יום שלישי, 15 במאי 2018

פינת ההלכה: גלאי חמץ, אשר יצר, גֶּזֶל שינה

א. מה דינו של משהו שלא בא לעולם?

מצד אחד, פסח כבר עבר והצורך ב'גלאי חמץ' כבר לא כל כך דוחק; מצד שני, פסח הרי יחזור גם בשנה הבאה; ומצד שלישי, מדובר בדבר שכלל לא בא לעולם, ומן הסתם יעלה חמור בסולם עוד קודם שיומצא אותו גלאי.

ד"ר ניתאי שנאן הפנה את תשומת לבי לפרסום של 'מכון המקדש' ובו סיפר צורבא דרבנן, איש ישיבת מרכז הרב ושמו משה הררי – לא סתם תלמיד חכם, אלא כזה שבן דודו הוא ראש סוכנות החלל הישראלית! – על מחשבה שעלתה בו אגב לימודיו בבית המדרש: לו יצויר שהיה עומד לרשותנו גלאי חמץ חשמלי (למה לא דיגיטלי?), האם זה טוב ליהודים או רע ליהודים?

והרי אם הגלאי יגלה בעצמו את כל החמץ, 'אנשים יזלזלו במצוות בדיקת החמץ', ומה גם שתמיד קיים ועומד החשש שהמכשיר לא יזהה את החמץ בכל מקום, ואם כך מה הועילו חכמים?

בעיה הלכתית קשה! למרבית המזל, התברר שעדיין אין יֶדַע מספיק להמצאת מכשיר כזה והבעיה אינה דוחקת לפי שעה.

אבל מי יודע? אולי בעתיד ימציאו גלאים כאלה ועלינו להתכונן לכך כבר עכשיו. גדולי הדור, אגב, שאליהם פנה בעל הרעיון, חולקים זה על זה, על דבר שכזכור כלל לא בא לעולם.



ב. דברי חיזוק והתעוררות

ברכת 'אשר יצר', למי שאינו בקי, נאמרת לאחר שאדם מישראל עשה את צרכיו והתפנה מיציאותיו.

ברכת 'אשר יצר' בשירותים ציבוריים בירושלים (ויקיפדיה)

והנה לאחרונה פורסם בירושלים עיר הקודש ספר חדש, בהוצאת מכון הכתר. בלי ספק תרומה של ממש לארון הספרים היהודי ול'עגלה המלאה'.

איך הסתדרנו עד עכשיו?

על פי דף השער, הספר כולל בתוכו ליקוטים מדברי רבותינו, דברי חיזוק והתעוררות, מעשים שהיו בגדולי ישראל וסיפורי ישועות היישר מבית השימוש. ובונוס, קונטרס מיוחד, 'מבשרי אחזה', על תהליכי העיכול ונפלאות הבריאה...

בהקדמה מספר העורך (שמו לא נרשם, ואפשר להבין למה, אך ברור שהוא נמנה עם פלג 'הליטאים'), כי מטרתו היא לעורר את ציבור שומרי התורה לברך את הברכה החשובה לא כבדרך אגב, כמצוות אנשים מלומדה, אלא 'ברגש הלב, התפעלות והתלהבות'.



הנה כמה אנקדוטות מועילות על גדולי ישראל, והדברים מדברים בעד עצמם ואין כאן מה להוסיף, ודפח"ח:

עמ' קז

עמ' קח-קט

עמ' קיז

ונסיים בסגולה הנצרכת לרבים, לזכרים ולנקבות, לרכים ולקשישים. בדוק ומנוסה.

עמ' לט

תודה לז"ו

ג. גזלני שינה

ברחוב תקוע בשכונת נחלאות פונים אל העוברים ושבים שישמרו על השקט בשפה הלכתית. אולי זה מה שישכנע?

צילום: טובה הרצל


יום שישי, 11 במאי 2018

'רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר': שיר אהבה לירושלים שראשיתו בלוויה

'כִּדְאִיַּת דַּיָּה מֵעַל הַתְּהוֹמוֹת' (צילום: ברוך גיאן)

מאת רעות ברוש

'אור וירושלים' הוא אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו לירושלים. יוסף שריג (1973-1944), בן קיבוץ בית השיטה, כתב והלחין את השיר בשנת 1972, במלֹאת חמש שנים לאיחוד העיר במלחמת ששת הימים. השיר בוצע לראשונה על ידי להקת הגבעטרון, בתיאטרון ירושלים ביום ירושלים בשנת 1972. קצת יותר משנה אחר כך נהרג יוסף שריג במלחמת יום כיפור בקרבות רמת הגולן. על אומץ הלב שגילה כמפקד פלוגת טנקים זכה שריג לאחר נפילתו בעיטור המופת. במותו השאיר הורים, ארבעה אחים, אשה ושני ילדים. 

יוסף שריג (1973-1944)

שריג היה יוצר מחונן שחיבר והלחין שירים נוספים כגון 'שִׁיבָה' ו'מותי בא לי פתע'. בשנת 1976 כונסו שיריו ולחניו בתקליט אחי חזר מן השדה: משירי יוסף שריג (הד ארצי). שיריו כונסו בספר עשרים ואחד שירים, שראה אור בשנת 2004 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, ונמצאים גם בפרויקט בן-יהודה.


