יום חמישי, 21 בפברואר 2013

על דעת המקום: תלי תלים

חצר תל חי היום (צילום: גידי אברמוביץ)

לי"א באדר, יום תל חי, הוא יום ההגנה

מאת יהודה זיו

בי"א באדר תר"ף (1 במרס 1920), לאחר התקפות חוזרות מצד ערביי הסביבה ולחימה עזה על הגנת 'הנקודה', ניטש הקיבוץ הקטן (בן עשרים איש בסך הכל) שנקרא בשם תֵּל חָי. שישה גברים ושתי נשים נפלו חלל על הגנת המקום, והמפורסם שבהם הוא, כמובן, יוסף טרומפלדור, שהיה לאגדה עוד בחייו.

תל חי של היום, כשמה כן היא – חיה ותוססת. חצר 'תל חי' ההיסטורית, ששוחזרה והפכה אתר מורשת התיישבות ב'אצבע הגליל', הומה מטיילים ומבקרים; לצידה 'מכללת תל חי' רבת תלמידים; ומראש הגבעה שבצפון נשקף עליהן פסל 'האריה השואג', המנציח את גבורת שמונת חללי הגנת תל חי, שבמותם העניקו לעיר הסמוכה, קרית שמונה, את שמה.

צלצול שמה של חורבה סמוכה בדרום – 'חִ'רְבַּת טַלְחָה' (טלח'ה היא ממיני השיטה הגדלים בארץ), הוא שהוליד בפי איכרי מטולה את השם העברי, שביקש לרמוז על חורבה אשר קמה לתחייה. מול עיניהם של מחדשי השם העברי עמד מן הסתם השם 'תל אביב', כפי שנקרא ספרו של הרצל, 'אַלְטְנוֹיְלַנְד' (ארץ עתיקה-חדשה), בידי מתרגמו נחום סוקולוב (שמצדו נטל את השם מדברי הנביא הבבלי יחזקאל). ואגב, בשם 'תל אביב' כבר נעשה שימוש עוד קודם לייסודה של העיר העברית הראשונה בשנת 1909. היה זה בשמה של שכונה אשר קמה בשנת 1891 בצד המושבה נס ציונה.

בעקבות תלים אלה נולדה לימים שורה של יישובים, שאף כי אינם 'חורבה אשר נושבה מחדש' וגם אין בקרבם תל ארכאולוגי, גם שמותיהם פותחים ב'תֵּל'. תחילית זו שימשה אפוא סמל של התחדשות יישובה העברי של ארצנו, ומכאן, למשל, השמות תל יוסף (על שם יוסף טרומפלדור), תל עמל, תל מוֹנְד, ואף 'תל ליטְוִינְסְקִי' הלא הוא המקום שעל חלק משטחו נמצא בימינו בית החולים 'תל השומר'...

מודעה משנת 1926 (מקור: ויקיפדיה)

זה גם מקור השם תל נוף, שעל אדמותיו נמצא היום בסיס חיל האוויר המפורסם (בסיס התעופה הבריטי, שהיה שם קודם לכן, נקרא 'עקיר', על שם הכפר הערבי הסמוך). ראובן שיינצווייט (Schenzvit), קבלן וסוחר קרקעות מפוקפק, שרוב אדמות תל נוף היו בבעלותו, הוא שהמציא את השם, כבר בראשית שנות השלושים, על מנת שיזכיר את שמה של העיר תל אביב ואת הנוף הקסום שיעמוד לרשותו של כל מי שיקנה שם קרקע. לימים הורשע שיינצויט ברצח סנסציוני, במה שנודע כפרשת הרצח בחולות תל נוף.

