נפלאות התרגום

פעמים רבות עסקנו כאן בשטויות המופלאות שיוצאות למי שמשתמש בתרגומי מחשב, ובראשם, Google translate. הדרך הנכונה היא להתייחס לתרגומים אלה כאל חידות היגיון שיש לפצח. איך בכלל הגיעו למשהו מופרך כל כך?

הנה כמה דוגמאות לתזכורת:

מיץ הענבים שהבטיח כי אין חשש ערלה (פֵּרות העץ האסורים למאכל בשלוש השנים הראשונות), הפך את הערלה ל-foreskin:

תפריט הנחשים:

השלט ההזוי בחוף קלי"ה:

'מעבר לנכים', שהוא מעל וּמֵעֵבֶר:

חובות המתרחץ בכניסה לבריכה, שהפכו ל-Debt:

'שובר הגלים' בחוף נהריה, שהפך ל'קופון על הגליל':

ועוד ועוד.

מתברר שאין תחתית לחבית ואין גבול לדמיון. הנה שתי דוגמאות נוספות מן הזמן האחרון.

ד"ר אלכס קרנר צילם עבורנו את השלט הזה בבית חולים אסותא בחיפה:

לקח לי זמן להבין איך הגיעו מ'נבדקת יקרה' ל-'Examind happen'. עד שנפל האסימון: המתרגם הבין את המילה 'יְקָרָה' כ'יִקְרֶה'...

ביקור ב'גוגל טרנסלייט' הבהיר את מקור הטעות:

ומחיפה לירושלים.

דורון גרינטל צילם את השלט הזה ברחוב עמק רפאים שבמושבה הגרמנית, שם נערכות עתה עבודות עפר גדולות בשל הקמת בית מלון חדש. הנוסח המוכר 'זהירות משאיות משתלבות' זכה לתרגום מפתיע...

דורון מצא באינטרנט ששלט דומה הוצב גם בבאר שבע:

וגם כאן ברור שהתרגום המטופש הגיע מגוגל טרנסלייט:

צאו ורונו: שלושה המנונים לכבוד האוניברסיטה העברית

ביום רביעי, 1 באפריל 1925 (ז' בניסן תרפ"ה) – לפני שמונים ותשע שנים בדיוק – נערך באמפיתיאטרון של הר הצופים טקס הפתיחה הרשמי של האוניברסיטה העברית (הלימודים עצמם החלו שנה קודם לכן, והמכון למדעי היהדות נפתח בדצמבר 1924).

בטקס, שבו נכחו כ-2,500 איש (ועוד אלפים שעמדו מסביב), נאמו אישים דגולים כמו הלורד ארתור ג'יימס בלפור (בן ה-77), הנציב העליון הראשון הרברט סמואל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, חיים וייצמן וחיים נחמן ביאליק. הנאומים התקיימו ללא אמצעי הגברה, אך נשמעו היטב, בארץ ובתפוצות.

טקס הפתיחה של האוניברסיטה, 1 באפריל 1925

יהודי העולם חשו התרגשות עצומה – 'יבנה וחכמיה' חזרו לשכון בארץ ישראל לאחר מאות שנים של גלות.

עמוד השער של העיתון 'הײַנט', שיצא בוורשה, 1 באפריל 1925. הגיליון הוקדש כולו לכבוד המאורע.

הדים להתרגשות זו נשמעו גם בנאומיהם של הדוברים, שהיו מודעים היטב למשמעות ההיסטורית של האירוע, והם השתמרו גם בעיתונות התקופה ובפרץ יצירתיות מוסיקלית.

א. 'צאו ורונו'

אליהו הכהן במאמרו 'עשר השנים הראשונות: משירי ירושלים בראשית תקופת המנדט, תרע"ח-תרפ"ט' (יהושע בן אריה [עורך], ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, יד יצחק בן-צבי, 2003, עמ'  498-473), דן, בין היתר, בהמנון מיוחד לכבוד פתיחת האוניברסיטה, שכתב העיתונאי והעורך יוסף חיים הֶפְטמן (1955-1888).

יוסף הפטמן (1955-1888)

כותרתו של ההמנון הייתה 'צאו ורונו – המנון לפתיחת האוניברסיטה העברית'. הפטמן חי אז בוורשה ואת שירו הלחין אברהם צבי דוידוביץ (1942-1877), שהיה מנצח מקהלת הגברים הגדולה בבית הכנסת נוז'יק בוורשה. שמו של דוידוביץ נשכח היום לחלוטין, אבל הוא זה שהלחין את אחת המנגינות המוכרות ביותר בכל בית יהודי בעולם: שירת 'הנרות הללו אנו מדליקין', שמלווה את הדלקת נרות חנוכה.

