יום שישי, 2 באוקטובר 2020

היהלום שבכתר רחביה: סיור ברחוב אברבנאל (ב)

פינת ישיבה ברחוב אברבנאל פינת אוסישקין

מאת דוד אסף
צילומים: ברוך גיאן

החלק הראשון של הרשימה, שפורסם כאן, עורר לשמחתנו תגובות רבות, אוהדות ואף מרגשות. היו שתהו מדוע לא ציינתי את הבית הזה או את הדייר ההוא, וברור שלא זו הייתה הכוונה. אין מדובר ב'קטלוג' שאמור לתת כיסוי מקיף ומלא של כל בניין ודייריו, אלא רק במתאבן, בבחינת 'טעמו וראו'. 

אני מנצל את ההזדמנות כדי להזכיר בפתח החלק השני גם את ספרו בן שלושת הכרכים של פרופסור יהושע בן-אריה, ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט: שכונות, בתים, אנשים (יד יצחק בן צבי, 2011). בעמ' 263-256 של הכרך הראשון הביא בן-אריה רשימה של (כמעט) כל הבתים ברחוב אברבנאל ופירוט מדוקדק – ככל שעלה בידו – של דייריהם בתקופת המנדט ועד הקמת המדינה.


*
באותם הימים שנתמעט שטחה של ירושלים מחמת כדורי הערביים [מאורעות 1939-1936] נתרבו מכיריו של הרבסט שהיו מזדמנים לו דרך טיוליו. ואין חידוש בדבר, שהרי עיקר טיוליו ברחביה ובסביבותיה היו, שרבים ממכיריו דרו שם, ואלו שלא דרו שם היו באים לשם אצל מכיריהם. את מי מצא שם ואת מי לא מצא שם ... לא היה יום שבא הרבסט לרחביה שלא נזדמן לו מכיר ומודע. אילו הזכרתי את כולם היה יוצא מעין לקסיקון של גדולי ירושלים וחכמיה עם תוספת אנשים הסמוכים לאנשי המדע.
(ש"י עגנון, שירה, שוקן, 1971, עמ' 535)
מפת רחביה (פנקס כתובות של תושבי רחביה, 1935)

ההצטלבות של רחוב אברבנאל עם רחוב אוסישקין היא פתח לא רק לחלק השני של הרשימה, אלא גם לחציו התחתון, המערבי, של הרחוב, ששונה מאוד מחציו העליון והאפלולי. הרחוב כאן רחב יותר ומואר יותר, ונראה שגם תנועת המכוניות בו ערה יותר (אפשר ללוות את הסיור גם באמצעות גוגל סטריט). בצומת עצמו עומדים, זה מול זה, שני בתים מרשימים – בית גויטיין ובית פומרנץ – שניהם פרי תכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן (1958-1887), שתכנן גם את בית השמשוני שעליו כתבנו בחלק הראשון.

צלעו הדרומית של בית גויטיין, שבניית קומתו הראשונה הושלמה בשנת 1931 (הקומה השנייה נוספה בשנת 1937), נמצאת באברבנאל 20 (הכניסה היא מאוסישקין 10). כשגרתי ברחוב למדתי בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. הייתי בטוח אז שכאן גר פעם חוקר גניזת קהיר הדגול פרופ' שלמה דב גויטיין. אבל טעיתי. הגויטיין שגר כאן היה מישהו אחר לגמרי: דוד גויטיין (1961-1900ׂ), יליד לונדון, שעלה לארץ בשנת 1929 ולימים כיהן בבית המשפט העליון (בשנים 1961-1953), ורעייתו אורה לבית מויאל. אגב, גם גויטיין של הגניזה גר ברחוב אברבנאל, אבל לא כאן אלא במספר 3 שבו עסקנו ברשימה הקודמת ('פנסיון קרולה'). שני הגויטיינים היו בני דודים, כפי שסיפרה לי סיונה כהני, בתו של דוד גויטיין (ראו גם בתגובות).

בית גויטיין (דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים: הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, עמ' 342)

בית גויטיין נראה היום שונה. ב-1994 הוא שופץ יפה ונוספו לו שתי קומות, ועדיין ניתן להתרשם בקלות מהעיצוב המקורי הפשוט והמרשים.

על קיר גרם המדרגות החיצוני נקבע שלט:


בקומת הכניסה המקורית גר היום  המזרחן פרופסור יצחק (קלינטון) ביילי, שהתמחה בחקר החברה הבדואית. ביילי, יליד ארה"ב, מוכר לישראלים רבים בגלגולו הצעיר. ב-1967 עלה לארץ ובעקבות מפגש מקרי עם פולה בן-גוריון החליט להתיישב בשדה בוקר. שנה אחר כך, ב-1968, התבקש ביילי לראיין (באנגלית) את בן-גוריון בביתו במשך שש שעות לסרט תיעודי. חומרי הריאיון המרתקים הללו הללו ניגלו לציבור הרחב בסרט התיעודי המצליח 'בן-גוריון: אפילוג' (2016).  


על דלת הכניסה כתובת מזמינה בערבית 'אהלן וסהלן ומרחבא'.


ברוך, שזכר את הרצאותיו המרתקות של ביילי, לא היסס להיענות להזמנה ולהקיש בדלת. מה כבר יכול לקרות?

הדלת נפתחה על ידי ביילי, ששמח לשמוע כי לפניו עומד סטודנט מעריץ משכבר הימים. הוא סיפר לנו במאור פנים שאת הדירה קנה בשנת 1975, ומאז הוא גר כאן. 


כשסיפרתי לו על הבלוג ועל קוראיו הוא ביקש שנביא לידיעתם את דבר ספרו האחרון שיצא לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת ייל: התרבות הבדואית בתנ"ך. אז הנה עשינו זאת.


מול בית גויטיין, מצדו השני של הרחוב, נמצא בית פומרנץ (אוסישקין 11 פינת אברבנאל 22), שמוכר גם כבית רחמילביץ, וגם הוא תוכנן בידי קאופמן. הוא נבנה ב-1932 בקומה אחת ובסגנון הבינלאומי האופייני לקאופמן.

ב-1934, לאחר נישואיה של חוה, בתה של בעלת הבית רחל פומרנץ, לרופא משה רחמילביץ (לימים חתן פרס ישראל לרפואה, 1964), נוספה קומה שנייה, שהושלמה בשנת 1936. בשנת 1988 הוסיף הנכד, הרופא דניאל רחמילביץ, דירת גג בת שתי קומות.

בית פומרנץ (קרויאנקר, עמ' 341)

וכך נראה הבית היום:

בית פומרנץ (מבט מרחוב אוסישקין)
בית פומרנץ (מבט מרחוב אברבנאל)

אם היה קאופמן יוצא מקברו ורואה מה עלה להם למבנים שתכנן, ובמיוחד לבית אַגְיוֹן, ברחוב בלפור, שמשמש היום משכן לראש הממשלה ומוקף בחומות מבוצרות ובמסכים שחורים ומכוערים, מה היה אומר? נשאיר זאת כשאלה רטורית...

מצבת קאופמן בהר המנוחות (צילום: דוד אסף)
ריכרד קאופמן (ויקיפדיה)

מול בית פומרנץ, בפינה מוצלת בצד הדרומי של אוסישקין פינת אברבנאל 21, הוקם ספסל אבן לזיכרו של פרופסור חיים ארנסט ורטהיימר (1978-1893), פרופסור לביוכימיה באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל לרפואה (1956), 'אשר גמא מחקרי הטבע וחקר צפונותיו'. ורטהיימר גר לא הרחק מכאן, באברבנאל 26, וארבע בנותיו היו רופאות.


בבית מספר 23 גרו בשנות השלושים בני משפחת שְׁטוּבּ, בעליה של חנות הכל-בו המיתולוגית 'מעין שטוב' (בצומת הרחובות המלך ג'ורג'-יפו-שטראוס), והצייר יוסף בּוּדְקוֹ (1940-1888), שניהל את 'בצלאל' מפתיחתו מחדש ב-1935 ועד מותו. בני משפחת שטוב גרו גם בבית מספר 25.

בניין מספר 24 הוא מלון בוטיק, ברוח הפנסיונים של פעם, המתנאה בשם Jerusalem Castle. 


בבניין זה, שהוקם בשנת 1936, גר פעם ההיסטוריון נתן מיכאל גלבר (1966-1891). בשנות הארבעים והחמישים שכן כאן פנסיון תַנְעֶזֶר, שניהלו חיים ואלטה תנעזר, שהוחלף בתורו (ב-1961) ב'פנסיון גרטה אשר'.

פנקס קבלות של פנסיון תנעזר, 1948 (Bidspirit)

סיפורה של גרטה אשר מיוחד במינו וכיום כבר אינו מוכר. 

גרטה ניהלה פנסיון בעל מוניטין ברחוב אבן עזרא 20, לא הרחק מכאן, שאת עיקר פרסומו קיבל לאחר מותה באוגוסט 1957. גרטה אשר, שהייתה ערירית ושכרה את הפנסיון בדמי מפתח, הורישה אותו בצוואתה לשתי עובדות ותיקות שלה. בעל הבית, ניצול שואה ושמו אבא בירנבוים, שציפה בכליון עיניים לחזור לנכס שלו, ערער על חוקיות הצוואה וזכה במשפט. שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, איש המפלגה הפרוגרסיבית, ניסה בשנת 1960 להביא תיקון לחוק הגנת הדייר – תיקון שנודע כ'חוק גרטה אשר' – ולקבוע רטרואקטיבית שמותר להוריש זכויות דיור גם למי שהבניין אינו שייך לו. הדיונים בכנסת היו סוערים ולבסוף נדחתה הצעתו של רוזן (היו שהאשימוהו כי פעל כך בשליחות ידידו וחבר מפלגתו עורך הדין גדעון האוזנר, שייצג את שתי העוֹבדוֹת, ובינתיים גם הפך ליועץ המשפטי של הממשלה). התיקון לחוק לא התקבל וב-1961 נאלצו העובדות המסורות להחזיר את המפתחות לבעליו החוקי של הבניין. הן עצמן שכרו אז את 'פנסיון תנעזר' באברבנאל 24 וקראוהו בשם המיתולוגי 'פנסיון גרטה אשר'. היו ימים...