מודעה בעיתון דבר, 27 בפברואר 1934

בתולדות ההתיישבות היהודית החדשה, תל חי היה היישוב הראשון שהותקף בידי ערביי הסביבה ואף ניטש בקרב. כך הפך יום הקרב, י"א באדר, סמל ההיאחזות בארץ בכל מחיר. בעקבותיו טבע ברל כצנלסון את המימרה: 'אשרי מי שמת, ותל חי למראשותיו'; שלא לדבר על המילים האחרונות המיוחסות לטרומפלדור עצמו: 'טוב למות בעד ארצנו'. והגדיל לעשות יוסף חיים ברנר, שכרך שתי מימרות קולעות אלה, וזמן קצר לאחר נפילת תל חי כתב בעיתון 'האדמה':
תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור? 
תל-חי. לב-ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עִם דופק הלב הזה עד הנשׁימה האחרונה? הבָאנו כולנו בחדרי-לבנו בימי הזעם האלה, אשׁר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע: 
– "טוב למות בעד ארצנו" – ? 
טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו.
וכך הפכו מילותיו האחרונות של טרומפלדור והיו לסיסמה נישאת בפי-כל – עד שליצני תל אביב אף ראו בה את הסיבה לקביעת בית הקברות הישן של עירם דווקא ברחוב טרומפלדור, שהרי הוא אשר אמר: 'טוב למות בעד ארצנו'... למעשה, החלו לקבור בו כבר בשנת 1903 – שש שנים לפני ייסודה של 'אחוזת בית' – ומכאן גם כינויו, 'בית הקברות הישן'. בעקבות מגיפה ביפו, לא הותר לקבור את המתים בה בתוך תחומי העיר, ויהודי יפו רכשו אז שטח קבורה, הרחק ממנה ככל האפשר. אין פלא אפוא, אם זכה טרומפלדור ברחוב הנושא את שמו ברוב יישוביה העירוניים של ישראל. בירושלים ובחיפה נשא תחילה את זכרו אפילו 'רחוב הגידם', אך שֵׁם זה גרם ליושביו אי-נוחות ולימים אף הוחלף, לבקשתם, בשם המקובל 'רחוב טרומפלדור'. רק באר שבע שומרת עד עצם היום הזה, בפינה מוצנעת, על 'סימטת הגידם'...

בסרטון הנדיר הזה משנת 1913, שערך יעקב גרוס, אפשר לראות את טרומפלדור הגידם, חורש בידו האחת את אדמת המושבה מגדל.




שלושה חודשים לאחר נטישת תל חי הוקם גם ארגון ה'הגנה', ויום י"א באדר הוכרז כ'יום ההגנה'. נפילת השמונה בתל חי הולידה את נוסח 'יזכור', פרי עטו של ברל כצנלסון, המשמש עד היום, בשינויים קלים, בטקסי זיכרון לחיילי צה"ל אשר נפלו על הגנת ישראל והיושבים בה (על הוויכוח שהיה בנושא זה לפני כשנה, באשר לנוסח הנכון של 'יזכור', ראו ברשימה קודמת בעונ"ש). 



חניכי תנועות הנוער – של ההתיישבות העובדת מכאן, ושל התנועה הרוויזיוניסטית מכאן – הנהיגו עלייה לרגל לתל חי ב'יום תל חי' ונהגו לערוך טקסים למרגלות פסל 'האריה השואג' של אברהם מלינקוב, שנחנך בשנת 1934. אנשי בית"ר אף הגדילו לעשות ושינו את הכתיב המקובל של שמו של טרומפלדור, על מנת להתאימו לראשי  התיבות של תנועתם  ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור.


ברית תרומפלדור ברומניה (מקור: יד ושם)

כרטיס ברכה לשנה טובה, שנות השלושים? (מתוך הבלוג של משה רימר)


אגב אורחא, לרגלי 'הארי השואג' בצפון-מזרח, בצומת כפר יוּבָל, מתנשאת גבעה ששמה הערבי היה תחילה 'תל קִטְעַת אֶל-אַסַד' (תל חֶלְקַת [השדה של] האריה). כשבאה ועדת השמות הממשלתית לקרוא לה בשם עברי (26 בדצמבר 1954), הלכו חבריה בעקבות צלצול קידומתו של השם הערבי, 'קִטְעַת-', ומטבע קרבתה אל תל חי קבעו לה את השם 'תל הגידם', אף הוא לזכר יוסף טרומפלדור...

