גלגולו של ניגון: ג'ינג'ס חאן, קומט אַהיים!

השבוע נודע כי רשות השידור החליטה לבטל את תחרות הקדם-אירוויזיון ותחתיה לחדש את המסורת היפה של 'פסטיבל הזמר והפזמון', שהיתה נהוגה בין 1980-1960 ותרמה לאוצר הזמר העברי כמה מן השירים היפים ביותר.

ועם זאת, אל נא נזלזל באירוויזיון, שאולי לא תרם הרבה לזמר העברי אבל בהחלט תרם לזמר היהודי, ולעתים בדרכים מפתיעות ומשונות ביותר, כפי שיוכיח הסיפור הבא.

א. ג'ינג'ס חאן

ג'ינג'ס חאן (בערך 1227-1162)

על ג'ינג'ס חאן (Genghis Khan) כולם שמעו. הלא הוא השליט המונגולי האימתני והאכזרי שכל אירופה רעדה מפניו (מקובל לחשוב שבשנות שלטונו נרצחו על ידי צבאותיו כארבעים מיליון איש). המידע ההיסטורי המוצק עליו אינו רב, אך המעט הזה הספיק למיתולוגיה ענפה שהזינה אין ספור מחקרים, אגדות עם, יצירות אמנות וספרות, מחזות וסרטים.

ג'ינג'ס חאן על שטר כסף מונגולי (2006)

אחד הספרים הנהדרים שג'ינג'ס חאן מתואר בהם, אמנם רק בעלילת משנה, הוא 'והיום איננו כלה' (עם עובד, 1980) של הסופר הקירגיזי הגדול צ'ינגיס אייטמטוב  (2008-1928). אין זה מקרה שאייטמטוב העריץ את הדמות ההיסטורית שעל שמה נקרא. מי שעדיין לא קרא את הרומן המרהיב הזה – שירוץ!

וגם בלדות ושירים חוברו עליו, ואחד האחרונים שבהם זכה לגלגול מפתיע במיוחד. זהו סיפור שראשיתו בשיר פופ בגרמנית ובשפות נוספות, המשכו כלהיט ביידיש בחתונות חרדיות, ואחריתו, למרבית הפלא, כשיר פוליטי נגד הכיבוש...

אך מה לג'ינג'ס חאן, השליט צמא הדם, ולאברכי משי ענוגים?

ב. המקור בגרמנית ותחרות האירוויזיון בירושלים, 1979

עולם הפופ האירופי התוודע לג'ינג'ס חאן בתחרות הזמר הידועה אצלנו בשם 'אֵירוֹוִיזְיוֹן'. בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה היה האירוויזיון אירוע מוסיקלי חשוב ומסעיר, אך מאז הלכה דמותו והתמעטה עד שנמאסה לחלוטין והפכה לאירו-בִּיזְיוֹן.

מכל מקום, בשנת 1979 התקיימה תחרות האירוויזיון ה-24 בירושלים (שנה קודם לכן זכתה ישראל במקום הראשון ועל פי חוקי האירוויזיון המדינה הזוכה מארחת את התחרות הבאה). זה היה אירוע תקשורתי בסדר גודל ענקי שכמותו לא היה בארץ קודם לכן (והימים עוד ימי הטלוויזיה בשחור-לבן). הערב החגיגי והמותח התקיים בבנייני האומה, ובסיומו הדרמטי זכתה ישראל בפעם השנייה ברציפות עם השיר 'הללויה' של גלי עטרי ולהקת 'חלב ודבש'.

תיאור מפורט של חוויות אותו אירוויזיון אפשר לקרוא כאן.

אבל זו שגנבה את ההצגה, למרות שזכתה רק במקום הרביעי, היתה להקת דיסקו גרמנית בשם 'ג'ינג'ס חאן', שגם שרו – כמה מפתיע – שיר ושמו 'ג'ינג'יס חאן' (Dschinghis Khan). זה היה מופע צבעוני וביזארי, אך השיר עצמו נקלט מיד והפך בן לילה ללהיט פופ ענק. הלהקה, שהוקמה זמן לא רב לפני התחרות, זכתה להצלחה רבה ובראשית שנות השמונים – עד התפרקותה – ייצרה שירים נוספים, תמיד על אישים היסטוריים.

הקרדיט על המנגינה הנפלאה מגיע למלחין הפופ הגרמני רלף סיגל (Ralph Siegel). את המילים המקוריות בגרמנית (ובתרגום לאנגלית) אפשר למצוא כאן.

והנה ההקלטה ההיסטורית מבנייני האומה, 1979.



אגב, לואיס פוטגיטר, הזמר-הרקדן שגילם את ג'ינג'ס חאן מת מאיידס בשנת 1993.

אירוויזיון 1979, כולל השיר ג'ינג'ס חאן, זכו לחיי נצח גם בזכות סרט הטלוויזיה הקומי 'הללויה', שהופק בשנת 2003 בכיכובם של טל פרידמן וציון ברוך ובבימויו של דני סירקין. 'הללויה' הפך לסרט פולחן (כמו 'גבעת חלפון אינה עונה') המשודר לרוב בימי עצמאות ובימים טובים. עלילת הסרט מספרת על שוקי ונטורה, חייל מילואים המשרת בסיני, שנמלט מן הבסיס במכונית 'סוסיתא' אותה גנב ממפקדו המופרע מגן דוד (טל פרידמן). הוא חייב להגיע לחולון, שם גרה חברתו, כדי להספיק לראות את האירוויזיון, שנערך באותו ערב, וגם לבקש את ידה של חברתו (שאביה מכור לאירוויזיון). זהו סרט מצחיק עד דמעות (למשל הקטע שבו גמל אוכל את גג הפיברגלס של הסוסיתא) והוא משובץ בלהיטי האירוויזיון, כולל ג'ינג'ס חאן שלנו.

ועוד מוטציה, מצחיקה להפליא. כאן ניסו לעברת את המילים הגרמניות של השיר:

ג. הגלגול היפני

השיר הגרמני זכה לגרסאות בשפות רבות (תאילנדית, קוריאנית, פינית, ספרדית) ומהן בחרתי את היפנית.

הנה להקת הבנות Berryz Kobo בגרסת 2008:



ד. הגלגול החרדי: מיליוני שופרות זועקים על בוא המשיח

העובדה שלהקה גרמנית שרה בארץ על עריץ צמא דם ורוצח נתעב (ועוד בשפה הגרמנית!) לא מצאה חן בעיני ישראלים רבים, אבל זה לא שינה הרבה. לעומת זאת, לאנ"ש – חסידים ואנשי מעשה – היה ברור שמדובר בעצם בניגון קדוש שנפל בשבי הקליפות ויש לתקנו משורשו. ואכן, עד מהרה הפך ניגון זה ללהיט בחתונות חרדיות.

