אַלטע זאַכן (א): חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

כתב וצילם דנצ'ו ארנון

א. חוּטֶפָה

יש מי שמסתובב בעיר העתיקה של ירושלים ומחפש מונומנטים – כל מה שקטן מבית אינו מושך את תשומת ליבו. יש המתבוננים רק באנשים הממלאים את הסמטאות, או רק בנשים. יש המתעניינים רק בסחורות המוצגות למכירה ובמחיריהן. עיניו של משוגע ירושלים אמיתי מתרוצצות לכל הכיוונים, אינן פוסחות אף על גרוטאות ופסולת, אולי יגלה משהו מעניין לאוסף שלו. כזה אני.

השוק צבעוני ותוסס ומלא וגדוש בסחורות הקורצות לתיירים, כמעט הכול מתוצרת המזרח הרחוק. כך גם בשווקי עכו ונצרת ואף בשווקי איסטנבול וקהיר. מה אפוא מיוחד בשוק בירושלים?

התבוננו בצילום ושימו לב לעיגולים התלויים האלה שעליהם תלויות מחרוזות:

הנה לכם אביזר מעניין, שריד מתקופה שחלפה ואיננה. מוכרי השמונצעס בשוק תולים את המחרוזות על מין מתקן מוזר, חישוק מתכת שסביבו קרסים. בשנים האחרונות יש גם חישוקי פלסטיק. המצאה ירושלמית?

אז הנה המקור, קוראים לו בערבית חוּטֶפָה, מהשורש העברי 'חטף'. בימים הרחוקים שבהם המים לא זרמו מהברז אלא נשאבו מבור שבחצר, היה קורה לעיתים אסון. 'הלך החבל אחרי הדלי', וזה האחרון צלל במעמקי הבור. קודם שהופיעו דליי המתכת היו אלה כדי שאיבה כבדים מחרס שצללו במים העומדים. מה עושים?

כמעט בכל בית הייתה חוּטֶפָה. לקחו את המתקן, קשרו אותו לחבל, שלשלוהו פנימה לבור וטלטלוהו עד שהדלי האבוד נתפס באחד הקרסים ונשלף החוצה.

אחרי מלחמת ששת הימים באה עדנה לשווקי ירושלים. המון ישראלים הציפו את הסמטאות בחיפוש אחרי מציאות והסוחרים התחרו ביניהם בהצגת סחורתם לראווה. יום אחד עלה סוחר אחד לעליית הגג בביתו ונתקל בחוטפה שאוחסנה שם לאחר שבור המים ננעל ונחתם. זו הייתה תגלית. הסוחר לקח את החוטפה לחנותו ותלה עליה את אוסף המחרוזות שמכר. ראה זאת שכנו וגם הוא חטף את החוטפה מהמחסן, וכך עשה כל סוחר שעוד נשמרה חוטפה בביתו. הביקוש גדל, ופחחים ירושלמים החלו לייצר מיתקנים דומים עבור הסוחרים. היום, כאמור, אפילו מייצרים אותם מפלסטיק.

היהודים קראו למתקן ביידיש גאַנגעס. בדרך כלל היה בכל חצר של היישוב הישן זקן בטלן שהחזיק מתקן כזה. אם היה קורה אסון והלך הדלי, היו מזעיקים אותו ותמורת כמה פרוטות היה שולף את הדלי מהבור. 

ב. תַּנָאגָ'ה

בעליית גג במאה שערים, שאליה הירשו לי לטפס כדי לחפש מציאות, גיליתי את כד החרס הגדול והיפה הזה, או כפי שנקרא אז תנאג'ה. על כדים כאלה סיפר גד פרומקין בספרו דרך שופט בירושלים (דביר, 1954, עמ' 19):

ושלוש תנאג'ות בכל בית. אחד קטן למי שתייה, שבביתנו היו לפעמים ממלאים אותו במי מעין ששלח אבא להביא בפחים טעונים על גבי חמורו ממעיינות יפתח [ליפתא] או מוצא. כד חרס גדול היה שמור למי רחיצה, ובכד החרס השלישי היו שמים את האפר שנצטבר מפחמים שרופים, וממלאים אותו מים משומשים, והיו המים מסתננים באפר אשר בתוך הכד, ושוב משמשים לכביסת הלבנים.

מי הבורות נאספו ממי הגשמים שירדו במרזבים וזרמו בחצרות, ואלה נשאו איתם לעיתים פגרי עכברים ויונים, לכלוך וזבל. לכן מי הבורות שימשו לשתייה רק את העניים שבעניים, שלרוב חלו בשל כך. מי שיכול היה להרשות לעצמו קנה מי שתייה מנושאי הנאדות (את הנאדות היו עושים בחברון מעורות עיזים) ששאבו אותם מהמעיינות שמסביב לירושלים או מבורות המים הגדולים שהיו בחצר בית המקדש. רק עשירים גדולים יכלו להחזיק משרת פרטי שאותו אפשר היה לשלוח לשאוב מים.

מי שיכול היה להרשות לעצמו קנה המצאה אירופאית, כלי סינון מחרס שבו סיננו את המים בעזרת אפר פחם. כך הוא נראה: 

אשתי היא דור 13 בארץ ישראל. סבתהּ, ילידת העיר העתיקה, נהגה לומר (בתרגום חופשי מיידיש): 'כמה טוב לכם בימינו, הכול בא לכם מהקיר: המים (ברז), האור (חשמל) והחום (גז בישול)', ואז סיפרה כמה קשים היו החיים בזמנה. האישה החכמה הזאת נפטרה קודם שגם הכסף התחיל לבוא מהקיר (כספומט)...

ג. אִבְּרִיק

לפני היות המקרר היה האיבריק, כד חרס בעל זרבובית שהכיל מי שתייה צוננים. מוויקיפדיה למדתי כי השם איבריק מקורו בפרסית, במילה 'אבריז' שמשמעה למזוג מים. בין כך ובין כך, המים חלחלו דרך החרס הבלתי מזוגג, התאיידו על הדפנות וכך ציננו את המים. היהודים כינו אותו בטעות ג'ארה, שזה בערבית שם כללי לכלי חרס. על מנת שלא יפלו זבובים למים נהגו לשים על פי האיבריק פיסת בד, שצדפים או חרוזים נקשרו לה מסביב כדי שלא תעוף ברוח. בבית הניחו אותו על אדן החלון שבלט החוצה וסורג מעץ כיסה אותו כך שהרוח נשבה דרך פתחיו וציננה את המים. חלון מסורג כזה נקרא משרבייה – משורש 'שרב', שפירושו בערבית לשתות, להבדיל ממשרפייה – משורש 'שוף', לראות, שהוא חלון מסורג דומה שממנו יכלו הנשים לצפות לרחוב מבלי שחס וחלילה תראינה.