נפילתם של טרומפלדור וחבריו נתפרשה בעיני בני היישוב היהודי בארץ כצוואה לעידוד ההתיישבות ולביצור הביטחון, ועדות לכך היא שירו המפורסם של אבא חושי, 'בגליל, בתל חי', ובו השורות: 
דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת / רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,
לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם: / 'לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי'.
הביצוע הנהדר של חברי שלישיית שריד אינו זמין באינטרנט, הנה אפוא עפרה חזה:



ואכן, המוני בני הנוער, שעלו לתל חי בליל י"א באדר תש"ו (1946), סטו מדרכם ושבו והקימו את היאחזות ביריה, שנתפסה שבועיים לפני כן בידי צבא בריטניה ופונתה מיושביה. 'כיבושה מחדש' של ביריה הותיר אחריו עד היום על מיכל המים, המוצב ביציאה מכפר תבור צפונה, בכביש המוליך הגלילה, את הסיסמה: 'ביריה שלנו'.


סיסמת העלייה לביריה נרשמה ב-1946 על מיכל המים הזה שביציאה מכפר תבור.
לאחרונה שוחזרה הכתובת המקורית (מקור: ויקיפדיה).

סיסמה אחרת שהייתה אז בשימוש – 'שנית ביריה לא תיפול'  נקבעה בעקבות הפואמה 'מַסָּדָה' של יצחק למדן'שנית מסדה לא תיפול'. סיסמה זו שימשה בשעתה לחניכי 'בני עקיבא' צידוק נאות לחדול מן העלייה המסורתית של תנועות הנוער אל מצדה, בשל הצל שהטילה התאבדות מגיניה על עמידת הגבורה שלהם. בספרו 'מיתוס מצדה', שראה אור בשנת 1996 (Masada Myth: Collective Memory and Mythmaking In Israel), ריאיין המחבר, פרופסור נחמן בן-יהודה, נציגי תנועות נוער שונות (ביניהם את חניכי ‘The Camps of the Immigrants’, כפי שתורגם שם שמה של תנועת 'המחנות העולים'...) על דרך תפיסתם את מיתוס מצדה. על זו של 'בני עקיבא' העיד שם יוחנן בן-יעקב: 'אל מצדה נהגנו להעפיל רק כדי לצפות ממרומיה בזריחה'...

אך מיתוסים – כדברי הפתגם הידוע – אינם מתים אלא רק מתחלפים, ולימים, משנתווסף גם כפר עציון על רשימת היישובים העבריים שעמדו בגבורה עד שנפלו בידי האויב, שבו חניכי 'בני עקיבא', לאחר מלחמת ששת הימים, והעתיקו לשם את מיתוס מצדה, תל חי וביריה. 

לאחר מלחמת ששת הימים גרם שמו של קיבוץ תל יוסף שבעמק יזרעאל, הנקרא כידוע על שמו של טרומפלדור, 'כאב ראש' לחברי ועדת השמות הממשלתית. אחד משורת תלי הגעש ברמת הגולן נשא בשעתו בפי יושביו את השם תל יוּסֻף – ומשהחלו לקרוא שמות עבריים לעצמים בנוף הגולן נתבקש, מטבע הדברים, לכנות תל זה בשמו של יוסף בן מתתיהו (פלאביוס), אשר כתביו משמשים לנו מקור המידע העיקרי על יישובו היהודי הקדום של הגולן. אך שמו של אותו קיבוץ עמד כמכשול, שהרי לא ייתכן שיהיו שני תלי יוסף... חברי ועדת השמות העדיפו אז לכנות את התל שבגולן בשם תל יוֹסִיפוֹן, בעקבות 'ספר יוסיפון', תרגומו העממי של הספר 'מלחמת היהודים ברומאים', שנעשה בסיציליה במאה ה-10. 
שער ספר יוסיפון, ונציה ש"ד (1544)

אלא שכנגד שם זה טענו לימים הארכאולוגים, ובצדק: התחילית 'תל-', בעברית בת ימינו, וכן Tell בלועזית, רומזת למקום יישוב קדום, ואין הדבר כך ב'תל' יוסיפון... לפיכך קבעו חברי ועדת השמות הממשלתית קידומת חדשה לשמו של אותו תל-געש, והוא מכונה עתה בשם הר יוסיפון. הם לא נתנו דעתם על כך, שאם שוב איננו 'תל' הרי גם אין עוד חשש מפני שני 'תל יוסף' ואפשר היה להחזיר עטרה ליושנה ולקרוא למקום בשם 'הר יוסף'... 