מי שאחראי על גיורו של השיר הוא הזמר החסידי מרדכי בן דוד (באנגלית: MBD).

העדויות הראשונות לקליטתו של השיר בחתונות הן מראשית שנות השמונים, והנה כאן הקלטה משנת 1989 – מב"ד בשיר 'ייִדן קומט אַהיים' (יהודים בואו הביתה):

וכאן גרסת ה'ביג בנד' החרדית. ברי וובר עם תזמורת רבת-כלים:



הנה מילות השיר ביידיש (אינני יודע מי חיבר את המילים), שבהן מובעת תקווה משיחית עזה על מיליון שופרות – לא פחות! – שיבשרו בירושלים את בוא הגואל:

המילים נלקחו מכאן (עמ' 11). והנה התרגום המילולי:

יהודים!

לפתע שומעים חדשות, הכל נעצר באחת.
רצים מכל עבר מכל העולם באין ספור.

סביב ירושלים [נשמע] קול מושך,
מיליוני שופרות זועקים ואין מתייגעים,
חג בכל הרחובות המלאים [המון אדם].

יהודים! יהודים! בואו הביתה, יזעק המשיח בחוצות ירושלים.

יהודים! יהודים! בואו, באהבה, בשלום,

זו אמת, אין זה חלום.

'לחיים' יהודים אהובים, היו שמחים ומרוצים.
'לחיים' אחים טובים, ריקדו ושימחו שוב ושוב.

ה' אלקינו ה' אחד.

עתה בדיוק כמו במתן תורה כל אחד נרפא באחת,

כל הלבבות שמחים בהתאחדות כלל ישראל,

לתת את כל האהבה לכל יהודי,

רק לראות את הטוב אצל כל אחד, כמה נאה כמה טוב,

הוא בא, הוא בא עוד היום – אם כל אחד ירצה.

המשיח בשערי ירושלים (זיגמונט פרוסט, חיתוך עץ, 1965)

הנה עוד חרדים רוקדים (בחתונה של מויישי):



כפי שבוודאי שמתם לב, לשיר 'ייִדן' נלווה גם ריקוד מיוחד, שונה מריקודי המעגל הרגילים שבהם השיר מתחלף אך המעגל נשאר קבוע. כאן ילמד אתכם אברך משי צעיר מעדת 'הליטאים' איך לרקוד את 'ייִדן' צעד אחר צעד:



על הקשר בין השיר הגרמני ללהיט החתונות כבר עמדו החרדים עצמם. הנה קליפ משנת 2007 שדן בסוגיה:



ה. הגלגול הפוליטי: הכל בגלל הכיבוש!

בכך לא תמו גלגוליו המפתיעים של ג'ינג'יס חאן. הגלגול האחרון שלו הוא במאבק נגד השתלטות המתנחלים על בתי ערבים בשכונת שייח' ג'ראח שבירושלים.

הנה שיר המחאה נגד המתנחלים ונגד המדינה הפשיסטית והקפיטליסטית. מה יש לדבר? הכל בגלל הכיבוש!



קלמן נוימן שלח לי גלגול פוליטי שונה לגמרי. הנה סאטירה שעוקפת את ביבי נתניהו מימין, מתוך 'מהדורת השבט' של 'לאטמה'. הועלה ב-2009:



ביבליוגרפיה

http://no666.wordpress.com/2010/05/30/%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%A1-%D7%97%D7%90%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%94%D7%A7%D7%AA%D7%95/

http://www.frumsatire.net/2008/09/09/jewish-music-hechsher-what-exactly-is-jewish-music/

בעלי התוספות

אלכס נקריאקוב העלה באתר שלו קטעים מצחיקים מהסרט 'הללויה' ושיבץ את שירו של מרדכי בן דוד בפי הלהקה הגרמנית:


Hallelujah (2003) & MBD - Yidden from nakaryak on Vimeo.

נ"ה שלח לי סרטון שהועלה לאחרונה ליו-טיוב (מארס 2012) ובו תיעוד של 'מלווה מלכה' חסידי שנערכה בבית מלון ניו יורק, ובה השתתפו תלמידי ישיבת 'תפארת התורה' שבוויליאמסבורג, ניו-יורק. זו ישיבה שנויה במחלוקת, בראשה עומד ר' יואל ראטה (קראו: רוֹט), תלמידו המובהק של הרב אליעזר שלמה שיק (מנהיג חסידי ברסלב ביבנאל), והיא שילוב קסום (לחובבי הז'אנר) של כל הטוב והמופלא שיש בחסידויות סאטמאר וברסלב. הניגונים החסידיים תופסים מקום חשוב בישיבה זו, ובהם גם הריקוד הגרמני-יהודי שהתגלגל מערבות מונגוליה.

הקליפ מכיל שירים, דברי תורה ארוכים ביידיש ולבסוף גם את ריקוד ה'ייִדן' בתזמון 21:35 – כאן.

כאן הסרטון במלואו:

שלטים מקומיים / בדרך למינימליזם המוחלט

צילם וכתב איתמר וכסלר

הצהובה הטובה. רחוב וולפסון פינת צ'לנוב, תל אביב. צולם בנובמבר 2011.

סוד הפשטות הוא מן הסודות הכמוסים ביותר. בעיני זוהי נוסחת קסמים, וטעות היא לחשוב שכל מה שצריך לעשות כדי ליצור פשטות הוא לוותר על מה שלא נחוץ. האמת היא שרק יחידי סגולה יודעים באמת לזהות את המיותר, ועד עתה נכשלו כל ניסיונותי להיות אחד מהם. שוב ושוב אני מופתע לגלות עד כמה פשוטה היא התוצאה המתקבלת כאשר רעיון מתקלף מכל השכבות הלא נחוצות, ושוב ושוב אני שואל את עצמי למה זה לא היה רעיון שלי.


הבעיה היא שהדרך אל הפשטות עלולה להיות ארוכה, מסובכת ובלתי צפויה, וברור שגם למזל ולהעזה יש תפקיד חשוב. אבל אם אתה אמיץ ויש לך מזל, אתה ממציא שם כמו 'מקדונלדס', מצרף אליו קציצה בלחמנייה ונעשה מיליארדר. המינימליזם של 'מקדונלדס' הוא מוחלט, גם במבחן ההמצאה וגם במבחן התוצאה, ולמינימליסט המתחיל לא נותר אלא לקנא בו ולהמשיך לחלום את חלומותיו המקסימליסטים.

התמונה שלמעלה משאירה אותנו בתחום הקולינרי, והיא מדגימה את אחד האתגרים העומדים בפני אלה השואפים גם הם לפצח את הנוסחה. אני קורא לו 'אתגר הגבינה הצהובה', ולדעתי, בלי לצלוח אותו אין טעם לדבר על המשך הדרך. השאלה העומדת על הפרק היא, כיצד ניתן להגדיר טוסט (או סנדוויץ') עם גבינה צהובה במינימום מילים ובאופן כזה שיישמר האיזון הנכון בין מינימליזם לשוני לבין אטרקטיביות שיווקית.

