יום רביעי, 30 במאי 2018

על משתמטים, לוחמים ושאלות שחיילים מרבים לשאול

א. משתמט אני הייתי

כרזת גיוס לצבא הבריטי, 1943. עיצוב האחים שמיר (הארכיון הציוני)

משתמטים תמיד היו, ולצערנו כנראה גם תמיד יהיו.

'לכבודם' – ליתר דיוק, לכבוד חג העשרים להקמת המושב נהלל, שחל באלול תש"א (1941) – חיבר והלחין צבי בן-יוסף (1948-1914), מי שלימים ייפול בקרבות על גוש עציון, את השיר 'הורה נהלל'.

השיר, שנפתח במילים הידועות: 'מִשְׁתַּמֵּט אֲנִי הָיִיתִי', מסתיים ב'ווידוי': 'מִתְגַּיֵּס אֲנִי לַדֶּגֶל, / נֶהֱפָך לְבֶן-אָדָם. // כֵּן, מִשְׁתַּמֵּט אֲנִי הָיִיתִי / אַךְ הֵבַנְתִּי אֶת רֶמֶז הַגּוֹרָל'.



בראשית שנות הארבעים, כאשר הנהגת היישוב עודדה התנדבות והתגייסות לצבא הבריטי ולבריגדה (ואכן, כ-38,000 צעירים וצעירות התגייסו, בערך שמונה אחוזים מכלל היישוב היהודי בארץ!), נהגה פרקטיקה מקורית של 'אאוטינג' ו'שיימינג': פרסום כרוזי השפלה ובהם תמונות של משתמטים ולצדם וידוי 'על חטא'.

בחנות הספרים התל-אביבית 'רובינזון' שמור הכרוז הזה, שכמותו מעולם לא ראיתי.

צילום: איתמר לויתן; באדיבות אליסף רובינזון

האם מישהו מקוראי הבלוג מכיר כרוזים דומים?

ומיהו המשתמט צבי ווייספיש, ומה היה העונש 'הקשה והצודק' שהיה מנת חלקו ושכנע אותו 'להתגייס ללא דיחוי'?

וייספיש הוא כידוע שם משפחתו הקודם של נחום שריג, איש הפלמ"ח וחבר קיבוץ בית השיטה, שהיה גם הוא בן 'למשפחה מיוחסת ועתיקה בירושלים'. האם יכול להיות שיש קשר?

בעלי התוספות

אגב משתמטים. תרצה רבינוביץ שלחה לי גזיר מעיתון דבר, מיום 22 ביולי 1942, ובו מסופר על השופט הירושלמי גד פרומקין, שנזף בתלמידיו במילים קשות על שהם ממשיכים ללמוד משפטים בעוד חבריהם מתגייסים לצבא הבריטי.

'חתיכת אומץ לנאום נאום נוקב שכזה באוזניהם של המשתמטים עצמם, באירוע שאמור לחגוג את סיום שנת הלימודים שלהם...', כתבה לי תרצה. 'הוא אומר להם, ממש בגועל, כי קשה לו לעמוד במחיצתם של עשרות בחורים השוקטים על שמריהם ומתכוננים לעתידם כאילו לא קורה כלום בחוץ. האיחול היחידי שהוא מאחל להם הוא שאולי בחופש הם יעשו את הדבר הנכון ויצטרפו אל "השורה", כדי שבבוא שעת הניצחון יהיו גם הם ראויים להנות מפריו'.



ב. חיילים יצאו לדרך

והנה כתב חידה הקשור דווקא באלה שכן שירתו.

כתבה לי ורד וייס-פרץ:
בעיצומה של עבודת מחקר על השורשים וההיסטוריה המשפחתית שלי גיליתי תמונה מעניינת של אח של סבא שלי. שמו ישראל מרדכי וייס. הוא נולד בצ׳כוסלובקיה, בכפר קטן ושמו Saldobosh (היום Steblivka בדרום-מערב אוקראינה), ועלה לארץ בשנת 1938. הוא התנדב לצבא הבריטי וצורף לבריגדה היהודית לאחר הקמתה.  
ידוע לנו ‏שהוא נלחם בחזית טוברוק ומשם עבר להילחם באוסטריה. כשחזר לארץ היה פעיל עלייה, ואונית מעפילים שבה נסע – איננו יודעים איזו – טובעה. הוא ניצל אך נפטר כתוצאה ממחלה או אולי בשל טביעת הספינה. הוא נקבר בנתניה, שם גר, באוקטובר 1948 והוא בן שלושים בערך. 
אשמח אם תוכל לסייע לי להבין מהי התמונה שמצאנו, שכנראה הוא מופיע בה, ממתי היא יכולה להיות, היכן צולמה ומי האנשים האחרים המופיעים בה? חיפשתי את שמו בארכיונים שונים אך ללא הצלחה.  
לחיצה על התמונה תגדיל אותה

האם יש מישהו או מישהי בין הקוראים שיכולים לעזור לורד?

ג. ישר לעניין

בגיליון 20 של במחנה, עיתונם של חיילי צה"ל, מיום י"ב בטבת תש"ט (13 בינואר 1949), שמונה חודשים לאחר הקמת המדינה, מצא בני עורי את השאלה הבאה, שנראית כאילו יצאה מכותרות העיתונים בימינו.


ועל זה נאמר: 'מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' (קהלת, א 9).
















