רבנן אמרין: לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז ומכריז ואומר: כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו.
ובכן העתיד לבוא כבר כאן!
בעוד הקנאים של ניו-יורק שורפים שקיות במבה ציונית, הנה בסופרמרקט בקווינס, בקצה השני של העיר (אם מותר להשתמש בביטוי הלקוח מסדרת הטלוויזיה 'סקס והעיר הגדולה'), אפשר לרכוש בשר חזיר כשר למהדרין, ב'שחיטת בית יוסף'.
הכל התחיל לא מכבר כאשר נוטר חד-עין שיודע לקרוא אנגלית שם לב כי לשקית ה'במבה' המשווקת בארה"ב נוספה רצועה בצבעי כחול-לבן ועליה צויין כי סכום צנוע מהכנסות המכירה יועבר, אבוי, ל'קרן הקיימת לישראל'.
לא היה צריך להמתין זמן רב עד להופעת הפשקוויל הראשון, שאוסר באיסור חמור לרכוש 'פעקלעך' של 'במבה' ו'ביסלי'.
ממש יהרג ואל יעבור!
פשקוויל זה נחמד, אבל כמובן לא מספיק. עכשיו צריכים גם הפגנה, 'מעמד' שבו יהיה 'קידוש השם' לעיני כל ישראל והעמים.
יאיר אטינגר שלח לי את התמונות הללו מן ההפגנה המוזרה שהיתה השבוע (20 ביולי) בשכונת וויליאמסבורג שבניו-יורק, בראשות הקנאים הדגולים הרבנים וייס, וברמן ובק, שכבר רכשו את שמם הטוב בהתוועדויות בטהרן עם אחמדניג'אד.
ומה היה אומר היינה? 'במקום שבו שורפים במבה וביסלי ישרפו בסוף גם...'
שיר הילדים הוותיק הזה, המושר עשרות שנים בפי ילדי ישראל, הפך כבר לקלאסיקה. את השיר חיברה פניה ברגשטיין, המשוררת חברת קיבוץ גבת שבעמק יזרעאל, בשנת 1940. אז היה האוטו הירוק חלק בלתי נפרד מנוף קיבוצי העמק. בשנות השלושים והארבעים אכן נסע אוטו ירוק שכזה בין הקיבוצים גבת, קבוצת השרון ורמת דוד, אסף ביצים וחלב והסיע אותם לתנובה. מדובר היה במשאית אמריקאית שנרכשה מעודפי הצבא הבריטי והוסבה על ידי חברי הקיבוצים, ממשאית אפורה ופתוחה לאוטו בצבע ירוק מאיר עיניים, סגור בגגון מתכת וחלונות ברזנט.
באמצע שנות השלושים לא נראו הרבה מכוניות בעמק יזרעאל, שהיה ערום כמעט מכבישים סלולים ועשיר בבוץ סמיך בחורף. משאית תנובה 'הענקית' תפסה מקום מרכזי בהווי המקומי והרשימה רבים, ביניהם כנראה גם המשוררת.
נהגי האוטו לא היו תמיד בעלי ניסיון קודם בנהיגה, זולת הכשרתם כעגלונים. מהמורות הדרך והבוץ בחודשי החורף הוסיפו לחווית הנסיעה באוטו, ששימש לעתים גם להובלת נוסעים. כדי חלב ספורים היו עושים דרכם מכל משק, לאחר שמולאו בעמל רב בחליבה ידנית בת שעות. החלב וגם ארגזי הביצים היו נשלחים למחלבת חיפה, וצריך היה לעשות הכל בזריזות, שכן התוצרת לא פוסטרה טרם שליחתה. האוטו הירוק של תנובה קרטע בין שבילי העמק בין השנים 1945-1936, ושבת ממלאכתו כשהוקמו הקואופרטיבים לתחבורה.
והנה סיפור.
היום יצאתי עם כמה חברים ממקום גלותי שבלייפציג (עד יום שישי הקרוב, השבח לאל!) ליום טיול בעיר האוניברסיטאית היפה יֶנָה (Jena).