הפנסיון המחודש פעל כאן עד 1970, ואחריו בא במקומו 'בית מדרש לתורה וללימודי יהדות', שהפעילה המחלקה לחינוך תורני בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית (אבי המנוח, משה קרונה, היה אז ראש המחלקה הזו). בשלהי שנות התשעים הפך המקום לדיור מוגן, שנקרא 'בית הורים רחביה: זאת הברכה', וגם הוא נסגר. עתה חזרה עטרת המלונאות ליושנה.

בית מספר 27 עומד בשממונו. כניסותיו וחלונותיו נסתמו בבלוקים כדי למנוע כניסת בוזזים ואורחים לא רצויים.
 
אברבנאל 27

על הבית הזה ועל רחוב אברבנאל שלה סיפרה לי ליאורה קרויאנקר (לבית פרקש):
גם לי יש קשר לרחוב זה. ראשית, הוריי נישאו ב'פנסיון ברוך והדי וולף' שהיה במספר 27. באותו בניין נטוש (ואולי שוב ננטש) שכנה לימים, בשלהי שנות השישים וראשית השבעים, 'מחלקת האילוסטרציות של אנציקלופדיה יודאיקה' בה עבדתי. זה בדיוק מול הבית של פרופ' שלום, שגם בו היינו לא מעט פעמים. אמא של דוד [קרויאנקר] הייתה מיודדת עם בני הזוג שלום, שגם היו בחתונתנו (וגם הכירו את אמי, כאשר שהו באנגליה ב-1954).  
בתים 26 ו-28 נראים כאילו תוכננו ונבנו באותה יד. אך בעוד בית מספר 26 חי ונושם וגרים בו אנשים, כמימים ימימה, בית 28 עזוב ונטוש ואין בו ולוּ דייר אחד לרפואה.

הנה בית מספר 26. כאן גרו בשעתם פרופ' ארנסט ורטהיימר, שלזכרו הוקם הספסל בפינת אוסישקין, וכן ד"ר ארתור הַנְטְקֶה מראשי קרן היסוד, שהיום מוכר בזכות הרחוב הארוך בשכונת קרית היובל הנושא את שמו.


וזהו בית מספר 28 וגרם המדרגות החיצוני שעולה לקומה השנייה והשלישית:


תשאלו מה לנו ולבית נטוש זה?

בית זה, שנקרא גם 'בית האחיות כהן' (על שם שלושת האחיות היֶקִיוֹת הרווקות: הלנה, רוזה ולוֹטֶה כהן), התפרסם כבית מגוריו של פרופסור גרשם שלום, שאליו נגיע מיד. הבניין נבנה בראשית שנות השלושים בבטון מצופה בטיח וללא בציפוי אבן שהיה מקובל אז בירושלים. למה? לא ברור. שרלוטה כהן הייתה אדריכלית. כשעלתה לארץ, ב-1921, החלה לעבוד עם ריכרד קאופמן ואחר כך פעלה באופן עצמאי. היא הייתה כנראה האדריכלית הראשונה בארץ ישראל, והיא גם זו שתכננה את הבית. ככל הידוע לי, לוטה לא גרה בבניין, ומי שכן גרו היו האחיות רוזה (שעבדה כמזכירתו של אוסישקין לענייני גרמנית במשרדי קרן קיימת) והלנה, האחות הגדולה, שניהלה בבניין פנסיון. אם אפשר לסמוך על מודעות הפרסום, הרי שהמטבח היה מצוין וסיפק גם 'מאכלי דיאטה לפי הדרישה'. אפשר להניח שרוב הנופשים בפנסיון זה היו יהודים מגרמניה שבדקו את האפשרות לעלות ארצה.


בקומת הראשונה של הבניין גרו במשך עשרות שנים, מאז נישואיהם בדצמבר 1936, פרופסור גרשם שלום (1982-1897) ורעייתו (השנייה) פַנְיָה (1999-1914). קודם לכן גר שלום ברחוב רמב"ן 51, לא הרחק מכאן, ובבית זה נותרו רעייתו הראשונה, אֶשָׁה, ובעלה החדש, פרופ' שמואל הוגו ברגמן, שניהל אז את הספרייה הלאומית. כששלום היה נשאל היכן הוא גר, היה הוא משיב: 'אברבנאל כֹּחַ' (כך סיפר לי תלמידו שלמה צוקר, לשעבר עובד מחלקת כתבי היד בספריה הלאומית).

גרשם שלום (אִמרו: גֶּרְשֹם שׂוֹלֶם במילעיל) היה מגדולי החוקרים של מדעי היהדות במאה העשרים וממניחי היסוד לחקר תורת הסוד, הקבלה והחסידות. כל מה שאגיד עליו בכמה שורות לא ימצה את גדולתו וחשיבותו. מי שיודע יודע, ומי שלא – שיקרא עליו בוויקיפדיה.

גרשם שלום ורעייתו פניה בחדר הספרייה של הבית (צילום: אריך בראואר)

את שלום עצמו לא היכרתי. ראיתי אותו פעם או פעמיים במסדרונות האקדמיה הלאומית למדעים וזהו. את פַנְיָה דווקא הכרתי מעט. בקיץ 1984, כשנתיים לאחר מות בעלה, היא הצטרפה למסע מיוחד במינו לפולין. זה היה מסע ראשון מסוגו –  פולין הייתה עדיין תחת משטר צבאי שבראשו עמד הגנרל ירוזלסקי – שהתירוץ הרשמי לו היה חנוכת פקולטה למדעי היהדות באוניברסיטה היַגְיֶילוֹנִית בקרקוב. במסע המסעיר הזה, שבראשו עמדו הפרופסורים המנוחים חנא שמרוק וישראל גוטמן, השתתפו מורים ותלמידי מחקר מהאוניברסיטה העברית (ולצדם גם 'נספחים' כמו המבקר והמתרגם המנוח יורם ברונובסקי). כל 'גדולי הדור' הקודם היו שם, וגם צעירים עוּלי ימים כמוני (צעירים ממני, אם זיכרוני אינו מטעני, היו נתי כהן, היום פרופסור ליידיש בבר-אילן ושמיל הולנד, שיהיה לימים שף מפורסם). פניה, ילידת פולין ובת למשפחת פרויד הידועה (ההלצה סיפרה ששלום התחתן איתה כדי שתתרגם לו מפולנית את 'דברי האדון' של יעקב פראנק), הוזמנה על ידי שמרוק להשתתף במסע ועמדה בכבוד בתלאות הדרך.

כמה חודשים אחרי שחזרנו אירחה פניה בביתה את כל המשתתפים לפגישה מחודשת. כבר גרתי אז ברחוב אברבנאל אבל זו הייתה הפעם היחידה שהייתי בבית פנימה. 'ספריית שלום' האגדית עוד הייתה על המדפים, עדיין לא הועברה למשכנה הקבוע בספרייה הלאומית (היא הועברה ב-1987), והבית כולו אמר כבוד. רק כדי לסבר את האוזן: בספרייתו היו כ-25,000 ספרים, תדפיסים וכתבי יד, רבים מהם נדירים ביותר.

כל עוד חי כאן בעל הבית הייתה דירה זו מקדש מעט של החיים האינטלקטואליים בירושלים. לכאן עלו לרגל אורחים ומעריצים מכל העולם וכאן התקיימו הסמינרים המחקריים המפורסמים שניהל שלום עם תלמידיו ועמיתיו. ב-11 באוגוסט 1944 בילה כאן ברל כצנלסון את הערב האחרון של חייו. הוא ישב עם מארחיו, שוחח והתווכח עד שתיים בלילה, עד שפניה העירה לו שעליו ללכת לישון. כשנפרד אמר לה ברל: 'הגידי לי, איך נחים? אינני יודע כיצד לנוח' (ראו בספרה של אניטה שפירא, ברל, עם עובד, תשמ"א, עמ' 707-706). כאן גם גרו ש"י עגנון ורעייתו אסתר במשך שבעה חודשים (פברואר-אוגוסט 1949), כאשר בני הזוג שלום היו בחו"ל. זה היה מרכז תרבות לכל דבר ועניין, סוג של 'בית היוצר לנשמת האומה', שבכל מדינה מתוקנת היו משמרים את זכרו בדרך כלשהי, ולמצער לוח זיכרון.

באותה עת לא יכולתי להעלות בדעתי שדור אחד אחר כך, בשנת 2008, אוציא לאור (יחד עם ד"ר אסתר ליבס) את מחקריו של שלום בתולדות החסידות, בעריכה מחודשת עם מבואות והוספות (השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום, עם עובד ומאגנס, תשס"ט). על כריכת הספר הודפס, כמתבקש, צילום בצבע של שלום רוכן על ספריו בחדר עבודתו.



