לפני שמש ינון שמם

דוד בן-גוריון (כבר לא ראש ממשלה) ושגריר ישראל באורוגוואי יעקב ינון, מונטווידאו, מאי 1969

מוקדש בחיבה לבן-דודי, כאח לי, מיכה ינון ליום הולדתו ה-83

ולזכר בן-דודי יואל ינון (2025-1939), שנפטר לא מכבר

א. לפני שמש ינון שמם

גן הזיכרון הוותיק בחיפה, מול בית העירייה ברחוב חסן שוקרי שבשכונת הדר הכרמל, עבר לאחרונה מתיחת פנים (היסטוריה קצרה של הגן מובאת כאן). 

יפה להתבונן באנדרטת הברזל המרשימה שעיצב הצייר והפסל גרשון קניספל, שגר בחיפה עשרות שנים, ובנוף שנשקף ממנה אל הים.

על התבליט עוצבה דמות של חייל הכורע על מפה טופוגרפית של חיפה והכרמל. בצד ימין של האנדרטה נחקק: 

שחרור חיפה תש"ח (Haifa Liberation 1948)

בסמוך נמצאת אנדרטת זיכרון נוספת לנופלים. רחבה מרוצפת וקיר אבן ארוך ומקומר שעליו נחקקה הכתובת:

לפני שמש ינון שמם

צילומים: איתמר לויתן

בכוונה כתבתי 'כתובת' ולא 'פסוק', משום שהפסוק בספר תהלים (עב, 17) קצת שונה. לא 'ינון שמם' כתוב בו, אלא 'ינון שמו':

יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ, כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ

האם זהו שינוי לגיטימי? לדעתי בהחלט כן! 

הפרק בתהלים מדבר על שלמה המלך (אף כי בסופו, בפסוק 20, כתוב 'כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי'), ואילו כאן, הכתוב מדבר בחללי מערכות ישראל בכלל, ולכן 'ינון שמם' ברבים. זה דבר נאה ומתקבל.

כרגיל, מה שפחות מוצלח הוא הניקוד. המילה 'שֶׁמֶשׁ' על האנדרטה נוקדה בצורה שגויה (ואולי – כך אומרים מלמדי הסנגוריה – נוקדה כראוי ובחלוף השנים נשרה הנקודה התחתונה).

לא רק בחיפה. גם ב'גן הגיבורים' בנס ציונה, באנדרטה לחללי מערכות ישראל שנבנתה ב-1962, השתמשו בכתובת זו: 'לפני שמש ינון שמם' (כאן נמנעו מלנקד).

האנדרטה לנופלים בנס ציונה (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

אבל מה בעצם פשר המילה ינון? 

מילה זו מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד (בפסוק דלעיל) אך בצורת פֹּעַל. מקובל לפרש פֹּעַל זה כ'יתמיד' או 'יתקיים' (מילון אבן שושן, ערך 'נין'), ויש הגורסים 'ימשול ויגדל' (רש"י) או 'ייזכר', 'יתקיים' (רד"ק). 

במסורת חז"ל ינון הוא גם אחד משמותיו של המשיח: 

דבי רבי ינאי אמרי: ינון שמו, שנאמר 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו' (סנהדרין, צח ע"ב)

אולי אין זה מפתיע שכך סברו תלמידיו של האמורא הארץ-ישראלי רבי ינאי ('דבי רבי ינאי'), שכן השם ינאי והפועל ינון קרובים זה לזה.

ב. ינון שמו: משהו על דוֹדִי יעקב ינון

אני (בערך בן 17) ודודי יעקב ינון, תל אביב, כנראה 1972

דּוֹדִי האהוב יעקב בלומברג (2002-1914), אחי-אמי רחל, העמיד את עצמו כל חייו הבוגרים לשירות העם, הציונות והמדינה. הוא נולד בוורשה, למד בבית הספר 'תחכמוני' בכיתה אחת עם אבי משה קרונה, וכמותו היה פעיל בתנועת 'השומר הדתי'. 

יעקב עלה לארץ ב-1933, ראשון מבני המשפחה. בירושלים למד משפטים והוסמך כעורך דין, ואחר כך עבד במחלקת הכספים של הסוכנות ופעל כעורך דין פרטי. לימים, בראשית שנות השישים, מונה לשגריר ישראל בקולומביה ואחר כך גם באורוגוואי. עם שובו מונה למנכ"ל משרד הדתות. ב-1971 חזר לעולם המשפט ומונה לשופט בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ואחרי כן קודם לתפקידי שופט בבית הדין הארצי לעבודה ושופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב. ב-1984 פרש לגמלאות. 

כיוון שאחיותיי ואני גדלנו – כמו רבים מחברינו ובני דורנו – ללא סבא וסבתא וכמעט ללא קרובים, היה 'דוֹד יעקב' – הדוד היחיד שהיה לנו – מעין תחליף סבא. שתי המשפחות גרו בתל אביב לא הרחק זו מזו (הם ברחוב חדרה ואנחנו בשדרות סמאטס), וככל שאני זוכר כמעט בכל שבת בבוקר נהג דוד יעקב להתפלל באותו בית כנסת בשדרות סמאטס שבו התפלל גם אבי המנוח משה קרונה. אחר כך סר דוד יעקב לדירתנו לקידוש וללימוד דף גמרא שבועי עם אבא ועם חבר נוסף (הסופר וחוקר החסידות מאיר אידלבוים), ואני, הילד, הסתובבתי להם בין הרגליים ונהניתי מדברי החידוד והרכילות ששמעתי כפי הבנתי. 

בשנת 1963, ואני בן שבע, התמנה דודי לשגריר ישראל בקולומביה (משם, אגב, הקפיד לשלוח לי בולים מקסימים שכמותם לא ראו אז בארץ, והם שמורים אצלי עד היום באלבומי הבולים שטיפחתי). כמקובל באותם ימי תום, טרם צאתו לחו"ל הוא התבקש (או נדרש) לְעַבְרֵת את שמו – ראש הממשלה אז היה דוד בן-גוריון ושרת החוץ הייתה גולדה מאיר. במקום לתרגם מילולית ('בלומברג' פירושו הר פורח) או צלילית, בחר לקרוא לעצמו (ועמו יחד גם לרעייתו דבורה ולשני בניהם יואל ומיכה) בשם חדש לגמרי: 'ינון'.  

הוא לא היה הראשון שקרא לעצמו בשם זה. בסוף שנות השבעים, כשלמדתי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית והייתי צריך ללמוד שפה זרה שנייה (!), בחרתי בערבית והשתתפתי בקורס שלימד המורה המיתולוגי (כבר אז) אברהם ינון. לא הצלחתי למצוא מידע עליו פרט לרשימת פרסומיו ומהם עולה כי כבר ב-1958 הוא נקרא בשם זה.

את הבחירה בשם ינון הסביר דוֹדי, בהומור אופייני, בסופו של ריאיון שערך איתו מ' בן-שלמה (הוא העיתונאי משה אישון, לימים עורך עיתון הצופה). הריאיון התפרסם בהצופה ב-15 במארס 1963 (מוסף שבת, עמ' 3), זמן מה לפני שיצא לשליחותו בבוגוטה בירת קולומביה.

וכך הסתיים הריאיון: 

הצופה, 15 במארס 1963

ובכן, פוסק ינון בבת צחוק דיפלומאטי, מי עוד כשגריר זקוק שברכה זאת תתקיים בו: 'כל גויים יאשרוהו'...

ועוד משהו לסיום, שסיפר לי ד"ר דרור ינון (בנו של מיכה) על סבו. 

כשהיה יעקב ינון שגריר באורוגוואי, הוא זכה לקבל את פניו של דוד בן-גוריון, שבחודש מאי 1969 נסע לחו"ל וביקר בקהילות יהודיות שונות. יעקב ורעייתו דבורה אירחו, כמתבקש, את בן-גוריון, שכבר לא היה בעל תפקיד רשמי אך עדיין דמות נערצת בקרב יהודי התפוצות (על ביקורו במונטווידאו ועל הרושם שהשאיר שם על יהודי העיר, ראו כאן). הם הופתעו לגלות שלא הוזמן עבורו מלון, ובן-גוריון התארח אפוא בדירתם וישן על הספה בחדר האורחים... 