לכאורה זהו אתגר פשוט, כי יש כאן רק שלוש אפשרויות ניסוח:

א. טוסט+גבינה;
ב. טוסט+גבינה צהובה;
ג. טוסט+צהובה.

כיוון שהאפשרות לכתוב 'גבינה' סתם נפסלה על הסף, רבים יעדיפו מן הסתם את האפשרות השנייה. לעומת זאת, צריך אומץ ומעוף כדי לבחור באפשרות השלישית, ולהפוך את 'צהובה' לשם גנרי – כי ל'צהובה' לכשעצמה יש מנעד לשוני רחב מאוד, ולכן היא מקבלת את הקשרה הקולינארי המדויק רק כשהיא מצטרפת ל'טוסט' או ל'סנדוויץ''. הטענה כי לפנינו יציר כלאיים דו-מיני, נדחית על הסף. ההפך הוא הנכון! יש כאן תרומה משמעותית למגמה של האחדת המינים (כגון 'שני ילדות עם מכנסים כחולות בשתי שקל') שהיא חלק מן המפעל המתמשך של עיצוב העברית העכשווית.

העובר ושב הרעב קולט מיד את המסר. בחלון המזנון, מתוך בריסטולים צהובים, שכמה נקודות חן מעטרות את שוליהם, קורצים אליו הטוסט צהובה והסנדוויץ' צהובה המובטחים, בתוספת אביזרים ומכשירים רלוונטיים המונחים למרגלותיהם. בהיותי איש של טוסטים יותר מאשר של סנדוויצ'ים, הייתי רוצה לקוות – מטעמים אגואיסטיים לגמרי – שבנוסף לצהובה יתוספו לטוסט שלי גם קצת אדומה ואולי איזה שניים-שלושה ירוקים קטנים, כי טוסט על טהרת הצהובה, שהוא הדבר הכי קרוב למינימליזם המוחלט, יכול אולי להיות מוצג בתערוכה, אבל כשזה מגיע לעניין הטעם זה כבר סיפור אחר לגמרי.

זיכרון בספר: אברהם גייגר מקבל ספר ממהר"ץ חיות

צבי הירש חיות (1855-1805)

ד"ר יוסי חיות מאוניברסיטת חיפה שלח לי רישום ספרותי מעניין המצוי ברשותו וקשור לאבי אבות אבותיו, הרב צבי הירש חיות (קראו: חַיֶיס). חיות היה תלמיד חכם יוצא דופן. יליד ברודי ובן למשפחת רבנים ידועה ומיוחסת, שכיהן רוב ימיו ברבנות העיירה ז'ולקווה שליד לבוב. חיות היה מן הרבנים האורתודוקסים המעטים שהעריכו השכלה כללית וגם היו מקורבים למשכילים, ובמיוחד לרבי נחמן קרוכמל (רנ"ק) שהיה שכנו בז'ולקווה. הוא היה מחבר פורה ועסק גם בביקורת המקרא, אף כי בצורה מתונה. מתנגדיו החרדים נהנו לשבש את שמו ובמקום לקרוא לו מהר"ץ חיות (קִראו: מַהָרֶץ) הם קראו לו: עם הארץ חיות...

הרישום שלפנינו נמצא על קונטרס צנוע בן 26 עמודים שחיבר חיות, ושמו 'משפט ההוראה'. החיבור נדפס בז'ולקווה בשנת ת"ר, והחותמת על השער אף מדייקת יותר: 26 במאי 1840.

מסתבר כי מיד לאחר הדפסת הספר שלח חיות עותק ממנו לידידו לעט, הרב הרפורמי ד"ר אברהם גייגר, חוקר מקרא חשוב ומראשי התנועה לתיקונים בדת (הרפורמים). באותה שנה, 1840, התמנה גייגר לרבה של קהילת ברסלאו שבפרוסיה (היום וורוצלב בפולין). מינויו עורר סערה בקהילה והאורתודוקסים, בראשות הרב שלמה זלמן טיקטין, פרשו מן הקהילה. הד לכך השתמר ב'ספר הבדיחה והחדוד' (כרך ג, מס' 2327), שם רשם אלתר דרויאנוב את החידוד הבא:

כשנצחו הרפורמיים בברסלוי והזמינו לרב ודרשן את רבי אברהם גיגר מוויסבאדן, דרש עליו רבי שלמה-זלמן טיקטין, ראש רבניה של ברסלוי: "ישא ה' עליך גוי מרחוק, מקצה הארץ".*

* על פי הקללה שבפרשת התוכחה, דברים, כח 49.

הכתובת שלפנינו היא בעצם הקדשה הפוכה, שכן רשם אותה המקבל ולא הנותן.

וכך כתב גייגר על הספר שקיבל:



ובהגדלה:

Breslau   2/40 

     10  

קיבלתיו במתנה מאיש פלוני אלמוני. הק'[טן] אברהם גייגר 

נשלח מאת המחבר ככתוב באיגרתו אלי מיום כ"ח ניסן תר"א [1841].

העיון ברישום זה מעלה כמה תמיהות.

א. מדוע יש פער של שנה בין התאריך הלועזי (2 אוקטובר 1840) לבין התאריך העברי (כ"ח ניסן תר"א – 19 באפריל 1841)?

ב. אם חיות ('המחבר') שלח את הספר, מדוע כינה אותו גייגר 'פלוני אלמוני' ולא רשם את שמו?

ייתכן שהספר נשלח אל גייגר בעילום שם ורק מאוחר יותר, כשנה ויותר לאחר קבלתו, התברר לו שהשולח היה מחבר הספר עצמו, ורק אז הוסיף גייגר את השורה השנייה.

ואולי יש כאן התחשבנות קטנה מצדו של גייגר, מעין 'נקמה ספרותית', שכן ידוע שחיות עשה שימוש במחקריהם של אנשי חכמת ישראל בגרמניה, כולל במחקריו של גייגר עצמו, אך בשל מעמדו כרב אורתודקוסי נזהר ולא הזכירם בשמם המפורש.  אולי  כעס גייגר על פחדנותו של חיות ולכן השיב לו כגמולו ולא הזכירו בשמו אלא רק בכינוי 'פלוני אלמוני'.

אברהם גייגר (1874-1810)

שלט המציין את מקום מגוריו של אברהם גייגר בברלין. גייגר חי בברלין בין 1874-1870 

Gedenktafel Rosenthaler Str. 40 (Mitte) 

(צילום: דוד אסף, 2011)

פרנסות של יהודים: פסיכולוגיה בגרוש

את התמונה הזאת צילם איתמר וכסלר בשוק הפשפשים ביפו.