ב-20 בפברואר 1949, כשעזבו בני הזוג שלום את דירתם והשכירוה למשפחת עגנון, כתב שלום לידידו עגנון:
בואו לגור בדירתנו לשלום, ויהי רצון שתשבע נחת מהישיבה בה. תכתוב סיפורים וספרים, ספר, סופר וסיפור, כי כולם שייכים לשורש נשמתך. ועיקר ידוע מה שאמר הבעש"ט על כלי הבית, דירתו וסביבתו של אדם מלאים מניצוצות נפשו ומחכים להעלאתם, ונראה ברור מכיון שאתה נכנס, שיש כאן הרבה מניצוצותיך שעליך לטפל בתיקונם... אך בקשתי שטוחה לפניך שלא תוציא את כל החיוּת מן הכלים כדי שלא אחזור ואמצא אותם מתים מחוסר חיוּת חלילה ... ואין לי אלא לבקשך בקשה גדולה ומפורשת שלא תשאיל ספר מספרי החוצה, לשום אדם וללא יוצא מן הכלל. אם חברי וידידי הידועים לך רוצים לעיין בספר בחדר עצמו ואין לך נגד זה ולא כלום – תבוא עליהם (ועליך) ברכה, אך מכאן לא יעבור (הובא בספרו של דן לאור, חיי עגנון, שוקן, תשנ"ח, עמ' 421-420).
כאמור, הבית כולו נטוש לחלוטין כבר עשרים שנה בערך. הכניסה חסומה, עצי תאנה וברוש, קוצים וחרולים ושיחי פרא צומחים לגובה ולרוחב ואינם מאפשרים כניסה לבניין המגודר. דרך שביל הכניסה לבית מספר 30 הצלחנו בכל זאת למצוא פרצה בגדר החלודה. חזרנו במנהרת הזמן אל ימי נעורינו בצבא, ובנחישות חדרנו פנימה אל תוך היעד. את השריטות קיבלנו באהבה.


החצר וגרם המדרגות מלאים באשפה. דלתות הכניסה סתומות בבלוקים וכל החלונות סגורים.

דלת הכניסה לדירת שלום (צילום: דוד אסף)

אחת מתיבות הדואר נותרה ליד הכניסה לבית, אך שֵׁם בעליה כבר לא רשום עליה.


על קיר הטיח הפונה לרחוב אברבנאל אפשר לגלות את מספר הבית, 28, שכבר נמחק כמעט לגמרי.


שלום גר בקומה הראשונה. מאחורי החלונות הללו הייתה פעם הספרייה המפוארת שמעטים כמותה היו בעולם היהודי.

דירת אולמן ומעליה דירת שלום (צילום: דוד אסף)

בקומת הקרקע גרה משפחת אולמן: האב, דוד תיאודור אולמן (1975-1908), היה פרופסור לרפואה פנימית בהדסה, ורעייתו ליזה, פרופסור בחוג ללימודים קלאסיים, שנפטרה בשנת 2019, התפרסמה בתרגומה המשובח לספר תולדות מלחמת היהודים ברומאים' של יוספוס פלאוויוס, שראה אור בשנת 2009 (הוצאת כרמל) והיא בת 87. שני ילדיהם, ששיחקו בגינה ומן הסתם הפריעו למנוחתם של הפרופסורים הדגולים, היו עדנה, לימים פרופסור בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית (ורעייתו המנוחה של פרופסור אבישי מרגלית) ושמעון, לימים טייס קרב, פרופסור למדעי המחשב במכון ויצמן וחתן פרס ישראל (2015). 

ניגשתי אל החלון הימני של דירת אולמן ושלחתי ידיי אל בין הסורגים. תריס הברזל היה סגור, אך לאחר מאמץ קטן נענה לתחינותיי ונפתח. כך זה נראה בפנים... עצוב.



בקומת הגג, מעל דירתו של שלום – כך סיפר לי פרופ' ירחמיאל (ריצ'י) כהן – גר בין השנים 1973-1970 (ואולי גם לפני כן) ד"ר ישעיהו (ישי) שחר (1977-1935), מרצה מוערך בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, שהתמחה בתולדות יהודי מזרח אירופה ובאמנות יהודית. 


שחר גם שיחק דמות של רופא-מנתח בסרטו של אברהם הפנר, 'לאן נעלם דניאל וקס?' (1972), שנחשב עד היום לאחד הסרטים הישראלים הטובים והחשובים, אך כיוון שלא רצה ששמו האמתי יצוין, הקרדיט ניתן ל'מיכאל ליפקין', שֵׁם הדמות שאותה גילם. שנה אחר כך, ב-1973, יצא שחר לשנת שבתון בלונדון ולא שב עוד ארצה. הוא מת ממחלה בלונדון בז' בתשרי תשל"ח (19 בספטמבר 1977) ויומיים אחר כך, ערב יום כיפור, הובא למנוחות בז'נבה.

ישי שחר (מימין) וליאור ייני בסרט 'לאן נעלם דניאל וקס?'

בבית מספר 30 שכנו באמצע שנות השלושים משרדים של קרן קיימת: מחלקת החינוך והמשרד המרכזי ליישוב עולי גרמניה. גרו כאן גם המזרחן פרופ' ליאו אריה מאיר (1959-1895), שזכה בפרס ישראל זמן קצר לאחר מותו, ועל שמו קרוי המוזיאון לאמנות האסלאם ברחוב הפלמ"ח, וגם חוקר הפילוסופיה היהודית, פרופ' יצחק יוליוס גוטמן (1950-1880). בבניין זה גר גם הפילוסוף והבלשן פרופ' יהושע בר-הלל (1975-1915), ובתו הפרופ' לפסיכולוגיה מיה בר-הלל, גרה עד היום לא הרחק (ברחוב רשב"א).

אבל אנו מתעניינים בדייר שגר בקומה השנייה. זהו ד"ר ישראל אלדד (1996-1910), שהיה מוכר בשם משפחתו הקודם שייב. אלדד, ממנהיגי מחתרת לח"י, היה מורה, סופר, מתרגם ופובליציסט, ובעיקר אידאולוג ימני נוקשה. אלדד ורעייתו בתיה ושיץ (2002-1915) עברו לגור כאן בשנת 1952. אגב, רעייתו לא דבקה בדעותיו. היא הייתה עובדת סוציאלית בעיריית ירושלים, אשת חייל דעתנית ומבחינה פוליטית הייתה קרובה דווקא לטדי קולק (השכן שגר ברחוב רשב"א) והייתה חברה במועצת העירייה מטעם מפלגתו.

מה היה טיב היחסים בינו לבין שכנו גרשם שלום, ציוני מושבע שהיה איש 'ברית שלום'? האם נפגשו ברחוב כש'הורידו את הזבל' ושוחחו בענייני דיומא? אפשר להניח שלכל הפחות בירכו איש את רעהו ב'שלום, שלום', וכל אחד פירש מילה זו בצורה קצת שונה...

ישראל אלדד ורעייתו בתיה ושיץ במרפסת ביתם ברחוב אברבנאל 30 (ישראל אלדד: מחשבת מלכות ישראל)

בית מספר 32 הוא חדש לגמרי. פעם גרו כאן, כלומר בבניין שכבר איננו, הפיזיקאי וחתן פרס ישראל (1968) פרופ' שמואל סמבורסקי (אחיו הבכור של המלחין דניאל סמבורסקי), והאדריכל ריכרד קאופמן, שכזכור תכנן שלושה בתים ברחוב.

גם בית מספר 34 חדש לגמרי. פעם גר כאן ריכרד קֶבְּנֶר (1958-1885), שהיה בין מייסדי החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. 

אברבנאל 34

כשגרתי ברחוב, באמצע שנות השמונים, פעלה בקומת הכניסה עם המרפסת הנהדרת, מרפאת השיניים של הדוקטורים נחום מילגלטר וגבי פיקר. נחום, שסתם וחפר והתפרנס כהוגן מן השיניים שלי (ומתברר שגם מאלה של ברוך גיאן), כבר לא כאן. על חורבותיו של הבית המקורי הוקם בניין חדש ומצועצע ב'סגנון טלביה'. ההשתלה של טלביה בתוך רחביה לא ממש מוצלחת בעינינו. אולי בעוד חמישים שנה יהיו כאלה שייתפעלו ממנה...

בית מספר 29 מצד שמאל הוא בניין חדש לגמרי. כאן עמד פעם בית מרשים, שבין היתר גר בו המלחין שלמה רוזובסקי (1962-1878), מחלוצי המוזיקולוגיה היהודית (בשנת 1947 עזב לניו-יורק ומת שם). בשנת 1984 רכש את הבניין חבר הכנסת אברהם ('מוניה') שפירא, שהיה יו"ר ועדת הכספים מטעם אגודת ישראל, תעשיין ועשיר מופלג, שבשל קשריו הפוליטיים כּוּנה 'מנכ"ל המדינה'. לשפירא היו תוכניות מגלומניות: הוא רצה להרוס את הבית הישן ולבנות במקומו בית בן שלוש קומות, כולל מרתף ובו מקווה טהרה פרטי. האדריכל דוד רזניק הכין תכנית והעירייה – לא ייאמן – אף אישרה לו חריגה משמעותית מאחוזי הבנייה. בכל זאת מדובר ב'גביר'!

מה תקע את התכנית? כנראה פשיטת הרגל של תשלובת 'שטיחי כרמל', ששפירא עמד בראשה. עשרות שנים הבית היה נטוש לחלוטין, ושפירא, שנפטר בשנת 2000, לא זכה להתגורר בו. בשנת 2015 הרסו את הבניין המקורי ובנו את זה הקיים היום.

בארכיוני מצאתי גזיר עיתון ובו תמונת הבית המקורי:

כל העיר, 3 במאי 1985

סוף סוף הגענו לבית מספר 31, עילת העילות לסיור. כאן, כאמור בפתח החלק הראשון של הרשימה, גרתי שמונה שנים. מאז שעזבנו כמעט שלא הייתי כאן, אולי פעם או פעמיים. איזו התרגשות!

