עמוס עוז: סוד הקסם של דברים שבעל-פה

עמוס עוז, 2006 (צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

במלֹאת שש שנים למותו

מאת שלמה הרציג

בשלהי שנת 1977 העניק הסופר עמוס עוז ריאיון לערוץ הראשון, במהלכו נסקרו חייו ויצירתו. לקראת סיום פנה המראיין לעוז בשאלה מפתיעה, שתערובת של תסכול, קנאה והתפעלות נשזרו בה:

אתה יודע מה מפריע לי? מפריע לי שהדברים שלך מנוסחים כל כך טוב. אתה תמיד מנסח את עצמך בצורה הטובה ביותר. זה באיזשהו מקום פוגע באמינות. אנחנו אנשים, אצלנו יוצאים גם שברירים, אצלך זה תמיד מלוטש ודָבָר דָּבֻר על אופניו. 

ועוז, בהטיית ראש קלה, כשחיוך אירוני על שפתיו, ענה בקול הבריטון השלו והנינוח שלו: 

אני עובד עם מילים ... אני עובד בשפה כל ימי חיי ... אם אני אומר דבר אני משתדל לומר אותו בדיוק. הדיוק שלי לא שונה מן הדיוק ששען מחפש בעבודתו, או צלם או חרש מתכת. מדוע זה מפליא אותך?

הנה כאן הריאיון: 

הכריזמה הרטורית שהייתה אופיינית לעוז משתקפת בדברים שאמרה עליו ידידתו נורית גרץ, שגם חיברה מונוגרפיה על יצירתו: 'הוא יודע לדבר, הוא נותן לך את ההרגשה, שהנה, הדבר הזה שאתה אומר זה בדיוק מה שהיה צריך להגיד ... רק הוא אומר את זה במילים הרבה יותר יפות' ('החלון הרביעי – עמוס עוז', בסדרה העברים, ביים והפיק יאיר קדר, 2021):

ובאחת, אם נחלקו הדעות באשר לאיכות כתיבתו הספרותית של עמוס עוז, הרי שמעולם לא הוטל ספק בכישוריו כאורטור מחונן. סגנונו הרהוט והמלוטש בעת שנשא דברים בעל-פה – בין בהרצאה בפני קהל, בין בשיחת רדיו או טלוויזיה, בין בדיונים ספרותיים ובין בטקסי קבלת פרס ספרותי כזה או אחר – הפך אותו לאחד הדוברים המרשימים והייצוגיים ביותר בשדה הספרותי, הפוליטי והפובליציסטי. אפילו מספדים שנשא הפכו חגיגה רטורית מפעימה בתכניה, בלשונה ובחיתוך הדיבור האופייני לו. כאלה למשל היו דברי ההספד על שמעון פרס בטקס האשכבה בהר הרצל, ב-30 בספטמבר 2016:

ברשימה בשם 'המעשים והספרים', שראשיתה בדברים שבעל-פה שנאמרו על ידו בטקס חלוקת פרס חולון לספרות ב-1966 (נדפס בפתח קובץ מסותיו הראשון באור התכלת העזה, ספרית פועלים, 1979), פתח עוז את דבריו בסיפור קצרצר, מעין צ'יזבט, שבמרכזו שניים מן המוטיבים הבולטים ביצירתו: אהבה וחושך. במוקד הסיפור מצוקתו של אב אוהב הנקרא בטלפון לחוש אל ילדו החולה בבית חולים בלונדון הערפילית והחשוכה. לעזרתו של האב התועה בחושך מתגייס זר אלמוני המוביל אותו בבטחה בדרכי העיר עד למחוז חפצו. משמגיעים השניים אל בית החולים תוהה האב על יכולתו של האיש לנווט את דרכו בתוך 'האפלה הזאת', ועל כך מגיב הזר באלה המילים: 'החושך והערפל ... אינם נוגעים בי מפני שאני עיוור' (עמ' 13). 

עמוס עוז, 1973 (צילום: חנניה הרמן, אוסף התצלומים הלאומי)

לא בכדי גייס עוז את הפואטיקה של הצ'יזבט, שהוא בעיקרו סיפור שבעל-פה בעל אופי פולקלוריסטי החותר אל שורת המחץ שבסיומו. הפרדוקס של עיוור המוליך את הפיקח, לצד תבניות רטוריות נוספות דוגמת חזרות, תקבולות וניגודים, הם מאבני היסוד בפואטיקה הכתובה של עוז, אך יותר מכך, בדיבורו. הוא עצמו היטיב להגדיר זאת: 'היחס שבין עולם המעשים לבין עולם המילים שבספרים הוא עניין דק שאיננו סובל הגדרות, ועל כן אני מנסה לדבר עליו במשלים' (שם). ודוק, 'לדבר', לא 'לכתוב', שכן, סוגת המשלים אופיינית לשיח הדָבוּר יותר מאשר לזה הכתוב.