ינה היא עיר קטנה במדינת תירינגן (Thueringen) שבמזרח גרמניה, ועיקר פרסומה בא לה מהאוניברסיטה העתיקה ששוכנת בה. אוניברסיטה זו, שהיום היא נקראת על שמו של פרידריך שילר, נוסדה במאה ה-16. למדו בה רבים מגדולי ההגות, התרבות והמדע בגרמניה – מהגל, שלגל, שילר, שלינג ופיכטה ועד לקרל צָייס, מייסד אימפרית האופטיקה שמרכזה עדיין נמצא בעיר זו.
בין אלה שלמדו באוניברסיטה ינה היה גם ליפמן ליפקין (1875-1846), בנו המוכשר של ר' ישראל סלנטר, שנטש את בית אביו בגיל 15 ויצא ללמוד בקניגסברג ובברלין, ואחר כך השלים באוניברסיטת ינה את לימודי הדוקטורט שלו (למגינת לב אביו המפורסם). ליפקין מת בדמי ימיו, אך התפרסם בחוגי המדע ברוסיה ובאנגליה הודות להמצאותיו בתחום המכניקה.
אגב, גם גרשם שלום למד כאן, שנה אחת, בין 1918-1917, לאחר שהשתחרר מן הצבא הגרמני בתואנת אי-שפיות הוא נרשם ללימודי מתמטיקה ופילוסופיה, ולמד אצל המתימטיקאי והפילוסוף המפורסם גוטלוב פְרֶגֶה. ב-1918 כבר עבר שלום ללמוד באוניברסיטת ברן.
ומה הקשר בין 'האוטו שלנו' של פניה ברגשטיין לבין העיר יֶנָה?
ובכן בכיכר השוק העתיקה של ינה התקיים היום יריד יפהפה של דברי קרמיקה.
כיכר השוק בעיר ינה (צילום: דוד אסף)
והנה, בעוד אנו משוטטים בין הדוכנים הססגוניים, אנו נתקלים בזוג נחמד של זמרי-עם שעמד על במה צנועה והנעים את זמנם של המבקרים בשירתו ובנגינתו. ומה שרו בני הזוג אם לא את 'האוטו שלנו גדול וירוק'.
לא בעברית כמובן, אלא בגרמנית צחה...
לאחר שהם סיימו הצגנו את עצמנו וסיפרנו להם שזהו שיר ילדים נפוץ בישראל. לשמחת המתקהלים שרנו את השיר במילים 'המקוריות' (בעברית), כשבני הזוג מלווים אותנו בנגינתם. בין הזמרים: בני בראון (בקסקט), דוד ורחל ביאל ואנוכי.
הנה הסרטון שצילם סם היילמן בכיכר השוק של ינה:
ולאחר השמחה הגדולה, ניסינו לברר משהו על השיר.
ובכן זהו שיר עם שנקרא בגרמנית: Im Frühtau zu Berge, שזה בערך 'אנו הולכים בתוך הטל על הגבעות'.
אבל מתברר שמדובר בכלל בשיר ילדים שוודי. את המילים המקוריות כתב המשורר והצייר יליד אופסלה, אולוף טונמן (Olof Thunman ;1944-1879). בשבדית, אם הבנתי נכון, נקרא השיר: Vi gå över daggstänkta berg.
את הלחן חיבר שוודי אחר ושמו אדווין אריקסון (Edwin Ericson; 1968-1874).
את המילים בנוסח הגרמני חיבר יוליוס יניצק (Julius Janiczek). יניצק, או בשמו הספרותי ולטר הנזל (Walther Hensel), התפרסם בפעילותו המוסיקלית למען החייאת שירי עם. הוא נולד בבוהמיה בשנת 1887 ונפטר במינכן בשנת 1956.
הנה כמה גרסאות של השיר שאותן מצאתי ברשת.
תחילה הגרסה השוודית:
וזו הגרסה הגרמנית:
ואלה המילים של הגרסה הגרמנית:
Im Frühtau zu Berge wir zieh'n, fallera,
es grünen die Wälder und Höh'n, fallera.
Wir wandern ohne Sorgen singend in den Morgen,
noch ehe im Tale die Hähne kräh'n.
