ברוך הבא: מוסררה החיננית

כתב וצילם ברוך גיאן

שכונת 'מוּסְרַרָה' שבצפון-מזרח ירושלים מוכרת לכל ירושלמי, וגם מחוץ לירושלים יצא שמעה. אם תשאלו סתם ירושלמי היכן נמצאת שכונת 'מורשה' – שמה העברי הרשמי של השכונה – ספק אם הוא יידע על מה אתם מדברים...

מספרו של דוד קרויאנקר על מוסררה (יד יצחק בן צבי וכתר, 2000) למדנו שפירוש השם מוסררה (או מצרארה) הוא חיננית. ואכן, זו שכונה חיננית עם בתים מקסימים וסמטאות 'ירושלמיות' אמתיות. שכונת עוני, שעד מלחמת ששת הימים סבלה ממיקום גרוע במיוחד על קו הגבול העירוני ונוכח 'שטח ההפקר' עם הירדנים. אחרי 1967 התפרסמה השכונה כמקום גידולם של מנהיגי תנועת 'הפנתרים השחורים', ואילו עתה, בשל קרבתה לשכונת מאה שערים, היא עוברת תהליכי התחרדות.

ראשיתה של השכונה בשלהי המאה ה-19, בבתים שבנו ערביים – מוסלמים ונוצרים כאחד – שיצאו אף הם מחומות העיר העתיקה. בין בני המשפחות הערביות המפורסמות שהקימו שם את בתיהם – מוסא עלאמי, עארף אל עארף ותאופיק כנען. בתקופת המנדט קבעו בה גם משפחות יהודיות את ביתן, ובהם היו גם רחל וצבי שוורץ ובנותיהם רות [דיין] וראומה [וייצמן]. במלחמת העצמאות נמלטו התושבים הערבים מבתיהם ואת מקומם תפסו עולים חדשים.

ב-30 בנובמבר 1949 כרעו משה דיין (מפקד חטיבת עציוני) ועבדאללה א-תל (מפקד הלגיון הירדני בירושלים) באחד מהבתים הנטושים של השכונה וסימנו על מפה בקנה מידה של 20,000 (שלימים תאוחסן בכספת נעולה בארמון הנציב), כל אחד בצבע שונה, את העמדות בהן החזיקו שני הצדדים. כך סומן קו הגבול בין ירדן לבין ישראל, המכונה 'הקו העירוני'. הסימון במרקרים הצבעוניים היה כה עבה עד כי כיסה בתים ורחובות, ולכן היו במשך השנים טענות ומענות בין הישראלים לירדנים באשר לבעלות על שטחים מסוימים, ומה מותר ומה אסור לעשות מתחת לעובי הקו.

סימון הקו העירוני (דיין מזוהה לפי הרטייה; א-תל כנראה ראשון משמאל עם הכפייה)

'הקו העירוני' – רחוב שבטי ישראל, בין מוסררה למגרש הרוסים
המגדל ברקע שייך לבית החולים האיטלקי (היום משרד החינוך)


כאמור, לבתים הנטושים נכנסו עולים חדשים, רובם ממרוקו ומיעוטם מעיראק ומפרס. לא פעם אכלסו כמה משפחות בית אחד וכך התפתחה מצוקה כלכלית וחברתית קשה בשכונה והיא שהצמיחה בראשית שנות השבעים את תנועת הפנתרים השחורים.

יצאתי לשכונה שהיוותה את בסיס האם של תנועת המחאה, שגולדה מאיר לא ידעה איך 'לאכול'. ב-13 באפריל 1971 נפגשו חמישה ממנהיגי הפנתרים עם גולדה, ובעקבות הפגישה היא אמרה במסיבת עיתונאים את המשפט האומלל 'הם לא נחמדים', שמאז נכנס להיסטוריה ולפולקלור.

יונתן גפן, 'הצד הרביעי של המטבע', מעריב, 28 במאי 1971

הרחוב הראשי של השכונה נקרא רחוב הע"ח (על שם 78 חללי 'שיירת הדסה', שנטבחו באפריל 1948 בשיח ג'אראח בדרכם לבית החולים הדסה שבהר הצופים), אך לצדו יש כמה רחובות שקיבלו שמות 'מלמטה', ביזמה פרטית של קבוצת 'מוסללה' ובשיתוף המנהל הקהילתי. כזו היא הסמטה שמנציחה את האמירה האומללה של גולדה, וכזהו רחוב 'הפנתרים השחורים'.