לא בכדי הוצמד לעוז הכינוי 'מכשף השבט', כביטוי ליכולתו להפנט בדבריו את שומעיו. למעשה, הסופר עצמו הוא שטבע את הצירוף הסוגסטיבי הזה במסתו 'באור התכלת העזה', שראשיתה אף היא בשיחה בעל-פה שקיים עם משתתפי החוגים לספרות בעמק זבולון, המשכה, בגרסה כתובה שלה, ב'איגרת לחברים' (יוני 1972), ותחנתה הסופית בספר המסות דלעיל.

למעשה, מרבית ה'מאמרים ורשימות' שבספר ראשיתם בדברים שנשא עוז בעל-פה באירועים שונים. בפרק 'כשפים והשבעת רוחות', כתב עוז: 'ומה בעצם מעשיהם של המספרים? אלה האהובים עלי פועלים, פחות או יותר, כמין מכשפי השבט' (עמ' 21). בהמשך הביא 'סיפור קטן' שהתרחש במערה טחובה או על שפת נחל, 'לפני תשעת-אלפים שש-מאות-ושש שנים'. מכשף השבט הלהיב את בני שבטו, כשבאמצעות סיפוריו הצליח ללכוד את האימה שמחוץ למערה וגם את האימה שבלב שומעיו, ולהטיל עליהן את כוחות הסדר והמשמעות. כך עלה בידו להרגיע את יושבי המערה ולסייע בידם לעמוד במצור הנצחי של פחד המוות. שלא במקרה, האידיאל שהציב עוז איננו זה של כותב סיפורים אלא של זה המספר אותם. ואכן, יותר משראה עצמו עוז כסופר ראה עצמו כמספר סיפורים.

כך היה גם בשולי הרצאה שנתן במוסד שמואל נאמן בינואר 2011 על ספרו סיפור על אהבה וחושך (כתר, 2002). כאשר נשאל בסיום על מקורות יצירתו, סיפר עוז כי כבר בילדותו בירושלים אהב לשמוע ולספר סיפורים: 

לא הייתי ילד יפה, לא הייתי ילד חזק, ולא הייתי מוצלח במגרש המשחקים ולא הייתי טוב בספורט, ולא הייתי טוב בלימודים. הדרך היחידה שלי לעשות רושם על הבנות הייתה לספר סיפורים. 

כמו שחרזדה המיתולוגית של סיפורי אלף לילה ולילה כך גם כאן עמד הילד עמוס קלוזנר מול ילדי השכונה, ובנקודה המותחת ביותר בסיפור נהג להפסיקו כדי להמשיכו למחרת. זו הייתה דרכו היחידה לזכות בהערכתם של חבריו. וכמובן שאין להתעלם מכך שהרומן האוטוביוגרפי המרהיב של עוז הוא 'סיפור על אהבה וחושך', והסיפור שבכותרת מתפקד לא רק כשם עצם אלא גם, ואולי בעיקר, שם פעולה.

תקצר היריעה מלעסוק בשפע הנאומים, השיחות והראיונות של עמוס עוז, שעשו את דרכם מן המדיום ה'דיבורי' אל לשון הכתב, אך אזכיר שניים מספריו, שראשיתם בדברים שבעל-פה. הראשון שבהם, פה ושם בארץ ישראל (עם עובד, 1983), הוא מעין ספר מסע, שבו תיעד הסופר מפגשים מגוונים ושיחות מרתקות, שהיו לו במהלך השנה שקדמה לפרסום הספר עם אנשים ממקומות ומגזרים שונים ברחבי הארץ. במפגשיו נתקל עוז בקולות החריפים והנוקבים ביותר בחברה הישראלית; קולות מפי חרדים, מתנחלים, ערבים, תושבי הפריפריה ועוד. העמדות הרדיקליות באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו גם הקיצוניות האנטי-ציונית, שהשתקפו במקצת המבעים הללו, עוררו עליו זעם מצד רבים. אך הפרק שטלטל במיוחד את ההוויה הישראלית בת הזמן היה 'העלבון והזעם', שבו נתן עוז ביטוי חריף לקולות 'מזרחיים' של תושבי בית שמש באופן שחשף את השסעים העמוקים בחברה הישראלית. גם רשמי ביקורו ושיחותיו עם מתנחלים בעָפְרָה, מצוטטים עד היום בשיח הפנים-מתנחלי כדוגמה לחוסר ההכרה וההבנה של השמאל הציוני למה שהם תופסים כחלוציות.

הספר השני המבוסס על שיחות בעל-פה, ממה עשוי התפוח (כתר, 2018), שונה מאוד מקודמו. ראשית, השיחות הן ברשות היחיד, שיחות שניהל עם שירה חדד, עורכת ספריו האחרונים. על טיבו השונה של הספר תעיד גם כותרת המשנה 'שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים'.