אברבנאל 31 (צילום: דוד אסף)

גרנו בקומה השלישית משמאל. ממרומי המרפסת החמודה, שם שתינו את קפה הבוקר ובה קיפצה אבישג התינוקת שלנו, מתבוננת בנו תינוקת חדשה...


בקיר המזרחי של הבניין הייתה מרפסת נוספת, מקוּרה וסגורה בחלונות זכוכית. שם היה חדר העבודה שלי. ועכשיו?

צילום: דוד אסף

גם חדר המדרגות שינה את פניו. תיבות דואר חדשות ודלת חשמלית שחוסמת את הכניסה בפני זרים. הצצתי בשמות הדיירים ולא זיהיתי אף אחד. 'דור הולך ודור בא'.



בקומה הכניסה משמאל, שם גרו בשעתו צֶבי ורחל קפלן, גר עכשיו זאבי בנט, חרדי מודרני ומסביר פנים, והוא מספר לנו מעט על גלגולי הבניין מאז שעזבתי. אני מחדש לו שצֶבי קפלן (2013-1922) היה תלמיד חכם חשוב, סופר ומשורר, שהיה בנו של הרב אברהם אליהו קפלן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין ואיש תנועת המוסר (הרב א"א קפלן מת  בדמי ימיו, בן 34 בסך הכל). לחובבי הז'אנר: צֶבי קפלן, שגם היה מראשוני הפעילים בתנועת 'בני עקיבא', חיבר ב-1938 את 'שיר הישיבה' ('בראשית הייתה מחשבה, אידאל נישא ומרומם'), שהיה אהוב מאוד על חברי התנועה ולמיטב ידיעתי מושר עד היום (הלחן, אבוי, הוא של המלחין הסובייטי דמיטרי שוסטקוביץ).

ביקשתי להיכנס אל החצר האחורית. בזמני גר שם רֶמוֹן ורשבסקי, אדם חביב ממוצא בלגי, חוזר בתשובה שחי בגפו והזה על רעיון לחפור מקווה טהרה פרטי בגינה (נדמה לי שבסוף לא מימש את חזונו). רמון מת לפני חודשיים, סיפר לי זאבי בצער והראה לי בטלפון הנייד שלו את תמונתו האחרונה.


ירדנו במדרגות הגינה אל החצר האחורית. הדירה של ורשבסקי סגורה כמובן, ממתינה לבואם של קונים חדשים.


בצד השני של הבניין, זה הפונה לרחוב אבן שפרוט, גרה המשוררת וכלת פרס ישראל לספרות ילדים (1956) מרים יָלָן-שְׁטֶקֶלִיס (1984-1900). היא גרה בקומת הקרקע (מה שנקרא פעם קומת פָּרְטֶר), נמוכה ממפלס הרחוב.

מרים ילן-שטקליס בפתח ביתה בסוף שנות השלושים (גנזים)

כשהגעתי לאברבנאל 31 היא כבר לא גרה בדירתה. היא מתה ב-9 במאי 1984 וכשנה קודם לכן הועברה לבית מרפא סיעודי בחיפה. את דירתה קנה צעיר חיפני חביב, רווק בן-גילי ושמו אבי קריספין, שעבד, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בסוכנות היהודית בקרית מוריה ואותו הכרתי מהשכנוּת המשותפת. הייתי בדירתו – דירתה לשעבר. זו הייתה דירה אפלולית ונעימה עם חצר קטנה בחזיתה. הייתה לדירה כניסה פרטית מרחוב אבן שפרוט 13, אבל אפשר היה לרדת אליה גם מתוך חדר המדרגות של אברבנאל 31. יום אחד, בדצמבר 1987, נסע אבי לחופשה באילת, ובשובו לירושלים נפגע בתאונת דרכים ומת.

עצוב הוא סיפורה של המשוררת הגלמודה. היא עלתה ארצה בשנת 1920, התגוררה בירושלים ולמן 1926, לא מעט בשל שליטתה בשפות רבות, החלה לעבוד כספרנית ומקטלגת בספרייה הלאומית ששכנה אז בהר הצופים (בעבודתה זו התמידה עד יציאתה לגימלאות). השם 'יָלָן' מקורו בראשי התיבות של שם אביה יהודה לייב ניסן, שיש בו גם זכר לשם משפחתה המקורי 'וילנסקי'. בסוף שנת 1929 נישאה מרים לארכאולוג משה שטקליס, אך נישואין אלה הסתיימו בעניין רע ובלי ילדים. שטקליס נישא בשנת 1939 לציירת בינה גבירץ, שאותה הכיר בביתם, כאשר בינה איירה את ספר שיריה של אשתו, אצו רצו גמדים. מרים לא נישאה שוב.

זה הספר שאיירה בינה גבירץ והביא לפירוק נישואיהם של מרים ילן ומשה שטקליס, דביר, 1939

הדבר המפתיע הוא, שהמאיירת בינה גבירץ המשיכה לאייר את שיריה של מרים ילן גם אחרי שנישאה לבעלה הקודם, משה שטקליס. כך למשל היא איירה את השירים בספר דני, שנדפס לראשונה בשנת 1943.

לדירה קטנה זו עברה מרים, ככל הנראה, רק לאחר גירושיה משטקליס, בשנת 1939 (הבניין עצמו נבנה אחרי 1936). כאן כתבה את שירי הילדים הגדולים שלה: 'דני גיבור', 'מיכאל', 'זאת הגברת שפנפנית' ('לשפן יש בית') ורבים אחרים. כאן גם תרגמה שירי זמר מוכרים כמו 'נעולה היא דלתי' של יצחק קצנלסון (מיידיש), 'אבירים של שלחן עגול' (מצרפתית), ועוד ועוד. שיריה הולחנו על ידי טובי מלחיננו, ממרדכי זעירא, יצחק אדל ומקס למפל ועד נעמי שמר, שמוליק קראוס, צביקה פיק ושלום חנוך.

זה השביל המוליך לדירה:


וזו דלת הכניסה, שפונה לרחוב אברבנאל:

צילום: דוד אסף

בשנת 2013 כיבד דואר ישראל את מורשתה של מרים ילן-שטקליס והוציא בולים שמנציחים שניים משיריה (עיצוב: ראנת אבודרהם-דדון):


ברחוב אבן שפרוט 12, ממש מול הכניסה לביתה של ילן-שטקליס, נמצא בית המידות של משפחת אֵלון. כאן גר השופט העליון פרופ' מנחם אֵלון (2013-1923) ורות רעייתו, וכאן גדלו חמשת ילדיהם, שכל אחד מהם עשה חייל בתחומו. הכרתי את אֵלון, הג'נטלמן המושלם, וכמה שנים אף עבדתי במחיצתו, וכך זכיתי גם לבקר כמה פעמים בביתו.


כמה מטרים אחרי הכניסה לבית אלון נמצאות מדרגות היורדות ל'שיכוני עובדים' (א), מן המיזמים השיתופיים המקסימים שנוצרו בירושלים המנדטורית. אבל זהו כבר סיור לפעם אחרת.

ולסיום, משהו על שכונת רחביה בכלל (ואצטט דברים שכתבתי בבלוג לפני כמה חודשים):

ירושלמים ואוהבי ירושלים, אלה שגרו ברחביה פרק זמן בחייהם ואלה שרק עברו וטיילו בה, ובמיוחד אלה שאוהבים להתגעגע ולבכות על 'ירושלים של פעם', זו שהייתה ואיננה. כולכם – בניכוי נבובי המוח שמשקצים את 'האליטות' של רחביה, שכביכול השתלטו על המדינה – תרוו נחת מהסרט התיעודי היפה והמרגש שביימו אלי אביר ועליזה אשד רחביה: חיוכה של ירושלים.

הסרט מספר על תולדות השכונה המיוחדת הזו (ובתוכה מעונות עובדים א' וב'), שנוסדה בשנת 1924 כשכונת גנים מתוכננת (בניגוד לשכונות החצר שאפיינו את היישוב הישן), על מנהיגי היישוב והפקידים שגרו בה, על הפרופסורים ואנשי הרוח, על החיים המשותפים של יֶקים וסמך-טתים, על ההווי האנושי שנרקם בה, על הילדים ועל המבוגרים, על מה שהיה ועל מה שנותר.

בין המרואיינים: אליעזר יערי, האחים רוני ושמוליק שי, דן מרידור ואמו רעננה, רובי ריבלין, מיכה לוין, כרמי גילון, דוד קרויאנקר, עודד אלישר, אמנון בן תור, רות יעקובי, יורם בייט (שיילד את בתי הבכורה!), מיה בר-הלל, ועוד רבים שהיו פעם ילדים...

נוסטלגי ועצוב. מומלץ. יש גם כותרות באנגלית.