Ihr alten und hochweisen Leut', fallera
ihr denkt wohl, wir wären nicht gescheit, fallera
Wer sollte aber singen, wenn wir schon Grillen fingen
in dieser so herrlichen Frühlingszeit
Werft ab alle Sorgen und Qual, fallera
kommt mit auf die Höhen aus dem Tal, fallera
Wir sind hinaus gegangen, den Sonnenschein zu fangen
Kommt mit und versucht es doch selbst einmal
וזה התרגום לאנגלית של השיר השוודי המקורי
We go over dew-sprinkled mountains
Which borrow from (the) emeralds their colour
And sorrows we have none,
Our merry songs echo
As we go over dew-sprinkled mountains.
The old and wise may smile,
We are not as sensible as they,
But who would sing
About young spring
if we were wise as they?
O people¹, forget your tears,
And come and follow us!
For far we wander
To catch the sun,
Ah, come and follow us!
So happily hand in hand
We go to the Phoenix-bird's land!
To the faeryland that shines
Of crystals and rubies!
We go to the Phoenix-bird's land!
ולסיום, הנה ביצוע של חבורת זמר גרמנית ושמה Die Stimmen der Berge (קולות ההרים):
עדכון: הקישור לעונ"ש נוסף, לאחר שהפניתי את תשומת לבם של עורכי ויקיפדיה. ובינתיים התפתח שם דיון מרתק על השיר.
אליהו הכהן כתב לי כך:
לא רק אתה קופחת בקרדיט בוויקיפדיה על השיר 'האוטו שלנו'. סיפורו של השיר 'האוטו שלנו גדול וירוק' בגלגוליו השונים ובליווי הדגמות מוזיקליות סופר לראשונה על ידי באחת מסדרת תוכניות הרדיו 'מי יודע' שהגשתי בקול ישראל בשנים 1965-1963. שבתי וגוללתי את עיקרו של הסיפור באחת מתוכניות הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי' (1975), ובעזרת השגרירות השוודית זימנו לאולפן שלש עלמות חן ששרו את הגרסה השוודית המקורית בעיבוד לשלושה קולות.
בשתי התוכניות שהזכרתי לעיל, הופיעה חולייה נוספת שלא נזכרה ברשימתך, והיא הייתה הראשונה בשפה העברית, שקדמה ל'האוטו שלנו': השיר 'הוי ערש מולדת' של אהרון ליבושיצקי, שהיה השיר העברי הראשון שאליו הותאם הלחן השוודי. בתו של הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוויג זכרה לברכה שלחה לי בראשית שנות השישים את התווים והמילים של הנוסח הגרמני והשוודי ועמדה על ההבדלים שביניהם. בתוכנית הרדיו סיפרתי מי היה זה שהביא את המנגינה לארץ וכיצד נפוצה ברחבי הארץ.
והנה הסרטון ההיסטורי מתוך 'שרתי לך ארצי' (תודה לעמית)
הגיע הקייץ והחרדים הירושלמים שוב משתוללים במסגרת אירועי החוצות של פסטיבל 'החיתולים המעופפים'. הפעם על הכוונת סגירת רחוב הנביאים לתנועת מכוניות בשבת.
הם לא יירגעו, הנודניקים האלה. וכבר הודיע אחד החצופים שמוביל את ההפגנות כי מטרתם האמיתית היא להבריח את החילוניים מירושלים:
אז על אפו ועל חמתו, דווקא ודווקא אנחנו נשארים. מכל מקום, בישראל של פעם סגרו רחובות לתנועת מכוניות לא רק בשל קדושת השבת, אלא גם כדי שסופרים ואנשי רוח יוכלו ליצור בשקט ובשלווה. לפני כשנה הבאתי באחד העונ"שים ידיעה שהתפרסמה ב-14 בספטמבר 1959 בעיתון מעריב ובה סיפר העיתונאי יהושע ביצור על סגירת רחוב בשכונת תלפיות שבירושלים, כדי שש"י עגנון, הסופר הנערץ שגר בו, יוכל ליצור באין מרעיש. בעצם סגרו את הרחוב רק מעשר בערב ועד שבע בבוקר, אבל המחווה עצמה היתה נאה:
באותה הזדמנות תהיתי אם נכונה השמועה שגם את הרחוב שבו גר אחד העם סגרו פרנסי העיר תל אביב.
אחד העם (1927-1856)
אחד העם עלה לארץ בשנת 1922 וגר בבית מס' 1 ברחוב שנקרא על שמו בעודו בחיים (ביתו המקורי נהרס בשנות השישים יחד עם גימנסיה הרצליה). בוויקיפדיה צויין כי 'בשעות הצהריים הייתה דואגת המשטרה לשקט סביב ביתו על מנת שלא יפריעו לו בכתיבתו'.