הנה המשל היפה, שנתן לספר את שמו: התפוח, כך עוז, הוא תוצר של 'מים, אדמה, שמש, עץ תפוחים וקצת זבל... אבל הוא לא דומה להם'. כזה הוא גם הסיפור אצל עוז, שמורכב מסך של שיחות, מפגשים והתנסויות, אך הוא שונה מהם. נקל להצביע על האופי השיחני-אוראלי של המשל הזה כמייצג לדרכו של עמוס עוז כאמן הדברים שבעל-פה.

עמוס עוז ושירה חדד, 2018 (ויקימדיה)

עדות נוספת להיותו של עוז 'חי מדבר' היא אותה 'הרצאה אחרונה', שממרחק הזמן ראויה לתואר 'מיתולוגית', שאף היא נדפסה כספר: כל החשבון עוד לא נגמר (כתר, 2019). ההרצאה נישאה במרכז למורשת היהדות של אוניברסיטת תל אביב ב-3 ביוני 2018 כהרצאת סיכום של סדרת הרצאותיו בנושא 'הרעיון הציוני לגווניו'. 

באורח אירוני נפתחה ההרצאה במילים 'האמת היא שאין לי הרבה מה לומר לכם', והמשכה בשטף מרשים, בן 48 דקות, של מילים ומשפטים, בנויים לתלפיות, על הפתרון היחיד בעיניו לסכסוך היהודי-ערבי: פתרון שתי המדינות. את עמדתו השמאל-ציונית נימק עוז במגוון נימוקים משכנעים, שיש בהם, מצד אחד, התנגדות למיליטריזם הכוחני של ישראל ביחסה לפלסטינים, ומצד אחר, שלילה מוחלטת של הפציפיזם ושל החתירה למדינה דו-לאומית כעמדתו של השמאל הרדיקלי. את דבריו ליווה עוז בשלל דוגמאות היסטוריות, משפחתיות ואישיות. בלט במיוחד סיפורו על המפגש עם אינטלקטואל צרפתי-פלסטיני השואף לחזור לליפתא, עיירת הולדתו המדומיינת, שעוז הבהיר לו, ש'זה לא יקרה', כיוון שהוא, הפלסטיני, מחפש במרחב את מה שאבד לו בזמן.

וכך סיפר לאחר ההרצאה עורך הסדרה ומי שעמד בראש המרכז, פרופ' דן לאור: 'כשראיתי את עוז עושה דרכו לבמה מבלי שהחזיק בידיו דפים או ספר כלשהו או אפילו פתק, שאלתי אותו בזהירות האם אין לו הרצאה מוכנה מראש, והוא השיב לי כי הוא יחליט מה לומר רק לאחר שיעלה לבמה' ('רק המוות הוא בלתי הפיך, וגם את זה אני אבדוק עוד מעט: כיצד נולדה 'ההרצאה האחרונה' של עמוס עוז', הארץ, 4 בפברואר 2020). בפועל, היתה זו מעין מתנת פרידה, או צוואה רוחנית-פוליטית, שהביאה לשיא את יכולותיו הרטוריות של עוז כנואם מחונן, ממשיך דרכם של הנואמים הגדולים בימי יוון ורומי.

אך מהו בעצם סוד הקסם של הדברים שבעל-פה שנשא עמוס עוז בכל כך הרבה הזדמנויות? האם זו הזרימה הקולחת, המטפורות והדימויים המקוריים, אוצר המילים הסוגסטיבי, המבנים המהודקים? ושמא מחוות הגוף, תנועות הידיים הרחבות וחיתוך הדיבור האקספרסיבי? התשובה מן הסתם היא: השילוב המדויק בין כל אלה.

בימים הגורליים שעוברים עלינו מאז החלה מלחמת השבעה באוקטובר חסר, כה חסר, קולו הצלול של עמוס עוז, הקול שנתן הסבר והפיח תקווה.

__________________________________________

ד"ר שלמה הרציג היה המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך. הוא חוקר ספרות ומרצה. shlomozo@bezeqint.net

מפה ומשם: בורלא גר כאן, פְּסוּעוֹן, מַפְעֵם ומעלית

א. אבן מקיר: יהודה בורלא

יהודה בורלא (גנזים: אגודת הסופרים העברים)

בשבוע שעבר פרסמנו כאן רשימה על לוחות הזיכרון והכבוד שנקבעו בבתיהם התל-אביביים של יוסל ואודרי ברגנר ושל אליהו גולדנברג. אבישי ליוביץ' מיהר לעדכנני כי לפני כשבועיים נקבע לוח זיכרון חדש ומיוחד במינו לכבודו של הסופר יהודה בורלא ברחוב טאגור 8 ברמת אביב. בורלא, חתן פרס ישראל לספרות (1961) ויו"ר אגודת הסופרים, נולד וגדל בירושלים למשפחה ספרדית מיוחסת, ואכן ביצירתו נתן ביטוי נרחב לעולמם של יהודי המזרח ובשל כך זכה להוקרה רבה. בשנות הארבעים והחמישים הוא גר ברחוב החשמונאים ואחר כך עבר לרמת אביב.