יום שני, 28 במאי 2018

מעורב ירושלמי: כלב בתפקיד ונחש בדלת, על הגז וחומת הצלפים

א. כלב על המשמרת

בחצר בית זה שבשכונת עין כרם יודע כל אחד את מקומו ואת תפקידו.

צילום: צבי פיש

ב. נחש בדלת

בית הנסן (המוכר כ'בית המצורעים'), ברחוב גדליהו אלון 12, הוא מקום שוקק חיים וגדוש פעילות ויש בו גם מסעדה מוצלחת המושכת קהל רב. על הדלת הראשית נתלה לאחרונה שלט מוזר.



'בהתחלה חשבתי שזו בדיחה', כתב לי יוחנן פלוטקין, 'אבל זה לא'...

על הדרך מצא יוחנן עוד פריט מעניין בבית מופלא זה.

צילומים: יוחנן פלוטקין

ג. על הגז ועל העוקץ

בכניסה לחניון הקניון בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים צילם צבי זילברשטיין את השלט הזה.


'לא הייתי בטוח שמדובר בטעות', כתב לי צבי, 'אבל זה צרם לי, שכן לכאורה צריך להיות "רכבים המונעים בגז" (הם הרי לא נעים על הגז אלא בעזרתו). שלחתי שאלה לאקדמיה ללשון העברית, וכך השיבה לי בת-שבע ורדי כמעט על אתר: "אכן, יש לומר שהרכב מונע בגז, שהכיריים מופעלים בגז או בחשמל וכדומה".

ד. אקטואליה ברחובות 

ועוד בענייני עין כרם.

בשכונה היפהפיה יש רחוב שנקרא 'חומת הצלפים'. לא בדיוק מקום שנעים לגור בסביבתו...


מזל שיש ניקוד...

עיריית ירושלים (ותודה לזאב קינן)

הצלף הוא כמובן צמח רב-שנתי שכמה מינים ממנו, בעיקר הצלף הקוצני, גדלים בארץ, ומקצתם ניתנים לאכילה.

חומת הצלפים המפורסמת ביותר היא כנראה הכותל המערבי...

ויקיפדיה


יום שישי, 25 במאי 2018

שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי' (ב)

מאת אליהו הכהן


'בשדה איכר עובד' – כרזה של מועצת המורים והגננות למען קק"ל. ציור: אִיזָה [הרשקוביץ]  (אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)

החלק הראשון של 'במחרשתי' פורסם כאן.

ה. 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי: תרגומו של בר-נ"ש 

בשנת 1895, שלוש שנים אחרי 'שירת האיכר' של נח רוזנבלום, ושנתיים לאחר 'שירת האיכר' של קליניצקי, זכה השיר 'די סאָכע' של צונזר לתרגום חדש שמיד נקלט ונישא בפי כל 
 זהו השיר 'הַמַּחְרֶשֶׁת' שמוכר יותר על פי המילה הראשונה שפותחת אותו, 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי', והוא מושר בפינו עד היום.

הנה בני חבורת הזמר שהם בעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֶף מתוך תקליטורם 'ציון חמדתי' (2009):



המתרגם, נח שפירא (1931-1863), המוכר יותר בשמו הספרותי בר-נ"ש, היה עולה חדש מקישינב שהגיע ארצה בשנת 1890, עבד כפועל במושבות, והיה מזכירה של 'הסתדרות העשרות', אגודת הפועלים הראשונה שנוסדה בארץ (1891).

כבן לאב שהיה מורה לתנ"ך ולדקדוק עברי, נח שפירא דיבר וכתב עברית רהוטה עוד מבית, ומעת שעלה לארץ, ולצד עבודתו כפועל, כתב למעלה משלושים שירים ופזמונים העוסקים בהווי הארץ בימי העלייה הראשונה. כבר בשנת עלייתו ארצה חיבר שיר על המושבה רחובות, שבה עשה את צעדיו הראשונים, 'לרחובות מזמור שיר', על פי לחן של אברהם גולדפדן. בהמשך חיבר שירים על עלייה ('עולי ציון') וירידה מן הארץ ('גולי ציון') ועל העבודה החקלאית במושבות ('בקציר', 1893; 'הבציר', 1897; 'הנוטר – כרם בארץ ישראל', 1897; 'מעשה מרכבה' – שחיבר לחגיגת גמר הרכבת הגפנים במשתלת זכרון יעקב, 1898). מקצת שיריו – שרובם ככולם צללו בתהום הנשייה – הולחנו על ידי חברו המוזיקאי חיים מילמן (1945-1873), שלימים פתח חנות לכלי נגינה ביפו ולימד שנה אחת בגימנסיה העברית ביפו קודם שעברה לאחוזת בית.

חיים מילמן (עדת ראשון לציון)
נח שפירא (בר-נ"ש)

בשירי העבודה והשדה שחיבר שפירא כיכבו המחרשה והחריש. לאיכרים היוצאים לשדות עם שחר לחרוש ולזרוע, הקדיש את השיר 'החריש' (1893). בכתב העת החקלאי הנשכח האיכר היהודי, שבו נדפסו אחדים משיריו, הופיע שירו 'לסוסתי' (1897), שנפתח במילים: 'משכי נא סוסתי, משכי המחרשת'.