הנה כי כן, במקום אחד אפשר לקבל את כל השירותים כולם. גם קריאה בכף יד וגם יעוץ פסיכולוגי ומקצועי (מעניין מהו תפקידה של ו"ו החיבור, האם לומר שהייעוץ הפסיכולוגי אינו מקצועי לעומת הייעוץ המקצועי שהוא מקצועי?).

הפרנסה הזו מתבססת לא רק על השכנים וקהל הבית אלא גם על תיירים קוראי אנגלית שחשקה נפשם בקריאת כף היד. אמנם אין ספה כמו אצל פרויד, אבל יש כסא פלסטיק של 'כתר' וסולם קטן, ואפשר להניח שגם המחירים הם עממיים.

ואם אתם ב'סְטְרֶס' נורא והקליניקה במקרה סגורה. לא נורא. תמיד אפשר להזעיק את הפסיכולוג שלנו בטלפון 'ידני'.

זיכרון בספר: הקדשות לש"י עגנון

ש"י עגנון בספרייתו

כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר (שמות, יז 14)

הקדשה של ספר היא חלק בלתי נפרד ממנו. אין הכוונה להקדשה המודפסת, זיכרון או מנחת תודה לקרובים או לחברים, אלא להקדשה החד-פעמית, המתוארכת, זו שנכתבת בכתב ידו של המחבר ומוקדשת לקורא מסוים, שרק לו ניתן הספר, בדרך כלל במתנה.

לכל אחד יש בספרייתו ספרים כאלה עם הקדשות מיוחדות היקרות ללבו – משעשעות, מרגשות, מחורזות, למדניות, כאלה שיש בהן עניין היסטורי או קוריוזי. אז למה שלא כולם ייהנו מהן?

קוראי עונ"ש שיש בספרייתם הקדשות מיוחדות כאלה והם מוכנים לחלוק אותן עם הקוראים האחרים מוזמנים לשלוח לי סריקות שלהן עם כמה מילות הסבר ואני אשמח להעלותן על מזבח הבלוג.

את שתי ההקדשות הראשונות במדור העביר לי רמי נוידרפר. הוא צילם אותן בספרייתו של ש"י עגנון, בבית עגנון שבשכונת תלפיות בירושלים. אנו מודים לאילת ליבר, מנהלת בית עגנון, על הסכמתה לפרסם את ההקדשות.

א. על שספריך היטיבו עמי בשעות מרות...

הקדשה זו נכתבה על ידי הסופר עמוס עוז בספרו 'ארצות התן' שראה אור ב-1965.

עמוס עוז היה אז בן 23 בסך הכל, וזה היה ספרו הראשון. אפשר להבין למה ציין את שמות הוריו, מן הסתם שיער שעגנון לא יידע מיהו צעיר אלמוני זה. וכך כתב:

למר ש"י עגנון.

מאמי רבקה קלוזנר ז"ל למדתי לאהוב את סיפוריך אהבת נפש, ומאבי יהודה אריה קלוזנר יבל"א למדתי לירד מעט לעומקם, ומעצמי למדתי שלא לגעת בווילון שמתח האומן ושלא להטריח עליך באהבתי שאני אוהב את ספריך, על שספריך היטיבו עמי בשעות מרות.

בהוקרה ובאהבה,  

עמוס עוז. 

5.3.65

על הקדשה זו (ואחרות) כתב דן לאור במאמרו 'עגנון כדגם וכמושא התייחסות בספרות העברית הצעירה', אלפיים, 6 (1992), עמ' 158-131, ובספרו: ש"י עגנון: היבטים חדשים (ספרית פועלים, 1995), עמ' 196-195.

עמוס עוז (איור: ערן וולקובסקי)

ב. תרגם אותו יפה אהרן אמיר...

ההקדשה השנייה נכתבה על ידי הסופר והמתרגם אהרן אמיר.

מפורסמת היא הקדשתו הענוותנית של אמיר 'הכנעני', לעגנון 'גדול המאמינים': 'מעברי קטן ליהודי גדול'... 

ההקדשה שלפנינו מוסיפה פן קצת משעשע.

בשנת 1957 תרגם אמיר מבחר מסיפוריו של האמריקני הנרי מילר ולספר קרא 'חצות וחצי' (הוצאת 'צוהר', תל אביב 1957, עם איורים של בצלאל ש"ץ). ספר זה נחשב בזמנו נועז, ואפילו פורנוגרפי. וכך רשם אמיר על הספר ששלח לעגנון:

לש"י עגנון -

מעט "טומאה" לאיש ירא-אלהים וסר-מרע

18.6.58                   המלביה"ד [המביא לבית הדפוס] והמתרגם

שבוע לפני פטירתו של אמיר פגש אותו דרור אידר וריאיין אותו (הריאיון התפרסם בהארץ, 27 בפברואר 2009), בין השאר סיפר לו אמיר על יחסיו עם עגנון. הנה קטע מהריאיון:

אהרן אמיר (2008-1923)
(איור: ערן וולקובסקי)

שלטים מקומיים / על האבן ועל הסלוטייפ

צילם וכתב איתמר וכסלר

מי יתנני קופת אורחים. אצטדיון טדי, ירושלים, 2011.

לא פעם מתעורר אצלי צורך לערוך סיכום ביניים כדי לעמוד על המאפיינים התרבותיים שנוצרים חדשות לבקרים בארצנו הקטנה ומוקפת האויבים. אני משער שמקורו של הצורך הזה הוא בניסיון להאחז במשהו קבוע ויציב, משהו שיאפשר לי להיות יותר בטוח בעצמי ובשיוכי הלאומי. במשך שנים אני חוזר ושואל את עצמי, האם קיים משהו קבוע כזה, ואם כן, מהו? יש לי רושם שלו הייתי מעמיד את השאלה הזו למשאל רחוב, היו מתקבלות תשובות כמספר הנשאלים, ולכן, וללא כל יומרה להיות צודק, אני מתנדב להיות המשיב הראשון ולתרום כמה תובנות משלי.

כדי לעקוף את המכשולים העומדים בפני כל מי שמנסה לענות ברצינות על השאלה 'מהי תרבות?' או 'מהי תרבות ישראלית?', אני מציע להתמקד בתמונה שצילמתי לא מזמן באיצטדיון טדי בירושלים, שלדעתי הופכת את הדיון לפשוט ובהיר. התמונה מצמצמת את הסוגיה לשני הקצוות העיקריים שלה, המיוצגים כאן על ידי שני חומרים: האבן והסלוטייפ.