אלא שהסיפור כאן קצת שונה מלוחות הזיכרון הרגילים.

הבית המקורי שבו גר בורלא פשוט נהרס ואינו קיים עוד, יחד עם הריסתו נעלם כמובן גם השלט המקורי שהציבה העירייה.

לוח הזיכרון הישן

כתב לי אבישי, תושב ותיק של השכונה: 

בתחלת רחוב טאגור ברמת אביב, בין הרחובות איינשטיין לאנדרסן, נצבו חמישה בתי שיכון אופיינים לסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה הקודמת. שלט גדול הכריז בגאון 'שיכון לדוגמא'. בשנים האחרונות עבר השיכון תהליך של 'פינוי-בינוי' וחמשת הבניינים פינו את מקומם לשלושה מגדלים – שניים בינוניים ואחד גבוה.   

פניתי לעיריית תל אביב לפני מספר חדשים בזו הלשון: 'על הבית ברחוב טאגור 8 הייתה קבועה לוחית זיכרון המנציחה את הסופר יהודה בורלא. כעת, משהסתיים פרויקט פינוי בינוי, שבמסגרתו נהרסו הבתים בטאגור 10-2, אני מצפה שהעיריה תקבע שוב שלט שיספר משהו בנוסח 'בבית שניצב בעבר בכתובת זו חי ויצר הסופר יהודה בורלא'.

וראו זה פלא, העירייה נענתה לבקשתו והציבה לוח חדש, והנוסח הייחודי הוא 'במקום זה עמד ביתו של הסופר'.

לוח הזיכרון החדש (צילום: אבישי ליוביץ')

ב. על קצה הלשון: פְּסוּעוֹן 

ואם כבר עסקינן במפעלותיה של עיריית תל אביב, הנה עוד מחווה נחמדה שלה לכבוד יום הלשון העברית: ריענון של המילה העברית הנשכחת 'פְּסוּעוֹן', במקום מה שאנו נוהגים לכנות 'שְׁפָּגָאט'. 

מי שחידש את המילה היה צבי נִשְׁרִי, המורה הראשון להתעמלות בגימנסיה העברית הרצליה.

צילום: אסף רותם

בתמונה זו מ-1939 רואים את צבי נשרי ותלמידי הכיתה השישית בגימנסיה בשיעור התעמלות, עוד דקה והם כולם יעשו פסועון...

אוסף ביתמונה (ויקימדיה)

ג. אַ מחייה

אני מודה שתמיד התקשיתי להגות את המילה הזו 'דֶפִיבְּרִילָטוֹר' (Defibrillator), לא ידעתי אם זה דֶפִי או דֶפִּי (בדגש)... 

פעם קראו לזה סתם 'מכונת החייאה', והנה נמצאה סוף סוף המילה העברית ההולמת (תרתי משמע): מַפְעֵם. 

כמה יפה ומפעים.

צילום: ל"ד

דפיברילטור בשמו הקודם 'עמדת החייאה' (צילום: יורם שובל, ויקימדיה)

בצירוף מקרים הגיעה לשולחן המערכת תמונה זו מתחנת הרכבת בת גלים בחיפה, שיש בה אם תרצו חדש וישן, מדע ומסורת: עמדת החיאה ועמדת תפילין. יבחר כל אחד את העמדה שמתאימה לו...

צילום: אבי בלדי

ד. אז כמה נכנסים למעלית?

צילום: טובה הרצל

בבית אנה טיכו בירושלים לא סגורים על המספר המקסימלי של נוסעים במעלית.

גרטה וולף-קְרָאקַאוֶר מציירת את עמק יזרעאל

גרטה וולף-קראקאור, ליטוגרפיות המתארות את נופי עמק יזרעאל, 1927 (בבית המחבר בירושלים)
הקלקה על האיור תגדיל אותו

מאת אילן אזרחי 

שש ליטוגרפיות של הציירת גרטה וולף-קְרָאקַאוֶר (1970-1890,Wolf-Krakauer) תלויות על קיר בביתי ויש להן קשר מעניין עם פילנתרופיה ציונית. זהו סיפורן.