קוֹקוֹ דרעי היה ממייסדי הפנתרים, יחד עם צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו וראובן אברגיל ונוספים. בימים אלו קוקו יוזם פעילות אמנותית חברתית בשולי מוסררה לרגלי מלון נוטרדאם. בסוכת האבטיחים שתקום מול שער שכם מקווים קוקו וחבריו לחזור אל הפסטורליה של שנות השבעים והשמונים. אז, בלילות הקיץ החמים, נפגשו יהודים וערבים באין מפריע בבאסטות שנפרשו בשטח הריק והעצום אל מול שער שכם. אכלו אבטיחים קרים ובייגל טרי עם זעתר (בנייר עיתון) ושתו בירה קרה. עד שבאה האינתיפאדה הראשונה הארורה והרסה את הכל...

אז 'קוקו קורא לך!' בואו לבאסטת האבטיחים שלו מול חומות העיר העתיקה...

(בינתיים כבר פורקה הבאסטה)

כאן תקום הבאסטה של קוקו

ולקינוח, עוד כמה תמונות מן השכונה החיננית.

מרק טוויין, ג'רום ג'רום וא"א מילן בשידור חי (וגם טשרניחובסקי ושלונסקי)

אם האינטרנט נוצר בשביל דברים כאלה – דיינו.

א. מרק טוויין

מרק טוויין, 1906

מי היה מאמין שאפשר יהיה לראות את מרק טוויין (1910-1835), פנים אל פנים?

ב-1909, שנה לפני שנפטר, צילם אותו ידידו הממציא המפורסם תומס אדיסון(!) וזה מה ששרד:

ב. ג'רום קלפקה ג'רום

ואם כבר בסופרים דגולים עסקינן הנה סרטון קצרצר, וככל הנראה היחיד ששרד, ובו צולם ג'רום ק' ג'רום (1927-1859), המחבר הגאוני של 'שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)' מקבל פרס בעיירת הולדתו וולסל (Walsall) שבמערב אנגליה.

וכך נראה הבית היום:

ג. אלן אלכסנדר מילן

אלן אלכסנדר מילן, בנו כריסטוף והבובה של פו

והנה סופר בריטי דגול אחר – אלן אלכסנדר מילן (1956-1882), אביו מולידו של 'פו הדב'. כאן אפשר לשמוע אותו – חבל שלא לראות – קורא פרק מספרו הנודע. השנה היא 1929:

ד. שאול טשרניחובסקי ואברהם שלונסקי

שאול טשרניחובסקי (1943-1875)

ומשהו משלנו. אמנם את הסרטון הבא כבר הבאתי בעונ"ש בעבר, אבל אין סיבה שלא לחזור על דברים מוצלחים. אפשר לראות כאן את שאול טשרניחובסקי – שדומה באופן מוזר למרק טוויין – בהקלטה משנת 1934. טשרניחובסקי מדבר על שלילת הגלות וחשיבות השיבה אל השפה העברית. ההקלטה של שלונסקי היא מ-1938.

פרנסות של יהודים: 280 בעיות ומחלות

הרב משה ברששת פיצח כנראה את הנוסחא הסודית של רבי המכר.

ל'ספר הישועות השלם' – אוסף של סגולות שליקט וערך – הוא קרא מראש 'רב מכר'. בכך אין הוא שונה מהוצאות הספרים החילוניות, שנוטות להכריז על ספר 'רב מכר' עוד טרם נמכר אפילו עותק אחד ממנו.

מה שיפה בספר הישועות הוא דף ה'הבהרה' הבא, שמספר על הנסים הגלויים שאירעו לספר עצמו:

למרות כותרת המשנה 'רופא חינם', הספר אינו מחולק בחינם אלא עולה 20 ש"ח. אבל אם להאמין למה שכתוב במבוא, ההשקעה מוצדקת והתשואה והתשועה – מי ישורנה.

במבוא מוסבר כי בניגוד לספרי סגולות קודמים שמציעים תרופות קשות להשגה (כגון 'אבן בטן עטלף שנולד בחודש ניסן' !!!), ספר זה מבוסס על 'עקרונות מהפכניים וחדשים'. כאן לא ישלחו אותך לפשפש בבטנם של עטלפים שנולדו בחודש מסוים, אלא יציעו פתרונות הוליסטיים, 'ישימים וקלים להכנה'.

אבל מה ששימח אותי במיוחד היה שבארגז התרופות של המוכר יש לא רק פתרונות לעין הרע וכישופים, אין אונות, דיכאון ושאר מרעין בישין, אלא לעוד '280' (!) בעיות ומחלות', שכולן מסודרות על פי הא"ב.

כל זה הזכיר לי את הפרק המצחיק עד דמעות שפותח את הספר המופלא 'שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)' של ג'רום ק' ג'רום. בפרק זה מגלה המחבר, אגב עיון נמרץ באנציקלופדיה של מחלות, כי על פי הסימפטומים של כל מחלה הוא עצמו לוקה בכולן, חוץ מעווית הרחם...