 

56 תגובות:

  1. סיור מקסים...
    שתי הערות: 1 לפרופ' ורטהיימר היו ארבע בנות, שלוש רופאות ואחת רופאת שיניים. 2. אחרי שברל כצנלסון עזב את בית שלום הוא הלך לחברו צ'רניאק במעונות עובדים, ברחוב אבן שפרוט ושם הוציא את נשמתו

    השבמחק
  2. תודה על רשימה נפלאה נוספת. ארבע (ולא שלוש) בנותיו של פרופ' חיים ארנסט ורטהיימר, מייסד בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, היו לרופאות בכירות. רעייתו, הייתה סטודנטית שלו בבית הספר לרפואה בגרמניה, אך הוא השפיע עליה להימנע מסיום לימודי הרפואה לאחר עלותם ארצה כי חשב ש"זה לא מקצוע לנשים". לימים, כל ארבע בנותיו ואף כמה מנכדותיו (ונכדיו) היו לרופאות. בתו, פרופ' נעמי קפלינסקי ז"ל, רופאה נערצת, ניהלה את המחלקה הפנימית בבית החולים איכילוב ונישאה לפרופ' אליעזר קפלינסקי יבלחט"א, מנהל מכון הלב ב"שיבא". נעמי קיפדה את חייה בתאונת דרכים מחרידה עם בנה בועז (אב ל-11 ילדים) אחותה, ההמטולוגית פרופ' איה אברהמוב, מ"שערי צדק", הייתה ליקירת העיר ירושלים. כפי שסיפרה לימים, אביה ניסה לחבל בהתקבלותה לביה"ס לרפואה כשהורה לחברי ועדת הקבלה שלה להציג לה בבחינת הכניסה שאלות מכשילות שלא תוכל לענות עליהן אבל היא צלחה את המשוכה והייתה לאחת הרופאות המיתולוגיות בירושלים. לימים נישאה לבעלה, גם הוא רופא ילדים, וכיום שני בניה עוסקים ברפואה. בת נוסף של פרופ' ורטהיימר היא פרופ'לרפואת שיניים, דורית ניצן, והבת הרביעית, ד"ר עדה גולדפרב, היא מומחית בהמטולוגיה וחוקרת מחלת התלסמיה.

    השבמחק
  3. בנם של ישראל ובתיה אלדד, אריה אלדד (לימים, פרופ' וח"כ) נהג לשחק כדורגל עם שכניו, בן גילו ארי אלון ואחיו בני אלון (ז"ל). אגב, הבית שבו גר פרופ' אלון נבנה על ידי חמיו, העו"ד הירושלמי המפורסם ד"ר מרדכי בוקסבוים (אביה של רות אלון תבלחט"א), שכיהן כעוזרו של של ראש המהפכה הקומוניסטית בהונגריה בלה קון (כהן, בשמו המקורי, בן לאב יהודי שהמיר את דתו, ולאם פרוטסטנטית...). עם עלייתו ארצה, עבר ד"ר בוקסבוים מהפך אידיאולוגי ומציוני נלהב היה לפרקליט של אנשי "היישוב הישן" בירושלים. במשרדו עבד, בין השאר, השופט המנוח חיים כהן, שנאלץ לנסוע לוינה שבאוסטריה כדי לחלצו ממעצר ממושך לאחר שהאינטרפול הוציא צו מעצר בינ"ל לבקשת ממשלת הונגריה בגין פעילותו בהפיכה בהונגריה שנים קודם לכן. בין השאר ייצג ד"ר בוקסבוים, לצד אנשי "אגודת ישראל", גם את ה"טמפלרים" אנשי המושבה הגרמנית בירושלים. לימים, כיהן כסגן ראש העיר ירושלים ועמד בראש "רשימת היהדות המסורתית" שהתמודדה בבחירות לכנסת הראשונה, כהתרסה נגד אגודת ישראל שהצטרפה לחזית היהודית המאוחדת, אך לא עברה את אחוז החסימה. רעייתו של ד"ר בוקסבוים הייתה רבקה לבית המלונאי הירושלמי הנודע ירחמיאל אמדורסקי, גם היא יקירת ירושלים. את החופה, שבה נכח גם המופתי של ירושלים חג' אמין אל חוסייני ערך הראי"ה קוק והרב יוסף חיים זוננפלד התכבד באמירת הברכות. בקומה הראשונה בבית אלון התגורר לאחר עלייתו ארצה אחרי השואה הרב מצ'יבין, הרב דב בעריש ויידנפלד, מגדולי התורה שבדור, חבר מועצת גדולי התורה וראש ישיבת "כוכב מיעקב".

    השבמחק
  4. פרופ' גרשם שלום נהג למסור את דירתו ל"שומרים" בשעה שנסע לחו"ל למתן הרצאות או יצא לשנת "שבתון", כדי שישמרו על ספרייתו הנדירה תוך שהוא משביע אותם שלא יוציאו מהבית ולו ספר אחד. לצד עגנון, התגורר בדירה במהלך אחד משבתונים אלה גם חוקר התלמוד הנודע פרופ' שאול ליברמן, ידידו של גרשם שלום, שבדברי ההקדמה שלו לאחת מהרצאותיו של חוקר הקבלה הנודע, אמר על מושא מחקרו של אורחו: "שטויות הן שטויות, אבל חקר השטויות עשוי להיות מחקר מדעי מזהיר".

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, אביעד, על ההרחבות האנציקלופדיות ועל התיקונים. בתמורה אביא את הציטוט המדויק של דברי שאול ליברמן (שמסיבות אקדמיות ידועות הם גם נר לרגליי):
      "Nonsense is nonsense, but the history of nonsense is very important science"
      Saul Lieberman, "How Much Greek in Jewish Palestine?," A. Altmann (ed.), Biblical and Other Studies (Cambridge: Harvard U Press, 1963), p. 135

      מחק
    2. אחי פרופסור אריה אלדד ואנוכי נעמה מרבך לוריא, התגוררנו עם הורינו ,משפחת אלדד, באברבנאל 30 קומה אחת מתחת למשפחתו של פרופסור יהושוע בר הלל. אבי ופרופסור בר הילל היו נפגשים מידיי יום שישי אחר הצהרים ,ולפניי כניסת השבת, למשחק שח. המשחק התקיים פעם בדירתנו ופעם בדירת משפחת בר הילל לסירוגין. למרות חילוקיי הדעות הפוליטיים זכור לי כי המשחק והשיחות ביניהם התנהלו בשקט תוך כבוד הדדי.

      מחק
  5. אין מתאים מדון יצחק אברבנאל - איש כספים, פילוסוף, פרשן מקרא ועוד - שכל אלו יתגוררו ברחוב הנושא את שמו.
    מועדים לשמחה

    השבמחק
  6. תודה רבה על הרשימה המרתקת!
    אציין שהביטוי המקורי הוא "לְשַׁבֵּר את האוזן", לשון שבירה, כדי שהדברים יחדרו מבעד לאוזן.
    עוד אעיר כי גם ב־1949 היו פחות מעשרה חודשים בין פברואר לאוגוסט.

    השבמחק
  7. וייזכר לטוב גם סיפורו המלבב של אמנון דנקנר בספרו "הקיץ של רינה אוסטר" שתיאר כיצד חטף סטירה מגרשם שלום כשבא לחזר אחר בתו של שענו הד"ר פרנקהיימר (ורטהיימר), שפירסם גם דוד אסף בעונ"ש מיום 7.4.13

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן. וזה הקישור לרשימה זו: onegshabbat.blogspot.com/2013/04/blog-post_7.html

      מחק
  8. אני צעירה מדי ואינני זוכרת את כל הענקים שסופר בהם כאן, אך אני מבוגרת דיי כדי לזכור את ירושלים של פעם. הורי דודתי מרים, שנישאה לדודי יעקב, אחיו של אבי, גרו ברחוב רמב״ן. אביה היה פרופסור ארזי. היה לו חדר עבודה עטור ספרים. הדירה בה גר הפרופסור וזוגתו היתה אפלולית וצוננת גם בימות החמה, שרר בה הס של יראה או כבוד לפרופסור וללימודו. אסור היה להרעיש. היינו ילדים, בן דודי משה ואני, וכדי להשתולל קצת היינו עולים ויורדים במדרגות עד שהסבתא כעסה עלינו.
    ירושלים של פעם היתה קטנה ואינטימית. היה בה הוד. היה בה גם גבול מסוכן, במקום בו שוקק רחוב ממילא הים. היו זקיפים ירדנים. היה מסוכן להתקרב. הורי נפגשו והתאהבו ברחביה של אז, הם טיילו בעיר הקטנה ההיא של פעם, בלילות רוויי ניחוחות הדסים ויסמין. היה אז שקט גדול שירד על העיר בלילות.
    ברחוב מרכוס היה בית ע נ ק של מישהו עשיר וחשוב. פעם עף לנו כדור לגינה של הבית. פחדנו להתקרב. היה לנו יותר אומץ להתקרב לבית החולים למצורעים, מאשר לחפש את הכדור בגינה ההדורה והמסתורית.

    אה. ירושלים של פעם.

    השבמחק
  9. יופי של חומר על אברבנאל. תודה! ‏
    יש סיכוי שתעשו גם על אלחריזי? גרתי שם עשרות שנים בחצר של דוכן, ליד חתנו השופט לנדוי, עם הוריי מלכה ‏ובנימין יפה, שגם הם נישאו בפנסיון וולף... מולנו היה גר חיים כהן ועוד רבים ומעניינים...

    השבמחק
  10. ספרו של ביילי תורגם לעברית ויצא לאור לאחרונה בהוצאת רסלינג.

    השבמחק
  11. ראו את התמונה של גרשם שלום יושב וקורא. מאחוריו עומדת זקופה, נכונה לקבל הוראה ולמלא אותה ... ובכן, זו אינה מזכירה אלא אשתו. גם ממזכירה אינני מצפה להתנהגות כנועה שכזו.

    השבמחק
    תשובות
    1. חבל שלא עשית איתה מראש תאום ציפיות

      מחק
  12. תודה ! סיור במחוזות ילדות. שלי.

    השבמחק
  13. דוד יקירי
    איזו רשימה מרתקת לשעה קלה שכחתי מה קורה מסביב. כמי שנולדה בדרום הארץ וחיה בנגב המערבי (בעל יופי אחר לגמרי) תמיד הייתה רחביה עבורי מקום קסום עם הרבה סיפורים ועצים. תודה על כל הגילויים! וברשותך אעביר את הרשימה לדודי הלוא הוא כידוע לך ודאי פרופ' יהושע בן אריה המוזכר בראשית הרשימה.
    שבת שלום וחג שמח (כמה שאפשר)!