בשנת 1895, כשעבד שפירא כפועל בכרמי זכרון יעקב, החליט לתרגם מחדש את 'די סאָכע' של צונזר, שכן, כפי שכבר הזכרנו בחלק הראשון של רשימתנו, התרגומים הקודמים של צונזר ושל רוזנבלום לא התנחלו בלבבות. הפעם זכה השיר לתרגום קצבי וקולח מתוצרת הארץ, כתוב בהטעמה אשכנזית מלעילית ומותאם ללחן טוב יותר מקודמיו:

בְּמַחֲרַשְׁתִּי / כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי / אֶרְאֶה חַיִּים טוֹבִים / וְלֹא אֶחְסַר מַה בָּהּ
באותה שנה ובאותו מקום חיבר שפירא את המפורסם בשיריו, שיר עבודה, המוכר יותר במילות הפתיחה שלו 'יה חי-לי-לי הה עמלי', והתאימו לצלילי לחן ערבי. בשנה אחת יצאו אפוא מתחת עטו שני שירים שנפוצו בארץ יותר מעשרות השירים הנוספים שחיבר בימי חייו.

'המחרשת' נדפס לראשונה בשנת חיבורו, 1895, בשירונו של הביל"ויי מנשה מאירוביץ, שירי עם-ציון, בחתימת ב"ר נ"ש.

מנשה מאירוביץ, שירי עם-ציון, א, ירושלים 1895, עמ' כו-לה (אוסף אליהו הכהן)

בהערה שנדפסה בתחתית העמוד הראשון של השיר כתב המביא לבית הדפוס אריה לייב הורביץ, שעלה לארץ בשנת 1890 ובאותה עת שימש מורה בראשון לציון: 
העתקה מהשיר 'די סוכא' להמשורר הגדול ר' אליקום צונזר הי"ו, מאחד הפועלים בא"י, החותם בפסיבדונים 'בר נש'.
שמו המלא של נח שפירא לא נחשף כאן. אך בשורות שנדפסו מתחת לכותרת השיר צוין כי את התרגום הקדיש 'המעתיק' לדודו הרב מיכאל מידאנסקי, פעיל 'חובבי ציון' מייקטרינוסלב, שעלה אתו באנייה ארצה. מידאנסקי אכן היה דודו של שפירא. 

הוסיף על כך עורך השירון מנשה מאירוביץ: 'יו"ל [יוצא לאור] בפעם הראשונה ברשיון המשורר הצעיר הזה אשר הראה כוחו בהעתקת שירי עם אחדים'. מאירוביץ גם הוסיף מתחת לכותרת השיר הערה באשר ללחן: 'לשורר בניגון די סוכא של המחבר בשרגון [יידיש]'.

ו. המחרשה העברית והמנון המושבה מזכרת בתיה

בזימון מקרים מפליא, החלה המחרשה העברית לפלח את אדמת הארץ יחד עם תחילת התפשטות שירו של צונזר במושבות. את דגם המחרשה העברית הראשונה בארץ פיתח בשנת 1883 חרש ברזל צעיר בן שש-עשרה, יצחק לייב טופרובסקי שמו, שהיה מראשוני המתיישבים בראשון לציון. טופרובסקי ביקש להחליף את מחרשת העץ הערבית הפרימיטיבית, שהייתה בשימוש עד אז, ויצר מחרשת ברזל המיטיבה לחדור לאדמה ולהתמודד עם אבנים וטרשים. ניתן היה לחרוש בה עם סוס אחד בלבד, במקום  כפי שהיה נהוג עד אז  עם צמד שוורים.

ציור של הכומר קופר ויליאמס (1816-1762), 'צורת חקלאות למרגלות הכרמל', 26 בינואר 1799 (מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון)
מחרשת עץ ערבית עם שני שוורים (Hermann Guthe, Palästina, Bielefeld 1927)

הודות להמצאתו של טופרובסקי איכרי המושבות לא נזקקו עוד לשאול מחרשות אירופאיות מהטמפלרים של שרונה, וכך גם חסכו לא מעט כסף. המחרשה העברית הייתה אפוא אחד הפיתוחים הטכניים הראשונים שנוצרו בארץ בימי העלייה הראשונה (ראו עוד בפרק 'ממחרשת העץ למחרשת הברזל', בספרו של שמואל אביצור, ממציאים ומאמצים: מחוללי המהפכה בדרכי הייצור בארץ, יד בן צבי, 1986). 

דרך אגב, בשעות הפנאי ניגן טופרובסקי בחצוצרה ב'אורקסטרה' של ראשון...

יצחק לייב טופרובסקי מחצרץ ב'אורקסטרה' של ראשון לציון
(צילום: אהרן ריטבסקי; ישעיהו רפאלוביץ, מראה ארץ ישראל והמושבות, 1899)

באותה שנה, 1883, נוסדה המושבה מזכרת בתיה. עוד קודם שעלו ארצה עבדו מייסדיה כאיכרים במושבה החקלאית נוֹבוֹ-פָּבְלוֹבְקָה שליד העיירה רוֹזִ'ינוֹי שבבלארוס, ועתה, כשהתיישבו בארץ, אימצו את 'במחרשתי' כהמנונם. העידה על כך באוזניי צפורה מָלֶר (לבית אשבל), ילידת שנת 1896, שהייתה מעיין שופע של שירי זמר עבריים מימי העליות הראשונות, כולל הנדירים שבהם. צפורה הייתה בת למשפחה של חרשי ברזל ויוצרי מחרשות. אביה, לוי יצחק אשבל, בן למשפחה של חסידי חב"ד ובעצמו חסיד, הקים מסגרייה במזכרת בתיה ולמד את רזי המקצוע אצל הנפח טופרובסקי בראשון לציון.