כתב אליהו הכהן:

בשנת 2001 הושמע השיר לראשונה, במופע הסיום של הכנס 'ירושלים בתקופת המנדט', שהתקיים בבניין ימק"א בירושלים בעריכתו של אליהו הכהן. את ההמנון שרה אורה זיטנר.




ב. 'והיה באחרית הימים'

יצירה מיוחדת במינה הולחנה לכבוד האוניברסיטה בשנת 1925 בידי החזן והמלחין הנודע פנחס יסינובסקי (1954-1886). כמו רבים אחרים גם יסינובסקי ראה באירוע זה את התגשמות דברי הנביא ישעיהו 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים', ועל כן הלחין את פסוקי הנבואה כשהוא משלב את הניגון המסורתי של טעמי הההפטרה עם לחן מקורי. 

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלָ‍ִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה (ישעיהו, ב 4-2).

יצירה זו הוקלטה ובוצעה בארה"ב על ידי החזן הדגול מרדכי הרשמן ונחשבת עד היום לקלאסיקה של הליטורגיה היהודית.

ג. 'היום הרת הר הצופים'

עוד יצירה שהתיימרה להיות 'המנון האוניברסיטה' מצא לאחרונה מיכאל לוקין באוסף יעקב מיכאל שבספרייה הלאומית. ההמנון הזה נכתב והולחן בניו-יורק וככל הידוע, מעולם לא בוצע.

את המילים כתב גצל זליקוביץ (1926-1855) והלחן הוא של ליפא פיינגולד (1945-1878).

זליקוביץ, יליד ליטא שהתגלגל בעולם עד שקבע מקומו בפילדלפיה שבארה"ב ושם כינה את עצמו פרופסור, הוא מן הדמויות הציוריות ביותר בתולדות תחיית ישראל ועל חייו אפשר היה לבסס סרט הרפתקאות. הוא היה עילוי, שהתמחה באגיפטולוגיה מכאן ובכתיבה עיתונאית ביידיש מכאן, הרפתקן, ועל פי עדותו של אליעזר בן-יהודה – גם היה מן הראשונים שדיברו עברית קולחת במבטא 'ספרדי'!

שיר זה כנראה מעולם לא בוצע.

אגב, זליקוביץ גם פרסם ספר לימוד ערבית לדוברי יידיש... החוברת נדפסה בניו-יורק 1918 ורשימה מעניינת עליה אפשר לקרוא בבלוג של הספרייה הלאומית.

ד. פרפראות לחכמה

ולסיום, הנה כמה איורים מתכניות הארכיטקטים לכניסה לבנייני האוניברסיטה ולמכון לכימיה, כפי שנדפסו בעיתון הוורשאי הײַנט, ב-1 באפריל 1925:

בסרטון הנדיר הזה אפשר לראות קטעים מטקס הפתיחה של האוניברסיטה (תודה לאליהו):

והספר איננו כָּלֶה

מאת אורה אחימאיר

לפני למעלה משנה התפרסם בהוצאת 'עם עובד' רומן הביכורים שלי 'כַּלָה'. כתבתי אותו לאחר שמלאו לי שבעים ולאחר שלוש שנים של מחקר. הספר התחקה אחר תולדותיה העלומים של אמי – יפיפייה צפתית שהלכה לעולמה בגיל שלושים וארבע.

אמי, חיה קירשנבוים, גדלה במשפחה חסידית שייסדה בצפת תעשיית יין, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. היא ביקשה לפרוץ את המסורת השמרנית והתאהבה בדוד גלעדי (קראוס), שוטר במשטרת צפת, והימים ימי השלטון הבריטי. הרומן האסור התנהל בהתרסה וכפה על המשפחה את נישואיהם, שנערכו בחודש אלול תרצ"ח (ספטמבר 1938). ביום החמישי לנישואין נורה דוד בידי מתנקש שפצע אותו קשה. הבריטים אשפזו אותו בבית החולים הערבי של צפת, ובמהלך האשפוז ביקשו רבני העיר לערוך טקס גירושין ליד מיטת הגוסס כדי למנוע את הצורך בחליצה (לדוד היה אח צעיר בהונגריה). אמי סירבה. דוד נפטר ואמי שקעה ביגון עמוק. חלפה שנה, אחיו של דוד הגיע לגיל שלוש-עשרה ואביה נטל אותה לטקס חליצה בעיר ההונגרית אוּהֶל, שם התגוררה משפחתו. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה והשניים כמעט לא שבו ממסעם המסוכן. תיאור טקס החליצה ופרקי המסע להונגריה הם שיאו של הרומן, ועד כאן בתכלית הקיצור לבו של הספר.