צאו וראו מה בין אז להיום. מישהו יכול לתאר לעצמו שר משרי ישראל, שלא לדבר על ראש הממשלה ורעייתו, ישנים על ספה בבית השגריר?

זאת הספה בבית השגריר שעליה ישן בן-גוריון בלי לעשות עניין (באמצע דודתי דבורה ינון)

ג. משהו על בן-דוֹדִי יואל ינון

ולסיום, משהו על בן-דודי הבכור יואל ינון, שהיה פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, משכיל רחב אופקים, עילוי מוזיקלי, קורא נלהב של בלוג עונ"ש, ובאופן כללי איש יוצא מן הכלל. 

רק לאחר מותו, לפני חודשיים וחצי, התגלה לי הסרטון המרתק הזה שבו סיפר על ילדותו בירושלים בשנת תש"ח. 

סיפורי רחובות: נחל עוז, יובל הליבני, המעגל והמחשב

א. נחל עוז

בנתניה יש רחוב ושמו 'נחל עוז', על שם הקיבוץ ב'עוטף עזה' שהוקם ב-1951 ואכן היה היאחזות הנח"ל הראשונה. ב-2021 צולם השלט:

צילום: אדיר בנימיני (ויקימדיה)

אך להוותנו, לאחרונה הוחלף השלט ועודכן.

בטבח שבעה באוקטובר נרצחו בקיבוץ נחל עוז 16 אנשים (כולל שני עובדים זרים), ועוד שמונה נחטפו ועדיין נמצאים בשבי החמאס. חמישה מלוחמי צה"ל נהרגו בלחימה בשטח הקיבוץ.

צילום: דותן גורן

כל הכבוד למחלקת השילוט של העירייה על העדכון המתבקש, ובכל זאת כמה הערות קטנוניות:

1. אין כזה דבר 'הנגב המערבי' (זו טעות מאוד נפוצה!), כמו שאין נגב מזרחי או צפוני. יש מערב הנגב.

2. בעברית נהוג להשתמש בנקודות.

 

ב. שביל יובל הליבני

צילום: איתמר לויתן

טבח שבעה באוקטובר, שהתגלגל למלחמת 'חרבות ברזל' ולמבצע 'מרכבות גדעון', שבו אנו עדיין נמצאים, כבר מונצח גם ברחובות על שם חיילים שנפלו. אפשר להניח בצער שזו רק ההתחלה.

ברמת גן נקרא שביל על שמו של סרן יובל הליבני, שנפל ב-9 באוקטובר 2023. יובל, שגדל והתחנך במושב משגב דב ובתיכון האזורי בקיבוץ גבעת ברנר, נפל בקרב על שדרות. הוא, בת זוגו עמית ובנו יונתן בן השנתיים גרו ברמת גן.

יובל, עמית ויונתן (סטטוסים מצייצים)

יהי זכרו ברוך עם שאר גיבורי עמנו שמסרו נפשם על הגנת המולדת.

ג. לרבע את המעגל

ברמת גן יש רחוב ושמו 'המעגל'. עוברים ושבים שאינם טורחים לקרוא את ההסבר יחשבו לתומם שאולי נקרא השם לכבודו של חוני המעגל ושמא מדובר ברחוב מעגלי, ולא כך ולא כך. על פי ההסבר מדובר בכלל בראשי תיבות של אגודה שיתופית שהקימו עולים מביאליסטוק, ראשי תיבות של משקי עזר גנים למופת.

תמיד נחמד ללמוד משהו חדש!

צילום: איתמר לויתן

אף פעם לא שמעתי על האגודה הזו וניסיתי למצוא מידע עליה.

ובכן, ב-1917 ראה אור בוורשה קונטרס בן כארבעים עמודים ושמו: אגודה ליסוד מושב ועיר גנים למופת בארץ ישראל (מעג"ל): געזעלשאַפֿט צו גרינדען אַ מוסטער-האַפֿטען קאָלאָניע מיט אַ גאָרטען-שטאָדט אין ארץ-ישראל. 

בספר יש תיאור מפורט בעברית וביידיש של אגודת מעג"ל, מטרותיה ותקנותיה (שתורגמו גם לפולנית). הוא שמור בספרייה הלאומית, סרוק ונגיש לקריאה ולהורדה.

האגודה הוקמה על ידי אגודה אחרת, ששמה 'בני ציון', שמרכזה היה בוורשה ובראשה עמד הרופא והפעיל הציוני ד"ר ט'[וביה] הינדס. ככל שקראתי אין בתקנות שום התייחסות מיוחדת לביאליסטוק, והקריאה הופנתה לכל מי שמעונין להצטרף לאגודה החדשה ומוכן לחתום על תקנותיה ולשלם את מה שנדרש.

בתחילת הספר יש מפה מעניינת ביידיש של ארץ ישראל והארצות שסביבה ב-1917. מעניין ששום מושבה לא צויינה על המפה, וגם לא תל אביב... אתם מוזמנים להשתעשע בפענוח המקומות.

ד. מהו מחשב?

צילום: מנחם רוזנברג

ככל הידוע לי, נתניה היא העיר היחידה בארץ שיש בה רחוב על שם המחשב או לכבוד הדבר ששינה את חיי האנושות, ומבחינה זו כל הכבוד על החדשנות והעדכניות. אבל איך בדיוק מתארים בתמציתיות את המחשב, זה שיש לכל אחד מאיתנו בבית ובמשרד, שולחני או נייד, ויש גם מחשבי-על למדינות, לצבאות, לחברות ענק?

אני לא בטוח שההגדרה הנתנייתית היא הנכונה, המדויקת והמקיפה. 

יש לכם רעיון טוב יותר? 

במדינת האנשים הישרים: דן אלמגור בן תשעים

בביתו של דן אלמגור חוגגים תשעים (צילום: דוד אסף)

אמר העורך:

בראשית השבוע, ביום קיץ יום חֹם, ביקרנו, ידידי פרופ' אבנר הולצמן ואנוכי, את חברנו דן אלמגור בביתו שבתל אביב, כדי לברכו לרגל יום הולדתו התשעים שחל בשבוע שעבר (13 ביולי 1935) – עד 120! הביקור היה שמח ומרגש.

אין טעם, וגם אין מספיק מקום, לחזור ולספר על תרומתו העצומה של דן אלמגור לתרבות הישראלית. מאות השירים והפזמונים שכתב ותרגם, המערכונים, מחזות הזמר, תכניות הרדיו והטלוויזיה ('שרתי לך ארצי'), אין סוף מאמרים בעיתונות (מדורו המיתולוגי 'עונג שבת' בעיתון ידיעות אחרונות היה אחד ממקורות ההשראה שלי בבחירת השם לבלוג), ומאמרים אקדמיים בשלל נושאים, וכמובן גם רשימותיו הרבות שהתפרסמו בבלוג עונג שבת – כולם חקוקים לנצח בהיכל התהילה של הזמר העברי ושל התרבות הישראלית, ועוד תבוא שעת הסיכום. 

בשנים האחרונות פרש דן מעסקי הכתיבה. הוא ממעט להתראיין ולהופיע בציבור, אך אני שמח לדווח לאוהביו כי הוא בבריאות טובה, מצחיק וטוב לב כמימים ימימה. הפגישה עם החברים הישנים שימחה אותו ביותר. 

את הסיפור שמובא להלן – שבו מוצג כישרונו הנדיר כמספר סיפורים (Storyteller) מופלא – כתב דן עבור הבלוג באוקטובר 2014, לפני כעשור, ונשבע לי ש'כולו קושט דברי אמת'. מסיבות שאני עצמי כבר לא זוכר אותן, רשימה זו לא התפרסמה בשעתו, ועכשיו, משהתגלתה מחדש, היא מוגשת בהוקרה למחברה ולקוראי הבלוג. האירועים המסופרים כאן התרחשו לפני שישים שנה... 

בהזדמנות זו, תודה לאלינער (נוני), בתו של דן, על הכנסת האורחים הלבבית.