    השבמחק
  14. דוד יקירי, אח-אח-אח... הזכרונות שעולים למקרא הרשימה.
    ראשית, אצל ישי שחר ז"ל למדתי עוד בתחילת לימודיי באוניברסיטה העברית, ובהמשך היה אחד משני מדריכיי לדוקטורט.
    שנית, מרים ילן שטקליס ז"ל היתה ידידה קרובה של משפחתנו (אבי, ד"ר יוסף מכמן-מלקמן הכיר אותה עוד לפני עלייתנו ארצה ב-1957). היא התארחה רבות בביתנו בלילות שבת, ואת ניגוני הזמירות שלנו - מנגינות הולנדיות - היתה מכנה בהומור "מנגינות של גויים" (מנגינות יהידות "אמיתיות" הרי הן אלה של האוסט-יודן...). זכיתי להרבה "תשומי" ממנה. בין השאר היא העניקה לי רבים מספריה, עם הקדשות, וביניהם כמובן - ספר דני, שהיה יקר לליבי, כיכב בספר מוביל בסיפורים לילדיי, ועדיין אהוב ומככב אצל נכדיי.
    בקיצור, רוממת את רוחי לקראת חג הסוכות הבעל"ט. תהי משכורתך שלמה.
    דני מכמן

    השבמחק
  15. כתבה מאלפת ומעלה זכרונות מימי ילדותי
    לאבי מנחם רוזנברג ז"ל היה בית מלאכה לחייטות באבן שפרוט 2 ליד המכלת של לרנר ובשכנות לרופאה ד"ר וכסלר מונין. מרבית אנשי הרוח והמשפט שהזכרת בכתבה נהגו לתפור את חליפותיהם ולתקן בגדיהם בבית המלאכה של אבי. בעת מלחמת השחרור ברחנו ממגורינו בשכונת הבוכרים שהופגזה משייח' ג'ארח וחיינו את תקופת המלחמה בחלק האחורי של בית המלאכה.זכרונותי הראשונים כילד בן ארבע הם מתקופה זו וביחוד זרם התושבים שעבר באבן שפרוט עם הביזה משכונת קטמון,המשפט שהיה שגור על פי ששמעתיו ביידיש:"משלעפט פין קטמון".
    מועדים לשמחה ובריאות איתנה.
    צבי בן חץ (רוזנברג), רחובות

    השבמחק
  16. תןדה על .המחקר המרתק.שתי הערות. אלדד ושולם נפגשו פעמים רבות. בעיקר ליד פחי הזבל. והיו נתקעים שם שעות בויכוחים. אותי היו שולחים לקרוא לאבא שלי אם ההיעדרות הממושכת כבר הדאיגה את אמא שלי. פגישה מוקדמת מזו תיעדתי לאחרונה בבפרי "העצים והשבבים - הפרק האחרון של לחי". שם אני מספר על פגישה שנערכה ביניהם ב1948 זמן קצר לפני ההתנקשות בברנדוט. ועוד תוספת : את זכרונות הילדות שלי תיארתי בשידורים לנוער בקול ישראל בתכנית "חתול בשק". אחד הסיפורים בהמשכים ששודר שם נקרא" הבית הקטן מאחורי הבית הגדול" על הבית הקטן שמאחורי בית מגורי. סיפור אחר נקרא "אברבנאל 30". הסיפורים יצאו לאןר הספר ילדים שנקרא "חתול בשק" בהוצאת תמוז עם איורים של דני קרמן.

    השבמחק
    תשובות
    1. וזה המקום להמליץ על תכניתם המופלאה של אריה אלדד שהיה גם קצין רפואה ראשי, עם בן כספית ולעיתים עם רוני בראון שמענגת גם אנשי ימין וגם שמאל - חדה ואינטלגנטית

      מחק
    2. ברשת 103 בימות השבוע בשעה חמש אחה״צ

      מחק
  17. לא דייקת (במידה מהותית) בתאור הנסיבות שהביאו את ד"ר ישי שחר לעזוב את הארץ ללונדון ולשוויץ עד למותו שם.

    השבמחק
    תשובות
    1. אז למה שלא תאיר את עינינו ותדייק?

      מחק
    2. הייתי סבור שאתה יודע (או יכול לברר) את ההקשר עם אירוע גניבת ספרים מהספריה הלאומית. אבל בחלוף שני דורות כבר מיותר לעסוק בזה, ושלום לעפרו של מי שאינו אתנו.
      ושאר הכתבה נעימה ומענינת כמו בדרך-כלל.

      מחק
    3. ממש קשה לרצות את כבודו

      מחק
  18. בשנות החמישים המאוחרות שיחקנו סטנגה ליד חלונה של מרים ילן שטקליס, ולא אחת יצאה בחלוק ורוד וביקשה שקט. הפסקנו.
    בפנסיון וולף התארחה קבוצת מכבי חיפה לפני גמר הגביע בכדורגל שהתקיים באיצטדיון האוניברסיטה. לילדי השכונה זו הייתה חגיגה גדולה.
    יעקב צבן

    השבמחק
  19. מאוד נהניתי גם מחלקו השני של רחוב אברבנאל ומהסיור הנפלא. שמחתי שפרופסור בר הלל הוכנס לרשימתך ותודה על שהזכרת את סרטנו ‏‏"רחביה – חיוכה של ירושלים". השם לסרט נלקח מאחד השירים של אלזה לסקר שילר שמאוד אהבה את ‏השכונה, שרבים ממכריה שכנו בה, אך היא עצמה גרה ברחוב המעלות.‏
    עוד פרט שנזכרתי בו, (סטודנט, ידע אישי) שרוב הכתבים הגרמנים שבאו לכסות את משפט אייכמן ‏‏,השתכנו בפנסיון גרטה אשר. כסטודנטית עבדתי במשפט והכרתי כמה מהעתונאים שגרו שם והיו מאוד ‏מרוצים כמובן כי הכל היה על טהרת היקיות.‏

    השבמחק
  20. I am using the Covid restriction to write some memories. Just a ‎couple of days ago I wrote about Yishai Shachar z”l, so it was a ‎coincidence to see you mention him in the blog! This is how i ‎began what I wrote: “Almost fifty years later, there are few days, ‎even now, when I don’t think about Isaiah ‘Yishai’ Shachar (1935-‎‎1977). He was one of my teachers at Oxford, and the one who made ‎the greatest impression on me. He died, tragically, at the age of 42. ‎I still remember the day I met him for a tutorial and he complained ‎that he had a cough that he could not get rid of. That was the first ‎sign of the lung disease from what he eventually died..” As well as ‎his association with University College London, Yishai commuted ‎to Oxford, where he taught at the then new Oxford Centre for ‎Postgraduate Hebrew Studies (now renamed). He was a brilliant, ‎methodical and exact teacher; his scholarship and interests were ‎polymathic. When I visited him in London, he was working on ‎studies of the extant visual images of Moses Mendelssohn. As to ‎why he left Israel - there were hints of professional conflicts, ‎followed later by reports of accusations about some books he had on ‎loan from the (?) Hebrew U. He was deeply, deeply hurt by that ‎‎‘parashah’, and was totally insistent that he had the books on ‎authorised loan for his research, with the complete knowledge of ‎the library. I think that anyone who knew him would believe him; ‎he had a strong sense of morality. in any case, within a couple of ‎years he was too ill to travel. There is a biographical appreciation ‎of Yishai, written by Chimen Abramsky z”l, in "The Visual ‎Dimension - Aspects of Jewish Art”, ed. Claire Moore, 1993. This is ‎the (illustrated) proceedings of 1977 Oxford conference on Jewish ‎art initiated by Yishai - but he was already too ill to attend. I have ‎no idea why it took so long to publish. His personal library was ‎auctioned at Sotheby’s; I took time off work to attend the sale, and ‎bought some relatively minor items as keepsakes‎

    השבמחק
  21. רשימה שובת לב.הכרתי רבים מהנזכרים כמורים שלי וכאנשים מיוחדים.השלוב של נופים ואנשים מרתק.
    אני מתגורר שנים רבות במענות עובדים ב ואשמח ללמוד על ממכמנים ניסתרים סביב ביתי שרק עין כעין הכותב יכול לגלות.

    השבמחק
  22. למה אבוי ?

    השבמחק
  23. זהו מן הסתם הסרקזם של בעל הבלוג שיצאו לו מוניטין. שהרי דעת לנבון נקל כי לחניו של המלחין הסובייטי, אליבא דכוליי עולמא, אחד מגדולי מלחיני המאה ה-20 (1906-1975), אינם בדיוק מה שהיינו מצפים למצוא בצל קורתם של "בני עקיבא" אלא שנפלאות דרכי הבורא ואם השעה צריכה לכך, באו חכמי "בני עקיבא", פסקו לקולא וגיירו את ניגונו של שוסטקוביץ' כהלכה. ומכיון שבשוסטקוביץ' עסקינן כדאי להזכיר שמלחין זה היה ממש למד ווניק בימי עברה וצרה ליעקב תחת משטרו של סטאלין. הוא הגן על תלמידיו ועמתיו היהודים תוך סיכון אישי רב והגדיל לעשות כשחיבר מחזור שירים מבוסס על שירי יידיש עממיים ןכן ידועה הסימפוניה מס 13 שלו המבוססת על הפואמה "באבי יאר" של המשורר הדיסידנט ייבגני יבטושנקו. שוסטקוביץ' גילה אומץ לב בלתי רגיל משלא נכנע ללחצי השלטון הסובייטי "לוותר" על ביצוע הסימפוניה שמילותויה מנציחות את הרצח ההמוני של יהודי קייב בעת הכיבוש הנאצי. שוסטקוביץ' השקיע זמן ומאמצים לא מבוטלים להשלים ולפרסם את האופרה "כינורו של רוטשילד" (ליברטו על פי סיפורו של צ'כוב- לידיעתה של מירי רגב) פרי עטו של תלמידו בנימין פליישמן שנפל במלחמת העולם ה-2. מן הסתם שוסטקווביץ' היה מברך על כך שלחן מלחניו אומץ על ידי תנועת נוער יהודית דתית בישראל.