ואם נשוב אל סופה של מלחמת העצמאות נפגוש שוב במיתוס תל חי. בסיומו של מבצע 'עובדה', עם כיבושה של אום-רשרש, היא אילת, בט' באדר תש"ט, שלחו שני הנחומים – נחום גולן (מח"ט גולני) ונחום שריג (מח"ט הנגב)  את המברק הנודע: 'העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה, לי"א באדר, מגישות חטיבת הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל'.


מה פלא, אם בסתר ליבי אני גאה ביום י"א באדר, שהרי הוא גם יום הולדתי... 

*

ואף אנו, קוראי עונ"ש באשר הם, שולחים ליהודה זיו 87 ברכות של יום הולדת שמח:
'כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב, תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּ"ז'!   



16 תגובות:

  1. מרשים ומעניין כתמיד - תודה.
    רק הערה קטנה, חניכי בני עקיבא עדיין מעפילים אל ביריה מדי שנה בי"א באדר ולא אל כפר עציון.

    השבמחק
    תשובות
    1. גם לגוש עציון עולים - בעקבות הל"ה

      מחק
  2. בחיפה לא שינו את שמו של אף רחוב.
    בשכונת הדר נמצא רחוב יוסף (ששמו המלא ע"ג חלק משלטי הרחוב הוא "יוסף הגידם"). הוא נמצא בסמוך לרחוב תל חי. בשכונת רמת חן יש רחוב טרומפלדור (לא הרחק מרחוב הגליל)
    כך שלמעשה בעיר זו ישנם שני רחובות על שם יוסף טרומפלדור

    השבמחק
    תשובות
    1. ובשכונת נווה שאנן אשר בחיפה נמצא בית היסודי "תל-חי".

      מחק
    2. שלום
      שמו הרשמי של רחוב "יוסף" בשכונת "הדר הכרמל" היה רחוב "הגידם" עד שנות ה-60 (של המאה ה-20). עדיין יש שם מספר בתים שנשאר עליהם מספר הבית הישן המואר וכתוב עליו "דחוב הגידם" (ולא "יוסף הגידם"). כיום , על שלטי הרחוב הרשמיים כתוב "יוסף (הגידם)".
      יעקב וימן

      מחק
    3. כפי שבתל אביב יש 2 (למעשה שלושה) רחובות על שם ביאליק
      רחוב ביאליק
      שדרות ח"ן
      רחוב אלוף בצלות

      מחק
  3. אני חוזר על מה שכתבתי בנוגע לכיבוש אילת:
    מאחר שהצ'יזבטרון, להקת הפלמ"ח, ירד לאילת דרך הערבה הנציח השיר דווקא את התוואי של חטיבת גולני (שביל לערבה ירד, לרדיאן אם אך מיהרת, את אל-עמר חיש עברת...).
    המברק שנשלח צפונה: מאיר פעיל, איש חטיבת הנגב סיפר: לא היה עולה על דעתנו להזכיר את גולני במברק, אבל מכשיר הקשר שלנו (של חטיבת הנגב) התקלקל ונאלצנו לשלוח את המברק דרך המשדר של גולני... ואכן, על טופס המברק מופיעה חותמת של מחלקת הקשר של גדוד 19 (גדוד הפשיטה הממוכן) של גולני.
    ואגב, שמה הערבי של אילת אינו אום-רשרש, אלא אל-מרשרש, אך כשם שאל-מלבס נהגית אומלאבס ואל-מטולה אומטולה כך גם אל-מרשרש נהגתה אומרשרש.