בעקבות מורו ורבו טופרובסקי המשיך התלמיד לוי יצחק לפתח את המחרשה. ראובן אשבל, אחיה של צפורה, שהיה דור שני לנפחי מזכרת בתיה וכונה 'אמן הפטיש, הסדן והאש', עסק גם הוא בשכלול המחרשה העברית  שקרויה עד היום 'מחרשת אשבל'  והיה מגדולי יצרני המחרשות בארץ. הוא פיתח שורה ארוכה של מכשירים חקלאיים  מחרשות, מקצרות, חרמשים ומגלים  ואף זכה על כך בפרס קפלן (1951). חצר ביתו היה מוזיאון של מחרשות, כלים חקלאיים ופסלי מתכת שעיצב במו ידיו, וגם היום ניתן לבקר במקום.

מחרשת הברזל מתוצרת אשבל (מוזיאון ארץ ישראל)

המחרשה הייתה אפוא סמל במשפחת אשבל. בכל התכנסות נהגו בני המשפחה לשיר את 'במחרשתי', בתחושה של התרוממות רוח וגאווה. לא בכדי נחקק המשפט 'במחרשתי כל אשרי ירשתי', על חזיתו של בניין המועצה המקומית של מזכרת בתיה, ונשקף לעיני כל העובר ברחוב הראשי של המושבה.


אליהו הכהן עם צפורה מלר בחזית בניין המועצה של מזכרת בתיה (1970). על הקיר מתנוססת הכתובת 'במחרשתי כל אשרי ירשתי'.

ז. תרגומים לשפות אחרות
יהודית שמחוני (1991-1902)

בנוסף לנוסחים ביידיש ובעברית, תורגם 'במחרשתי' גם לשפות אחרות: בין 1905-1902 לאנגלית על ידי משה לוין מרחובות, לגרמנית על ידי י"ה בונדין ולרוסית על ידי הקומוניסט היהודי מרדכי ריוֶוסמן (מבש"ר; 1924-1868). על התרגום לאנגלית למדתי מפי ידידיה לוין, בנו של המתרגם, שאתו שוחחתי בשנת 1982; על התרגומים לגרמנית ולרוסית למדתי מהערתו של מרדכי שכטר (אליקום צונזערס ווערק, ב, עמ'  734). את התרגומים עצמם לא ראיתי ואיני יודע היכן פורסמו (התרגום לאנגלית פורסם כנראה באנגליה).

בשנת 1971 הרציתי בקיבוץ גבע, בנוכחות חברי הגבעטרון, ובין 
השאר סיפרתי על 'במחרשתי'. בתום ההרצאה ניגשה אלי חברת 
הקיבוץ יהודית שמחוני (שכינתה את עצמה 'שמחונית', כדרך הנשים הפמיניסטיות בראשית ימי המדינה), מי שהייתה חברת הכנסת הראשונה מטעם מפא"י ואמו של האלוף אסף שמחוני שנהרג בהתרסקות מטוסו בשנת 1956. היא סיפרה לי כי שרה את השיר ברוסית בשנות ילדותה (היא נולדה ב-1902), במושבה החקלאית נהר טוֹב שבפלך חרסון (אוקראינה). באותו מעמד רשמה שמחוני על פתק קטע שזכרה מהנוסח ברוסית, והנה הוא לפניכם: 


ח. שירו של צונזר: השפעות וחיקויים 

שיר המחרשה של צונזר התפרש, ובצדק, כקריאה לנטוש את אורח חייהם הנוכחי של יהודים בתפוצות, בעיקר של אלה שעסקו במסחר וב'עסקי אוויר' למיניהם, ולעבור למקצועות פרודוקטיביים, ובראשם חיי איכר העובד את אדמתו במולדתו וחי מיגיע כפיו. בדברי השבח לחייו השלווים של האיכר לא חידש צונזר מאומה; זהו מוטיב מוכר בספרות העולם בכלל וגם בספרות ישראל. כך למשל התפרסם בשנת 1870 השיר 'חיי האיכר', מתוך עיזבונו של המשורר הווילנאי מיכה יוסף לבנזון (1852-1828). מיכ"ל תרגם שיר של המשורר הרומי הוראציוס (המאה הראשונה לפני הספירה), שמהלל את חיי האיכר, ואפשר להניח שצונזר גם הכירו: 

כנור בת ציון, וילנה תר"ל, עמ' 83

אלא ששיר מליצי זה, שמעולם לא הולחן וגם אינו דומה צורנית לשירו של צונזר, לא טבע חותם של ממש; אולי משום שלא היה בו ניסיון לקשור בין חיי האיכר לבין ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. לעומת זאת, בעקבות 'המחרשה' של צונזר, שבה נקשרו חיי האיכר להתיישבות בארץ, החלו להופיע שירים נוספים, דומים בצורה או בתוכן, שהטיפו לאותו רעיון, שלימים כונה בהגות הציונית-הסוציאליסטית בשם 'פירמידה הפוכה'.  