משרבייה (ואולי זאת בכלל משרפייה) ברחוב השלשלת בעיר העתיקה של ירושלים

 מומחים לדבר יוצקים את המים מהאיבריק ישר לפה, מבלי לגעת עם השפתיים בזרבובית, לשמירת ההיגיינה.

כיום מייצרים את האיבריק מפלסטיק. מה הטעם? הרי כבר עשרות רבות בשנים שאנו שותים מים מהברז, מהבקבוק או מהמקרר. 

ובכן, על פי האסלאם המתפללים חייבים לפני התפילה לטהר עצמם ברחיצת חלקים מסוימים בגוף, ובמקומות שבהם אין ברזי טהרה מחזיקים לצורך זה איבריק עם מים. בימים עברו הטמינו איבריק מיוחד עם מים בחדר השינה לטהרה אחרי קיום יחסי מין. אגב, שייח' אַבְּרֶק, מקום פעילותו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, נקרא כך על שם האיבריק (יהודה זיו, 'על דעת המקום: היכן הן גִּבְעוֹת שֵׁיךְ-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה?', בלוג עונג שבת, 17 בדצמבר 2012).

ד. ווײַסן קעסלאַך

פעם, לפני מלוך סירי האלומיניום והנירוסטה במטבח, הייתה גאוות כל עקרת בית בסירי הנחושת שלה. למען האמת, עיקר מלאכת הבישול נעשתה בכלי חרס, אבל צרה צרורה – קשה לרחוץ אותם, בעיקר כשאין בבית כיור עם מים זורמים. אין ברירה אלא לרחוץ אותם ליד הבור שבחצר אך גם שם המים במשורה. הלוקסוס של עקרת הבית היו כלי נחושת, אך הם היו מעטים ויקרים. הם עברו בירושה מאם לבת, ובמשך השנים הם ביקרו פעמים רבות אצל הפחח לצורך תיקונים.

סיר בישול מנחושת ובתוכו ניכרים סימני ההלבנה. כשהפכו את המכסה הוא שימש כצלחת הגשה

חסרון אחד גדול יש לכלי הנחושת: בעת הבישול הנחושת מרעילה את התבשיל, ולכן יש 'להלבין' אותו, כלומר לצפות אותו מבפנים בבדיל. המומחים למלאכה זו, רובם ערבים, היו עוברים בשכונות היהודיות וקוראים ביידיש בניגון מיוחד: 'ווײַסן קעסלאַך), כלומר 'להלבין כלים'. מומחים אלה היו מבוקשים במיוחד לפני הפסח. גם משום שזהו הזמן המתאים לכל מיני שיפורים ושיפוצים בבית, וגם משום שההלבנה מגעילה את הכלים, כלומר, מכשירה אותם לפסח. עקרת הבית נתנה את אוצר כלי הנחושת שלה למלבין הערבי ללא כל חשש. לאחר ימים אחדים הוא היה מחזיר אותם לבנים מבפנים, כמו חדשים, אך אבוי הלבנה זו הייתה יעילה רק לכמה חודשים.

כלי חרס מסוף המאה ה-19 (מתוך האוסף שלי). עניים מסרו לתיקון גם כלי חרס שבורים. המתקן קדח חורים קטנים משני צידי השבר, איחה אותו עם חוט ברזל דק וחיזק את הכלי ברשת חוטי ברזל

אִבְּרהים היה האחרון במלביני הנחושת בירושלים. ה'מפעל' שלו שכן בחאן אל-סולטאן, אחד משני החאנים האחרונים שפעלו בירושלים (בתחילת רחוב השלשלת). בחצר החאן אולי ניצבת עדיין הבקתה הקטנה שלו... 

בנעוריו למד אברהים את המקצוע מיהודי בשם ציון שישב ליד שער יפו. הוא היה יושב שפוף על הרצפה, בידו האחת החזיק בכלי הנחושת מעל לגומה קטנה ברצפה בה להטו גחלים, ובידו השנייה סובב מפוח יד קטן לליבוי האש. כשהסיר היה לוהט, הכניס בו אברהים את חתיכת הבדיל, סובב אותה במיומנות בעזרת סמרטוט וכך ציפה אותו מבפנים בשכבה לבנה ויפה. לאחר מכן צינן את הסיר בגֵב מים קטן שהיה ברצפה שלידו. בשנות השמונים של המאה שעברה עדיין היו עקרות בית מהדור הישן שהשתמשו בסירי נחושת, ועוד היו כמה אנשים שהאמינו שחומוס אמיתי מבשלים אך ורק בסירי נחושת, שלא לדבר על פוּל, שמביני דבר בישלו בתוך כד נחושת המיוחד לעניין. אלו היו הקליינטים האחרונים של אברהים. עוד מקצוע שעבר מהעולם...

אברהים מלבין הכלים בפעולה (צילמתי בסוף שנות השמונים)

_________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

סיפורי מצבות: חלוצי ים, עבודות עפר, איקאה, סמיילי

א. חלוצי ים: טביעתה של רחף

דבר, 25 ביוני 1937, עמ' 20

ספינת המפרש 'רחף' הייתה שייכת לחברת הספנות 'נחשון', שהייתה בבעלותה המלאה של הסתדרות העובדים. רחף נרכשה ב-1937, כשהחלום על ספנוּת עברית היה בשיאו, ונכנסה מיד לעבודה.

אבל האנייה התמודדה כמעט מיד עם הים ומשבריו. ב-28 בדצמבר 1938, סמוך לחופי קפריסין, נטרפה הספינה בסערה נוראה. במהלך הסערה קרסו שקי המטען וחנקו למוות שלושה מאנשי הצוות שישנו באותה עת: גרשון (גיאורג) ארליך (בן 24), גדעון רוזנטל (בן 16) ומכונאי יווני נוצרי ושמו שריף ריזה. גופותיהם נסחפו למים ונמצאו רק למחרת על ידי דייגים מקומיים. המכונאי נקבר בלרנקה ושני היהודים הובאו לקבורה בחיפה.

כאילו עליהם יכתוב נתן יונתן שבע שנים מאוחר יותר (1944) את 'דוגית נוסעת' שלו: 

דּוּגִית נוֹסַעַת, מִפְרָשֶׂיהָ שְׁנַיִם וּמַלָּחֶיהָ נִרְדְּמוּ כֻּלָּם ... אִם לֹא יֵעוֹרוּ כָּל מַלָּחֶיהָ, אֵיכָה תַּגִּיעַ הַדּוּגִית לַחוֹף?

לזכרם של 'חלוצי ים' אלה, אנשי צוות הספינה, הוקמה מצבה מרשימה בבית הקברות חוף הכרמל (כפר סמיר).

מצבת קבורתם של שניים מטבועי 'רחף' (צילום רון מנדל, ויקימדיה)

גם רחוב מיוחד הוקדש לספינה בחיפה, אך אבוי התאריך של טביעתה שגוי: במקום 1938 נכתב 1957. 