    השבמחק
    תשובות
    1. וכך הפך האל לאשה ומאשה לאם שנאמר אומרשרש

      מחק
  4. ההקלטה הראשונה של 'בגליל, בתל חי' נעשתה עוד לפני הקמת המדינה. לא בדור לי אם הופיעה בתקליט ('78) מסחרי, או רק כ'תקליט שדרים' בקול ירושלים, אבל אני זוכר אותה מושמעת הרבה בקול ישראל, בימי ילדותי הרחוקים, במהלך שנות החמישים. בהקלטה ההיא שר זמר אופרה נודע לתהילה בימים ההם, פאולו גורין ( הוא כיכב גם בשיר 'חניתה', מתוך 'דן השומר', באמצע שנות הארבעים). ההגשה היא קלסית-למהדרין, בליווי תזמורת סימפונית ( עם נופך ואגנריאני מסוים, במבוא!) ומקהלת גברים. אווירה של תהלוכת-אבל חגיגית. לדידי, זה הביצוע המשמעותי של השיר, בין השאר משום שהוא מעיד על הדרך שבה היישוב החלוצי לפני ואחרי תש"ח שמע אותו ורצה לשמוע אותו. שלישיית שריד - זה עיבוד מאוחר , רגשני- מתלהם, במידת מה. עופרה חזה - עניין של טעם, ולטעמי, הביצוע שלה הוא הרחוק ביותר מכל מה שהשיר מסמל, הן בסגנון ההגשה והאינטרפרטציה, הן בעיבוד. מה, בעצם, לעופרה חזה ולמיטען ההיסטורי והמוזיקלי של השיר הזה, ושל שירי היישוב בכלל?

    השבמחק
  5. ושכחתי להוסיף: את ההקלטה ההיסטורית של פאולו גורין אפשר למצוא בזמרשת.

    השבמחק
  6. וכמובן, לא שכחנו לאחל לך... מזל טוב ליום הולדתך.

    השבמחק
  7. לעודד אסף
    אינני מבינה מה גורם לך להדיר את עפרה חזה, אחת הזמרות הנהדרות שהיו לנו, מכל קשר ל'שירי הישוב' ולהסטוריה שלהם; כמה עצוב להווכח שבני דורנו, שזכינו לגדול ולהתחנך במדינה משלנו, ממשיכים לדבוק, בחוסר תבונה, בפלגנות ובחלוקות סקטוריאליות חסרות טעם; נראה לי נכון יותר לאמץ את מבטו החכם של יהודה עמיחי, שאמר: "גם עתה, תחתנו, העולם קו שבר-/ אל תראי, הביטי איך מעבר/ לאותו הקו פרח לנו עכשיו/ המכנה המשותף".