בנייני האבן מייצגים את הצורך של עמנו ביציבות, ביסוד של קבע שאין עליו ערעור. משום כך, עם היסטוריה כמו שלנו, בנייני האבן – בהיותם זכר לבית המקדש, סלע קיומנו זה אלפיים שנה – הם ברירת המחדל, ואין כמותם לבטא את אהבת ארץ ישראל ואת הקשר המיסטי אליה. במונחים פרקטיים אפשר לומר שמיזוג הפן המטפיזי עם הפן הנדל"ני (שבו אנחנו כל כך מצטיינים), יצר את אחד הסגנונות האדריכליים הרווחים ביותר בארץ: בניינים דמויי מצודות אבן, המיועדים לכל תכלית – החל מפתרונות דיור, עבור בבתי כנסת וכלה באצטדיונים.

הסלוטייפ מייצג את היסוד השני, יסוד הארעיות שבחיינו. ההיסטוריה היהודית, כפי שלימדו אותנו, מתחלקת לתקופה שלפני הגלות, לגלות עצמה ולכל מה שבא אחר כך. בלי להתווכח או לערער על מה שלימדו אותנו בשיעורי ההיסטוריה, נדמה לי שעד היום אנחנו לא מאמינים שהארץ שבה אנחנו חיים איננה דמיונית. כי הלא רק באמצעות הדמיון אפשר להתקיים אלפיים שנה על בסיס ארעי, ובידיעה שבכל יום אתה עלול לאבד את כל מה שיש לך. השאלה היא אם כך, היש בכלל אפשרות להיגמל ממשהו שהוא חלק ממך במשך כל כך הרבה זמן. התשובה היא: כנראה שלא.

בחיינו הפרטיים מתבטאים שני היסודות האלו באופן שבו אנו מתייחסים בחיי היום-יום אל המרחב הפרטי לעומת המרחב הציבורי. בעוד שהמרחב הפרטי הוא סלע קיומנו האישי, אותו אנו מטפחים בקנאות, הרי שאל המרחב הציבורי אנו מתייחסים כלאחר יד. כאן שולט היסוד הארעי המלווה אותנו בכל אשר נפנה והוא בא לידי ביטוי בלכלוך, בהזנחה, באדישות ובחוצפה, שהיו לנו טבע שני. וכל אלה מתגלמים בטבעיות במדביק הלאומי שלנו, הסלוטייפ, שבו אנו משתמשים כדי להשאיר את עקבותינו על פני השטח ולהפוך אותו תוך כדי כך ללוח מודעות ענקי.

הסלוטייפ הוא חומר פשוט, יעיל, זמין וזול, והשימוש היצירתי שנעשה בו נדבק לרוב התחומים. הסלוטייפ הוא זה שגם מעניק לסביבה את הטאצ' הסופי. הוא זה שמחבר את מה שכבר התפרק ונשבר, מעֵטים שבורים ונעלי בית מתפוררות ועד מראות סדוקות וחלקי מכוניות מאולתרים. הוא גם זה שנשאר דבוק לשמשה או לקיר כשכל היתר כבר נעלם, כי איש אינו טורח להסיר אותו.

הבעיה האמיתית היא, שכאשר מחפשים את כל מה שאמור להימצא בטווח שבין המצודות לבין הסלוטייפ, כל אותם דברים שהופכים אותנו לעם תרבותי ונאור כפי שהיינו רוצים להיות, צריך להצטייד בזכוכית מגדלת. כי אחרי הכל אנו חיים בארץ קטנה ומוקפת אויבים, שלא לדבר על אויבים מבית.

הבטחנו, אבל לא הבטחנו לקיים: מחווה ליפה ירקוני

עמוס בידרמן (הארץ, 3 בינואר 2012)

_____________________________________________________________________

עונ"שו של דן


מאת דן אלמגור ודוד אסף

השבוע הלכה יפה ירקוני (2012-1925) לעולמה, ולזכרה אנו מקדישים רשימה זו שנפתחת באחד השירים שכל כך זוהו אתה – 'האמיני יום יבוא'. כולנו, יחד עם יפה ירקוני, רצינו להאמין שהיום הזה יבוא ובמהרה, אבל בינתיים הוא לא בא, וכבר יותר משישים שנה שאנו נותרים עם טעם תפל של הבטחה – אחת מני רבות – שהופרה.

מספרים על ראש הממשלה יצחק שמיר, שכאשר בא אליו השר יובל נאמן ודרש ממנו לקיים הבטחה שניתנה בהסכם קואליציוני כלשהו, אמר לו שמיר: 'נכון שהבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים'. וכששאל אותו נאמן, 'אז מה שווה ההסכם שעליו חתמנו?' ענה שמיר: 'מצדי, אתה יכול למסגר אותו ולתלות על הקיר'.

דרך אגב, אמרת הכנף הזו ('הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים') יוחסה גם ללוי אשכול, לפנחס ספיר ולשמחה ארליך, ואפילו להיינריך הימלר ימ"ש מפקד הס.ס., וכל נסיונותינו למקם אותה בזמן ובמקום כשלו. האם יש מישהו מן הקוראים שיכול להאיר את עינינו ולמצוא תשובה של ממש לשאלה מיהו אבי הפתגם?

בקיצור, יש כל מיני הבטחות שלא מקויימות וכמובן שלא נעסוק בכולן. אבל הידעתם שבתנועת 'הצופים' לא נשבעים ולא מתחייבים אלא מבטיחים (ויש אפילו תנועת אצבעות מיוחדת)?



א. טוב יהיה מבטיח לך... (בלי טובות)

מלחמת העצמאות הביאה עמה שירים רבים ויפים, שריגשו ומרגשים עד היום את כל מי שמזמר אותם. כמה מהם התבססו על אמונה תמימה, משאלות לב או הבטחות, שהעתיד יהיה טוב יותר, שזה יהיה הקרב האחרון, ושבאופן כללי יהיה טוב ולֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

שיר ההבטחה המפורסם ביותר הוא כמובן 'האמיני יום יבוא', שאת מילותיו כתב בשנת 1948 רפאל קלצ'קין ואת הלחן חיבר מנשה בהרב (קלצ'קין הוא גם זה שכתב את המילים העבריות של 'בערבות הנגב', שבו עסקנו בהרחבה בפינה קודמת, וגם אותו שרה יפה ירקוני). כאמור, יפה ירקוני היתה הראשונה לשיר את 'האמיני יום יבוא' והנה היא בהקלטה משנת 1969:

דורות של בני נוער נהנו לשבש את מילות השיר. זוכרים?

האמיני יום יבוא

כולם צועקים: שלא יבוא

טוב יהיה מבטיח לך

כולם צועקים: בלי טובות

לחבק אותך אבוא

כולם צועקים: פויה גס וכו' וכו'

הנה המילים המקוריות בשלמותן (מתוך זמרשת) :

הַיּוֹם אָחוֹת הִיא מִלְחַמְתֵּנוּ
לָכֵן רָחוֹק אֲנִי מִכָּאן
תָּחֹגִּי נָא אֶת פְּגִישָׁתֵנוּ
בְּמִטְבָּחֵנוּ הַקָּטָן.