דן אלמגור, אנוכי, אבנר הולצמן, יולי 2025 (צילום: אלינער אלמגור)

_____________________________________________________________________

מאת דן אלמגור

ברשימה קודמת ('הקשת של גיורא גודיק', בלוג עונג שבת, 28 באוגוסט 2014) סיפרתי על ביקורי הראשון מאז ומעולם בניו יורק. זה היה ב-1964, לפני כשישים שנה, פחות או יותר, אחרי שהמפיק גיורא גודיק ביקש ממני להגיע מלוס אנג'לס, מקום לימודיי אז, ולהצטרף אליו, כדי לחפש את המחזה שיוכל לרשת את ההצלחה הגדולה של 'גברתי הנאווה' ושל אלייזה דוליטל בעברית. אף הזכרתי, שלפי בקשתי הביא לי גודיק עמו מהארץ את התקליט החדש של שירי ההצגה, שאותה תרגמתי יחד עם חברי שרגא פרידמן. גודיק דרש ממני, בלי למצמץ, תשלום של 3.75 דולר. טבין ותקילין, עבור התקליט.

עטיפת התקליט של ההפקה הראשונה של 'גברתי הנאווה'.
התקליט עלה לדן אלמגור 3.75 דולר, אבל היה שווה זהב...

לאחר שובי לחוף המערבי (יחד עם התקליט היקר), סיפרתי לבני משפחתי על חוויותיי והחלטנו לנצל את חופשת הקיץ כדי לחזור לשם כולנו, ב'מסע מחוף לחוף' (כפי שנהגו אז לקרוא לזה, על משקל 'מסע מים אל ים' הישראלי), במכונית ה'ראמבלר' הישנה שלנו. ידיד שעבד כשליח הסוכנות היהודית בניו יורק ויצא ארצה לחופשת מולדת שמח להשכיר לנו את דירתו לשישה שבועות. במשרדי 'טריפל A' – מועדון המכוניות הוותיק שבו היינו חברים ומוכר כ-AAA – קיבלנו אטלס דרכים ומפות מפורטות (קראו לזה TripTik; אלה היו הימים הפרה-היסטוריים, לפני ש-GPS, ווייז ומפות גוגל באו לעולם), וגם ספרי הדרכה גדושים במידע על המדינות השונות שנעבור בדרכנו לחוף המזרחי. התחלנו לארוז.

ואז – צלצול בדלת...

מלאי סקרנות וקצת חששות, פתחנו.

על הסף עמדו שני גברים בחליפות כהות, ששאלו באדיבות אם נסכים להקצות להם חצי שעה מזמננו. לא הכרנו אותם, אבל הם עוררו אמון. חוש הסקרנות שלי התעורר ופתחנו להם את הדלת.

התברר ששניהם מורמונים. בעצם, מיסיונרים של הדת המורמונית. הם רצו לספר לנו על הדת שלהם, על יושרם המופלג של בני דתם, שאינם מעשנים ואינם שותים משקאות חריפים ואפילו לא קפה או תה (זאת למדנו אז גם מצפייה בטלוויזיה בזמרי 'משפחת אוסמונד'). כששמעו שאנו עומדים לנהוג מחוף לחוף הפצירו בנו לכלול במסענו גם ביקור במדינת יוטה ובבירתה סולט לייק סיטי. 'יוטה היא לא רק מדינת יפה', אמרו. 'היא גם מדינה שכל אנשיה ישרים. אין פשע. אין אלימות. אין כמעט צורך בבתי משפט'. ואז העניקו לנו במתנה את 'ספר מורמון' וביקשו שנקרא בו ונתרשם. כיון שהיו מנומסים ואדיבים הודינו להם והבטחנו שנכלול את יוטה במסענו.

בערב הצצתי בספר הקדוש שנמסר לי. קראתי ברפרוף על מלאך אלוהים, נושא לוחות זהב, שהתגלה כ-140 שנה קודם לכן לג'וזף סמית, נער בן 14, שהעתיק עם חבריו את החקוק על הלוחות (לפני שאלה נעלמו שוב לעד). מזל שהילדים הספיקו לרשום את תוכנן של הלוחות. אגב, את המלאך הזה, ששמו מורוני, ראיתי גם אני יום יום, כשבדרכי לאוניברסיטה חלפתי על פני הכנסייה המורמונית הגדולה של לוס אנג'לס, שהוקמה ברובע ווסטווד. פסלו הגדול של המלאך ניצב גבוה גבוה בגבעה המדושאת שלפני הכנסייה. 

המלאך מורוני בראש מגדל הכנסייה של לוס אנג'לס (ויקיפדיה)

תוך כדי הצצה חפוזה נוספת גיליתי דברים שאורחינו החביבים לא סיפרו לנו. למשל, שאדם שחור אינו יכול להיות חבר בכנסייה מורמונית, ובוודאי שלא לשמש בה בתפקיד קודש כלשהו, וזאת משום שהשחורים קוללו על ידי האל והם נחותים מהאחרים (זו הייתה בדיוק השנה שבה החל מאבק ה'שחורים' בארה"ב לשוויון זכויות). בטלוויזיה הזכירו מדי פעם שאמנם אסור למורמונים לעשן או לשתות משקאות חריפים, אבל יש גברים מורמונים שנשאו שלושים או ארבעים נשים, גם באמצע המאה העשרים.

הנחתי את הספר על אחד המדפים והמשכתי לארוז לקראת היציאה לדרך. תוך כדי אריזה הרהרתי בכך שהנה אני, מתרגם 'גברתי הנאווה' לעברית, עומד לחזור לניו יורק לחודש וחצי. ודאי ירצו שם לראיין אותי ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונים, ואין איתי צילומים של הצגותיי. איזה חומר אוכל להראות להם כשיזמינו אותי להתראיין?

הופ! נזכרתי בתקליט של 'גברתי הנאווה' שהבאתי מניו יורק. אקח אותו אתי, ובכל פעם שאוזמן להתראיין באולפן רדיו או טלוויזיה אוכל להשמיע שיר או שניים מהמחזמר, בעיקר את 'ברד ירד בדרום ספרד'. זה ישגע אותם!

שתי מזוודות בגדים לכולנו הצלחתי להכניס לתא המטען מאחור. אבל נותרה עוד מזוודה גדולה, ובה בעיקר הבגדים שלי והתקליט. היה לי כבר, לראשונה בחיי, כרטיס אשראי, אבל תיארתי לעצמי שיהיו מקרים שבהם נתבקש לשלם במזומן. לכן הוצאתי באותו בוקר מהבנק 400 דולרים, בשטרות. איפה נשים אותם? בתיק הצד? במכונית? יכולים לחטוף ולגנוב. ואז צץ בי שוב רעיון מבריק (קצת חלמאי, בעצם): אתחב אותם לתוך עטיפת התקליט של 'גברתי הנאווה' ואת התקליט עצמו אשים בתחתית המזוודה. גם אם יימצא גנב למזוודה, הוא לא ימצא עניין בתקליט בלתי מוכר בשפה בלתי מוכרת (אלא אם כן יהיה ישראלי; אבל הישראלים הם כידוע אנשים ישרים לפחות כמו המורמונים!), ולא יעלה בדעתו שבתוך העטיפה טמון אוצר ששוויו פי מאה מהסכום ששילמתי אני למפיק ההצגה עבור התקליט.

תחבתי את התקליט לקרקעית המזוודה והעמסתי אותה על הגגון של מכונית ה'ראמבלר' המסכנה. מה עושים כדי שהמזוודה לא תעוף מהגג ברוח? קושרים אותה בחבל חזק למסגרת הגגון ומקווים לטוב.

זאת לא המכונית של משפחת אלמגור, אבל כך נראתה מכונית ראמבלר קלאסית, דגם 1961 עם גגון (ויקימדיה)

יצאנו לדרך ובתוך חמש שעות כבר היינו בלאס וגאס. עומדים בחוץ מול שלל האורות המרצדים של בתי הקזינו הגדולים, שאליהם לא יכולנו להכניס את בתנו בת הארבע. רק אשתי אֵלָה נכנסה לכמה דקות כדי לנסות את כוחה – לראשונה בחיים – במכונת המזל המקבלת רק מטבעות של 25 סנט. כעבור שתי דקות יצאה משם מבוהלת. 'בוא נסתלק לפני שיתפשו אותי', אמרה. 'שברתי את המכונה'. מסתבר שהיא משכה בידית, וזרם חזק של 'קוורטרים' נשפך החוצה. כבר בלחיצה הראשונה זכתה ב'ג'ק פוט', אבל כיוון שלא ידענו במה מדובר נמלטנו משם לפני שיאשימו אותנו בגרימת נזק למכונה...