ג'רום כתב את ספרו בשנת 1889, ולא יכול היה לרוץ לאינטרנט ולגלוש ב'אתר הישועות הקדוש'. הוא הסתפק אפוא בשייט על התמזה, ואיכשהו הכל הסתדר.

הנה סיפור המחלות של ג'רום, בתרגומו הנפלא של יאיר בורלא (תשל"ב, עמ' 15-14):



ג'רום מעיין בספר המחלות. איור של א' פרדריקס (A. Frederics) מתוך המהדורה הראשונה, 1889 
(הספר באנגלית זמין בפרויקט גוטנברג)

ארבעה עשורים לאחר מכן, בשנת 1934, פרסם רוברט גרייבס את ספר המופת שלו 'אני, קלאודיוס' – רומן היסטורי מדהים ומשעשע על חיי הקיסרים הראשונים של רומא, מסופר כביכול מפיו של הקיסר קלאודיוס, שסוד הישרדותו טמון היה בחולשותיו (גמגום, צליעה וחולניות כללית).

גרייבס – ממש כמו ג'רום לפניו – תיאר את גופו של קלאודיוס כ'שדה קרב של מחלות'. הסיבה שהוא נשאר בחיים היא פשוט משום שהמחלות לא הצליחו להסכים ביניהן מי תהרוג אותו. הוא מתנחם בכך שלפחות לא סבל מדליפת שתן...

רוברט גרייבס, אני קלאודיוס, תרגם אביעד שטיר, ידיעות ספרים, 2010

(תודה לנעם נדב)

גלגוליו של מכתב (ט): מכתבים מצה"ל

רשימות נוספות בסדרה

א. על 'מכתב מאמא' של אלתרמן ומשהו על המלחין שמואל פרשקו

ב. 'מכתב לאמא', וגם לאבא ולאלוהים

ג. 'מכתב מבן לאמא'

ד. 'מאבא קבלו נא אגרת'

ה. 'שנינו מחכים' ומשהו על השם אורי

ו. אביך מת, אמך חולה...

ז. החייל הגידם כותב לאמא

ח. תהבהב לה האש בכירה

י. הדור הבא

מאת דן אלמגור ודוד אסף

_________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות, מורחבות ומעודכנות, בספרי אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת מאגנס, 2026). פרטים נוספים, פרק לדוגמה ואפשרויות רכישה ומשלוח – כאן.

____________________________________________________________________

גלגולי ה'מכתב לאמא' וה'מכתב מאמא', אחריהם עקבנו ברשימות קודמות, לא הסתיימו. עתה הגענו לשנות המדינה והנה מתברר שכמעט בכל עשור אנו מוצאים וריאציה לשיר קלאסי זה.

מטבע הדברים, וכפי שראינו גם ברשימות קודמות, מכתבים רבים נשלחים מהחייל המשרת בצבא – יהיה זה בעל, בן, או אהוב. ואכן, צה"ל ומלחמות ישראל הרבות הניבו לצערנו גם יבול נאה של מכתבים מסוג זה.

הנה כמה מהם.

א. 'מכתב של טירונית' ו'מכתב לסבתא'

טירוניות בבה"ד 12 (צריפין), 1954

בשנת 1963 חיבר דן אלמגור שיר שנקרא 'מכתב של טירונית' על פי הלחן של שמואל פרשקו (נדפס ב'טור דני טרדני', מעריב לנוער, 30 ביולי 1963). זהו מכתב לאמא, שכותבת טירונית בת ליוצאי תימן מבסיס הקליטה והמיון (שבאותם ימים קראו לו 'קֶלֶט').

בשיר יש הד לקיפוח העדתי אך בעיקר פמיניזם מוקדם המתכתב עם חלומו של בן-גוריון לרמטכ"ל תימני. הטירונית בת השבועיים כבר מתכננת להיות הרמטכ"לית הראשונה מן העדה...



לימים נדפס השיר גם בשירון 'שירים במדים', שצורף לעיתון מעריב ביום העצמאות 1964, ואחר כך בספר שושנת תימן: בני תימן בזמר העברי, בעריכת דן אלמגור, עמותת אעלה בתמר, תשס"ט, עמ' 146.

הרמז ליעל דיין – בתו של מי שהיה הרמטכ"ל משה דיין – מתייחס לספרה החושפני 'פנים חדשות במראה', שנכתב תחילה באנגלית ואחר כך תורגם לעברית (1959), ובו תיארה את הווי חייהן של טירוניות בצה"ל.

