יום ראשון, 30 ביוני 2013

ברוך הבא: פרידה ממחנה שנלר


כתב וצילם ברוך גיאן

רחוב מלכי ישראל בירושלים מוליך מבניין הטלוויזיה הישראלית אל כיכר השבת. בחלקו הצפוני של הרחוב נמתחת חומת אבן ארוכה ומעבר לה נמצא מתחם ענק הידוע כ'מחנה שנלר'. דומני שאין ירושלמי, לפחות לא בן הדור הקודם, ששם זה לא מרעיד נימים נוסטלגיים בלבו, שכן מי לא עבר שם פעם כדי להיבדק אצל רופא צבאי ולקבל 'גימלים'...

תולדותיו של מתחם זה שזורות בתולדות ירושלים ומדינת ישראל. עד לפני כשנתיים עוד היה זה בסיס צבאי לכל דבר, אך אז יצא צה"ל מ'שנלר' והוא הועבר לידי יזמי נדל"ן, ועל אדמתו תוקם בקרוב שכונה חרדית למהדרין בת כשש מאות יחידות דיור ושמה 'מרום ירושלים'. רגע לפני ש'שנלר' עומד לעבור שינוי נוסף, אולי האחרון בעתיד הנראה לעין, יצאתי להיפרד ממה שהיה במקורו בית יתומים נוצרי, שפעל עד ערב מלחמת העולם השנייה.

בתחילתו של רחוב מלכי ישראל, עוד קודם שמגיעים לשנלר, השתמרו עד היום כמה בתים גרמניים נאים עם גגות רעפים. בחזית הבתים נשתמרו שמות ערים גרמניות, כמו מינכן, פטרסבורג או האלה. כאן גרו המורים של בית היתומים. 



בית 'מינכן', רחוב מלכי ישראל 50

בית היתומים שנלר היה אחד משלושת מפעלי הבניה הגדולים שנחנכו בשנת 1860 והיו היסוד לעיר החדשה שמחוץ לחומות (השניים האחרים היו השכונה היהודית 'משכנות שאננים' שמול הר ציון, והמבנים הראשונים שהוקמו ב'מגרש הרוסים'). 

בשנת 1856 החל המיסיונר הגרמני יוהן לודוויג שנלר לבנות את ביתו על אדמה שנרכשה מערביי ליפתא, אך בשל תנאי הביטחון המעורערים נאלץ לחזור ולהשתכן בביתו המוגן שבעיר העתיקה והבית הגדול נותר ריק. ב-1861, שנה לאחר שנחנך הבית, דיכאו הדרוזים שבהר הלבנון ברצחנות את מרד האיכרים המארונים (המארונים הם כידוע נוצרים) וטבחו אלפים מהם. שנלר נסע לביירות במטרה להציל יתומים וחזר עם תשעה מהם. זה היה הגרעין ממנו התפתח לימים המוסד הפרוטסטנטי הגדול הזה, שהיה ל'בית היתומים הסורי'.

בשנת 1867  כך למדתי מספרו של פרופסור יהושע בן-אריה, 'עיר בראי תקופה: ירושלים החדשה בראשיתה'  נפתחו שערי המוסד גם לבנות. חזונו של שנלר היה להפוך יתומים, נכים (בעיקר עיוורים) ונערים נטושים לבוגרים בעלי מקצוע מועיל לחברה. המשמעת הגרמנית המפורסמת הייתה אבן יסוד בחיי המוסד, וססמתו הייתה: 'דבר האל ועבודה'.


יוהאן לודוויג שנלר (1896-1821)
שנלר ורעייתו קבורים בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון

ביקורו החגיגי של קיסר גרמניה וילהלם השני, בשנת 1898, נתן דחיפה של ממש לבית היתומים. בשנת 1910, בחגיגות היובל לייסודו מנה בית היתומים 1,169 חניכים ואנשי סגל. בראשית המאה ה-20 הוקם המבנה המרכזי במתחם. בניין ענק בן ארבע קומות ששימש למגורי החניכים ומשפחת המנהל. בחזיתו של מגדל הפעמונים דמוי הבצל, שבלט למרחוק, נחקקה כתובת בגרמנית ובערבית: 'ישו המשיח רחם עלינו' ועיטורים של בלוטי אלון ושה, שמסמל את ישו.