    השבמחק
    תשובות
    1. לגלי שלום,
      אני מכבד את טעמך, אך כצפוי איני שותף לו, וזה בסדר גמור ("יפרחו להם אלף פרחים" וגו')! עם זאת, אני סבור שיש הצדקה לדירוג ולשיפוט בתחומים רבים - לא רק אמנותיים, אך גם אמנותיים, ובהם מוזיקה - ואני יודע שעניין זה גמיש, פתוח למחלוקות (וטוב שיש מחלוקות), ובלבד שלא ניסחף יתר על המידה לשתי מגמות שאני תופס, מה לעשות, כמזיקות יותר מכפי שהן מועילות, בחיינו הישראליים/ "פוסט-מודרניים": האחת היא "הכל הולך" (כלומר, אין כביכול, ורצוי שלא יהיו, או שלא יבלטו יותר מדי, קריטריונים לשיפוט ולהייררכיה); האחרת - חיפוש אחר מכנים משותפים כערך עליון (במישור הפוליטי - "צו פיוס" וכו'). כמוזיקאי, יש לי קריטריונים שבעזרתם אני יכול להציע דירוג ושיפוט של איכויות; יותר בתחומים של מוזיקה קלסית, אך בהחלט גם במוזיקה פופולרית או עממית, ובסוג העיבוד וההגשה שלהן. אני מציע, כמובן, ולא אצא למלחמת חורמה לטובת השיפוט שלי. אם אעסוק בעיבודים ובהגשה של שירי היישוב - וזאת רק דוגמה - אבחן היטב כל מרכיב, ואשתדל להיות שלם עם הממצאים ועם המסקנות שלי, בלי לערב כאן שיקולים של קונסנזוס או לחלופין, של "הדרה".
      ובכן, ברכה צפירה - אם אזכיר את אחת הזמרות בנות הדור החלוצי - היתה מוזיקאית משכמה ומעלה, ושושנה דמארי, שעלתה אחריה, יכלה להיות במקרים רבים מצוינת, אך במקרים לא מעטים (גם המעבדים והמלווים שלה ידעו זאת) כשלה באינטרפרטציה, ב"קליעה" לסולם הנכון ולמקצבים הנכונים, וכו' וכו'. למה נסתיר זאת? נתונים אלה אינם גורעים מהישגיה. עופרה חזה - ואני ממשיך ב"שרשרת" הזמרות יוצאות העדה התימנית - היתה בחורה חביבה, בעלת אופק לא רחב מאוד וקול נעים, בדרכו-שלו, אך חד-ממדי לחלוטין (בלי העומק והניואנסים שאפיינו הן את צפירה והן את דמארי), בעלת טעם מוזיקלי וטקסטואלי רופף (יכלה לשיר באותה נימה מרפרפת/מלטפת את "שירי ארץ ישראל" וגם עיבוד ממוסחר לחלוטין, חסר-פשר, לפי השקפותי, של פיוט תימני - בנוסח דיסקו-אלקטרוני). ובכן, אינני "ממדר" את עופרה חזה - ובכלל, מי אני ומה כוחי כי "אמדר" משהו או מישהו בתרבות הישראלית? - וגם לא נצמד בהכרח למערכת טעמים של ימי היישוב, אלא מציע לבחון היטב, להבדיל, לא להירתע משיפוט, ולהכיר באי-קיומו של מכנה משותף - בתחומים לא מעטים - כעובדה מעובדות קיומנו.
      הדיון הזה - חשוב להדגיש - אינו קשור כלל ל"הדרה" דתית או עדתית וכיו"ב. אין לי שום בעיה במילוי רשימה ענקית של זמרים פופולריים "אשכנזיים" למהדרין ולטעון שהם שטחיים, גרועים מבחינה טכנית ומשעממים..

      מחק
  8. אינני מוזיקולוג ועל כן כל דבריי ייאמרו מצד הטעם האישי, החובבני, בלבד:
    לטעמי שני תקליטי "שירי מולדת" של עפרה חזה, ובהם כמובן גם השיר "בגליל, בתל חי", הם פסגה בהפקת שירי ארץ ישראל - מן התקליטורים שאני יכול לשוב ולהאזין להם עוד ועוד.
    יצוין בעיקר הביצוע המופלא שלה ל"אל נא תאמר לי שלום", המגמד (שוב, לטעמי), כל ביצוע אחר.
    ועוד יצוין, ששלשום, י"ז אדר, חל יום פטירתה של אותה "בחורה חביבה" (כהגדרתו המינורית של עודד אסף, אשר הלכה מן העולם בדמי ימיה.

    השבמחק
  9. יוחנן בן יעקב8 במרץ 2013 בשעה 14:51

    שלום לכולם!

    יפה כתב יהודה זיו "על דעת המקום". כיוון ששמי הוזכר בדברים, אבקש לדייק. יהודה כתב:
    "על דרך תפיסתם את מיתוס מצדה. על זו של 'בני עקיבא' העיד שם יוחנן בן-יעקב: 'אל מצדה נהגנו להעפיל רק כדי לצפות ממרומיה בזריחה'... אך מיתוסים – כדברי הפתגם הידוע – אינם מתים אלא רק מתחלפים,
    ולימים, משנתווסף גם כפר עציון על רשימת היישובים העבריים שעמדו בגבורה עד שנפלו בידי האויב, שבו חניכי 'בני עקיבא', לאחר מלחמת ששת הימים, והעתיקו לשם את מיתוס מצדה, תל חי וביריה".