לימים שולב שיר זה בצורה שונה במחזמר 'ילדי הכרך' (1982), שכתב דן אלמגור במלאת מאה שנה לעלייתם של יהודי תימן לארץ ישראל. השיר המחודש נקרא 'מכתב לסבתא בשעריים' – היא שכונת התימנים המפורסמת ברחובות – והלחין אותו אלדד שרים. השיר הותאם לזמנו, ובן-גוריון, שחלם על רמטכ"ל תימני, הוחלף בראש הממשלה של אותם ימים – מנחם בגין...

בשיר יש יסודות של זעם ומחאה, ואכן דינה גולן שהשתתפה בהצגה (לצד ניסים גרמה, רחלי חיים, עדנה גורן, איציק ונתנאל עוקב) שרה אותו בעצמה רבה. דינה גולן, שהחלה את הקריירה המוסיקלית הארוכה שלה ב'האחיות שמר' ושיחקה במחזות זמר רבים, נפטרה לפני שנה (יוני 2011).

הנה הביצוע שלה, נר לזכרה:

(הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כינרת זמורה-ביתן, 2012, עמ' 209)

דינה גולן (2011-1946)

ב. 'מכתב מאבא'

הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) בשיחה עם חיילי מילואים במלחמת יום כיפור (צילום: דובר צה"ל)

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. אלפי אבות ישראלים גויסו לצבא ובמשך חודשים ארוכים שירתו הרחק מן הבית, בצפון ובדרום, ובעיקר בחצי האי סיני ובצדה המערבי של תעלת סואץ, אזור שכונה אז 'אפריקה'.

דן אלמגור חיבר אז נוסח נוסף של 'מכתב לאמא', שביטא את רוח התקופה – אך הפעם היה זה 'מכתב מאבא'. באותם ימים לא ידע אלמגור שברפרטואר הזמר העברי כבר היה קיים 'מכתב מאבא', השיר מימי הבריגדה, שבו עסקנו ברשימה קודמת. שירו של דן אלמגור נדפס לראשונה בעיתון 'מעריב', בתאריך 17 באוקטובר 1973:

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כינרת זמורה-ביתן, 2012, עמ' 163

יעקב טימן, שהיה הראשון לשיר את 'מכתב מאמא' המקורי בתיאטרון 'המטאטא', היה אמור לשיר גם את 'מכתב מאבא', אך בשל מחלתו נבצר ממנו הדבר. הכבוד הועבר לשחקן האהוב רפאל קלצ'קין ששר אותו באחת מתכניות הטלוויזיה ששודרו בימי מלחמת יום כיפור. לא הצלחנו לאתר את ההקלטה עם קלצ'קין, ובמקומה הנה שני תחליפים.

תחילה הנה לוליק שר את הבית הראשון של 'מכתב מאבא' (ואחריו שר שלמה ארצי את 'מכתב לגיורא' של יורם טהרלב ויוחנן זראי), ההקלטה מהתכנית 'טוב לשמור על קשר' ששודרה בערוץ הראשון בימי המלחמה.



וכאן שר גיא שגיא (בנה של אופירה גלוסקא) את 'מכתב מאבא' המלא.



ג. 'שלחי לי תחתונים וגופיות'

חיילי צה"ל מוצאים מסתור בדיונות של סיני בימי מלחמת יום כיפור

כל מי שהיה כאן בראשית שנות השבעים, בימים שלאחר מלחמת יום כיפור, ובמיוחד מי שהיה אז חייל קרבי בסיני (כמוני), לא ישכח את השיר מרומם הרוח 'אין לך מה לדאוג' שחיברה תלמה אליגון-רוז, הלחין קובי אושרת, ושר עוזי פוקס, שהיה סולן להקת 'עוזי והסגנונות'.

השיר, שחובר בראשית 1974 (ונכלל בתקליטו הראשון של עוזי פוקס, 'כן, כן', שיצא באותה שנה), היה להיט ענק. הוא ביטא בצורה מדויקת את עולמם הזרוק והדפוק של החיילים, בסדיר ובמילואים, ששירתו אז בסיני וב'אפריקה', רחוק מהבית ומבגדים נקיים.

השיר, שבו מבטיח החייל המילואימניק לחברתו כי יתחתן אתה ברגע שיחזור העירה, מבוסס – כפי שסיפר לימים עוזי פוקס – על גלויה אמיתית שחייל שלח ל... אחותו. מתברר שגם 'האחות היהודייה' דואגת שאחיה ילבש בלילה סוודר. דרך אגב, במכתב המקורי החייל ביקש מאחותו שתשלח לו גם נייר טואלט, אבל את זה הורידו בשיר...