שה האלוהים וכתובות בגרמנית וערבית  האם כל זה ישאר גם בעתיד?

בשטח רחב הידיים שסביב הבניין המרכזי היו נגריה, טחנת קמח ומאפיה, בית דפוס, מסגריה, סנדלרייה, חדר חייטים, משתלה ומפעל קדרוּת. בתחילת המאה ה-20 הוקם בחלק הצפוני של המתחם מפעל גדול ללבנים ורעפים, ובשנת 1910 היה כאן גם משק חי קטן, שכלל תשע פרות, שישה סוסים, שלוש פרדות ושני שוורים לעבודה.


מתחם שנלר בשנות השלושים

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סולקו אחרוני הגרמנים משנלר, והמקום נתפס על ידי הבריטים שהפכוהו למחנה צבאי. לאחר הקמת המדינה נמסר המחנה לידי צה"ל, ומאז, במשך כשישים שנה, שימש בסיס צבאי. 'שנלר' היום מוקף מכל עבריו בשכונות חרדיות, והייתה זו רק שאלה של זמן עד ששטח זה יהפוך גם הוא לפרויקט נדל"ן יוקרתי. כאמור, בקרוב תקום כאן שכונת מגורים חדשה ובכניסה למתחם כבר ממוקם משרד המכירות. הניסיון מלמד שעם כל ההבטחות היפות לשימור, בעבודות פיתוח כה גדולות נגרמים נזקים אדירים למבנים המקוריים. 

הנה אפוא מה שנשאר מ'שנלר', בעיקר מן הבניין המרכזי והמרשים והחצר הפתוחה שמאחוריו. אי אפשר שלא לשים לב לעבודות האבן המוקפדות, למגדלים הכמו-אירופיים, לגרמי המדרגות ולגילופי העץ של הדלתות. 

הבה נקווה ששיני הדחפורים יותירו משהו מתפארת העבר גם לדורות הבאים.


מבט אל החצר הפנימית

קן לציפור על שרידי מנורת ניאון צה"לית

גג הרעפים

רעף מתוצרת מפעלי שנלר

המגדל האחורי. בשנת 1856 נרכשה הקרקע ובשנת 1900 הוקם המבנה.

השעון הגדול כבר אינו מורה את השעה הנכונה. המחוג נפל על משמרתו...

מגדל הפעמונים

שרידי חדר צבאי עם נוף שלא מכאן...

מגדל וגגות רעפים. ברקע בנייני מרכז העיר.

בית הספר לעיוורים (השלט המקורי כתוב בגרמנית ובערבית)

מבנה האבן נותר כפי שהיה, כולל גרם המדרגות והמעקה

הדלת המגולפת של הכנסייה בקומה השנייה

הדלת נבנתה בשנת 1911 לאחר שפרצה שריפה במקום. המזבח שהיה כאן הועבר לכנסיית אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הצופים

ומה תהיה דמותה של השכונה החדשה שתקום על חורבות שנלר? השלט שמודבק על הקיר מספר את כל הסיפור.



17 תגובות:

  1. האם המבנים מיועדים כולם לשימור? מה ייעשה בהם?

    השבמחק
    תשובות
    1. ידוע לי שבית הספר לעיוורים יהפוך לבית ספר לבנות, ושהמבנה המרכזי מיועד לשימור. יש המדברים על הפיכתו למוזיאון היסטורי.

      מחק
  2. עלי כהן, קופנהגן5 ביולי 2013 בשעה 8:37

    בא לי לבכות - כמו בניין הגימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב, שהריסתו הפכה בכייה לדורות כך
    גם מחנה שנלר הירושלמי, שאין בן העיר הזאת (חילוני ששירת במילואים, ודי לחכימא...) שלא חווה חוויות, זיכרונות ונוסטלגיה עמוקה החוברות יחד במקום יפה זה שהוא בעצמו סמל ועשוי להפוך בתוקף החלטות וטעות מחד גיסא, ומילוי כיסים של תאבי בצע מאידך גיסא, להפוך לשכונה חרדית מאלה שירושלים כבר משופעת בהן...

    השבמחק
  3. בית הספר לעיוורים כבר משמש מזה 3 שנים כסניף של 'בית יעקב' שמעבר לכביש, לכיתות הנמוכות.