ואכן הסיפור אומת, לפחות בחלקו, שכן מסתבר שהשקט נועד לא כדי לאפשר לאחד העם ליצור ולכתוב אלא פשוט כדי שיוכל לישון בשקט את השלאף-שטונדה שלו. הרב יהושע מונדשיין, יליד תל אביב, כתב לי כך:
מעיד אני עלי שמים וארץ, שבקרן הרחוב (הבלוק) שבו היה ביתו של אחד העם, היו שני עמודים בשתי המדרכות, ושרשרת מחברת ביניהם. התגוררתי לא רחוק משם (בשדרות רוטשילד) ובטיולי הילדות היתה אמי ע"ה מספרת לי שבשעות המנוחה היו מותחים את השרשרת וחוסמים את הרחוב, כדי לא להפריע לסופר במנוחתו. ודוק: מנוחתו ולא כתיבתו. מסופקני אם בשנות חייו האחרונות בת"א היה עדיין סופר פורה {אחד העם נפטר בתחילת שנת 1927}. מיקומו של הבית היה באיזור "מת" והפסקת ה"תנועה" לא היתה מורגשת ולא הפריעה לאף אחד.
ולראיה הנה מה שכתב י"ד אייזנשטיין בספרו אוצר זיכרונותי (תר"ץ):
לאחרונה העביר לי יהושע מונדשיין אסמכתא נוספת שמאשרת את סיפור סגירת רחוב אחד העם, והיא לקוחה מתוך זיכרונותיה של סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ.
ימימה אבידר-טשרנוביץ (1998-1909) בחדר עבודתה ברחוב פרוג בתל אביב
וכך כתבה ימימה בספרה: באמת? או כשהיינו מעטים, ספרית פועלים, תשל"ח, עמ' 31-30:
אהבתי במיוחד את השורה התמימה הזו: 'בימים ההם כבדו מאוד את הסופרים ואנשי הרוח'...
גיא מירון שלח לי היום צילום של כרזה שאותה מצא מודבקת ברחוב הפלמ"ח בירושלים. המודעה מדברת בעד עצמה, בלשונה הפרימיטיבית ובתוכנה המטופש: אברכים יראי שמיים יתפללו עבורכם בכותל המערבי – תפילות הודיה, תפילות בקשה, במשך ארבעים יום (כמו משה רבינו) או תפילה חד-פעמית, לא חשוב – מה שתרצו! העיקר שתיתנו תרומה. ההכנסות, כמובן, מוקדשות ל'משפחות במצוקה' (כלומר לאותם אברכים שעומדים מאחורי כרוז זה).
פרופ' חיים וקסמן ותומר פרסיקו שלחו לי את המודעה הזו שהתפרסמה בעלון 'שבת בשבתו' של פרשת בלק (ז' בתמוז תשע"א; 9 ביולי 2011). העלון רואה אור מטעם מכון צומת הדתי-לאומי. המודעה המבחילה מדברת בעד עצמה:
מתברר כי במסגרת הטירוף המשיחי הכללי ('המאבק הדמוגראפי'!) יש גם רבנים ליברלים ונאורים מבית הלל, שחושבים שהגיעה העת לבטל את 'חרם רבינו גרשם מאור הגולה' ולהסיר את המכשול המיותר הזה ואת התקנה המיושנת הזו, שבסך הכל מגבילה את חירותם של הגברים ו'גורמת לתקלות רבות'. אבל כמובן הכל בדרכי נועם, ואל תשכחו לבקש את 'הסכמת האשה הראשונה' אחרת הרב יחזקאל סופר לא יחתן אתכם! אתר האינטרנט ההזוי 'הבית היהודי השלם' לקח על עצמו לקדם עניין חשוב זה ולאפשר גם לאשכנזים שביננו ליהנות ממה שהותר עד עתה רק למורמונים, לבדואים ולספרדים – לשאת שתי נשים.
את השיר הזה – עם מחיאות הכפיים הקצובות שהיו לחלק בלתי נפרד ממנו – שרו ישראלים מסביב למדורה, דור אחרי דור. באוהלי הפלמ"ח, בקומזיצים של תנועות הנוער, בטיולים השנתיים של בית הספר, ואפילו מסביב למדורה השכונתית של ל"ג בעומר.