הנה המילים כפי שהובאו באתר של תלמה אליגון-רוז:

אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג (תַּחְתּוֹנִים וְגוּפִיּוֹת)

אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג אֲנִי נִזְהָר
וְלוֹבֵשׁ גַּם סְוֶדֶר.
אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג, זֶה מְיֻתָּר,
הַכֹּל בְּסֵדֶר.
אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג, כָּאן נֶהְדָּר,
מַפְגִּיזִים כַּהֹגֶן.
בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא חָסֵר דָּבָר.

אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג פֹּה קַיְטָנָה
וְעוֹשִׂים שָׂמֵחַ,
וְאֶתְמוֹל הָיָה אֲפִלּוּ פְּנַאי לְהִתְקַלֵּחַ.
אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג, אֲנִי יָשֵׁן
וְחוֹלֵם עָלַיִךְ.
כְּשֶׁאֶחְזֹר הָעִירָה נִתְחַתֵּן.

שִׁלְחִי לִי תַּחְתּוֹנִים וְגוּפִיּוֹת,
כָּאן כֻּלָּם כְּבָר כְּמוֹ חַיּוֹת,
נִלְחָמִים כְּמוֹ אֲרָיוֹת,
מוֹרָל מַמָּשׁ גָּבוֹהַּ.
וְאֶצְלֵנוּ בַּפְּלֻגָּה
מְבַקְּשִׁים קְצָת הֲפוּגָה,
מֹתֶק, לֹא לִשְׁלֹחַ לִי עוּגָה.

אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג,
אֲנִי נִמְצָא בְּמָקוֹם בָּטוּחַ.
וּבֵין הַפְצָצָה לְהַפְגָּזָה יֵשׁ זְמַן לָנוּחַ.
אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג, פָּגָז מָתוֹק,
סַבְלָנוּת יַלְדֹּנֶת,
בֶּאֱמֶת שֶׁאֵין לָךְ מָה לִדְאֹג.

שִׁלְחִי לִי תַּחְתּוֹנִים וְגוּפִיּוֹת...

הנה עוזי פוקס בהקלטה משנת 2002:

שבוע הגאווה בעדה החרדית

כמדי שנה בשנה כן גם השנה צויין בסוף השבוע שעבר 'מצעד הגאווה' בירושלים. הפעם עברה התהלוכה בשקט יחסי ובנחת. החרדים הבינו שעדיף להתעלם ולא להתלהם והשאירו את המאבק לאנשי הימין הקיצוני ולחבורת הכהניסטים הדפוקים שהפגינו שוב עם 'מצעד החמורים' הפתטי. כל צד עשה את שלו וכולם היו מרוצים.

והנה דווקא השבוע זה קרה להם, לקנאים הכי גדולים.

טעות הגהה קטנה במודעה, ממש קוצו של יו"ד, בעמוד הראשון של העיתון 'דברי אמונים', שופרו של הפלג החסידי 'תולדות אברהם יצחק', הקפיצה את ישראל מידד. הוא העביר לי את המודעה ושאל: הייתכן? עם מי בדיוק התחתן הנכד של האדמו"ר שליט"א?

כמנהגם של הקנאים שמה של הכלה כלל לא נזכר, אלא רק ייחוסה המופלג (עב"ג – ראשי תיבות: עם בת/בן גילו).

אבל רגע, האם מדובר כאן בכלה או בחתן?

הנה זה בהגדלה. ועל כך ייכתב בפשקווילים: 'הזדדעזעי ירושלים וחגרי שק!', ובלשוננו שלנו: איזו פאדיחה...

העיקר, שיהיה במזל טוב.

בעלי התוספות

ידיד מארה"ב מיהר להעביר לי מכתב שכותרתו 'כבר היה לעולמים'...

במקרה הזה, הוא מציין, לא הוסתר שם הכלה כלל, שכן מדובר כאן בשני זכרים ואין חשש להרהורי עבֵרה.

חגיגת האירוסין הייתה ב-7 ביולי 2011. הנישואין כנראה לא התקיימו...

וכדי להימנע מעוון הדרת נשים במגזר החרדי, הנה חגיגת אירוסין משנת 2010:

ברוך הבא : מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!

עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם חֲתוּלִים הִלְּכוּ בוֹ... במבואת קבר דוד

כתב וצילם ברוך גיאן

בדיוק לפני שבוע, השכם בבוקר יום ראשון (תשעה באב), יצאתי לרחבת הכותל, לקשת וילסון ולקבר דוד שבהר ציון. בכל המקומות הללו הצטופפו המוני בית ישראל שבאו כבר בערב הקודם לקרוא בציבור את מגילת איכה ולומר קינות כל הלילה על השריפה הגדולה אשר שרף ה'.