לפני שנים, כאשר סיימתי למיין את עיזבונם העשיר של פפיטה ויהודה האזרחי, עליהם כתבתי לימים את ספרי כאב תהומי ועונג עילאי: פפיטה ויהודה האזרחי (כרמל, 2022; וראו במאמרי 'כצל עובר: רומן נשכח מאת יהודה האזרחי', בלוג עונג שבת, 4 בפברואר 2022), מצאתי בין אלפי הספרים ויצירות האמנות קלסר קרטון גדול המיועד בדרך כלל לכרזות. בתוך הקלסר היו שש ליטוגרפיות בגודל של 40X30 ס"מ כל אחת, ובנוסף שתי כרזות באותו גודל עם הסברים על התמונות. הראשונה כללה תיאור של כל אחת מהן לפי הפירוט הבא: 'אהלים בבית-אלפא', 'מעל פני בית-אלפא', 'עמק יזרעאל', 'נהלל', 'שקמה בתל-יוסף', 'גן הילדים בנהלל', ומתחת נכתב כי 'הלשכה הראשית של קרן-היסוד תמציא בחפץ לב לכל דורש ידיעות על עמק יזרעאל ועל בנין הארץ בכלל'.  

דברי ההסבר על שש הליטוגרפיות

בכרזה השנייה נדפס הסבר יותר מפורט, בעברית ובאנגלית, על ייעודן של הליטוגרפיות: 

קרן-היסוד לבנין ארץ ישראל שולחת בזה לכב'[ודו / כבודה] שש תמונות ליטוגרפיות בצבעים מן המקור מאת גריתה וולף-קרקאור (כך!). תמונות ממושבי קרן-היסוד בעמק יזרעאל. 

האלבום הזה נדפס בשלשת אלפים אכסמפלרים תחת השגחתה של הצירת עצמה במכון הליטוגרפי 'גרפיקה' ירושלים תרפ"ז

והנה הן התמונות במבט מקרוב:

1. אהלים בבית אלפא

2. מעל פני בית אלפא

3. עמק יזרעאל

4. נהלל

5. שקמה בתל יוסף

6. גן הילדים בנהלל

מה היה הקשר בין התמונות היפות של העמק בשנת 1927 לבין קרן היסוד?

פניתי בשאלה זו למנכ"ל קרן היסוד באותה עת גד בן-ארי. הוא לא הכיר את התמונות ולא את הרקע למיזם גיוס הכספים שהתמונות נקשרו בו, אך התלהב והציע לי למסגרן ולהציגן כתערוכה זמנית במשרדי הקרן השוכנים בחצר המוסדות הלאומיים (בקצה רחוב קק"ל שבו אני גר). לאחר מספר חודשים חזרו התמונות הממוסגרות לרשותי ונתלו אחר כבוד בביתי.

חזית בניין קרן היסוד בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים (צילום: Yagasi; ויקימדיה)

מי הייתה הציירת גרטה וולף-קראקאור ומה הייתה מטרת סדרת הליטוגרפיות?

גרטה וולף-קראקאור (רחוב משלה)

גרטה וולף-קראקאור איננה דמות אלמונית בתרבות הארץ-ישראלית. היא הייתה ציירת ואמנית רב-תחומית בעלת הישגים רבים. היא נולדה ב-1890 במורביה ועברה כילדה לווינה, שם למדה בהמשך אמנות ונחשפה לזרמי התרבות והמחשבה המודרניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה פעילה בחוגי האמנות בווינה ואף הציגה במספר תערוכות טרם עלייתה לארץ. היא הייתה קרובה לזיגמונד פרויד ולאלפרד אדלר, ועם אדלר עבדה בשילוב אמנות במסגרת תראפויטית. אחרי המלחמה השתלבה גרטה וולף במעגלי התרבות של 'וינה האדומה' והסוציאליסטית, ובשנת 1919 נישאה לבן גילה הצייר והאדריכל לאופולד קְרָאקַַַַאוֶר (1954-1890).

בשנת 1924, בהפרש של כמה חודשים, עלו בני הזוג לארץ והשתקעו בירושלים. יחד עם גרטה הגיעה גם בתם טרודה, לימים הארכיאולוגית טרודה דותן. בארץ לא הצליחה גרטה לקדם את הקריירה האמנותית העצמאית והמבטיחה שהייתה לה בווינה. היא המשיכה לנסוע לאירופה ככל שיכלה כדי לשמר את הקשרים האמנותיים שיצרה שם, עד שלא ניתן היה יותר לעשות זאת. בארץ עבדה לפרנסתה במיזמים שונים עבור המוסדות הציוניים, ובהם קק"ל וקרן היסוד, וב-1927, כפי שראינו, יצרה בהזמנת קרן היסוד את הדפסי האבן שמהם הודפסו שש הליטוגרפיות שנשלחו לתורמים ציוניים. ידה הייתה בתחומים משיקים: היא הקימה והפעילה תיאטרון בובות, איירה בעיתונים ובספרי ילדים ונתנה שיעורים פרטיים באמנות. במקביל נסקה הקריירה האדריכלית של בן-זוגה, אך היא לא זכתה לתשומת הלב ולהערכה שהייתה ראויה להן, בוודאי בהשוואה לגברים בני דורה. עוול זה תוקן בעבודת הדוקטורט של סמדר שפי, 'מווינה לירושלים: הדיוקנאות הנשכחים של גרטה וולף קרקואר'. ב-2018 אצרה שפי תערוכה מרשימה במוזיאון עין חרוד ובה הוצג מבחר מעבודותיה.