מצאנו מוֹטֶל קטן, ולמוחרת המשכנו לברייס קניון המדהים, ואחריו לגראנד קניון המדהים לא פחות. בצוהריים יצאנו משם, ואחרי כחמש שעות נסיעה בכביש הישר מצאנו את עצמנו חולפים על פני השלט: 'ברוכים הבאים ליוטה'. מדינת הישרים.

כפר קטן. כל הסיפורים מתחילים בכפר קטן, אבל הכפר המורמוני הזה היה באמת קטן. רחוב ראשי קטן, וכמה רחובות קטנים מסתעפים ממנו. החנינו את המכונית ליד מסעדה עממית קטנה ברחוב הראשי הקטן, ונכנסו פנימה לאכול ארוחת ערב ראשונה ב'מדינת הישרים'.

כשיצאנו מהמסעדה נכנסנו למכונית כדי שנמשיך בדרכנו לסולט לייק סיטי הבירה. אבל בעמדי ליד דלת המכונית הבחנתי, לתדהמתי, שהמזוודה הגדולה, שהייתה קשורה בחבל על הגגון, נעלמה ואיננה. יש גגון. אין מזוודה.

היינו המומים. זאת 'מדינת הישרים' המפורסמת? זה עתה נכנסנו בגבולותיה, עצרנו על הכביש הראשי הצר כדי לאכול משהו – וכבר גנבו לנו את המזוודה?!

תחנת המשטרה הייתה באותו רחוב קטן מעבר לכביש. ניגשנו לקצין התורן וסיפרנו שבעודנו אוכלים במסעדה, גנב מישהו את מזוודתנו, שבה היו בעיקר כל בגדיי (הייתי אז יותר משמנמן, וכל הבגדים היו במידות גדולות), ובעיקר – התקליט, שבו הסתרתי בחלמאותי 400 דולר!

מפקד המשטרה פשוט נעלב.

– 'גנבה?! ביוטה?! ביוטה לא גונבים! ודאי שמעתם שאנחנו מוכרים כמדינת הישרים'.

– 'אז אולי גנב אותה איזה תייר מקליפורניה, או אריזונה, או נֶבָדָה', ניסינו לשמור על כבודה של יוטה.

– 'לא אצלנו ביוטה', ענה הקצין. 'מתי ראית את המזוודה לאחרונה על הגגון?'

– 'אה, בעצם, כשנכנסנו למכונית במגרש החנייה של פארק גראנד קניון', גמגמתי. 'אני בפירוש זוכר שראיתי אותה על הגגון'.

– 'האם אתה בטוח שגם לפני שנכנסתם למסעדה היא עדיין הייתה על הגגון?'

יכולתי לומר שכן. אבל התברר לי שגם תיירים המגיעים ליוטה הופכים מיד ובאורח פלא לאנשים ישרים. 'אני לא בטוח', גמגמתי שוב. 'לא שמתי לב'.

– 'אה-הא! אז מה שקרה זה, שבנסיעה שלכם מהגראנד קניון לכאן השתחררו החבלים, והמזוודה נפלה בצד הדרך', אמר מפקד התחנה, והוסיף: 'אתן לכם עצה. ממילא עכשיו מאוחר ואין טעם שתמשיכו בנהיגה. יש פה, ליד התחנה, מוֹטֶל קטן ולא יקר. הישארו ללון בו הלילה, ואני כבר שולח הודעות לכל תחנות המשטרה ונקודות המעבר שבדרך, מכאן ועד לגראנד קניון, ושואל אם מישהו מסר להם במקרה מזוודה שנפלה. אני בטוח שהמזוודה תימצא. מהרו להירשם למוטל, כדי להבטיח שתקבלו שני חדרים'.

נכנסנו למוטל. מלבדנו לא היה שום אורח, רק בעל הבית ששמח מאוד להראות לנו את החדרים. הם נראו בסדר.

– 'מה עם המפתחות?', שאלתי.

– 'מפתחות?! ביוטה לא צריך מפתחות. כאן אין גנבים. הירגעו. הנה, כאן הבריכה'. הוא הצביע על בריכת שחייה סמלית בחצר המוטל.

כאשר נתקענו – נתקענו. לא היה מה לעשות או לראות בסביבה, ולמוחרת היה עלינו להמתין עד הצוהריים או עד הערב, עד שמפקד תחנת המשטרה יקבל תשובות מכל התחנות שאליהן פנה בקשר למזוודה האבודה. טבלנו במים הקרים של הבריכה וחיכינו לבשורה.

בצוהריים לא היתה עדיין תשובה. גם לא בערב. 'שלחתי הודעה לכולם', אמר מפקד התחנה, 'אבל כנראה לא נתגלתה המזוודה עדיין. אני מציע שתישארו במוטל עוד יום. אולי מחר תגיע תשובה'.

הייתה לנו ברירה? חזרנו למסעדת הדרכים הקטנה ממול, צפינו בטלוויזיה, שחינו בבריכה. אולי מחר תבוא הישועה ונוכל להשתחרר?

אבל גם למוחרת בצוהריים הודיע לנו המפקד שעדיין לא קיבל תשובה.

יכולנו כמובן לוותר על המזוודה, ואפילו על התקליט ו-400 הדולרים שנתחבו בעטיפתו. אבל הבגדים, הבגדים... בממדי האקסטרה-לארג' שבהם הייתי אז לא היה קל למצוא בגדים חדשים, וחנות לבגדים במידות מיוחדות בעיירה הקטנה הזאת, שרוב תושביה נראו לי רזים מהרגיל, לא היה אפשר בכלל לדמיין.

עבר עוד יום מתסכל. בבוקר הבא ניגשתי שוב לתחנת המשטרה. 'אנחנו עושים הכל. צלצלתי שוב לכל התחנות בדרך, גם למשטרת החניון בגראנד קניון. לצערי, אין תוצאות. כולם מחפשים. אני מציע שתישארו עוד יום במוטל. נכון שהוא נחמד?'

בארוחת הבוקר הפתיע אותנו בעל המוטל כשאמר: 'אתם יכולים לסמוך על אחי. כשהוא מטפל במשהו, הוא לא יניח לו עד שיצליח'.

– 'אחיך?', שאלתי.

– 'כן. לא ידעתם שמפקד המשטרה כאן הוא אחי. בחור מצויין ואחראי'.

פתאום ירד לי האסימון. אולי מפקד תחנת המשטרה הקטנה פשוט לא טרח לצלצל לאיש וסתם רוצה לעזור לאחיו שהמוטל שלו ריק מאורחים. מצא משפחת תיירים תמימה וסידר לו פרנסה לכל החיים. מי יודע אם אחיו השני הוא לא בעל המסעדה הקטנה שממול? 

לא ייתכן. ביוטה?!

התייעצתי עם אשתי ולבסוף קיבלנו החלטה. אני נוסע לתחנת המעבר הראשונה בכניסה למדינת יוטה ושם אשאל אם מצאו משהו.

הפקח בתחנה ההיא היה מופתע. 'מזוודה? לא קיבלנו בימים האחרונים שום הודעה בענין מזוודה'.

החלטתי להמשיך בנהיגה חזרה אל הגראנד קניון שממנו באנו. בדקתי בתחנת המשטרה הבאה וגם בה אמרו לי שלא קיבלו בימים האחרונים שום הודעה בקשר למזוודה אבודה.

המשכתי לנהוג. חמש שעות נהיגה עד לחניון של פארק גראנד קניון. לאורך כל הדרך הצצתי בזווית העין לתעלה שמימין לכביש, וקצת גם לתעלה שממול, בתקווה למצוא בה את המזוודה שנפלה מהגגון.

בסוף הגעתי למעין סוכה שמעליה התנוסס שלט המכריז 'ברוכים הבאים לשמורת הטבע גראנד קניון'. אכן, זהו מגרש החנייה שבו החנינו רק לפני שלושה ימים את מכוניתנו.