כך למשל, בחוברת זֵר פְּרָחִים, שנדפסה ב-1896 בעריכת גרשום באדר מלבוב, הופיע שירו של חיים זוננברג מוורשה, 'לוּ הָיִיתִי עוֹבֵד אֲדָמָה!', שהוא ממש חיקוי לשירו של צונזר:
אִכָּר עוֹבֵד אֲדְמָתוֹ – לוּ הָיִיתִי, / אָכַלְתִי לַחְמי וּמֵימַי שָׁתִיתֶי / בִּמְנוּחָה, בְּשִׂמְחָה, בְּהַרְחָבַת הַדַּעַת; / שָׁכַחְתִי דְּאָגָה, כָּל עָמָל וָכָעַס. 
קַמְתִּי בַבֹּקֶר, הַשָׂדֶה יָצָאתִי, / לֹא רָעִיתִי רוּחַ, עֲבוֹדָה מָצָאתִי; / לֹא דָּאַגְתִּי אֵיפֹה אֶמְצָא מִחְיָתִי, / לַחְמִי וּמֵימַי הֲלֹא נָתְנָה אַדְמָתִי (זר פרחים, ב, ורשה תרנ"ו, עמ' 22-19).
שנה אחר כך הדפיס הסוחר והמשורר הציוני נפתלי משכיל לאיתן (1897-1829) ממינסק את ספרו מזמור לאיתן (ורשה תרנ"ח) ובו כלל את 'שיר ציון', שלדבריו יש 'לזמר ולשיר אותו במקהלה'. השיר פותח ברוח רומנטית המשלבת פאתוס ציוני עם שברי פסוקים מתהלים: 'ארץ ירדן וחרמונים, נחלת אבותי, כלתה לך נפשי, כמהּ לך בשרי'. לאחר שהמשורר מבטיח לשוב אל ארצו ואל מולדתו, הוא מתחייב כי עם שובו 'לא אתפוש חרב, כידון וקשת ...ידי למעדר, ימיני לאת ומחרשת'. בסיום הקטע בא פזמון חוזר לשירת המקהלה, שמהללת את חיי האיכר ברוח 'המחרשה' של צונזר: 

מזמור לאיתן, ורשה תרנ"ח, עמ' 12

קוראי רשימותיי בבלוג עונג שבת בוודאי יזכרו את הפרק שירוני ארץ ישראל הראשונים: 'נגינות ציון' (20 בינואר 2017). הבאתי שם את  'החריש', שיר שחיבר שלמה ויינשטיין מהמושבה סג'רה בשנת 1907 בהשפעת שירו של צונזר ובמתכונת דומה לו.



בשירון נגינות ציון (ירושלים תרנ"ז), שערך שלמה ויינשטיין, נכלל כבר השיר 'במחרשתי' בתרגומו של בר-נ"ש. כעבור שנה חיבר ויינשטיין עצמו שיר בשם 'יגון ואושר', שבו עודד את צעירי ירושלים לעזוב את עיסוקיהם בעיר ולעבור לחיי איכָּרוּת במושבות. השיר נדפס בחוברת הראשונה של חבת הארץ, שהוציאה 'אגודת יישוב ארץ הקודש' (ירושלים תרנ"ח), שעם חבריה נמנה גם ויינשטיין. אליעזר רפאל מלאכי, חוקר תולדות היישוב הישן, הקדיש לחוברת נדירה זו פרק ארוך בספרו פרקים מתולדות הישוב הישן (הקיבוץ המאוחד, תשל"א), ובו ציטט קטע משירו של ויינשטיין המתאר, כדבריו, 'רגשות גיל וחדוות אושר של האיכר במושבות יהודה, שומרון והגליל, המשדד את אדמת המולדת'. 

קל להבחין ברוחו של 'במחרשתי' השורה על קטע זה: 
מָה טוֹב לָאִכָּר / בְּצֵאתוֹ הַכִּכָּר. / יַחֲרוֹש יִזְרַע שָׂדֵהוּ, / יִקַּח מַעְדֵרָה, / אַחַר מַזְמֵרָה, / יַעֲדוֹר יִזְמוֹר כַּרְמֵהוּ. / יָבוֹא הַגָּנָה, / יִקְטוֹף שׁוֹשַׁנָּה, / יִירַח אַף יָשִׁיב נַפְשֵׁהוּ (עמ' 242).

ט. אחרית דבר

דרך ארוכה הלכנו בעקבותיו של אליקום צונזר. תרומתו לזמרת הארץ מסתכמת בשלושת השירים הדו-לשוניים והקדם-ציוניים שעקבנו אחרי גלגוליהם: 'השושנה', 'שיבת ציון' ו'המחרשה' (היא 'המחרשת' היא 'במחרשתי'). שירים אלה, ובמיוחד 'המחרשה', זכו להצלחה יוצאת דופן ולמעשה אף פעם לא נעלמו ממפת הזמר העברי. הם המשיכו דרך קבע להופיע בעשרות שירונים שנדפסו והופצו בארץ ומחוצה לה. לא יכולנו כמובן לרשום את כולם, ודי אם נזכיר את השירון הנדיר של 'שירי עם' בעריכתו של ז'יגה הירשלר (1941-1894), שיצא לאור בשנות העשרים בזגרב שביוגוסלביה.


ז'יגה הירשלר, שירי עם, זגרב [שנות העשרים]

וכאן מתוך ספרו של אברהם צבי אידלסון, שמורה כי יש לשיר את שירו של צונזר 'בגילה'.

