יום שישי, 9 בספטמבר 2022

'עַם עוֹלָם': גלגוליו של שיר שנחבא

דיוקן מרדכי צבי מאנה (המקהלה, מנצ'סטר, 1903)

מאת אליהו הכהן

בחצי היובל הראשון לחידוש ההתיישבות היהודית בארץ – מאז ייסוד 'אֵם המושבות' פתח תקווה וגיא אוֹנִי בגליל (1878), ועד בוא הגלים הראשונים של אנשי העלייה השנייה (1904) – נכתבו, הולחנו או הותאמו למנגינות-עם קיימות קרוב ל-150 שירי זמר עבריים. מרביתם נותרו 'שירי ספר', כלומר הם נדפסו בשירונים או נרשמו בפנקסי שיר בכתב יד, אך לא זכו להתפשט בציבור הרחב ולא נכנסו לקורפוס של זמרת הארץ.

מעדויותיהם של בני התקופה עולה, כי עשרת שירי הזמר הנפוצים ביותר היו 'חושו אחים חושו' של יחיאל מיכל פינס, 'במחרשתי' ו'שיבת ציון' של אליקום צונזר, 'משמר הירדן' ו'תקוותנו' (לימים 'התקווה') של נפתלי הרץ אימבר, 'משאת נפשי' של מרדכי צבי מאנֶה, 'שיר עבודה' ('יה חי לי לי') של נח שפירא, 'שאו ציונה נס ודגל' של נח רוזנבלום, 'אם אשכחך' ('ציון תמתי') של מנחם מנדל דוליצקי, ו'שם במקום ארזים' של יצחק פֶלְד.

לצד שירים אלה, שהיו בבחינת 'להיטים', הושרו בארץ ובתפוצות עשרות רבות של שירי זמר עבריים נוספים, ביניהם שירי ילדים, שירי ערש ושירי כיסופים לציון. כל אלה הצטברו יחד למאגר שירים נכבד, שהלך ונבנה בהדרגה למן שנות השמונים ואילך, בחפיפה לתקופת חיבת ציון, העלייה הראשונה וראשית ימי הציונות.

בתוך מאגר זה חבויים שירים אחדים שיש בידינו תיעוד מוסמך כי היו נפוצים באותם ימים, אך מאז נעלמו מזמרת הארץ. הם מעולם לא הוקלטו ובשלב כלשהו רצף שירתם נקטע. ממילא, שירים אלה גם לא נכללו במופעים הפומביים הייצוגיים של שירי הראשונים שנערכו בימי המדינה ('תל אביב הקטנה' [1958], 'היה היו זמנים' [1960], 'אנו נהיה הראשונים' [1963]). ואף על פי כן, צליליהם לא נשכחו לחלוטין אלא נצרבו בזיכרונם של השרידים האחרונים של ותיקי היישוב.

אחד השירים האלה הוא 'עַם עוֹלָם', שחיבר מרדכי צבי מאנה (1886-1859), המשורר והצייר המוכשר שמת בדמי ימיו, ולו  תוקדש רשימה זו. 

א. מרדכי צבי מאנה ו'עַם עוֹלָם'

'עם עולם' נכתב בחודש מאי 1882, בעקבות הפרעות הקרויות 'סופות בנגב', שראשיתן ב-15 באפריל 1881 והמשכן בסדרת אירועי אלימות בכל דרום רוסיה, שדוכאו רק שנה אחר כך, במאי 1882. הפוגרומים הללו זעזעו את בני החברה היהודית על כל אגפיה וגרמו לרבים מהם להתפכח מאשליית הבטחון בעתידו של הקיום היהודי באימפריה הרוסית. בשירו של מאנה מהדהדת החרדה מאימת הפוגרומים, אך לצד התחושות הקשות הוא מבקש לעודד את אלה החוששים לגורל העם, ולהרגיעם כי 'לא ייבול לנצח עם מוציא רוב אנשי רוח'. הוא מזכיר את גיבורי הרוח של עם ישראל: הכהנים, הלוויים, המשוררים והנביאים, דרך גיבורי החיל מאז ברק ויהושע ועד החשמונאים. העם היהודי שרד, קבע מאנה, ואילו רוב ממלכות הגויים נמחו מתחת השמים. את שירו חתם במשפט המנחם: 'רַק עַם הִרְבָּה בֶּכִי, רַק הוּא נֶצַח יֶחִי, וּמְאוֹרָיו נֶצַח יִזְרָחוּ'.

את השם 'עם עולם' שאל מאנה ממאמר מפורסם ורחב יריעה בשם זה, שפרסם פרץ סמולנסקין (1885-1842) עשר שנים לפני כן (השחר, ג, תרל"ב). במאמרו ביקש סמולנסקין לטפח את רעיון הלאומיות הרוחנית וכינה את העם היהודי 'עם הרוח'. המוטו למאמרו היה פסוק מנבואת ישעיהו: 'וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם' (מד 7).

מאמרו של סמולנסקין נדפס גם כספר, וינה 1873

בהשפעת מאמרו של סמולנסקין קמה בשנת 1882 תנועת הגירה יהודית מרוסיה לאמריקה בשם 'עם עולם' (בלשון הדיבור: עַם-עוֹיְילֶם). תנועה נשכחת זו, שהקיפה כמה מאות יהודים, הטיפה לחיי איכרות שיתופיים והקימה בארצות הברית כמה מושבות חקלאיות ('בית לחם יהודה', 'כרמיה', 'אודסה החדשה') שלא האריכו ימים.

בחייו הקצרים מיעט מאנה לכתוב שירים לאומיים, ומבין עשרות השירים שחיבר, רק שניים ראויים להתכנס תחת הגדרה זו. את הראשון ביניהם, 'עם עולם', כתב והוא רק בן 22. בשיר זה לא נזכרות 'ציון' או 'ארץ ישראל' ובכל זאת הוא נחשב לשיר לאומי, שכן נזכרים בו אבות האומה וגיבוריה – יהושע בן נון, ברק בן אבינועם, שמשון, דוד והחשמונאים. 

כעבור ארבע שנים, בשנת 1886, חיבר את השיר הלאומי השני והאחרון 'משאת נפשי'. שיר מרגש זה ראה אור חודשים אחדים לפני מותו ממחלת השחפת והוא בן 27 בלבד. זמן קצר אחר כך הותאמה לשיר מנגינה עממית והוא היה לאחד האהובים בשירי הארץ (לשיר זה ולמחברו הוקדשה רשימתו של דוד אסף, 'גלגולו של ניגון: הסבא-רבא האוקראיני של "משאת נפשי"'?', בלוג עונג שבת, 6 בספטמבר 2012). 

מאנה, משורר ואמן ציור, אימץ לעצמו את הכינוי 'המצי"ר', ראשי תיבות 'מרדכי צבי יליד רדושקוביץ', עיר הולדתו הנמצאת היום בבלארוס. לאחר שהשלים את לימודיו בבית ספר לציור בווילנה, עבר לעיר הבירה סנקט פטרבורג, ושם סיים בהצטיינות את האקדמיה היוקרתית לאמנויות. הוא היה היוצר העברי הראשון שפרסם מסות בעברית בתחום הציור, האמנות והאסתטיקה.

שירו 'עם עולם' פורסם לראשונה בשנת 1888 – שנתיים לאחר מותו – בכרך השלישי של השנתון כנסת ישראל (ורשה, תרמ"ח, עמ' 382-380). מאנה גם צייר את שער השנתון, וציור זה, שנדפס כתחריט, הופיע בראש כל שלושת כרכי השנתון (1888-1886), על אף שמאנה עצמו הלך לעולמו זמן קצר לאחר הדפסת הכרך הראשון. 

שער השנתון הראשון (מתוך שלושה) של 'כנסת ישראל' שאותו צייר ועיצב מאנה

ואלה הם עשרת בתי השיר שנדפס כבר מעיזבונו. מעניינת ההערה שצירף מאנה בשולי השיר ועל פיה הוא מודע לכך שהשיר קצר מדי ובדעתו לפתחו ולהרחיבו בעתיד (מה שכמובן לא קרה):

ב. תפוצת השיר וזמרתו

הנה צרור עדויות על תפוצתו של השיר, בגולה ובארץ ישראל, ועל כך שגם הותאמה לו מנגינה והוא היה שיר זמר. 

עדות ממקור ראשון הגיעה לידינו מפי המורה שמחה וילקומיץ(1918-1871) , שתיאר את טקס קבלת הפנים המרגש להרצל ולמשלחתו במושבה רחובות בשלהי אוקטובר 1898. הרצל היה אז בדרכו לירושלים לפגישה עם הקיסר הגרמני וילהלם השני. וילקומיץ היה באותה עת מורה ומחנך בבית הספר ברחובות, וכחלק מתפקידו לימד זמרה, דאג לטיפוח חיי המוזיקה בבית הספר וניצח על מקהלת התלמידות והתלמידים. את תיאורו שיגר לעיתון המליץ בשם העט 'עבריה', שהיה שמה של בתו. על פי תיאורו, השיר 'עם עולם' היה אחד מארבעה שירי זמר עבריים שהושרו בעת ביקור הרצל ומשלחתו במושבה: 

דיווחו של וילקומיץ על ביקורו של הרצל ברחובות (המליץ, 21 בנובמבר 1898)

תחילה, כשירד הרצל ממרכבתו בפתח ביתו של יושב ראש הוועד המקומי אליהו זאב לוין אפשטיין, שרו לו התלמידים והתלמידות מבית הספר את השיר 'עוד תושב ארץ יהודה', מתוך המחזה 'זרובבל' מאת משה לייב לילינבלום (מל"ל) בתרגומו של המורה והבלשן ישראל טלר (לגלגוליו של מחזה זה הקדשנו פוסט מיוחד בבלוג עונג שבת); השיר השני הושר בעת ביקורו של הרצל בבית הספר במושבה, כאשר 'קראה ילדה אחת על פה את השיר "עם עולם" למאנע בנעימה יפה וברגש עז', 'ואחרי כן, שרו כל התלמידים והתלמידות את השיר ההוא'. אחרי שסעדו האורחים את ארוחת הצהרים בביתו של לוין אפשטיין, שרו כל הנאספים את השיר 'עוד לא אבדה תקוותנו'. עם צאתו של הרצל ליווהו צעירי המושבה שרכבו על סוסים ובפיהם שירת 'חושו אחים חושו' (ביומנו כתב הרצל, כי צעירי המושבה שרכבו על סוסים 'ערכו מין פנטזיה' והקיפו את הכרכרה במצהלות של שירים עבריים).

באיזו מנגינה שרו התלמידים את 'עם עולם'? לשאלה זו נידרש בהמשך.

שמחה וילקומיץ (ויקיפדיה)

המחנך הוותיק משה מדליה (1970-1897), שנולד במושבה גדרה בתקופת העלייה הראשונה, תיעד מזיכרונו את השירים עליהם גדל בילדותו, ובהם גם 'עם עולם', שאותו ציין כאחד השירים הנפוצים ביישוב. מדליה רשם בתווים את צליליו של השיר וכלל אותם במחברת זיכרונותיו שנדפסה בסטנסיל וחולקה לבני משפחתו (עותק מזיכרונותיו נמצא בארכיונו שבספרייה הלאומית).

משה מדליה (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

מדליה, שרכש השכלה מוזיקלית בימי לימודיו בבית המדרש למורים בירושלים, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, רשם מזיכרונו את צלילי השיר ודייק ברישום התווים. רישומו הוא עדות מהימנה לצלילי השיר.

ואם הזכרנו את מדליה, נוסיף ונספר כי הספיק לנגן גם בתזמורת כלי הנשיפה של הגדוד העברי, ועם שחרורו מהגדוד התיישב בחדרה שם לימד שבע שנים בבית הספר וניצח על מקהלת התלמידים. את פרסומו בחיי המוזיקה בארץ הוא קנה כשהקים את תזמורת כלי הפריטה הנודעת של המוסד החינוכי בשפייה שם שירת כמחנך. הוא נמנה עם המורים הראשונים למוזיקה בארץ שהנהיגו וטיפחו את הנגינה במנדולינה, ובזכותו ידעו כל תלמידי שפייה לפרוט על כלי נגינה זה. 

ברוך בן יהודה (1990-1894), מנהל הגימנסיה 'הרצליה', העיד בפניי כי שר את 'עם עולם' מאז שנות ילדותו בעיירה מריאמפול שבליטא. בתו, נתיבה בן יהודה, הביאה בספרה מפיו זיכרון ילדות: 

אני זוכר את הנשף של 'בולי הקרן הקיימת' ... בבית הכנסת. הייתי בן שמונה (ב-1902), הכינו מנייר מין מעטפות כאלה, בגזירה, עם מגיני דוד, ומתוכם נראו נרות, והאווירה הייתה חגיגית מאוד, ועל הבמה עלה זמר אחד עם קול מצויין, והנה  הוא שר שיר חילוני! של מאנה: עם עולם! (אוטוביוגרפיה בשיר וזמר, כתר, 1990, עמ' 14).

בשנת 1974 ריאיינתי את ד"ר שאול זָלוּד, רופא בתי הספר ברמת גן ובנו של נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי מלחין 'שאו ציונה נס ודגל', שהעיד באוזניי כי 'עם עולם' נכלל ברפרטואר שירי הזמר העבריים ששר החזן וזמר הטנור הנודע יוסף שמידט (1942-1904) בהופעותיו. שמידט היה מבאי ביתם של בני משפחת זלודקובסקי בקאליש שבפולין.

ולסיום, במחברת הזכרון, שחולקה לתלמידי בתי הספר והחדרים המתוקנים בווילנה בשנים תר"ס-תרס"ה (1905-1900), נדפס השיר 'עם עולם' כאחד השירים הלאומיים שמייצגים את הזמר העברי המתחדש. 

ואגב אורחא, במחברת הזכרון סיפקו המו"לים גם תעודות לדוגמה. והנה, מן הטופס שנדפס שם, מתברר כי היו בתי ספר עבריים באימפריה הרוסית שבהם נהג גם המקצוע 'שירים לאומיים', והתלמידים אף קיבלו ציון על השתתפותם בו.

ג. שירי הזמר של מאנה

מאנה הלך לעולמו בשנת 1886 והוא בן 27. בעודו רוקם תכניות לעלות לארץ, שבה קיווה למצוא מרפא לגופו ולנפשו, הכריעה אותו מחלת השחפת וליבו נדם בעיירת הולדתו רדושקוביץ. על אף שלא האריך ימים, הספיק מאנה להותיר אחריו יבול עשיר של יצירות שרק מיעוטן פורסמו בכתבי העת של התקופה. 

אריה לייב שיינהויז ושמואל ציז, ידידי נעוריו של מאנה, נרתמו למשימת כינוס מורשתו הענפה של חברם הנערץ שמת בשיא לבלובו. בשנת 1897, כעשור לאחר מותו של מאנה, ראו אור 'כל כתביו', שכוללים בתוכם שירים, תרגומים, מכתבים ומאמרים. שיינהויז גם כתב הקדמה מקיפה ובה סקר את חייו ופעלו של המצי"ר, וזהו עד היום המקור העיקרי לתולדותיו של המשורר.

מבין עשרות השירים שחיבר מאנה, רק ארבעה היו לשירי זמר: 'משאת נפשי' ו'עַם עולם' שבהם עסקנו, ולצדם 'זמר לַפּוּרִים' (שנקרא גם 'ליל שימורים') ו'צל צלמי', שאינם מוכרים כלל. ל'משאת נפשי' ול'צל צלמי' הותאמו מנגינות עממיות רווחות, ואילו את 'עם עולם' ו'זמר לפורים' הלחין במיוחד החזן הווילנאי אברהם משה ברנשטיין, שבו נעסוק להלן. 

תווי המנגינה של ברנשטיין ל'זמר לַפּוּרִים' נדפסו יחד עם מילותיו של מאנה בקובץ שירי זמרה, חלק א, בעריכת פסח קפלן, הוצאת 'האור', ורשה תרע"ג (מהדורה שנייה נדפסה שם בתרע"ח):

לשיר 'זמר לפורים' הלחין שלמה רוזובסקי מנגינה שנייה, והתווים פורסמו על ידי לוין קיפניס באסופה שירים לבית הספר (ה, ירושלים תרפ"א).

'ליל שימורים' (זמר לפורים) בלחן שלמה רוזובסקי (שירים לבית הספר, ה, תרפ"א)

בשנת 1974 הקלטתי את מאירה בלקינד (1983-1900) ושמואל בן זאב (1991-1900), ילידי ראשון לציון, שרים את 'זמר פורים' ('ליל שימורים') בלחנו של ברנשטיין:


ד. משהו על אברהם משה ברנשטיין

אברהם משה ברנשטיין

אברהם משה ברנשטיין (1932-1865) הוא מן הדמויות החשובות, אך הפחות ידועות, בתולדות הליטורגיה היהודית והזמר העברי. הוא היה תלמיד חכם, מוזיקאי מחונן וחזן נודע, וכבר התייחסנו אליו ברשימות שונות בבלוג (ראו: אליהו הכהן, 'עברית נזמרה: שירי זמר לעידוד הדיבור בעברית', 22 באוגוסט 2018; דוד אסף, 'גלגולו של ניגון: היום יום שישי...', 4 במאי 2018).

את צעדיו הראשונים בההלחנה עשה כמנצח מקהלה ועוזר ליהודה רבינוביץ, החזן הראשי בקובנה. אחר כך, ובמשך עשרות שנים שימש חזן ראשי בבית הכנסת 'טהרת קודש' בווילנה ואז הקדיש מחילו להלחנה של פרקי תפילה ושל שירים בעברית וביידיש, וכן שלח ידו במפעלי כינוס ובמחקר. כך למשל בשנת 1927 פרסם אסופה של 243 זמירות, פרקי תפילה, ניגונים חסידיים וניגוני ריקוד ולימוד בשם מוזיקאַלישער פּנקס (הוצאת החברה ההיסטורית האתנוגרפית על שם א-נסקי, וילנה 1927; סריקה של הפנקס נמצאת כאן), ואת מרבית יצירותיו הליטורגיות כינס בשלושה כרכים בשם עבודת הבורא (הוצאת ב' קלאצקין, וילנה, 1931-1912). ועם זאת, המנגינות הרבות שהלחין לשירי זמר, כ-150 במספר, מעולם לא כונסו, ורבות מהן השתמרו בארכיונו שבספריית ייִוו"אָ בניו יורק.

כריכת הפנקס (אוסף ברנשטיין, ספריית ייוו"א, ניו יורק; צילום: דוד אסף)

ברנשטיין היה זה שהלחין את שירו המפורסם של שמעון פרוג 'זאַמד און שטערן' (חול וכוכבים) ואת שירו הנודע של אברהם רייזין 'צום העמערל', שהושר רבות בארץ בתרגומו של אברהם לוינסון ('הכה פטישי הך והך') ושירים רבים נוספים, ביניהם המנון פועלי ציון 'די שבועה', 'היום יום שישי' של יצחק כצנלסון, וכאמור גם את שירו של מאנה 'עם עולם'.

בנו של ברנשטיין, המלחין הישראלי אביאסף ברנע, תכנן לכנס את כתבי אביו ואת כלל יצירותיו, אך נפטר בטרם עת, לפני שהגשים את משאלתו (ראו בני עורי, 'אביאסף ברנע (ברנשטיין): סיפורו של מלחין שנשכח', בלוג עונג שבת, 1 במרץ 2019).

בני משפחת ברנשטיין בווילנה. מימין לשמאל: הילדים עמינדב, מרים, נעמי, אביאסף, שמואל וסגולה
(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


ה. הלחן של 'עם עולם'

ברנשטיין הדפיס את התווים של 'עם עולם' בווילנה עירו בשנת 1898 כחוברת ראשונה בסדרה 'נגינות ישראל'. ב-27 באוקטובר של אותה שנה כבר שרו תלמידי בתי הספר ברחובות את 'עם עולם' במנגינה זו לכבודו של הרצל שביקר במושבה (ראו לעיל בדיווחו של וילקומיץ). מסתבר שהלחן הועבר לארץ בידי שמחה וילקומיץ, שעלה לארץ מווילנה שנתיים קודם לכן (1896). וילקומיץ העתיק את לחנו של ברנשטיין למחברת השירים הפרטית שלו, והוא שהיה האחראי להפצתו בארץ.

ההדפסה הראשונה של לחן ברנשטיין, וילנה 1898

בשנת 1955 שרה מקהלת סמינר לוינסקי את שני הבתים הראשונים של 'עם עולם' של ברנשטיין בעיבודו של יצחק אֶדֶל ובניצוחו (ההקלטה שמורה בארכיון הצליל שבספרייה הלאומית). אדל שינה את הנוסח מההברה האשכנזית, שבה נכתב והולחן השיר המקורי, להברה ספרדית (בעקבותיו הקליטה גם מקהלת בית השיטה, בניצוחו של ארנסט הורביץ, את הנוסח המתוקן של אדל).

הנה מקהלת סמינר לוינסקי:

יום חמישי, 8 בספטמבר 2022

מפה ומשם: הפשפש, רק עם אופנוע, ילד אבוד, וייצמן, בישום אווירה

א. חיות חברתיות

ברוח הימים האלה שהכל 'חברתי', הנה חנות חברתית בשוק הפשפשים ביפו. כמתבקש ממיקומה היא נקראת בשם 'הפשפש' וכותרת המשנה: 'חנות חיות חברתיות'.

מה פירוש 'חיות חברתיות'? מה מוכרים בחנות כזאת? אין לי מושג. במרשתת ראיתי שיש רשת חנויות מסוג זה, ואם הבנתי נכון הם תורמים לטיפול בבעלי חיים נטושים או עוזרים לאמץ כאלה.

מה שכן, פשפשים – בחיים האמתיים, לא בשוק הענתיקות – הם בלי ספק בעלי חיים מאוד לא חברתיים...

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. לא לכל דבר יש מחיר

ועוד משוק הפשפשים ביפו.

צילום: מישאל אסף

לטעמי, האופנוע מ-1942 פחות מעניין מן השלט שהצמיד לו בעליו. שילוב חביב של הומור ואנטיפטיוּת:

נא לא לעצור להקריא לילדים

זה לא האופנוע היפה, או הנדיר או הטוב בעולם, אך זה רכבי היחיד (יותר ממחצית שנותי [מ-1985]). לכן אבקש לא לשחק בו. הוא צריך להחזיר אותי בערב הביתה. 

כמו כן הוא לא למכירה! ואם אתה מתעקש לנסות, למרות הכיתוב המאוד ברור, כי לימדו אותך ש'לכל דבר יש מחיר', אז ראשית ברכות על מקצועה של אמך, אך בבקשה אל תטריד אותי (אימי אשה הגונה ולא חינכה אותנו עם הקלישאה המגעילה הזו. א.[מוץ]) 

(ובשפה קלה – אל תזיינו לי את המוח בעניין קניית האופנוע בבקשה.) 

בתודה, אמוץ

 

ג. איפה הילד?

במתחם 'חוצות היוצר' בירושלים הוקמה 'פינת ילדים אבודים'.

בדרכו להופעה של דני סנדרסון שהתקיימה במקום הרהר צבי פיש הרהורים עמוקים:

האם מדובר בילדים שהלכו לאיבוד בזמן ההופעה (שכצפוי הייתה מצוינת!), או בכאלה שאיבדו את דרכם באופן רחב יותר ועמוק יותר והם מוזמנים לפינת הילד לשיחה עם מומחים בתחום... 

צילום: צבי פיש

ד. ארונו הגיע 

על אחד מארונות השירות ברחוב וייצמן 24 בגבעתיים צויר דיוקנו של בעל הרחוב. איזה יופי!

צילום: גדעון פליישמן

ה. חדש על המדף: בישום אווירה

עוד מוצר מיותר למקרה שאתם מעוניינים לבשם לא רק כביסה או אוויר, אלא גם אווירה... 

וכן, זה 'מבושם במיוחד'!

צילום: הלל אהרן נחלון


יום שישי, 2 בספטמבר 2022

סליחה שביקשתי סליחה: בקשות סליחה בעיתונות העברית

הפולניה

מאת עמי צורן

בקשת סליחה מאדם בו פגעת היא חובה דתית לאורך כל ימות השנה, במיוחד ב'חודש הסליחות' אלול, ושיאה ביום הכיפורים, הנחשב מועד מועדף וממוקד להבעת חרטה ולבקשת סליחה, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. ואכן, יהודים הם חובבי 'סליחות'; לעיתים מרצון טוב, לעיתים בגלל שזה מה שציפו מהם ולעיתים משום שלא הייתה להם ברירה אחרת. כך התברר לי מעלעול דיגיטלי בדפי עיתונים עבריים, שסרוקים במאגר הדיגיטלי עיתונות יהודית היסטורית. ליקטתי מהעיתונים הללו – בעיקר בין השנים 1960-1920– מודעות מייצגות של בקשות סליחה פומביות, מאנשים שנפגעו או נעלבו מדיבור או מפעולה כלשהי שעשה מפרסם המודעה.  

בתקופה הנדונה היו העיתונים אמצעי התקשורת הנפוצים ביותר בארץ (למעט הרדיו), ואל נתפלא אפוא למצוא בהם גם הזמנות לחתונות, עם הניסוח הקבוע: 'הננו מתכבדים להזמין בזה את כל קרובינו, ידידינו ומכרינו לכלולת צאצאינו', 'הזמנות מיוחדות לא תשלחנה', 'במקום הזמנה פרטית', וכמובן הכתובת למשלוח טלגרמות (ומאוחר יותר מברקים). סוג זה של מודעות מחייב רשימה נפרדת, ואנו נתמקד כאן רק בסליחות. 

דואר היום, 16 במאי 1922

עברתי על כשישים בקשות סליחה שנדפסו בעיתונים. למעט הכותרת הקבועה 'בקשת סליחה', נוסח המודעות משקף הבעה אישית ומרובן נשקפת חרטה. מטבע הדברים, המודעות הן קטנות בגודלן וחבויות בטורי מודעות פרסומת של חברות מסחריות.

קצת סטטיסטיקה לא-מקצועית על אופי האירוע שהוביל לבקשת הסליחה מתוך 63 בקשות שדליתי מעיתוני התקופה:

אופי האירוע

כמות בקשות סליחה

נומינלית

%

הטחת עלבון מילולי או פגיעה בכבוד

35

55.5

התנהגות ארגונית פסולה או עבירה על חוקי מקום העבודה

7

11

מעשה רמייה

5

8

תגרת ידיים

5

8

חשד או שמועה בלתי מבוססים

4

6

פרסומת מסחרית

4

6

ללא ציון אופי האירוע

3

5

כפי שניתן לראות, הסיבה הנפוצה ביותר לבקשת סליחה היא עלבונו וצערו של פלוני. הנה דוגמה:

הנני מצטער צער רב על שפגעתי בצורה לא חברית בחבר שניאור זלמנזון והנני מבקש פומבית את סליחתו.  
שלמה בנדרסקי, ראשון לציון ביה"ח [בית החרושת] 'גביש' 

דבר, 20 בנובמבר 1944

למעשה שיעור ה'מעליבים ומתנצלים' גבוה אף מ-55%, שכן גם התפתחות של תגרת ידיים או האשמה בחשד מופרך גורמים לאותו עלבון וצער המחייב בקשת סליחה. למשל: 

בזה הנני מבקש סליחה מה'[חבר] אברהם זלטקין עבור המכות שהכיתי אותו חנם על לא דבר. בתור קנס הנני תורם לקרן קיימת 25 גר"מ [גרוש מצרי]. 
הרמן הרטמן

דבר, 27 ביולי 1927

לפעמים מדובר בחשד מופרך, שמן הסתם קשור לעניינים סקסואלים. המתנצל האשים כמובן אחרים ('אנשים בלתי אחראים'), אך בה בשעה התחייב 'שלהבא לא אעשה כדבר הזה', משמע  בפעם הזו עשה גם עשה:

הנני מודיע כי כל השמועות שהפיצותי אודות הצעירה צ. הוניגסברג אינן נכונות ושנתפסתי באינטריגה של אנשים בלתי אחראים, והנני מצהיר שלהבא לא אעשה כדבר הזה. 
ר. פנסקי

דבר, 21 ביולי 1926

היו בין המתנצלים ש'הסבירו' את התנהגותם הבלתי ראויה ב'התרגזות', מה שקוראים היום 'עצבים'...

בזה אני מבקש סליחה מאת ה'[חבר] נפתלי רכניץ על זה שבזמן התרגזותי לא שלטתי ברוחי והעלבתיו במלוי תפקידו. 
בב"ח [בברכת חברים], יעקב הילזנרט, רעננה

דבר, 4 באפריל 1937

אחרים (כ-13% מהכלל) לא הסתפקו בהבעת צער, אלא גם הבטיחו שלא יחזרו על כך בעתיד:

הנני מבקש בפומבי סליחה ומחילה מאת מר יהודה אחיעזר מבנימינה על העליבי אותו [ב]גסות במשרדו במועצה המקומית על לא עוול בכפו. הנני מצטער על כך ומבטיח כי כזאת לא ישנה עוד. 
יהושע אלעשרי

הבקר, 30 בנובמבר 1954

כ-20% ממבקשי הסליחה הגדילו עשות ושילבו בחרטה שהביעו בפומבי גם תרומה לארגונים שונים – בעיקר לקק"ל, אך גם לקרן 'חוסר עבודה', כופר הישוב, בית יתומים כללי ירושלים ועניי עפולה:

הנני מודיע בזה כי מתחרט אנכי מקרב לב על העלבון שגרמתי לה'[חבר] ארזי, המפקח הסניטרי בעפולה, ומבקש את סליחתו בפומבי. בתור קנס אני משלם לטובת עניי עפולה 3 לירות. 
בכבוד, אברהם פריינט, עפולה 

הארץ, 20 בפברואר 1928

ההתנצלות על מעשה רמייה, שעשה תושב חיפה כלפי חברת מים מינרלים מקומית, פורסמה בעיתון על פי פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה:

אני הח"מ [החתום מטה] אברהם גלר בעל בית חרושת של מים מינרלים בחיפה מבקש בזה סליחה מאת ספיני'ס חיפה, בזה שמלאתי במים מינרלים השייכים לי בבקבוקים שנשאו את שם הפירמה שלכם ספיני'ס בע"מ. הנני מביע את צערי הגדול בעד המעשה הזה והנני מרשה לכם לפרסם את סליחתי זו בעיתונות באיזו צורה שתמצאו לנחוץ. 

הארץ, 31 במאי 1928

ראוי להזכיר גם פסקי דין של בתי משפט 'הסתדרותיים', שפעלו ליד מועצות פועלים שונות. גם כאן נדרשו האשמים לפרסם התנצלות בעיתונות, כמובן בעיתון דבר, ביטאונה של ההסתדרות.

כך למשל, במשפטו של חיים בונין, שנתבע בידי דבורה פלקס על העלבה פומבית במשרדו, נאמר בפסק הדין של מועצת פועלי הרצליה מ-1 ביוני 1929:

חבר השופטים מחייב את הח'[בר] בונין לבקש סליחה מהח'[ברה] דבורה פלקס ע"י פרסום מכתב בקשת סליחה ב'דבר'.

דבר, 9 באוקטובר 1929

בקשת סליחה 'הסתדרותית' נוספת התפרסמה בשל דרישת השופטים, אך ללא הבעת חרטה:

על פי דרישת חבר השופטים שע"י מ.פ. נ"צ [שעל יד מועצת פועלי נס ציונה], הנני מבקש את סליחתו של הח'[בר] יבלונקה.
אחה רייבר, נס ציונה
דבר, 22 בדצמבר 1932

ב'משפט חברים' אחר, מטעם מועצת פועלי ירושלים, פסקו השופטים ב-27 בספטמבר 1928:

הנאשמים מנחם אטינגר ומרדכי מרדר חייבים לפרסם בעתון הפועלים 'דבר' בקשת סליחה על העליבם את המאשים הח'[בר] שלמה שליין בחשד בלתי מבוסס. 

דבר, 18 בדצמבר 1928 

חיפשתי בגיליונות דבר ובשני המקרים לא מצאתי בקשת סליחה, גם לא שנתיים לאחר פסק הדין! ייתכן והנאשמים ערערו על פסק הדין וזכו, וייתכן שפשוט צפצפו על פסק הדין... 

היו גם מתנצלים 'קמצנים', שצמצמו בהסברים והסתפקו בציון אירוע ההעלבה כ'המקרה'. כך למשל כתב מיכאל אנגל:

אני מצטער על המקרה מיום ה' 24.6.43 ואני מבקש סליחתו של מר פנחס נוימן מנהל הראשי של תעשיית יהלומים בע"מ בנתניה. 

הארץ, 30 ביוני 1943

האם מפתיע אתכם שכ-90% ממבקשי הסליחה היו גברים ורק 10% נשים? ואכן, אין צורך בתובנות פסיכולוגיות כדי לגלות שרוב מקרי האלימות המילולית והפיזית היו בין גברים, ורק מיעוט מקרב המתנצלים הגברים נהגו באופן לא ראוי כלפי נשים:

הנני מבקש סליחת חנה ליכטנשטיין עבור הצער והעלבון שגרמתי לה והנני תורם 250 מיל לקהק"ל [לקרן הקיימת לישראל]. 
יצחק קרמניק 

דבר, 31 באוקטובר 1932

רק בארבע מודעות מצאתי אשה שהתנצלה בפני גבר:

אני מבקשת סליחה ממר יצחק סוקולסקי שהעלבתי אותו אצלי בערב ראש השנה בבית מרקחת פרנקל. 

חתום: גב' פרומה פרנקל 

הארץ, 23 באוקטובר 1959

בקשות הסליחה הפומביות היו כל כך נפוצות ולפיכך גם נוצלו בצורה צינית על ידי כמה יצרני מזון שהשתמשו בנוסחה זו על מנת לקדם פרסום של מוצריהם :

הריני מבקשת סליחה מבעלי, ילדי וכל משפחתי, על אשר קפחתי אותם עד עתה ולא תבלתי את התבשילים והמרק במלח מזוקק. אני מבטיחה כי מעתה ואילך, כל תבשיל ומאכל רק במלח 'זך שיא' יתובל, יותר היגייני מעולה והמחיר שוה. 
תוצרת שופרא דשופרא 'פרי-שדה'.

בכבוד רב, גב' פריה 

גברת פריה לא הייתה ולא נבראה, וברור שזה קיצור שם החברה 'פרי שדה'. 

הארץ, 3 בנובמבר 1958

מודעות ההתנצלות חלפו מזמן מן העולם ועמן תרבות בקשת הסליחה הפומבית, גם אם לא תמיד היא באה מלב שלם ולא פעם היא פרי של אינטרסים גלויים או סמויים. וכדי שלא לומר אותו דבר, נסיים בדבר בדיחה:

מכון סקרים החליט לשאול אנשים ממדינות שונות: 'סליחה, מה דעתך על המחסור בלחם בעולם?'

בסומליה ענו: 'מה זה לחם?'
בארה"ב ענו: 'מה זה מחסור?'
באירן ענו: 'מה זו דיעה?'
בישראל ענו: 'מה זו סליחה?'...

_____________________________________

ד"ר עמי צורן הוא כימאי מחקר (בפנסיה) וחובב תולדות ארץ ישראל והעיתונות העברית

amizoran@gmail.com