שורות מהשיר 'שיבה' נדפסו על שובל הבול לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל, 2014

הנה הגבעטרון, ואחר כך המילים:



הַשֶּׁקֶט שׁוּב צוֹנֵחַ כָּאן מִשְּׁמֵי הָעֶרֶב
כִּדְאִיַּת דַּיָּה מֵעַל הַתְּהוֹמוֹת
וְקֶרֶן אֲדֻמָּה נוֹשֶׁקֶת לַהַט חֶרֶב
אֶת הַפְּסָגוֹת, הַמִּגְדָּלִים וְהַחוֹמוֹת.

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר
וְהִיא עוֹלָה בִּשְׁלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת
וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל הֶעָשׂוֹר
רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר.

הִנֵּה זוֹחֵל הַצֵּל מִבֵּין גִּבְעוֹת הָאֹרֶן
קָרֵב בַּסֵּתֶר כְּאוֹהֵב אֶל הַשְּׁכוּנוֹת.
וּמוּל פָּנָיו קְרִיצוֹת, רִבּוֹא עֵינֵי הָאוֹר הֵן,
לְפֶתַע נִפְקְחוּ אֵלַי כְּנִפְעָמוֹת.

בְּדוּמִיַּת אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה נוֹשֶׁמֶת
וּבִקְטִיפַת שְׁחָקִים רְסִיס אַחֲרוֹן מַחֲוִיר
אַךְ שַׁחַר, כְּבָר כִּפַּת זָהָב שֶׁלָּהּ אוֹדֶמֶת
לְמַגָּעוֹ הָחָם הָרַךְ שֶׁל אוֹר צָעִיר.

'אַךְ שַׁחַר, כְּבָר כִּפַּת זָהָב שֶׁלָּהּ אוֹדֶמֶת' (צילום: ברוך גיאן)






למשפחת שריג – מעמודי התווך של ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל – היו שורשים עמוקים בירושלים. נחום שריג (1999-1914), אביו של יוסף – איש הפלמ"ח (שם כונה 'סרגיי', על פי שם משפחתו) ומפקד נערץ של חטיבת הנגב בימי מלחמת העצמאות – היה דור רביעי בירושלים, בן למשפחת וייספיש החרדית. סבה של אמו, הרב נחום לעווי, עלה לארץ כבר בשנת 1843. 

מפקד חטיבת הנגב נחום שריג (מימין) ולידו יצחק רבין, מארס 1949 (צילום: טדי בראונר, אוסף התצלומים הלאומי)

תקוה שריג (1997-1915), אמו של יוסף, היתה בתו של הרב ד"ר יוסף זֶליגֶר (1919-1872), שהיה דמות מיוחדת בנוף הדתי הארץ-ישראלי. הוא הקים וניהל את בית הספר 'תחכמוני' ונפטר כשהייתה תקוה בת ארבע. בצוואתו הורה לה אביה להגיד עליו קדיש בכל יום בשנה הראשונה, ובכל יום זיכרון עד שתהיה בת שבע. וכך, בגיל ארבע, הלכה תקוה בכל יום לפנות בוקר לבית הכנסת ואמרה קדיש על אביה במשך שנה שלמה... (תקוה שריג, סוּפה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ס, עמ' 37-35).

לימים התפרסמה תקוה כמחנכת וסופרת ילדים.

תקוה שריג (אתר הזיכרון של בית השיטה)

את בחירתם של נחום ותקוה עם נישואיהם בשנת 1935 בשם 'שריג' הסבירה תקוה בספרה סוּפה, בו תיעדה את קורות חייה וחיי משפחתה:
רק שריג – לא גפן חדשה, לא גזע חדש, לא שורשים חדשים. רק אדמה חדשה, רק ענף, סעיף, קנוקנת משורש עמוק, עתיק ימים ... כשהתאחדנו, היינו לשריג מ'כרם' ירושלמי, ששורש נטע ועשה בנים, פירות משובחים, בבית השיטה (עמ' 76). 
כשהזדקנו שתי הסבתות, אִמהותיהן של נחום ותקוה, הן עברו לגור בבית השיטה, סמוך לילדיהן ונכדיהן. שתי נשים חרדיות, שונות מסביבתן, שלא פסקו להתגעגע לכור מחצבתן. כשהגיעו הסבתות לקיבוץ השביעו את ילדיהן, כי בבוא יומן יובאו לקבורה בירושלים.

נחום תיאר את געגועי אמו יוכבד לירושלים בדברים שנשא ביום השבעה למותה (תשכ"ו):
כשלוש עשרה שנה נמשכה תקופת היעקרותה של אמי, זו הגפן רבת הכוח ועמוקת השורשים, מקרקע גידולה, מירושלים. זרה ומוזרה היתה בנוף שלנו; אטומה לקולותיו ולמראותיו, כמין חומה בצורה ללא אשנב. יוֹנְקוֹתֶיהָ המשיכו יניקתן גם מכאן, בעוצמה ובדביקות, משכבות רחוקות ועמוקות (סופה, עמ' 29).
מצבותיהם של נחום ותקוה שריג בבית הקברות של קיבוץ בית השיטה. על מצבת נחום נחקקו מילותיו של המשורר יהודה עמיחי, שהיה פקודו: 'והוא יושב וגבו לגלבוע / גב הר מול גב הר' (צילום: אבשלום בן-צבי)

השיר 'אור וירושלים' נולד במסע ההלוויה של סבתא יוכבד, שיצא מבית השיטה לירושלים. וכך סיפר צחקי (יליד 1952), אחיו הצעיר של יוסף, בשנת 2003 (מתוך אתר הזיכרון ליוסף שריג של קיבוץ בית השיטה):
כשליווינו את סבתא שלנו, אֵם נחום אבינו, מביתה האחרון בבית השיטה שבעמק אל מקומה הראשון והאחרון בירושלים, ליווה אותנו גשם זלעפות. היה יום שבט, ינואר 1965, וחמישתנו, בני נחום ותקוה, יוסף האמצעי שבנו, ישבנו סביב לארונה של סבתא ב'ארגז' המשאית, מחפשים מפלט מן המבוכה במעמד המשונה הזה שנקלענו אליו כל הדרך לירושלים עם ארונה של סבתנו. ואמא שלנו כתבה, שנים אחר־כך: 
'כשהגענו לשער הגיא, ולאורך כל העלייה לירושלים – הבהיקה פתאום השמש בין העבים וקשת אדירה חבקה את השחקים, מקצה עד קצה. בשמים נקרעו היכלות של טורקיז זורחים באור אדיר. עצי האורן, משני צידי הכביש, נדלקו בריבואות יהלומים. פתאום פגשו עיניי בעיני יוסף. ראיתי בהן מבט רוגש בעונג אין קץ.  
בוקר אחר, בינואר 1972, הביא לי יוסף דף נייר מרוט ממחברת ואמר לי: 
– ראי, אמא, הזמינו אצלי שיר על ירושלים, בשביל "הגבעטרון", שישירו אותו בתאטרון ירושלים, ביום ירושלים. 
זה שווה משהו? – שאלו עיניו. 
קראתי את השיר, שהיה כתוב בשטף ללא תיקון, שקול ומחורז, מושלם.  
– זה מקסים, בן! זו ממש ירושלים, כשבאים אליה מן החוץ, זה ממש אור ירושלים!  
הוא הביט בעיניי ושוב ראיתי בהן אותו מבט שזכרתי, מיום קבורתה של סבתא עליה השלום, בעלייה לירושלים, לפני שבע שנים.  
– ומנגינה לשיר? שאלתי.  
יש – אמר. רשמתי הבוקר גם את המילים וגם את הלחן'.  
השיר מן הבוקר ההוא הושר ביום ירושלים של 1972, וכל הימים שאחריו, לפני שנפל יוסף במלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, ואחרי נפילתו. השיר גם תורגם ומבוצע בכעשר שפות. עמית, בן אחיו, שמע אותו בטרנזיסטור כשחילץ את פצועיו בואכה ביירות. אחיינית אחרת טילפנה לאמו של יוסף מיפן וסיפרה שהיא שומעת כרגע בתחנת טוקיו את 'אור וירושלים׳. 'אור וירושלים' של אחינו יוסף נשאר אחריו וישאר אחרינו, והוא עוד יהלום בין אבני ירושלים.
תכנית הטלוויזיה 'לכל שירייך עם נעמי שמר', ששודרה בשנת 1992 והוקדשה לשירי ירושלים, נפתחה בשירו של שריג ואחר כך סיפרה שמר בקצרה כיצד נוצר השיר.




את 'אור וירושלים' הזכירה תקוה שריג גם בהקשר אחר, בזיכרונותיה מביקור משותף, שלה ושל בנה יוסף, בכותל המערבי זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. יוסף שב מהמלחמה והודיע לאמו כי החליט להתחתן עם חברתו שריק, בת קיבוץ גבעת ברנר. תקוה המאושרת ביקשה ממנו שיעמיד את חופתו בכותל המערבי או במערת המכפלה, ויוסף ענה לה: 'אמא, אינני מתרגש כמוך ממקומות קדושים ... אבל לכל מה שאת מבקשת – אני מסכים'. היה זה נחום שביטל את הפנטזיה על חופה 'פיוטית' במקום קדוש. 'נעמיד את החופה אצל הרב, או בבית השיטה. ו... שום שגעונות!'.
למחרת נסענו לירושלים ... נדחקנו בין ההמונים הנרגשים, בדרך המקיפה את העיר מדרום וממזרח. באנו אל הכותל מצד שער האשפות. דומה היה שכל עם ישראל מצוי שם. ברחבה הצרה שלפני הכותל הצטופפו נהרות אדם חגיגיים; כל העיניים נצצו, כל אחד היה שרוי בהתרוממות רוח, מנותק מן המציאות. התבוננתי ביוסף. ידעתי שיש בו ספקנות. בבגרותו, שלא כבנעוריו, נעשה שונא פתוס. אבל עכשיו ברקו עיניו, כעיניי. לחצתי את ידו בהתרגשות עזה. ניגשנו לכותל ונגענו בו. ליבו הלם עם ליבי. כך ידעתי, באותם צוהרי יום של סיון, כי זרח עלינו אור ירושלים (סופה, עמ' 249; הדגשה שלי). 
'הִנֵּה זוֹחֵל הַצֵּל מִבֵּין גִּבְעוֹת הָאֹרֶן' (צילום: ברוך גיאן)

גם בקבורת הסבתא השניה, לאה זליגר, אמה של תקוה, נקשר סיפור מעניין. היא נפטרה בי"ב בתשרי תשי"ד (21 בספטמבר 1953) וביקשה להיקבר באחוזת הקבר שרכשה בימי חייה בהר הזיתים, סמוך לבעלה. באותה שנה הדבר היה לא אפשרי, ועל כן נקברה בבית השיטה. בתחילת תשכ"ח, כעבור שש-עשרה שנים, הועברו עצמותיה לקבורה מחודשת בהר הזיתים, כפי שהבטיחה לה בתה לפני מותה. וכך סיפרה תקוה:
אמי (הצדקת) לאה חייתה בשנותיה האחרונות באלם ובמצוקת נפש בקיבוצי שלי, הרחק מירושלים עירה. כאן השיבה נפשה לאלוהים, וכאן נקברה, אף כי הקימה לה בחייה אחוזת קבר בהר הזיתים. הקבר שלה אמור היה להיכרות בסמוך לקברו של אבי, הרב הגאון יוסף זצ"ל, שהלך לעולמו לפני חמישים שנה בשכונת כרם [אברהם] הקטנה, בירושלים עירו. היה זה גם מקום סמוך לקברות אבותיו של אבא ז"ל וגם לקברות אבותיה של אמי עליהם השלום.  
בחודש אדר בשנת תש"ו, עליתי עם אמי אל קבר אבי, ביום הזיכרון למותו, כדרך שהיינו עולות לשם בכל אותן השנים. היבטתי בפתיעה ובריגשה במצבת אבן חדשה, מבהיקה בלבנה, שאותיותיה השחורות מספרות על אמי (הצדקת) לאה שתשכון כאן תחתיה בבוא יומה, לצד אבי, אלוף נעוריה.
אותה שנה כבר הייתי אשה נשואה ובניי נטועים באדמת העמק, הרחק מירושלים עירי. באותו יום זיכרון שבשנת תש"ו בכיתי בכי רב. לא על אבי בכיתי, שלא זכרתיו, כי מת בעודי פעוטה ... על אמי בכיתי ששבורה וסחופה היתה באלמון ובדידות, שיחידה הייתי לה והרחקתי קיני מביתה. על מצבתה בכיתי. על המילים שנעשו לי, בלא מילים, לצו ולחובה לקיים דברן, ויעבור עלי מה ... לא ידענו אותה שעה, ולא עלתה על לבנו, ששוב לא נשוב לפקוד את הקברים היקרים בשתיים – כדרך שעשינו כל השנים. לא ניחשו לבותינו שיהיה ההר שבוי וקבריו מחוללים בידי קלגסים. 
לאחר תום קרבות מלחמת השחרור, עקרה אמי מירושלים, ובאה לגור אצלי. ביתה היה פתוח לחברים שרצו בלימוד תנ"ך, משנה ואגדה, ולעולים חדשים, שבאו ללמוד עברית מפיה. נרות שבת שהעלתה בערב שבת – להבותיהם האירו לנכדיה משעול של אורה.  
... אמא נקברה בבית הקברות של קיבוצי קבורת עראי, בארון. בי נשבעתי להעביר עצמותיה למקום מנוחתן, מתחת לאותה מצבה שהקימה לה בחייה. ביום קבורתה השבעתי את בני בכורי שהוא יקיים את הצו, אם לא יהיה בידי לקיימו, ובניו אחריו, אם לא יהיה הדבר בידו.
בשנת תשכ"ז, כשנגאלה ירושלים משבייה, עליתי מיד בהר הזיתים ... באנו אל תלולית עפר ריקה מכל, שרק שברי אבני מצבות סימנו טיבה לפנים. על פי מפה שבידו אמר לי ללא היסוס: הנה כאן, גבירתי, קברות אבותייך, היה גם מקום אחוזת הקבר שהקימה לה אמך עליה השלום בחייה. אותה שעה, עלה בזיכרוני יום אדר של שנת תש"ו. נשאתי עיניי ובאישוניי עלו הר הבית, חומות ירושלים ושעריה.  
... אך לא תם הסיפור ולא נשלם. לפני ימים לא רבים, צלצל הטלפון בשבילי. אישי הקדימני בנטילת השפופרת. ראיתי שפניו מלבינות, אבל אין בעתה בעיניו. 
– המצבה של אמא, אמר לי, נמצאת בתוך קיר, באחד ממחנות הלגיון הערבי הנקרא 'מחנה המצבות' בהמשך הר הזיתים, דרומה. גיסי הוא המדבר, והוא שמצא אותה וראה אותה, במו עיניו, משובצת ומחוזקת בתוך קיר המחנה בתוך מצבות רבות אחרות!  
רעדה קשה אחזה בי. זכרתי אותו יום אדר, כשראיתי לראשונה אותיותיה השחורות של מצבה זו. תוך כדי כך עלו לפתע בזיכרוני מילים של הנביא חבקוק, מילים שלא ירדתי מעודי לפשרן: 'כי אבן מקיר תזעק'.  
(תקוה שריג, 'אבן מקיר תזעק', שדמות, לח, תש"ל, עמ' 16-15; כונס שוב בספרה אמא אגדה, הקיבוץ המאוחד, 1980, עמ' 178-174)
כאמור, יוסף שריג נפל במלחמת יום כיפור. אחד-עשר מבני הקיבוץ נפלו במלחמה זו – מספר החללים הגבוה ביותר ממקום יישוב אחד. האבל הכבד הביא ליצירת שני שירים שזוהו עם אסונם הנורא של בני המשפחות ושל הקיבוץ: 'החיטה צומחת שוב', שכתבה חברת הקיבוץ דורית צמרת (והלחין חיים ברקני מקיבוץ שער הגולן), ו'וּנתנה תוקף' המרטיט, שהלחין יאיר רוזנבלום, שגר אז בבית השיטה, והתפרסם בביצוע להקת הגבעטרון.

קברו של יוסף שריג בבית הקברות בקיבוץ בית השיטה (צילום: אבשלום בן-צבי)

בשנת 2016 הוצבה במקום נפילתו של יוסף שריג ברמת הגולן אנדרטה מאבן בזלת לזכרו. האנדרטה, שזכתה לכינוי 'אור וירושלים', היא מעשה ידיו של הפסל יובל (יובי) לופן מקיבוץ גינוסר. 

האנדרטה 'אור וירושלים' ברמת הגולן (צילום: רונן נחמן; עמוד ענן)

מבחר ביצועים

לצד הביצוע המוכר של הגבעטרון, שהובא למעלה, השיר זכה לעשרות ביצועים נוספים, הן בשירת יחיד הן בשירת מקהלה. השיר התחבב גם על חזנים ועל מוזיקאים חסידיים, שהתייחסו אל הטקסט כאל תפילה, ואף עובד לריקוד. יבחר כל אחד את הביצוע היפה בעיניו.

רוחמה רז


צמד הפרברים


יהורם גאון


פינה בעמק


אברימי רוט



דדי בן עמי


אהרן רזאל


מקהלת השחר (נוצרים יפנים ידידי ישראל בהופעה ב'בית שלום' בקיוטו)

 _______________________

רעות ברוש היא דוקטורנטית בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים.

יום רביעי, 9 במאי 2018

סיפורי רחובות: קוצו של יוד, אוי לי מיוצ"רי, ראשון לציון מארש

א. הרדב"ז והרידב"ז

'קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי', כתב יל"ג בסוף שירו המפורסם. אפשר לומר זאת גם על שלט זה, שנמצא ברחוב הרידב"ז שבשכונת זכרון משה בירושלים. 

הרחוב נקרא הרידב"ז, אבל ההסבר מתייחס לרדב"ז... שני אישים שונים שחיו במאות אחרות ובמקומות אחרים.

צילום: אלי גורפינקל

הרדב"ז (בלי יוּד) הוא הרב דוד בן זמרא, שכנאמר בהסבר לשלט אכן חי בעיקר במצרים (אף כי בסוף ימיו גר בארץ ישראל). הוא נולד בספרד בשנת 1479, ובשל גירוש ספרד (1492) החל במסלול נדודים שהסתיים בשנת 1513 בקהיר. בזקנתו חזר לארץ וגר בירושלים ובצפת, שם גם מת ונקבר בשנת 1572.

שער החלק הראשון של שו"ת רדב"ז, סדילקוב 1836 (מורשת מכירות פומביות)

הרידב"ז (עם יוּד) הוא מישהו אחר לגמרי, למרות שגם הוא קשור לצפת.

זהו הרב יעקב דוד וילובסקי (1913-1845), יליד קוברין שבבלארוס, שגם הוא עבר מסלול מפותל (דרך שיקגו שבארה"ב) עד שהגיע לארץ ישראל בשנת 1905. הוא נפטר בצפת בראש השנה תרע"ד וכמו הרדב"ז נקבר גם הוא שם.

יעקב דוד וילובסקי (ויקיפדיה)

ב. אוי לי מיוצ"רי

יוסף צבי רימון (ויקיפדיה)
שלטי הרחוב התל-אביבי, הקרוי על שם המשורר הדתי ואיש העלייה השנייה יוסף צבי רימון (1958-1889), מספקים מידע מגוון על הדרך שבה נרשם שמו.

אינני יודע מי המציא את ראשי התיבות יוצ"ר, שכמדומני לא נהגו בחייו של רימון, ומדוע לא העניקו לרחוב את שמו המלא, אבל בין כך ובין כך הכיתוב 'היוצר' הוא מופרך במיוחד.

זאת ועוד, רימון, שעלה לארץ בשנת 1909, היה קרוב מאוד לרב אברהם יצחק קוק, רבה הראשי האשכנזי של ארץ ישראל, והושפע ממנו רבות. משום מה, מנסחי השלט העדיפו לציין דווקא את קרבתו ליוסף חיים ברנר ולאז"ר.

צילומים: איתמר לויתן

ג. הראשון לציון בראשון לציון

צילום: מנשה הס

הרב חיים דוד הלוי (ויקיפדיה)
ברחוב הרב חיים דוד הלוי שבשכונת פסגת זאב בירושלים יש שלט המסביר מיהו האיש שהרחוב נושא את שמו. אך אבוי, כיתוב מרושל יוצר בלבול.

הרב חיים דוד הלוי (1998-1924) לא היה אף פעם 'רב ראשי וראשון לציון', כפי שעשוי להשתמע מקריאה פשוטה של השלט. כלומר, הוא לא היה רב ראשי ספרדי שנשא בתואר 'הראשון לציון'.

אבל הוא כן היה רב בעיר ראשון לציון (1973-1951)...

בשנת 1973 מונה הלוי לכהונת רב ראשי ספרדי בתל אביב-יפו ובתפקיד זה שימש עד מותו. הוא היה דמות תורנית ידועה ואהובה, שעשה ספרים הרבה ולשון כתיבתו קלה ובהירה. הוא גם זכה בפרס ישראל לספרות תורנית (1997) ובהשקפותיו ההלכתיות והפוליטיות נחשב מתון ופתוח.

ספרו 'מקור חיים' אינו ספר בודד אלא שם לסדרת ספרים שונים פרי עטו, מקיצור הלכות שלחן ערוך ועד ספרי הלכה לחתן, לכלה ולמשפחה.

את השלט היה צריך לנסח בפשטות: 'רב ראשי בראשון לציון ובתל אביב-יפו'.

יום שני, 7 במאי 2018

סיבוב בתל אביב: אדירי התכלת, ניחוח אשה – יד שנייה, קפה דיגיטלי, הגעת ליעד

א. אדירי התכלת נגד הרמב"ם

על הקיר ברחוב רמב"ם 11 בתל אביב (נחלת בנימין) יש ציור גרפיטי מרשים ביותר של גיבורי-על (על פי המגן דוד מדובר כנראה בגיבורים יהודיים). הצייר, שאת חתימתו התקשיתי לפענח, כינה אותם 'אדירי התכלת'.

אני לא יודע מי יותר חזק, הרמב"ם או ה'אדירים', אבל לדעתי חתול הרחוב, השחור והאדיש, שנקלט בצילום, הוא הוא הגיבור האמתי...

צילומים: איתמר לויתן

ב. ניחוח אשה, יד שנייה

מי קונה? מודל 1980...

רחוב אבן גבירול פינת ארלוזורוב.


ג. קופי אנד פייסט

למרות השלט המבטיח, בחנות הזו שברחוב פרישמן לא תקבלו קפה וגם לא מאפה...


ד. Waze על הדלת

על דלת בכרם התימנים. חמוד.


יום שישי, 4 במאי 2018

גלגולו של ניגון: היום יום שישי...

צילום מסך

איזה ילד ישראלי – צעיר או זקן – אינו מכיר את השיר 'היום יום שישי' (והמשכו, 'מחר שבת, מחר שבת, שבת מנוחה', או 'מחר שבת, מחר שבת, שבת קודש'). 'הדתה-שמדתה', אני לא מאמין שיש גן ילדים אחד במדינת ישראל, דתי כחילוני, שירשה לעצמו לפסוח על שיר קלאסי זה בטקסי קבלת שבת.

קודם כל, הבה ניזכר בשיר.

הנה הוא בביצוע האהוב עליי, של מָזִי כהן ויואל לרנר, מתוך הקלאסיקה '100 שירים ראשונים', שעליה גדלו ילדים ישראלים מאז ראשית שנות השמונים:



ואלה הן המילים כפי שנרשמו באתר זמרשת:

הַיּוֹם יוֹם שִׁשִּׁי
הַיּוֹם יוֹם שִׁשִּׁי –

מָחָר שַׁבָּת
מָחָר שַׁבָּת,
שַׁבָּת מְנוּחָה.

הַיּוֹם כֻּלָּם עוֹבְדִים
הַיּוֹם כֻּלָּם עוֹבְדִים –

מָחָר שַׁבָּת...


המילים הללו תומללו מהביצוע המוקלט הראשון של השיר מפי אהובה צדוק (שנת 1955).



לשיר יש גרסאות שונות, כולל גרסאות היתוליות, ומקצתן הובאו באתר זמרשת שם.

אבל מי כתב את השיר ומי הלחין אותו?

ב'זמרשת' כתוב על שניהם: 'עממי'. אך עתה ניתן כנראה לפתור את החידה, או לפחות את מקצתה, ולהסיר את מסך ה'עממיות' מעל השיר.

כפי שצוין ב'זמרשת', השיר התפרסם לראשונה במקראה גן-ילדים, שכתב וערך המחנך והמשורר יצחק קצנלסון (1944-1885). מקראה זו נדפסה בהוצאת 'האור', בוורשה שנת תרע"ח (1918).


שמה המלא של המקראה הוא, כפי שאפשר לראות מדף השער הפנימי, 'קובץ שלם של שירים פְרֶבֶּלִיִּים ושירי-עָם למשחק ולשעשועים'.


מה הם 'שירים פרבליים'?

פרידריך פְרֶבֶּל (Fröbel) היה איש חינוך גרמני מפורסם ורב השפעה. בשנת 1837 הוא ייסד בעיירת הנופש הגרמנית באד בלנקנבורג את גן הילדים המודרני הראשון (הוא גם זה שהמציא את השם Kindergarten). אחד מעקרונותיו הפדגוגיים היה שתהליך למידה של ילדים חייב להיות באמצעות הפעלה (שירה, ריקודים, משחקים, עבודה בגינת יֶרֶק, פעילות גופנית וכדומה).

פרידריך פרבל (1852-1782)

משנתו של פרבל, שגם הדגישה את מקומה של האישה-הגננת, נקלטה בהתלהבות במקומות רבים וגם, כמובן, בקרב אנשי חינוך יהודי מודרני. המפורסמים שבהם היו יצחק אלטרמן (אביו של נתן אלתרמן) ויחיאל היילפרין (אביו של יונתן רטוש), שיחד עם נשותיהם, בלה אלטרמן ופנינה היילפרין, פתחו בוורשה בשנת 1910 גני ילדים, ובהמשך גם סמינר לגננות בעברית, שהתבססו על שיטת פרבל.

פרסומות לגן הילדים של פנינה היילפרין ובלה אלטרמן (הצפירה, 27 באוקטובר 1910)

דף השער של גן-ילדים מצהיר בפירוש כי כל השירים שנדפסו בו חוברו ועובדו בידי יצחק קצנלסון. בהקדמה ('אל הגדולים'), שנועדה 'למורים, לגננות ולכל אוהבי הילדים', אישר זאת קצנלסון וציין כי אמנם מקצת השירים שמופיעים בספר מקורם בכותבים אחרים, אך גם הם נערכו, תוקנו וסוגננו מחדש על ידו. 'ואולם רוב השירים בספר כתבתי אני במשך השנים האחרונות ומושרים בפי הרבה קטנים וכן גדולים עוד בטרם הופיעו בדפוס' (הדגשה שלי).

 מעניינים דבריו על חשיבות הקניית המילים העבריות הנכונות דווקא לילדי גן:
אף כי אנו מכירים תודה לאלה שהתחילו את ה'טְרַ-לַ-לַ-לַ!', ואולם טעות היא כשמאמינים שאל הילד הקטן יכולים לקרב, לדבר ולשיר בלי תורת לשון, בלי חוקי סגנון, בלי חִנה וְיָפְיָהּ של המילה הנאמרת. אם בדברנו אל הגדולים אנו מקפידים על שלמות הלשון וחוקיה היפים, – בנוגע לקטנינו עלינו להקפיד כפליים. לשון עלגים ושפה מסורסת בעד הילדים עוון פלילי הוא.
הקדמתו של יצחק קצנלסון ל'גן ילדים' (לחיצה על האיור תגדיל אותו)

בשל סופו הטרגי, יצחק קצנלסון מוכר לנו בעיקר כמשורר השואה ('השיר על העם היהודי שנהרג'), אך פעילותו הספרותית העניפה אינה קשורה לשואה כלל. מגיל צעיר כתב סיפורים, מאמרים, מחזות, שירים ושירי זמר רבים ביידיש ובעברית (בהם 'יפים הלילות בכנען', 'גילו הגלילים', 'רוח עצוב', 'חמש שנים על מיכאל'). הוא גם ביקר בארץ ישראל פעמיים (1924, 1933), ועמד בקשרי חברות עם רבים מן הסופרים והמשוררים שגרו כאן (חיים נחמן ביאליק, יוסף חיים ברנר ועוד).

יצחק קצנלסון (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

הספר גן-ילדים (שזמין במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית) כולל עשרות רבות של שירים, שמחולקים לארבעה מדורים: שירי תנועה ולכת; שירי משחק ושירי-עם; זמירות ושירי לאום למשחק; תקופות השנה וחגיהן. בחלק השני של הספר הודפסו תווי נגינה לכל השירים, מעשה ידיו של המלחין הצעיר ישראל גְּלַָדשטיין (1942-1894), וכפי שנכתב בדף השער 'מהם חוברו ומהם עובדו וסודרו' על ידיו.

גלדשטיין, יליד העיירה גוסטינין שבפולין, קיבל את השכלתו המוזיקלית המקצועית בוורשה, ואחר כך בברלין ובלייפציג (שם שימש גם חזן). בראשית 1939 גורש מגרמניה וחזר לוורשה כפליט. הוא נרצח במחנה טרבלינקה בשנת 1942.

ישראל גלדשטיין (הײַנט, 14 בפברואר 1939, עמ' 6)

בעמ' 43 של גן-ילדים מופיע השיר 'היום – יום השישי':

לחיצה על האיור תגדיל אותו

מתי הוחלפה 'שבת קודש' שבמקור ב'שבת מנוחה'? מעיון בשירונים מאוחרים יותר עולה כי שני אבות הנוסח הללו התמידו לפחות עד שנות השישים, ומאז ואילך גבר יום המנוחה על היום הקדוש. על כל פנים, ליצחק קצנלסון החילוני, ולדורות של ילדי גנים עבריים חילוניים, לא הייתה שום בעיה עם 'שבת קודש', הדלקת נרות, קידוש ואכילת דגים...

אך האם קצנלסון כתב שיר זה או שמא רק עיבד אותו?

אי אפשר לענות על שאלה זו בבטחון גמור, אבל בהעדר מקור כלשהו מוקדם יותר מגן-ילדים, אני נוטה להניח שאכן קצנלסון הוא המחבר, מה גם שלרשותנו, כפי שנראה בהמשך, מקור תומך נוסף.

ומה באשר למלחין?

תווי השיר נדפסו בחלקו השני של הספר אך ללא ציון שמו של המלחין:


אפשר להניח בוודאות שלא גלָדשטיין היה המלחין, שכן במקרים שבהם הלחן היה שלו, או של מלחינים אחרים שעליהם ידע, הוא ציין זאת במפורש.

חידת זהותו של המלחין נפתרה לפני כמה חודשים כאשר שהיתי בניו יורק וחיטטתי, בשליחותו של אליהו הכהן, בארכיונו העשיר של המלחין והחזן אברהם משה ברנשטיין, השמור במכון ייוו"א (RG-36).

ברנשטיין, שבמשך עשרות שנים היה חזן בבית הכנסת 'טהרת הקודש' בווילנה, הלחין שירי זמר רבים בעברית וביידיש, ובמיוחד שירי ילדים (ביאליק, טשרניחובסקי, שמעון פרוג, אברהם רייזן, מוריס רוזנפלד, ואפילו לוין קיפניס), וזאת בנוסף לפרקי חזנות.

השיר הידוע ביותר שהלחין הוא 'די שבועה' (השבועה), ההמנון של 'פועלי ציון', שנכתב והולחן בשנת 1903. אך באמתחתו, כאמור, עשרות רבות של שירים נוספים, ועוד יגיע הזמן לעסוק בו ובמורשתו (בארכיונו שמור גם כתב יד גדול ביידיש של זיכרונותיו, בשם 'גלגולים', שמעולם לא ראה אור; על פי האמור כאן תורגם כתב יד זה לעברית על ידי משה קרבץ ואמור לצאת בבית לוחמי הגטאות). אחד מבניו של ברנשטיין היה המלחין אביאסף ברנע (1957-1903), שהתגורר בחיפה וארכיונו שמור בספרייה הלאומית.

אברהם משה ברנשטיין (1932-1866)

והנה בין תווי השירים שהלחין ברנשטיין מצאתי את התווים הללו:

לחיצה על האיור תגדיל אותו

בראש התווים נכתב במפורש כי המילים הן של יצחק קצנלסון והמנגינה של ברנשטיין. מחברת התווים אינה מתוארכת והיא כוללת בתוכה גם שירים שלא ברנשטיין הלחין. אבל על תווי שיריו שלו הוא הקפיד תמיד לציין את שמו.

התווים שונים מעט מן המנגינה המקובלת, אך אין ספק שמדובר באותו שיר עצמו.

לסיכום, עמימותו ועממיותו של השיר התמים והאהוב הוסרה. את המילים יש אפוא לייחס ליצחק קצנלסון ואת המנגינה לאברהם משה ברנשטיין.

שבת שלום!

יום רביעי, 2 במאי 2018

פרנסות של יהודים: בעלי שם טוב

את המדור הפעם נקדיש לשמות מוצלחים – עבריים, ענייניים, יפים ושנונים. הם מוכיחים שאפשר גם אחרת, ושמות עסקים לא חייבים להיות עילגים או מאונגלזים ('מגדלי מידטאון' כבר אמרנו?).

א. רואים עולם ומראית עין

בהמשך לשם המוצלח של חנות האופטיקה 'בבת עיני', הנה שתי חנויות אופטיקה, בחיפה ובתל אביב, עם שמות עבריים נחמדים. 

החנות החיפנית, ברחוב מיכאל, נקראת 'רואים עולם: אופטיקה ממבט אחר'. אגב, שימו לב לצד שמאל שם מסתתרת לה, בצניעות אופינית, חנות בגדים לנשים דתיות והיא מתהדרת בשם עברי יפה לא פחות – 'תתחדשי'.

צילום: מרים ברוק-כהן

בתל אביב, בכיכר המדינה (רחוב ה' באייר 36 פינת ז'בוטינסקי) נמצאת חנות הבוטיק 'מראית עין'. אמנם צלמנו צילם את חזית החנות כשהתריסים מוגפים, אבל העסק פתוח וברוך השם מתפרנסים.

צילום: איתמר לויתן

ב. לכל הרוחות

וזה שמה המוצלח של חברת טיולים מבנימינה.

צילום: גדעון נח

ג. עקב אכילס

זה שמה של חנות מדרסים אורטופדיים בירושלים.

צילום: טובה הרצל

ד. רם-בוא

וזה שמה השנון של חברת הובלות, שמשאיתה חונה בדרך כלל בחניון רידינג בתל אביב.

צילום: יונתן לרנר

ולמי שלא הבין את השנינה – זהו רמבו 'האמיתי'...


והנה עוד מוביל ושמו רמבו...

צילום: איתמר לויתן

ה. מהירות האור

זה שמה המקורי, אף כי יומרני, של חברת שליחים. צריך לקוות שהשליחים, על קטנועיהם, לא לוקחים את השם ברצינות ונוסעים לפי חוקי התנועה ולא במהירות האור...

צילום: שמוליק שדה

ו. מה קורא?

בחנות הספרים המשומשים 'סיפור חוזר', ברחוב שמואל הנגיד בירושלים, לא מסתפקים בשם המוצלח של החנות, אלא מוסיפים עליו גם את השלט החביב 'מה קורא?!'.

אגב, בחנות זו עובדים גם בעלי צרכים מיוחדים.

צילום: מנחם רוזנברג

ז. זול-פעמי?

אם יש שמות מוצלחים, אז מן הסתם יש גם שמות לא מוצלחים.

הנה למשל אחד מהם, בקניון 'ביג' בשדרות. מה ההיגיון בהלחמת 'זול' ל'פעמי'? לא נדבק, לא שנון ולא יפה.

צילום: יפתח מזור