אלו מציאות: אבדות של ידועי שם בראי העיתונות העברית

ירושלים, 2019 (צילום: בני עורי)

מאת עמי צורן

א. פתיחה

לפני מספר חודשים, בעודי ממתין בתחנת אוטובוס ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, משכה את תשומת לבי מודעה בכתב יד שהודבקה על גבי שכבה עבה של מודעות ישנות: 'בס"ד, נמצאה שקית [לפני הרבה זמן] ובתוכה חבל. המאבד יפנה לטלפון'.

אין זו מודעה יוצאת דופן, ורבות כמותה, מופרכות ככל שתהיינה, מודבקות במקומות שונים במרחב האורבני, בעיקר בשכונות החרדיות. המודעה סקרנה אותי: כיצד התמודדו אנשי הדורות הקודמים, בעידן הטרום דיגיטלי, עם אבדות רכוש? באילו אמצעים השתמשו כדי להשיב חפצים לבעליהם?

כדי להשיב על השאלה בחנתי כ-250 מודעות 'השבת אבדה' שהופיעו בעיתונות העברית בין השנים 1930-1900. רובן ככולן התפרסמו בשלושת העיתונים המרכזיים הארץ, דבר ודואר היום, והשאר בעיתונות מוקדמת, כמו החירות, חבצלת, הצבי, הפועל הצעיר ומוריה.

לא תמיד ניתן להתחקות אחר הסיפור שמאחורי המודעה, אך כאשר בעלי האבדה היו אנשים ידועים מלאכת השחזור קלה יותר והסיפור מעניין יותר. נפרוש כאן את סיפור האבדות של ארבע דמויות מוכרות. פרק נפרד יוקדש בהמשך לאבדותיו של חיים נחמן ביאליק. 

ב. השבת אבדה במסורת ובתרבות היהודית

ירושלים, 2019 (צילום: ארי הולצברג)

במסורת היהודית מוקדשת תשומת לב רבה לסוגיית השבת אֲבֵדָה, ופרק שלם במסכת בבא מציעא בתלמוד ('אלו מציאות') דן בהיבטים שונים של מצווה זו. חז"ל מפרטים את סוגי האבדות השונים, את אופן הזיהוי באמצעות סימנים ואת ההליכים המשפטיים הכרוכים בהשבתה. כשבית המקדש עמד על תלו, נוצלו שלושת הרגלים (פסח, סוכות ושבועות) גם לתפקודים חברתיים בסיסיים כמו השבת אבדות. במסכת בבא מציעא (כח ע"ב) שנינו: 

בראשונה כל מי שמצא אבדה היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון – שבעת ימים, כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו, ודיו [...] אבן טוען היתה בירושלים. כל מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבדה נפנה לשם. זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין, ונוטלה.

בית המקדש כבר לא קיים, ואבן הטוען (או אבן הטועים) איננה מזוהה. לאחר החורבן, תיקנו חכמינו שמוצא האבדה יכריז עליה בבתי הכנסת או המדרש הסמוכים למקומו, יטפל במציאה כדי שלא תאבד את ערכה, ואף אפשרו לו להשתמש בה כדי שלא תתקלקל, ואפילו התירו למוכרה אם היא גורמת להוצאות יתרות.

לרשותו של מי שמאבד בימינו חפץ במרחב הציבורי – ולמי זה לא קרה? – עומדות דרכי דיווח מגוונות, החל בהודעה למשטרה, עבור בתליית מודעות בסביבת מקום האובדן, וכלה בפרסום ברשתות חברתיות או באפליקציות לאיתור חפצים. לעומת זאת, 'בימים ההם', נאלצו תושבי הארץ להסתמך על אמצעי תקשורת מוגבלים בהיקפם ובתפוצתם. העיתונים העבריים המעטים שימשו פלטפורמה עיקרית להעברת מידע בין חברי הקהילה: חדשות מהארץ ומהעולם, ברכות לרגל שמחות והשתתפות בצער במקרה של אסונות, וכמובן גם הודעות על אבדות ומציאות.

ג. בוריס שץ מאבד את השלט של 'עגלת מונטיפיורי'  

בוריס שץ (1932-1866) נחשב לאחד מאבות האומנות הישראלית המודרנית. הוא עלה ארצה ב-1906, התמקם בירושלים והקים בה את 'בצלאל', בית הספר הראשון לאומנות בארץ.

בוריס שץ (דף פייסבוק של בית שץ)

במודעה חתומה שהתפרסמה ביומון הירושלמי האורתודוקסי מוריה, ב-14 במארס 1911, סיפר שץ על אובדן השלט של 'עגלת מונטיפיורי'. הכוונה היא כמובן למרכבתו של הנדבן המפורסם, שעשתה את דרכה מיפו לירושלים, אל המוזיאון שהוקם בחצר מבנה בצלאל, ובדרך נשמט כנראה השלט שהיה צמוד לדלתותיה.

מוריה, 14 במארס 1911

המודעה מופנית ל'מי שמצא'. סביר ששץ ניסחה בעצמו, שכן יש בה קורטוב של הומור עצמי ('כמו להכעיס') החורג ממודעות שגרתיות. אין מדובר באבדה פרטית אלא בחפץ בעל חשיבות היסטורית, ומעניין ששץ השתמש בטרמינולוגיה דתית ('מצוות השבת אבדה'). השלט ממוסגר כאבדה ייחודית שאין לה מחיר, וממילא גם לא הוצע תגמול כספי עבור השבתו. גם אזכור המצווה, שנועד אולי לעורר סנטימנט דתי בקרב הקוראים, סוגנן באופן מנוכר ומעט אדנותי: 'נא לקיים'. מצווה מקיימים מתוך הכרה דתית ותחושת חובה ולא בגלל שמישהו דורש זאת ממך.