תמונת האירוסין של חיה קירשנבוים ובעלה הראשון השוטר דוד גלעדי (קראוס)

כאשר פרסמתי את הספר, האמנתי באמת ובתמים שעשיתי כל מה שביכולתי לשחזר את תולדותיה של אמי, ואת מה שלא ניתן לשחזור השלמתי מן הדמיון. הספר עשה לו כנפיים והחל להיות מופץ מפה לאוזן ובכל חודש גברה תפוצתו. ואז אירע הבלתי צפוי: סיפורים ותובנות שלא שיערתי את קיומם חזרו אליי, והם מרתקים וטורדי מנוחה כאחד. לוּ הייתי כותבת את הספר היום, היו חלקים בו נראים לגמרי אחרת. 

הנה כמה מן הדברים, ודומני שיש בהם עניין כללי להבנת דרכן של 'ספרות' מכאן ושחזור ביוגרפיה משפחתית מכאן, יותר מאשר חשיפתו של פרט זה או אחר.

גרגר של אורז

פרק שלם בספרי מתאר חתונה צפתית מאושרת לפרטי פרטיה, כולל המאכלים, המנהגים והמוזיקה. והנה מטלפנת אליי בהתרגשות אישה שקראה את ספרי ומספרת:

הייתי בת עשר כשהשתתפתי בחתונת אמך. אירע שם מעשה בלתי נשכח. כאשר פסעה אמך לעבר חתנה, כדי שיכסה בהינומה את פניה, השליכו החוגגים  בשמחה אורז לעברה. גרגר אחד חדר לעינה וזעקת כאב החליפה את הצהלה. כל המאמצים להוציא את הגרגר נכשלו ורק רופא שהובהל מבית החולים 'הדסה', הצליח לשלוף אותו במלקחיים. דמעות רבות שטפו את לחייה של הכלה גם בעמדה מתחת לחופה, וזקני צפת נדו בראשם וראו בכך סימן רע ועין רעה. איש לא התפלא כאשר ירו בחתן כעבור ימים אחדים...

ההזמנה לחתונה

רשלנות רפואית?

פרק ארוך וכואב בספרי מוקדש לאשפוזה הממושך של אמי בבית החולים 'שערי צדק', עד פטירתה ממחלת לב. והנה יום אחד במועדון קריאה של רופאי בית החולים רמב"ם, חשפו בפניי הרופאים מידע מטלטל: 'אַת ובני משפחתך האמנתם שאמך קיבלה את הטיפול הטוב ביותר מידי אחד מבכירי הרופאים בירושלים, אבל אנחנו יודעים שבית החולים דגל באותן שנים בנורמות טיפול גרמניות מיושנות. הרופא המפורסם שטיפל באמך חסם את הקדמה הרפואית, ולוּ הייתה מאושפזת במקום אחד, אולי-אולי הייתה ניצלת'. וגניקולוגית בכירה שחה לי: 'לנשים שלִבּן חולה כלִבּה של אמך אסור היה להיכנס להריון. בכל שנה אני מלווה נשים כאלה, שמתעקשות ללדת, בחרדה לשלומן, ולא תמיד זה מסתיים בהצלחה'.

מכתבה של הוּדֶס

פרק בספרי מוקדש לדמות מטריארכאלית גדולה מן החיים – סבתא רבתא הודס (הדסה), שמשלה ביד רמה בבני משפחתה וניהלה עם ריבונו של עולם ועם רבני עירה מקח וממכר על מקומה בגן עדן. לפני כחודש התגלה מכתב בן שבעים ושש שנים, שכתבה הודס אל בתה ובו היא מתארת את פרשת הרצח של דוד – בעלה הראשון של אמי. הוא נכתב ימים אחדים לאחר מותו. לשמחתי, לא הפריכה עדות חדשה זו את מה שכתבתי, אבל כמה יכלה להעשיר את הסיפור! הודס מספרת על עשרת ימי גסיסתו, שבמהלכם המשפחה מוכת היגון נודרת נדרים ועורכת סעודות מצווה לרוב – מאכילה ומשקה את כל תושבי העיר ומקווה להעביר כך את רוע הגזירה. כל ההון המשפחתי מוקדש לסעודות האביונים הללו. וביום שמת, בצל לוויה שכמותה עורכים לגדולי הרבנים ואין בה עין יבשה, מגיע לפתע מכתב מהונגריה. הורי החתן מברכים בשמחה גדולה את אמי האומללה ומשפחתה לרגל יום הכלולות כשהם אינם מודעים לאסון שאירע. מכתבם גדוש בתמונות משפחתיות, כדי שהמשפחה בארץ תתוודע כראוי למשפחתם החדשה שבגולה. כמה יפים ומכובדים הם נראו להודס, ועד כמה מזעזעת היא עדותה כי יש להשגיח בשבע עיניים על הכלה הצעירה שמבקשת לאבד את עצמה לדעת.

