את רשימתנו הקודמת סיימנו בשאלה: מה היה הלחן של 'ציון תמתי' שהביא אתו צבי קליינר לרחובות ושאותו שרו במושבות העלייה הראשונה בארץ ישראל? כזכור, ללחן הנוכחי והמוכר של השיר קדם לחן אחר, והוא שהושר בארץ. את הלחן הנשכח הזה זכר במעומעם זרובבל חביב (1987-1894), יליד ראשון לציון, מימי ילדותו במושבה. באחד הריאיונות שערכתי אתו בימי זקנותו, לפני כארבעים שנה, הבליחו בזיכרונו משפטי הפתיחה של השיר, שאותם תיעדתי בהקלטה שתובא בהמשך. באותה שעה לא ידעתי מי היה המלחין, וזהותו נתבררה לי רק מאוחר יותר. זה היה דוד קבונובסקי. תווי הלחן הראשון של 'ציון תמתי' נדפסו בדפרון שהוציא לאור המלחין היהודי-רוסי דוד קבונובסקי בשנת 1891. את הכותרת הרוסית של הדפרון יש לתרגם: מוטיבים יהודיים למילים של שירים עבריים על פלשתינה. התווים, כולל ליווי לפסנתר מאת המוזיקאי ל"י קפלן, נדפסו ביֶליזָבֶּטגרד (העיר שבה החלו עשר שנים לפני כן, באפריל 1881, הפרעות ביהודים שכונו 'סופות בנגב'). מילות השיר נדפסו באותה שנה באודסה.
השער המאויר של הדפרון 'מוטיבים יהודיים' מאת דוד קבונובסקי, יליזבטגרד 1891
תווי הלחן של קבונובסקי, יליזבטגרד 1891
מילות השיר 'אם אשכחך' (משמאל). דף בודד שנדפס באודסה 1891
זמן קצר לאחר הדפסת הדפרון דיווח עליו הסופר והחוקר נחום סְלוּשְׁץ, שסקר את יבול הספרים שהופיעו לאחרונה. אגב כך סיפר כי ניגוניו של קבונובסקי – ובמיוחד הלחן לשיר 'אַל טל ואַל מטר' של שרה שפירא (לשיר זה תוקדש הרשימה הבאה) – כבר מושרים במושבות החדשות בארץ. סלושץ גם ציין כי קבונובסקי עצמו מעולם לא למד הלחנה בצורה מסודרת.
חבצלת, 22 באפריל 1892, עמ' 194 (ראו גם הצפירה, 12 בפברואר 1893, עמ' 103)
לדברי סלושץ, קבונובסקי שלח את השירון לידידו צבי קליינר, שעלה ארצה שנה קודם לכן (1890) והתיישב ברחובות, וקליינר היה זה שהפיצם בארץ, מן הסתם באמצעות המקהלה שייסד ועליה סיפרנו בחלקו הראשון של מאמר זה. קבונובסקי, יליד בוהופול שבפלך פודוליה (היום פֶּרְווֹמָייסְק, אוקראינה), הכיר את קליינר, שהתגלגל לעיירתו לאחר שנמלט מצבא הצאר. כנהוג בקרב ציונים רבים בני התקופה, את הכנסותיו מן השירון הקדיש קבונובסקי לטובת יישוב ארץ ישראל, וצעירי רחובות וראשון לציון אף הודו לו על כך במכתב הוקרה.
לפני כארבעים שנה ניגן בביתי המלחין והפסנתרן שמעון כהן את צלילי הלחן מתוך שירונו של קבונובסקי. הקלטתי אז את נגינתו, ובימים אלה הוסיף עליה את קולו יאיר לרון, ששר את מילותיו המקוריות של דוליצקי. בלחן זה מושרות רק שבע השורות הראשונות של השיר. הנה אפוא הלחן הנשכח ב'הקלטת בכורה': תחילה שר זרובבל חביב ואחריו יאיר לרון.
גורלו של לחן זה לא שפר עליו. במשך זמן קצר נשמעו צליליו בראשון לציון וברחובות, וגם בראש פינה –'שרנו את "ציון תמתי" בלחן שונה', אמר לי בשעתו מנחם בן אריה (1996-1930), יליד ראש פינה, אך הוא לא זכר את הלחן. שנים ספורות אחר כך הופיע הלחן השני של השיר, זה המוכר והאהוב, שהוקלט מאז בפי זמרים רבים, והוא דחק את הלחן הקודם שנשכח כמעט לחלוטין. חוק הברירה הטבעית הקיים בטבע, תקף אפוא גם בתחום המנגינות: הלחן הקליט יותר, 'מכניע' את מתחריו...
ז. משהו על דוד קבונובסקי מועט הוא המידע על קבונובסקי. הוא נולד בשנת 1870, לא רכש אף פעם השכלה מוזיקלית פורמלית, אך חונן בכישרון הלחנה טבעי. ידועים לנו לפחות שנים-עשר שירים שהלחין ומקצתם אף הדפיס, ואת כולם הלחין בשנות התשעים של המאה ה-19 בשנות העשרים המוקדמות של חייו, כאשר גר באודסה.
בן 21 היה כשהלחין את 'ציון תמתי' ואת 'אַל טל ואַל מטר', ואחריהם את 'נודו למייללת', שירו של ביירון בתרגום יל"ג, שבו עסקנו ברשימה קודמת; 'נומה פרח' של אפרים דב ליפשיץ (אפשר להניח שלחנו הוא אחד משלושת הלחנים ה'עממיים' של השיר), ו'מופת לרבים' שחיבר דוליצקי לכבוד הנדבן הציוני קלונימוס זלמן ויסוצקי (1892); שני שירים של שאול טשרניחובסקי, 'על מוּת לַבֵּן', לזכר יל"ג ו'חג תרועת מלך', לציוּן עלייתו למלוכה של הצאר ניקולאי השני (1894); 'לנשמת עושה השחר', שיר של יל"ג, לזכר פרץ סמולנסקין, ו'בנשף בערב', שחיבר סמולנסקין עצמו (עסקנו בשירים אלה ברשימה קודמת); 'שלאָף מיין קינד' (נום ילדי), שיר ערש ביידיש שכתב שלום עליכם. כמו כן הלחין שני שירים ברוסית, האחד הוא 'נוּדָה בני' מאת מ' פלדמן שעוסק בהגירה לאמריקה (בידינו נמצא דפרון של תווי שיר זה, שנדפס באודסה, אך אין לנו כל מידע על המחבר), והשני הוא שיר של אברהם גולדפדן שתורגם מיידיש לרוסית (ראו המליץ, 22 בנובמבר 1894, עמ' 2).
מודעה המונה את לחניו של קבונובסקי (המליץ, 12 באפריל 1897). כתובתו היא בעיירה ווֹזְנֶסֶנְסְק (ראו בהמשך)
קבונובסקי, שהיה אוטודידקט, למד כאמור מוזיקה בכוחות עצמו וגם שלט בלשון העברית על בוריה. הוא פרסם מאמרים בעברית על מוזיקאים יהודיים: הוא כתב על מנדלסון-ברתולדי (הצפירה, 22, 31 בינואר 1896) ועל אנטון רובינשטיין (הצפירה, 7, 20, 21 בפברואר 1895; 21 ביולי 1895), ובעיתונים הארץ-ישראליים כתב על איגנץ מושלס (השקפה, 7 במאי 1897) ועל וילהלם ארנסט (הצבי, 5, 12, 19 ביולי 1895; 2 באפריל 1897). הוא פרסם דיווחים על אירועים שונים בחיי הקהילה היהודית באודסה (למשל, המליץ, 5 בפברואר 1894; 1 בנובמבר 1894; 22 בינואר 1895), ופרסם מאמר רב-עניין, 'הזמרה בתור תחבולה לרפואת הנפש', במאסף הספרותי הזמן (תרנ"ו), שערך עזרא גולדין.
הוא התהלך עם סופרי התקופה והשתתף באספות של חובבי ציון. על מעמדו תעיד העובדה שכמוזיקאי צעיר זכה לכבוד רב כאשר התארח במסיבת חנוכה שנערכה בשנת 1895 בביתו של אליעזר טקאטש באודסה, כנראה קרוב משפחה. במסיבה, שבה צוין גם יום הולדתו ה-25 של קבונובסקי, הוא שר משירי החג, וחבריו, ובהם יוסף קלוזנר ונחום סלושץ, נשאו בה דברים. קלוזנר הרצה בפני הנוכחים על היהודים והיוונים ובסוף דבריו הילל ושיבח את קבונובסקי 'אשר שם לו למטרה להיות המתחיל ביצירת "שירת ציון חדשה"'.
המליץ, 29 בינואר 1895, עמ' 5 (ראו גם הצפירה, 15 בינואר 1895, עמ' 12)
ב-1896, מסיבות לא ידועות לנו, העתיק קבונובסקי את מגוריו מאודסה לעיירה ווֹזְנֶסֶנְסְק (פלך חרסון). שנה לאחר מכן, ב-25 בדצמבר 1897, נשא לאשה את בת המקום פנינה קוטלירוב.
סלושץ, טשרניחובסקי ואחרים מברכים את 'ידידם קבונובסקי' לכבוד חתונתו ותורמים רובל וחצי לטובת הפועלים בארץ ישראל (המליץ, 14 במרץ 1898; ראו גם המליץ, 23 במרץ 1898, עמ' 7)
בווזנסנסק הפך קבונובסקי ל'מוּרְשֶׁה' ההסתדרות הציונית (כלומר, החזיק באישור ממשלתי לאסוף כספים עבור היישוב בארץ), וכפי שמלמדת מודעה שפרסם בעיתונים העבריים, החל להתפרנס מתיווך ב'כל מיני סחורות'...
המליץ, 5 בנובמבר 1897, עמ' 8 (ראו גם הצפירה, 15 בדצמבר 1897, עמ' 1328)
מני אז נאלם קולו והוא נעלם מתולדות הזמר העברי. ככל הנראה החליט לחדול מהלחנה וכתיבה אך אין אנו יודעים מדוע ועל מה. הידיעה האחרונה אודותיו היא משנת 1903: סיפור קצר (כנראה מתורגם) בשם 'הנאהבים והנעימים', שהתפרסם בעיתון המליץ, 6 במרץ 1903, עמ' 2. תמונה אחת ויחידה שלו שרדה, בצילום של חברי אגודת חובבי ציון שהתכנסו באודסה בתמוז תרנ"ו (1896). בשורה התחתונה, שני משמאל, הונצח דיוקנו של דוד קבונובסקי מווֹזְנֶסֶנְסְק:
ישראל קלויזנר, מקאטוביץ עד באזל: התנועה לציון ברוסיה, ב, תשכ"ה, מול עמ' 368 התמונה המקורית שמורה בארכיון הציוני המרכזי ובספרייה הלאומית (תודה לד"ר נתן שיפריס)
ח. חלוץ הקלטת שירי זמר עבריים
מכשיר פונוגרף (אוסף אליהו הכהן; צילום: אור הכהן)
לדוד קבונובסקי שמורה זכות ראשונים במיזם נוסף, שבו הבטיח לעצמו מקום של כבוד בסיפור קורותיו של הזמר העברי: הוא היה, ככל הנראה, הראשון שיזם הקלטה של המנגינות לשירי הזמר שהלחין. בימינו, כאשר הקלטת שיר נעשית בנקל ותקליטים ותקליטורים נמצאים בכל בית, וגם אגורים בצורה דיגיטלית במחשבים אישיים, ראוי לנצור את שמו של הנחשון שחנך את עידן ההקלטות של לחנים לשירי זמר עבריים מוקדמים מתקופת חיבת ציון.
ההקלטות הראשונות בוצעו בשנת 1892 על גבי גליל (צילינדר) עשוי שעווה, שהוכנס לתוך פונוגרף–המכשיר שהומצא על ידי תומאס אדיסון בשנת 1877 וקדם לפטֵיפון. בראשית הדרך, משך ההשמעה של כל שיר היה שתי דקות ואחר כך ארבע דקות.
קבונובסקי רשם אפוא פרק חלוצי בדיסקוגרפיה של הלחן העברי. בזכות פועלו נשמעו בפעם הראשונה צלילים של מנגינות לשירי זמר עבריים מתקופת חיבת ציון בוקעים מתוך מכשיר הפונוגרף. בין השירים שהוקלטו היו לחניו ל'ציון תמתי' ול'אל טל ואל מטר'. קבונובסקי יזם ומימן את ההקלטות. הוא היה איש אמיד, שגדל במשפחה עתירת נכסים, וכך יכל לשאת בהוצאות שהיו כרוכות בהקלטות.
רשימה נלהבת על קבונובסקי, על שיריו ועל הקלטותיו, תחת הכותרת 'שירי לאום על אדמת נכר', התפרסמה בכתב העת השרון, שיצא לאור בקרקוב בשנת תרנ"ג (1893-1892). ברשימה, שנכתבה כנראה על ידי אחד מידידיו של המלחין שחתם בשם העט 'בן יששכר', נכתב בין היתר:
בואו ונחזיק טובה להאברך רב הכשרון במוזיקה, מר דוד קבונובסקי, אשר חנן אותנו במנגינות נעימות לשירים עבריים ולאומיים, לשיר ולפרוט על הפסנתר. עוד בשנה העברה הוציא מנגינות לשני השירים הנחמדים 'אם אשכחך' להמשורר הלאומי מנחם דוליצקי ו'ציון' לשרה שפירא. המנגינות האלה מצאו חן בעיני כל חובבי השירה העברית. קולוניסטינו [המתיישבים] הצעירים בראשון לציון וברחובות ישירון מדי יום ביומו בצאתם השדה לעבודתם ובשובם ממנו, ובהיערך נשף ספרותי בבית ספר עברי בפולטבה שרו התלמידים את המנגינות האלה ... מכתבי תודה רבים עפו אל הקומפוזיטור הצעיר מכל עברים ורבים אספו את מנגינותיו אל בתיהם ... לא רק בעיני המבינים את החרוזים העבריים מצאו המנגינות חן, כי אם גם בעיני בלתי מבינים עברית, הפונוגראף (מכונה מדברת של אדיסון) ישורר אותן בערים שונות ברוסיה פעמים רבות! ... בשם כל חובבי שפתנו והתאבים לתחייתה, הננו מברכים מעומק הלב את הקומפוזיטור הצעיר מר דוד קבונובסקי על אשר ברא בספרותנו את החדשה הזאת, שלא הייתה כמוה לעולמים ... ועליכם, כל חובבי עמם, שפתו, ספרותו ולאומיותו באשר אתם שם, לדעת להוקיר את פועל מר קבונובסקי: לאסוף את מנגינותיו אל בתיכם ולהתאמץ ככל יכולתכם להפיצן בין כל חובבי שפת עבר בכלל ובין בני הנעורים בפרט (השרון, א, תרנ"ג, עמ' 42-39; ההדגשות שלי).
האם שלח קבונובסקי את הגלילים גם לידידו צבי קליינר במושבה רחובות? ספק בדבר. באותה עת לא נמצאו בארץ מכשירי פונוגרף שבהם ניתן היה לנגן את הגלילים, וגם אם שלח, ספק אם נשאר מהם זכר, שכן גלילים אלה נטו להישבר בנקל.
ט. הלחן השני: היימן כהן
חוברות שונות של 'קובץ שירי ציון ושירי עם'
את הלחן השני של 'ציון תמתי', זה המוכר והמושר, חיבר המלחין היהודי-האמריקני היימָן [חיים] כהן (שכתב את שמו 'קאָהן'; ובאנגלית: Hyman Cohen). מתוך ארבעת הבתים המקוריים בחר כהן להלחין שניים בלבד: את הבית הראשון הלחין בנוסחו המקורי, ואחריו הלחין את הבית הרביעי, האחרון, תוך ביצוע שינויים קלים בשתי השורות הראשונות, שהתחייבו מהתאמתו ללחן. הבית הראשון הפך במרוצת השנים לבית חוזר המושר אחרי הבית השני.
מתברר כי תווי לחן זה, שחובר בארצות הברית, הופיעו לראשונה באסופת תווים ('נאָטען') שנספחה לשירון בשם קֹבֶץ שירי ציון ושירי עם, בעריכת יוסף מגילניצקי, שראה אור בפילדלפיה בשנת 1903. השירון עצמו נדפס בשלוש מהדורות לפחות, למן שנת 1900, אך נספח התווים הופיע רק במהדורה השלישית (1903). מגילניצקי עצמו, יליד ראסיין שבליטא, היה 'מורה ראשי' בבית הספר היהודי 'בני ציון' בפילדלפיה, חיבר ספרי לימוד וניהל בית דפוס.
שירונים אלה זכו לפופולריות רבה. במודעות שפרסם מגילניצקי בעיתונות היהודית הוא ציין, כי השירון 'נדפס בתבנית "וועסטען טאַש" הטוב מאוד לשים בצלחת להיות מוכן לשיר בו בחברת רֵעים'. משפט זה רומז לפורמט הקטן של הספר, שניתן בקלות לתחבו לתוך 'צלחת הוועסטען טאש', כלומר לכיס הפנימי של האפודה...
המליץ, 9 במאי 1901
אלה הם עמודי השער של חוברת התווים שנדפסה בפילדלפיה ב-1903:
בשירון, שכלל שלושים ואחד שירי ציון, נרשם 'אם אשכחך' ('ציון תמתי') כראשון השירים, מיקום המבליט את מעמדו. בתוכן העניינים של חוברת התווים ציין העורך: 'אָריגינעל פון היימאַן קאָהן', כלומר תווי השיר המקוריים נמסרו ישירות על ידי המלחין ולא הועתקו ממקום אחר.
בשירון עצמו, מתחת למילות השיר, רשם העורך הערה ביידיש, שתרגומה הוא: 'את השיר הזה מאת המשורר היהודי הדגול מ"מ דוליצקי שרים באגודות ציוניות בפתיחה ובסיום של התכנסויותיהם'.
ניתן אפוא לקבוע כי הלחן חובר לפני 1903, וכנראה כמה שנים קודם לכן.
אף כי 'ציון תמתי' הוא מן המוכרים והאהובים בשירי העלייה הראשונה, יש בידינו, למרבה הצער, רק פרטים מעטים על מלחינו היימן כהן. ידוע כי בראשית המאה העשרים הוא שימש מורה בבית הספר הלאומי בפילדלפיה. באותה עת הלחין מנגינות אחדות לשירי יחזקאל לוויט והלל מָלָכוֹבסקי, משוררים עברים שגרו באמריקה, וכמו כן חיבר לחן נוסף לשירו של מ"צ מאנה, 'משאת נפשי'.
לחנו של כהן ל'ציון תמתי' נחשב במשך כשמונים שנה 'עממי', וכך גם נדפס בשירונים רבים. זהות המלחין נחשפה לראשונה בשירון בעריכתי, 'זמר לך מכורתי', שנספח לעיתון ידיעות אחרונות בערב חג השבועות תשמ"ב.
זמר לך מכורתי, 1982. איור: דני קרמן
י. 'ציון תמתי': מבחר ביצועים
השיר של דוליצקי בלחנו היפה של היימן כהן זכה לעשרות רבות של ביצועים. הנה כמה מהם שליקטנו מרחבי המרשתת.
תחילה 'הגבעטרון' באלבום 'גוונים' שהוקלט ב-1978:
וכאן, יהורם גאון הצעיר בסרטון וידיאו ישן שצולם באמפיתאטרון של האוניברסיטה העברית, על פסגת הר הצופים:
הנה אורה זיטנר:
וכאן, ביצוע יפהפה של שלישיית המעפיל (סולנית עירית סנדנר), שהוקלט ב-1977:
היו זמרים וזמרות שהחליטו לשיר את השיר בהטעמה ספרדית-ישראלית, והתוצאה איכשהו נשמעת משונה... הנה למשל אסנת פז:
ולסיום, מקהלה אמריקנית הנקראת 'בני תורה', אף שהיא כוללת הרבה בנות. ביצוע הרמוני יפה מאוד.
יא. 'על חורבות ציון': גילויו של שיר שנעלם
מתוך שפע שיריו של דוליצקי הולחנו לפחות עוד ארבעה: 'על הררי ציון', 'אִוִּיתִיךְ', 'מופת לרבים' ו'על חורבות ציון'. שירים אלה השתכחו ואינם מוכרים עוד לאיש.
השיר 'על הררי ציון', שנדפס לראשונה בעיתון המליץ (24 בדצמבר 1886), נדון בהרחבה במאמרי 'על הררי ציון: בחיפוש אחר המנון לאומי' (לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, בעריכת יפה ברלוביץ ויוסף לנג, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 247-223); לשיר 'אִוִּיתִיךְ' ('בַּת צִיּוֹן אֱהָבֵךְ') הותאמו שני לחנים: האחד פורסם על ידי אברהם צבי אידלסון (ספר השירים, א, ברלין וירושלים תרע"ב, עמ' 70), שהגדירו 'מנגינה עממית', ואילו פרופסור אדוין סרוסי מצא כי זהו לחן עות'מני פטריוטי ('המוסיקה של השיר העממי בלדינו', פעמים, 77, תשנ"ט, עמ' 15-11). הלחן השני לשיר זה הוא מעשה ידיו של שלום שבתי רוזן, ותוויו נדפסו בשירון שערך וראה אור בפילדלפיה בשנת 1905 (על שירון זה ראו בהמשך);השיר 'מופת לרבים', שהוזכר לעיל, נכתב לכבוד קלונימוס זאב ויסוצקי והולחן על ידי דוד קבונובסקי, אך הלחן לא השתמר.
העלום והמסקרן הוא 'על חורבות ציון'. בספרות הזיכרונות ובעיתונות היהודית הוזכר שיר זה לא פעם כאחד משיריו המושרים והאהובים של דוליצקי. כך למשל העיד דב סדן (בשם העט 'אלף'), כי שיריו 'על חורבות ציון' ו'אם אשכחך' היו מושרים בכל בית עברי' (דבר, 13 במארס 1931, עמ' 1762). ובכל זאת, במשך קרוב ל-130 שנה תעלומה אפפה את צליליו ולא נותר מהם זכר, לא בתווים ולא בהקלטות.
מילות השיר 'על חורבות ציון' נדפסו לראשונה בשנת 1887, בקובץ השני של המאסף כנסת ישראל (שירים, עמ' 91-92):
ושוב, ייזכר לטוב זרובבל חביב, יליד ראשון לציון (1894), שזכר את השיר מילדותו. 'משדי אמי ינקתי את השיר הזה', אמר לי. 'שרתי אותו בהיותי ילד בן ארבע או חמש'. בית הוריו, משפחת לובמן-חביב, היה מן הבתים הראשונים שדיברו ושרו בהם בעברית עוד בראשית ימיה של העלייה הראשונה. הוא גם זכר את השיר מספסל הלימודים, שכן השיר הופיע באחד מסדרת ספרי הלימוד הארץ-ישראליים הראשונים בית הספר לבני ישראל, שערכו המורים יהודה גרזובסקי וחיים ציפרין (דפוס לונץ, תרנ"ב, עמ' 14-10). מספר זה למדו תלמידים בבתי הספר העבריים הראשונים ביפו, בירושלים ובמושבות.
בכל פגישותיי אתו עמד זרובבל על כך שהייתה לשיר מנגינה, אך הוא התקשה להיזכר בה. עד שבאחד הימים זכה כנראה להארת פתע והצליח לדלות מערפילי זיכרונו את צלילי השיר. עד היום אני זוכר את קריאתו: 'בוא אלי מהר, לפני שאשכח!'... ב-9 בספטמבר 1982 אצתי לביתו עם 'טייפ סלילים' ביד ומיהרתי להקליט את מה שזכר. אמנם חלק מהמילים כבר נשמטו מזיכרונו, וצריך הייתי להקריא לו את השיר שורה אחר שורה, אך את הלחן זכר היטב. ההקלטה המצורפת לכאן היא התיעוד היחיד הקיים על שיר זמר נשכח זה. מקור הלחן אינו ידוע. לדברי זרובבל חביב, הוא דומה לשיר של לֶרמונטוב, שאותו שמע מפי משה שרת. לבקשתי, שר יאיר לרון שני בתים מהשיר (את הראשון והאחרון), על פי ההקלטה הביתית שעשיתי בשעתו עם זרובבל חביב. וכך אנו גואלים כאן מן השכחה אחד משירי הזמר של דוליצקי, שחובר והושר בימי העלייה הראשונה, אך צליליו נשכחו לחלוטין. בסרטון שלפניכם שומעים בהתחלה את זרובבל חביב ואחריו את יאיר לרון.
לחן נוסף לשיר, שחיבר שלום שבתי הלוי רוזן, הובא בשירון שערך ספר מבחר שירי ציון ושירי עם, שנדפס בשנת 1905 בפילדלפיה (אין לבלבלו עם השירון בעל השם הדומה שהוזכר לעיל, שנערך על ידי יוסף מגילניצקי וגם הוא ראה אור בפילדלפיה). המילים מתחת לתווים כתובות בהטעמה האשכנזית. שירון זה יצא בסיועו של צבי קליינר מרחובות שהזכרנוהו לעיל, שהגיע לארצות הברית בראשית המאה והחל לעסוק שם בהלחנה ובחזנות. לא ידוע אם לחן זה אכן הושר אי-פעם בציבור.
תווי הלחן של רוזן ל'על חורבות ציון' (מבחר שירי ציון ושירי עם, 1905, עמ' 23)
יב. סוף דבר
דוליצקי, משורר חיבת ציון, לא זכה להימנות עם משוררי תחיית ציון. בשנה שבה נפטר שרו מתיישבים יהודים בשדות העמק את 'שירת הקוצרים': 'נפול נפלה תוך השדה שירת קוצרים האדירה', ובתל אביב עמדו חלוצים על פיגומים ושרו בהתלהבות את 'הבו לבנים': 'כולנו נשיר המנון בניין ארצנו'. על המראות המרנינים האלה לא זכה לשורר המשורר, שכל חייו המתה נפשו לציון, אבל מ ר ח ו ק...
*
נספח: היכן נקבר דוליצקי?
דוד אסף
ביום ראשון, ה' באדר תרצ"א (22 בפברואר 1931), מת דוליצקי בבית החולים הצרפתי בלוס אנג'לס (בית חולים היסטורי זה, שפעל יותר מ-150 שנה, סגר את שעריו רק בסוף שנת 2017!). אך היכן נקבר?
חודש וחצי לאחר מותו דווח בעיתון הארץ-ישראלי דאר היום (12 באפריל 1931, עמ' ב), בחוסר עדכון משווע, כי 'השבוע [!] הלך לעולמו האחרון למשוררי ציון מהדור העבר – מנחם מנדל דוליצקי ז"ל. המשורר המפורסם מת בבית החולים בלוס-אנג'לס שבקליפורניה'. בהמשך הובא מידע מעניין: 'גופתו תובל לקבורה לארץ ישראל'.
אך גופתו לא הובאה מעולם לארץ, למרות שזה היה כנראה רצונו. הסופר נחום חיניץ (1986-1895), ידידו של דוליצקי, שסעד אותו בימיו האחרונים בבית החולים (וב-1937 עלה בעצמו ארצה), העיד כי 'לא פעם הביע [דוליצקי] את רצונו שישרפו את גופו, ואפרו ישולח לארץ ישראל משאת נפשו'. את זיכרונותיו הנוגעים ללב סיים חיניץ כך:
ימים מספר לפני מותו ציווה לבתו, שתמסור לי את כתבי־היד השונים לשלחם למערכות שונות, בכדי שיראו אור. יומיים לפני מותו ביקרתיו בבית החולים הצרפתי וכמעט שנסתתרה בינתו באותו יום ולא הכירני. כעבור רגע גמגם חצאי דברים מקוטעים: באת לבקרני... טוב... ויפה הדבר ...תודה ...תודה... הולך אנכי כבר למות... שלום! שלום, יקירי! מחר לא תראני עוד...
וכעבור יומיים, ביום הראשון בשבע בבוקר ה' לאדר, נפח את נשמתו. במובן החמרי לא סבל דוליצקי, כי על ה'מאָרגען־זשורנאַל' הייתה פרנסתו וכתיבת הרומנים [בהמשכים] הספיקה לו די מחייתו בשפע. אולם היחסים במשפחתו גרמו לו מכאובים ואי־נעימות, שלא כאן המקום לפרטם. אב נאמן ומסור לבניו היה עד יום מותו האחרון ולא נפריז על המידה אם נאמר, כי הקריב את נפשו לטובת משפחתו. בניו לא ידעו כיצד להעריך את אביהם הגדול, איש אשר שאר רוח לו וזר היה להם ברוחו.
מפאת זה, שמותו חל ביום ראשון לשבוע וגופתו נשלחה לשיקגו על פי דרישת חתנו ובניו, לא הספיק הקהל לבוא לחלוק את הכבוד האחרון לאחד מהמוהיקנים האחרונים של דור ההשכלה. כעשרים איש ממעריציו הקרובים עמדו על יד ארון המשורר כפופי ראש, חדורי הערצה והוקרה למשורר התחייה.
(הצפירה, 30 באפריל 1931, עמ' 7; נוסח שונה מעט הובא בספר רשימותיו, במחיצת אישים דגולים: מביאליק עד איינשטיין, הוצאת חן [חיניץ נחום], תל אביב, תשל"ב, עמ' 82).
דוליצקי לא נקבר אפוא בלוס אנג'לס, מקום מותו. ארונו נשלח למדינת אילינוי ונטמן בבית הקברות היהודי ווַלדהיים (Waldheim Jewish Cemetery), אשר בעיירה פוֹרֶסט פארק ליד שיקגו. על מצבתו נחקקו כמה בתים משירו 'שאלתי ובקשה' (כך!), שנכתב במוסקבה, בינואר 1888.
ממרחק הזמן אי אפשר שלא לשים לב לקשר מכמיר הלב שבין השורות הללו, שנכתבו במקורן ברוסיה הצארית ונדדו עם מחברן לגלות אמריקה, לבין שיר הכיסופים 'ציון תמתי', שעם זיכרונה הבלתי ממומש כיסה העפר את קברו של דוליצקי:
אַךְ אַחַת עַל צִיּוּן קְבוּרָתִי
לָעַד לְמַזְכֶּרֶת הַשְׁמִיעוּ,
כִּי הָיְתָה בַת צִיּוֹן חֶמְדָּתִי,
עֲדֵי אָטַר קִבְרִי עָלַי פִּיהוּ.
מצבת דוליצקי בבית הקברות Forest Home, אילינוי (Find a Grave) שנת הלידה שנחקקה על המצבה היא ככל הנראה משובשת; הוא נולד ב-1856 ולא ב-1852
על גילוי זה הוסיף אליהו הכהן:
חתנו של דוליצקי, חיים לייב ליכטרמן, היה במקצועו חרשתן זעיר בשיקגו, ואף התכונן לחסל את עסקיו ולעלות ארצה. הוא היה האהוב על דוליצקי מכל בניו וחתניו. גם ליכטרמן אהב את דוליצקי והעריצו כאילו היה אביו. כשחלה דוליצקי בלוס אנג'לס הוא העביר לחתנו את ארכיונו, וכנראה שליכטרמן ביקש לקברו בעירו שיקגו והוא זה שדאג למצבה.
עד לפני כמה שנים היה בתל אביב רחוב שנשא את השם 'הלסינגפורס'. שם זה, שניתן לכבוד ועידת הלסינגפורס– ועידה ציונית חשובה שהתכנסה בעיר זו בשנת 1906 – הצליח לבלבל לא מעט אנשים, שהתקשו להגות אותו.
בני דורי, שגדלו על ההומורסקות העירוניות של אפרים קישון (2005-1924), לא ישכחו את 'בצפון תיפתח הרעה', שהתפרסם לראשונה לפני כשישים שנה בטורו 'חד גדיא' (מעריב, 25 בספטמבר 1959), ואחר כך נכלל גם בספרו הכל תלוי (טברסקי, תשכ"א). פיליטון זה הוקדש לרחוב הלסינגפורס שקשה לזכור את שמו.
המחבר קיבל הצעת עבודה קוסמת מזולצבוים הגדול, שהזמין אותו לביתו ברחוב הלסינגפורס 5 שבצפון תל אביב. בדרכו אליו נשכח שם הרחוב וכל מאמציו של קישון לשחזר אותו נכשלים...
מעריב, 25 בספטמבר 1959, עמ' 7
בגרסה שכונסה בספר הכל תלוי חלו שינויי עריכה. בין השאר החליט קישון לשנות גם את מספר הבית שבו גר 'זולצבוים', מ-5 ל-7. למה? לא ברור (אולי שכח גם את המספר המקורי...).
אפרים קישון, הכל תלוי, טברסקי, תשכ"א, עמ' 15
המערכון האהוב זכה גם להקראה משעשעת מפיו של שמוליק סגל בתקליט משנת 1966:
איפה נמצאת הלסינגפורס האמיתית (לא הרחוב שמחבר את ז'בוטינסקי וארלוזורוב)?
ובכן הלסינגפורס היא כמובן הלסינקי, בירת פינלנד. הלסינגפורס היא הצורה שבה נקראה העיר בימי שלוט הרוסים (עד 1917) והיא הצורה שבה מבטאים השכנים השוודים את השם גם בימינו.
בשלב מסוים – מתי בעצם? – ועדת השמות של תל אביב אזרה אומץ, שינתה את השם מהלסינגפורס הנשכחת להלסינקי המוכרת וכולם נשמו לרווחה. סוף סוף שֵׁם שאפשר לבטא ולזכור!
על הדרך שינתה העירייה גם את ההסבר לשמו של הרחוב. בעוד השם 'הלסינגפורס' הנציח את 'תכנית הלסניגפורס', שהגישו יצחק גרינבוים וזאב ז'בוטינסקי למשתתפי הוועידה הציונית שנערכה בעיר (פינלנד הייתה אז אזור אוטונומי ברוסיה הצארית). לשם 'הלסינקי' כבר ניתן הסבר חדש לגמרי: 'בירת פינלנד. סמל לידידות בין שתי הארצות'.
ביקשתי מאיתמר לויתן, הצלם המשוטט של עונ"ש, שיבדוק מה קורה שם...
ובכן, שריד אחד ויחיד נותר ל'הלסינגפורס', וגם הוא מובא בסוגריים ונרשם בטעות כשתי מילים נפרדות (גם בעברית וגם בלועזית). הרישום הזה מונצח על השלט העירוני המואר, שכנראה נעשה כאשר הוחלף שם הרחוב ואנשי העירייה רצו לתת לעוברים ולשבים זמן להתרגל לשם החדש.
אבל השלט הקודם הוחלף בחדש, מעשה ידיהם של אנשי ישיבה שזהותה לא ממש ברורה.
צילום: אלי גורפינקל
השלט הזה קצת חידתי. הבה נתבונן בו מקרוב:
קודם כל מה זה התנ"א, בראשי תיבות?
תַּנָּא (שנה, למד) הוא כמובן חכם בן תקופת המשנה, המכונה גם תקופת התַּנָּאים. אולי הכוונה בראשי התיבות המופרכים האלה היא ל'תנא אלוקי' (כפי שמכונה רבי שמעון בר יוחאי)?
זה קצת מזכיר את הקיצור העממי 'מר"ן', כביכול ראשי תיבות של 'מאה רבנים נסמך' או שטות מעין זו, בעוד שהאמת היא שמדובר בעם-ארצות פשוטה. מרן פירושו מורנו או אדוננו.
אבל רגע, יש לנו בעיה יותר קשה... מה עושה רבי שמעון בר יוחאי בנתניה?
ובכלל, על שם מי בעצם נקראת הישיבה, יש כאן כל כך הרבה אפשרויות שפשוט קשה להחליט.
ב. הסתכלת היום לשמיים?
אין מקום מתאים יותר להתבוננות פילוסופית בדרכי הבורא ובנפלאותיו מאשר מול השירותים הציבוריים בכיכר המרכזית של טבריה. ועל זה נכתב (במקום גבוה בשירותי הגברים): 'אם אתה מסתכל כל כך גבוה, כנראה שאתה מפספס ומרטיב את זה שלידך'...
בדין קראו פרנסי העיר למקום 'יציאת חרום', העיר אלון גלעדי שצילם. 'רק מי שנמצא במצב חירום אמיתי יתקרב אליו. אין צריך לומר, שהמקום נעול, סגור ומסוגר'.
צילום: אלון גלעדי
ג. דבר עם השם והכל יתגשם
הגיגים וחרוזים אינפנטיליים כאלה אפשר כנראה למצוא רק על דבקיות.
צילום: איתמר לויתן
ד. שהחיינו קולורס
נו, אם פותחים חנות חדשה בירושלים (ברחוב ירמיהו) צריך לברך 'שהחיינו' לא? הלשון המעורבבת הזו כנראה לא מפריעה לאף אחד.
ומה יש בחנות? על חלון הראווה כתוב 'נדוניה, בגדי נשים, בגדי ילדים'.