ניכר בשץ שהוא כועס. על מי? לא ברור. עצם האבדה נתפסת כפגם במעשה הציוני, שאירע דווקא לקראת השלמת הפרויקט – הגעתה של המרכבה בשלמותה אל היעד הסופי. יש כאן אולי גם שמץ של התקרבנות על שהמוצג ההיסטורי החשוב, ששץ עמל על הבאתו למוזיאון בצלאל, נפגם דווקא בסוף הדרך. שץ לא מסר כתובת להשבת השלט, ונראה שלא היה בכך צורך. ביישוב החדש בירושלים, באותן שנים, כולם ידעו מיהו שץ ומה כתובת מגוריו, בסמוך לבית הספר לאמנות בצלאל.

מה היה הקשר בין 'עגלת מונטיפיורי' לבוריס שץ ולבצלאל, ומדוע השלט שפיאר אותה היה חשוב כל כך? מדובר כמובן במרכבה ההיסטורית ששימשה את מונטיפיורי ורעייתו יהודית במסעותיהם ברחבי אירופה – בערי צרפת ואיטליה, ואחר כך גם בנסיעתם לפגישה עם הצאר בסנקט פטרבורג שברוסיה (בביקוריהם בארץ ישראל שכרו בני הזוג מרכבות מקומיות).

שנה קודם לכן, ב-15 באפריל 1910, סופר בעיתונו של אליעזר בן יהודה האור (השם הזמני שניתן לעיתון הצבי שנסגר) על מיזם הבאת המרכבה לירושלים:

האור, 15 באפריל 1910, עמ' 2

כמה ימים אחר כך, ב-18 באפריל 1910, פורסמה בהאור רשימה שכותרתה 'עגלת מונטיפיורי' ובה תורגמה לעברית כתבה מעיתון אנגלי, ששמו לא נרשם, שתיארה בפירוט את תולדות המרכבה, שנקנתה ב-1816.

אפשר לשער שבשל טלטולי הדרך הרבים ורוב המהומה שהתעוררה במהלך המסע המורכב, ניתק השלט שהוצמד למרכבה ונשמט אי שם בדרך שבין יפו לירושלים. 

האם נמצא השלט והוחזר? בתמונה שצולמה בחצר בצלאל בתאריך לא ידוע נראה שלט על הדופן. האם מדובר בשלט המקורי שאבד ואולי אין זה אלא ציור או שחזור? לא נדע.

עגלת מונטיפיורי בחצר בצלאל ועליה השלט

בין כך ובין כך, מה שהותקן על מרכבת מונטיפיורי, המוצגת היום ליד טחנת הרוח המפורסמת בשכונת משכנות שאננים בירושלים, אינו אלא שחזור.

שלט המשפחה המשוחזר של מרכבת מונטיפיורי (צילום: תמרה; ויקימדיה)

ד. ישראל טלר מאבד ספר תנ"ך

איש העלייה הראשונה, המורה והסופר ישראל טלר (1921-1835), היה דמות מפתח בתחיית השפה העברית בארץ ישראל. הוא נולד בזלוצ'וב שבגליציה ובשנת 1897 עלה לארץ ישראל עם שלוש מבנותיו. הוא קבע את מקומו במושבה רחובות וגם בה המשיך בפעילותו כמורה.

ישראל הלוי טלר, גלאץ לפני 1897 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ב-11 בספטמבר 1919 פרסם טלר בעיתון הארץ הודעה על אובדן כרך של ספר תהלים-משלי שהיה שייך לו. לדבריו, 'לפני שנים', השאיל את הספר לידידו המורה אברהם אברונין (1917-1869), אך במהומה שנוצרה עם גירוש יהודי תל אביב ויפו על ידי הטורקים ב-1917 ('ויהי בצאתו מיפו עם הגולה') אבד הספר: 

הארץ, 11 בספטמבר 1919, עמ' 4

המודעה נוסחה בגוף ראשון ובלשון אישית. טלר משתמש בביטויים רגשיים, כמו 'האבדה הזאת, היקרה לי מאד' או 'תודת לבבי', כדי להדגיש שהספר יקר ללבו מעבר לערכו הכספי. מהו ספר זה?

מדובר בכרך אחד (מתוך שמונה) של מהדורת תרגום התנ"ך לגרמנית פרי עטו של הרב הרפורמי לודוויג פיליפסון (1899-1811). מפעלו של פיליפסון, Die Israelitische Bible (התנ"ך של בני ישראל), הושלם בשנת 1854, זכה לתפוצה רחבה וראה אור בשש מהדורות. זה היה תרגום פשוט, שלווה בפירוש מדעי ובמאות איורים. לו טלר חי בימינו הוא היה יכול בקלות לעיין בתנ"ך של פיליפסון (לייפציג 1858), שסרוק כולו בארכיון האינטרנט, כאן. 

דף מתוך ספר תהלים במהדורת התרגום של פיליפסון (ארכיון האינטרנט)

נוסף על קיום המצווה ורגשות התודה, טלר הציע למוצאי האבדה גם תגמול חומרי (החזר הוצאות ותוספת). הוא הפנה את המוצא הישר לחנות ספרים ביפו או בירושלים ולא לכתובתו האישית. 