המקום שבו הספר נוגע

ספרי הצליח לגעת בלבם של קוראים רבים ולמעלה מארבע מאות מהם טרחו וכתבו אלי. לבד מדברי שבח על הנאת הקריאה, סיפרו כמה מהם על המקום האישי שבו פגש סיפורי-שלי את סיפורם שלהם: איך איבדו את אהבת חייהם ולא חדלו להתגעגע; יתמותם בגיל צעיר והפצע שנותר בלב; אב שגידל אותם בגבורה כהורה יחיד; סודות משפחה שרודפים אותם ואינם מרפים; קרעי זיכרונות שאינם מצטרפים לסיפור שלם והנפש נכספת להבין מה אירע; הדיאלוג הפנימי שלהם עם דמויותיהם המיתיות של הוריהם; השיח הבלתי כלה עם מתים היקרים ללבם; שורשיהם בצפת או בהונגריה וחייהם בירושלים בימי ראשית המדינה  – ועוד נושאים רבים שהרומן מעלה.

אני קוראת את דבריהם ומוצאת נחמה. כשזיכרון נוגע בזיכרון, הספר איננו כלה והוא נמשך בזיכרונותיהם של אחרים. כשרומן מבוסס על זיכרונות מרכין ראש בפני עדויות ותובנות חדשות, הספר איננו נגמר. המציאות תגבר על כל דמיון.

גלוית דואר: צפת והר כנען (מקור: אוסף שלום זהבי, יד יצחק בן צבי)

פרנסות של יהודים: כותבי הבקשות

כותב בקשות בעברית ובערבית בפתח בית משפט השלום בעכו, 1962 (צילום: משה פרידן; ויקיפדיה)

במדורנו הפעם נרחיק אל פרנסות מן העבר.

נדב מן מקיבוץ מרחביה עוסק שנים רבות באיסוף, שיקום, זיהוי וקִטלוג של תמונות ישנות הקשורות לתולדות הארץ, ולשם כך הקים את המעבדה 'ביתמונה' לתיעוד ושימור צילומים של ארץ ישראל.

לאחרונה נפל לידיו אוסף תמונות שצולמו כנראה בראשית שנות המדינה, בסוף שנות הארבעים או בשנות החמישים, ומתוכן שלח לי את התמונה הנהדרת הזו:

האם יש מישהו מן הקוראים שיכול לזהות את המקום שבו צולמה תמונה זו?

מקצוע כתיבת הבקשות כמעט שעבר מן העולם, ונותר בעיקר במדינות מתפתחות שבהן יש עדיין אנאלפאביתים רבים. למען האמת, המקצוע עצמו כלל לא בטל. הוא פשוט עבר לידיהם של עורכי דין ונוטריונים, שגובים על אותו שירות בדיוק סכומים גבוהים בהרבה...

כותבי בקשות היו מאז ימי הביניים, ועד לא מכבר היה אפשר לראותם בערים רבות באירופה וגם במדינת ישראל עד שנות השבעים. אצלנו זכתה פרנסה זו לפריחה במיוחד בראשית שנות המדינה, כאשר נקלטה עלייה המונית מכל תפוצות העולם, ועולים רבים, ובנוסף גם אזרחים ערבים רבים, לא ידעו עברית.

ה'משרד' של כותבי הבקשות היה בדרך כלל תחת כיפת השמיים. הם ישבו בקרנות רחוב, בפתח בתי משפט, בתי עירייה או משרדי ממשלה – שולחן מתקפל לפניהם ועליו מכונת כתיבה – וסייעו, תמורת תשלום סמלי, למי שאינו דובר את השפה או אינו יודע קרוא וכתוב, למלא טפסים רשמיים. הם גם היו נכונים לחתום עבור מי שחויב למסור הצהרה בשבועה ונזקק לעדים.

כותב הבקשות. איור: זאב (מעריב, 22 בדצמבר 1963)

למיטב זיכרוני, בתל-אביב של שנות השישים ישבו אנשים אלה ברחוב אלנבי, ליד בית הכנסת הגדול, ברחוב יהודה הלוי וליד 'בית רומנו' שסמוך לרחוב הרצל. אם אני זוכר נכון, קראו להם בשם 'פְּרוֹשֶׁנְיֶה', מה שמעיד על כך שרבים מהם היו יהודים ממוצא פולני (בפולנית וביידיש 'פּראָשעניע' פירושו מכתב בקשה).