    השבמחק
    תשובות
    1. זה כמובן נכון. אגב, זה גם לא הלחן היחיד ש'גויר' על ידי אנשי 'בני עקיבא'. לפני כתשעים שנה, בסוכות תרצ"ב, חיבר הרב נריה את המנון בני עקיבא 'יד אחים', ללחן של שיר-עם גרמני, שאותו הכיר מגלגולו הסובייטי ('גוורדיה צעירה'). רק בשנות החמישים זכה ההמנון ללחן ישראלי מקורי, זה המושר עד היום. כתבתי על כך בבלוג בשנת 2014: onegshabbat.blogspot.com/2014/04/blog-post_11.html

      מחק
    2. אוהד שוסטקוביץ4 באוקטובר 2020 בשעה 16:56

      תודה ל Cyril Chilson .
      ידעתי שהיה לו ידיד יהודי בשם סולרטינסקי שהכניס אותו לעולם המוסיקה של מהלר.
      לכבוד ידידו זה חיבר את השלישיה לפסנתר אופוס 67 - שיש בה
      מוטיבים יהודיים רבים.

      מחק
    3. מהרשת: ניגון לא מקבל טומאה, זוהי מסורת חסידית. חב״ד שרים את התפילה ״האדרת והאמונה״ במנגינת ההמנון הצרפתי, זה בהקשר לסיפור על הקשר בין מייסד חב״ד רבי שניאור מלאדי עם נאפוליון במהלך מלחמת צרפת ברוסיה

      מחק
  24. דוד,
    גם אני גדלתי בשכונת רחביה, בתחילה ברחוב אוסישקין בצד הרחוק, ליד ביתו של פרופסור ליבוביץ ולאחר מכן ברחוב רד"ק 15 , אברבנאל תקופה ארוכה היה מרכז ילדותי.בעיקר
    "סטנגה" הכתבה מרתקת, כתובה בחן, ולמדתי ממנה דברים חדשים.
    מרים ילן-שטקליס,"המשוררת הלאומית" בלשונו של אבא, הייתה קרובת משפחה ואני הייתי מופקד על המשימה להביא אותה כל שישי לארוחת ערב משפחתית. אני זוכר , משום מה , כאילו היא גרה בדירה שכורה ברחוב הר"ן ולא באיבן שפרוט. בכל מקרה אני אערוך סיור לאיבן שפרוט לפי התיאור שלך.
    מבקש כי תמשיך בעבודה שהתחלת למעננו, דיירי הרחובות הקסומים של רחביה.
    האר, בבקשה, את עיני הקוראים מדוע בשכונה של רחובות על שם חכמי ספרד מופיע אוסישקין ואילו שלמה הנגיד נדד לפינה אחרת באזור מנזר רטיסבון ובית הכנסת ישורון.
    בתודה וחג שמח,
    מתן וילנאי

    השבמחק
    תשובות
    1. לפי אגדות רחביה שגדלתי עליהן, מר (דר?) אוסישקין, י"ור התנועה הציונית בארץ ישראל, דרש שיקראו לרחוב על שמו מטעמי צניעות ונמיכות קומה.

      מחק
  25. את הסרט "רחביה - חיוכה של עיר" אפשר לראות בקישור הזה.

    השבמחק
  26. כתבה במקור ראשון על הספר "התרבות הבדואית בתנ"ך" של יצחק ביילי:
    https://www.makorrishon.co.il/shabbat/263241/

    השבמחק
  27. ליאורה קרויאנקר6 באוקטובר 2020 בשעה 16:04

    דוד שלום, 

    תודה רבה עבור הכתבה המאלפת והמרתקת על רחוב אברבנאל - על שני חלקיה - ושמחתי לראות את "זכרונותי" מופיעים גם כן. 
    לגבי הבית של גרשם ופניה שלום - קודם כל תשובה מדוע נבנה מטיח ולא אבן - כי התקופה היתה כבר של ה"מאורעות" ואספקת האבן "הירושלמית" מהמחצבות של הערבים היתה משובשת.  
    בספרו "מברלין לירושלים" (עמ' 216) מעיד שלום שהוא נכנס לבית בשנת 1936. 

    דירתם של הזוג שלום לא היתה בקומת הכניסה (קרקע) כי אם בקומה הראשונה, במעלה גרם המדרגות החיצוני. ישי שחר התגורר בקומה שמעל שלום, בדירת גג (שם מעולם לא ביקרתי). 
    בקומת הקרקע גרה, למיטב ידיעתי, משפחת אולמן, שבתם עדנה ז"ל היתה אשתו של אבישי מרגלית. 

    כפי שציינתי, הזוג פניה וגרשם שלום - היו מאד מיודדים עם חמותי - ד"ר אדית קרויאנקר ולרגל יום הולדתה ה-70 ערכתי ארוחת ערב לכבודה בביתינו.
    באירוע זה הביא לי גרשם שלום ספר - שחשב שיעניין אותי ( ואכן מאד עניין ואצלי עד היום)
    ביקשתי ממנו שיכתוב הקדשה, ובתחילה הסס באומרו  "אני הרי לא כתבתי את הספר הזה" ולאחר מכן, התרצה וכתב לי הקדשה שצילמתי ומצרפת בזאת (למייל האישי שלך). 
    תודה רבה עבור העבודה העצומה שאתה משקיע, ושגורמת להמון אנשים עונג רב והרחבת הדעת. 
    בימינו אלה - זה עוד יותר חשוב !!

    השבמחק
    תשובות
    1. ליאורה היקרה תודה תודה, במיוחד על התיקון באשר לדירת שלום, שבעקבותיו תיקנתי גם את הטקסט למעלה.

      מחק
  28. דוד תודה, אכן מעניין ונוגע ללב.
    להערתו של מתן וילנאי על מקום מגוריה של מרים ילן שטקליס, אני יכול להעיד שביקרתי בביתה יחד עם בני כיתתי ומורינו בשנת 1965 והיא אכן גרה במקום שתיארת ברח אברבנאל.
    כתבת ששרלוט כהן היתה אולי האדריכלית הראשונה בא"י. זה כמובן לא נכון, ורק לדוגמא אספר על סבי האדריכל אליעזר ילין, בן הארץ, שלמד בדרמשטט שבגרמניה בין השנים 1914-1910 ויחד עם חברו לספסל הלימודים וילהלם הקר גויסו לצבא הטורקי בזמן המלחמת העולם הראשונה ותכננו גשרים ומעברים לרכבות שבנו הטורקים בא"י ובלבנון ואחרי המלחמה פתחו משרד תכנון הקר-ילין, הופקדו על תכנון רחביה ב ובנו בתים רבים בארץ.
    עזר ישראלי

    השבמחק
    תשובות
    1. התכוונתי כמובן לאדריכלית שהיא אישה ולא לאדריכלים בכלל. הרי ציינתי שהא עבדה תחילה אצל ריכרד קאופמן.

      מחק
  29. סיור מעניין והחודר חורבות מעלה את שאלת קיומו של אתר, שכונה, שנושא בתוכו פיסת היסטוריה של ארץ ישראל היהודית המתפתחת. האזור בחלקו מוזנח עד כאב. הפתרון הנכון הוא לחייב כל בנין להגיש תכנית לשיפור ושימור ולבצע אותה. אפשר לעזור על ידי הנחה במיסים והרחבת בניה או ללחוץ על ידי קביעת מועדים הטלת קנסות. המצב בקים איננו לכבודה של ירושלים כבירת מדינת ישראל.

    השבמחק
  30. דוד, רשימה "שווה"! (רק כעת התפניתי לקרוא..).
    אוסיף משהו מזיכרונותיי האישיים כסטודנט בשכונה: הדירה הראשונה ששכרנו לאחר נישואיי הייתה "בייסמנט אפלולי" בצד האחורי של רח' אבן שפרוט 12 (הכניסה לחצר הייתה משכונת שערי חסד). בעלת הבית התגוררה בקומה העליונה ואחת לחודש עליתי לתת לה צ'יק. אשתי איילה "התלוננה" שבכל פעם שאני עולה לתת לזקנה את הצ'ק אני חוזר אחרי שעה ויותר... ואכן בעלת הדירה שלנו הייתה הגב' רבקה בוקסבוים, אלמנו של העו"ד יצחק בוקסבוים ובתו של ירחמיאל אמדורסקי. כך נחשפתי בלי שתכננתי לפינת "תולדות ירושלים" בכל מפגש איתה, כולל זיכרונותיה מכיבוש העיר ע"י אלנבי.
    בהמשך לכך הבנתי שאני מתגורר בדירה שבה גר בעבר הרבי מצ'בין, והדלת המוזרה שליד הכניסה לדירה שלנו הובילה אל "המקוה הפרטית של האדמו"ר...
    במסגרת מפגשים "ליד פחי הזבל" הכרתי את "שייב" ובעקבות זאת הקמתי בדירתנו הקטנה חוג לימוד פרשת שבוע איתו לסטודנטים שהתגוררו בסביבה. החוג נגמר כשאלדד ביקש תשלום עבור המפגשים והסטודנטים (הדלפונים) לא יכלו לגייס את הסכום.
    מפגש נוסף ליד הפחים היה עם הסטודנט דוד קרונה (הוא דוד אסף.., שהכרתי אותו מהלימודים במכון הרטמן באבו תור) ושם הוא הוריש לי עבודה בפרויקט מחקר עם פרופ' אפרים אורבך, כיוון שקיבל עבודה חשובה אחרת לרכז את הקונגרס למדעי היהדות...