אבל, אבוי, אדם הוא אדם והגוף דורש את שלו. ואם אין אוכל או שתייה, לפחות תהיה קצת שינה.

'רק מעט אנשים הצליחו לשמור על עינים פקוחות כל הלילה', דיווח ברוך, 'היו שהביאו שקי שינה והיו שאף הגדילו עשות והביאו כריות פוך רכות'.

הנה כמה מראות לא שגרתיים של צום תשעה באב, ירושלים תשע"ב:

בלי מילים: מוזיקה קלאסית בפנטומימה

יש יצירות מופת מוזיקליות שנעשו מופתיות עוד יותר לאחר שנעשה בהם שימוש מִשְׁנִי בהקשר פופולרי ובלתי צפוי לחלוטין. הנה שלושה ממתקים לימות השרב.

א. תספורת בהונגרית

כזה הוא למשל הקטע הבלתי נשכח של צ'רלי צ'פלין מתוך סרטו 'הדיקטטור הגדול' (1940). צ'פלין מגלח את לחייו של הלקוח לצלילי מחול הונגרי מס' 5 של ברהמס.

ב. טענות נגד החמישית של בטהובן

לא פחות מופתית היא הסימפוניה החמישית של בטהובן...

הנה הפנטומימה שנקראת Arguments to Beethoven's Fifth, בביצועם הגאוני של הקומיקאי היהודי-האמריקני המפורסם סיד סיזר (Sid Caesar)  והשחקנית והזמרת ננט פבריי (Nanette Fabray). שניהם, דרך אגב, עדיין חיים. הם מציגים מריבה משפחתית סוערת של זוג נשוי, שסופה פיוס. ההקלטה היא משנת 1954, במסגרת תוכנית הטלוויזיה של סיזר שנקראה Caesar's Hour ושודרה בשידור חי. הקטע הזה שודר גם הוא בשידור חי, ללא טלפרומטרים וללא כל עריכה. פשוט מבריק! 

אמנם איכות הצילום לא טובה, אבל בהחלט מספיקה כדי ליהנות.

ג. . שוד במרתפי האופרה בקופנהגן

ומשהו סקנדינבי מדנמרק. קצת רחוק ולא כל כך מוכר, אבל משעשע.

הקומדיה Elves' Hill (ובדנית: Elverhøj), שנכתבה בשנת 1828 בידי יוהאן לודוויג הייברג, נחשבת להצגה הדנית הלאומית, וחלקים ממנה הולחנו על ידי פרידריך קולאו.

על בסיס מוזיקת הפתיחה (אוברטורה) של ההצגה יצרה בשנת 1976 חבורת הקומיקאים הדנית הקרויה Olsen Gang פרודיה על כנופיית פושעים שפורצים למרתפי בית האופרה הלאומי בקופנהגן. כלי הפריצה, הפטישים, המקדחים והפיצוצים מתואמים להפליא עם המוזיקה. קטע זה נכלל בסרט של חבורת אולסן The Olsen Gang See Red.

This amazing scene from the old danish movie "The Olsen Gang Sees Red"
by u/andr8076 in BeAmazed

ד. מכונת הכתיבה

למנגינה האהובה הזו של לירוי אנדרסון האמריקני (המוכרת מצלילי הפתיחה של 'יומן השבוע', ברשת ב', בכל שבת בבוקר), כבר הקדשתי רשימה נפרדת.

הנה שוב הקטע הנפלא של ג'רי לואיס מתוך הסרט Who's Minding the Store משנת 1963:

'זה החלון להוציא צוֹאָה': בית שימוש יהודי מהמאה ה-13?

כך נראתה הכתובת כשנמצאה וקודם שנוקתה ושוחזרה

על ה'סקופ' הארכיאולוגי הזה לא דווח למיטב ידיעתי בשום כלי תקשורת וזהו הפרסום הראשון שלו בעברית. אני מודה לפרופ' אליזבט הולנדר מאוניברסיטת גתה שבפרנקפורט על נהר מיין, ולפרופ' דוד ביאל ורעייתו רחל שהפנו את תשומת לבי לכך.

בעיר קלן (מוכרת גם כקולון או קולוניה; Köln; Cologne), שעל גדות נהר הריין במערב גרמניה, היה יישוב יהודי עתיק. כפי שאפשר לקרוא באתר המוזיאון היהודי של קלן, הקהילה היהודית שם הוכתה אנושות בימי מסע הצלב הראשון (תתנ"ו; 1096), אך היא התחדשה זמן לא רב לאחר מכן. רובע יהודי מובחן מתועד בקלן למן שנת 1135, ובשיא פריחתו גרו בו בין 1,000-800 יהודים.