מכאן הם לקחו את זה... (דער מאָמענט, 17 בינואר 1916)

בשיטוט באינטרנט מצאתי עדויות נוספות לאותו מקצוע נשכח.

הנה למשל סיפור משנת 1933 על כותב בקשות ערבי מהכפר דיר-יאסין (היום שכונת גבעת שאול בירושלים), ששדרג את מעמדו והיה לעורך דין:

כותב הבקשות מדיר-יאסין (דאר היום, 22 במרס 1933)

מקור: נוסטלגיה אונליין

כותב בקשות אחר, ושמו יעקב אנקורי, התמחה בארגון הצהרות בהן צדק ובשבועה למשתמטות מצה"ל...

הצופה, 24 ביולי 1952

והיו כמובן גם 'פרושניה' לערבים...

כותב בקשות בערבית בשוק של עזה, מרס 1957 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

בעלי התוספות

כל כך הרבה קוראים הזכירו את המערכון הבלתי נשכח של הגשש החיוור 'כותב הבקשות' (תכנית ד', 1966). חיים אנלין גם מצא אותו באינטרנט. הנה הוא:

<בשל ענייני זכויות יוצרים הושבת סרטון זה ולא מצאתי אחר במקומו; אבל הנה כאן אפשר להאזין לו>

שו"ת זיו (ג): גילו הגָּלילים

ישראל גלילי (1986-1911)

ישראל גלילי היה איש חשוב. הוא נולד ברוסיה כישראל בֶּרְצֶ'נְקוֹ, וכשהיה בן שלוש הועלה עם משפחתו לארץ ישראל. הוא היה בין מייסדי 'הנוער העובד' וקיבוץ נען, שם חי ומת. בין לבין היה ראש המפקדה הארצית של 'ההגנה' (רמ"א), חבר כנסת, שר ואיש סוד של ראשי תנועת העבודה וראשי הממשלה (בעיקר של גולדה מאיר). פעם כולם ידעו מיהו גלילי (די היה להזכירו בשם משפחתו, כמו 'יערי', 'חזן', 'דיין' או 'בּוּרג'), והיום צריך לחפש מידע עליו בויקיפדיה...

לפני זמן מה הפנה אלינו משה קלרטג את השאלה הבאה:

מדוע ישראל גלילי נקרא גָלילי, ולא גְלילי? שוחחתי עם חנוך ברטוב על ישראל גלילי. גם הוא לא יודע. טוב, הוא קצת נעלב אולי, על שפניתי תחילה אל חיים גורי. הוא אמר לי כי עמד ליד חיים גורי בהלוָיה של גלילי בנען – בגשם שוטף – ובהספדים אמרו את שמו של גָלילי, והוא לא קפץ מקברו ולא טָעַן כי סילפו את שֵם המשפחה שלו.

מאיפה שנדע לענות על זה?

פניתי אפוא ליועץ הלשוני של עונ"ש, פרופ' חיים כהן מאוניברסיטת תל-אביב והאקדמיה ללשון העברית, וזו תשובתו:

איני יכול לומר משהו קונקרטי על ישראל גלילי עצמו, כי אם על עצם הצורה גָלילי, בקמץ. הצורה גָלילי (ובמלרע! כדין), היא צורה אותנטית הידועה לנו משמו של התנא רבי יוסי הגלילי. בכתבי יד טובים של המשנה זו הצורה – גָּלִילִי, בקמץ, וכך נשתמר עד היום בפי הספרדים. אפשר לראות זאת בעיקר בהגדות של פסח בנוסח הספרדים ועדות המזרח.  

הצורה גְּלילי אף היא מתועדת בכתבי יד טובים של המשנה והיא הצורה הנפוצה בפי האשכנזים עד היום, ומהם ומכוחם בעברית המדוברת בת ימינו, ואף בשמות היישובים חצור הגְלילית, בית לחם הגְּלילית.   

עם זאת, מן העת החדשה יש להזכיר גם את שירו של יצחק קצנלסון 'גילו הגָּלילים', שנכתב בשנת 1919!

גִּילוּ הַגָּלִילִים גִּבּוֹרֵי הַחַיִל!
שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ יוֹמָם וָלַיִל!
גִּילוּ הַגָּלִילִים גִּבּוֹרֵי הַחַיִל!
שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ יוֹמָם וָלַיִל!

מֵחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה
עוֹלֶה קוֹל חָלִיל,
שִׁירוֹ יַשְׁמִיעַ
שׁוֹמֵר הַגָּלִיל.

גִּילוּ הַגָּלִילִים...