אברהם צבי אידלזון, ספר השירים: קובץ שירים לגני ילדים, לבתי ספר עממיים ותיכוניים, ברלין תרע"ב, עמ' 67

באתר Russian Records (ומשם גם בזמרשת) ניתן להאזין לצלילי 'במחרשתי' הבוקעים מתקליט שיצא בווילנה בשנת 1910 של תזמורת הבריגדה הארטילרית השלושים של צבא הצאר (תזמון 2:02). את הביצוע המרגש הזה, שהוא ההקלטה הראשונה של לחן השיר שיש בידינו, איתר צבי (גרימי) גלעד מקיבוץ עין גדי.

בספרייה הלאומית מצויה הקלטה (במהירות 78 סיבובים לדקה), של 'במחרשתי' ו'שיבת ציון', כנראה משנות העשרים, מפי אנה שוֹמֶר רוטנברג. בשנות הארבעים חידש המלחין יצחק אֶדֶל סדרה של שירי חיבת ציון, ביניהם שלושת שיריו הנזכרים של צונזר. השירים בעיבודו של אדל הוקלטו בביצוע מקהלת פועלי תל אביב (1955), מקהלת סמינר לוינסקי, מקהלת קול ישראל (1962), ומקהלת חברת הנוער של השומר הצעיר במופע 'אנו עולים ושרים' (1963). במופע 'אנו נהיה הראשונים: שירי העליות הראשונות', שנערך בערב יום העצמאות של שנת 1963 בבנייני האומה בירושלים, הושרו שוב שלושת השירים: 'השושנה' מפי נחמה הנדל, ו'שיבת ציון' ו'במחרשתי' מפי חבורת רננים בליווי חמישיית גלבוע ובעיבודו של גיל אלדמע. המופע שודר ברדיו ושיריו הוטבעו על שני תקליטים אריכי נגן.

כעבור עשור חודשו השירים בסדרת הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי', שיצאה גם היא במארז תקליטורים, ואחרי כן הושמעו שירי צונזר בסדרת התכניות 'נתיב הזמר' שערכה נתיבה בן-יהודה ב'קול ישראל'. השירים בוצעו והוקלטו על ידי חבורות זמר ונגינה, כמו חבורת שהם ותזמורת כלי הפריטה של שְׁפֵיָה. 

הנה כי כן, לא נטושה לגמרי היא חלקת שדה זו, ומדי פעם עדיין מבצבצים פה ושם שיריו של צונזר שבהם מהדהדת תקופת הערש של המהפכה הציונית.

לגלגול שונה לחלוטין של 'במחרשתי' הפנה אותנו יובל רויכמן. מתברר שהלחן הציוני של צונזר 'גויר כהלכה' ומלווה פיוט בארמית שחיבר האר"י ושמו 'אזמר בשבחין'. באינטרנט אפשר למצוא כמה עיבודים גנובים כאלה של 'במחרשתי' ('הלב והמעין', נדב בכר), איש מהם אינו מזכיר את צונזר כמקור לפלגיאט ה'חסידי' כביכול.

נספח: מהו 'שְׁלוֹם המחרשה'?

צונזר הביא את המחרשה אל הזמר העברי, אך מי שהפך את הכלי החקלאי הזה לסמל של ההתיישבות בארץ היה נתן אלתרמן. כך ב'שיר בוקר', שלו, שנכתב ב-1932: 'מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת'; וכך ב'זמר הפלוגות' שנכתב ב-1938: 'אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, / 
הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים'. שני השירים הולחנו, כידוע, על ידי דניאל סמבורסקי. 

זמן רב לא הצלחתי לרדת לסוף כוונתו של אלתרמן כשטבע את הצירוף 'שלום המחרשה', שכן צירוף זה אינו מוכר קודם לכן בשפה העברית. אלתרמן בימי חייו תמיד חמק מלהתראיין ולא הותיר לנו בדל הסבר על חידוש לשוני זה שלו. לימים עלתה בדעתי השערה, שמא צירוף זה בא לציין דרך תגובה ודפוס מחשבה שנהגו עד אז ביישוב ואלתרמן קרא לשנותם.

מאז ראשיתה של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ קראו מנהיגי היישוב, בתגובותיהם להתנכלויות ולפרעות, להיצמדות למחרשה כסמל של חיי שלום ושגרה. את העמדה הזו היטיבו לשקף שירי הזמר שנכתבו בעקבות המאורעות הקשים. 

כבר בשנת 1899, כשלימד המורה והמשורר שמואל ליב גורדון (של"ג) בבית הספר העברי ביפו, הוא ראה מסביבו מבטים עויינים של ערביי מנשייה וחש מאוים. תחושות אלה הביאוהו לחבר את שיר הזמר 'שָׁבֵי צִיוֹן', שבו כתב: 


שמואל בן ציון, 'שבי ציון', הגן, פטרבורג תר"ס (1899), עמ' 159

בשנת 1920, אחרי קרב תל חי, כתב אבא חושי (אז שנלר) את השיר 'בגליל בתל חי' לזכרו של טרומפלדור. אין בשיר כל רמז של קריאה לנקם. לעומת זאת הוצג בה טרומפלדור כאיש שכל שעות היום הלך אחרי המחרשה:
כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּיוּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי / עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן.
שמונים שנה לאחר שנכתב השיר גילה יעקב גרוס המנוח סרט שצולם בארץ בשנת 1913 ובו נראה טרומפלדור, הגיבור 'הגידם' מן השירים, אוחז מחרשה בידו האחת וחורש.