ברוכים הבאים לפרק הלאומי גרנד קניון (ויקימדיה)

– 'קבלתם איזו הודעה?', שאלתי את הפקח במדים.

– 'הודעה על מה?'

– 'על מזוודה. מתחנת המשטרה ביוטה'.

– 'מזוודה?! לא. אבל תן לי לבדוק אם לא מצאו אותה במקרה'.

הוא טילפן לאחד מעמיתיו. 'האם נמצאה בשלושת הימים האחרונים מזוודה שנפלה או נגנבה ממכונית?', שאל.

הקשיב, המהם, ושאל אותי: 'מלאה בגדים גדולים, אקסטרה-לארג'?'

לבי כמעט פסק לפעום. 'כן', המהמתי, מלא תקווה שלא מדובר במזוודה של אקסטרה שמן אחר.

– 'שב כאן. חכה. תכף יביאו אותה'.

כעבור עשר דקות הגיע עובד אחר במדים, נאבק במשקלה של המזוודה המוכרת שלי. היא היתה קצת מנופצת.

'כנראה שמישהו הוריד אותה מהגגון שלך בזמן שטיילתם בקניון. קיווה למצוא בתוכה דברי ערך או כסף. כשלא מצא, השליך אותה מקצה מגרש החנייה לתעלה העמוקה שבסופו. בבוקר ראה אותה במקרה אחד הפקחים שעבר בסביבה, ירד והביא אותה לכאן. אתה בטוח שהיא שלך?'

הרמתי את המכסה. 'כן, אלה ללא ספק הבגדים שלי'.

לא נתבקשתי למדוד אותם. הפקח העיף מבט בזוג המכנסיים ששלפתי ואחר כך בי, וידע שאני לא משקר...

'בכל זאת, למען הפרוטוקול, אתה יכול להוכיח לנו שהמזוודה שלך?'

'כן!', עניתי בהתלהבות. 'יש בתחתית תקליט אריך נגן של "גברתי הנאווה", בעברית'. ולא התאפקתי וציינתי באגביות: 'בתרגום שלי'...

הפקח לא התרגש מהווידוי. ברעד תחבתי את היד בין הבגדים לתחתית המזוודה. כן, התקליט היה שם. אבל האם נשארו גם 400 הדולרים שהסתרתי בעטיפה, או שהגנב הצליח לגלות את ה'סליק' המקורי של גצל החלמאי שהגיע לגראנד קניון?

לא רציתי שהפקח יראה כמה תמים וטיפש היה מתרגם המחזמר הנודע לעברית. אבל גישוש אצבעות מהיר בתוך עטיפת התקליט גילה לי שיש בה כמה ניירות.

נפרדתי מסוכת הפקח ומגראנד קניון. כעבור כמה מאות מטרים עצרתי בצד הכביש וחזרתי אל עטיפת התקליט שבתחתית המזוודה. אולי לקח הגנב החצוף את השטרות שלי והשאיר במקומם פיסות נייר אחרות?

ברוך השם. ספרתי. 400 דולר.

3.75 הדולרים ששילמתי שבועיים קודם לכן לגיורא גודיק עבור התקליט הצדיקו את עצמם והניבו תשואה לא רעה.

הנהיגה חזרה למוטל הקטן ביוטה נראתה קצרה ומהירה הרבה יותר והלב גאה על גדותיו, אולי מפני ששוב לא הייתי צריך להציץ כל הזמן לתעלה שבצד הכביש.

בנות המשפחה ישבו משועממות בצד הבריכה הקטנה. כבר נמאס להן לטבול בתוכה.

דן ושתי בנותיו אורנה ואלינער בארה"ב (אלבום משפחתי)

'הלילה טוב לרקוד!', קראתי לעברן. למרות שב'חור' שבו שהינו שלושה ימים לא היה איפה לרקוד (כנראה למפקד תחנת המשטרה המקומי לא היה אח רביעי, שייפתח בר נטול משקאות חריפים. רק לריקודים).

רציתי ללכת לתחנת המשטרה כדי לומר לקצין שאני יודע שהוא הוליך אותי שולל, שהוא לא צלצל לשום תחנה, ומצידו היה מוכן שנישאר בעיירה לנצח, רק כדי שלאחיו יהיו דיירים. אבל לבסוף נמלכתי בדעתי. היינו עדיין בתוך גבולותיה של 'מדינת האנשים הישרים' ורצינו להמשיך ולטייל בה. רק זה היה חסר לי שהפעם הוא יחרוג ממנהגו ודווקא כן יצלצל לאחד מעמיתיו בדרך לבירה ויבקש שיעצרו אותי בשל הברחת תקליט עברי אריך נגן למדינת יוטה.

שילמתי לבעל המוטל על האירוח ויצאנו לים המלח אשר ביוטה, סולט לייק סיטי. רציתי לבקר בארכיון התת-קרקעי הענק שבלב ההר שעליו היא בנוייה. על פי השמועה, נשמרים שם מיליונים רבים של שמות מתים מכל רחבי העולם ש'מוּרְמנוּ' בלי שנשאלו. קראתי פעם שבמעמקי ה'בונקר' הזה מצויים גם שמות של מיליוני יהודים שנרצחו בשואה ושמותיהם נמכרו על ידי הנאצים לארכיון זה כדי שניתן יהיה לצרפם למאמינים במלאך עם לוחות הזהב. רק אחר כך התברר לי שכדי להיכנס לארכיון הייתי צריך להציג תעודה רשמית כלשהי, שלא הייתה בידי. אם תהיתם, עטיפת 'גברתי הנאווה' בעברית לא נחשבה תעודה כזו.

נכנסנו לקתדרלה הגדולה, המוכרת כ'כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים', והקשבנו לשירתה של המקהלה המפורסמת (Mormon Tabernacle Choir) ששרה שירי שבח לאל. מקהלה מצוינת. כ-400 זמרים וזמרות. חיפשנו, אבל לא ראינו ביניהם אפילו שחור אחד...    

המקהלה המורמונית ביוטה והאורגן הענק

וחתם העורך:

למען הצדק ההיסטורי, המורמונים הכירו זה מכבר בהיבט הגזעני שהיה בדתם. ומשנת 1978 ואילך נפתחה הכנסייה המורמונית, על כל תפקידיה, גם לשחורים וכיום אין בה שום מגבלות גזעיות.

הנה לקינוח ולהנאתכם המקהלה המורמונית הגדולה שרה את המנון הקרב של הרפובליקה (Battle Hymn of the Republic),  השיר הפטריוטי הגדול מימי מלחמת האזרחים במאה ה-19. הללויה!

איור: נעם נדב

חדש על המדף: סדומית, שעון מעורר, הודיות, חלזונות ושום

א. כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ

צילום: נדב בירן

אני לא חושב שמדובר במוצר חדש, ובכל זאת ראוי להציגו ברבים. נכון שלפי התנ"ך סדום שכנה בכיכר הירדן, כלומר אזור ים המלח, אבל בכל זאת שמה הפך סמל לרשעות ולאכזריות, ובשפתנו יש מטבעות לשון כמו 'סדום ועמורה', 'מיטת סדום' ו'מידת סדום', 'מעשה סדום' ועוד.

באוזניים שלי, סדומית לא נשמעת הדבר הכי מזמין.

ב. קום בחור עצל

צילום: גונן זיק

מי שחלם לו וכל שביקש היה להשכים קום לקול סלסוליו של מוטי שטיינמץ, כוכב הזמר החסידי, 'עם מיטב שירי הרגש' – המוצר הזה הוא בשבילו.

כשלעצמי, אני מעדיף את הביצוע הישן נושן של 'האורגים'. אולי בלי הרבה רגש, אבל עם הרבה נוסטלגיה...

 

ג. הודו לה' כי טוב

צילום: מנחם קרן

אני לא יודע אם מדובר במוצר חדש או שכבר שנים הוא שוכב במקפיאים ולא שמנו לב לשגיאה המביכה.

ובכן, אין כזה דבר הוֹדִיוֹת. יש תרנגולי הודו ממין זכר וממין נקבה (תרנגולות הודו). 

