לבית הורי ז"ל) ולאחר שהשארתי את פרטי נקראתי לאחר זמן לא רב לקבל עותק מעדותו המלאה של אבי ז"ל. העדות כללה את קורותיו בפולין, לאחר מכן ברוסיה לשם נמלט ושהה בכלא הרוסי, גיוסו לצבא אנדרוס ומלחמת השחרור.
    הרבה מן העובדות היו ידועות וחלקן היו חדשות ובכל מקרה זה היה מדהים לקבל עדות זו.
    אז מבחינתי רם אורן "צדיק".
    בעמוד 121 הנ"ל מסופר על שני אנשים שהגיעו מהמחנות והסתירו את הלחם מתוך ההרגל במחנות.
    אבל הסיפור שאיננו מופיע בספר, שאותו נהג לספר כל ליל סדר והוא נחרט מאד עמוק בזכרוני (מתוך שאימי היתה בגיטו ובמחנות הריכוז) היה על שני אחים שהביאו עימם משם צלחת ליל-סדר והסתודדו באידיש היכן יסתירו אותה כשיצאו לקרב בלטרון. אבי שמע אותם, כיון שדיבר אידיש, ואמר להם כי זו צריכה להיות דאגתם האחרונה כעת עם יציאתם לקרב. ואכן, שניהם לא חזרו.
    זה עונה גם לשאלה שעלתה באחת התגובות לגבי השתתפות ניצולים ממחנות הריכוז.
    מאבי קבלנו את הרושם שהיו הרבה כאלו, אבל זכור לי שקראתי בעבר מחקר הטוען כי זו לא עובדה נכונה אלא מיתוס.
    אריה זיכלינסקי

    השבמחק
  6. יואב אהרוני, יפעתיום שבת, 01 יוני, 2013

    מילים אחדות על מעמדו המיוחד של הכפר קטנה בהסכמי שביתת הנשק עם הירדנים ב-1949: מאחר שלא הושגה הסכמה אם הכפר ייכלל בשטח ישראל או ירדן, הושארה פרצה בסימון הקו הירוק. הקו המסומן הגיע עד הקצה המערבי של הכפר ונמשך מקצהו המזרחי מזרחה, כאשר הכפר עצמו נמצא בפרצה לא מסומנת (ר' מפה בקישור המצורף). למיטב זכרוני היה הסכם, אולי בשתיקה, כי חיילי הלגיון יוכלו לשהות בכפר אך לא לעבור את קו הבתים הדרומי. לתושבים, לעומת זאת, הותר להמשיך ולעבד את השדות המעטים שהיו להם מדרום לכפר. מעמד מיוחד זה החזיק מעמד עד מלחמת ששת הימים, והשקט נשמר שם כל אותן 19 השנים.
    http://www.202.org.il/Pages/tagmul/peulot/shfifon.php

    השבמחק
  7. איני רוצה להכניס את ראשי בין אריות אך למיטב זיכרוני, מהימים שעסקתי מעט בקרבות לטרון מרבית ה"עולים החדשים" היו בגדוד 72 שבמבצע בן נון א' ביצעו איגוף עמוק ונתקלו ליד בית סוסין בפטרון של הלגיון ונסוג. מרביתם היו כמדומני יוצאי גדודי פרטיזנים ומחתרות, שאולי לא ידעו עברית אבל בנשק ידעו ל"דבר". חטיבת אלכסנדרוני שפלוגה ב' מגדוד 32 נתפס בשטח ההריגה של המוצבים הירדני בלטרון היו בעיקר מושבניקים מהשרון כמו אריק שרון.

    השבמחק
    תשובות
    1. ל'טודרוס', חניכי משכבר הימים!
      הקרבות על לטרון (מבצעי 'בן-נון') הריהם 'חור שחור' בזכרונותי מימי תש"ח: לא רק מְפַקְּדִי ביחידת ה'פורמאנים' (מלווי השיירות הירושלמיים) והרבה מחברי בה נפלו שם, אלא שכבן רעננה זכורים לי היטב גם חללי גדוד 32 'אלכסנדרוני' – בני רעננה, הרצליה, כפר-סבא, רמתיים (היום הוד השרון) ובנותיהן, שרבים מהם היו ידידי מן הגדנ"ע של דרום השרון, עוד בטרם הלכתי לפלמ"ח (כולל המ"פ אריק שיינרמן-שרון, אשר נפצע באותו קרב כושל ויום או יומיים לפני-כן נפגשנו אז, בסיור קודם שלנו בדרום עמק איילון) - ורבים-רבים מהם שילמו את מחיר ההתקפה הכושלת על משטרת לטרון...

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.