עַל מְקוֹמִי שֶׁבְּחַרְתִּיהוּ
תָּשִׂימִי יַיִן מְלוֹא כּוֹסִית
תִּרְאִי כְּאִלּוּ זֶה אֲנִי הוּא
יוֹשֵׁב אִתָּךְ כְּמוֹ תָּמִיד.

הַאֲמִינִי יוֹם יָבוֹא
טוֹב יִהְיֶה מַבְטִיחַ לָךְ
לְחַבֵּק אוֹתָךְ אָבוֹא
וְהַכֹּל אָשִׂיחַ לָךְ.

אֶתְמוֹל לַפְּעֻלָּה יָצָאנוּ
עַד לְאַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה
הַיּוֹם שָׁקַטְנוּ וְנִרְגַּעְנוּ
וּמַכְסִיפָה כֹּה הַלְּבָנָה.

אֶת פְּגִישָׁתִי אִתָּךְ זָכַרְתִּי
בְּשִׂמְלָתֵךְ הַיְּרֻקָּה
הַלַּיְלָה טוֹב לִי, כֹּה אָמַרְתִּי
כִּי אַתְּ קְרוֹבָה מֵרְחוֹקָה.

הַאֲמִינִי יוֹם יָבוֹא...

כְּשֶׁנּוֹבְחִים פִּיּוֹת הַסְּטֶנִים
הַמַּרְגֵּמוֹת נֶאֱנָחוֹת
אָז מַחְשַׁבְתִּי תַּעֲבִירֵנִי
אֵלַיִךְ, רֵעָה וְאָחוֹת.

וְאָז אֵדַע – לַקְּרָב יֵשׁ טַעַם
אַף כִּי הַמְּחִיר יָקָר מְאוֹד
כְּדֵי שֶׁיּוֹם יָבוֹא אֵי פַּעַם
נוּכַל לִנְשֹׁם פֹּה וְלִחְיוֹת!

הַאֲמִינִי יוֹם יָבוֹא...

היום אחות היא מלחמתנו
לכן רחוק אני מכאן
תחוגי נא את פגישתנו
במטבחנו הקטן.

על מקומי שבחרתיהו
תשימי יין מלוא כוסית
תראי כאילו זה אני הוא
יושב איתך כמו תמיד.

האמיני יום יבוא
טוב יהיה מבטיח לך
לחבק אותך אבוא
והכל אשיח לך.

אתמול לפעולה יצאנו
עד לאשמורת ראשונה
היום שקטנו ונרגענו
ומכסיפה כה הלבנה.

את פגישתי איתך זכרתי
ושמלתך הירוקה
הלילה טוב לי, כה אמרתי
כי את קרובה מרחוקה.

האמיני...

כשנובחים פיות הסטנים
המרגמות נאנחות
אז מחשבתי תעבירני
אלייך רעה ואחות.

ואז אדע - לקרב יש טעם
אף כי המחיר יקר מאוד
כדי שיום יבוא אי פעם
נוכל לנשום פה ולחיות!

האמיני...

מוזר ביותר, אבל השיר הזה – שכל כך מזוהה עם מלחמת העצמאות ואין אדם מן היישוב שאינו מכיר אותו– לא נכלל בקובץ השירים משפחת הפלמ"ח שערכו חיים גורי וחיים חפר בשנת 1974.

סתם שכחה או איזה חשבון פוליטי נסתר?

התשובה פשוטה: יפה גוסטין-ירקוני הייתה כוכבת ה'חִישְׁטְרוֹן' – להקת חילות השדה (חי"ש) של 'ההגנה', שהייתה קשורה בחטיבת גבעתי, ה'מתחרה' הגדולה של הצ'יזבטרון הפלמ"חאי. הפלמ"חניקים הביטו מלמעלה על לוחמי גבעתי (שלמען האמת השתתפו בקרבות קשים לא פחות מהפלמ"ח ורבים מהם נפלו בקרב), לגלגו לפעמים על תנאי הלבוש המשופרים שלהם (ראו למשל בשיר 'היֹה היה פלמ"חניק', של חיים חפר ופרנק פלג, שיש בו רמז למעילים החמים שקיבלו אנשי החטיבות האחרות). גם אם הפלמ"חניקים שרו ליד המדורה את שיריהם של יפה ירקוני, בובי פנחסי וטולי רביב ואת 'בערבות הנגב' של רפאל קלצ'קין, גורי וחפר לא היו מוכנים לכלול בספרם שירים של להקות תש"ח אחרות, כמו החישטרון, להקת הכרמל, אלכסנדרוני ועוד.

מתוך אתר נוסטלגיה בעריכת דיוויד סלע

ב. האם אפשר שבחורים ישאגו: 'זה נגמר'?

לעומת זאת, את 'הן אפשר', השיר הנפלא של של חיים חפר ודוד זהבי, שגם הוא שיר הבטחה מובהק, שרו כולם.

בספר משפחת הפלמ"ח (עמ' 222) נכתב על שיר זה:

פתאום מכריזים על הפוגה. מן המשלטים יורדים בני השמונה-עשרה והתשע-עשרה, פנים חיוורות ועיניים אדומות. הם מגיעים אל הפרדסים, או אל מטע הזיתים, אל 'דרג ב' ', ושם הם נופלים על פיסת שמיכה, מתחת לחתיכת ברזנט, ונמים את מנוחת הלוחם. אולי שם, מתוך העייפות הנוראה, עלה השיר הזה.

בשלכת נושב כבר הסתו
האבק בדרכים אט שקע
והיום רק אלייך נשרף
וחולם על פגישה רחוקה.

הן אפשר כי עוד ערב יבוא
והשער יחרוק לו דומם
ועינייך יהיו כה טובות
כמו אין מלחמה בעולם.

הן אפשר, הן אפשר
שיהיה זה פשוט כבר מחר
הן אפשר ובגי'יפ שעבר
שאגו בחורים כי נגמר
הן אפשר, הן אפשר
שיהיה זה פשוט כבר מחר.

הן אפשר כי חדרך העצוב
מחכה בחיוורון קירותיו
וקורא הוא לשנינו לשוב
מקרבות, מדרכים ומסתיו.

הן אפשר כי פתאום ניפגש
במשלט או בדרך עפר;
הן אפשר בין עשן ובין אש
גם לחלום שהכול כבר נגמר.

הן אפשר...

ואכן, השיר נכתב כנראה בימי ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות (ההפוגה, שנמשכה חודש, החלה ב-11 ביוני 1948).

על פי אתר 'זמרשת', השיר נכתב בימי ההפוגה הראשונה. הוא נכלל בתכנית השלישית של להקת הצ'יזבטרון 'הפלמ"חניק מחפש את המחר' (בכורה: 25.10.1948, באר שבע).