ותמיד שאלנו את עצמנו: נו, ואם נוסיף קיסם למדורה, יהיה פתאום חם? זה מה שיעשה את השינוי? ולא ידענו – ועד היום רובנו לא יודעים – שפינג'אן זו מילה טורקית (ולא ערבית) וזה בכלל לא הקומקום אלא הספלון הקטן נטול הידית (אמנם, ב'מילון הסלנג המקיף' כותב רוביק רוזנטל שבלדינו פינג'אן הוא הקנקן לבישול הקפה). והעיקר, לא ידענו שמקורו של השיר הזה רחוק רחוק מכאן, בשירת רועים ארמנית, אבל על כך בהמשך.
את המילים העבריות של 'פינג'אן' חיבר חיים חפר (אז פיינר) בשנת 1945 או 1946, והן נדפסו לראשונה בספרון לְפֶתַח אָהֳלֵינו: צרור פזמונים, שראה אור בשלהי שנת 1946. בשנת 1949 נדפס השיר שוב בספרו של חפר תַּחְמֹשֶׁת קַלָה, במדור 'מסביב לפינג'אן'. הפינג'אן נזכר בשירים נוספים של חפר, למשל בשיר 'צ'יזבאת', שמתחיל במילים: 'האש מפצחת זרדים בדממה / משחיר הקפה בפינג'אן'.
איור של אריה נבון מתוך 'תחמשת קלה'
ואלה המילים המלאות של השיר 'פינג'אן', כפי שנדפסו בחוברת לפתח אוהלינו, עמ' 21-19.
'צנחן' ו'רזרבה', שנזכרים בבית האחרון גם הם לא מה שחשבתם: בלשון הפלמ"ח 'צנחן' פירושו טירון, ו'רזרבה' היתה כוח עתודה. 'נַגְלַה' (ובלשון הפלמ"ח: נַגְלֶה) היא סיבוב, הלוך וחזור.
איור של ז'אן דוד מתוך 'ילקוט הכזבים'
הנה יפה ירקוני, שהיתה מזוהה עם השיר:
בספר משפחת הפלמ"ח (עמ' 234) כתבו העורכים חיים חפר וחיים גורי:
אלף, הפינג'אן זה לא איבריק. איבריק הוא קומקום הנחושת בעל הידית הארוכה ופינג'אן הוא ספלון קטן. זה אלף. עכשיו בית: פינג'אן זה לא רק ספל ערבי קטן. פינג'אן זה גם מדורה, גם חברוּת, גם שירה וגם כזבים. זה בית. עכשיו גימל: פינג'אן זה לא רק הנ"ל, זה גם נימוסי שולחן: מתחילים במפקד או בעלמה, כשהמוזג מרוחק מן הבכיר או מן הבחירה, ומעבירים מיד ליד עד שהפינג'אן מגיע אל היעד. על הלוגם לשאוב את הקפה ברעש, לפלוט אנחה של שביעות רצון ולשבח את עושה הקפה ... האחרים ממתינים לתורם אגב שירה או סיפורי מעשיות. סימן למידות מגונות – מי שנטל פינג'אן שלא בתורו. גם המוזג חייב לזכור, שהקפה צריך להספיק לכולם. כל פלמחניק היה מומחה לקפה, אך היו מומחים גדולים ממנו. למומחה כזה קראו: קהוו'אנג'י, והוא הוא שידע למצות את הסגולות היקרות של משקה המלכים, בבחינת מועט המחזיק את המרובה. וגם בכך עדיף דור הפינג'אן על דור האספרסו.
בפרסום הראשון של השיר, שצילומו הובא למעלה ('לפתח אהלינו'), נרשם כי השיר מבוסס על 'מנגינה רוסית', אך במקורות מאוחרים יותר צוין כי מנגינת השיר היא עממית-ארמנית. ואכן, בשנות השבעים הביא אליהו הכהן לתכניתו 'על הדשא' להקת פולקלור ארמנית מירושלים, ששרה את השיר בגרסתו המקורית. לפני זמן מה שלח לי צבי גלעד (גרימי) קישור לסרטון שהועלה ביו-טיוב, ומכאן נסללה הדרך לרשימה זו.