בסרטון הקצרצר הזה מתארת סמדר שפי את דמותה הנשכחת של גרטה:

 

כאמור, שש הליטוגרפיות נשלחו לתורמים של 'קרן היסוד'. מהי 'קרן' זו אשר שמה מונצח בשלטי רחוב רבים בערי ישראל ומדוע הקרן נזקקה לתמונות הללו? 

'קרן היסוד' נוסדה בוועידת ההסתדרות הציונית העולמית בלונדון ב-1920, לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה וכהמשך לתנופה שהביאה עימה הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים. היא נועדה לשמש זרוע לגיוס כספים כדי לממן את פעילותה של התנועה הציונית ואת מיזמי העלייה וההתיישבות בארץ. בשנים הראשונות משרדי הקרן היו בלונדון, וב-1926 הם עברו לירושלים. רבים ביננו זוכרים את שמה של הקרן גם בזכות השלטים הישנים שהיו בכל רחבי הארץ והפנו ליישובים כפריים.

אתר קרן היסוד

רחוב קרן היסוד בירושלים (צילום: אילן אזרחי)

גיוס כספים לרעיון הציוני בשנות העשרים של המאה הקודמת לא היה עניין פשוט או קל. כבר אז היה ידוע כי המקור העיקרי להתרמה היו יהודי ארצות הברית. אולם הקהילה היהודית האמריקאית, שהלכה והתעצמה, הייתה ככלל רחוקה מן המפעל הציוני ועסקה בעיקר בהתבססותה שלה בארץ החדשה עם סיומם של גלי ההגירה הגדולים בעקבות חוק ההגירה של 1924. אומנם שליחים מארץ ישראל יצאו תדיר למסעות גיוס כספים בקהילות אמריקה, אבל הצלחתם לא הייתה גדולה. הם לא באמת הכירו את אמריקה, הם לא תמיד דיברו אנגלית טובה, ועיקר הקשר שלהם היה עם יהודים שהיגרו לאמריקה מאותם מקומות אותם הם עצמם עזבו. ראשי התנועה הציונית חיפשו אפוא דרכים יצירתיות לייצוג הרוח החלוצית בקרב הבורגנות היהודית האמריקאית, אלה שכבר הצליחו לצבור הון ולהתבסס ואצלם היה הכסף הגדול שנדרש לפיתוח הארץ.

'מפת ארץ ישראל ממעוף הצפור' בהוצאת קרן היסוד, 1931 (ויקימדיה)

הליטוגרפיות הללו הן רק דוגמא אחת מני רבות לדרכים היצירתיות שנוסו כדי לגייס כספים. לא ידוע מה היה הסכום המינימלי שזיכה את התורמים במתנה זו, וכמה מ-3,000 העותקים אכן הגיעו ליעדם המקורי (עובדה שעותק אחד הגיע אליי 😊). אפשר להניח כי מי שתרם סכום משמעותי קיבל את התמונות כתמורה סמלית. מן הסתם, התורמים תלו את התמונות בבתיהם וכך יכלו גם אורחיהם להתרשם ולהפיץ את בשורת הציונות בקרב קהלים נוספים. יהודים באמריקה נחשפו באותן שנים לדמות החלוץ העברי והוקסמו ממנה. החלוץ היה דמות אידילית וסוג של הגשמת החלום (אפילו החלום האמריקני): חסון, יצרני, אמיץ, איש הסְפר החקלאי ועוד שלל דימויים שעזרו בפתיחת כיסיהם של הקפיטליסטים היהודים החדשים באמריקה.  

כרזה של קרן היסוד באנגלית וביידיש ובמרכזה חלוץ הבונה את הארץ, שנות הארבעים (ויקימדיה)

הסכומים שגויסו אף פעם לא הספיקו, ובפרט שיהודי המערב שלא היו חברים רשמיים בארגונים הציוניים השונים נותרו מחוץ למעגל ההתרמות. השלב הבא בבניית מערכת גיוס הכספים היה הפרויקט הגדול של חיים וייצמן: הקמת הסוכנות היהודית לארץ ישראל ב-1929. הסוכנות פִּתחה יכולות של גיוס כספים רחבות בהרבה מן התנועה הציונית. קרן היסוד השתלבה בעבודת הסוכנות, הקימה מעל 900 יישובים עירוניים וכפריים, סייעה להקמת האוניברסיטה העברית, תאגידים כלכליים, ומוסדות תרבות. משרדי קרן היסוד מוקמו בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים, סמוך למשרדיה של קק"ל ושל הסוכנות היהודית. זו הייתה הממשלה שבדרך. לאחר הקמת המדינה, הפכה קרן היסוד לזרוע רשמית של הסוכנות היהודית לגיוס כספים ברחבי העולם, למעט ארצות הברית שבה פועלות פדרציות יהודיות כמערכת ייחודית לגיוס כספים. 