    השבמחק
  4. תסמכו עליהם.. די גערער'ס וועלן מאכן דאס שנעלער.. לפני שמישהו מארגוני השימור יתעורר.

    השבמחק
  5. עלי כהן.
    בקופנהגן אתה אכן יכול לבכות.
    אבל במדינת ישראל נותרו עוד כמה אנשים...
    והם זקוקים למקומות דיור !

    נוסטלגיה מקומה בלב, והסטוריה מקומה בספרים.

    השבמחק
    תשובות
    1. ל"אנונימי" (מדוע אינך מזדהה?)
      מצוקת הדיור לא תיפתר על ידי הפיכת אוצרות היסטוריים לנדל”ן. להזכירך דברים ידועים: עם שלא יודע לשמר את עברו עתידו בסכנה.

      מחק
  6. כאחד שנולד ממש ליד הגדר של מתחם שנלר וגדל בסביבה עודני זוכר את חורשת שנלר היפה שחוסלה בשנות השישים ועתה הגיע לקיצו גם מתחם שנלר שחלקו כבר מזמן נהפך לבתי מגורים וישיבות של החרדים. אבל גם בנו האשם היות ואנחנו עזבנו בסוף שנות החמישים והשישים את השכונות מסביב ועברנו למקומות אחרים. כמובן יתכן שאפילו באם היינו נשארים שם היה קורה אותו תהליך של בניה במתחם שנלר. אבל זכרונות ילדות אי אפשר לחסל, אני זוכר בהנאה את התזמורת של הגדוד הסקוטי ששכן בשנלר שהיה צועד פעם או פעמיים בשבוע לצורך אימונים ברחובות כרם אברהם ושכונת תל ארזה ואנו הילדים היינו רצים אחריהם ונהנים מהמוזיקה ומתפעלים מהחצאיות שלהם. עמוס עוז שגם הוא נולד ליד מחנה שנלר מיטיב בספריו לספר על האוירה ששכנה מסביב למחנה הזה. למרות שנולדתי וגדלתי ליד המחנה הזה ושירתתי בצבא בפנים הייתי רק פעם אחת בשנות החמישים. אז היו מקבלים את הגימלים במשרד קצין העיר ברחוב הסולל בירושלים ולא במחנה שנלר. תודה על המאמר והצלומים המענינים שמעוררות זכרונות נעימים מהילדות.

    השבמחק
  7. בשנת 1940 גרנו בשכונת "כרם”, ממש מול מחנה שנלר. ומאז לאורך שנים ממש מסביב לאזור המחנה : יגיע כפיים, גאולה, כרם אברהם, אבן יהושע.

    אני מזדהה לגמרי עם אלה המודאגים מהריסות אתרים חשובים בעבור נדל"ן.

    בכתבה הזכירו את התקוממות הדרוזים, את הילדים הנוצרים שנשארו יתומים ושנקלטו בבית היתומים שנלר בירושלים.
    ונזכרתי איך הגעתי לקרוא על התקוממות הדרוזים בלבנון בשנות השישים של המאה ה-19.

    משה דוד גאון פנה לסבנו אשב"ל (הרב אהרון שמחה בלומנטל) בניו יורק בבקשה להשיג לו חוברת של המאסף "חורב", ניסן תרצ"ד, ששם יש כתבה על שירי רבי אלעזר הקליר וגם על היהודים בהתקוממות הדרוזים. המכתב הזה יחד עם ארכיון שלם הגיע אלינו לאחר מותו של ר' אשב"ל,והוא שמור אצלנו עד היום הזה. את המאמר המעניין על הדרוזים כתב הסופר הירושלמי (שגר שנים רבות בניו יורק) אליעזר רפאל מלאכי, שהיה ידיד קרוב של אשב"ל וילדיו.

    השבמחק
  8. הסיפור ההיסטורי שבתוך אבני שנלר, כולל הרבה אלמנטים שאפשר היה לטפל בהם מזמן - ואחרת. 60 שנים מיותרות של שליטה צבאית במתחם הפכו את המקום לזיכרון עלוב מסוג אחר. נקווה שבוני ירושלים החדשים יאפשרו גישה סבירה למי שרוצה לגעת באבני הדרך של ירושלים שמחוץ לחומות.