    השבמחק
    תשובות
    1. בהמשך לנ"ל, בזמן מגוריי באבן שפרוט 12 , שכן בבית (הנטוש כיום) באברבנאל 27 פנסיון בשם "בתוככי ירושלים", בעל אוריינטציה "חרדית-קשישית", שם הרשינו לעצמנו לפעמים לאכול את סעודות השבת (כשלא היה כוח להכין שבת...).
      הנה תיאור המקום מאתר "מלון בכל מקום":
      פנסיון בתוככי ירושלים ,היה מיועד לקשישים ורבנים כבית אבות ופנסיון,כפי שהיללו אותו בתוככי העיתונות הדתית כחידוש של פנסיון ובית אבות לקשישים במרכז העיר ולא בשוליה
      בפנסיון המים והסקה בכל חדר, מטבח משובח ודיאטטי כשר למהדרין, השגחה רפואית, בית כנסת, חדרי עיון וקריאה, והכול לא מחוץ למחנה, אלא בתוך העיר גופא, וברובע היהודי הכי נהדר.וכול זאת מתוך נחת רוח, הרחבת הדעת לרגל מילוא כול דרישותיהם החומריים והנפשיים, של הזקנים".

      מחק
  31. מענין (אותי), כמה זן ארך סיור המחקר ברחוב.
    וסליחה על ההתיחסות לגופו של אדם -אבל זה מתוך העינין גופא. ורואים שהטרחה היתה לא קטנה. בפרק הראשון הסייר החוקר והעורך, -ומן הסתם גם הצלם- נראה מלא עזוז. צקלונו תלוי על כתפו במאונך. ונראה שלא בכדי הוא צין בחלק הראשון כי "שלהי דקייטא קשיא מקייטא". כי בחלק השני הוא נראה כשתרמילו כבר תלוי על כתפו השמאלית בהצלב -באלכסון, בשביל להקל. 😄😉
    ותודה לכם על הטורח ועל הערך המוסף שאתם יוצקים בנושאים המובאים בבלוג.

    השבמחק
    תשובות
    1. שעתיים-שלוש כולל הכל. ממש לא היה קשה...

      מחק
    2. מ"מ אתם זכאים ל'שכר פסיעות' 🙂

      מחק
  32. יש בזה מין המגוחך שאתה מציין את דר׳ ביילי כדייר בית גויטיין ולא מזכיר את פרופ׳ קלמן גויטיין שנולד ועדיין חיי בבית!! אני חושב שאני היחיד בכל השכונה שחיי בביתי!!

    השבמחק
  33. סיונה כהני (גויטיין)14 באוקטובר 2020 בשעה 12:56

    אחי, פרופ' קלמן גויטיין, העביר לי את כתבתך על רחוב אברבנאל ברחביה. הכתבה כתובה בחן ובהומור והיה תענוג אמיתי לקרוא ולחזור לימי ילדותי. יש לי כמה סיפורים פיקנטיים הקשורים לרחוב.
    ראשית,נדמה לי שיש להזכיר ביתר הדגשה את פרופ' שלמה דב גויטיין ופועלו בחקר הגניזה הקהירית שהיו לשם דבר עולמי. כמו כן יש להזכיר את אישתו תרזה, שהייתה חלוצה בתחום החינוך בירושלים והכניסה את מקצוע הריתמיקה לבתי הספר. אני למדתי אצלה ריתמיקה בגימנסיה העברית ברחביה. הבת שלהם, אילה גויטיין-גורדון, הקימה את מחלקת הנוער במוזיאון ישראל.
    שלמה דב גויטיין ודוד גויטיין היו בני דודים. אביו של דוד היגר מהונגריה לאנגליה ונפטר בגיל צעיר מאד (אבי היה אז בן ארבע), ואילו אביו של שלמה דב היגר לגרמניה. פיזית ומנטלית הם היו שני הפכים. שלמה דב היה נמוך קומה ופסימיסט מושבע. בזמן המצור על ירושלים היה בטוח שהעיר נופלת לידי הערבים או-טו-טו. אבי היה גבה קומה, יפה תואר ואופטימיסט ללא תקנה. הוא היה בטוח שננצח ותקום מדינת ישראל. לצערי, שלמה דב גויטיין נתן גט כריתות לאוניברסיטה העברית וסיים את חייו בניכר. אבל שלושת ילדיו, אילה, אילון ועפרה, נשארו בארץ ותרמו תרומה גדולה.
    בבית שבו התגורר שר האוצר קפלן התגוררו גם בני הזוג שפרה ועמיהוד גור. שפרה הייתה יפהפיה, שרצו אחריה ברחוב, ועמיהוד היה מומחה בינלאומי ליערנות. הוא היה בין הראשונים שאמרו שאין לנטוע בהרי ירושלים אורנים.
    בבית מול ביתנו ובאותה קומה (ב') גרה משפחת סלומון, שם גרו שתי הבנות דליה ורות. שתי עלמות חן שלימים נעשו ידועות בזכות עצמן. דליה הייתה אישתו של יגאל הורביץ (טבע), ורות הייתה אישתו של השופט מישאל חשין, ואישיות ציבורית בפני עצמה (עמדה בראש 'קרן ירושלים').
    סיפור קטן: מרפסת ביתנו פנתה לחלון חדר השינה של הסולומונים והסבתא שניהלה את הבית הייתה משוחחת עם אמא שלי, מרפסת לחלון. לאמא שלי היה מנהג להוציא לאוורור את המצעים של אחי ושלי מדי שבוע. יום אחד הסבתא שאלה את אמא שלי "וולדק ייסוחו", שפירושו האם ילדייך מרטיבים במיטה? מאז הסתיימו היחסים והשיחות בין הבתים. אמא לא סלחה. אגב גם אמא שלי, אורה גויטיין, הייתה אישיות ציבורית. היא למדה עבודה סוציאלית אצל הנרייטה סולד, הייתה חברת ההגנה והעבירה נשקים בין העמדות השונות באוטו קטן פורד פריפקט שהיה ברשותה.
    היא נסעה עם אבי לדרום אפריקה ואחר כך לארה"ב בתור נציגי ישראל. אחרי שאבי נפטר ב-1961 היא נסעה בתור נספחת לאירגוני נשים בשגרירות ארה"ב. היא גם זכתה לקבל את אות יקיר ירושלים.
    איך קנו הורי את המגרש ברחביה ואיך בנו את הבית באוסישקין 10 זה סיפור בפני עצמו.
    סיפור קטן על דוד גויטיין השופט. כל שבת היה יוצא לטייל ברחובות רחביה בנעלי בית. כששאלו אותו: גויטיין, מה זה בנעלי בית? ענה: ירושלים עירי, רחביה ביתי, אז בבית הולכים בנעלי בית...
    מול ביתנו ברחוב אברבנאל היה ביתם של פרופ' רות, אשתו ובתו. לבת קראו חנה'לה, אבל היות ולמדה באוולינה דה רוטשילד ולא בגימנסיה היא לא ידעה עברית. ביתם והגינה היו מוקפים חומה. אני חושבת שאת אשתו של פרופ' רות לא ראיתי אף פעם למרות שגרנו בשכנות 18 שנה, ועם הבת חנה'לה לא דיברתי אפילו פעם אחת.
    בגיל 18 הלכתי לגרעין הצופים ז' שהקים את קיבוץ תל קציר. אחר כך התגייסתי, ואחר כך התחתנתי ולא חזרתי לבית באוסישקין 10. אחי קלמן עדיין גר בבית, כך שהוא עוד צאצא משכונת רחביה המקורית שחי בבית המשפחה.
    על אחי אפשר לכתוב מאמר נפרד שלם. הוא היה רופא בתעלה במלחמת יום כיפור קיבל עיטור ואחר כך למד בפיטסבורג ארה"ב טיפול נמרץ בילדים. הוא הקים את היחידה לטיפול נמרץ בהדסה בירושלים ועמד בראש המחלקה כשלושים שנה
    כשלמדתי באוניברסיטה גרנו, בעלי ואני, ברחוב בן לברט 5 ואחר כך בארלוזורוב 15. בשנת 1955 עזבנו את ירושלים סופית, אבל מי שנולד בירושלים (בית חולים וולך 1931) וגדל בירושלים יישאר ירושלמי לנצח.

    השבמחק
    תשובות
    1. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

      מחק
    2. החלפת אלי הורביץ ביגאל הורביץ.
      סבה, דל רות חשין חיים סלומון הקים עם אחרים את 'אסיא' בי'ח לתרופות ממנה צמחה 'טבע' או שהתמזגה אתה. אביה, נחמן סלומון היה מנכ'ל בחברת טבע.

      מחק
  34. קראתי בעיון את הסיור על שני חלקיו. היה מרתק ומעניין בתוספת לתמונות ולמסמכים. רציתי לצפות גם בסרט
    לחצתי על הכפתור להפעלה ואז ועלה הכתוב
    "הסרט אינו זמין".חבל. אשמח אם תבדוק מה קרה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אם כוונתך לסרט 'חיוכה של רחביה', אז אצלי הסרט עולה בלי בעיה.
      בכל מקרה הוא זמין גם ביו-טיוב: https://youtu.be/euw7OmSKZNU

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.