כך נראית המצבה שהונחה לאחרונה על קברו של חיים וַלְדֶר, סופר הילדים החרדי, ששלח יד בנפשו לאחר שנחשפו פשעיו כסוטה מין, שניצל את מעמדו הרם ופגע בנשים ובילדים.
קריאת נוסח השבחים וההפלגות, המגובב עד זרא, שבחרו בני המשפחה לכתוב על המצבה, מצביעה על הכחשה מוחלטת של המציאות. זה הזכיר לי את שאלתו של הנוסע והביבליוגרף אפרים דיינרד, שתהה: אם כל היהודים שקבורים בבתי הקברות שלנו הם ישרים וצדיקים, היכן קבורים הגנבים והרמאים...
פירות ההדר בשוק רמלה נראים עם עלים טריים כאילו
נקטפו עכשיו.
למטה אפשר לראות את ארגז העלים, מוכן ומזומן לכיסוי הפירות הבאים...
צילום: פיני גורליק
ג. חתונה בחוף אשדוד
הצעות נישואין יש לתאם מראש עם מרינה, ורק בין תשע לאחת!
צילום: צביקה גילדוני
מתברר כי עיריית אשדוד מחמירה מאוד בענייני הצעות נישואין. גם ב'מצודה' של אשדוד לא מוכנים שתציעו נישואין בלי תיאום מראש:
צילום: טל סגל
ד. חירום יציאת
כך משולט אוטובוס אגד בקו 75 בירושלים. מלבד השילוט המשובש הציור עצמו אינו מובן: האם את החלון יש לנפץ במכת אגרוף?
צילום: דובי גולדפלם
ה. חידה למביני עניין
מי מקוראינו יידע לזהות את מיקומה של מצבת הזיכרון הזו?
פתרון מלא יובא במוצאי שבת (אלא אם מישהו מן הקוראים יצליח לפתור זאת קודם לכן).
*
אכן, כפי שכמה קוראים כבר פתרו, מדובר בבית יד לבנים בהוד השרון. הנה התמונות המלאות שמספרות את סיפורו של הגלעד. על סיפורו של השיר 'אדמה-אדמתי' של אלכסנדר פן, ראו ברשימתו של יהודה זיו, 'היכן הן גִבְעוֹת שֵׁיך-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה?', בלוג עונג שבת, 17 בדצמבר 2012.
נסביר תחילה מהי אנציקלופדיה
זו. 'המכלול' –המתנאה בתארים 'יהודית ומהימנה, בלשון נקייה ובאספקלריה תורנית' (כך בדף הראשי)– היא נגזרת חרדית של ויקיפדיה העברית. תנאי הרישיון של
ויקיפדיה מאפשרים העתקה חופשית שלה, ובלבד שיינתן קרדיט לוויקיפדיה ולכותביה
(רישיון cc-by-sa
ממשפחת רישיונות Creative Commons).
יוזמי 'המכלול' פעלו לפי רישיון זה, העתיקו את ויקיפדיה העברית בשלמותה,
והתאימו בה ערכים שונים לתפיסת העולם החרדית. כמקובל בעיתונות החרדית, אין
ב'המכלול' תמונות של נשים. כן, אפילו בערך 'אישה' אין אף תמונה של אישה, ואין נחמה בכך שהערך 'גבר' צונזר בצורה קשה עוד יותר, והוא ריק מתוכן (דף זה אינו זמין כרגע).
ל'המכלול' יש גם 'מהדורת נוער' שהיא מצונזרת אף יותר, וערכים כמו 'סרטן השד' לא יוצגו שם.
הציור 'יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים' מציג גברים וגם נשים בבית
הכנסת, ככל הנראה בעיר דרוהוביץ שבגליציה המזרחית, עיר הולדתו של הצייר. זהו בית כנסת אורתודוקסי, שהנשים מתפללות בו בעזרת הנשים, נפרדות מהגברים. התיחום הברור בתמונה בין גברים לנשים לא סיפק את עורכי 'המכלול', שמבחינתם אישה היא, בדומה לחמץ בפסח,
בבחינת בל תיראה ובל תימצא. הפתרון הקל הוא הצגת הטקסט בלי הציור, אך זו כמובן בעיה בערך אנציקלופדי העוסק בציור.
מה עשו עורכי 'המכלול'?
הפתרון
הראשון היה גרסה 'מתוקנת', שבה רוטשו דמויות הנשים בציור המקורי ונמחקו ללא שום זכר לקיומן:
גרסה 'מתוקנת' שנייהניסתה להשאיר
רמז עמום לקיומן של נשים, בדמות כתמים מעורפלים שאין בהם שום דמות אישה:
אך
אבוי, החיתוך בקו ישר הותיר בציור דמות אחת של אישה, כך שניתן להמתין לגרסה הבאה,
שתפתור בעיה זו.
המעניין הוא שבערך עצמו שמובא ב'המכלול' יש התייחסות לנשים שבתמונה, שאותן כאמור אי אפשר לראות:
בחלל עזרת הנשים מתוארות שתים-עשרה נשים, כשמתוכן לאורה (ארוסתו של גוטליב) מתוארת פעמיים. בצד השמאלי של הציור היא מופיעה כאישה צעירה המחזיקה את סידור התפילה הקטן, ובחלקו הימני של הציור היא מתוארת יושבת ומתלחשת עם אימה.
כדי
לקיים מצוות מִזְכֶּה (קרדיט) כהלכתה, אציין שכל הגרסאות המוצגות לעיל נלקחו מאתר 'המכלול' והן מובאות כאן בשימוש הוגן. בקישורים לתמונות ניתן למצוא את פרטי היוצרים של כל אחת מהגרסאות.
מאוריצי
גוטליב נפטר בשנת 1879 וזכויות היוצרים על יצירתו פגו לפני שנים רבות. הצגת הציור ושלל גרסאותיו אין בה אפוא הפרה של זכויות יוצרים. בכל זאת, סעיף 46 (2) לחוק זכויות יוצרים קובע כי 'זכות מוסרית
ביחס ליצירה היא זכות היוצר כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי
צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם
כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר' (הדגשות שלי).ברור שגרסאות 'המכלול' של הציור הן הפרה בוטה של הדרישה
שבסעיף זה. למרבה הצער, גם סעיף זה תקף רק למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה...
נציין כי גם החילוניות הישראלית כשלה כאן. במשך שנים רבות הוצג במוזיאון 'בית התפוצות' העתק של התמונה, וגם הוא היה נטול נשים. רק בעקבות מאמר חריף שפרסמה פרופסור פנינה להב בשנת 2006 ('קישטה, בתמונות וטקסט', תרבות דמוקרטית, גיליון 10, תשס"ו) הוחזרה העטרה ליושנה.
אידלסון, שכנאמר ברשימה הקודמת הלחין את שיר הקינה של ליבושיצקי 'לנשמת הרצל', לא הסתפק בשיר אחד והלחין לזכרו של הרצל שיר נוסף: שירו של רבי יהודה הלוי 'היֵדעו הדמעות', תוך שהוא מעניק לו כותרת חדשה: 'על קבר הרצל'.
בעבור כמה שנים הלחין גם חנינא קַרְצֶ'בסקי, המורה למוזיקה בגימנסיה הרצליה, את אותו שיר לזכרו של הרצל (על זיקתו של לחן זה להרצל ולטקסי כ' בתמוז סיפר לי בשעתו מנהל הגימנסיה ברוך בן יהודה, שהיה תלמידו של קרצ'בסקי). תחרות סמויה התנהלה בין אידלסון הירושלמי וקרצ'בסקי התל-אביבי. כמה פעמים הלחינו שניהם את אותו שיר ('בשדמות בית לחם', 'אל ראש ההר') וציפו לראות מי משניהם ינוח ומי ינוע, מי ישפל ומי ירום. במקרה זה התברר עד מהרה שלחנו המוקדם של אידלסון נשאר גנוז בדפי התווים, ואילו הלחן המאוחר יותר של קרצ'בסקי, שהתחבב על תלמידי הגימנסיה, התפשט והושר ברחבי הארץ בעיקר בעצרות אבל ובימי זיכרון. תווי 'הידעו הדמעות' של אידלסון פורסמו במחברת הראשונה של השירון שירי ציון, שיצאה לאור בירושלים בשנת 1907 (אתתל"ח לחורבן לפי מניינו של אליעזר בן יהודה).
בשער השירון שיבץ אידלסון לראשונה את המונח 'מַכּוּשִׁית', חידושו של בן יהודה למילה הלועזית פסנתר.
עמוד השער של שירי ציון, א, ירושלים א'תתל"ח (תרס"ז / 1907)
מחברת שירים זו היא אבן דרך בהדפסת זמרת הארץ. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נדפסו בארץ ישראל תווים של שירים עבריים. בהעדר סְדָר תווים באותה עת, נדפסו התווים בהדפס אבן (ליתוגרפיה) בבית הדפוס הירושלמי של אברהם לייב מונזון.
ה. האבל במושבות בארץ ישראל
בשנת מותו של הרצל מנה היישוב היהודי בארץ בכללו לא יותר מ-45,000 נפש, מתוכם למעלה ממחצית היו חרדים, בני 'היישוב הישן', שלא גילו עניין בתנועה הציונית ואף התנגדו לה. בעיתונם חבצלת, שנערך בידי ישראל דוב פרומקין, לא היה כמעט זכר למותו של הרצל, למעט ידיעה קצרה שנדפסה כשבועיים לאחר מותו ובה נכתב כי 'גווע מנהל הציונים ההוא'. הכותב,שחתם בשם מו"ח (הוא הרב והסופר החרדי מרדכי וייסמן-חיות שגר בווינה), אמנם קשר מעט מחמאות לראשו של 'המנהיג', אך לא שכח להוסיף כי 'כשאני לעצמי, אין דעתי נוחה מהתנועה הציונית הלאומית. להיראים והחרדים לדבר ה', המאמינים בייעוד העתיד, אין צורך בחלומות ותקוות כוזבות'.
חבצלת, 15 ביולי 1904
לעומתם,בקרב נאמני הציונות, בני 'היישוב החדש', שמנה אז כ-10,000 נפש בלבד, התקבלה הידיעה בתדהמה ובזעזוע עמוק, שהשתקפו מיד בעיתונו של אליעזר בן יהודה השקפה, העיתון המרכזי והיחיד של היישוב החדש. בחמשת הגיליונות שראו אור לאחר מות הרצל (בין 22-7 ביולי 1904) הוקפו עמודי השער של העיתון במסגרת שחורה לאות אבל, ובעיתון נדפסו מאמרים וידיעות ששיקפו את הדי האבל בארץ ובעולם. כנאמנה של השפה העברית הסב בן יהודה את שמו הפרטי של הרצל מתיאודור למתתיהו ('תיאו' = יה, 'דור' = מתת).
השקפה, 7 ביולי 1904
זרובבל חביב, שהיה בן עשר בשנת 1904, סיפר לי כי אנשים אחדים במושבה ראשון לציון, שעוד זכרו את הדרת פניו של הרצל כאשר ביקר במושבה חבוש בכובעו הלבן באוקטובר 1898, התעלפו לשמע הידיעה המרה. היו בהם שנהגו 'קריעה' כאילו הלך לעולמו בן משפחתם, ורבים ביטאו את כאבם בהספדים בעל-פה ובכתב, וכמובן גם בשירים. את שיא המהירות בחיבור שיר מספד להרצל השיג נח שפירא (בר-נ"ש), מחבר 'שיר העבודה' המפורסם ('יה חי לי לי') ועוד עשרות פזמונים שתיארו את הווי ימי העלייה הראשונה. את שירו 'מספד מר' חיבר שפירא לטקס אזכרה שנערך ביקב של ראשון לציון, בכ"ד בתמוז תרס"ד, באותה שעה שבה הביאו את הרצל לקבורה בווינה. באזכרה השתתפו כל פועלי היקב שמיררו בבכי. שפירא הקריא את שירו בתום הטקס, 'והנאספים יצאו נדכאים ונשברי לב לביתם' (השקפה, 12 ביולי 1904, עמ' 400).
השקפה, 12 ביולי 1904, עמ' 400
שמעון בן זאב (אברמוביץ), כורם מראשון לציון (1924-1863), שעלה לארץ בשנת 1882 עם הוריו שנמנו עם מייסדי המושבה, גם הוא מיהר לבטא את רחשי לבו לשמע הידיעה על מות הרצל. הוא חיבר שיר ביידיש, 'פֿאָלקסליד' (שיר עם), בן שישה בתים, על החובה לעלות ארצה, ואותו קרא בעצרת הזיכרון הראשונה שנערכה בבית העם במושבה. עם בתו גרטלה הורביץ (1982-1896), שלמדה אז בבית הספר במושבה וזכרה היטב את ימי האבל על הרצל, נפגשתי לפני כיובל שנים. בחוברת זיכרונות שהוציאה לאור תיעדה גרטלה את חוויותיה מאותם ימים וסיפרה שכל התלמידים ענדו סרט שחור על זרועם ולבשו סינרים שחורים(גרטלה הורביץ, זכרונותי מראשון לציון, [1973], עמ' 49). בת אחרת של בן זאב, אדלאידה (עדה) יקותיאלי (1995-1899), שנקראה על שם אשתו של הברון רוטשילד, סיפרה כי אביה, שניגן על טרומבון באורקסטרה המפורסמת של ראשון, היה בין מקבלי פניו של הרצל בביקורו במושבה. בשיחתי אתה בשנת 1988 גילתה לי אדלאידה כי אביה אף הלחין מנגינה לשירו ולימד את כל ילדיו לשיר אותה. 'היינו שרים שיר זה ביידיש בפני אורחים שביקרו בבית הורי', סיפרה. היא מסרה לי את מילות השיר בכתב ידה וכן את את תווי הלחן שרשם מפיה בכתב ידו המלחין והמעבד שמעון כהן, נכדו של שמעון בן זאב (שגם נקרא על שמו), ואני מודה לו שהעבירם אלי גם בתיווי מחשב. 'זהו שיר אבל שהולחן בקצב של מרש פטריוטי', אמר לי שמעון. אני מודה גם לניצה וולפנזון, נכדתו של בן זאב (בתה של גרטלה הורביץ) על המידע ועל הצילומים שמסרה לי.
קטע מכתב היד המקורי של השיר, שנכתב ביום א' של ראש השנה תרס"ה בראשון לציון
ואלה המילים המלאות של 'פֿאָלקסליד', שהוקדש לזכרו של הרצל, בכתב ידה של אדלאידה (אוסף אליהו הכהן):
כאמור, את תווי השיר רשם נכדו המוזיקאי שמעון כהן:
וכאן תרגום מילולי של כמה מבתי השיר, שבו ביטא בן זאב את סערת הרגשות שבה היה נתון:
המורה יהודה לייב מטמון-כהן (1939-1869), מי שייסד ביפו את הגימנסיה העברית הראשונה בעולם, שלימים נקראה על שמו של הרצל, התגורר לפני כן בראשון לציון ולימד בבית הספר העממי המקומי 'חביב'. למטמון-כהן יש זכויות רבות בזמר העברי. באותה שנה, 1905, חיבר בראשון לציון את השיר 'שירו נא יהודינו' (בעקבות שיר יידיש עממי ידוע 'זינגט זשע אַלע ייִדעלעך'), ובעיקר שינה את נוסח הבית השני של ההמנון 'התקווה'. את המשפט שחיבר אימבר, 'התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה', החליף מטמון-כהן במילים השגורות על פינו: 'התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים'.
על פי עדותו של דוד יודילוביץ, מראשוני המושבה, חיבר מטמון-כהן שיר לזכרו של הרצל, וביום השנה הראשון למותו של הרצל שרה מקהלת בית הספר את שירו זה בבית הכנסת של המושבה. בעצרת הזיכרון הזו השתתף גם הרב יצחק ניסנבויםמוורשה, שביקר אז בארץ. ניסנבוים היה מראשי הציונות הדתית בפולין ונספה בגטו ורשה.
שירו של מטמון-כהן, שפתח במילים: 'יַהַס רֶגַע שְׁאוֹן תֵּבֵל, שֶׁמֶשׁ [וְ]יָרֵחַ אַל יָהֵלוּ אוֹר', והסתיים במילים 'מִי יִתֵן תְּמוּרָתְךָ, בנימין בן-זאב?!', פורסם בעיתון השקפה, בכ"ט בתמוז תרס"ה. אין בידינו תווים או מידע על הלחן, שכנראה חובר או הותאם לשיר על ידי מטמון-כהן עצמו.
השקפה, 1 באוגוסט 1905
ישראל טלר (1921-1835)
שלושה ימים לאחר מות הרצל נערכה בבית הכנסת של המושבה רחובות אזכרה רבת משתתפים: 'כל הנאספים והנאספות געו בבכי. היללות והצעקות קרעו שחקים' – דיווח האיכר חיים אליעזר מילצ'ן. באותו ערב נערכה בבית הכנסת אזכרה נוספת והמשתתפים ישבו על הארץ לאות אבל (השקפה, 12 ביולי 1904). במלאת שלושים למותו של הרצל, חיבר המורה המקומי ישראל טלר שני שירי אבל קצרים לזכרו: 'התרדמה' ו'התקומה'. האמן הירושלמי מאיר רוזין הוציאם לאור בירושלים על דף מיוחד, שכלל גם את שיר ההלל 'דוקטור טודור הרצל', שחיבר טלר בימי חייו של הרצל. רוזין עיטר את דף השירים בדיוקנו של הרצלובציור קברו בווינה.
שלושה שירים על הרצל מאת ישראל טלר, ירושלים [תרס"ד]
בבית הספר של המושבה סג'רה נערך בכ"ז בתמוז טקס צנוע לזכרו של הרצל במלאת שבוע למותו. בדיווח ששלח מנהל בית הספר שלמה ויינשטיין(עליו כתבנו בבלוג עונג שבת לפני כמה שנים) לעיתון הירושלמי השקפה, נמסר:
לפני ההספד קוננה מקהלה של צעירים את הקינה 'על מות הלב', אחרי ההספד שרה אותה המקהלה את השיר 'השבועה'.
השיר 'על מות הלב' נדפס באותה ידיעה (שעליה חתם ויינשטיין בשם העט שלו 'הרמתי'), ואפשר להניח שוויינשטיין עצמו הוא שחיבר את השיר:
השקפה, 29 ביולי 1904, עמ' 443
מילות השיר 'השבועה', שעליו חתם י.ה.ל. שזהותו לא הובררה, פורסמו מאוחר יותר בלוח ארץ ישראל לשנת תרס"ה שערך א"מ לונץ:
לוח ארץ ישראל, י (תרס"ד), עמ' 159
גם כאן לא נותרו בידינותווים של שני השירים ולא נדע אם אמנם הושרו בלחן מקורי שחובר במושבה בתוך ימים ספורים. לא ידוע לנו על מלחין שהתגורר בסג'רה באותה עת ולכן סביר שהתאימו למילים מנגינות עממיות כלשהן.
*
בחלק השלישי והאחרון של המאמר נעסוק בגלגוליו של השיר 'בְּכֵה ישראל', כולל ביצוע מחודש של שיר נשכח זה. כמו כן נעסוק בשירים שנכתבו על מות הרצל בתפוצות הגולה, בשירים שחיברו מנהיגים פוליטיים (מנורדאו ועד ז'בוטינסקי וארלוזורוב), ובשירי משוררים (כמו טשרניחובסקי), ונקנח בשירים הומוריסטיים שנכתבו על הרצל בשנות השבעים של המאה שעברה.
פיני גורליק, איש חב"ד, שב לא מכבר מנדודיו בברוקלין ובווילאמסבורג, ותיעד עבורנו שורה של משחקי קופסה כשרים מבית היוצר של חברת 'קינדער וועלט' (עולם הילדים) – עולם קרוב ורחוק כאחד.
לחיצה על האיורים תגדיל אותם ותאפשר עיון נוח.
הנה למשל המשחק 'מנין סעט', שמיועד לילדים בני שלוש ומעלה וכולו מתרחש בחלל בית הכנסת הגדוש במניין יהודים כשרים.
המשחק הוא רב-לאומי (עוצב בארה"ב, מיוצר בסין ומיובא מערד שבישראל) וכולל: עשרה מענטשעלעך (אנשים), חמישה שטענדערס (דוכני תפילה), חמישה היטען (כובעים), חמש טליתים (טליתות), טיש אחד (שולחן), עשרה סידורים וחמישה חומשים (טוב, כאן זה ממש מתחייב).
וזהו המשחק 'היט געשעפֿט' (חנות כובעים). 'איזה כיף להחליף כובעים' כתוב באנגלית. לרשות המשחק עומדות חמש בובות, שעל ראשיהן ניתן לחבוש שבעה סוגי כובעים חרדיים, משטריימל וספּודיק ועד כובע 'ירושלמי'. הערכה כוללת גם קופסאות מיוחדות לאחסון הכובע ואפילו ארון כובעים, מברשת ומראה. בובות 'ברבי' חרדיות...
יש גם משחקי בובות של דמויות מופת: רבי (חסידי), ראש ישיבה (ליטאי) מחזיק בידו כרך מהתלמוד הבבלי, ושתי 'רעבעצין', כלומר נשות רב, האחת אוחזת בסידור ורעותה עטופה בסינר (בכל זאת מישהי צריכה לבשל).
וכאן משפחה חסידית כשרה: אבא ואמא, בן (מחזיק ספר תורה) ובת (מחזיקה בובה).
וכאן הלהיט הגדול לקראת פסח: ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה.
האהוב עליי ביותר הוא כמובן זה 'שאינו יודע לשעול'...
במשחק 'ווער איז עס?' (מי זה?) תוכלו להפוך כל קלסתר סתמי לדיוקן יהודי – הוסיפו לו זקן או לה כובע, והרי לכם אַ כּשר ייִד. איזה כיף לשחק במשחק 'פֿול מיט אידיש חן' (מלא בחן יהודי).
באגף משחקי הרצפה תמצאו פאזל ענק (מאה חתיכות) של 'ערב שבת'.
כיכר השוק היא כמובן של עיירה מזרח אירופית טיפוסית, שבה לא רק הכל הרמוני, נקי ומסודר, אלא בעיקר אין אף אישה או גוי...
אפשר כמובן לקנות מודלים מוקטנים של האמבולנסים שמפעילים מתנדבי 'הצלה' (Hatzolah), כולל אורות שנדלקים וכבים וצלילי סירנה.
והנה 'מצוה צעטל', כלומר פנקס רשימות (חמישים דפים!), שבו ידווחו ההורים למלמד בחדר על המצוות והמעשים הטובים שעשה הילד, ו'מצוה פּען' (עט מצווה).
ולסיום, משחק הטריוויה 'אויבער חכם' (אמרו: חוּכֶם), בשלל נושאים שמציתים את הדמיון: היסטוריה יהודית, אניות מעניינות, בית המקדש, עיירות יהודיות מן העבר, בתי מדרש חסידיים, חיות כשרות, ומה לא...
בעלי התוספות
פרופ' אביעד הכהן הפנה את תשומת לבי לארון משחקים יהודי נוסף, תוצרת חברת Mitzvah Kinder. הנה מבחר משעשע, ובראשו הסט 'מזל טוב', שמיוצר בשני סוגים: לליטאים (Litvish) ולחסידים (Chasiddish).
הסט כולל חוץ מחתן וכלה גם תינוק ותינוקת.
ואנחנו חשבנו שרק אצל הריקים והפוחזים הכלה בהריון כבר בחתונה (מה שמכונה בפי העם 'זיבעלע').