צילום: רון מנדל

ב-1 בינואר פורסם מאמר הספד נרגש ב'דבר' בחתימת ב.-ד. (מיהו?), שהתפעל משמו של הבחור הצעיר שטבע, וקרא לימאים הללו 'גדעונים'. הוא שיבח את אומץ לבם, וסיים במילים שכמותן כבר לא כותבים:

הגדעונים האלה, בני השש-עשרה, כמה הם נמשכים אל הים. סערותיו מסעירות את נשמותיהם. הם יודעים את הסכנות ... ואין איש נרתע, ולב העם לא יפוג. לדייגים שלנו נחוצות סירות שריון, נחוץ נשק ... במקום הטובעות נחוצות סירות ואניות חדשות. אנשים ישנם. בחורים מחכים בקוצר רוח. נחוצים לנו המים ומלאכותיהם כאויר לנשימה וכאויר לפריחה. ולכל קרבן מים שלנו יקומו לזכרון ישובים שטים, מגדלים שטים, כאותם שאנו מקימים על קרקע הארץ ליסודות חיים, ליסודות עתיד.

דבר, 1 בינואר 1939

ב. מן העפר באת ומן העפר התפרנסת

צילום: שמחה קופלוביץ

על פיסת דשא מלאכותי בבית הקברות בחולון נמצאת המצבה המהודרת הזאת. היא שובת לב במידת התום וקמצוץ ההומור של מקימיה, מן הסתם בני משפחתו ויקיריו של המנוח, יוסף ויטה (2024-1940), שהיה כנראה קבלן עפר ('ממקימי ובוני הארץ').

מעפר באת, בעפר עבדת ולעפר שבת

הרפרור כאן הוא כמובן לפסוק מספר בראשית, ג 19, שבו קולל האדם הראשון (ובעקבותיו המין האנושי כולו לנצח נצחים):

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב

על אבני החצץ שבצד ימין שוקע פסל אבן קטן של טרקטור.

ג. מה לאיקאה בבית הקברות? 

מותר גם לנהג איקאה להגיע עם הרכב שלו לבית הקברות. אבל התמונה הנהדרת הזו, שצולמה בהר המנוחות בירושלים, מזמינה כותרות שנונות.

במבט מלמעלה המצבות נראות גם הן כמו סוג של אריזה (מה שנכון) מפס הייצור של איקאה.

צילום: דוד פרנקלין

ממרחק מזכירה התמונה גם את הקוביות האפורות של האנדרטה לזכר השואה בברלין.

אנדרטת השואה בברלין (Benutzer:Schreibkraft, ויקיפדיה)

ד. סמיילי בארץ החיים

צילום: טובה הרצל

'קטע קצת מקאברי ומביך', כתבה לי טובה הרצל, 'ובכל זאת אי אפשר להתעלם ממנו'. 

מדובר באולם ההספדים שבבית הלוויות 'ארץ החיים' ליד בית שמש. אחרי שפעם אחת שמים לב לעיטורי הקיר – השילוב בין שני החלונות, מנורת הקיר ועיצוב מילות הפסוק מתהלים – הסמיילי קופץ לעין בכל פעם...

שביל החלב ושביל הזהב

דע את היקום: הדמיית שביל החלב שנעשתה בנאס"א בשנת 2013 (ויקימדיה)

א. רחוב שביל החלב

ב'רחוב שביל החלב' – גם רחוב וגם שביל? – ובחתולה הסיאמית שגרה בו, נתקלתי לראשונה כאשר הצלם איתמר לויתן ואנוכי תיעדנו בפוסט מיוחד את 'רחובות תל אביב', שירם הנהדר של יעקב שבתאי וסשה ארגוב (1970). 

השם אומר כמובן דרשני, מה פתאום ינציחו ברחובותינו גלקסיה, שאומנם אנו שוכנים בה (מערכת השמש) אבל בשעריה לעולם לא נבוא? האם ישנם רחובות נוספים בארץ שמוקדשים לכוכבי לכת או שבת או לשאר גרמי השמיים? 

הבאנו אז את התמונה הזו שמסבירה את החידוד הלשוני: במקום היו פעם רפתות ומחלבות...

צילום: איתמר לויתן

לא מכבר שלח לי אביאל בארט את תמונת שלט הרחוב המחודש ובו יש הסבר מפורש יותר:

במדריך הרחובות של תל אביב, 2005, עמ' 411, נמסר ההסבר הבא:

נחמד ושנון. 

חיטטתי קצת באינטרנט והתברר לי ששביל החלב מונצח במקומות נוספים בארץ. 

קחו למשל את הוד השרון, שבה סמוך 'רחוב שביל החלב' ל'שביל התפוזים' (רמז לשביל קליפות התפוזים של נחום גוטמן? כנראה שלא), ולבית הספר 'חרה'...

כמובן שאין בית ספר בשם כזה. זו עוד דוגמה לקלות הבלתי נסבלת של 'עריכה חופשית' ללא ביקורת, ומי שחטף את הרעל הוא 'בית ספר טבע על שם יצחק נבון', שמישהו, כנראה, לא אהב את הציונים שהילד שלו קיבל שם...

מפות גוגל

צילומים: אבנר הולצמן

ומה בשטח? שום הסבר. תחליטו בעצמכם אם מדובר ברחוב לכבוד הגלקסיה שלנו או שמא גם כאן היו פעם מחלבות או רפתות. התשובה ברורה מאליה, מדובר בהיסטוריה המקומית של האזור, שפעם כונה מגדיאל. חבל שאין הסבר, ולו מינימלי, לשמותיהם של רחובות הוד השרון ושביליה.  

גם בקיבוץ יפעת יש שביל חלב. לשאלתי הסבירה לי חברת הקיבוץ מרים אהרוני:

השם בהחלט קשור לרפת: כשחיפשנו שם לדרך המחברת בין 'דרך המשק' (הכביש העובר ליד הרפת והלולים) לבין מרכז היישוב, הציע מישהו את השם הזה, שהתקבל מייד בוועדת השמות ואחר כך באסיפת החברים. על השלט אין הסבר – אין הסברים על שלטי הדרכים ביפעת, לא חשבנו על זה.

שביל החלב בקיבוץ יפעת

שביל החלב בקיבוץ יגור – כתבה לי נטע הארכיונאית – אינו מוכר בווייז. שמות הרחובות בקיבוץ ניתנו בערך ב-2010 ואלה שנתנו את השמות היו החברים רמי זלינגר, תור ליבנה-סלע ועידית חכמוביץ. השביל הזה משמש בעיקר טרקטורים שמחלקים מזון לפרות ברפת שלאורכה נמצא הרחוב. ביקשתי תצלום של השלט, אבל אבוי, אין שלט...