בחפירות הארכיאולוגיות שנערכות מטעם המוזיאון היהודי Archäologische Zone / Jüdisches Museum מאז שנת 2007 (החפירות הראשונות החלו ב-1956), התגלו ממצאים מרשימים, הן מן התקופה הרומית הן מהשכונה היהודית של ימי הביניים. במהלך החפירות נחשפו בית כנסת, מקווה ועוד כמה בנייני ציבור. והנה, לפני כשמונה חודשים (דצמבר 2011), נתגלתה באחד המרתפים הסמוכים לבית הכנסת העתיק אבן משקוף שעליה נחקקה כתובת עברית מפתיעה.

הכתובת תוארכה על ידי מומחי המוזיאון למאה ה-12, אך כפי הנראה זו טעות והיא שייכת למאה ה-13. כתובת רצינית-משעשעת כזו לא מוכרת משום מקום, לא לפני כן ולא אחרי כן.

הנה הכתובת, כפי שהיא מוצגת באתר המוזיאון (דצמבר 2011):

מה פירושה ומשמעותה של כתובת מוזרה זו? האם זהו קיר (או חלון) של בית השימוש או של משהו אחר? ובכלל, מדוע היה צריך לחקוק באבן ובכתיבה חגיגית שזהו המקום שממנו מוציאים או משליכים צואה?

אליזבט הולנדר, שמתכוונת לפרסם מחקר על כתובת זו, כתבה לי כך:

The context is: The owner of the house east of the courtyard of the synagogue, built around 1266, had the cesspit for his house dug not on his property but in the courtyard of the synagogue. Medieval cesspits were usually pretty large and opened only every 10-20 years to extract the excrements and any garbage thrown into the cesspit

Usually they were opened from the top. In this case, the community had not been able to stop the (rather rich) owner of the cesspit to build it in the courtyard of the synagogue (not only reshut harabbim but also a place where one would expect special purity, since we are talking medieval Ashkenaz), but apparently they were able to prevent him from emptying his cesspit from the top, i.e. through the courtyard. So he had to have this 'window' built in the basement of his house, with a (usually sealed) opening to the cesspit through which the excrements could be taken out

This is basically the information included in the German text on the page. It is part of the official website of the Cologne excavations. (They have some other exciting finds ...) I'm actually planning a scholarly publication of this inscription, discussing the situation of the community that could not prevent someone from trespassing on the common property, but seem to have been able to prevent him from trespassing even further. In addition to being highly entertaining, this inscription is also a beautiful example to the fact that Hebrew was a living language in 13th century Ashkenaz

ואכן, בראש ובראשונה זו עדות חשובה ביותר לשימוש של העברית בחיי היומיום של יהודי אשכנז. המילה 'צואה' מסמנת כל סוגי ההפרשות, האשפה והלכלוך ולאו דווקא צואת אדם. לכאורה, לכתובת כזו יש משמעות רק בהקשר של בניין ציבורי, משום שאפשר להניח שבבית פרטי אין צורך בשילוט כזה (אמנם ביֵקים עסקינן, אבל גם להם יש גבולות). אך כפי שיובהר בהמשך, מדובר דווקא בבית פרטי של יהודי ושמו ליברמן (Lyvermann), שהבעלות הפרטית עליו תועדה ברישומי העירייה מאותה תקופה. זאת ועוד, אין מדובר בהשלכת הצואה החוצה אלא דווקא בהכנסתה פנימה כדי לפנותה מתוך הבית...

כדי להבין את תפקיד הכתובת צריך לדעת כיצד פינו צואה בתקופה העתיקה ובימי הביניים עד המצאת צנרת הביוב הזורם. הבעיה הייתה חריפה במיוחד בערים, היות שבאזורים הכפריים אפשר היה להתפנות בקלות ב'טבע' וכמובן היה מקום די והותר לבתי שימוש חפורים ליד כל בית. המנהג הרגיל היה להתפנות בסיר רחץ (מה שקוראים 'סיר לילה'), שהיה מונח בחדרי השינה (בדרך כלל מתחת למיטה), ואת תכולתו המצחינה היו משליכים מדי בוקר לבור רחב ועמוק שנחפר בשיפוע והיה משותף לשכנים רבים. את תכולת הבור היו מפנים אחת לעשר-עשרים שנה, על ידי פועלים מיוחדים (לא יהודים) שהוכשרו למלאכה זו, ומרוקנים אותה מחוץ לעיר, בדרך כלל לתוך הנהר.

עיון בדיון קצר שנערך בתלמוד הבבלי, בשאלה אם ניתן להתפלל בקרבת ריח רע של צואה, עשוי להבהיר גם את הראליה של בתי השימוש האשכנזים בימי הביניים.