יֶהֱמֶה הַגָּלִיל –
כֹּה יֶהֱמָה לְבָבִי;
רוֹבִי בְּצִדִּי,
וְסוּסִי עֲרָבִי.

גִּילוּ הַגָּלִילִים...

הַגָּלִיל, הַגָּלִיל,
אַךְ אַתָּה גָּלִילִי,
אֵין שָׂשׂוֹן כִּשְׂשׂוֹנִי
וְגִיל אֵין כְּגִילִי!

גִּילוּ הַגָּלִילִים...

הַלַּיְלָה הוּא הוֹלֵךְ
הֲלֹך וַחֲזֹר;
שֶׁמֶשׁ הַגָּלִיל
כְּאֵשׁ עַל הַר תָּבוֹר.

גִּילוּ הַגָּלִילִים...

זוּלָתְךָ, הַגָּלִיל,
מַה לִּי וּמִי לִי?
הַגָּלִיל, הַגָּלִיל,
אַךְ אַתָּה גָּלִילִי!

גִּילוּ הַגָּלִילִים...

על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית שתי הצורות, גְּלילי, גָּלילי, כשרות. אלמלא ההחלטה הפרטנית לגבי מילה זו הייתה דווקא גָּלִילִי הצורה הכשרה היחידה מכוח החלטה כוללת הקובעת שבשמות מסוג זה הקמץ אינו מתקצר לשווא. וזה לשון ההחלטה: 

בשמות ייחוס של עמים ומשפחות וכדומה, המסתיימים ב-ִי, הקמץ מתקיים בכל הברה שהיא (על פי מָכִירִי, עֲמָלֵקִי וכדומה הבאים במקרא). למשל: דָּוִידִי, לְבָנוֹנִי, תָּבוֹרִי, תֵּל-אָבִיבִי. יוצאים מכלל זה: יִשְׂרְאֵלִי, יִשְׁמְעֵאלִי, גְּלִילִי (לצד גָּלִילִי).  

וראו גם בסוף מאמרי 'דקדוק העברית המתחדשת ומקורות יניקתו', לשוננו לעם, מט (תשנ"ח), דיבור המתחיל 'כך הוא'. ויש לשים לב שישראל גלילי עצמו נקרא בפי כול גָלִילִי במלעיל, וכנהוג לרוב בשמות פרטיים, וכן נקראת גם כיום נכדתו, מנחת הטלוויזיה והסאטיריקנית עינב גָלילי.  

עינב גלילי (מקור: הטלוויזיה החינוכית)

על תשובה זו העלה יהודה זיו שאלה חדשה:

גם בפי שאלה בעניין זה: מניין ידע ישראל בֶּרְצֶ'נְקוֹ בשעתו להגות את שמו המעוברת, 'גלילי', בקמץ בראשו? ולעומת זאת, שעה שהקים עם חבריו את קיבוץ 'הנוער העובד' בצד הכפר הערבי נַעְנֶה, החליט לקרוא לו בשם 'נַעַן (לקריאת העם)', ולא טרח כלל לבדוק ולמצוא, כי אותו שם ערבי אינו אלא שיבוש שמו המקראי הקדום של המקום – 'נַעֲמָה' (יהושע, טו 41)?  

כך גרם ישראל גלילי לוועדת השמות הממשלתית 'כאב ראש' לאורך ימים: השם 'נעמה' הוסיף להעלות אבק עת ארוכה, אך לימים נעשה בו שימוש בשלושה מקומות שונים בעת ובעונה אחת: ל'משק שוורץ' ('נועיימה') בבקעת חולה נקבע השם הרשמי 'נעמה'; מלבדו נקרא גם כפר הנופש מצפון לאופירה (שַׁרְם א-שייח') בשם 'נעמה' ומכאן אף שמו העברי של 'מפרץ נעמה', שלחופו ישב; וכן מושב 'נָעֳמִי' בבקעה, מצפון ליריחו, אשר מיומו הראשון התעקשו יושביו לכנות אף אותו 'נעמה', בעקבות ואדי נועיימה הסמוך, ורק לאחרונה באו עם ועדת השמות הממשלתית ל'עמק השווה' והשתוו סופית על השם 'נעמה' – ראשי תיבות 'נוער עברי מחייה הבקעה'. 

היש יודע, מיהו ששימש יועץ לשון לישראל גלילי?