    השבמחק
  9. נולדתי ובגרתי סמוך למחנה שנלר. בשל גילי המופלג אני זוכר שבתקופת מלחמת העולם נכלאו בשנלר שבויים איטלקים שבשעות הלילה היו שרים סרנדות. הבריטים שחששו מלוחמי המחתרות הצמידו לגדר מוקשי תאורה שאנחנו הילדים היינו מפוצצים במטווחי רוגטקות שהיו מזעיקים את החיילים הבריטים אל הגדר שהיו פותחים בסיורים לאורכה. לאחר כניסת צה"ל למחנה שוכנה במקום יחידת חמ"ד(חיל מדע)שאנחנו הילדים היינו מרותקים לגדר וצופים בניסויים שונים כמו פיצוץ בקבוקי מולוטוב, פצצות עשן ועוד. תקצר היריעה לספר על מעללינו באיזור שנלר...

    השבמחק
  10. צר לי שעוד מקום היסטורי נכבש בשם הקדמה והפיתוח כביכול. ושוב הכול נופל לידי החרדים. לא נוכל לבקר שם בשבת כי האזור חרדי ולא נוכל לבוא בחבורה מעורבת "גוועלד" !!!! מה כן אפשר לעשות???
    כרמית 12.7.13

    השבמחק
  11. תודה רבה לברוך גיאן על התמונות ועל הסקירה ההיסטורית.

    במחנה שנלר צולמה סצנת מחנה הריכוז בסרט The Big Red One מ 1980 של סם פולר עם לי מרווין ומארק המיל. המפיקים היו כמובן גולן-גלובוס. בשל כך יש לי מעט רגשות שמורים עבור המקום. אבל כמו רם זור אני לא מתגעגעת למחנה הצבאי שהכרתי כחיילת.

    הזיכרון הראשון שעולה בי הוא השוטרת הצבאית שארבה לחיילים על הפרות של חוקי הלבוש ורשמה לחברתי (שהלכה מחדר מרפאה אחד למשנהו) דו"ח על אי נשיאת תיק, על מנת להשלים את המכסה וללכת הביתה.
    הזיכרון השני הוא הרופא, שאליו הגעתי משופעת וקודחת ביום שבת, ושהעדיף לשלוח אותי בחזרה ליחידה שלי מאשר לתת לי גימלים ולאפשר לי לנוח.

    נראה היה לי אז שהבניינים שורצי המקקים במחנה מידרדרים מהזנחה. הצבא לעולם לא עושה צדק לבניינים ההיסטוריים שהוא מקבל לרשותו. זו תופעה בינלאומית ולא רק ישראלית. כך שעם כל החשד כלפי יזמות נדל"ן, ניתן אולי לראות ברכה בכך שהבניינים עוברים שיפוץ וחוזרים באופן מסויים לייעודם המקורי (מגורים וחינוך).

    ואולי נזכה לראות את הבניינים, אם לא באופן אישי, אז באחד הפוסטים היפיפיים של ברוך גיאן על השכונות החרדיות.

    השבמחק
    תשובות
    1. הנה את מעלה זכרונות ולפתע צץ בי זכרון מהסדיר שלי בשנת 1971. הייתי נח"לאי והתאמנו במשטחי האבק האינסופיים של נבי מוסא. היה חום אוגוסט של מדבר יהודה ופותחן לא היה בנמצא. פתחתי בקבוק טמפו לבן בחלק האחורי של המזלג.
      הפקק עף ישר לעיני השמאלית.תוך דקות נשלחתי בגיפ לשנלר ושם ביליתי שעות רבות בין הרופא לאחות, בין החצר לחדרים. לעיין שלום.

      לימים כזוג צעיר ליקטנו בשנלר אי אלו לבנים אדומות לייצוב מדפי הספרים.

      מחק
  12. משנלר יצאנו בשיירה להר הצופים שהיה מובלעת בשטח שבשליטת ירדן. המשוריינים העתיקים נסעו בחלונות סגורים כאשר הערבים זרקו עלינו אבנים בדרך. אני סקפטי בקשר לשימור המבנים. ההיסטוריה נשכחת וחבל.

    השבמחק
  13. גם בבניין הזה היתה תאורה של נורת ניאון

    השבמחק
  14. תודה לברוך על השלמת ידיעות על המקום שחפשתי

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.