במסכת ברכות, דף כה עמוד א, כתוב:

ריח רע שיש לו עיקר – רב הונא אמר מרחיק ד' אמות וקורא קריאת שמע, ורב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא קריאת שמע ... לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע, ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצדו וקורא קריאת שמע, ואם לאו מרחיק מְלֹא עיניו.

ובהמשך (דף כו עמוד א):

והא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל. הכא במאי עסקינן? בבית הכסא שאין בו צואה ... אמר רבא: הני בתי כסאי דפרסאי אף על גב דאית בהו צואה כסתומין דמו [אותם בתי כסא של הפרסים, אפילו שיש בהן צואה הרי הם כאילו סתומים].

רש"י, בן המאה ה-11, פירש על אתר:

דפרסאי: בחפירה היו ופיהם ברחוק מן הגוּמא [הגומה, הבור], והוא בשיפוע, והרְעִי מתגלגל ונופל לגומא.

ואת דברי הגמרא בדבר 'ריח רע שאין לו עיקר', הסבירו כך 'בעלי התוספות', שכידוע אינם אלא תלמידיו ותלמידי-תלמידיו של רש"י, שפעלו בצפון צרפת ובגרמניה במאות 13-12:

י"מ [יש מפרשים] דבתי כסאות שלנו בעומק, אם יש בהן מחיצה מפסקת הויא [היא] כמו ריח רע שאין לו עיקר, כמו בתי כסאות דפרסאי.

במילים אחרות, רש"י ובעלי התוספות מעידים שבתי הכסא של זמנם ומקומם היו בנויים בחפירות עמוקות ובעלות שיפוע. הצואה (ובעברית נאה: רְעִי) התגלגלה למטה ובשל צורת השיפוע שבה נחפר הבור הייתה נעלמת מן העין, וגם הריח הרע היה כביכול 'ננעל'. ואכן, באתר המוזיאון צוין כי מאחורי המשקוף שהתגלה היה בור שופכין בעומק של 6 מטרים.

דברי רש"י ובעלי התוספות אכן תומכים במה שהתגלה בחפירות. אליזבט הולנדר שבה וכתבה לי:

The cesspit does concur to Rashi's description: it is a deep pit that is far from the actual bet kisse: the room from where excrements and garbage were disposed into the cesspit (what you would call sherutim in Modern Hebrew) was probably on the ground floor of the building. A type of wide tube, build from stone, let from the sherutim to the cesspit. The remnants of it can still be seen. That room is not the one where the inscription was placed. The inscription is in the basement and its function is only to indicate where the wall can be broken in order to reach the cesspit when it needs to be emptied (and the waste dropped into the river or somewhere else far away from human habitation). From inside the cesspit one can see a kind of "patch" near the top, fitting the "window" with the inscription, where the wall was broken in order to reach the contents of the cesspit and rebuild afterwards. That probably happened every 10-20 years, maybe even less frequent. The owner of the house would pay for the services of people whose job it was to empty cesspits, but they would be used to opening the cesspit from the top, which was impossible in this case since the top was in/under the courtyard on the south-east side of the Synagogue. Thus "lehotsi" in this case really means "to take out", but out of the cesspit, not out of the house

The question remains, why the (comparatively rich) owner of the house decided to write in stone that this is where one opens the cesspit to take out the waste, and did not find a less expensive option. Also, the people who eventually did empty the cesspit were not Jews; the inscription in all its glory didn't help them. I don't have ready answers to these questions

  Who would think that modern scholars of medieval Jewish culture have to think about the architecture of medieval cesspits one day

לסיכום, לא מדובר כנראה בבית שימוש, אלא בפתח מיוחד שדרכו ניתן היה להוציא מן הבור הסמוך את הצואה ולפנותה מן הבית. עדיין נותרה השאלה במקומה: למה היו צריכים בעלי הבית (העשירים) לחקוק באבן כתובת בעברית. מי היה מאמין – סיכמה אליזבט את מכתבה – שחוקרי התרבות היהודית בגרמניה של ימי הביניים יצטרכו יום אחד להקדיש מחשבה כה מעמיקה לארכיטקטורה של בורות שפכים...

מעניין שפרסומה הבינלאומי הגדול של העיר קלן הגיע מסוג אחר לגמרי של ריחות – הבשמים הידועים בשם הגנרי 'או דה-קולון' (Eau de Cologne), או 'מי קולון', שהומצאו במאה ה-18.

ולסיום הנה כמה תמונות יפות של המקווה העתיק שנחשף בחפירות בקלן:

הכניסה למקווה

גרם המדרגות למקווה

המקווה