'נען, ארבעים שנה', הוצאת קיבוץ נען 1970 (מקור: מיכאל יעקובסון, חלון אחורי)

ושב והשיב חיים כהן: 

אין בלבי ספק שגלילי שמע דבר מה בעניין זה מפי כמה וכמה אנשי תקנת הלשון שחיו בזמנו. מדובר בתקופה שעניין זה של תקנת הלשון היה רווח מאוד. לכל עיתון הייתה 'פינת לשון' משלו וכתבו בה בלשנים ידועים כמו יצחק אבינרי ('על המשמר'), יצחק אפשטיין ויצחק פרץ ('דבר') ועוד. ואכן, יצחק אבינרי נשאל בעניין הזה וענה מה שענה. דבריו התפרסמו בפינת הלשון, על המשמר, ו' בניסן תשי"א, כלומר לפני שישים ושלוש שנה, ובזמן שישראל גלילי כבר נקרא גלילי. ניכר בהם שאבינרי כתב מתוך 'ידע אישי', כלומר מתוך היכרותו את מסורתו שלו, המסורת האשכנזית, ולא מתוך המהלך במסורות אחרות.  וכאן המקום לציין עוד, שגָּלילי בקמץ יש גם בהגדות אשכנזיות לא מעטות, עוד במאות ה-17 וה-18.  

יצחק אבינרי, יד הלשון, עמ' 97

בעלי התוספות

ראובן גלילי מראש פינה הזדרז והעביר לי את התעודה הבאה:

אבי יעקב גְּלִילִי (רוטנברג), יליד ראש-פנה (1900), הצטרף לקבוצת בית זרע עוד כשישבו בחושות של אום-ג'וני.

הקבוצה החליטה כי על חבריה לשאת שמות עבריים, אבי בחר בשם גְּלילי כי הוא בא מהגליל. חברי הקבוצה מינו את אבי למוכתר היישוב, מצורפת תעודה מדצמבר 1926, מהכיתוב באנגלית Glili ניתן להסיק כי אכן כך הגו את שמו.

רק גרם מדרגות הפריד בינה ובין מחוז חפצה...

בניין מייזר בתכנונו של אל מנספלד (מקור: מוזיאון מוניו גיתאי ויינרויב לאדריכלות)

בנין פלדמן, אשר בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, זכור לוותיקי הדור כ'בניין מייזר', שבו התקיימו כל לימודי מדעי היהדות מאז שנת 1957 ועד 1980, כאשר נעשתה הטעות הנוראית של המעבר לקמפוס הר הצופים. מאז שינה הבניין המיתולוגי את ייעודו והיום הוא מאכסן בין כתליו את 'המכון ללימודים מתקדמים' של האוניברסיטה העברית. החדרים בבניין חולקו מחדש, הירידה לאולמות ההרצאות הגדולים מייזר א' ומייזר ב' נחסמה, אך כל השאר נותר כשהיה, כולל המסדרונות הארוכים והפתוחים, המדרגות הרחבות, החלונות הענקיים שמזמינים את האור לשטוף בעדם, והחלל הפנימי המדהים. ניגוד משווע לקור ולניכור של הקמפוס בהר הצופים.

אני עוד הספקתי ללמוד את לימודי התואר הראשון ב'מייזר'. על הבניין הזה אמר בשעתו פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, כי אם יקשרו חמור ל'מייזר', אחרי שלוש שנים גם הוא יקבל BA... אבל האמת היא שבבניין הזה לימדו טובי המורים וגדולי החוקרים של הדור הקודם.

בחדרי ההוראה והסמינרים, מול הדשאים המוריקים והמופלאים של קמפוס גבעת רם – שאפילו בחו"ל אין לו מתחרים רבים! – עשיתי את צעדיי הראשונים באוניברסיטה והקשבתי לתורתם של פרופסורים דגולים, ממנחם שטרן, שמואל ספראי וחיים ביינארט ועד יהושע פראוור ואליהו אשתור, ממשה גרינברג ויונה פרנקל ועד – ייבדלו לחיים ארוכים  – אליעזר שביד, יעקב זוסמן, יוסף דן, אברהם גרוסמן, ועוד רבים רבים.

הימים בהם מאות תלמידים ומורים אכלסו את הבניין בהמולה שוקקת, חלפו עברו, והיום שורה עליו המכובדות האקדמית החרישית של מה שקרוי 'לימודים מתקדמים'. בקומה השלישית – שם היו בעבר חדרי המורים וספריית הלימוד, שהתבססה על ספרייתו של ההיסטוריון בן-ציון דינור – שוכן היום אחר כבוד 'המרכז לחקר הרציונליות'.

הכניסה הנוכחית לבניין פלדמן בקמפוס גבעת רם (צילום: אביב קרן, ויקיפדיה)

באותן שנים רחוקות, שבהן כולם היו צעירים, לא הוקדשה מחשבה יתרה לבעלי מוגבלויות, לזקנים או לנכים, ואיש לא חשב על מעלית. אם הייתה בעיה, איכשהו כבר הסתדרו אתה, או שלא. אבל מאז השתנו לא מעט דברים ולפני כעשר שנים הותקנה בבניין מעלית לרווחת דייריו.