כל זה עוד לפני שאמרנו שהשם 'הודו' מקורו בשיבוש (בהודו, אגב, קוראים לתרנגול זה 'פרואני', כי לדעתם מקורו בפרו). מי שבאמת רוצה לדעת למה תרנגול שמקורו בכלל במקסיקו נקרא 'הודו' (ביידיש: אינדיק), או 'טורקי' (באנגלית), ימצא תשובה זריזה כאן.

ד. חלזונות מקוריאה

צילום: איתמר לויתן

אין לי מושג מה זה ומה כוללת ה'סדרה', אני משער שמדובר בקרמים כלשהם, אבל למרות הרישיון של משרד הבריאות החלזונות האלה לא נשמעים לי כשרים במיוחד. מה יגידו במשרד לענייני דתות? מותר להתמרח עם חלזונות? ומה אם ייכנס קצת לפה?

ידידי איתמר וכסלר סידר את זה בקלות...

ה. מבצע ברמי לוי

עד כמה אפשר לעבוד על אנשים?

אם תשאלו את אנשי השיווק של מרכולי רמי לוי, תשובתם תהיה מן הסתם עד קץ כל הדורות, תמיד ובכל דבר.

הנה כך מגדירים מחדש את מקצוע הליבה 'חשבון'.

צילום: יאיר פז

'קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה': השמועות על מותו של ביאליק

'ביאליק חי' (דער טאָג [ניו יורק], 16 בנובמבר 1919)

ליום השנה ה-91 לפטירת חיים נחמן ביאליק

מאת אלון תן עמי 

חיים נחמן ביאליק מת בכ"א בתמוז תרצ"ד (4 ביולי 1934), בבית חולים בווינה, ולוויתו התקיימה בתל אביב בד' באב (16 ביולי). עשרות אלפי אנשים השתתפו בלוויה והיישוב העברי בארץ ישראל התאבל ועמד מלכת. זו הייתה הפעם השנייה שבה 'מת' ביאליק, הפעם למרבית הצער והזעזוע באופן אמיתי וסופי. 

הנה סרט קצר ונדיר שהשתמר מלוויתו של ביאליק ושמור בארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק בירושלים:

כ-15 שנה קודם לכן, בחודשים אוקטובר-נובמבר 1919, נפוצו בעולם היהודי שמועות שָׁוְא על מותו של ביאליק. את פרשת מותו 'קודם זמנו' תיאר ידידו וחוקרו המובהק פישל לחובר:

בימי מלחמות האזרחים באוקראינה, שהיו נוראות ביחוד בשנת 1919 (תרע"ט), נמצא ביאליק בסכנה גדולה, כששני אופיצרים של צבא המתנדבים – מחילות דֶניקין, שכבשו באותו זמן את אודסה – התפרצו לביתו, ואחר בדיקה חמורה בבית הוציאו את בעל הבית ואמרו לקחתו אתם, ורק בדרך נס נִצל מידם. למקומות רחוקים ברוסיה הגיעה אז שמועה, שביאליק נרצח, ומשם התפשטה השמועה לארצות אחרות והגיעה עד אמריקה (תולדות הספרות העברית החדשה, ד, דביר, תש"ח, עמ' 80).

המבצע הצבאי של הכוחות 'הלבנים' בדרום רוסיה, שפלשו לאודסה ונלחמו בצבא האדום, התרחש בין התאריכים 20 ו-24 באוגוסט 1919. יאן גַמַרניק, גיסו של ביאליק (בעלה של בלומה, אחותה הצעירה של מניה אשתו), היה ממנהיגי הבולשביקים ומבכירי הצבא האדום, וכפי שהעידה לימים מניה, היה אהוב מאוד על בעלה. אין פלא אפוא כי ביאליק נעצר בידי 'הלבנים' בחשד לבולשביזם.

אולם מתברר כי השמועות בדבר מותו של ביאליק נפוצו רק כחודש לאחר מכן, כפי שניתן ללמוד מעדותו של בן-ציון כ"ץ (1958-1875):

כך עבר עלינו הקיץ של שנת 1919 שהיה טוב מן החורף. בבית הכנסת הגדול במוסקבה התפללו אותה השנה רבים בימים הנוראים ... ביום כיפור עברה עלינו בהלה כשקראנו בעיתון ערב מוסקבאי מברק מאודיסה שהיינו מנותקים ממנה, כי ביאליק מת. אודיסה הייתה נתונה לשלטון הפורעים, קודם פטליורה ואחר כך דניקין ואחרים, וקשה היה לברר אם הידיעה אמיתית, אבל הבינונו שאין עניין לבולשביקים לבדות עניין כזה, ובכלל אין הם יודעים מי הוא ביאליק. לפיכך התאבלנו מאוד. 

למחרת בא אלי פרידמן ... ידידו של ביאליק ואף הוא חש באבידה הגדולה. הוא אמר שהוא לוקח על עצמו לקבל רשיון להוציא קובץ על ביאליק ולהספיד אותו כהלכה. הוא ישיג גם נייר ודפוס. הוא הציע לי לדבר עם סופרים ולהכין את הקובץ. כבר מצא סופרים אחדים שהבטיחו מיד לכתוב מאמרים (זכרונות: חמישים שנה בהיסטוריה של יהודי רוסיה, הוצאת טברסקי, 1963, פרק 73, עמ' 268).

הנה כי כן, יהודים במוסקווה לא בזבזו אף רגע אחד ובעיצומה של סערת הרגשות כבר החלו בהכנות המעשיות להוצאת ספר זיכרון לביאליק! לדבריו של כ"ץ עוד נחזור בהמשך.

בן-ציון כ"ץ (1958-1875)

הודות לאתר 'עיתונות יהודית היסטורית' אנו יכולים עתה להתחקות ביעילות אחר גלגוליה של השמועה והפרכתה. ידידי אלכסנדר סודין סייע לי באיתור המידע בשפה הרוסית ובתרגומו ואני מודה לו על עזרתו הרבה. 

נצא לדרך...

מימין לשמאל: שמעון פרוג, י"ח רבניצקי, ח"נ ביאליק, אודסה לפני 1916 (אוסף זולטן קלוגר, ארכיון המדינה)

הידיעה הראשונה על 'מותו' של ביאליק, ככל שהצלחנו למצוא, התפרסמה ב-30 בספטמבר 1919 בדיווח של סוכנות הטלגרף הרוסית, שנשענה על מידע מצ'רניגוב (כיום בצפון אוקראינה) ועל פיו 'באודסה מת המשורר היהודי ביאליק'. ידיעה זו צוטטה בעיתון Вечерние известия Московского Совета рабочих и красноармейских депутатов (ידיעות הערב של מועצת נציגי הפועלים והצבא האדום של מוסקווה) ב-4 באוקטובר – בדיוק המועד שחל בו יום הכיפורים תר"ף.

'באודסה מת המשורר היהודי ביאליק' (ידיעות הערב של מוסקווה, 4 באוקטובר 1919)

ביום למחרת הופיעה אותה ידיעה גם בעיתון איזבסטיה שנדפס בפטרוגרד (היום סנקט פטרבורג) ומכאן ואילך הועתקה ונפוצה ברחבי רוסיה. כך למשל בעיתון искусства Жизнь (חיי האומנות), שיצא לאור מטעם אגף התיאטראות וההצגות של משרד החינוך ברוסיה, התפרסמה ב-9 באוקטובר 1919 (גיליון 263) בעמוד הראשון, ידיעה שהגיעה זמן קצר קודם לכן בטלגרף, תחת הכותרת 'חיים נחמן ביאליק – בעקבות ידיעה על מותו'. ביאליק תואר כמשורר היהודי המפורסם ביותר, ששיריו תורגמו לרוסית בידי זאב ז'בוטינסקי. לאחר סקירה קצרה של חייו ויצירתו ציין הכותב (חתום בראשי התיבות ג"ר) כי עד 'סוף ימיו' היה ביאליק קרוב למעמד הפועלים (הפרולטריון) וכי את כשרונו הספרותי הקדיש לעמו. עוד נכתב, כי ביאליק הוא 'המשורר הלאומי', במלוא מובן המילה, ומותו הוא אבדה גדולה לספרות העברית. 