הנה אריק איינשטיין שר את 'הן אפשר':

ואלה המילים:

בַּשַּׁלֶּכֶת נוֹשֵׁב כְּבָר הַסְּתָו,

הָאָבָק בַּדְּרָכִים אַט שָׁקַע,
וְהַיּוֹם רַק אֵלַיִךְ נִשְׂרָף
וְחוֹלֵם עַל פְּגִישָׁה רְחוֹקָה.

הֵן אֶפְשָׁר כִּי עוֹד עֶרֶב יָבוֹא,
וְהַשַּׁעַר יַחֲרֹק לוֹ דּוּמָם
וְעֵינַיִךְ יִהְיוּ כֹּה טוֹבוֹת
כְּמוֹ אֵין מִלְחָמָה בָּעוֹלָם...

הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר,
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט, כְּבָר מָחָר.
הֵן אֶפְשָׁר וּבַגִּ'יפּ שֶׁעָבַר –
שָׁאֲגוּ בַּחוּרִים כִּי נִגְמַר.
הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר,
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר.

הֵן אֶפְשָׁר כִּי חַדְרֵךְ הֶעָצוּב
מְחַכֶּה בְּחִוְרוֹן קִירוֹתָיו,
וְקוֹרֵא הוּא לִשְׁנֵינוּ לָשׁוּב
מִקְּרָבוֹת, מִדְּרָכִים וּמִסְּתָו.

הֵן אֶפְשָׁר כִּי פִּתְאוֹם נִפָּגֵשׁ
בְּמִשְׁלָט, אוֹ בְּדֶרֶךְ עָפָר,
הֵן אֶפְשָׁר, בֵּין עָשָׁן וּבֵין אֵשׁ –

גַּם לַחֲלֹם שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגְמַר...

הֵן אֶפְשָׁר...

'במוצב' – עיתון שנדפס בימי מלחמת יום כיפור (אוקטובר 1973) ובו מילות 'הן אפשר' עם ציור של דן קדר 

וכאן ביצוע יפה של 'הן אפשר' בפי חנן יובל, נתנאלה, אילנה רובינא וגדעון זינגר, שבעצמו היה חבר בלהקת הצ'יזבטרון.

ג. 'אני מבטיח לך שזאת תהיה המלחמה האחרונה', או 'רק אל תבטיח שוב'?

השיר 'המלחמה האחרונה', שחיבר חיים חפר, מוכר בזכות שורת הפזמון שלו: 'אני מבטיח לך, ילדה קטנה שלי / שזאת תהיה המלחמה האחרונה'. על נסיבות כתיבתו של השיר סיפר המלחין דובי זלצר (עושה המנגינות, כנרת, 2010, עמ' 84):

במלחמת יום כיפור יצאנו יהורם גאון ואני להופיע לפני חיילים בקווי כל החזיתות, בדרום ובצפון. הופענו לפני ריכוזים של טנקים, לפני עמדות תותחנים, לפני פלוגות במנוחה – מהחרמון ועד שדה התעופה פאיד במצרים. בכל מקום שאלו אותנו חיילים מדוע לא נכתבו שירים על המלחמה הזאת. באחת ההופעות פגשנו את חיים חפר בבור המפקדה בביר גפגפה. סיפרתי לו על בקשת החיילים... הוא ישב וכתב את מילות השיר, ואני ישבתי על אבן במדבר, ציירתי 'חַמְשָׁה' על פיסת נייר והלחנתי את השיר. למחרת שר יהורם גאון את השיר לפני יחידת הצנחנים, כשהוא קורא את המילים מתוך הדף. הצנחנים הצטרפו לפזמון החוזר, ופה ושם זלגו דמעות מעיניהם.

ועוד הוא מספר (עמ' 258):

כשחזרנו לתל אביב ליומיים נכנסנו לאולפן להקליט את השיר עם שישה מוזיקאים – ואולפן – שהתגייסו למשימה ללא תשלום. כעבור זמן, כשהשיר הופיע כשיר ראשון על אריך הנגן המוקדש לשירי מלחמת יום הכיפורים, התנגד יהורם לכך שהשיר ייכנס למצעד הפזמונים. הוא לא רצה להתפרסם או להתפרנס על חשבונם של הנופלים והנפגעים.

עטיפת התקליט 'המלחמה האחרונה'. יהורם גאון (חבוש בכובע 'קזבלן') שר לחיילי צה"ל

ובעצם אותם הימים של חורף 1973, בקצה השני של חצי האי סיני, שירת דן אלמגור במשך כשישה חודשים במרחב שלמה (מרש"ל) שבדרום סיני, כאיש מילואים מתנדב. מספר דן: 

הדרגה שענדתי כשהשתחררתי משירותי בצה"ל (גדנ"ע, 1956-1953) היתה סמל, אך בגלל הפז"מ הממושך מאז הוענקה לי לפתע דרגה של רס"ר. הייתי מעין קצין החינוך והבידור של כל המרחב (שהיה אז תחת פיקודם של האלופים שייקה גביש, ואחריו שמואל גורודיש). המפקדה היתה במחנה בשארם א-שיח ('אופירה' קראו לה אז), ובכל יום כתבתי, שכפלתי בסטנסיל והפצתי בין הג'בלאות עיתון יומי בן שישה עמודים שכותרתו היתה: 'שרביט המרש"ל'. מרש"ל היו ראשי התיבות של הפיקוד, והמוטו, שהתנוסס מתחת לכותרת, רמז, כמובן, לאימרה המוכרת של נפוליון: 'כל חייל נושא בתרמילו את שרביט המרשל'.

במקביל, ייסדתי עם חבריי למדור החינוך הצנוע את 'אוניברסיטת מרשל', שכן בצד האמנים, שהגיעו כדי לבדר את החיילים, הגיעו לשארם בכל שבוע במטוסי צה"ל למשך שבוע או עשרה ימים לפחות כתריסר פרופסורים, דוקטורים וסופרים, שסובבו בין החיילים בריכוזים הקטנים בג'בלאות סיני, נפגשו אתם, הרצו ושוחחו. חלק מהם אפילו לבשו בחיוך חולצות טי-שירט שנשאו את הכתובת Marshall University   שאותן קבלנו כשי מאוניברסיטה אמריקאית בשם זה שנמצאת בווירג'יניה המערבית.

באותה עת לא היו שירים שזוהו עם המלחמה, למעט השיר העצוב 'לו יהי' של נעמי שמר. יהורם גאון ודובי זלצר סובבו אז, כאמנים רבים אחרים, ביחידות צה"ל וחשו כי מצפים מהם לשירים חדשים ומלהיבים. אז נולד השיר 'המלחמה האחרונה'.