    א. אמרתי באותו ריאיון שציטט יהודה כי אני זוכר את העלייה שלנו, כתלמידי בית ספר תיכון, כיתה י' למצדה, כמאמץ להגיע לפני הזריחה. בכך התמצה עיקר האתגר של העלייה ב"שביל הנחש" למרומי הצוק. איני יודע אם כך נהגו כל צעירי הציונות-הדתית מחנכיהם ומדריכיהם. כדאי לציין שהרב משה צבי נריה ז"ל , המכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות", מייסד רשת ישיבות בני-עקיבא, הסתייג מהפיכת פרשת מצדה למיתוס עליו נחנך נוער. כפי שהסתייג גם מחינוך על ברכי גבורת המורדים בגיטו ורשה. הנה קטע מדברים שכתבתי אודות הרב נריה ודרכו החינוכית-תורנית:
    ידועה עמדתו של הרב מ"צ נריה זצ"ל בפרשת מצדה. לדבריו: "הרב גורן קובע שמעשה הגבורה של לוחמי מצדה היה בהתאם להלכה המקובלת בידנו". בסיום בירור הלכתי קובע הרב נריה ביחס לפסיקתו של הרב שלמה גורן זצ"ל: "זהו איפוא פסק דין מוטעה ומסוכן ויש להסתייג ממנו, כי נותן התורה ציווה עלינו את החיים 'וחי בהם - ולא שימות בהם'" ("התאבדות אנשי מצדה בהלכה", קונטרס בהוצאת יב"ע כפר-הרוא"ה, תשכ"א, 1961).

    בשולי עיון זה הוסיף הרב נריה הערה מפתיעה: "חוקי תורתינו ציוו עלינו לשמור על קיומנו ועל חיינו, גם בתנאי כניעה ושבי וכו' וחיי עולם נטע בתוכנו... אחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה בגיטאות ובמחנות המוות, והיו צפויים לייסורים והתעללויות, ולהעברה על הדת - אילו היו נוהגים כפסק דינו של הרב גורן לא היה נשאר מהם שריד ופליט" (שם). בר"ח אדר תש"ד (25.2.1944), כעשרה חודשים לאחר מרד גיטו-ורשה, פרסם הרב נריה מאמר בביטאון התנועה "נתיבה" ובו תקף את הד"ר ולפסברג על שהביע הערצה למורדי גיטו-וארשה: "… נתפס גם ד"ר וולפסברג לשגרא של ההערצה המיוחדת של מלחמת הגיטאות, כביכול עד פרוץ המלחמה בגיטאות הייתה זו תקופה של מורך-לב ורפיון רוח… ואילו מאז התחילה התקופה ההירואית. סלף רעיון זה הונח ביסודו של … 'ספר הגבורה'". ועוד כותב שם הרב נריה: "נימוק אחד יסודי מנע את קדושינו מבוא בדמים: לא לגרות את יצרי הרוצחים ולא לגרום לקורבנות נוספים. הבלגתם הנפלאה של דורותינו על סף המוות עולה בהרבה על גבורת 'תמות נפשי עם פלשתים'. האחרונה היא גבורה, ואילו הראשונה, גבורה שבגבורה… אין כל ספק שאצל אחינו הקדושים בפולין פעל בעיקר הנימוק היסודי הזה. כל זמן שהיה קיים סדק תקווה אסרו על עצמם בתכלית האיסור לתת עילא כל שהיא להריגת יהודים. נוח היה להם ליהרג ובלבד שלא לגרום לרצח אחיהם… מלחמת ההבלגה שקדמה למלחמת התנופה… דווקא היא ראויה להערכה עמוקה שכן נתגלו בה כוחות החיים הגנוזים באומה ונחשף רצון קיומה בעומק רוממותו". הד"ר חווה אשכולי מוסיפה עדות אישית משיחתה עם הרב נריה בשנת 1995, בה אמר לה הרב כי בעקבות הידיעות שהגיעו על ההישרדות בשואה … נתחזקה דעתו שייתכן ובבונקרים היו יהודים מחזיקים מעמד גם בגיטו-וארשה, לולא המרד והשריפה. הימנעות ממרד הייתה מצילה חיים. (אני מודה לד"ר חווה אשכולי על שהפנתה תשומת ליבי למאמרה החשוב, "הציונות הדתית בארץ-ישראל לנוכח מרד גיטו וארשה", בתוך יהדות זמננו, ירושלים, חיפה, תשנ"ח, ממנו למדתי על דברי הרב נריה הנ"ל ועל עדותה האישית).