הנה הוא הסרטון מלווה – איך לא? – בשיר 'במחרשתי' של צונזר:



לאחר נפילתו של טרומפלדור חיבר ברל כצנלסון את תפילת 'יזכור', לזכרם של 'הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה'. הוא כתב זאת מבלי לדעת שאי שם במסתרים חבוי סרט שבו צולם טרומפלדור הולך אחרי המחרשה. נוסח זה של 'יזכור' נשמר עד היום באזכרות לנופלים במערכות ישראל.


ברל כצנלסון, 'יזכור עם ישראל' קונטרס, כט, כ"ב באדר תר"ף

בשנת 1921, לאחר רצח ברנר וחבריו הסופרים בפרדס באבו כביר, חיבר דוד שמעוני את השיר 'אַל סְפוֹד' (הלחין יוסף מילט). וגם בו אין ולו משפט אחד של תאוות נקם, אלא רק פנייה ליישוב לחשוק שיניים ולהמשיך לחרוש:
אַל סְפֹד, / אַל בְּכוֹת / בְּעֵת כָּזֹאת. / אַל הוֹרֵד רֹאשׁ! / עֲבֹד! עֲבֹד! / 
הַחוֹרֵשׁ, חֲרֹשׁ! הַזּוֹרֵעַ, זְרַע! / בְּרֶגַע רַע / כִּפְלַיִם עֲמֹל, / כִּפְלַיִם יְצֹר.
בשנת 1929, אחרי פרעות תרפ"ט, הרדימו אמהות בארץ את ילדיהן בשיר הערש שחיבר עמנואל הרוסי לצלילי המנגינה החסידית 'שכב בני'. בשיר זה מרגיעה האם את עוללה כי גם כאשר 'בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן', הרי שלמרות כל זאת 'אסור להתייאש'  'מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ, / בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ, / תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו'. החריש הוא המענה.

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו (1936) והקמת היישוב תל עמל, הראשון בין יישובי חומה ומגדל (10 בדצמבר 1936), חיבר זלמן חן, אז בן עשרים ושתיים בלבד, את השיר 'שורו הביטו וראו', שהפך תוך זמן קצר לאחד משירי ההתיישבות העובדת הבולטים והאהובים. המשפט המוכר, שסיים את הבית הראשון, היה 'וְהַמַּחְרֵשָׁה שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה'.

אך כשהחמירו ההתנכלויות, וכותרות העיתונים בישרו כמעט בכל יום על קרבנות חדשים, בא המפנה: הוחל בארגון כוח מגן והוקמו פלוגות השדה (הפו"שים), שלמענם חיבר אלתרמן את 'זמר הפלוגות', ובו המשפט שעמו התחלנו את המסע: 'אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, / הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים'. 

את המשפט הזה, המצוטט רבות, ניתן לפרש כביטוי למפנה: מהגנה להתקפה. אם עד היום נקטנו במדיניות של 'שְׁלוֹם המחרשה', דהיינו המענה להתנכלויות יהיה המשך החריש כסמל לתקיעת יתד באדמה, הרי שמכאן ואילך, בגבור המהומות, אנו נושאים את השלום על הרובים. מה הפלא שכאשר סיפר רזיאל ממט את סיפורם של חיימקה לבקוב, הסייר האגדי של הפלמ"ח, וחבריו, הוא הכתיר את ספרו בשם שלום על הרובים... (משרד הבטחון, 1986).

הנה 'זמר הפלוגות' בסרטון שהכין יעקב גרוס המנוח על רקע סרטון שבו רואים את הפו"שים. העיבוד המוזיקלי המוכר הוא של יצחק (זיקו) גרציאני.



מעניין לעקוב אחרי גלגולי המחרשה גם בימי המדינה, כשהמחרשה כבר רתומה לטרקטור ולא לסוסים או שוורים. נזכיר כאן רק את 'שיר ערש נגבי', שכתב יחיאל מוהר ב-1955 (לחן משה וילנסקי) על רקע ההתקפות הבלתי פוסקות של המסתננים מרצועת עזה (פדאיון). גם שיר זה ממשיך את גישתו של אלתרמן, בקביעה ש'אין חריש עמוק בלי נשק'.
רוּחַ, רוּחַ עַל בֵּיתֵנוּ / וְכוֹכָב אוֹרוֹ צוֹפֵן / אַבָּא שָׁם חוֹרֵשׁ שְׂדוֹתֵינוּ; / נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.  
לָמָּה זֶה יַחֲרֹשׁ בַּלַּיְלָה / וְאוֹתִי לֹא יְיַשֵּׁן? / אַדְמָתֵנוּ בְּנִי, אֵין פְּנַאי לָהּ / נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.  
יֵשׁ דָּבָר אוֹרֵב בָּאֵלֶם / וְתַנִּים חוֹרְצִים שׁוּב שֵׁן. / אַבָּא אֵי מוֹתֵחַ תֶּלֶם? / נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.  
הֵן יַחֲרֹשׁ בִּשְׂדוֹת הַמֶּשֶׁק / לָמָּה לוֹ אֶקְדַּח וּסְטֵן?  
אֵין חָרִישׁ עָמֹק בְּלִי נֶשֶׁק! / נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.  
ניפרד אפוא מן המחרשה עם שושנה דמארי ב'שיר ערש נגבי':



'שלום המחרשה' – פסל מתכת בקיבוץ כרם שלום שבגבול רצועת עזה.
הפסל הוא שילוב של מחרשת ברזל ויונת שלום הנושאת בפיה אשכול ענבים
(צילום: משה רימר; טיול בעיר)

בעלי התוספות

הצייר (והקורא הוותיק של הבלוג) יעקב גוטרמן, איש קיבוץ העוגן וידיד קרוב של אליהו הכהן, קרא את הרשימה ומיד הכין איור מקסים זה...