כפי שראינו חפר כבר התמחה בהבטחות שווא עוד בימי תש"ח, כשתיאר בשירו 'הן אפשר' את הבחורים ששאגו 'זה נגמר'... על כל פנים, כאשר שמעתי את הלהיט החדש, כתבתי מיד שיר במתכונתו ובאותו משקל, והדפסתי אותו במו ידי עוד באותו לילה במכונת הכתיבה הרעשנית שבה הקלדתי את כל עמודי העתון. למחרת קראו אותו חיילים ברחבי דרום סיני, ומן הסתם שכחו אותו עד מהרה. השיר לא הועתק אחר כך לשום עיתון ולא נדפס עד כה, ורק בעת כינוס פזמוניי לספר 'הצ'ופצ'יק של הקומקום', החלטתי לגאול אותו מן השיכחה. הוא מובא כאן, ואולי יש בו תשובה שנכתבה בחורף 1973 לשאלה שנשאלה שנים רבות אחר כך בשיר 'ילדי חורף 1973', שבו נעסוק בהמשך.

רק אל תבטיח שוב

הייתי אז תינוקת. זה היה עוד בתש"ח,
כששרת: 'טוב יהיה. אני מבטיח לך!'
חבשת כובע גרב וחיברת לי פזמון.
הבטחת: 'זה יהיה הקרב האחרון!'

כבר אז הבטחת לי: 'תראי, ילדה קטנה,
שזו תהיה המלחמה האחרונה!'

עברו כמה שנים ושוב חזרת אל האש,
במערכות סיני ובמבצע קדש.
ושוב חיברת שיר אשר הפך מיד להיט.
ושוב קניתי לי תקליט – ועוד תקליט.

כי שוב הבטחת לי: 'תראי, ילדה קטנה,
שזו תהיה המלחמה האחרונה!'

וכך הגענו למלחמת ששת הימים,

ושוב יצאת אל האש והדמים.
ושוב חיברת שיר – כזה אופטימי ותמים –
אשר נדפס מיד בכל האלבומים.

כן, שוב הבטחת לי: "תראי, ילדה קטנה,

שזו תהיה המלחמה האחרונה!"

וכך הגענו למלחמת יום הכיפורים.
ושוב מיהרת לחבר לי עוד שירים.
ושוב אמרת לי: 'ילדה שלי קטנה'.
אני גדולה עכשיו – ולא כל כך תמימה!

צריך ללחום? – אז נילחם. אך לפחות

אולי תפסיק, סוף סוף, לשיר לי הבטחות.

רס"ר (מיל') דן אלמגור עם חיילי מרש"ל בשארם א-שיח (1973)

ד. הבטחנו יונה? 

עיצוב: ליאת קוטנר

'חורף 73', שחיבר שמואל הספרי בלחנו של אורי וידסלבסקי, התפרסם כשיר מחאה של דור הילדים שנולדו לאחר מלחמת יום כיפור – 'הבטחתם יונה, עלה של זית' הם מטיחים בהוריהם...

השיר לא נכתב כמובן ב-1973 אלא זמן רב אחרי מלחמת יום הכיפורים. צעירים רבים הזדהו ומזדהים אתו עד היום. מאזינים קשישים יותר, ובעיקר אנשי צבא ובטחון, הסתייגו ומסתייגים ממנו, מכנים אותו 'שיר בכייני', ושואלים: הבטחתם יונה? מי הבטיח? מתי?

רק מעטים שאלו: ומה עם מגילת העצמאות? ומה עם שירי התקווה וההבטחה של תש"ח ('האמיני, יום יבוא / טוב יהיה, מבטיח לך'; 'הן אפשר, הן אפשר, שיהיה זה פשוט כבר מחר')? ושאר הצהרות והבטחות רשמיות, בסגנון 'לא היתה אבן שלא הפכנו'.

הנה הביצוע המקורי של להקת חיל החינוך של צה"ל עם הסולנית רותי אבני:

אלה המילים:

אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש
חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות
הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב
הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב
וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש
רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה.

כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה
הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה
כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות
אמרו הילדים האלה הלואי לא ילכו אל הצבא
ופניכם בתצלום הישן מוכיחות דיברתם מכל הלב
כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב.

הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית
הבטחתם אביב ופריחות
הבטחתם לקיים הבטחות
הבטחתם יונה

אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש
גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש
גם אנחנו יודעים לעשות אהבה, צוחקים ויודעים לבכות
גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות
ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים
כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים
אם דרוש לכם כח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש
אנחנו הילדים של החורף ההוא שנת שבעים ושלוש

הבטחתם יונה...

ה. אז עוד מלחמה אחת ודי...

דוד ריב, עוד מלחמה אחת (1996)

בימים אלה, כשהרמטכ"ל מתכנן לנו 'עופרת יצוקה' 2, ושר הביטחון וראש הממשלה מכינים אותנו ל'מהלומה' באיראן, כדאי להציץ בתמונה של דוד ריב 'עוד מלחמה אחת', שהוצגה במוזיאון 'על התפר' בירושלים בתערוכה בשם Dead End שאצר רפי אתגר. הטקסט המריר שמלווה את התמונה הוא פרי עטו של חנוך לוין (מן המחזה 'קטשופ'):

פעם גם אנו אמרנו:

עוד מלחמה אחת.

עוד מלחמה אחת, אמרנו,

רק מלחמה אחת.

היתה מלחמה אחת,

היתה מלחמה שנייה;

עוד מלחמה אחת אמרנו,

רק מלחמה אחת.

המלחמה האחרונה, המלחמה האחרונה,

מפני שכבר לא יכולים;

אז עוד מלחמה אחרונה בהחלט,

ומי שימות בה ידע למה מת,

ומי שיחיה בה יחיה כבר לעד,

אז עוד מלחמה אחת בלבד.

ובנימה לא אופטימית זו נסיים.

פרנסות של יהודים: אנה פרנק משלוחים

לכאורה, מה טבעי יותר מאשר לקרוא לעסק או לחנות מכולת על שם הרחוב בו היא ממוקמת?

אם חשבנו שהבדיחה המקאברית על חנות לחפצים מיד שנייה שנמצאת ברחוב טרומפלדור היא המילה האחרונה, הנה יש עוד כמה גבולות של טעם טוב שנפרצים פה ושם בארץ ישראל.

השדרן לירון תאני שצילם את התמונה שלמעלה והפיץ אותה בפייסבוק חושב שזה נורא מצחיק. לעומתו, משה מור, בעל העסק, בכלל לא מבין מה מצחיק פה (ראו כתבה ב-Mynet של פתח תקוה)...

מצחיק או לא – יחליט כל אחד. אבל גם אם הסחורה טרייה, טעם טוב זה לא הצד החזק שלה.

אגב, המאייר דודו גבע זצ"ל עלה על הפטנט הזה כבר לפני ארבעים שנה, כשעוד לא שמעו על 'פוליטיקלי קורקט'.

(Zoo ארץ Zoo, עמ' 240)