חיי האומנות, גיליון 263. הידיעה על ביאליק: מצד שמאל למטה

לקראת סוף אותו חודש נפוצה הידיעה על מותו של ביאליק גם בעיתונות היהודית ביידיש. ראשון המדווחים היה העיתון הווילנאי טאָג, שב-26 באוקטובר פרסם 'ידיעה עצובה על ח"נ ביאליק'. בידיעה נמסר על אדם, שלא נזכר בשמו, שהגיע לווילנה ממוסקווה וסיפר כי במהלך תפילת יום הכיפורים התקבלה בבית הכנסת הידיעה על מותו של ביאליק באודסה. יעקב מזא"ה, הרב הראשי של העיר, שגם היה מיודד עם ביאליק, בכה מרה למשמע הידיעה.

'ידיעה עצובה על ביאליק' (טאָג [וילנה], 26 באוקטובר 1919, עמ' 1

שלושה ימים אחר כך, ב-29 באוקטובר, התפרסם דיווח זהה בעיתון הוורשאי דאָס אידישע פֿאָלק, ושם גם נוסף כי ביאליק נעצר באודסה, יחד עם חברו יהושע חנא רבניצקי, בשל תמיכתם במנהיג קומוניסט יהודי. הדברים פורסמו באותו יום גם ביומון דער מאָמענט, שמספר ימים אחר כך, ב-3 בנובמבר, פרסם שוב את השמועה אך הביע הסתייגות מאמינותה.

בתוך זמן קצר חצתה השמועה את האוקיאנוס והגיעה ליבשת אמריקה. ב-2 בנובמבר נדפסה בעמוד הראשון של היומון רב התפוצה ורב ההשפעה פֿאָרווערטס ידיעה בחתימתו של נ' שיפרין, כתב העיתון בקופנהגן, שכותרתה 'חיים נחמן ביאליק מת'. גם כאן נזכר האיש שהגיע ממוסקווה וסיפר על בכיו של הרב מזא"ה, ושוב צוין כי נסיבות מותו של ביאליק אינן ברורות. באותו יום התפרסמה ידיעה על מות הסופר הגדול ביאליק גם בעיתון דער מאָרגען זשורנאַל. בכותרת המשנה צוין כי מקור הידיעה בקופנהגן, אולם המידע אינו ודאי ולא התקבל לכך כל אישור. 

דיווח שהמשורר הגדול ח"נ ביאליק מת (דער מאָרגען זשורנאַל, 2 בנובמבר 1919, עמ' 1ׂ

יומיים לאחר מכן, ב-4 בנובמבר, פרסם העיתון ידיעה שכותרתה גורסת כי '[פעילים] ציונים מלונדון מכחישים את הדיווחים על מות ביאליק'. מערכת העיתון פנתה לנתן לזרוס, חבר בוועד הפועל של האיגוד הציוני בלונדון, ודרכו התברר כי אין ממש בשמועה.

בימים הבאים המשיכו להתפרסם בעיתונות היידיש האמריקאית ידיעות דומות. ב-3 בנובמבר התפרסמה בעיתון הניו-יורקי דער טאָג ידיעה על 'דיווח לא מאומת כי ביאליק מת', ובהמשך נכתב כי ביאליק מת בקייב! הידיעה נחתמה בכך שהמידע לא התקבל מרוסיה ועדיין יש תקווה שאינו נכון. ב-6 בנובמבר דיווח העיתון על מברק שנשלח לאודסה כדי לברר אם נכונה השמועה; המברק נותר ללא מענה, והכותב הביע תקווה כי השמועה תתברר כלא נכונה.

השבועון היהודי באנגלית The Sentinel, שראה אור בשיקגו, פרסם ב-7 בנובמבר ידיעה על מות המשורר העברי הגדול של זמננו (ידיעה זו הועתקה ב-28 בנובמבר גם בשבועון The Detroit Jewish Chronicle). שבוע אחר כך, ב-14 בנובמבר, פרסם השבועון היהודי The Hebrew Standard, שראה אור בניו יורק, ידיעה על מות ביאליק תוך אזכור קינתו על חללי הפוגרום בקישינב והשוואתו לנביא ירמיהו ולמשורר יהודה הלוי. באותו יום, 7 בנובמבר, התפרסמה ידיעה זו גם בעיתון דער פֿאָלקס אַדוואָקאַט וצוין בה כי הציבור היהודי בקופנהגן (משם כזכור הגיעה הידיעה הראשונה) אינו מאמין שביאליק מת.

ב-8 בנובמבר פרסם העיתון פֿאָרווערטס ידיעה שכותרתה 'מכתב על אודות ביאליק מתאריך 29 בספטמבר', ולפיה הסופר והמחזאי דוד פינסקי הודיע שקיבל מכתב מהסופר מרדכי ספקטור שגר באודסה. ספקטור הודיע כי ביאליק בריא וחזק ('איז געזונט און שטארק'). הכותב הביע תקווה כי הידיעה מקופנהגן בטעות יסודה, וכי ביאליק חי וקיים.

ב-11 בנובמבר פרסם העיתון טאָג בווילנה – כזכור, ראשון המדווחים על מותו הבדוי של ביאליק – ידיעה שכותרתה 'אַ גרוס פֿון אַדעס' (דרישת שלום מאודסה), ובה דיווח כי המוציא לאור הוורשאי ב' שימין, שחזר מאודסה שבועיים קודם לכן, בישר בשורה טובה ולפיה ביאליק חי ובריא. העד הוא בנימין שימין (1942-1880), מו"ל, עורך וסוחר ספרים, שבתקופה מסוימת אף היה שותפו של רבניצקי.

בשלב זה, כחודש ויותר אחר תחילת השמועות ובד בבד עם המשך הפצתן, החלו להתפרסם גם בצפון אמריקה ידיעות בדוקות המפריכות את השמועה. ב-30 באוקטובר פרסם העיתון דאָס אידישע פֿאָלק ידיעה שהועתקה מהעיתון הווילנאי ייִדישע צייטונג ועל פיה, ביום רביעי האחרון פגשו עורכי העיתון צעיר שהגיע מאודסה ולדבריו ביאליק נמצא במצב טוב ולאחרונה אף כתב שני שירים חדשים. גם העיתון יודישע גאַזעטען פרסם ב-14 בנובמבר ידיעה שכותרתה: 'דיווח שגוי על מותו של ביאליק'. יומיים לאחר מכן, ב-16 בנובמבר, התפרסמה בעיתון הניו-יורקי דער טאָג הכותרת 'ביאליק לעבט' (חי). העיתון הביא שוב את עדותו המהימנה של שימין, לפיה באודסה לא התרחש פוגרום וכי ביאליק, רבניצקי וספקטור הם בחיים ומצבם טוב. למחרת התפרסמה ידיעה דומה בפֿאָרווערטס, שהתבססה גם היא על חדשות שהגיעו מאודסה ועל פיהן ביאליק חי וקיים.

גם לארץ ישראל הגיעו השמועות על מותו של ביאליק; ב-21 בנובמבר פרסם עיתון הארץ סיכום של פרשת ביאליק: על פי ידיעות שהתפרסמו בעיתונות היהודית בוורשה ובלונדון ביאליק מת, אך בני משפחתו של מנחם אוסישקין, שעזבו את רוסיה ב-28 באוקטובר והגיעו לארץ לפני יומיים (19 בנובמבר), מכחישים זאת – 'ביאליק חי, ושלום לו'.

הארץ, 21 בנובמבר 1919

הפֿאָרווערטס, הראשון שפרסם באמריקה את הידיעה על מותו של ביאליק, עדכן ב-25 בנובמבר כי התקבל 'אישור נוסף שביאליק חי'; זאת לאחר שההסתדרות הציונית של אמריקה קיבלה מברק ממשרדה בלונדון שאנשיה הצליחו ליצור קשר ישיר עם אודסה. ידיעה זו התפרסמה באותו יום גם בדער מאָרגען זשורנאַל. מעניין שחודש לאחר מכן, ב-20 בדצמבר, עדיין מצא הפֿאָרווערטס לנכון לפרסם ידיעה נוספת בעניין, ולפיה במשרדי אגודת הסיוע למהגרים בניו יורק התקבלה ידיעה מהמועצה היהודית של אודסה שביאליק חי וקיים.

ב-27 בנובמבר התפרסמה בעיתון דער מאָרגען זשורנאַל רשימה שכותרתה 'כיצד ורשה ווילנה קיבלו את הידיעה על מות ביאליק', ובה נעשה ניסיון להבין את מקור הפרסום השגוי, והאצבע הורתה על האשם: הטאָג הווילנאי. ב-30 בנובמבר התפרסם בעיתון די אידישע שטימע, שראה אור בקובנה שבליטא, המאמר 'די איצטיגע לאַגע פֿון די אידן אין אַדעס' (המצב הנוכחי של יהודי אודסה), ובו נכתב כי המו"ל שימין, ששהה בתקופת המלחמה באודסה, הפריך את השמועות על מות ביאליק – 'ביאליק לעבט און איז געזונט' (ביאליק חי ובריא).

עד מהרה הגיעו הבשורות המשמחות מאירופה לארץ ישראל; ב-10 בדצמבר פרסם הארץ 'כי שקר בפי השמועות על מות ביאליק ומוגזמות הידיעות על סבלותיו. ביאליק מרגיש עצמו בטוב וברעננות לעבודה'.

הארץ, 10 בדצמבר 1919, עמ' 4

אגב אורחא, שתי הפואמות החדשות, 'עשן' ו'ערב ובוקר', שביאליק שקד כביכול על כתיבתן, לא היו ולא נבראו.

סוג של חשבון נפש על הדיווח השגוי נערך ב-19 בדצמבר בעיתון האמריקאי יודישע גאַזעטען. הכותב ציין כי לרשות העיתונים היהודיים באמריקה עומדים שני מקורות עיקריים באשר לאירופה: לונדון וקופנהגן, והמידע שמגיע מלונדון הוא בדרך כלל אמין ואחראי הרבה יותר. כדוגמה צוינה, בין היתר, הטעות בענין מותו של ביאליק.

ניתן אפוא לשרטט את מסלול תפוצתה של השמועה שמקורה היה באודסה: תחילה למקומות נוספים באימפריה הרוסית, ובעיקר למוסקווה, ששם נחשפו אליה דמויות חשובות באליטה היהודית המקומית. ממוסקווה התגלגלה השמועה לווילנה, לוורשה ולמרכזים יהודיים נוספים ובכללם קופנהגן. מכאן ואילך הגיעו הדברים גם לצפון אמריקה (ניו יורק, שיקגו, דטרויט) ולארץ ישראל. בשלב זה כבר הוכחשו הידיעות הללו מכל וכל.

אין עשן בלי אש, ואם כך מה היה מקור המידע השגוי שעליו התבססה השמועה? התשובה הפשוטה נמצאת בספרו של בן-ציון כ"ץ שהוזכר לעיל. לאחר שסיפר על התארגנות לקראת הוצאת קובץ מאמרים לזכרו של ביאליק, כתב ביובש:

סוף סוף קיבלנו ידיעה נכונה: מת בעל מאפייה ידועה באודיסה ששמו היה ביאליק. לשמחתנו הגדולה ביטלנו את דבר המאסף (עמ' 269).

ואמנם  בבדיקת מאגר מידע ברוסית משנת 1912 שבו נרשמו סוחרים באודסה, איתרנו שני סוחרים החברים בגילדה השנייה ששם משפחתם ביאליק: האחד הוא ח"נ ביאליק, בעל בית דפוס ברחוב בזארניה (Bazarnaya) מספר 23 (בשותפות עם יהושע פרוז'נסקי) – זהו כמובן דפוס 'מוריה' המהולל שניהל המשורר; האחר הוא משה-לייב בן פנחס ביאליק, בעל מאפייה ברחוב ארנאוטסקיה הגדול (B-Arnautskaya) מספר 40. למרבית הבלבול ביאליק המשורר גר גם הוא ברחוב ארנאוטסקיה, אבל לא ב'הגדול' (בּוֹלְשָׁאיָה) אלא ב'הקטן' (מָלָאיָה), במספר 9 (ראו במאמרו של דוד אסף, 'ממאניה ועד טאניה: בעקבות ביאליק באודסה', בלוג עונג שבת, 6 ביולי 2018). 

רישום שני הביאליקים בספר הסוחרים של אודסה 1912, עמ' 18

מתברר שהאדם שמת באודסה בשנת 1919 היה ביאליק האופה. ביאליק המשורר, בעל בית דפוס 'מוריה' ברחוב בזארנה (השוק), זכה לחיות כ-15 שנים נוספות ועוד נתכנו לו עלילות רבות בדברי ימיה של התרבות העברית.

ומשהו על הקשר בין שני הביאליקים, שהמשורר היה מודע לו היטב.

במאמרו 'כשביאליק משל על אודיסה העברית' (המשקיף, 20 בדצמבר 1942) סיפר מ' [מרדכי] יפה על ענוותנותו הגדולה של המשורר, שנהג לומר כי על הבריות לכבד את ביאליק האופה יותר ממה שהם מכבדים אותו, משום ש'המשורר מבטיח לכם את הכל לעתיד לבוא, הוא מפרנס אתכם ברוח', בעוד האופה 'נותן לכם תיכף ומיד לחם, לחם פשוט לאכילה'...

המשקיף, 20 בדצמבר 1942, עמ' ב

גם המשורר יעקב פיכמן, שהסתופף בחוגו של ביאליק באודסה, כתב – ולא בציניות כי אם בצער – כי 'פרסומו של ביאליק בעל המאפייה שבאודיסה גדול [היה] לאין שיעור מזה של ביאליק הפייטן' (שירת ביאליק, מוסד ביאליק, תשי"ג, עמ' שלז).

ועוד אנקדוטה בהקשר זה: אסיר ציון גרישה ויסוקי (לאחר עלייתו ארצה ב-1970 שינה את שמו לצבי רם), שנולד באודסה ב-1911 וזכר את ביאליק, סיפר בזיכרונותיו, דרכי לישראל (1977; ברוסית), כי שאלו את ביאליק אם בעלי המאפייה הם קרובי משפחתו. 'חלילה וחס', השיב. 'מעולם לא היתה בביתנו כמות כזאת של לחם' (עמ' 268)...

רחוב ארנאוטסקיה 40 – כאן הייתה המאפייה של ביאליק (obodesse) 

לסיום, האם מדובר באנקדוטה היסטורית ותו לא? לדעתי זה הרבה יותר מסתם קוריוז. זהו סיפור על 'פייק ניוז' שזעזע את העולם היהודי בן הזמן והרעיד את מיתרי לבבם של מיליוני יהודים. באותם ימים לא היה אדם בישראל שלא שמע על ביאליק והוקירו. הסיפור גם חושף את אזלת ידה של העיתונות היהודית בת הזמן. עיתונים העתיקו זה מזה מבלי לבדוק את מהימנות הידיעות. היו אומנם שהסתייגו וקיוו שהדברים אינם נכונים, אך בכל זאת לא התאפקו ופרסמו אותם אף שהיו בגדר של שמועה בלבד. 

לא ידוע לנו כיצד הגיב ביאליק על השמועות הללו, אך כיוון שנודע כבעל הומור חריף אפשר להניח שמלמל משהו כמו 'השמועות על מותי הן נכונות, אך קצת מוקדמות'...

לקריאה נוספת

זיוה שמיר, 'איך אמות אחרי מותי', מעריב, 8 ביולי 1977 (מאמר זה מבוסס על עדותה של הניה הלמן, לימים מזכירתו של ביאליק, שטענה כי השמועות על מותו של המשורר נפוצו ב-1920 והתבססו על מחלתו בטיפוס, כשהרופאים אמרו נואש והודיעו על פטירתו. כפי שראינו במאמר זה, עדותה של הלמן אינה נתמכת בממצא הארכיוני).

תודתי לאלכסנדר סודין ולשמואל אבנרי על עזרתם הרבה.

________________________________________________

אלון תן עמי הוא חוקר מאגיה יהודית וחובב יצירתו של ביאליק atami1972@gmail.com

בעלי התוספות

פרופ' אבנר הולצמן הפנה את תשומת לבנו לזיכרונותיו של י"ח רבניצקי, שבהם תואר המקור לשמועות שנפוצו על מות ביאליק. הדברים הובאו בספרו של רבניצקי דור וסופריו, ב, תרצ"ח, עמ' קמ-קמב: