הסירו אפוא, יהודים, כל ספק מעליכם! הפסטה הזו כשרה למהדרין מן המהדרין, ומכל הכיוונים והאפשרויות. היא גם נרכשה בחו"ל, גם מגוי וגם אחרי פסח (כלומר, אין חשש שזה נרכש, חלילה, בישראל מיהודי ולפני פסח).
אין על אסם... חברה שדואגת לספק את דרישותיהם של כ-ו-ל-ם.
ואם מדברים על גויים ועל הלכה, הנה שלט מקורי שאהבתי. יש בו, נדמה לי, כדי לאזן במשהו את הטירוף.
השלט כְּתוּב-היד הודבק על גדר של בית פרטי ברחוב אריה בן אליעזר בנתניה.
והנה זה מקרוב (לחיצה על התמונה תגדיל אותה):
צילום: יאיר הרשלר
בכל אחד נמצא גוי של שבת. אסור לבקש כאן אם אתה צריך גוי של שבת גוי של שבת!!! בבקשה תפעיל את הגוי שבתוכך שבת שלום וחג שמח
'הגוי שבתוכך'. תחשבו על זה...
ב. 'ווייז' כשר
עולם הכשרויות המופלא מייצר כידוע, חדשים לבקרים, מוזרויות עד אין קץ, וכבר נדרשנו לרבות מהן בעבר בבלוג זה. אבל לחבית הזאת אין תחתית, ובכל פעם אני מופתע מחדש.
מה בעצם לא כשר באפליקציה המהוללת 'ווייז' (Waze) עד כדי כך שאדם ירצה להוציא מכיסו סכום כסף ניכר (1,400 ש"ח!) למשהו שאפשר להוריד מהאינטרנט לגמרי בחינם?
לפי המודעה, זהו כנראה 'ווייז' נטול אינטרנט. מי יודע, אולי הוא גם יודע לציין במיוחד מרחקים לבתי כנסיות ומדרשות, לישיבות ולמקוואות.
אפשר גם להניח שהוראות הנסיעה ניתנות אך ורק בקול גברי, ולא חלילה בקול פתייני של אישה.
ישראל פרידמן בן-שלום (2017-1923) נפטר בה' באייר תשע"ז, יום הזיכרון לחיילי צה"ל, ונלקח לבית עולמו בליל יום
העצמאות. תאריך סמלי במיוחד עבור אדמו"ר ציוני והיסטוריון, שסיפור חייו כמו נלקח מהאגדות.
הוא נולד בעיירה בּוּהוּשׁ ברומניה, צאצא לשושלת חסידית מיוחסת: נין ונכד למגיד דב בער ממזריץ' ולצדיק המפורסם ישראל מרוז'ין. למרות חינוכו החסידי הוא נמשך אל המהפכה הציונית החילונית ואל ערכי השוויון, העבודה והחלוציות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נרתם לפעילות ציונית-חלוצית, רובה
בהסתר, ואחריה עלה ארצה עם רעייתו צפורה לבית הָגֶר, גם היא בת למשפחת אדמו"רים מיוחסת. הם הצטרפו לקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן, שהשתייך לתנועת 'השומר הצעיר' ושם גם נולדו שניים מילדיהם. ישראל השקיע את כל מאודו בעבודתו כרפתן, ובזמנו הפנוי עסק ביחידות בלימודי קודש ובמדעי היהדות. על 'תקופת רשפים' בחייו של בן-שלום סיפר לי עמיתי המנוח, ההיסטוריון פרופסור משה גיל, שבאותן שנים היה גם הוא חבר בקיבוץ. דעת לנבון נקל, שחיים אלה לא היו חיי תורה וקיום מדוקדק של מצוות בין אדם למקום.
כשעלו ארצה והתיישבו
ברשפים ניתק הקשר בין צפורה לבין אביה, האדמו"ר מוויז'ניץ, אך לימים חלה האב והשניים התפייסו. כתוצאה מכך עזבו בני הזוג את רשפים. תחילה יצאו למספר שנים בשליחות התנועה במרסי שבצרפת, וכששבו ארצה הצטרפו לקיבוץ הדתי סעד שבגבול רצועת עזה. ישראל, שלא חזר מיד לקיום מצוות הדת, מצא את סיפוקו בלימודי היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. שם הייתי אחד ממוריו, למרות שהיה מלא וגדוש ומבחינת גילו יכול היה להיות אבי. ישראל מיאן להירשם כתלמיד מן המניין ולא רצה לכתוב עבודות או לגשת לבחינות, אך בשיחותיי עמו הצלחתי לשכנעו שאם ייגש
לבחינות הרי שיעבור אותן בקלות ויקבל מלגה שאותה יוכל לתת לקיבוץ. ואכן, הוא סיים תואר ראשון והמשיך
במסלול ישיר לדוקטורט. עבודת הדוקטור שלו, בהדרכתם של הפרופסורים המנוחים יהושע אפרון ושמואל ספראי, עסקה בבית שמאי ולימים גם ראתה את אור הדפוס (בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, יד יצחק
בן צבי, תשנ"ד). החידוש בעבודתו הוא בגילוי כי תנועת ההתנגדות לשלטון רומי, שסופה במרד ובחורבן, צמחה מאסכולת בית שמאי. לאחר מכן הוא התקבל כאיש סגל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ולימד בה את תקופת המשנה והתלמוד. לימים חבש את ספסלי אוניברסיטת תל אביב גם בנו, מנחם, ואף הוא הלך בדרכי אביו, התמחה בתקופת המשנה והתלמוד וסיים את לימודי הדוקטורט בהדרכה משותפת של פרופסור אפרון ושלי.
משהגיע עידן ההפרטה גם לקיבוץ סעד, וככל שהתחזקו בני הזוג בדתיותם, עזבו ישראל
וצפורה את הקיבוץ, באומרם שזה כבר לא אותו קיבוץ שהם מכירים. וכך, בשנות השמונים לחייהם, עקרו השניים לירושלים. לראשונה מאז ילדותם התגוררו בְּעיר, וישראל, שבינתיים גם 'גילה מחדש' את ייחוסו החסידי, הפך להיות אדמו"ר של חסידים דתיים-לאומיים.
אדם מיוחד במינו היה
ישראל, אחד ויחיד. לא הכרתי אדם כמותו ולא דומה לו. איש שלא הכיר כעס מהו, אהב כל
בריה, וראה בכל אחד רק את הטוב שבו. מעולם לא התלונן, מעולם לא קצרה רוחו, תמיד דיבר
בשובה ונחת לכל אדם ובכל עת ומעולם לא ביקש מאומה לעצמו. היה אהוב על תלמידיו ומוערך על ידי עמיתיו, שאף הוציאו ספר יובל לכבודו בשם אוהב שלום (באר שבע, 2005).
לישראל ארבעה בנים
ובת, נכדים ונינים לרוב. כולם הולכים בדרכיו. יחס האהבה, הדאגה והאחריות שהוא
הרגיש כלפי זולתו בא לידי ביטוי במפעלים שהקימו ילדיו בירושלים, בירוחם ובנתיבות.
בירושלים הם ייסדו את בית המדרש 'מעגל', ושני קיבוצים עירוניים, 'ראשית' ו'בית ישראל'. מטרתם היא לפעול בשכונות מצוקה, לצמצם פערים חברתיים וכלכליים ולעודד גיוס משמעותי לצבא. בירוחם הם הקימו את 'קהילת
יחד' המפעילה מדרשה חינוכית. בנתיבות הקימו ישיבת הסדר, שישראל עצמו לימד בה בהתנדבות, שלושה ימים בשבוע, עד חודשים ספורים לפני מותו. שניים מהבנים אף זכו
להדליק משואות בימי עצמאות בזכות פועלם החברתי. הושע חזר לפני שנים
אחדות לשרת בצה"ל בתפקיד קצין מילואים ראשי בדרגת תת-אלוף, ועתה יירש את אביו בתפקידו האדמו"רי. מי ייתן לנו עוד משפחות כמו בן-שלום, אזי מדינתו הייתה נראית אחרת.
ישראל בן-שלום בלבוש אדמו"רי באחרית ימיו ורעייתו צפורה (צילום: שלמה טיקוצ'ינסקי)
_________________________________________
פרופסור (אמריטוס) אהרן אופנהיימר, החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל אביב.
תוכן
א. 'למנצח על שושנים' ומחברו
ב. משהו על 'יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל'
ג. 'אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה'
ד. משהו על שירי השושנים
ה. יואל משה סלומון ו'שיר אדמת ישראל'
א. 'למנצח על שושנים' ומחברו הספרלמנצח על
שושנים, שראה אור בירושלים בשנת תרמ"ג (1883),הוא נדיר ביותר וחשוב ביותר, שכן זהו ספר השירים העברי הראשון שנדפס בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה.
טוביה סלומון (1951-1862)
מי שכתב וליקט את השירים שבספר היה המדפיס והמשורר טוביה סלומון (על שער הספר נדפס 'שאלאמאן'), בנו של יואל משה סלומון, שהיה אז בן 21 בלבד. שישה-עשר שירים בלבד יש בספר, רובם נטולי לחן, ועל כן אי אפשר להגדירו כזמרון. ובכל זאת, בתולדות שירי הזמר העבריים הראשונים והקדם-ציוניים שנדפסו בארץ זהו ציון דרך שלא ניתן לפסוח עליו.
העיון בתוכן העניינים של הספר מראה כי נדפסו בו בסך הכול ארבעה שירי זמר עם לחן; ארבעתם נמנים עם שירי החול המעטים עד מאוד שהושרו בארץ עוד לפני העלייה הראשונה: הראשון, והמפורסם שבהם, הוא 'שושנה', שחיבר אליקים צוּנְזֶר, ולגלגוליו נקדיש בקרוב רשימה מיוחדת; השני הוא 'ציון, ציון, עיר אלהינו', הנקרא כאן בשם 'הר ציון' – גם לשיר נשכח וחשוב זה נקדיש רשימה נפרדת.
תוכן העניינים של 'למנצח על שושנים'
שני שירי זמר נוספים שנכללו בספרנו הם 'יפה נוף משוש תבל' ו'אוחיל יום יום אשתאה'. שני השירים הללו הושרו בארץ ישראל עוד לפני הקמת המושבות הראשונות, בעיקר בקרב בני העדה הספרדית ויוצאי ארצות המגרב.
ב. משהו על 'יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל'
השיר המפורסם 'יפה נוף משוש תבל', שיר ערגה לירושלים שחיבר רבי יהודה הלוי (ריה"ל) במאה ה-11, נקרא בספרנו, משום מה, בשם 'אֶל נֹכַח ירושלים';
למנצח על שושנים, עמ' VIII. השם 'יהודה' נמצא באקרוסטיכון
הלחן העתיק של שירו של ריה"ל לא השתמר, אך אין ספק ששרו אותו ועל כך יש עדויות רבות. כך למשל, בספר שירה לאל, שראה אור בדפוס אלישע שוחט שבבגדד בשנת תרפ"ח (1928), ובו לוקטו 'שירות ותשבחות ... ועוד נכלל עמו איזה פזמונים מן הקדמונים אשר המה שגורים בפי הכל', נכללו גם מילותיו של פיוט זה.
אני עצמי זוכר מימי ילדותי
המוקדמת כיצד שרו אותו מתפללי בית הכנסת של שְׁלוּש בנווה צדק כחלק ממסורת הזמירות, אך אינני
זוכר את הלחן, אין לי תווים וגם לא הקלטה... זו דוגמה לשיר זמר ששרו אותו בארץ ובתפוצות, אך לחנו נעלם ואיננו.
הלחן הרווח של 'יפה נוף', המוכר בקולה החם של נחמה הנדל, אינו עתיק. חיבר אותו ינון נאמן לפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1965.
ג. 'אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה'
השיר 'אוחיל יום יום אשתאה', הנקרא בספרנו בשם 'טבריה', חובר בידי דוד בן חסין (1792-1727), מגדולי הפייטנים של יהדות מרוקו. הוא נכתב בשנות הארבעים של המאה ה-18 לכבוד חידוש היישוב בטבריה בהנהגתו של הרב והפרנס חיים אבולעפיה (1744-1660), אירוע שעשה רושם רב בתפוצות ישראל. מלבד סגולותיו הרבות של השיר, זהו כנראה גם שיר הכינרת הראשון בזמר העברי...
'תהלה לדוד', ספר הפיוטים של דוד בן חסין, נדפס בפעם הראשונה באמסטרדם תקס"ז (1807) (מורשת מכירות פומביות)
על אף שלא ידוע מיהו המלחין, הנה במקרה זה הלחן השתמר בצורה חיה. הוא הוקלט בפעם הראשונה בפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה שרתי לך ארצי ('לארץ אבותינו', 1973), מפיה של חוה אלברשטיין, מלווה בחבורת 'רננים'. הנה היא כאן עם מעט דברי הקדמה מפי:
מילות השיר עם תוויו נדפסו בפעם הראשונה בספר ירושלימה! של המשורר והסופר היהודי-האוסטרי לודוויג אוגוסט פראנקל (Frankl), שראה אור בווינה בשנת 1860 (זהו תרגום עברי של ספר מסעו בארץ ישראל, שנדפס שנתיים קודם לכן בגרמנית: Nach Jerusalem!, Leipzig 1858). פראנקל ביקר בארץ ישראל בשנת 1856, בשליחותה של משפחת למל האוסטרית, ובין השאר ייסד בירושלים את בית הספר 'לֶמֶל'– מהלך שנתקל בהתנגדות עזה מצד אנשי היישוב הישן.
לודוויג אוגוסט פראנקל (1894-1810)
וכך מספר פראנקל על ביקורו בטבריה, שעה שאחד מתושביה היהודים הציע לו לרכוש גביע כסף שקיבל סבו מאחרון מלכי פולין סטניסלאב פוניאטובסקי, ואילו הוא העדיף לרכוש ספר בעברית המספר על אירועים שקרו ליהודי טבריה:
אולם נפשי בחרה לקנות חוברת דברי הימים מטבריה, אשר הביאו לפני בעצם העת הזאת, והיא כתובה בשפת עבר, ובה ספורי קורות ונפלאות, תפילות ושירים בשפת עבר ולאדינו. ורק את האחד מכמו אלה נציעה פה לפני הקורא, למען יראה ויבין וישפוט על טעמם, כחיך יטעם לאוכל.
פראנקל התכוון מן הסתם לספר זמרת הארץ, שנדפס בפעם הראשונה במנטובה שבאיטליה בשנת 1745, ובו הנציח יעקב בירב, חתנו של הרב חיים אבולעפיה, את סיפור חידוש היישוב היהודי בטבריה והניסים הרבים שקרו לתושביה. בירב שילב בספרו פיוטים בלאדינו פרי עטו ('קוֹפְּלָאס'), אך לא את השיר 'אוחיל יום יום אשתאה'. מסתבר שהשיר, שאותו ציטט פראנקל בשלמותו, הגיע אליו ממקור אחר.
ירושלימה!, עמ' 401-398 (לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה)
ואכן, בתחתית עמ' 398 הביא פראנקל הערה מעניינת (נדפסה באותיות רש"י), וממנה נוכל ללמוד על הדרך שבה הגיע השיר על תוויו לידיעתו.
מתברר כי כבר בשנות העשרים של המאה ה-19 הגיע לווינה שד"ר ספרדי ('ציר השלוח משם'). הלה התארח בביתו של הרב הספרדי המקומי ראובן בָּרוּךְ (1875-1811) ושר בפניו את הפיוט. הרב ברוך, יהודי טורקי במוצאו, נצר היטב בזיכרונו את המילים והמנגינה, ואף רשם אותן ואת תוויהן:
אחד מתלמידי הרב הגאון רבי חיים אבולאפייא נ"ע [נוחו עדן] ... שר את השירה הזאת לכבוד מורהו ולכבוד העיר טבריה. ציר השלוח משם הביאה זה לפני שלשים שנה [בערך 1825] לקרית וויען [וינה], וישר אותה בבית הרב הגדול ... ראובן בארוך נ"י, חכם לעדת הספרדים, במסיבת מרעים. והרב היקר הלזה צר אותה כחותם עלי לוח אזכרתו, עדי היותה שׁוּמה בפיהו עם מנגינותיה וטעמי זמרתה, ואליו יאתה כהיום הזה התודה על העתקתה בעדינו, אשר עליה חבר גם רשמי טעמי נגינותיה. ובראשי החרוזים: אני דוד בר אהרן בן חסיד [חסין], חזק.
זהו המקום הראשון שבו נדפסו תווי הלחן, ועל פי דרכנו אנו יכולים ללמוד כי שיר זה הושר כבר אז (ומן הסתם זמן רב קודם לכן) בטבריה ובמקומות אחרים. עצם הדפסת תווים בספרי מסעות לארץ ישראל הוא דבר נדיר ביותר, ומוכר לי רק מקרה אחד נוסף: ספרו של המומר משה מרגליותA Pilgrimage to the Land of my Fathers (מסע לארץ אבותיי), שנדפס בשנת 1850(ראו במאמרי בספר מחקרי שומרון: קובץ מחקרים, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ו, עמ' 297-295).
ירושלימה!, עמ' 402
ספריו של פראנקל, שתורגמו מגרמנית לעברית, השפיעו בלי ספק על טוביה סלומון. נוסף על 'אוחיל יום יום אשתאה', לפחות חמישה מן השירים הבלתי-מולחנים שכלל בספרו היו פרי עטו של פראנקל. וכך לקח מתוך ירושלימה! את 'רבי יוחנן בן זכאי', שתרגם המשכיל הגליצאי מאיר הלוי לֶטֶרִיס (עמ' 20-17), וכינה אותו בשם 'ירושלם'; לשיר 'כהן הגדול האחרון', גם הוא בתרגומו של לטריס (עמ' 321-319), נתן את הכותרת 'בית ה''; את השיר 'לירושלים', בתרגומו של לטריס (עמ' 359-355) הוא כינה בשם 'עלי שרידי החרבות'; ואת 'הר הכרמל', שיר קצר בן ארבע שורות שתרגם מנדל שטרן (עמ' 373), הוא השאיר באותה כותרת. שיר נוסף שכלל סלומון בספרו, 'שושנת יריחו', נלקח מתוך ספר מסעו של פראנקל למצרים (AusÄgypten, Wien 1860; תרגום עברי: ממצרים, וינה 1862, עמ' 174-172).
ד. משהו על שירי השושנים
לא סתם נקרא ספרו של סלומון למנצח על שושנים, ולא לחינם כלל בו שני שירי שושנים ('שושנה' ו'שושנת יריחו'). למעשה, הספר כולו אינו אלא נספח למה שמכונה 'שושנתא', כלומר הדפסה של מגזרת נייר בצורת שושנה, ששובצו בה
הדפסי אבן (ליטוגרפיות) של נופים או אתרים מקודשים בארץ: ירושלים, קבר רחל, יד
אבשלום, מגדל דוד, הר הכרמל, טבריה ועוד. לכל תמונת אתר שהופיעה
בתוך ה'שושנתא', ייחד טוביה סלומון שיר מתאים בספר. ה'שושנתות' הללו היו הדפסי האבן הראשונים שנדפסו בארץ, וחלוצי הדפסתם היו יואל משה סלומון ומיכל הכהן, שהשתלמו בקניגסברג שבגרמניה
בטכניקה זו והדפיסוה בפעם הראשונה בירושלים בשנת 1862. שושנות אלה נקראו ביידיש 'רייזעלעך', ויהודים נהגו לקשט בהן את
בתיהם בחג השבועות. במאה ה-19 הן הפכו להיות גם מזכרות מארץ הקודש שנטלו עימם תיירים
יהודים ונוצרים בתום ביקורם. (עוד ראו ברשימתו של ניר פלדמן, 'בעקבות ה"שושנתא" הירושלמית: חלוצת הליתוגרפיה העברית בארץ ישראל', עת-מול, 234, תשע"ד, עמ' 8-6)
השושנתא – הדפס האבן הראשון בארץ ישראל, דפוס יואל משה סלומון, 1862 (יונה פישר [עורך], אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה התשע-עשרה, מוזיאון ישראל, 1979, עמ' 202)
בהקדמה לספרו הצדיק טוביה סלומון את השילוב החדשני של
שירים עם תמונות השושנתא, שכינה אותה 'שושנת ירושלם'. לדבריו, השושנתא ללא
השירים הם 'ציורים החקוקים עליה באין אומר ודברים מעוררי לבב'. דברי ההקדמה מובאים
בזה:
טוביה סלומון לא היה היחיד שהוציא בימי העלייה הראשונה מזכרת חזותית-שירית כזו, תוך שימוש בשם 'שושנים'. כעשר שנים לאחר שנדפס ספרו של טוביה סלומון, הוציא לאור הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ (1924-1847), שהתגורר אז בירושלים, אלבום של פרחים מיובשים בשם על שושנים: שירי ידידות מירושלם לבניה, ובו לצד כל פרח מיובש שיבץ שיר
מתאים. לתופעה ייחודית זו נקדיש כאן בעתיד רשימה מיוחדת.
זאב יעבץ, על שושנים, ירושלים 1892 (אוסף אליהו הכהן)
ה. יואל משה סלומון ו'שיר אדמת ישראל'
הפנינה המיוחדת בספר למנצח על שושנים, היא השיר שפותח אותו –'שיר אדמת ישראל', שחיבר יואל משה סלומון, אביו של העורך. שיר זה מזכיר פרק נשכח בתולדות היישוב עוד קודם לעלייה הראשונה. ראשיתו של המעשה בשנת תרל"ב (1872), כאשר השלטונות העות'מאניים הציעו למכירה
שני שלישים מאדמות יריחו (כ-4,000 דונמים). חבורת נכבדה של יהודים תושבי ירושלים, בתמיכת רבנים ונדבנים בחו"ל, התארגנה בשנת תרל"ה תחת השם 'החברה לקניית אדמות יריחו', כדי לרכוש את האדמות הללו על מנת להקים עליהן מושבה עברית ראשונה בארץ.
לאחר משא ומתן נחתם הסכם, שולמה מקדמה בשיעור מחצית דמי הרכישה ואפילו נקבע שם ליישוב החדש שיקום עליו: 'פתח תקווה', כדי לקיים את הנאמר בפסוק 'וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה' (הושע, ב 17). הייתה
סמליות בתקיעת יתד ראשונה להתיישבות בארץ דווקא ביריחו, שכן זו הייתה העיר הראשונה שנכנסו אליה בני ישראל לארץ בימי יהושע בן נון.
ידיעה על הקמת החברה לרכישת אדמות יריחו (הלבנון, 31 במאי 1876, עמ' 326)
אך בקרב חבורת הרוכשים פרצה מחלוקת: האם לרשום את האדמות על שם בעלי נתינות
עות'מאנית או על שם רוכשים שנשאו נתינות אירופית? לבסוף הוחלט לרשום את הקנייה על שם יהודים בעלי נתינות זרה: יואל
משה סלומון היה נתין גרמני, דוד גוטמן– אוסטרי, יהושע ילין– אנגלי, ונתן גרינגרט– רוסי.
ההסכם לא אושר על ידי השלטונות בקושטא, שכן לפי
חוק הקרקעות אסור היה למכור אדמות למי שאין לו נתינות עות'מאנית. 'השולטן עבדול חמיד, בחוסו על אדמת ארצו, ציווה שלא למסרה לידי נתינים זרים' – כתב
יהושע ילין, אחד היזמים (זכרונות לבן ירושלם: תקצ"ד-תרע"ח, ירושלים תרפ"ד, עמוד 69; בעמ' 70-64 על פרשת רכישת אדמות יריחו).
יואל משה סלומון (1912-1838)
אומנם הניסיון להתיישב באדמות יריחו לא צלח, אך הוא הניב את שיר ההתיישבות הראשון, 'שיר אדמת ישראל', שחיבר יואל משה סלומון בשנת 1875, בעת שביקר
ביריחו כדי לבחון את השטח ליד נהר הירדן שבו אמורה הייתה לקום 'פתח תקווה'. זה היה שנים
אחדות לפני שנוסדה על אדמות מלאבס, ליד נחל הירקון, אם המושבות פתח תקוה, ששמה נקבע שנים אחדות
לפני כן ביריחו.
בהערה מתחת למילות השיר, ציין טוביה סלומון כי אביו יואל משה חיבר את
השיר 'לקול זמרת הערבים השוכנים שם, אשר צללו באוזניו, ותצלח עליו רוח השיר הזה,
שיר אדמת ישראל'. כידוע, מאז ראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ,
מנגינות רבות הותאמו לשירים
עבריים בהשראת זִמְרת ערבים בשדה, כגון 'יד ענוגה', 'בין נהר פרת', 'מולדתי ארץ כנען' ועוד. לא ברור אם גם יואל משה סלומון התאים את שירו לאותו לחן ערבי ששמע. תחושה של ראיית הנולד פיעמה בו, ביואל משה סלומון, כשכתב
בשירו, שלוש שנים לפני ייסוד פתח תקווה (1878): 'עורו ישנים עורו! הקיצו משנתכם / בטרם תצא השמש להאיר אפלתכם ... עבדו את האדמה, חרשו וזרעוה / ברינה וחדוה תשאו אלומותיה'. הייתה זו ככל הנראה הפעם הראשונה שבה שיר ארץ-ישראלי, שנכתב על
סף תקופת העלייה הראשונה, קרא להתיישבות בארץ ולהתמסרות לעבודת האדמה. ב-1937, כיובל שנים אחר כך, כינס חוקר תולדות ירושלים והיישוב הישן פנחס גרייבסקי את שיריו של יואל משה סלומון לחוברת מיוחדת ('שירי רבי משה יואל סלומון ז"ל', מגנזי ירושלים, חוברת קכג, ירושלים תרצ"ז). שיר זה נדפס שם תחת הכותרת 'שיר אדמת הקודש' ויש בו שינויים סגנוניים אחדים לעומת המקור שנדפס בלמנצח על שושנים. זאת ועוד, בגרסת גרייבסקי השיר כולל שישה בתים (במקום שבעה) והבית האחרון הובא בשינוי נוסח.
שירי יואל משה סלומון, עמ' 11-10
לבית האחרון בגרסת גרייבסקי, שכאמור לא הובא במקור, יש גלגול מעניין. האיכר והסופר משה סמילנסקי ציטט לימים שורות אלה בספרו משפחת האדמה: נרות נשמה, מבלי לציין את מקורן, שעה שסיפר על אברהם יהושע דוֹנְדיקוֹב, מראשוני רחובות (בתו אסתר הייתה לאשתו השנייה של הסופר). דונדיקוב היה בן משפחת חסידים אמידים וכנר מופלא מנעוריו, שכמו רבים מבני גילו תהה על דרכו בחיים. והנה הזדמנה לו פגישה בתא רכבת עם 'איש פלאים' שכמותו עוד לא פגש מימיו: חסיד מבחוץ ומשכיל מבפנים, ואיש זה השפיע עליו לעלות ארצה ולהיות עובד אדמה.
משה סמילנסקי, משפחת האדמה, ב, תש"ד, עמ' 22-21
ציטוט
זה, המוכיח שמילות השיר היו מוכרות לא רק לדונדיקוב אלא גם לסמילנסקי, מעלה את התהייה שמא היו גם צלילים לשירו של סלומון שאבדו ואינם עוד.
בחנות קוסמטיקה על חוף ים המלח אפשר לרכוש סבונים וישועות מכל הסוגים ולכל הדתות.
לצד סבון הרמב"ם – שעליו כבר כתבתי מזמן פוסט מיוחד – יש גם ערימת סבונים המיועדים למאמיני הדת הנוצרית: 'ישועת ישוע' (איך בדיוק מתרגמים Balm? מזור, מרפא).
40 ש"ח עולה סבון הרמב"ם, וישועת ישו – יותר מכפול! נקמתו של סבונורלה...
תמיד חשבתי שהכנת חומוס היא אומנות, שלא לומר אמנות. בסניף 'פלאפל בריבוע', ברחוב סוקולוב שברמת השרון, לוקחים את זה קדימה וטוענים שהם בקטע האמנותי כבר מ-1995.
צילום: שרית איתן
ב. מרוקאי מרובע בבוטיק הפיתה
צילומים: נתי אזולאי
מה יותר מוזר (כדי שלא לומר 'מצחיק') – 'בוטיק הפיתה' או 'מרוקאי מרובע''?
נתי אזולאי מאשדוד כתבה לי:
החנות 'בוטיק הפיתה' מאוד פופולרית באשדוד, עם הרבה סניפים. לקחתי 'מקלות מרוקאים' ואמרתי למוכרת שמרוקאי מרובע יש לי כבר בבית, ובחינם...
ג. שני פאונד במבצע
שליח עונ"ש בעיר החרדית ק"ק מוֹנְסִי יע"א שבמדינת ניו יורק מדווח על צורך דחוף בלימודי מתמטיקה בקרב עובדי המרכול Monsey Glatt.
ד. אפיפית
על רקע שמות מתחכמים ופסבדו-עממיים כמו 'בַּפְלוֹת' בולטת לטובה ה'אפיפית' של חברת 'עלמה'.
אי קטן של עברית בים הלעז והוולגריות.
צילום: דן גרינשטיין
אגב, בכיתוב בצד שמאל למטה, מתחת לחותם ההכשר של הבד"ץ (לחיצה על הצילום תגדיל אותו), כתוב: ב. שהכל.
לא מדובר כמובן בשמו של המשגיח, אלא במידע חשוב נורא: ברכתה [של האפיפית היא] שהכל [נהיה בדברו].
הדרך מקייב (למטה משמאל) אל נובי מליני (למעלה מימין) – הקשה על המפה תגדיל אותה.
החלק הראשון של הרשימה הובא כאן. רק מעט מידע הצלחתי למצוא על נובי מליני לפני שהגעתי אליה. היישוב נוסד סביב שנת 1630, אך גדל משמעותית רק למן ראשית המאה ה-19, כאשר בתכנונו של מהנדס גרמני נבנו חמישה סכרים על יובליו של נהר סיים הסמוך. או אז נבנו על גדות הנהר טחנות קמח ומתקנים לייצור שמן וסוכר. בסוף אותה מאה התגוררו במקום כ-3,300 תושבים, מהם 350 יהודים. אחת המשפחות הגדולות הייתה משפחת שְׁרָייֶר, שאחד מבניה, אברשה וִילְשֶׁר (2009-1906), כתב ספר זיכרונות ובו תיאר את חיי היהודים בעיירה. הספרMother and Son: Tales of a Shtetle, 1908-1923(אמא ובן: סיפורים מהעיירה) פורסם בשנת 1992.
וילשר סיפר מעט גם על הפרעות של שנת 1919, שבהן נספו בני משפחתו של ברנר: האב שלמה והאח שמואל ובני משפחתו. שמואל ברנר (יליד 1887) היה המלמד של בני משפחת וילשר, ובספרו נזכר אברשה כיצד נהג המורה לקחתם לנהר, שם טיפסו הילדים עירומים על כנפי טחנת הרוח וממנה קפצו אל המים. היהודים שבעיירה היו חייטים, פחחים, נגרים או חנוונים. למשפחת וילשר הייתה חנות מכולת ואפשר להניח שהיא לא הייתה שונה בהרבה מזו שראיתי בעצמי, מאה שנה אחר כך: עם מאזני ברזל וחשבונייה מחרוזי עץ.
חנות מכולת בנובי מליני
צאצאי משפחת שְׁרָייֶר, מקצתם מירושלים, סיירו בנובי מליני לפני כעשור. מפיהם נודע לי כי בני משפחת שפירא היו היהודים האחרונים בעיירה והם עזבו אותה בשנות החמישים של המאה הקודמת. לדבריהם, הסבא-רבא שלהם, שמעון, אפילו הוזכר בסיפור 'בחורף'– 'הנה ר' שמעון צעקן, זה המאחר תמיד לצאת מבית הכנסת, גם הוא עובר' (עמ' 12). 'שרײַער' ביידיש פירושו צעקן. יקותיאל לייטס, שלמד יחד עם ברנר ב'חדר' בנובי מליני, סיפר לאשר ביילין, ידידו של הסופר, ממה שזכר על העיירה באותם ימים:
אשר ביילין, 'י"ח ברנר בלונדון',התקופה, יד-טו (תרפ"ב), עמ' 662
בדרכנו לנובי מליני עצרנו בתחנת הרכבת של הכפר הקטן וֶלִיקָה דוֹץ' (Вели́ка Доч; דוץ' הגדולה). מכאן יצא הנער יוסף חיים ללימודיו בישיבות בהוֹמֶל, בהֶלוּסְק, בקוֹנוֹטוֹפּ ובפּוֹצֶ'פּ. במהלך אותה תקופה היה שב לבית הוריו לביקורים מעטים, ועם זאת קשר המכתבים עמם לא נותק אף פעם, גם לא כשגר בארץ ישראל. אל תחנת הרכבת הנטושה מגיעים דרך שביל עפר. בתחנה עצמה עולים ניחוחות מעולם אחר – אולם מבואה קטן, מגדל פחמים עתיק, ארובה מפויחת. בפינה נסתרת מול מגדל הפחמים מונחת ערימת גזרי עץ מעופשת, מראה שכמו נלקח מסיום 'בחורף', שעה שהמספר נותר, בליל סגריר, בתחנת הרכבת הקטנה. ללא כסף ובלי חפצים הוא שוכב על צרור גזרי עצים. אדם בודד הנכשל בניסיונותיו למצוא לעצמו מקום.
תחנת הרכבת הישנה בכפר דוץ'
בתחנה החדשה, שנבנתה לצד זו הישנה, ניצבים עשרות עציצים, שאותם מטפחת במסירות מנהלת התחנה חסרת המעש. פעם ביום חולפת כאן רכבת, ורק לעתים היא עוצרת. לא הרחק מכאן חונות משאיות טעונות בתפוחי אדמה. עונת האסיף בעיצומה ואיכרים בעגלות או באופניים מצטיידים לקראת החורף. בנובי מליני יש בית אריזה קטן. 'כדאי למהר. עוד רגע יסתיים המסחר', עצו לנו הסוחרים שחשבו כי באנו לקנות מהם את סחורתם.
נערכים לחורף – מסחר שוקק בתפוחי אדמה
בדרכנו חצינו גשר מעל נהר הסיים. גשר זה, או שמא אחר, הופצץ בימי מלחמת העולם הראשונה וניתק את תושבי הכפר מסביבתם. מאז נסללה דרך עפר צדדית, מלאת מהמורות, ובשוליה הוצב עמוד אבן תכלכל שעליו מתנוסס השםנובי מליני באותיות קיריליות אדומות. טחנות הקמח, שנתנו למקום את שמו, נהרסו זה מכבר, אך הנהר, מיובלי נהר דֶסְנָה, עודנו זורם כאן עטור עצים וצמחים. ובנובי מליני עצמה, כאז כן עתה – אסם גדול, סוסים אחדים עומדים בשדה ירוק אינסופי, ובתי עץ לאורך שני הרחובות היחידים. שורה של בתי עץ נטושים ומטים לנפול, אחדים מהם נבלעו בסבך צמחיה ורק ארובה או חלון מבצבצים מבעדה.
עמדנו מול אחד מבתי העץ והתבוננו בבאר המים ובדלי הרטוב, שהיה מעין אות חיים. כמה גברים בעלי גוף ומסבירי פנים יצאו לקראתנו, ולאחר שהסברנו להם מי אנו ומה מעשינו הם הזמינו אותנו לבית פנימה. 'זה היה בית של משפחה יהודית', הסביר המארח, 'קנינו אותו לחופשות שלנו'. הם עצמם גרים בעיר הסמוכה קונוטופ וזו היא הדאצ'ה שלהם שבחיק הטבע. בחדר הכניסה הגדול ישבו בנות זוגם, השולחן היה ערוך ומלא כל טוּב והם הפצירו בנו להצטרף אליהם. החדרים נאים, בכל חדר תנור אבן, נוסח ה'פּריפּעטשיק', וילונות לבנים ומיטה מוצעת. נזכרתי בתיאורו המלבב של ברנר, נדיר מסוגו בכתביו, שבו הוא מתאר את הציפייה הדרוכה לשובו של האב מבית הכנסת בבוקר יום חג.
בחורף, תרס"ד, עמ' 10
חדר שינה בנובי מלין. על פי הדיירים זה היה פעם בית יהודי. בצד ימין – תנור החימום
הגענו אל לב הכפר והתחלנו לחפש. ידענו כי בבניין אבן, בית אצילים לשעבר, שכן בית המדרש וכמה 'חדרים'. רעש של מכונה חקלאית הוביל אותנו אל עבר חורשת עצי לִבְנֶה ולפנינו עמד בית האבן המבוקש. 'כל השנה אין פה כלום. רק עכשיו, בתקופת הקיץ, יש כאן פעילות', התנדב להסביר לנו מנהל העבודה. קבוצת גברים צררה תפוחי אדמה בשקי רשת סגולים, ומול מכונה שהחרישה את אזנינו עמדה קבוצת נשים מקומיות ומיינה אותם. 'מתכוננים לחורף', חייכה אחת מהן. גם אנחנו כאן בגלל 'בחורף', הרהרתי. 'האם ידוע לך על היהודים שחיו כאן?', שאלנו את מנהל העבודה. 'היו פעם, מזמן', הפטיר כלאחר יד והפנה אותנו למכולת שליד האנדרטה.
חייל ברונזה נושא מבטו אל האופק ובידו דגל מקופל – אנדרטה אופיינית, שמנציחה את 108 החיילים שנהרגו בהגנת האזור בימי 'המלחמה הפטריוטית הגדולה'. חלקת הזיכרון מגודרת ופרחים מעטרים את שוליה. איכר מזדמן, שרכב על אופנוע מיושן, טען בפנינו שזהו קבר אחים. סמוך לאנדרטה עומד בית עץ דו-קומתי, גדול ומרהיב ביופיו. הבית צבוע בירוק עז ולו גג צהוב, פיתוחי עץ נאים וחלונות בתבנית מגן דוד, 'זהו בית הכנסת', אמרה לנו בעלת הצרכנייה.
בית כנסת או מחלבה? בחלונות של הקומה השנייה (עזרת הנשים) נקבעו מגיני דוד
מבט מקרוב בכניסה לבית מעלה חשד שהעמודים והגמלון מעליהם נלקחו מארון הקודש
דלת העץ נפתחה לכבודנו ובאנו בשערי הבית שאולי היה בית כנסת. האולם הגדול סגור, מימין לכניסה מדרגות המובילות לקומה העליונה, אולי לעזרת הנשים. בני המשפחה שביקרו כאן לפני עשור סיפרו כי ראו את האולם ואת מקום ארון הקודש, אך אנו לא מבחינות בכך; גרוטאות וכיסאות חוסמים כל אפשרות לחדור פנימה. במבואה מוצב מכל גדול והגברת שמערה את החלב פנימה לשם פסטור אומרת שבעצם אין לה מושג. פעם הייתה פה מתפרה, עכשיו מחלבה. הבית ישן מאוד ואילו היא חדשה בכפר. עכשיו היא חלבנית, אמרה בשוויון נפש והמשיכה לבחוש בכף עץ גדולה.
שלוש נשים מבוגרות שישבו על ספסל סמוך תהו יחד עמנו אם אכן זהו בית הכנסת. אחת קבעה שכן, בהחלט, ואילו שתי חברותיה טענו שהיה במקום אחר. 'אין את מי לשאול', ספקו כפיים. 'כולם מתו'. אחת מהן הזמינה אותנו לביתה המטופח והראתה לנו את המזווה, שלדבריה הוא בן מאה וחמישים שנה. אל המזווה הזעיר שבבטן האדמה יורדים במדרגות תלולות. במדפים נאגר מלאי מזון לקראת החורף הקרב – עשרות צנצנות ריבה ומיני חמוצים. על הקרקע ערימות של תפוחי אדמה, גזר, בצל וסלק. בחצר הגדולה יש באר, מלונה וגינת ירק פורחת, עצי תפוחים ואגסים ומעליהם מתנשא עץ אלון עתיק. היא הזמינה אותנו לשבת עמה על הספסל בגינה והציעה שנחזור ונבקר גם באביב, ובעצם גם בחורף. המזווה עמוס כל טוב, לא חסר דבר.
נערכים לחורף – מזווה בנובי מליני
בת הכפר בנובי מליני
מהבוסתן שבחצר ראינו את מרחבי הכפר ואת שפעת הצבעים המקיפה אותו, ממש כשם שתיאר אותו בנימין ברנר. למרות זאת, בתודעתו של יוסף-חיים, אחיו הגדול, נתפס המקום כשקוע בחורף נצחי. במכתב ששלח ברנר לבני משפחתו בשנת 1911 הוא הציע שאחותו לובה (אהובה) ואחיו מאיר יבואו לארץ ישראל: 'כי למה ישבו בגלות, בעיירה נידחת, מוקפים גויים רשעים ואין עתיד להם במקום הזה!' (גדולה היתה הבדידות, עמ' 9). לימים תספר אחותו, כי הם באו לארץ בבגדי קיץ. 'אחי כתב לנו שאין כאן חורף ואנחנו לא לקחנו אתנו מרוסיה את בגדי החורף' (שם, עמ' 87).
בהמשך עלו לארץ גם האחים בתיה ומאיר. בתיה ברנר (1976-1894) הייתה ממייסדי קיבוץ עין חרוד. בארכיון הקיבוץ השתמרה מחברת בכתב ידה, ובה תיארה את יציאתה מהעיירה ואת דברי אמה חיה-רייזל, שאמרה לה בשעת פרידה: 'סעי בשלום נשמתי היקרה. עבודה דבר נחוץ, אבל אל תרימי משאות מעל כוחותיך הצעירים'. 'עם דברי אמא אני תמיד התחשבתי', כתבה בתיה. האחים קיבלו את ברכת הדרך מהוריהם, שנותרו בכפר עם האח שמואל, רעייתו ושלושת ילדיהם. זמן לא רב אחר כך יקיץ הקץ על נובי מליני היהודית.
האחיות בתיה (מימין) ולובה ברנר. ארץ ישראל, 1918 (מקור: אוסף ביתמונה)
אברשה וילשר, היה בן שלוש-עשרה כשפרצו הפרעות. בזיכרונותיו שהוזכרו לעיל הוא מספר על ימי האימה שבין ראש השנה ליום כיפור של שנת 1919 (תר"ף). ימים ארוכים ניטשו על גדות הנהר הקרבות בין החיילים 'האדומים' לחיילים 'הלבנים'. בני המשפחה, כיתר אחיהם היהודים בעיירה, לא ידעו לאן להימלט וחיפשו מסתור אצל שכנים או ביער הסמוך עד יעבור זעם. הוא משחזר מראות של אונס ושחיטה, כולל רצח אחיו הבכור שהסתתר ביער. הוריו סיפרו לו על כך שוב ושוב, שנים לאחר שעזבו את רוסיה.
גלי הפרעות נצרבו בזיכרונו, ובפרט הפוגרום האכזרי מכולם שאירע אחרי ראש השנה. הפורעים נכנסו לבתים שדדו, אנסו ובזזו, וגופות הושלכו ברחוב ובבתים. בית הכנסת מעץ הפך לאורווה וספרי הקודש היו מצע לסוסים. הוא זכר את הרב אומר קדיש לזכר החללים שגופותיהם נערמו בכיכר, ובהם אחיו הבכור ועוד כמה קרובי משפחה. בשוך הסערה המשיכו שרידי הקהילה את חייהם. הם עזבו רק כשנתיים לאחר מכן.
ברנר, שכבר התגורר בארץ ישראל, לא ידע את שאירע למשפחתו. השמועות ריחפו בחלל, ועל מה שקרה בקהילות ישראל באוקראינה 'בימי הזעם' למד גם ממכתב ששיגר לו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי מברלין, ובו סיפר על שחיטתם של יהודי עיירתו דובובה ועל רצח אביו ואחיו. בשנת 1920 נסע מאיר ברנר לווינה ושם נודע לו על מות בני המשפחה – האב שלמה, האח שמואל וילדיו – בפרעות שהתחוללו בספטמבר 1919. כשחזר ארצה כבר לא היה אחיו המפורסם בין החיים. יוסף חיים ברנר נרצח ב-2 במאי 1921, כשנה וחצי לאחר שנרצחו בני משפחתו שנותרו בנובי מליני.
סיימנו את הביקור בטיול נינוח על גדות נהר הסֵיים המקיף את הכפר. במימיו הכחולים השתקפו עצים ונוף פסטורלי. 'והדממה לא אמרה כלום', חתם ברנר את סיפורו 'מסביב לנקודה' (1904). ומבעד לשקט יכולנו להרהר במה שהיה כאן, ביום כיפור לפני כמעט מאה שנה. אברשה וילשר כתב על מניין אנשים דוויים, שהתקבצו בבית הכנסת המחולל לתפילת 'כל נדרי'. ספרי תורה קרועים היו מושלכים על הרצפה, כלי הכסף נבזזו, הפרוכת הוכתמה, ועל רקע מראות אלו נשא הרב את קולו הרועד. נשים אחדות הציצו מעזרת הנשים שבקומה העליונה ופניהן הסגירו את האסון שקרה. היו אלה ימות הסתיו. זמן לא רב לאחר מכן השתבשו הדרכים, שלג עמוק כיסה את כל הכפר והנהר קפא.
נהר סיים זורם בלב הכפר
סיבוב אחרון בכיכר. עמדנו מול הריק הגדול שפעם הייתה בו כיכר שוק, חנויות זעירות, ה'חדר' שבו לימד שמואל ברנר, חנות המכולת של משפחת שרייר, נפחייה. קבוצת ילדים קולנית, רכובה על אופניים, נעצרה במכולת והפרה את השקט. וכשם שבאו, כך נעלמו. החלבנית נעלה את מה שהיה אולי בית כנסת ומכלית החלב שחנתה ממול טרטרה מעט ויצאה לדרכה. משאיות תפוחי האדמה נסעו בשבילי העפר ולא נראו עוד, גם מכונת המיון השתתקה. הפועלים שבו לבתיהם, הנשים על הספסל עברו לפינה מוצלת בחצר ושער העץ הירוק ננעל. 'והדממה לא אמרה כלום'...
ילדים בנובי מליני, 2016
יצאנו מנובי מליני שלא על מנת לשוב.
בדרכנו חזרה עברנו בקונוטופ(Konotop). זו העיר שאליה עבר הנער יוסף חיים בהוראת אביו, כדי ללמוד בישיבה שבראשה עמד דודו חיים לובנוב, וגם ממנה יצא בפחי נפש. הנהג שלנו נשם לרווחה כאשר יצאנו מנובי מליני ודהר בשעטה אל מה שכינה 'ציוויליזציה'... כשחצינו את הסיים הוא הוסיף שבקונוטופ, עיר נחמדה עם מרכז תוסס, נוכל סוף סוף לשתות קפה נורמלי. הוא נפרד בשמחה מנובי מליני והודה שאף פעם לא ראה מקום נידח כזה בכל אוקראינה...