    ב. לעניין בירייה – ממש לא מדויק שהעתקנו את מיתוס ביריה לכפר עציון. כחניך וכמדריך בני עקיבא בשנות ה-50 וה-60 אינני זוכר שנושא ביריה תפס מקום כל שהוא בפעילותנו התנועתית. כאחד מבני כפר עציון, הייתי מראשוני השבים לביתנו בכפר עציון, באלול תשכ"ז (ספטמבר 1967). בראשית 1970 התמניתי לתפקיד רכז מחלקת ההדרכה של בני עקיבא. במסגרת תפקידי זה, יזמתי בין השאר גם עלייה קבועה של חניכי התנועה, שבט הרא"ה = כיתה ח', לביריה. הכנו לקראת העלייה חוברת ומערכי פעולות. מפעל זה נמשך בהיקף עצום של חניכים עד היום, כל שנה בי"א באדר. ברוב השנים צירפנו באותו יום גם עלייה לתל חי.

    שבת שלום ומבורך!
    יוחנן בן יעקב

    כפר עציון, 90912
    בית - 02-9935176
    נייד - 050-6282046
    yochanan@kfar-etzion.co.il

    השבמחק
    תשובות
    1. לידידי, יוחנן בן-יעקב!
      שמחתי לשמוע, כי 'בני-עקיבא' מוסיפים עד היום לשמור על מסורת העלייה אל ביריה – ולא אל כפר-עציון, כשם שכתבתי. נראה, כי מקור דעתי זו בחוויה משותפת שחווינו שנינו בשערי כפר-עציון בספטמבר 1967. באותה עת נמניתי עם יחידת המילואים של המדור לידיעת-הארץ ומיד לאחר מלחמת 'ששת הימים' - בשובנו אל יהודה, השומרון והגולן – הטיל עלי קצין חינוך ראשי משימה: להכין סרט, שישמש לחיילי צה"ל הכרות ראשונית עם נופי 'השטחים', בלוויית דברי הסבר נאותים.

      מטבע הדברים, סרקתי עם צוות הצילום שהועמד לרשותי את 'השטחים' להנאתנו, בנחת
      וביסודיות – שלא לדבר על הריגוש, שהסבה לנו מלאכת צילום הסרט. המעמד המרגש שבכולם היה בשערי כפר-עציון: כתום מלאכת צילום היישוב החרב, שלאחר כיבושו שימש מחנה 'הלגיון הירדני', עמדנו לצאת משם להמשך מלאכתנו, כשלפתע הגיחה שיירת רכב ועצרה בפתח. היו אלה פליטי כפר-עציון – בעיקר חברות וילדים, רובם אלמנות ויתומים, אשר פונו משם בטרם נפילת 'הגוש' – בשובם לראשונה אל ביתם החרב, בהם גם יוחנן בן-יעקב...

      מה פלא, אם אותו מעמד זכור לי כאחד האירועים המרגשים בחיי – ועד היום, מדי היזכרי בו, אני שב ומתרגש! נראה, כי ריגוש זו הוא שהוליד את הטעות המתבקשת שבעקבותיה כתבתי, כי לכאורה החליף מאז כפר-עציון את ביריה כיעד 'עלייתם' של 'בני-עקיבא'!

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון - תוסרנה.