ציור: יעקב גוטרמן



יום רביעי, 23 במאי 2018

על קצה הלשון: שיני חכמה, בינה ודעת


'וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה' (ישעיהו, יא 2)

חשבתם פעם למה בעצם קוראים לשן הטוחנת השלישית (והאחרונה בסדר הבקיעה בפה) בשם 'שן בינה' (ובאנגלית Wisdom tooth)?

ההסבר המקובל לשם העממי הוא, ששיניים אלה צומחות אצל רוב בני האדם בגילאים 25-17, גיל שבו יש ציפיות (אולי מוגזמות) שבני אדם כבר ירכשו מעט שכל.

מוויקיפדיה האנגלית למדתי שכבר אריסטו קרא לשיניים האלה בשם זה. אך מה באשר לשם העברי? קצת מוזר שקראו להן דווקא 'בינה' ולא 'חכמה'. במקורותינו המילה 'בינה' מתייחסת לגיל ארבעים: 'בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה' (משנה אבות, פרק ה, כא).

ניסיתי לבדוק מי אחראי לשם העברי וממתי התחילו להשתמש בו. אין ספק שהשם הוא מוקדם, בימינו הרי היו קוראים לשן זו לא 'שן בִּינָה' אלא 'שן חֲכָמָה' (Smart tooth)...

אז מי המציא את שיני הבינה?

פניתי כרגיל לפרופסור חיים כהן מאוניברסיטת תל אביב, היועץ הלשוני של הבלוג, והוא דלה עבורי את המידע ממאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית:
בדיקה במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מראה שהצירוף 'שיני בינה' מופיע לראשונה בחיבור תולדות הטבע של שלום יעקב אברמוביץ (המוכר בשם העט מנדלי מוכר ספרים). חיבור זה, שנדפס בלייפציג בשנת תרכ"ב (1862), הוא אנציקלופדיה זואולוגית בשלושה כרכים שתרגם אברמוביץ מן האנציקלופדיה הגרמנית  Gemeinnützige Naturgeschichte של הרלד אוטמר לנץ (Harald Othmar Lenz), ובהמשך העמידו כחיבור עצמאי כמעט לחלוטין. בספרו חידש אברמוביץ מילים רבות והעמיד את המסד למינוח הזואולוגי בעברית החדשה.  


בתארו את מבנה השיניים בפי האדם כתב על שיני הבינה כך: 
...וכמו [בערך] בשנת העשרים, ולפעמים גם מאחרי כן, תצמחנה המלתעות החמשיות או האחרונות, הנקראות שִֹׁנֵּי-הַבִּינָה (ווייזהייטסצאֶהנע) ואז מספרן [של כלל השיניים] שלשים ושתים.   
תולדות הטבע, א, עמ' 7
ש"י אברמוביץ – ממציא שיני הבינה

הצירוף 'שִֹׁנֵּי הַבִּינָה' הוא אפוא תרגום מילולי של המונח הגרמני 
Weisheitszähne, ובו ניתרגמה המילה Weisheit במילה העברית 'בינה'.  
מובן שאת המילה הגרמנית הזאת אפשר לתרגם גם במילים עבריות אחרות, כגון חכמה, דעת ועוד. ואכן, בחיבור האנציקלופדי ראשית למודים, מאת המשכיל הברלינאי ברוך לינדא (1849-1759), תורגמה מילה זו ל'שִׁנֵּי הדעת'. ספר זה ראה אור בברלין בשנת תקמ"ט (1788), כשבעים שנה לפני חיבורו של אברמוביץ: 'והנה יצמחו עוד ארבעה שִׁנֵי מלתעות לארבע קצות הלחיים, אשר יקראו שִׁנֵי הדעת' (עמ' קו).

ראשית לימודים, 1788, עמ' קו

ובכן, יש לנו 'בינה' ו'דעת', ומה עם 'חכמה', כדי שנוכל להשלים למניין חב"ד?
במִלוֹן אנגלי-עברי, שבעריכת יהודה אבן-שמואל (קופמן), שיצא לאור לראשונה בתל-אביב בשנת תרפ"ט (1929; ובהדפסות רבות בשנים שלאחר מכן), הצירוף wisdom tooth נתרגם 'שֵׁן הַחָכְמָה', ואף בתוספת הערה מבארת: 'שם המוני [עממי] לטוחנת השלישית'.

מִלון אנגלי-עברי בעריכת יהודה אבן-שמואל (קופמן), דביר, תשי"ט, עמ' 739

מבין שלוש האפשרויות של 'שיני חב"ד', נתקבע בעברית החדשה המונח 'שן בינה' (כך! בלי ה' הידיעה), שיצא, כאמור, מתחת ידיו של אברמוביץ-מנדלי. וכך, 'שן בינה' הוא אף המונח התקני שקבעה האקדמיה ללשון העברית במילון למונחי רפואת שיניים שיצא לאור לפני כחצי יובל, והוא זמין כאן.
ולסיום, במרפאת השיניים הירושלמית הזו, שברחוב יפו, הפכו את היוצרות – הבינה היא לא של השן אלא של הרופא...

צילום: טובה הרצל