מבט מלמעלה על חצר המוסדות הלאומיים בירושלים. מימין: קק"ל, במרכז: הסוכנות היהודית, משמאל: קרן היסוד
(צילום: חגי אגמון-שניר, ויקימדיה)

ובחזרה לליטוגרפיות. מבין שש התמונות, האהובה עלי ביותר היא זו של גן הילדים בנהלל (למעלה, מס' 6). בתמונה רואים שמונה ילדים יושבים לבדם סביב שולחן אוכל, ללא מבוגר שישגיח עליהם. הם נראים טוב. בריאים, יפים וחסונים. כאלה שלכשיגדלו יהיו דור ההמשך של הוריהם החלוצים במולדת החדשה.

מושב נהלל, מושב העובדים הראשון בארץ, תוכנן על ידי גדול האדריכלים הציוניים, ריכרד קאופמן, שתכנן בין היתר את שכונת רחביה בה אני מתגורר ובה התגוררו גם לאופולד וגרטה. למען הדיוק, הם לא התגוררו בחלק השכונה שאותו תכנן קאופמן, אלא בהרחבה מאוחרת יותר, אבל המשפחות היו בלי ספק מאותו רקע. לאופולד קראקאור גם תכנן את אחד הבתים הידועים ברחביה: בית בונם, בפינת הרחובות רמב"ן וארלוזורוב, שם שוכן היום סניף רחביה של בנק לאומי.

בית בונם (צילום: אילן אזרחי)

צילום: דוד אסף

לפני כמה חודשים הוצגה במוזיאון מגדל דוד בירושלים תערוכה יפה בשם 'אסכולת ירושלים', העוסקת באמנות ירושלמית בראשית המאה העשרים. בביקורי שם שמחתי לגלות כי גרטה וולף-קראקאור זכתה סוף סוף לחשיפה משמעותית. קיר אחד הציג מקבץ דיוקנאות שציירה במשך השנים. הדיוקן בצד ימין למטה הוא של בתה טרודה אוחזת בבובה, ובצד שמאל, באמצע, דיוקן בעלה לאופולד. 

דיוקנאות שציירה גרטה וולף-קראקאור

טרודה ובובתה

בהמשך התערוכה הוצגו מריונטות מתאטרון הבובות שייסדה גרטה בירושלים:

המריונטות של גרטה וולף-קראקאור

נותרתי עם השאלה: כיצד הגיעו התמונות לידי פפיטה ויהודה האזרחי? אין לי תשובה חד-משמעית לכך. יהודה היה מבקר האמנות של עיתון מעריב בשנות החמישים והשישים וייתכן שקיבל את התמונות מן הציירת בתוקף תפקידו, ואולי סתם הכירו מהשכונה...

מצבת קבורתו של לאופולד קראקאור בהר המנוחות, מן הסלע צומח צבר (צילום: דוד אסף)

____________________________

ד"ר אילן אזרחי הוא איש חינוך ירושלמי, חוקר ופעיל קהילתי. לאחרונה ראה אור ספרו השליחה (הוצאת כהל) ezrachi.elan@gmail.com

אבן מקיר תזעק: מלחמת יום העצמאות, ברגנר וגולדנברג

א. מלחמת יום העצמאות

בישראל, לצערנו, ההיסטוריה מתחלקת על פי המלחמות שבני דור זה או אחר השתתפו בהן או חוו אותן. 

טל סגל ביקר באנדרטת עוצבת אגרוף ורומח (חטיבה 27) סמוך לצומת גבעת כ״ח והופתע לגלות שיש מלחמה שעליה לא סיפרו לנו – 'מלחמת יום העצמאות'. מעניין כמה ימים נמשכה מלחמה זו... 

עוצבת אגרוף ורומח – חטיבת המילואים הראשונה של חיל השריון – הוקמה ב-1952, כארבע שנים אחרי מלחמת [יום] העצמאות. 

צילומים: טל סגל

ב. יוסל ואודרי ברגנר

יוסל ואודרי ברגנר בסטודיו, 1966 (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית; ויקימדיה)

כשישים שנה (משנת 1957, עת עברו מצפת לתל אביב) חיו יחד בני הזוג יוסל ואודרי ברגנר בבית המט ליפול ברחוב ביל"ו 30 בתל אביב. כאן אירחו ועבדו, יצרו וציירו. כאן היה הסטודיו של יוסל, צייר אהוב, איש רֵעים וחתן פרס ישראל לאמנות (1980), וממנו נבעו מאות, ושמא אלפי, ציוריו ופומפיותיו.

שלוש שנים לאחר מותה של רעייתו אודרי בגיל 95 – מאיירת וציירת מוכשרת בפני עצמה, וגם סופרת ומעצבת אופנה – הציבה העירייה שלט לזכרם ולכבודם בפתח ביתם.