אפרת שושנה שמה לב לשלט מיוחד ונחמד שנקבע במעלית ושלחה לי אותו. 'הסיפור הוא', כתבה אפי, 'שאמא של פרופסור מיה בר-הלל רצתה לבקרה, ובכל פעם נאלצה לטפס במדרגות. בהיותה מבוגרת, וכנראה גם בעלת אמצעים, תרמה את המעלית לבניין'. 

צילום: אפרת שושנה

האמנם? לא בדיוק, אבל בערך.

שולמית בר-הלל הייתה רעייתו של הפילוסוף המפורסם פרופסור יהושע בר-הלל. פניתי אפוא לבתם, פרופסור מיה בר-הלל, בעצמה פרופסור אמריטה לפסיכולוגיה וחוקרת במרכז לחקר הרציונליות, והיא סיפרה לי את הסיפור שמאחורי השלט:

הסיפור מאוד פשוט, וכפשוטו: לאמי היתה עַקֶּמֶת, שהקשתה עליה מאוד לשאת את משקל גופה שלה, והקושי היה גדול במיוחד כאשר נאלצה לשאת אותו במעלה מדרגות. דא עקא, שגם לביתה וגם לביתי הובילו גרמי מדרגות, כך שהיא עלתה וירדה במדרגות לא מעט. אבל כאשר היתה לה ברירה, היא היתה שואלת: 'יש מדרגות?', ואם מדרגות היו אך מעלית לא, נמנעה לפעמים מללכת לאותו יעד. 

אחרי מותה (בט"ו באב 1995) רציתי להנציח אותה באיזושהי צורה. בבניין פלדמן לא הייתה אז מעלית, וחשבתי על אנשים שאולי כמותה לא מגיעים לקומה שלנו בגלל האילוץ של המדרגות (מה שקוראים היום 'העדר נגישות למוגבלים'). אז תרמתי לאוניברסיטה כסף למעלית, וביקשתי לשים את השלט שמופיע בצילום. לי היה נראה שהוא מובן מאליו, אבל רבים וטובים שאלו לפשרו, ורבים גם הבינו אותו לגמרי אחרת מכפי שכיוונתי.

שולמית בר-הלל, כשעוד דלגה כאיילה ממקום למקום (באדיבות מיה בר-הלל)

ברוך הבא: נלבישך שלמת בטון ומלט

כתב וצילם ברוך גיאן

כבר כמה חודשים – ואולי כבר שנים – שמרחיבים את כביש הכניסה (והיציאה) לירושלים וממנה, ועדיין הפקקים אתנו, כנראה לעוד הרבה זמן.

בחורף האביבי הזה יצאתי כמנהגי לטיול באזור מוצא. צילמתי את 'בית ילין' בחורבותיו ובבניינו, את 'בית מקלף' בבדידותו, ובעיקר את הטרסות היפות ואת עצי השקד, שמזמינים אותך לצלמם עוד ועוד. בחורפים אחרים (כלומר, רק לפני שנה), שבהם ירדו גשמי נדבה, הוסיפה זרימת המים בנחל שורק מימד דרמטי לנוף.

בשבועות האחרונים השינוי בנוף הוא קיצוני, ואי-אפשר שלא לשים לב אליו. הערוץ היורד מ'קניון הראל', שבראש מבשרת ציון, לעבר בית ילין שבעמק מוצא, הפך מנחל בראשיתי לחניון ענק של בולדוזרים ומנופים. העמק שוּטח וצוּפּה כורכר בחלקו. עמודי בטון ענקיים נבנים כדי לתמוך בגשר עתידי, והנוף המוכר והאהוב הולך ומשתנה. פה ושם צצות הטרסות העתיקות והיפות, אבל הן נבלעות ובטלות בשישים בעבודות הענק שנערכות שם.

הכביש הוא כורח המציאות, וכמוהו גם קו הרכבת המהירה שנסלל בסמוך, ודווקא בגלל זה צריך לקוות שהמתכננים ישכילו לשמור את מה שניתן.

הנה כמה תמונות שצילמתי מאזור העבודות.

בשנה שעברה, בדיוק בעונה הזו, צילמתי בעמק מוצא את הפריחה השופעת של השקדיות. מראות כאלה כבר לא יחזרו כאן כנראה.

ובתוך כל המהומה הזו נערכה אז בעמק הירוק גם חפירת הצלה ארכיאולוגית, שבמסגרתה נתגלה מקדש עתיק.