אכן, הלל שמעון קרוּגליאקוב, שעלה לארץ ב-1905, היה הבעלים של 'בית מסחר ספרים וכלי כתיבה' ביפו (החנות הייתה ברחוב בוסטרוס; היום רחוב רזיאל). זו הייתה החנות הראשונה ביפו שמכרה ספרים בעברית ובשפות אירופיות והיא שימשה גם מקום מפגש לאנשי העלייה הראשונה והשנייה, פועלים, מורים וסופרים. שותפו הירושלמי, ישעיהו דב קרלין (1955-1880), היה מורה בזכרון יעקב ובשנת 1914 עבר לירושלים ופתח חנות ספרים.

מחברת לתלמיד בהוצאת 'בית מסחר ספרים וכלי כתיבה' של קרוּגליאקוב (הארכיון הציוני)

אברונין, שאיבד את הספר, היה מן הדמויות הידועות ביישוב וידיד אישי של טלר. טלר לא האשימו ולא דרש ממנו פיצוי; מן הסתם הבין כי אי אפשר לבוא בטענות למי שאיבד ספר תוך כדי בהלת הגירוש. אברונין ובני משפחתו גורשו מיפו ב-1917 ועברו לצפת. על אברונין מפעלותיו וגורלו, ראו במאמרו של דוד אסף, 'סיפורי מצבות: חִפַּשְׂתִּי פְרוּטַתְכֶם וַיֹּאבַד דִּינָרִי', בלוג עונג שבת, 15 בפברואר 2021.

אברהם אברונין (ויקימדיה)

 

ה. דוד יודילוביץ מאבד ארנק

איש ביל"ו, דוד יודילוביץ (1943-1863), היה איש רב פעלים. הוא נמנה בין מייסדי המושבה ראשון לציון והיה מחלוצי החינוך העברי בארץ ישראל, מורה, סופר, עיתונאי והיסטוריון. 

דוד יודילוביץ (מוזיאון ראשון לציון; האקדמיה ללשון העברית)

יודילוביץ פרסם מודעה בעיתון הארץ, ב-9 במאי 1928, ובה דיווח על אבדה, ושמא גניבה, של ארנק מסמכיו. האירוע קרה עשרה ימים קודם לכן, בעת שביקר בתל אביב: 

הארץ, 9 במאי 1928, עמ' 4

אבדן ארנק, והכסף והמסמכים שבתוכו, היה הרווח ביותר מבין אבדות הרכוש ביישוב היהודי בארץ (כך עולה בבירור מניתוח סטטיסטי של המודעות). יודילוביץ מנסה לדייק בתיאור מאפייניו החיצוניים של הארנק ותכולתו, כמו גם באשר למועד האובדן ומיקומו המשוער, כאילו מסר עדות במשטרה. למוצאים הישרים הבטיח 'מתנה', ומן הסתם הכוונה היא למתנת כסף. גם כאן לא צוינה כתובתו של המאבד, ומן הסתם יודילוביץ סמך על כך ששמו ומענו ידועים במושבה ראשון לציון.

'תחנת תל אביב', מקום האבדה, היא תחנת 'רכבת דרום', שנחנכה ב-1920 ברחוב הרכבת (סמוך לבית המכס), והייתה חלק מקו הרכבת ההיסטורי יפו-ירושלים.

תחנת תל אביב, 1924 (צילום: צבי ארושקס-אורון, תל.אביב.פדיה)

מעניין השימוש בביטוי 'קלף של זהות'. מהו 'קלף' זה? הכתיב הצרפתי identité מציין שמדובר בסוג של תעודת זהות צרפתית, שקשורה אולי לימים שבילה יודילוביץ בפריז (1887-1886). 'בנק עותומן', ובשמו הרשמי 'הבנק העות'מאני', כשמו כן הוא, היה בנק טורקי, שפעל בארץ החל משנת 1905 והיה לו סניף גם ביפו (ברחוב עג'מי, היום יפת). 

ו. שאול טשרניחובסקי המאבד הסדרתי 

שאול טשרניחובסקי, 1936 (איור: אריה נבון)

המשורר שאול טשרניחובסקי (1943-1875) היה גם הוא מן הדמויות הידועות בארץ, עוד קודם עלייתו 'הראשונה' לארץ ב-1925 (אחרי ארבע חודשים עזב ועלה סופית ב-1931). הוא חילק את זמנו בין תל אביב, בה גר ועבד, לבין ירושלים, בה גרה מלאניה רעייתו.

בעיתון הארץ מ-21 במאי 1925 הוא פרסם את המודעה הזאת: 

הארץ, 21 במאי 1925, עמ' 4

ב-1925, זמן לא רב לאחר שעלה לארץ, חיפש טשרניחובסקי עבודה כרופא. הוא אכן שימש זמן מה בתפקיד זה בגימנסיה הרצליה ובקופת חולים, אך מאמציו לקבל עבודת קבע בבית החולים 'הדסה' בתל אביב לא צלחו. מתברר כי בצאתו לשפת הים הוא לא לקח איתו ספר פנאי אלא ספר מדעי ברפואה, והוא שאבד. הוא לא ציין את שם הספר או שפתו, וסמך כנראה על כך שהמוצאים יבינו כי מדובר בספר 'מדיציני'. הוא ביקש שאת הספר ישיבו לו למקום עבודתו בקופת חולים, ולא לכתובתו האישית. היכן היה סניף זה של קופת חולים? הסניף הראשי של קופת חולים בתל אביב היה אז ברחוב גרוזנברג, אך אולי הכוונה לסניף החדש שנפתח בראשית 1925 ברחוב שְׁלוּש שבשכונת נוה צדק (הארץ, 18 בינואר 1925, עמ' 3).

התמורה שהציע טשרניחובסקי למוצא הישר אינה כספית, אלא 'אחד מספרי שירי'. קשה לדעת לאיזה ספר התכוון, משום שעד אותה עת כבר יצאו קרוב לתריסר מספריו. אפשר להניח שאם אכן הוחזרה האבדה, המוצא זכה גם להקדשה אישית.  

'שירים' מאת שאול טשרניחובסקי, מהדורה חמישית, הוצאת מוריה 1923 

במודעה ציין טשרניחובסקי גם את המיקום המדויק של חוף הים: 'קצה רחוב גאולה', כלומר חוף גאולה של היום, במרכז הטיילת, בין הרחובות הירקון, יונה הנביא והרב קוק.

טשרניחובסקי (מימין) והמציל אמיל אבינרי בשפת הים בתל אביב (תל.אביב.פדיה)

השנים חלפו. טשרניחובסקי, שניסה את מזלו בארה"ב, חזר ארצה בשנת 1931 לישיבת קבע והתגורר בדירה קטנה ברחוב אחד העם 89. במארס 1937 התפרסמה בעיתון הארץ 'בקשה' אישית שלו – לא מודעה בתשלום – על אבדה נוספת שהייתה מנת חלקו: שיח צבר שהונח על אדן מרפסת ביתו. אפשר להניח שבמקרה זה מדובר בגניבה פשוטה. 

הארץ, 31 במארס 1937, תוספת ערב, עמ' 11

טשרניחובסקי ידע היטב מהו צבר, שכן צמח זה מופיע בשיריו, ובראשם 'הוי ארצי! מולדתי!', שנכתב בתל אביב בשנת 1933: 'אֶרֶץ! אֶרֶץ־מוֹרָשָׁה! / דֶּקֶל רַב־כַּפָּיִם. / גֶּדֶר־קַו־צַבָּר רָשָׁע'. ספק אם במקרה של גניבת העציץ מדובר בצמח הצבר המוכר, שהוא צמח משוכות גדול שאינו מתאים לגידול במרפסת. נראה אפוא שהכוונה לעציץ קקטוס כלשהו דמוי צבר, ואולי עציץ צבר קטן שנגזם בהתמדה כדי שלא יגדל יתר על המידה. מכל מקום, ברור שהעציץ המסוים היה יקר ללבו – אולי קיבלו מאדם אהוב? – שכן הוא מוכן לתת למחזיר עציץ צבר אחר. 

יואל גילינסקי, עציצי צבר, 2013 (ויקימדיה)

היכן היה הפנסיון 'לתייר'? בעיתונות העברית אין לו זכר, אך הציון הנוסף, 'מול מגדל המים' ממקם אותו ברחוב מזא"ה. מגדל המים, שנחנך ב-1924 ברחוב מזא"ה 36, עומד במקומו עד היום. לא מצאנו את הכתובת המדויקת של הפנסיון, וגם לא ברור מדוע עבר המשורר לגור במלון לא הרחק מדירתו הקבועה ברחוב אחד העם. 

מגדל המים ברחוב מזא"ה, 1934 (צילום: הנס לוירר, ויקימדיה)

עוד לא תמו כל אבדותיו של טשרניחובסקי. בספטמבר 1941 התפרסמה ידיעה בעיתון דבר:

דבר, 7 בספטמבר 1941, עמ' 3

גם כאן אין מדובר במודעה שעליה שילם המשורר. הידיעה התפרסמה בעיתון ככרוניקה שוטפת מטעם מערכת העיתון. הבקשה להשיב את האבדה למערכת דבר דווקא, מעוררת את החשד שהאבדה קשורה אולי לביקורו של טשרניחובסקי במערכת העיתון, ששכנה באותה עת ברחוב אלנבי 113. שלא כמו האבדות הקודמות, שתמורת מציאתן הציע המשורר תגמול אישי, כאן לא נזכר מאומה. ההנחה היא שאף אדם (פרט לגנבים) לא ימצא שימוש בצרור מפתחות שאינם שלו.

ועוד אבדה מעניינת של טשרניחובסקי, שהמידע עליה נדפס משום מה דווקא בעיתון הדתי-לאומי הצופה:

הצופה, 14 בפברואר 1943, עמ' 4

שוב אין מדובר במודעה בתשלום, אלא בכרוניקה מערכתית שנדפסה במדור 'הודעות'. אות ההצטיינות הקטן, שקיבל טשרניחובסקי עבור שירותו כרופא צבאי בצבא הרוסי בימי מלחמת העולם הראשונה, היה בלי ספק בעל ערך רגשי גדול. לא ברור כיצד אבד האות, ואולי נשכח או נגנב? התיאור המפורט של האות האבוד מצביע אולי על כך שהמשורר פשוט לא מצא אותו בביתו, ועתה הוא חושש שמא הוא נמצא בידי אדם אחר. בהודעה התבקש המוצא הפוטנציאלי להחזיר את האבדה לכתובתו הפרטית של טשרניחובסקי, שמצדו הבטיח כי 'יבא על שכרו'. שמונה חודשים אחר כך, באוקטובר 1943, מת טשרניחובסקי בבית הפטריארך בשכונת סן סימון בירושלים (דוד אסף, 'האמנם מת שאול טשרניחובסקי בכנסייה רוסית?', בלוג עונג שבת, 20 בפברואר 2011).

אות ההצטיינות שקיבל טשרניחובסקי על שירותו כקצין רפואה היה 'אביר מסדר סטניסלב ואנה', הדרגה השלישית והנמוכה בהיררכיית העיטורים הרוסית. מובן שבידיעה בעיתון הצופה התקשו להזכיר את השם המפורש 'סנטה אנה', והסתפקו בתיאור החיצוני של האות. גם בצוואתו של טשרניחובסקי יש התייחסות לאותות ההצטיינות שקיבל, שאותם הורה לחלק בין אישתו לבתו. אגב, ב-1935 קיבל טשרניחובסקי גם את עיטור 'השושנה הלבנה' מממשלת פינלנד על תרומתו לתרבות הפינית (תרגום האפוס 'קאלוואלה'), אך אותו ביקש להחזיר לפינים. העיטור לא הוחזר ונמצא היום בחדר טשרניחובסקי בבית הסופר בתל אביב (ראו עידו בסוק, ליופי ונשגב לבו ער: שאול טשרניחובסקי – חיים, כרמל, 2017, עמ' 489, 561, 651).

אות מסדר אנה הקדושה מהדרגה השלישית שכמותו קיבל טשרניחובסקי

לוח הזיכרון ליד ביתו של טשרניחובסקי בתל אביב (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

ז. סיום  

מודעות השבת אבדה של ידועי השם, שאותן דָּגַמְנוּ כאן, מציגות פן אינטימי של אישים מפורסמים שנתפסים בדרך כלל כ'גדולים מהחיים'. המודעות והידיעות השוליות הללו חושפות עולם של דאגות יומיומיות טריוויאליות, של רגשות ומערכות יחסים, וככאלה הן מעשירות את הבנת התקופה והדמויות הפועלות בה.

המודעות הללו – ולא רק השבות אבדה (ראו למשל מאמרי 'סליחה שביקשתי סליחה': בקשות סליחה בעיתונות העברית', בלוג עונג שבת, 2 בספטמבר 2022) – הן סוג של ארכיון תרבותי ייחודי שבכוחו להצביע על הקשר בין התפתחות התקשורת העברית לבין חיי החברה והתרבות בתקופת היישוב. המחקר שלהן מראה כי גם למקורות מידע שוליים יש מקום בתמונה הכוללת של חקר התרבות.

נסיים את מסענו בשירם היפה של יורם טהרלב ומשה וילנסקי, 'אני מבקש את עזרת הציבור' (1969), ששר ליאור ייני. כאן הרבה יותר קשה להחזיר את האבדה, שכן מי שהלכה לאיבוד – מן הסתם מרצונה – היא נערתו של המשורר...

אני מבקש את עזרת הציבור
שקצת יעזרו לי, ולא בדיבור,
למצוא נערה שהלכה לאיבוד
עם לחי סמוקה ועם חוטם חמוד.
ומי שמוכן להושיט לי עזרה –
הרי לפניו תאורה:

עיניים חומות ומבט ממזרי,
שיער מקורזל ופרוע,
שפתיים שורקות בחיוך מסתורי,
פזמון מחוצף אל הרוח.

היא לאחרונה נראתה בחולצת
טריקו אדומה ומחוצפת
וזוג מכנסיים דהוי במקצת
וכובע של קש לתוספת.

_________________________________________

ד"ר עמי צורן הוא כימאי מחקר (בפנסיה) וחובב תולדות ארץ ישראל והעיתונות העברית amizoran@gmail.com

סיפורי רחובות: כורש, הַצַּלָּם הארמני והאישה העברייה

א. כורש המלך

בלי קשר לסכסוך הדמים שלנו עם איראן, אין ספק שהמלך כורש, שחי במאה השישית לפני הספירה, היה אחד השליטים החשובים במזרח הקדום. חשוב לפחות כמו סנחריב, דריווש, אלכסנדר מוקדון או קיסרי רומא.

בירושלים ובתל אביב יש בצדק רחובות על שמו ולכבודו, וכך נראה השלט המחודש בירושלים:

צילום: רפי אוסטרוף

כתב לי הרב רפי אוסטרוף:

בעיר הבירה והקודש ירושלים יש רחוב על שם המלך הפרסי הגדול, כורש. בשלט הוא מתואר כ'מייסד האימפריה הפרסית וכובש ארצות המזרח'. אבל נדמה לי שקראו רחוב בירושלים על שמו, לא משום שהיה מלך פרסי דגול, אלא בגלל איזה 'עניין קטן' שנזכר כמה פעמים בתנ"ך: הכרזת כורש. 

למשל בספר עזרא (א 4-1):

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס ... הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ͏ִם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ͏ִם.

כורש היה היוזם, או לכל הפחות המאפשר, של בנייתו המחודשת של בית המקדש השני ובניין הארץ אחרי גלות בבל. הוא עודד את שיבתם של היהודים לירושלים וליהודה וגם הניח את התשתית הרעיונית ל'מגבית' (מי שלא עולה שיתרום מכספו). 

האם לא ראוי לציין גם את זה בשלט, במקום תיאור סתמי שהרבה מלכים בהיסטוריה יכולים להתהדר בו?

צודק!

בדקתי מה המצב בתל אביב. שלט הרחוב שם מרחיב את היריעה בהרבה (זה ישתנה בקרוב ויקוצר), ומציין את העיקר: בתקופתו החלה שיבת ציון.

צילום: איתמר לויתן

עוד דבר קטן.

השם 'כורש' הוא המצאה שלנו, מהתנ"ך. יש חוקרים שמצאו את הדמיון האטימולוגי למילה פרסית, אבל בכל הלשונות האירופיות ובתרגומי התנ"ך הוא נקרא 'סיירוס' (Cyrus), ולכן התעתיק הלטיני Koresh, שמיועד לאלה שאינם קוראי עברית, נראה מוזר.

ב. הַצַּלָּם הארמני

צילום: האב עמנואל אתג'ניאן (זמן ישראל, תודה לטובה הרצל)

במחווה יפה לעדה הארמנית בירושלים נקראה לאחרונה כיכר קטנה ליד שער שכם על שמו של הַצַּלָּם הארמני הוותיק אִלְיָה קהואג'יאן, שהגיע לירושלים ב-1924 כפליט, ואט אט החל להתמחות בסודות הצילום. משנת 1942 ועד היום פועל הסטודיו שלו, כבר שלושה דורות של בני המשפחה. 

ובאשר לשלט הכיכר, שנדמה לי שזו אחת הפעמים הראשונות שבה מופיע הצירוף 'השואה הארמנית' בפרסום רשמי בישראל (ולא 'רצח עם' או 'טבח' כנהוג).

אליה קהואג'יאן, 1999-1910 (ויקיפדיה)

אך מתי חי האיש? מתי מת? האם יימצא ולוּ ארמני אחד בירושלים או בעולם שיידע לפענח את שנות חייו של האיש על פי מסתרי התאריך העברי שנרשמו בשלט?

בעיריית ירושלים, שמחדשת עכשיו רבים משלטי הרחובות בכמה שכונות (טלביה, רחביה), התקבלה כנראה החלטה עקרונית להיצמד בכל מחיר ללוח השנה העברי. התוצאה לפעמים מגוחכת.

מידע על קהואג'יאן, חייו ופועלו יש בערך ויקיפדיה עליו ובסרטון תיעודי קצר מ-2014:

ג. שָׁדַיִם נָכֹנוּ

חובבי מדור זה לא במהרה ישכחו את סיפור 'החזה של נעמי שמר' בבאר יעקב, וכיצד תורגם הקיצור שד' ל-breast.

ליוסף במברגר זה הזכיר את שדרות האישה העברייה בשכונת כרמי גת שבקרית גת.

'אין כאן שגיאת כתיב או טעות', כתב לי, 'סתם עיצוב טיפוגרפי לא חכם'...

ואחי שותק: קריאה בשלושה שירים של אָמִיר גִּלְבֹּעַ

אָמֵיר גִּלְבֹּעַ (ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

מאת שלמה הרציג

בעִצומה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, שאת קִצה אנו עדיין לא רואים באופק, ומתוך הכאב והתקווה להשבת החטופים לבתיהם, אפשר אולי למצוא מעט מרפא בהקשבה לקולות מן העבר. נעיין בשלוש דוגמאות מן הבשורה ההומניסטית וממגמת המחאה האנטי-מלחמתית הנוקבת שנמצאות במרחבי שירתו של חתן פרס ישראל לשירה (1982), המשורר אָמיר גִּלְבֹּעַ. בחודש זה (ספטמבר) אנו מציינים 108 שנים להולדתו (1917) של משורר ייחודי זה ו-41 שנים למותו (1984).

שניים משירי הקינה החזקים ביותר בספרות העברית של התקופה הספרותית המכונה 'דור המדינה' (שנות החמישים וראשית השישים) הם פרי עטו של גלבע. השירים 'וְאָחִי שׁוֹתֵק' ו'יִצְחָק' התפרסמו לראשונה בקובץ שִׁירִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (הקיבוץ המאוחד, 1953, עמ' 18, 23), וראו אור שוב באסופת שיריו כְּחֻלִים וַאֲדֻמִּים (עם עובד, 1963), שבה קיבץ המשורר מבחר של שירים מוקדמים יחד עם חדשים.

מבחינה תמטית, מבנית ורטורית, רב המשותף על המפריד בין השירים הללו, שגם נדפסו בכּחֻלים ואדֻמים זה ליד זה (עמ' 213-212). הראשון שבהם, 'וְאָחִי שׁוֹתֵק', הוא שיר קינה על נפילת אח במלחמה, שהוא בבירור גם קינה על כלל הנופלים במלחמת השחרור; השני, 'יִצְחָק', הוא קינה על 'רצח אב' בשואה (כל משפחתו של המשורר נרצחה בשואה), שיש בה ביטויי כאב ואימה על רצח העם היהודי בכללו במלחמת העולם השנייה. 

שני השירים כתובים בגוף ראשון, מנקודת מבטו של ילד; בשניהם הפתיחה היא אופטימית ואידילית, ובשניהם הולכת ומשתלטת בהדרגה האימה על המציאות, והופכת אותה לחלום בלהות מזעזע של דם ורצח; דא עקא, שאחרית החלום, בכל אחד מהשירים, היא למעשה המציאות האמיתית, שמגיעה לשיאה המקאברי בבית האחרון.

השיר בן ארבעת הבתים, 'וְאָחִי שׁוֹתֵק', נכתב מנקודת מבטו של ילד, ונפתח בתמונה של מעין הגשמת חלום עבורו. אחיו הגדול חזר מן השדה בבגד אפור, ובשלב זה עדיין איננו יודעים אם מדובר בשדה חקלאי או בשדה קרב. הילד, החושש שחלומו יתבדה, מתחיל מיד, כדרכם של ילדים, לספור את פצעי אחיו, ואנו, הקוראים, מניחים שאחיו החייל חזר הביתה פצוע וחבוש. הבית הראשון בשיר מסתיים בהיגד, שלכאורה אינו דרמטי: 'וְאָחִי שׁוֹתֵק'. למה שותק? אולי בשל עייפותו, אולי מתוך הלם קרב.

גם בבית השני נמשכת התלהבותו הילדותית של הדובר בשיר, אשר כדרכו של ילד מחטט בכיסי המעיל הצבאי ('סָגִין') של אחיו. הוא שולף מתוכם פריטים אופייניים לחייל השב משדה הקרב: 'וּמָצָאתִי אִסְפְּלָנִית שֶׁיָבֵשׁ כִּתְמָהּ, / וּבִגְלוּיָה שְׁחוּקָה אֶת שְׁמָהּ / תַּחַת לְצִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים'. גם בית זה מסתיים באותו היגד, שכעת כבר מתחיל לעורר חשש: 'וְאָחִי שׁוֹתֵק'. 

יצחק רבין ויגאל אלון לבושים סְגִינִים ('שִׁינֶלים'), 1948

התלהבותו של הילד מגיעה לשיאה בבית השלישי, כאשר הוא מתיר את 'הַצְּרוֹר' (כנראה התרמיל) ומוציא מתוכו את חפציו של האח השותק: 'זֵכֶר אַחַר זֵכֶר', והקורא מעלה בדעתו שמא מדובר במזכרות משדה המערכה. בהמשך, בעקבות מציאת אותות ההצטיינות של האח, מריע הילד פעמיים לכבוד אחיו איש החיִל: 'הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר, / הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ! / הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר, / אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!'. המילה 'הַ גִּ בּ וֹ ר' אף היא מודגשת פעמיים (בפיזור אותיות). אלא שסיום הבית כופל גם את שתיקת האח, שעתה היא מבשרת רעות, עד שאפשר לומר בצורה אירונית כי זו 'שתיקה רועמת': 'וְאָחִי שׁוֹתֵק. וְאָחִי שׁוֹתֵק'.

ואז מגיע הבית החותם את השיר, שהוא בן שורה אחת בלבד, ובו ניחתת המהלומה הסופית: 'וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק'. זעקת הדם השפוך עומדת בניגוד משווע לשתיקה המתמשכת של האח, והיא החורצת את גורלו הסופי ואת הידיעה המוחלטת: האח נפל בקרב ושתיקתו היא שתיקת המת. המילים הללו רומזות כמובן לרצח האח הראשון, כפי שמוכר לכל קורא מהתגוללות האל על קין לאחר שרצח את אחיו הבל: 'מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה' (בראשית, ד 10).

עתה מתברר, שהתגלותו של הלוחם לאחיו הצעיר התרחשה בחלום בלבד. למעשה, הדבר נרמז כבר בבית הראשון: 'וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא חֲלוֹמִי יִתְבַּדֶּה', ואנו, הקוראים, סירבנו להירמז והעדפנו לפרש את החלום כמטפורה בלבד. כעת, לא ניתן עוד להכחיש את המוות שנוכח בשדה הקרב. וכאשר מגיעים לסיומו המר של השיר, נתבעים הקוראים לחזור ולקרוא בו מחדש ולזהות את רמזי המוות שפיזר המחבר ושאותם אולי החמצנו בקריאה הראשונה: הפצעים והשתיקה המתמשכת; צבעם האדום של הפרגים – רמז בוטה מאז מלחמת העולם הראשונה למוות בשדה הקרב (וראו במאמרו של עמי זהבי, 'הפרחים האדומים וזיכרון הנופלים', בלוג עונג שבת, 11 באוקטובר 2024); 'הַצְּרוֹר', המרמז לתפילת האשכבה ('תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים'); המונח 'זֵכֶר' המתקשר במוות (זכרו לברכה). לא זו אף זו, ניתן לראות בזעקת הדם השפוך לא רק זעקה של כאב וצער, אלא גם ביטוי של מחאה נוקבת נגד הבזבוז ונגד שפיכות הדמים הנוראה שמביאה המלחמה.

'צִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים'. בול יום הזיכרון, 1952

שירו של גלבע 'ואחי שותק' הולחן בידי יוסף שריג מבית השיטה, שבעצמו נפל במלחמת יום הכיפורים. הנה עוזי מאירי שר, בעיבודו של חיים ברקני:

מבנה דומה יש גם לשיר בן ששת הבתים: 'יִצְחָק', שעצם שמו כרוך בהרמז מקראי לאחד מאבות האומה, שכמעט ונשחט בידי אביו. 

השיר, שכאמור פורסם לראשונה בשִׁירִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, נפתח בתמונה ילדותית אידילית המתארת טיול לפנות בוקר של אבא ובן. מבעד לעצי היער מאירה השמש על האב ובנו הפוסעים יד ביד. אלא שכבר בבית השני מתנפצת האידיליה כשלעיני הילד מתגלית תמונת אימים סוריאליסטית: 'כְּבָרָק לָהֲבָה מַאֲכֶלֶת בֵּין הָעֵצִים. / וַאֲנִי יָרֵא כָּל-כָּך אֶת פַּחַד עֵינַי מוּל דָּם עַל הֶעָלִים'. המאכלת שבין העצים מהדהדת כמובן את סיפור עקדת יצחק: 'וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו [...] וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ' (בראשית, כב 6, 10). בבית השלישי זועק הילד המבועת לעזרת אביו, בניסיון נואש לשחזר את סיפור ההצלה המקראי: 'אַבָּא אַבָּא מַהֵר וְהַצִּילָה אֶת יִצְחָק / וְלֹא יֶחְסַר אִישׁ בִּסְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם'.

אלא שבבית הרביעי אנו עדים למהפך דרמטי שמחולל המשורר בה'התכתבותו' עם סיפור העקידה המקורי. המועמד לעקידה אינו הבן יצחק אלא האב (ששמו אינו נזכר), שעונה בקול חנוק ובפנים חיוורים: 'זֶה אֲנִי הַנִּשְׁחָט, בְּנִי, / וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים. / וְאַבָּא נִסְתַּם קוֹלוֹ. / וּפָנָיו חִוְרִים'. 

בבית החמישי שב ומשמיע הדובר את קולו, הפעם כבוגר: 'וְרָצִיתִי לִצְעוֹק, מְפַרְפֵּר לֹא לְהָאֲמִין / וְקוֹרֵעַ הָעֵינַיִם. / וְנִתְעוֹרַרְתִּי'. מסתבר שהאירוע, שראשיתו אידילית וסופו מזוויע, התרחש בחלומו של המשורר. אך ביקיצה מן החלום אין שמץ נחמה. נהפוך הוא, השיר מסתיים בתזכורת נוראה למציאות קשה: 'וְאָזְלַת-דָּם הָיְתָה יַד יָמִין'.

סיום השיר מעיד אומנם על חלום, אך דא עקא שמאחורי החלום המסויט מסתתרת מציאות איומה ונוראה. המשורר יוצר חיבור בין שחיטתו של האב, לבין התרוקנות הדם מידו הימנית של הבן, זו שאחזה בשמאלו של האב עת טיילו ביער. זו תחושה של חוסר אונים, ומן הסתם מרומז כאן גם הביטוי המקראי 'אָזְלַת יָד' ׁ(דברים, לב 36), של בן סמלי, המייצג את הדור הצעיר בארץ, נוכח אימי השואה. גם כאן השורה החותמת את השיר מרמזת לפסוק המוכר 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי' (תהלים, קלז 5). וחשוב מכך, השיר כולו אינו אלא זעקת מחאה נגד שפיכות הדמים הנוראה ביותר בהיסטוריה האנושית, השואה.

שני השירים שקראנו שיקפו, כל אחד בדרכו, באמצעות חלום מזעזע שאין יקיצה ממנו אל מציאות מנחמת, את מלוא האימה של המלחמה – כל מלחמה – ושל השואה. ממד הקינה על המשפחתיות וְהַעָמִיוּת היהודית-ישראלית שחרבוּ בשואה הוא ברור. אלא שבשולי כל אחד מן השירים מסתמנים לא רק הכאב העצום ותחושת האין אונים, אלא גם מחאה נגד רצח נפשע, ומיניה וביה גם סירוב לנחמה מדומה. נוכחותו המקפיאה של הדם בשני השירים היא הנותנת את הטון בעיצוב המחאה.

לשני השירים הללו נצרף שיר נוסף של גלבע, שאף הוא ראה אור לראשונה ב-1953 בספרו שִׁירִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (עמ' 88), ונכלל לימים גם בכְּחֻלִּים וַאֲדֻמִּים (עמ' 268). שיר זה, 'בָּעֲלֶטֶת', שנודע בשל עצמת המחאה החברתית-מוסרית שבו, שונה מאד במבנהו וברטוריקה שלו משני קודמיו, אך מוטיב הדם מחברו אליהם בעבותות של מחאה נחרצת. 

שיר קצרצר ודחוס זה, שאיננו שיר חלום כשני קודמיו, פורסם בראשית ימיה של המדינה. הוא מקבל רובדי משמעות נוספים דווקא בימינו נוכח מגמות של הכחשת מציאות, לא רק אצלנו (תיאוריות קונספירציה על רצח רבין, הכחשת המהפכה המשטרית או הרעב בעזה), אלא בעולם כולו (הכחשת משבר האקלים או כדוריוּת הפלנטות, הכחשת השואה, מגפת קורונה ולאחרונה הכחשת טבח השבעה באוקטובר). דומה כי דווקא כנגד המכחישים את המובן מאליו – המדעי, ההיסטורי והמוסרי – כתב אמיר גלבע את השיר 'בָּעֲלֶטֶת'.

ממד ההתרסה המוסרית שבשיר הוא העיקר שבו. בתקופה של עלטה ערכית המשורר זועק מדם לבו נגד האטימות, קהות החושים והכחשת העוול, שפשטו בחברה הישראלית. השיר קצר וקצבי, מרובה חזרות, תקבולות, ניגודים ופיזור אותיות (השורה האחרונה). הוא מעמיד את המשורר כבעל חוסן מוסרי, המתעקש להיישיר מבט אל מציאות מדממת. הוא אינו מוכן להיכנע לתכתיבים חברתיים של מכחישי מציאוּת למיניהם, המייצגים את העיוורון האנושי. כאשר הם ניצבים מול מעשי עוול ורצח, המסומלים בשיר באמצעות הדם, הם מתחמקים מאחריות ואומרים כי אין זה דם אלא 'צֶבַע'.

השיר 'בָּעֲלֶטֶת' (או, על פי מילותיו הראשונות, 'אִם יַרְאוּנִי אֶבֶן'), הולחן על ידי חוה אלברשטיין ונכלל באלבום המחאה שלה 'לונדון', שאותו פרסמה בשנת 1989, בימי האינתיפדה הראשונה. היא כמובן גם שרה אותו: 

אם במרומז, בשולי שירי קינה, ואם בדרך המלך של שיר מחאה ישיר ונוקב, אמיר גלבע השמיע קול חברתי-מוסרי צלול ורם, קולו של מי שאינו מוכן לעצום את עיניו נוכח עוול ורצח, ומסרב להכחיש את הדם שנשפך מול עיניו.

_________________________

ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net