גם במושב ניר בנים יש שביל החלב. 'הסיפור הוא סיפורה העצוב של החקלאות במושבנו', כתבה לי מאירה יעקבא, 'פעם היו ענפי חקלאות והיום יש רק רחובות המייצגים אותם. ואלה שמות הרחובות: שדרת הורד, נתיב האפרסק, שביל החלב...

שביל החלב בניר בנים

יש עוד שבילי חלב כאלה בארץ: בראשון לציון, בבנימינה, ברשפון, בבית שערים, ביקנעם, בכפר אחים ובכפר הס. מי היה מאמין...

בקיבוץ לוחמי הגטאות יש 'שביל החלב', וההסבר לשם הוא שונה מהמקובל. באתר של טלי שנר, בת הקיבוץ שמדריכה סיורים בשביליו, כתוב כי 'שביל החלב זכה לכינויו זה כיוון שחיבר בין המגורים לבין בית התינוקות ואימהות מניקות היו ממהרות בשביל כדי להגיע בזמן להניק את תינוקותיהן בחלבן'. 

שביל החלב בקיבוץ לוחמי הגטאות (אוצרות הגליל)

קוראי הבלוג הגרים במקומות נוספים בהם יש שבילי חלב מוזמנים לצלם את השלט ולשלוח לי, ואני אוסיף לכאן את התמונות שתתקבלנה.

___________________________________________________________________

בנימינה

בנימינה (צילום: יצחק זאבי)

ב. שביל הזהב

והנה עוד שביל חינני, שנון ומוצלח לא פחות: שביל הזהב ברעננה.

צילום: איתמר לויתן

ככל שמצאתי רק ברעננה יש רחוב כזה.

שביל הזהב איננו מקום בו היו מכרות זהב או חנויות צורפים. זוהי כמובן 'הדרך האמצעית' או 'הדרך הישרה', לה הטיפו חז"ל והרמב"ם, והלוואי שנחזור ללכת בה:

שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן ונהג בה, יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה.  

הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שַׁם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו. 

כיצד? לא יהא בעל חימה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני – לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ... וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה ... ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו, אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים, [ו]כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם (רמב"ם, הלכות דעות, פרק א, ג-ד).

אומנם הרמב"ם לא השתמש במונח 'שביל הזהב', אבל מונח זה מופיע בכתבי אריסטו, שמהגותו הוא הושפע. מי היה הראשון שטבע בעברית את הביטוי 'שביל זהב'? אינני יודע ואשמח ללמוד. 

הרב מרדכי אליאשברג (1899-1817) היה ממבשרי הציונות, ולספרו קרא שביל הזהב

ג. שביל החלב בזמר העברי

מפתיע בכמה שירי זמר נזכר שביל החלב. הנה שבעה שזכרתי – ובטח יש עוד כמה – מסודרים כרונולוגית.

מכירים שירים נוספים?

א. השעות הקטנות של הלילה

את 'השעות הקטנות של הלילה' כתב יוסי גמזו והלחין יוחנן זראי. הוא מוכר בביצוע היפהפה של אריק איינשטיין שהוקלט ב-1960. השיר מסתיים בשורות האלה:

אז הרוח עובר חרישי / בין ארבע לחמש ושלושים, 

ובבוקר מוצאים אחדים / את שבילי החלב בכדים.

על השיר וגלגוליו ראו ברשימתו של עפר גביש כאן.

ב. מרגלות הכרמל

את 'מרגלות הכרמל' כתב דן גבעון ב-1964 למסיבת הסיום של לימודיו התיכוניים בקיבוץ שער העמקים. הלחן הוא של האבא אורי גבעון ושרה בת הקיבוץ אסנת פז. 

וְהַלַּיְלָה עוֹטֵף / קַרְנֵי אוֹר, הוּא קוֹטֵף / וְשׁוֹזְרָם זֵר יַחְדָיו / בִּשְׁבִילֵי הֶחָלָב – / בְּגַנִּי, הַשּׁוֹכֵן בֵּין עֲמָקִים.

דני גבעון שירת כטייס במלחמת ששת הימים ונפל עם מטוסו מדרום לירושלים ליד מנזר מר אליאס. לזכרו נקרא האזור בשם 'גבעת המטוס'.

ג. לילה בדרום

'לילה בדרום' של חיים חפר וסשה ארגוב נכתב ב-1967 בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים ('ומחכים, ומחכים'). להקת פיקוד דרום שרה אותו בתוכניתה 'שישה ימים בטנק' (1968), והוא מוכר בזכות הדואט המופלא של קובי רכט ועדנה גורן. השיר נפתח במילים: 

שביל החלב שבשמיים / ודרך העפר / נושאים אלייך, אל הבית, / את כל חלומותי מן המִדְבָּר...

הנה להקת פיקוד דרום בביצוע המקורי:

ד. בלדה בין כוכבים

ואיך אפשר בלי הגדול שבכולם, השיר 'בלדה בין כוכבים', שחיבר יעקב רוטבליט והלחין שלום חנוך ב-1969 לאחר הנחיתה הראשונה על הירח של החללית אפולו 11.

השיר נמסר ל'שלישיית התאומים' ומי ששר אותו היה מרדכי (פופיק) ארנון, לימים חוזר בתשובה מפורסם שנפטר לפני כארבע שנים, שני 'התאומים' האחרים, אוֹשִׁיק לוי וחנן גולדבלט, מספקים קולות רקע.

ומה נאמר בשיר?

הנוגה שלחה אל הצדק חיוך / הֵיי, יופיטר בוא ונצאה.  

בשביל החלב כוס קפה הפוך / נראה מה שְׁלוֹם קסיופאה 

נתפוס עגלה, קטנה או גדולה, / הלילה הזה משגע.

ה. ילדה קטנה 

את השיר 'ילדה קטנה', שכתב חיים חפר והלחין שמוליק קראוס, שרו 'החלונות הגבוהים' (אריק איינשטיין, ג'וֹזי כץ ושמוליק קראוס).

מלאך מן השמיים, לבן ורך / על ארבע כנפיים ירים אותך  

על חוט זהב יחרוז לך כוכב, כוכב / ויחד תגלשו על שביל החלב.

ו. שיר נבואי קוסמי עליז

את 'שיר נבואי קוסמי עליז' כתבו ב-1985 יוני רכטר ועֵלי מוהר, יוני רכטר גם הלחין.

כמו שביל החלב שחוצה את השמיים / אתה הולך ישר, לא שם לב לכוכבים 

שזוהרים כדי לסנוור את העיניים / משהו בך יאמר לך המשך בדרכך.

חבורת הבנים של 'זהו זה' חידשה את השיר בשנת 2020:

ז. שביל החלב

והשיר האחרון הוא של חוה אלברשטיין, 'שביל החלב', שהלחינה ושרה למילותיה של נאוה סמל.

השיר נכלל בתקליט 'שירי ערש' שהוציאה אלברשטיין בשנת 2007, ועמו ניפרד.

*

קצת פרופורציה...

מִשׁוּט בארץ: גשר נובה, גן הכובשים, יעלים בעין גדי, גמ"ח ייחורים, פיצה טראמפ

א. גשר נובה

בפתח תקווה החליטה העירייה לפני חודש להנציח את שמם של הנרצחים בפסטיבל 'נובה' על גשר שעובר מעל רחוב ז'בוטינסקי.

יהי זכרם ברוך עם כל שאר הנרצחים והנופלים. 

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. גן הכובשים

גן הכובשים נמצא בקצה שכונת שבזי וליד מסגד חסן בק, על גבול תל אביב יפו. הגן עבר לאחרונה שיפוץ נרחב, וכך 'גילה' איתמר לויתן, שמתגורר בסביבה כבר עשרות שנים, כי בחלקו הדרומי של הגן נמצאת אנדרטת זיכרון מרשימה ל'מגיני תל אביב ולכובשי יפו' (המילה כיבוש לא הייתה פסולה אז).

מהערך המפורט בויקיפדיה למדתי שהגן תוכנן על ידי גנן העיר אברהם קרוון (אביו של דני קרוון) ונחנך ונפתח לקהל ב-1957. האנדרטה עצמה תוכננה על ידי הפסל מיכאל קארה, שנודע בהקמת אנדרטאות זיכרון רבות ברחבי הארץ, ובנו האדריכל חיים קארה.

כך נראתה האנדרטה ב-2008:

צילום: אבישי טייכר; ויקימדיה

וכך היא נראית היום, עם גינון שונה לגמרי שמבליט את נקיונה ואת גודלה ומותיר רושם עז:

על הצד האחורי של האנדרטה הוטבעו סמלי המדינה, העירייה וארגוני ההגנה ואצ"ל.

צילומים: איתמר לויתן

ג. שירותים בשמורת עין גדי

בשמורת הטבע של עין גדי, בכניסה לנחל דוד, יש כמובן שירותים ציבוריים. טובה הרצל שמה לב לסימון החינני של שירותי הגברים ושירותי הנשים. יעל זכר לגברים, ויעל נקבה לנשים...

צילומים: טובה הרצל

כך הם נראים בחיים:

יעל נקבה (מימין) ויעל זכר (צילום: עומר מרקובסקי, ויקימדיה)

ד. גמ"ח ייחורים

על גמ"ח ייחורים שמעתם? אפילו היוזמות של הגמ"ח המקורי הזה לא מאמינות ששמעתם...

הגמ"ח פועל במכללת הרצוג.

צילום: איל דודסון

ה. פיצה טראמפ

מי כמו אחינו החרדים יודע להתעדכן ולהתגמש לפי המציאות הפוליטית המשתנה?

קחו למשל את הפיצריה ברחוב יעקב מאיר 11 אשר בשכונת גאולה בירושלים, שעד לא מכבר נודעה כ'פיצה קלינטון'.

directmap

ובכן קלינטון אאוט, טראמפ – אין. לאחר נצחונו המוחלט והחד-משמעי של דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב מיהרו אנשי 'פיצה קלינטון' לעדכן את השם. מעתה (ולפחות לארבע השנים הקרובות) זו 'פיצה טראמפ'.

שני מלכים בכתר אחד? בתעודת הכשרות עדיין מככב קלינטון

צילום: משה דוד צ'צ'יק

הטעם והמרקם נשארו כמו שהיו...

להגנתם הם יכולים לומר שזה בכלל לא קלינטון שעליו חשבנו, משום שקלינטון האמיתי, זה שהיה נשיא, בכלל כותב את שמו Clinton ולא Klinton.

התקווה הנושנה: 'כל עוד' בזמר העברי

הבית הראשון של 'התקווה' בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר, תרס"ח (הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית)

מאת עדיאל לוי

א. 'כל עוד' של נפתלי הרץ אימבר

רבות נכתב על 'עוד לא אבדה תקוותנו', שורת הפזמון הידועה של הימנון מדינתנו 'התקווה'. בין השאר נטען כי היא מתפלמסת עם דברי העצמות היבשות בחזון יחזקאל: 'הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ' (יחזקאל, לז 11).

אנו נעקוב דווקא אחר שורת הפתיחה של ההימנון, וליתר דיוק אחר צמד המילים 'כל עוד' הפותחות את ההמנון ('כל עוד בלבב פנימה') ומשמשות אנאפורה בשיר 'תקוותנו' בנוסחו המלא. צמד זה פותח את שמונת בתיו של הנוסח המקורי ומשמש מוטיב מרכזי בו, בצירוף הפזמון החוזר 'עוד לא אבדה תקוותנו'.

מניין שאב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), מחבר ההימנון, את הצירוף 'כל עוד'? 

עד כמה שהדבר עשוי להפתיע, צירוף לשוני זה, השגור כיום בפינו, מצוי במקרא פעמיים בלבד, וככל הידוע לי אינו מצוי כלל בספרות חז"ל, בתלמודים או במדרשים, לא במדרשי ההלכה ולא במדרשי אגדה. בספר שמואל תיאר הנער העמלקי באוזני דוד ואנשיו את נסיבות מותו של שאול, שביקש מהנער שימית אותו: 'וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי' (שמואל ב, א 9). שאול זירז את משרתו (הנער) לעשות כן ולקצר את ייסוריו, ועל אף שגסס וידע כי מותו קרוב וצפוי, ירא מאויביו הפלישתים הסוגרים עליו שלא ישיגוהו ויתעללו בגופתו. ההיקרות השנייה בתנ"ך נמצאת בספר איוב, שם מעיד איוב על עצמו שמעולם ועד אחרית ימיו, אמר ויאמר אך ורק את האמת שבלבבו: 'כִּי כָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי. אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה' (איוב, כז 4-3).

שני הפסוקים מקשרים את ההיגד 'כל עוד' עם הנפש, הרוח והנשמה, ואפשר להניח שאחד מהם או שניהם שימשו השראה ל'תקוותנו' ולצירוף 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה'. 

מה יש בו ב'כל עוד'?

מבוטאת בו אמונה מוצקה שעל אף שבריריות המצב האנושי או הלאומי, עדיין נותר עוגן קיומי שעליו ניתן להשעין את תקוות המחר. שירי 'כל עוד' רבים נכתבו מאז 'תקוותנו' של אימבר, וניתן לבחון על פיהם את הערכים החשובים בעיני כל משורר. חשובה לא פחות היא הסיפא של 'כל עוד', תשלום התנאי, כלומר הנסמך שקיומו מותנה בהתקיימותו של הסומך. למשל 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה' – הסומך, התנאי (הכיסופים לציון), והנסמך המבוקש הוא קיבוץ הגלויות ('עוד לא אבדה תקותנו ... לשוב לארץ אבותינו'). 

האקדמיה ללשון העברית

ב. 'כל עוד' של דוד שמעוני

נתחיל את סקירתנו (הלא שלימה ולא ממצה) בשיר 'ארץ ישראל' (מוכר גם במילותיו הראשונות 'ואף על פי כן'), שחיבר דוד שמעוני (1956-1886). השיר חובר, ככל הנראה, בשלהי שנת תרפ"ט (קיץ 1929), בעקבות מאורעות הדמים שפרצו אז ברחבי הארץ וגבו את חייהם של למעלה מ-130 אנשים, נשים וילדים שנרצחו באכזריות בידי פורעים ערבים והמון מוסת: בירושלים, בחברון, בצפת, בתל אביב, ביפו ובעוד מקומות. יישובים חרבו ויושביהם נמלטו, בתיהם ושדותיהם הועלו באש. שמעוני, שנחרד מהשמועות הקשות, ביטא בשיר, את בטחונו בעתיד: 'וְאַף עַל פִּי כֵן – – וְלַמְרוֹת הַכֹּל – –: / אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!', ובמילים אחרות, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות ארצנו ולא יחלש הקשר הנצחי בין הארץ לבין העם. משמעות רבה יש ל'ו' של 'ואף על פי כן' – אין זו ו' החיבור אלא ו' הניגוד, והיא רומזת לכל הפרעות והרציחות ומאמצי אויבינו לרופף את אחיזתנו בארץ, שנודעו לרבים מן העדויות והעדים למאורעות (ה'כן' ו'הכל' שבשורת הפתיחה).

ומה העניק למשורר את הביטחון בכך?  תשובתו: 

וְכָל עוֹד דּוֹפֵק בָּעוֹלָם לֵב יִשְׂרָאֵל, / וְכָל עוֹד נִשְׁמָע בָּעוֹלָם 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – / אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

הפרסום הראשון של השיר בלוח 'החבר' לשנת תרצ"א (זמרשת)

הווי אומר: נשמת האומה, דופק חייה ודבקותה באמונותיה (אולי בהשראת התפילה העתיקה 'שומר ישראל', בה נאמר 'וְאַל יֹאבַד יִשְׂרָאֵל הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'), הן הערובה לקיום הקשר הנצחי. את אלו דימה שמעוני למעיין מים חיים ולזריחת השמש: 'לֹא יֶחְרַב הַנַּחַל, כָּל עוֹד חַי הַמַּבּוּעַ, / לֹא יִשְׁבֹּת הַיּוֹם כָּל עוֹד תָּאִיר הַשֶּׁמֶשׁ' (הדימוי האחרון נלקח מן הסתם מברית הקשת: 'עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר ... וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ' – בראשית, ח 22), והנה הוא כפונה אל הארץ ומבטיח לה שעל אף כל הקשיים, לא נמיר אותה בארץ אחרת גם אם תוצע לנו או תקסום לנו יותר: 'וְכָל עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי – / אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!'

בבית הבא המשורר מתרפק באהבה על נופי הארץ וחבליה הגיאוגרפיים: 'וְכָל עוֹד יִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכֵךְ יַרְדְּנֵךְ / בְּשִׁיר מִיָּם לְיָם, / וְכָל עוֹד אֶת עֵינָהּ הַכְּחֻלָּה / לֹא עָצְמָה כִּנֶּרֶת הַחֵן, / וְכָל עוֹד לֹא נִדְּפוּ כְעָשָׁן הָרַיִךְ / וְשָׁרוֹן וְיִזְרְעֶאל לֹא כֻסּוּ בִתְהוֹמוֹת  –', ומסכם: וְכָל עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי – אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!'

זוהי אמונה יוקדת בכך שלא זו בלבד שאחיזתנו בארץ לא תחלש לנוכח ההתנגדות הערבית והבוגדנות הבריטית, אלא עוד תתחזק 'בְּיֶתֶר עֹז וּבְיֶתֶר שְׂאֵת', ברוח: וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. שמעוני משוכנע שנזכה לכך שהיא תיקרא: 'ארץ ישראל', ולא בשמה המנדטורי 'פלסטינה', שרוקן ממנה את זיקתו ההיסטורית של עם ישראל לארצו. אכן, מסיבה זו ממש, הקפידו בני היישוב בשנות המנדט הבריטי לכנות את הארץ: פלסטינה – א"י.   

שורות ה'אף על פי כן' של שמעוני גם זכו לשלושה לחנים שונים מאת נחום נרדי (כאן בביצועה של שושנה דמארי), יריב אזרחי, ופואה גרינשפון. הנה מקהלת מכללת לוינסקי בניצוחו של רון זרחי שרה בלחנו של גרינשפון בקונצרט שהנחה אליהו הכהן (2011):

 

ג. 'כל עוד' של חיים חפר

שיר אחר, שמושאו האמיתי מתגלה רק בסופו, הוא 'כל עוד בי הנשמה' של חיים חפר (2012-1925). זהו שיר אהבה לוהט של איש לאהובת לבו, שהמוטיב החוזר ומתנגן לכל אורכו פעמים רבות הוא 'כל עוד' (1975).

הנה השיר בביצועו של יהורם גאון:

בברכת 'אֱלֹהַי נשמה' הנאמרת בתפילת השחר נאמר: 'כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ', והמתפלל מביע כך את עוצמת אמונתו, שלשם כך נברא. גם חפר מבקש לחזק את רושמה של אהבתו הגדולה, שהיא מעל לתמורות הזמן, שהיא נצחית. את מושא אהבתו הוא מחפש תחילה (בבית הראשון של השיר):

כָּל עוֹד בִּי הַנְּשָׁמָה 

אֲחַפְּשֵׂךְ בֵּין מִדְבָּרִים, וְרֵיחוֹת הַהֲדָרִים 

בִּפְרִיחַת הֶחָצָב, וּבַגֶּשֶׁם שֶׁל הַסְּתָיו 

אחר כך בפוגשו בה, הוא מדבר על לבה דברי ריצוי וקירבה, ועדיין היא מושא חלומו הלא ממומש:

בִּשְׂפָתַיִים רְעֵבוֹת, אֲדַבֵּר לָךְ אֲהָבוֹת / וּבְלֵיל חֲלוֹמוֹתַי, אֶשַׂאֵךְ בִּזְרוֹעוֹתַי

בבית השלישי הוא מבטיח לאהובתו: 'עַל רֹאשֵׁךְ אֶפְרֹס סֻכָּה, אַתְּ תִּהְיִי לִי לַמַּלְכָּה', ממש כמו פריסת ההינומה שבחופה. עד שלבסוף מתגלה מי היא אהובה זו: 'אַתְּ יַם סוּף וְהַר חֶרְמוֹן, יוֹם חָדָשׁ וְנוֹף קַדְמוֹן'.  

האמנם? ואולי אלו בכלל מטפורות לאהובה שפנים רבות לה, ושהיא גם נשגבה וטהורה – עטוית הינומה צחורה כשלג החרמון וגם עמוקה ומסתורית כים סוף? והנה באות השורות החותמות, באמירתן הנוקבת, ואיתן הגילוי:

אֵרַסְתִּיךְ בְּיִּסּוּרִים, בֵּין סְלָעִים וְדַרְדָּרִים / וְשֶׁלָּךְ אֲנִי כֻּלִּי, וְכֻלֵּךְ אַרְצִי שֶׁלִּי

לדידו של חפר, אין ארץ ישראל נקנית אלא בייסורין, ומעל לכל הרומנטיקה המתקתקה של חלומות והבטחת מלכוּת, נופים קסומים וריחות הדרים, נמצאות ההקרבה ומסירות הנפש ('ושלך אני כולי'). המציאות המרה שאליה נחבטת לעיתים קרובות הדבקות במולדת והדם השותת מן הבשר שנקרע בדרדרים, הם אלה שמצדיקים את 'וכולך ארצי שלי', אירוסין בייסורים. 

כאחד ממשוררי הדור שהקיז את דמו במלחמת העצמאות, חפר פָּרַט כאן על מיתר ידוע בשירה העברית המתחדשת: מוטיב 'חתן דמים' המאורס לארץ ישראל. החל באברהם שטרן ('יאיר') בשירו 'הרי את מקודשת לי' (1934): 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת / כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל / ... אֲנִי – רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִךְ; / אַתְּ – בְּדָמַי לָעַד תִּחְיִי', עבור באלכסנדר פן בשירו 'על גבעות שייח אבריק' ('אדמה-אדמתי'), שהוקדש לשומר אלכסנדר זייד שנרצח (1941): 'אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם / שֶׁאָדַם וְנָדַם', וכלה באהרן אשמן ובשירו 'ככה כך': 'כָּכָה, כָּכָה, כָּכָה / כָּךְ וְכָךְ וְלֹא אַחֶרֶת/  יָם תִּיכוֹן וְיָם כִּנֶּרֶת / גַּם בָּשָׁן וְגַם גִּלְעָד / מִנִּי אָז וַעֲדֵי עַד ... שִׁירִי לִי, שִׁירִי לִי עוֹד וָעוֹד / אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בִּדְמָעוֹת'. 

ד. 'כל עוד' של עֵלי מוהר

ולשיר 'כל עוד' אחר לגמרי, שאותו כתב עֵלי מוהר (2006-1948) והלחין יוני רכטר, ושמו הלא מפתיע הוא 'כל עוד' (1995). 

דומה שאין הורה שאינו מתרגש ממעמד כניסת ילדיו לכיתה א'. מתרגש ודואג גם יחד. האם ישתלבו הבן או הבת בכיתתם ובבית הספר, האם יצליחו לרכוש את מיומנויות הקריאה והכתיבה, ועוד ועוד. המשורר התל-אביבי עֵלי מוהר לקח חוויה חד-פעמית זו וגזר ממנה משל על מעגל החיים של יחסי אב–בן–אב וגם על מעגל שנה:   

אֵיךְ עוֹד שָׁנָה פֹּה נִפְתַּחַת, כְּמוֹ כָּל שָׁנָה, בַּסְּתָו,  

אֵיךְ בֵּן הוֹלֵךְ לוֹ לְבַד, וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו 

גֶּבֶר רוֹאֶה בַּחֲשַׁאי, אֵיךְ בְּנוֹ נִכְנָס לַכִּתָּה 

גֶּבֶר עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁנִּשְׁאָר בַּחוּץ, וּכְבָר שָׁרִים שָׁם בִּפְנִים, 

שִׁיר שֶׁל שָׁנָה חֲדָשָׁה, הוֹ אֵיךְ הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה.

 אותו 'גבר', האב, בעומדו על יד גדר בית ספרו של הבן, מעלה בדמיונו את אביו-שלו, ונזכר שפעם הוא עצמו כילד הלך אחריו. עתה הוא מנסה לשמוע את צעדיו מאז:

גֶּבֶר בְּאֶמְצַע הַבֹּקֶר, גֶּבֶר בְּלֵב חַיָּיו / עַל יַד גָּדֵר שֶׁל בֵּית סֵפֶר לְבַדּוֹ נִצַּב  

וְהוּא זוֹכֵר שֶׁאָבִיו פַּעַם הָלַךְ אַחֲרָיו / הוּא מְנַסֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו.

אַךְ הַיְּלָדִים עוֹד שָׁרִים, שִׁיר עַל יוֹרֶה וְחָצָב / וְגַם שְׂפָתָיו שֶׁל גֶּבֶר לוֹחֲשׁוֹת עַכְשָׁיו:  

גַּם אִם אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, הֵן לֹא אִירָא / גַּם אִם אֶפֹּל פִּתְאוֹם, יֹאמַר לִבִּי שִׁירָה.

מוהר יצר כאן היפוך תפקידים. לא בנו הקטן נזקק לתמיכתו-ליוויו, אלא הוא עצמו, האב, הוא השואב השראה ועידוד מבנו ומחבריו לכיתה (בחיים עצמם לעלי מוהר הייתה בת ולא בן, אך אין זה משנה, כמובן). 

את השיר סיים מוהר ברצף של שמונה מטפורות התחדשות שבמרכזן לימוד השפה מן המסד, אותיות האלף-בית, המתחברות למילה הנכתבת על הלוח. בראש כל מטפורה, הוא הציב 'כל עוד', בתפקידו המסורתי: עוגן לביטחון הבלתי מעורער ביכולתו לקום מכל נפילה, בלב מתרונן משירה. לא תהא זו השערה חסרת ביסוס, שעלי מוהר, בנו של המשורר והפזמונאי יחיאל מוהר, כתב כאן על עצמו, כמי שהקשיב לקול צעדי אביו בעודו צועד לבדו בדרך שסלל לעצמו:

כָּל עוֹד עוֹלֶה הַבֹּקֶר, כָּל עוֹד נִכְתָּב הַלּוּחַ  

כָּל עוֹד הוֹלֵךְ לֹו בֵּן, וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו 

כָּל עוֹד שָׁרִים הַיְּלָדִים עַל שָׁנָה חֲדָשָׁה 

כָּל עוֹד הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה.  

כָּל עוֹד הַיָּם מִתְעוֹרֵר, כָּל עוֹד הָרוּחַ עוֹלָה  

כָּל עוֹד עַל שְׁחֹר הַלּוּחַ, תִּתְנוֹסֵס מִלָּה. 

ה. 'כל עוד' של אהוד מנור

אהוד מנור (2005-1941), יליד הארץ וחתן פרס ישראל, כתב ב-1987 את אחד השירים האישיים ביותר שלו, שאף הוא נקרא 'כל עוד'. בסגנון האופייני למנור השיר נע מתופעות טבע בנליות-מונוטוניות אל חוויות אישיות ספונטניות המושפעות מעולם הטבע, וחוזר חלילה. השיר הולחן בידי בועז שרעבי שגם שר אותו:

כָּל עוֹד הַיָּרֵחַ קָם וּמִתְמַלֵּא כָּל חֹדֶשׁ 

כָּל עוֹד בֹּקֶר מִן הַיָּם מַסְעִיר אֶת רֵאוֹתַי  

כָּל עוֹד צֶלֶם הָאָדָם מַבְחִין בֵּין חוֹל לְקֹדֶשׁ 

כָּל עוֹד הַחֲלוֹם הַתָּם פּוֹקֵד אֶת לֵילוֹתַי  [...]

כָּל עוֹד חֹרֶשׁ מְלַבְלֵב בְּרִשְׁרוּשֵׁי צַמֶּרֶת 

כָּל עוֹד אֹפֶק מְהַבְהֵב בְּקֶצֶב רַקּוֹתַי.  

כָּל עוֹד בְּחִבּוּק אוֹהֵב חִידַת חַיַּי נִפְתֶּרֶת 

כָּל עוֹד אֵשׁ חַדְרֵי הַלֵּב תִּבְעַר בְּעַצְמוֹתַי.

 ובפזמון החוזר נוסף 'כל עוד' תשיעי:

לֹא תִּפֹּל רוּחַי, לֹא יֻתַּשׁ כּוֹחִי,  

כָּל עוֹד עַד מָחָר יִשָּׁאֵר, לַיְלָה אֶחָד לֹא יוֹתֵר.

מה יישאר ל'לילה אחד לא יותר', מה ירומם את רוחו וישמר את כוחו? הלילה עצמו (על כל כישופיו), החלומות התמימים, החיבוק האוהב? סתם ולא פירש. והוא ממשיך: 'זֶה אוּלַי תָּמִים, אַךְ תָּמִיד אָשִׂים / אֶת חַיַּי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם'. וגם כאן מותיר אותנו מנור תוהים: בידי מי יפקיד את חייו? רק המילים החותמות את השיר פותרות את החידה: 'עַל כְּנַף הַתִּקְוָה'.

להניח בשתי ידיים, משמעו להשעין את חייו בביטחון מלא וללא היסוס על משהו ערטילאי כמו 'כנף התקווה'.   

ההשוואה עם 'התקווה', ההמנון הלאומי שלנו, מתבקשת. כל שורה של מנור נפתחת במילים הראשונות של 'התקווה', 'כל עוד', והשיר עצמו מסתיים במילה 'התקווה'. 

אך מה רב ההבדל בין השניים. אימבר ב'תקוותינו' – השיר רב הבתים שקוצר והפך ברבות השנים ל'התקווה' – תלה את תקוותיו לקיבוץ הגלויות והקמת ממלכה יהודית במנהגים יהודיים עתיקים: הפנייה ל'מזרח' בעת התפילה ('ולפאתי מזרח קדימה'), ההליכה למקומות הקדושים כמו הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל, תיקון חצות, קינות תשעה באב. לדידו של אימבר, בזכות המנהגים שהעם היהודי שימר בשנות הגלות, עדיין 'בלבב פנימה, נפש היהודי הומיה', ו'רגש אהבת הלאום בלב יהודי פועם'. 'תקוותנו', כשמו כן הוא: שיר לאומי הכתוב בלשון רבים ומדברר את רחשי העם לדורותיו. 

לא כן שירו של אהוד מנור, שהוא שיר אישי הכתוב בגוף ראשון ואין בו זכר לא ליהודי אף לא לישראלי שבו, כי אם ל'צלם האדם', אשר אומנם 'מבחין בין חול לקודש' (ביטוי הלקוח מנוסח ההבדלה הנאמרת במוצאי שבת). אין לפקפק בישראליותו של מנור ('אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת'), ועשרות שירי הזמר שלו ספוגים, כידוע, באהבת המולדת ('קח מקל קח תרמיל בוא איתי אל הגליל'). אך המעקב אחר מוטיב 'כל עוד' בשירה העברית ובזמר הישראלי חושף את המעבר משירת הרבים של אני-לאומי, לעבר שירת היחיד, שמטבעה היא אוניברסלית ונטולת סממן יהודי או ישראלי.

ואכן, שיר 'כל עוד' נוסף שכתב אהוד מנור והלחין (וביצע) חנן יובל הוא 'ים תיכוני' (1985). השיר כולו נטוע בנופים ובהוויה הישראלית, אך ישראל שבשיר איננה מדינת לאום בעלת גבולות אלא חלק ממרחב גדול יותר – מרחב הארצות השוכנות לחופי הים התיכון, מרחב של חולות וגלים כחולים שמשותפים לכולם.

כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / שֶׁנּוֹלַד עַל הַחוֹל מוּל הַגַּל הַכָּחֹל

כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / שֶׁנִּצְרָב בַּחַמָּה בְּצִבְעֵי אֲדָמָה 

         כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / תַּחַת גַּג כּוֹכָבִים נוֹצְצִים וּקְרוֹבִים

כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / הָעוֹנָה לַתַּנִּים בְּחֶשְׁכַת בֻּסְתָּנִים

 והפזמון החוזר:

אֲגַלְגֵּל אֶת יָמַי, אֲגַלְגֵּל / בֵּין צֵל וּבֵין אוֹר וּבֵין צֵל

בֵּין שִׂמְחָה לְעַצְבוּת לְשִׂמְחָה / בֵּין בְּרָכָה לִקְלָלָה לִבְרָכָה

*

לסיום ניזכר בעוד 'כל עוד', מתוך שירו הנודע של שמואל בס, 'שירה הנוער', שנכתב בראשית שנות השלושים (לחן דוד מערבי) והתחבב מאד על חניכי תנועות הנוער החלוציות (כולל הטעות הנפוצה 'שירת הנוער'). בשנה טרופה זו מקבלות מילותיו משמעות מיוחדת: 

כָּל עוֹד הַנֹּעַר לָנוּ בַּמוֹלֶדֶת / קוֹם יָקוּם חֲזוֹן עַם יִשְׂרָאֵל

הנה מקהלת המוסד החינוכי של השומר הצעיר 'הרי אפרים', בהקלטה משנת 1963:

 ____________________________

עדיאל לוי גר במושב נחלים והוא מחנך ומרצה לתנ"ך ולמחשבת ישראל yehoshuadiel@gmail.com