צילומים: איתמר לויתן

כבוד לעיריית תל אביב על מפעל ההנצחה הייחודי והחשוב שלה!

ג. אליהו גולדנברג

צילום: איתמר לויתן

שלט הנצחה חדש הוצב לפני כחצי שנה גם ברחוב הנביאים 34 בתל אביב, בביתו לשעבר של השחקן, הבמאי והקריין אליהו גולדנברג.

את אליהו גולדנברג רק מעטים זוכרים, ואם כבר זוכרים אז יודעים לציין שהוא היה אביו של הבדרן המנוח דודו טופז. אבל אליהו גולדנברג היה הרבה יותר מ'אבא של'. 

הוא התחיל את הקריירה שלו בניהולה האמנותי של להקת הבריגדה 'מעין זה', אך את שמו קנה בעיקר בזכות היותו אמן הדקלום האמנותי שידע להקהיל קהילות ברבים יחד עם שני השמוליקים (שמואל רודנסקי ושמוליק סגל), שקראו ושיחקו ביחד ולחוד קטעים מהקלסיקה היהודית בעברית וביידיש. מקצוע זה של 'אמנות הדיבור', כלומר הקראה אמנותית של מונולוגים או סיפורים, כבר נעלם כמעט לגמרי ונבלע בתוך אמנות התיאטרון, אבל עד לפני כשנות דור הוא עמד בזכות עצמו.

כדי להמחיש את מקומה של הקרינות האמנותית בדור הקודם די אם נביא לדוגמה את תוכנית הרדיו היומית פרקי היום בתנ"ך, ששודרה בקול ירושלים ואחר כך בקול ישראל למן שנת 1945 ועד שנות השבעים, ובמסגרתה נקראו בכל יום שני פרקי תנ"ך. סוד הקסם של תוכנית זו היה בקריאתם המיוחדת והמוטעמת של קריינים כמו משה חובב, שלמה ברטונוב, עמיקם גורביץ או יוסף רוזן, שנתנו בקריאתם משמעות וטעם לפסוקים העתיקים. ככל שידוע לי, השריד היחיד מאותה תוכנית – שיש לקוות כי היא שמורה בשלמותה בארכיון רשות השידור – הוא הקריאה היומית של פסוקי 'שמע ישראל' מפי משה חובב, כל יום ברשת ב' לפני החדשות של שש בבוקר (שריד נוסף הוא קריאת פסוקי חזון העצמות היבשות מיחזקאל בבוקר יום העצמאות).

אבל לא רק תנ"ך. בעולם דוברי היידיש היה סוג זה של קריינות טקסטים ספרותיים בפני קהל סוג נפוץ ואהוב של בילוי תרבותי, עוד במזרח אירופה. לערבי ההקראה הללו קראו 'נשף ספרותי' והרפרטואר כלל תמיד קטעים מסיפוריהם של שלושת הקלאסיקונים: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם. גם הנוהג שמשוררים וסופרים קוראים מיצירתם היה רווח, אף כי לא כל סופר או משורר ניחן בקול ערב ובוודאי לא ביכולות תיאטרליות. אחד הקריינים האמנותיים האהובים ביידיש היה לייבו לוין (1983-1914), שגם הלחין וביצע שירי משוררים. לייבו עלה לארץ ב-1972 והמשיך להופיע, אך מטבע הדברים קהל המעוניינים כבר היה מצומצם.

ערבי הקראה ודקלום רווחו בשנות החמישים והשישים גם בקרב דוברי העברית בישראל, ואליהו גולדנברג היה אחד ה'מאסטרים' בשתי השפות. שלום עליכם, י"ל פרץ וש"י עגנון, ביאליק, איציק מאנגר, אלתרמן ועוד הרבה – אלה היו החומרים של הקריינים, שלוו גם במעין מערכונים, באילתורים ובקטעי נגינה.

רפרטואר ההקראות של אליהו גולדנברג, 1950 (דמקה; ויקיפדיה)

ילד הייתי בשנות השישים, כשהוריי נסעו פעם (אולי היה זה בסוכות, כבר איני זוכר) לחופשה בבית ההבראה במושב השיתופי ניר עציון שעל הכרמל. באחד הערבים נגררתי אחריהם לתכנית האמנותית שנערכה באולם המופעים של בית ההבראה. זה היה ערב שכולו אליהו גולדנברג והוא נחרט בזיכרוני. אני זוכר שקרא כמה סיפורים קצרים של שלום עליכם – זו הייתה מן הסתם הפעם הראשונה ששמעתי את שמו של אותו סופר – ואני זוכר היטב את הנאתם העצומה של הוריי ושל המאזינים האחרים. אני כמובן השתעממתי כהוגן. היו ימים...

חובבי אמנות הדיבור מוזמנים לערבי פרידה מאליהו גולדנברג, 1967
(הארכיון העירוני תל אביב-יפו; הספרייה הלאומית)