הנה השיר Hingala (או Hinkalal) בפי הזמר הארמני רובן סחקיאן (Ruben Sahakyan) – יכול להיות שזה ראובן יצחקיאן והוא בכלל יהודי? – בליווי להקת מנגנים ומנגנות.
השיר עצמו מספר על רועה בעמק בין הרים, שבהתעטף עליו העצב הוא שר שיר אהבה. 'הינגלה' הוא מין קריאת עידוד כמון 'הוריי' או 'הללויה'. באחד האתרים מצאתי תרגום בסיסי של השיר לאנגלית, שכתב מישהו הזוכר את השיר מילדותו:
The lyrics are as I learned them as a child: The shepherd on the mountains felt sad, he played the song of love. The song of the bright face, fiery eyes, and carefree days. Oh poor shepherd, in your turn, you remained deep in the valley, Hingala. Here, the new spring is here, with decorative flowers. I am loving the colorful flowers. On poor ... (I suppose Hingala is some word like Hooray or Alleluia
וכאן ביצוע נוסף שכולל את מילות השיר בארמנית והוא הקרוב ביותר ל'פינג'אן' שלנו (ואם יש מישהו מהקוראים שמכיר מישהו שיודע ארמנית, אשמח לקבל ממנו תרגום מילולי ולפרסמו). הזמר הוא נוראיר אקלייאן (Norayr Aklyan):
גם השיר הארמני התגלגל לו.
לפני כמה שנים חיברו שני זמרים צרפתים ממוצא ארמני, דיאנה מינאסיאן (Dianna Minasyan) וּוינסנט באגיאן (Vincent Bagyan), מילים חדשות לשיר הישן, והן עוסקות בגורלה הטרגי של ארץ מולדתם (ג'נוסייד, רעידות אדמה וכו'). הם שרים דואט יפהפה בצרפתית ובארמנית שנקרא: Je suis une tombe, כלומר: אני קבר.
חיים חפר מעיד כי לפני שחיבר את המלים המנגינה הושרה בפלמ"ח ללא מלים (חיים חפר מספר ומזמר [כנרת זמורה ביתן 2004], עמ' 98). ואכן, בשירון "שירי ארץ ישראל" (מהדורת 1947, עמ' 110) מופיע לחן דומה מאוד שהוא כנראה מקור השיר, במילים החוזרות: ג'ונגלי ג'ונגלי ג'ון Dschungali dschungali dschun
נשמע הגיוני – כתב לי גרימי – שאחד מן הפלמ"חניקים, שהיה ממוצא ארמני וזכר את השיר מבית אבא, ניגן אותו לעצמו ולחבריו וכך הגיע גם אל חפר שהתאים לו את המילים.
שיר 'הפינג'אן' של חפר השפיע לא רק על מטבעות לשון השגורות עד היום ('הרוח נושבת קרירה'), אלא גם על השירה הלירית. בעקבות רצח יצחק רבין חיבר נתן יונתן שיר שנקרא 'הסתיו בלעדיו'. השיר הולחן ובוצע על ידי אחינועם ניני וגיל דור:
שוב הרוח נושבת קרירה –
ככה שר בחלוף אש הקרב...
שנוסיף עוד קיסם למדורה?
איך עברו הזמנים בלעדיו.
ושוב סתיו.
זר שירים ממלים שאהב:
על הנגב יורד ליל הסתיו
כי רעות שכזאת לעולם
לא תתננו לשכוח אותה.
נעשה את השיר כמו זר של פרחים,
ממלים אחרונות שהאיש ההוא שר,
משתיקת הגברים, מדמעות הבוכים,
מילדים שהדליקו נרות בכיכר,
מפסוקי אהבה שנותרו על הקיר,
מכל אלה נדליק להבה של תקווה,
היא דועכת אולי – היא תשוב ותאיר.
שירו שיר לשלום הוא קרא...
בעלי התוספות: דער פֿינדזשאַן
ברוך משינסקי הפנה את תשומת לבי לתרגום 'שיר הפינג'אן' ליידיש (התרגום הוא של יצחק לוּדֶן). הנה הוא בפי טובה בן צבי, בתקליטור של שיריה לשבת ולחגים.
שנינו במדרש קהלת רבה, פרשה א, ט:
