נדב עולה לתורה: טקס 'חתם תורה' בקהילת השומרונים

כתב וצילם דנצ'וּּ ארנון

ידידי השומרוני בנימים – כך כותבים והוגים את השם בנימין אצל השומרונים – צדקה אמר לי כך:  

אצלכם היהודים חוגגים בר מצווה, המסמלת את התבגרות הנער, בגיל שלוש-עשרה – בין שהילד גאון ויודע לקרוא כבר בגיל חמש, בין שהוא חמור שעדיין לא יודע קרוא וכתוב גם בגיל שלוש-עשרה. אצלנו, השומרונים, טקס ההתבגרות, שמכונה 'חתם תורה', מעיד על דרגת ההתפתחות הרוחנית של הילד. מקיימים את הטקס כשהילד כבר יודע לקרוא באופן שוטף בתורה הכתובה בכתב השומרוני ויודע לומר על-פה, בהגייה ובניגון שומרוני, את הפרקים לג-לד שבספר דברים (הפרקים החותמים את התורה). זה קורה, בדרך כלל, בגיל שש עד שמונה. חוץ מזה, אצלנו גם הילדוֹת זוכות לטקס 'חתם תורה' משלהן. אצלכם הילד חייב במצוות רק מיום הבר-מצווה, אצלנו מיום היגמלו משדי אימו (ולפיכך תינוק גמוּל חייב בצום מלא ביום כיפור).

ילדים שומרונים מתפללים בבית הכנסת על הר גריזים (צילמתי ב-2018)

למי שלא יודע: אנחנו 'יהודים' כי מוצאנו ממלכת יהודה, בעוד אחינו ה'שומרונים', המשמרים מסורות ומנהגים מימי המקרא, מכונים כך כי מוצאם מממלכת ישראל, שבירתה הקדומה הייתה העיר שומרון. הם משמרים, בין השאר, את הכתב העברי הקדום של ימי הבית הראשון ואת טעמי המקרא הקדומים. כיום מספרם מתקרב ל-900. קרוב למחציתם גרים על הר גריזים בשכם והאחרים גרים בעיקר בחולון.

כוהנים שומרונים לבושים בטליתות חגיגיות (בדרך כלל הן לבנות) בזבח הפסח (צילמתי ב-2016)

ילדי השומרונים לומדים בבית ספר יסודי רגיל בחולון או בבית ספר יסודי של הרשות הפלשתינאית על הר גריזים. מתנדבים מלמדים אותם בשעות אחר הצוהריים את הכתיבה בכתב השומרוני ואת הקריאה בתורה בהטעמה שומרונית. בהמשך הבנים לומדים גם את התפילות והפיוטים, שכתובים על פי רוב בארמית בניב שומרוני. הבנות אינן חייבות בתפילה ולכן הן פטורות מלימוד זה. בעשרות השנים האחרונות הלימוד נעשה קל יותר כי יצאו ספרי תורה מודפסים עם הניקוד העילי (הניקוד השומרוני המסורתי הוא כמו בערבית, מעל לאותיות).

נערים שומרונים לומדים אחרי שעות הלימוד בבית הספר את התפילות והפיוטים (הר גריזים, 2018)

ביום רביעי, 2 ביולי 2025, הייתי במסיבת חתם תורה של נדב ששוני בן השמונה. החגיגה נערכה ברחבה הגדולה הצמודה לבית הכנסת השומרוני שבשכונת השומרונים בחולון והשתתפו בה רוב תושבי השכונה ואורחים רבים שהגיעו מהר גריזים. החגיגה הייתה מתוכננת היטב ומושקעת.

שער הכניסה לחצר בית הכנסת השומרוני בחולון
שימו לב לכתב השומרוני הדומה מאוד לכתב העברי העתיק של ימי הבית הראשון

ברכת הכוהנים לכבודו של נדב 

בכניסה עמדו ילדים ונתנו לכל אורח שקית ובה חפיסת שוקולד ובקבוק קוקה קולה. מנהג זה, לחלק לאורחים ממתקים בבואם, הוא מנהג מסורתי המשותף לכל התושבים הוותיקים בארץ ישראל (גם ערבים, נוצרים ודרוזים). בעבר היו המארחים נותנים לכל הבא לחגיגה חופן שקדים מסוכרים לבנים או ורודים. כשהיה שוק כלות בנצרת, מכרו שם אריזות נאות בבד טול של כמה שקדים מסוכרים. השומרונים משמרים את המסורות העתיקות בלבוש מודרני. קנקן חדש מלא ישן.  

חלוקת ממתקים ושתייה בכניסה לחגיגה

אחרי דוכן הממתקים עמדה שורה ארוכה של בני משפחת ששוני וכל הנכנס לחץ ידיים לכל אחד מהעומדים. גם זה מנהג ארץ-ישראלי קדום. חתן השמחה עצמו, ג'ינג'י חמוד, לבוש בחליפה כמו גדול, עמד עם אביו ואימו. בסוף השורה ניצבה תיבה למעטפות שי.

בני משפחתו של החתם מקבלים את פני האורחים

ברחבה הגדולה ניצבה מצד אחד במה מקושטת. מולה, במקום הכבוד, ניצב שולחן מיוחד לכוהנים, ומשני הצדדים ישבו בני הקהילה. הכוהנים השומרונים, המתייחסים לשבט לוי, חובשים בימות החול מצנפות אדומות. השלטון המוסלמי במזרח בימי הביניים חייב את נתיניו לחבוש מצנפת בצבע שמזהה את עדתם. הערבים חבשו מצנפת לבנה, היהודים שחורה והשומרונים אדומה. בשבתות ובחגים הכוהנים חובשים מצנפת לבנה שכן באותם ימים רחוקים הם היו ספונים בשבתות ובחגים בבתיהם או בבית הכנסת ויכלו לחבוש מצנפת לבנה שנחשבת מכובדת יותר.

 הכוהנים במצנפות אדומות יושבים בשולחן המכובדים שמול הבמה

את נדב הכין לטקס הסבא שלו נעים צדקה. הוא ניצב על הבמה עם האב, האם והאחות. עם תחילת הטקס הלביש הסבא את החתם בטלית משי שומרונית כחולה. הטלית השומרונית היא מין חלוק ובו 22 כפתורים – כמניין אותיות הא"ב השומרוני. גם הטקס הפומבי של הלבשת החתם הוא חלק מהמסורת העתיקה.

 סבא נעים מלביש את נדב בטלית שומרונית

לבסוף עמד נדב, חתם התורה, וקרא מול הציבור את הפרקים שלמד בעל-פה. אלה הם שני הפרקים האחרונים החותמים את התורה, פרשת 'וזאת הברכה' (דברים, פרקים לג-לד), המספרת על מותו של משה ומביאה את הברכות האחרונות שבהן בירך את שבטי ישראל.

חתם התורה קורא בעל-פה את שני הפרקים החותמים את החומש

נדב קרא בביטחון, ברצף, דייק במנגינה ובהגייה השומרוניות ולא שכח, בכל פעם שהזכיר את שם השם, להעביר את כף ידו על פניו (הסתר פנים) כמנהג השומרונים. נדב הרוויח ביושר את החיבוקים והנשיקות שקיבל בסוף מהוריו ומקרוביו הנרגשים.

לסיום נערכה סעודת הודיה טעימה לבני המשפחה ולאורחיהם.

 

בין האורחים היו גם שחקני הכדורגל הטובים בעולם...

בהזדמנות זו, הנה כמה צילומים 'שומרוניים', שצילמתי בשנות התשעים של המאה הקודמת על הר גריזים.

נערים לומדים בשעות הפנאי תפילות ופיוטים שומרוניים

נעים צדקה מלמד ילדה את פרשת השבוע

לעיתים עורכים טקס חתם תורה לכמה ילדים יחד. במקרה כאן החגיגה נערכה לשתי ילדות

שתי הילדות הנרגשות קוראות בעל-פה, וכשהן מתקשות תמיד יהיה את אבא שילחש להן מאחור

_______________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

ארץ הקודש: עין רואה, נשות חינוך, איש הביטחון, מהפכה

א. וכל מעשיך בסרט נכתבים

שנינו: 'יצר לב האדם רע מנעוריו' (בראשית, ח 21). ובאמת, למה לא לְפַלֵּחַ (שם נקי לגניבה) איזה פריט קטן ממרכול גדול? זה קל ונקי ובעלי העסק בכלל לא ירגישו (כך לוחש יצר הרע). בנוסף יש לגנב הזעיר תחושה כוזבת של מעין 'רובין הוד', זה שמערים על העשירים שבמשך כל השנה גוזלים את כספו.

הצרה היא שלא לעולם חוסן. כל המקומות הללו למודי ניסיון. הם מרושתים במצלמות אבטחה ובקציני ביטחון שצופים בכם, ואם תיתפסו – לאן תוליכו את הבושה? עדיף אפוא לכבוש את רגשות התִחְמוּן ולנהוג תמיד ביושר. את החשבון עם הקפיטליסטים החזירים נסלק בהזדמנות אחרת.

בחנות האלקטרוניקה 'בזאר המציאוֹת' בבני ברק יודעים לא רק מהן מציאוֹת אלא גם מהי מציאוּת. יודעים המוכרים נפש קוניהם, ולכן הם מזהירים אותם בלשון שנונה ובשפה המוכרת להם.

צילום: יוחנן פלוטקין

הרפרנס כאן הוא כמובן לדברי רבי יהודה הנשיא בפרקי אבות (פרק ב, משנה א):

הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים וְאִי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

העין הרואה היא זו הצופה בסרטוני האבטחה...

ב. אין שום נשות חינוך

בבני ברק יודעים היטב מהו סרט ומה הם סרטים, ויש כאלה שיעשו הכל כדי למנוע את הקרנתם. 

המודעה הזו שנתלתה בחוצות העיר פונה לנשים, תושבות בני ברק, וקוראת להן שלא להשתתף בהקרנת סרטים המומלצים על ידי 'נשות חינוך' (מדובר כמובן בסרטים המוקרנים רק לנשים).

המודעה מעניינת לא רק בגלל ההתנגדות הצפויה להקרנת סרטים כלשהם, אלא בגלל הקביעה החצופה 'ידוע ומפורסם שאין שום "נשות חינוך" וזו סתם תרמית והונאה של הציבור'.

צילום: זיו דב"ש

מעניין להבין מה בעצם רע כל כך בסרטים אליבא דכותבי הטקסט. ובכן, 

הסרטים גורמים בין השאר: ירידה ביראת שמים, רצון לחיצוניות, יופי והבלטה, תלות והערצה לשחקניות לא צדיקות בכלל, העלאת סף הריגוש וצימאון לסרטים יותר נועזים עד אסורים, הטמעת מסרים במוח ללא אפשרות סינון, דכאונות, חוסר ריכוז, התפרצויות, כעס, ירידת חשק לקריאת ספרים, ועוד ועוד.

נדמה לי שלא אפריז אם אחשוד במחברי המודעה שראו בחייהם הרבה מאוד סרטים (כולל 'נועזים עד אסורים').

ג. איש הביטחון

אם לא ידעתם, ר' נחמן מהורודנקה – סבו של ר' נחמן מברסלב – שנפטר ונקבר בטבריה כנראה בשנת 1765, הוא 'איש סודי, איש הביטחון'. 

כמובן לא מדובר במובן המוכר של המילים סוד וביטחון, אלא במי שניחן במידת הביטחון בקב"ה.

צילום: זיו דב"ש

ההילולה על קברו של נחמן מהורודנקה כבר הפכה למסורת ונוהגת לפחות ב-15 השנים האחרונות. אבל בכל זאת שתי הערות:

1. העדות כביכול של הבעש"ט על תלמידו, שהוא 'נאמן ביתי, איש סודי, איש הביטחון', לא הייתה ולא נבראה. מקורה באחת מאיגרות גניזת חרסון, שכל כולה זיוף אחד גדול.

2. אהבתי את הישראליזציה של ההילולה החסידית: נכון שמקורה של המילה קומזיץ הוא ביידיש (קום זיץ = בוא ושב), אבל הכתיב 'קומזיץ' כולו ישראלי. זה אותו קומזיץ שמתגלגל ממדורות הפלמ"ח ('בַּקּוּמְזִיץ הָיָה מְזַמֵּר וְעוֹד אֵיךְ', כתב חיים חפר בשירו 'דּוּדוּ') ותנועות הנוער ועד להילולה של רבי נחמן מהורודנקה...

ד. אנשי היישוב הישן דורשים

המונח 'היישוב הישן' התקבל במחקר, וגם בתודעה החרדית הפנימית, בעיקר כדי להנגידו ל'יישוב החדש', הציונים שהגיעו לארץ למן העלייה הראשונה ואילך. 'הישן' פירושו, אותם יהודים חרדים שגרו מדורי דורות (בפועל משלהי המאה ה-18) בארבע ערי הקודש (ירושלים, צפת, טבריה וחברון), שמרו על אורחות חייהם הייחודיים, וקיומם התבסס על כספי החלוקה והתנגדות עקרונית למודרנה ולציונות.

שמחתי לראות שגם בימינו עדיין יש קבוצות המתגדרות בתואר זה. אבל מה בעצם הן דורשות חוץ מ'מה שהיה לא יהיה'? התשובה ניתנת במילה הכי מודרנית וחילונית שיש: מהפכה!

צילומים: טובה הרצל

אלתר קָצִיזְנֶה יאָרצײַט

משחיז סכינים, מתקן מטריות ומרפא עממי (כל הצילומים הם של אלתר קציזנה)

מאת לאה ביירך  

אלתר שלום קָצִיזְנֶה (Kacyzne) נולד בווילנה שבאימפריה הרוסית (היום בירת ליטא). הוא נולד ב-31 במאי 1885, בעיצומן של שנות הפוגרומים שזעזעו את עולמם של יהודי תחום המושב ברוסיה הצארית, ונרצח באכזריות בידי אוקראינים בפוגרום מזעזע שנערך בעיר טַרְנוֹפּוֹל (היום באוקראינה) ב-7 ביולי 1941, ימים ספורים לאחר כניסת הצבא הגרמני לעיר. בשבוע הבא ימלאו 84 שנים להירצחו. 

אלתר קציזנה (ויקימדיה)

בימינו רק מעטים שמעו על האיש, על מפעלו התרבותי המרשים ועל המורשת הצילומית שהניח אחריו. מקצתם אולי קראו את הרומן המודרניסטי המעולה בן שני החלקים שכתב ביידיש שטאַרקע און שוואַכע (1930-1929), שתורגם לעברית בידי בלהה רובינשטיין בשם חזקים וחלשים (ידיעות ספרים, 2012). אם לא שמעתם או קראתם, הנה המלצת קריאה ליצירת מופת, לספר מרתק ויוצא דופן באיכותו, שמתאר את עולמם של יהודי ורשה וסביבותיה מזווית שלא הכרתם, כולל חיי הבוהמה וכולל אלה שבחרו להיות חלוצים בארץ ישראל.

קציזנה היה מן הדמויות הססגוניות של חיי הרוח ומעגלי הבוהמה האוונגרדיסטית בוורשה שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש רב-תחומי: משכיל חילוני אוטודידקט, סופר, משורר, מחזאי, תסריטאי, עיתונאי. הוא סבב בחוגים הספרותיים של ורשה והיה מקורב לי"ל פרץ, לש. אנ-סקי ולצעירי הסופרים והמשוררים.

ש. אנ-סקי ואלתר קציזנה, 1917 (ויקימדיה)

לפרנסתו עסק בצילום אומנותי ובבעלותו היה סטודיו מפורסם לצילום ששמו יצא גם מחוץ לגבולות פולין. הוא בלט בקבוצה קטנה של מה שאפשר לכנות 'צַלָּמֵי עַם' – צלמים יהודים, שמאז ימיה הראשונים של המצלמה תיעדו את חיי אחיהם במזרח אירופה, ובכך גם תרמו לעיצוב הדימויים המוכרים שלהם.

בשנת 1923 הזמין אותו אברהם (אייב) קאהאן, עורכו המיתולוגי של היומון הניו-יורקי ביידיש פֿאָרווערטס, לתעד עבור העיתון את חיי היהודים בפולין. עיתון זה, שהיה בעל אוריינטציה סוציאליסטית, זכה לתפוצה אדירה וקראו אותו מאות אלפי יהודים בכל רחבי אמריקה. קציזנה נרתם למשימה בכל מאודו. הוא נדד עם מצלמתו ברחבי פולין, ביקר בכשבעים ערים ועיירות ו'סיפק את הסחורה'. הוא ידע היטב לְמה מצפים קוראיו המהגרים שחיים מעבר לים: דרישת שלום מן הבית הישן שעזבו, מי מרצון מי בכורח.

במשך כשבע שנים סבב קציזנה בארצו. הוא שוטט בה כמי שנוסע בזמן אל זיכרונות ילדותו, אל מה שחלף, תוהה על זהותם של מושאי תצלומיו ומשרטט את דיוקנם תוך שהוא חודר לשורשי החיים היהודיים ומהותם. נקודת המבט המתעדת שלו חפה מהתנשאות או פטרונות. קציזנה הצלם ראה עצמו כאומן יוצר – איש תרבות ורוח, שמעורב בחייהם של יהודי פולין, רגיש לזהותו היהודית שלו ומודרך על ידי השקפת עולם פוליטית וחברתית: הזדהות עם סבלם של בני אדם ועם חלומותיהם על עולם טוב יותר. פרספקטיבה זו הכתיבה את ראיית עולמו החזותית.

בתצלומיו שפורסמו בעיתון השתדל קציזנה לקרב את הקוראים כמה שאפשר ל'ריחות' מולדתם. הוא תיעד ושימר את הוויית החיים המסורתיים, שכבר עשרות שנים ידעו כולם – כולל מעריציה – כי היא מתערערת ועומדת להיעלם. בה בעת הצליח לשקף את החוויות הסוחפות של המודרנה ו'הזמן החדש', שאפיינו גם הן את חייהם של יהודי פולין.

מלכתחילה התבקש קציזנה לתעד 'רק' את החיים 'הישנים', אך הוא לא הסתפק בכך. בשפתו הצילומית הייחודית שיקף את מראותיה של יהדות פולין החדשה, תוך שהוא מעצב ומנסח נרטיב חזותי מורכב ורב-ממדי של החוויה היהודית האשכנזית. לימוד תורה בחדר או בישיבה, לצד ציונות, הפגנות פועלים או פעילות ספורט. הוא הציע דגשים אחרים להתבוננות בחיי הגלות ויצר לה דימויים מודרניים שמשקפים תמורה ושינוי. כך זימן קציזנה למתבוננים בני הזמן – וגם לנו היום – דפוסי ראייה הקוראים תיגר על התואר 'דוויה' אשר הוצמד לחיי הגולה ועל המושג 'שלילת הגולה' שרווח בשעתו בפי דוברים שונים של התנועה הציונית.

תצלומיו של קציזנה שמורים במכון ייִוואָ בניו יורק, ומבחר מהם ראה אור בשנת 1999.

כצלם ששלט באמצעי המבע של המדיום התיאטרוני, ובייחוד בתולדות האומנות, לרבות אומני הבארוק והאור ההולנדיים במאה ה-17 (רמברנדט, ורמיר), קציזנה גיבש לעצמו נוסח צילומי ייחודי ושפה חזותית מובהקת. הסצינה הצילומית שהעמיד היתה מעוצבת וחידתית. התיעודי והבדיוני שימשו בה בערבוביה אף על פי שלכאורה הם מושגים מנוגדים זה לזה. 

איך עשה זאת? על התיעוד הרֵאָלי של המציאות הוא 'הרכיב' ערכים אסתטיים, מערכות של סימנים ופרקטיקות מתחומי האומנות הקלאסית ואומנויות הבמה. אלו יובאו ויושמו בצורת רכיבי מבע צילומי והוכמנו בתשתית התיעודית כאנטי-תזה לרכיב היהודי. הוא נטל את דימויי השטעטל הישנים, ובהם מערכות סימנים של העולם היהודי הדתי, כגון תשמישי קדושה, ספרי קודש, מנהגים או טיפוסים ארכיטיפיים, ועימת אותם עם האומנויות הפלסטיות באמצעות רכיבי מבע בדיוניים, כגון אור וצל (או חושך), הזרה, ניכור והסמלה, במעין חיבור ליקום מקביל, חדשני ואוונגרדי. כך הבליטה הקומפוזיציה הצילומית שלו את הדרמטי, הרוחני, המנטלי והמיסטי שבמציאות המצולמת, ונוצר חיבור מעורר מחשבה ומזין תרבות. בדרך זו ביקש לקשור את הדברים ולהדגיש את זיקת התכנים היהודיים לצורות אומנותיות שמקורן בתרבות האירופית הכללית ובתולדות האומנות שלה. 

קציזנה היה מודע לתהליכי השקיעה של החברה היהודית המסורתית. זו כנראה הסיבה שביקש להעניק לתצלומיו ממדים אומנותיים נשגבים. השימוש שעשה בשפת האומנות הפלסטית והבימוי הסצינרי נועדו ליצירה מודעת של אייקונים עתידים וסמלים שלא יישכחו, מעין אנדרטות חזותיות לעולם מסורתי בשלבי קיומו האחרונים.

הנה כמה דוגמאות מתצלומיו. על כל אחד מהם אפשר להכביר מילים ולנתח את משחקי האור והצל, זוויות הצילום, ועוד ועוד.

משאבת המים בשוק באוטווצק

משפחת חייטים בדוברוביצ'ה

סדנת נפחות ממוכנת בוויסוקי ליטובסק

מועדון ספורט בוורשה

משחיז סכינים בוורשה

בן השוחט בקרצ'ב

הצלם, המספר, הדְרָמָטוּרְג והאומן המתבונן שבו, כמו התלכדו בבואו להתבונן סביבו – במראות השוק, בשאון המסחר, בבתים המטים לנפול ברחובות היהודים, יהודים לבושים בבגדים מסורתיים או מודרניים, בעולם הלימוד היהודי, בהוויית הקהילה על מוסדות החסד שפעלו בה והפרקטיקות הדתיות של ימי חול, שבת ומועד. ניתוח סבלני של התמונות מעלה תובנות מאלפות על מצבה של המשפחה היהודית בעיתות משבר, על גילויי חילון ותודעה מעמדית פרולטרית, על סולדיריות נוכח חיי עוני, אבטלה ואפליה בפולין החדשה ועוד ועוד. תצלומיו נדפסו בגליונות סוף השבוע של פֿאָרווערטס (ימי ראשון), תחת הכותרת 'טיפּען און בילדער פֿון אידישען לעבען' (טיפוסים ותמונות מחיי יהודים). הם הגיעו כמעט לכל בית יהודי באמריקה ובאופן מצטבר היו מקור ראשון במעלה לא רק למידע ולדרישת שלום, אלא גם לעיצוב דימוייו המשתנים של היהודי המזרח-אירופי ובטיפוח הגעגועים והנוסטלגיה לעולמו.

נגרים בפינסק (פֿאָרווערטס, 7 בדצמבר 1924)

במשך השנים הניב מסעו בשליחות פֿאָרווערטס כ-700 תצלומים. קציזנה שלח את יבולו אל מעבר לים מדי חודש בחודשו, והתצלומים שנדפסו נשמרו במערכת העיתון. בשטף אירועי מלחמת העולם השנייה, משהופגזה ורשה על ידי הגרמנים, נהרס הסטודיו שלו ואוסף התצלומים שנשמר שם נכחד. למרבה המזל, הפריטים שנשלחו לניו יורק השתמרו היטב. השתמרותם של התצלומים, כמו גם פירסומם לאורך השנים בעיתונות, בספרים ובקטלוגים, סללה את דרכם אל הציבור היהודי באמריקה ובישראל והשפיעה, יחד עם גורמים נוספים כמובן, על היווצרותם של דימויים עתידיים וחדשניים של יהודי פולין בשנות העשרים והשלושים. בדיעבד הם היו לסוג של מבט אחרון, מבפנים (בניגוד, למשל, לתצלומיו של רומן וישניאק, המפורסם יותר, שהיו סוג של מבט מבחוץ) בחיי היהודים בפולין, לפני שירד המסך על כ-800 שנים של קיומם.

תצלומיו של קציזנה שמורים בארכיון ייִוו"אָ ובמרכז להיסטוריה יהודית (Center for Jewish History) בניו יורק (RG 1270), ורובם נגישים לצפייה כאן.

 ________________________________________

ד"ר לאה (לייקה) ביירך היא במאית סרטים תיעודיים. ספרה מבט אחרון: תיעוד עולמם של יהודי מזרח אירופה בין שתי מלחמות עולם בעבודתו הצילומית של אלתר קציזנה עומד לראות אור בהוצאת מאגנס lbeirach@012.net.il

סיפורי רחובות: ירושלים וצה"ל, נחל גיחון, אח שלי

א. ירושלים וצה"ל

צילום: איתמר לויתן

בחדרה יש רחובות לכבוד צה"ל ולכבוד ירושלים, שזה יפה. יש גם הסברים, שמיועדים כנראה לאלה שלא נולדו כאן או שהגיעו זה עתה מכוכב מאדים. 

השאלה הרצינית שעולה כאן: האם יש צורך להסביר את המובן מאליו?

ב. נחל נולד

צילום: משה הררי

בבית שמש יש רחוב הנקרא שביל נחל הגיחון. כאן דווקא אין הסבר אולי בגלל בעייה קטנה: אין נחל כזה...

אם הכוונה למעיין גיחון בירושלים, הרי שמדובר במעיין ולא בנחל; אם הכוונה לנהר גיחון (אחד מארבעת הנהרות היוצאים מעדן בספר בראשית), הרי גם הוא איננו נחל אלא נהר. זאת ועוד, שביל זה נמצא בסביבה של רחובות הנקראים על שם נחלים בארץ.

אפשר לנחש ששמו המקורי של הרחוב, או לפחות של הוגי הרעיון, היה שביל הגיחון (כך זה גם מופיע ב-google maps), עד שהגיע הגאון התורן וערך תיקון יֶתֶר...

גוגל

ג. אחי, אחי שלי

בפתח תקווה 'אח שלי' זו לא סתם טפיחה על השכם. פתח תקווה אוהבת אחים! 

על העילגות אין מה להוסיף. זה מביך ובעיקר לא נכון ולא מקצועי, ובמקום לכבד – מבזה.

ספרתי בפתח תקווה שלושה רחובות המוקדשים ל'אחים'. זה כשלעצמו אינו פסול, וגם בערים אחרות בישראל תמצאו רחובות כאלה. בתל אביב, למשל, יש רחובות הקרויים על שם האלמנה והאחים רא"ם(!), האחים מסלאוויטה, האחים ביילסקי או האחים אל-כוויתי.

אבל ראו מה קורה בפתח תקווה. לא 'האחים שטרייט', אלא 'שטרייט אחים', ועל הצירוף המוזר הזה הם חוזרים שוב ושוב, וגם בתעתיק לועזי מגוחך: SHTRAIT ACHIM.

צילום: עידו יעקבי

ומי הם האחים הללו? גם את זה קשה להבין מהשלט. לכאורה קראו להם שלום-סופר וישעיהו-פעיל... מובן שהמקף צריך להפריד ולא לחבר! 

ובכן, שלום שטרייט (1946-1888), איש העלייה השנייה, היה סופר ומחנך, שייסד את בית הספר התיכון אחד העם בפתח תקווה. בתו אסתר שטרייט-וורצל הייתה סופרת ילדים ונוער ידועה, וגם היא גרה בפתח תקווה. האח הבכור ישעיהו (1947-1884) גר גם הוא בפתח תקווה ומובן מאליו שגם היה פעיל ציוני שעלה לארץ בעלייה השנייה. 

שלום שטרייט (ויקיפדיה)

ישעיהו שטרייט (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

כאמור יש בפתח תקווה עוד שני רחובות בסדרת האחים.

הנה 'יטקובסקי אחים' (ולא חלילה 'האחים יטקובסקי'), שבתעתיק הלטיני הוא לפעמים Achim (כמו שם משפחה), ולפעמים Ha'AHIM (האחים).

צילומים: גונן זיק

מי וכמה היו האחים הללו?

ובכן, הם היו שלושה: עובדיה (1938-1873), דב (1964-1879) ושלמה (1967-1881). הם נולדו בבריסק (ברסט ליטובסק שבפלך גרודנה), עלו עם הוריהם לארץ ב-1883 או 1884 והתיישבו בפתח תקווה. 

הנה מה שמספר דוד תדהר על האח הבכור עובדיה יטקובסקי:

דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, ב, עמ' 923

ולסיום, דמויות קצת יותר ידועות בהיסטוריה של פתח תקווה – 'ראב, האחים'.

מדובר בשניים: יהודה ראב (1948-1858), ממייסדי המושבה ומן הדמויות הצבעוניות שלה, שלימים שינה את שמו לבן-עזר (והוא גם אביה של המשוררת והסופרת אסתר ראב), ובאחיו משה שמואל ראב (1955-1862).

מידיעה שהתפרסמה בחדשות בן עזר (גיליון 158, 13 ביולי 2006), שעורך הסופר אהוד בן-עזר, נכדו של יהודה ראב, למדתי כי קודם לכן היו בפתח תקווה שני רחובות, אחד לכל אח. העירייה, בטיפשות מעוררת הערצה, החליטה לאחד אותם וכך יצא העגל הזה. 

צילום: גונן זיק