יום שבת, 12 במאי 2012

מה עישנו חיילינו בתש"ח? מסע בעקבות סימון אַרְצְט



מאת רמי נוידרפר

א. מי אתה סימון ארצט?

ביום הכרזת המדינה, יום שישי, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), פרסם עיתון 'דבר' גיליון חגיגי ומיוחד בן 30 עמודים, שזו הייתה כותרתו הראשית: 'היום תוכרז מדינת ישראל בישיבה חגיגית של מועצת העם'.


גיליון היסטורי זה כולל הרבה פרטים חשובים (למשל השיר 'אל מול הפלישה', שנדפס ב'טור השביעי' של נתן אלתרמן ועוסק בפלישה הצפויה של צבאות ערב), אולם ברשימה זו נעסוק דווקא בפכים הקטנים של יום הכרזת העצמאות, וליתר דיוק, במודעה אחת, שנדפסה בעמוד 26 של העיתון, מתחת למדור השחמט ומימין לתשבץ:



זוג אירופי אלגנטי. גבר נשוא פנים, חבוש צילינדר, עם זקן וללא שפם (מזכיר קצת את אברהם לינקולן), צועד מעדנות ובזרועו אוחזת אישה הדורת לבוש שבידה מונוקל, עדשת משקפיים שהיה צריך להרימה אל העין כדי לבחון בעזרתם את בן שיחך. מאחוריהם מרכבה רתומה לסוס אביר ולפניהם קופסת סיגריות ועליה כתובת באנגלית 'ייצור סיגריות מצריות'. 'סיגריות סימון ארצט מפורסמות בעולם כלו משנת 1869'  מתגאים היבואנים, אחים בז'רנו בע"מ  '[ו]יש סיבה לכך'.

למחרת היום פלש הצבא המצרי אל מדינת ישראל הצעירה ופתח במלחמה. האם יעלה על הדעת שלוחמי תש"ח עישנו סיגריות שיוצרו בארצו של הפולש? ואיך קיבלו סיגריות מצריות את השם המוזר 'סימון ארצט', שפירושו שמעון הרופא?

החלטתי לנסות ולהתחקות אחרי סימון ארצט והסיגריות שלו. איפה ומתי יוצרו הסיגריות הללו, מה מקור השם ומי היו האחים בז'רנו? ומה קרה למפעל ייצור הסיגריות והיכן הוא נמצא? החיפוש אחרי תשובה הוביל אותי לסיפור מרתק שמדלג בין רומניה ופולין, קושטא וצפת, פורט סעיד וניו יורק.

ב. הסיגריה המצרית הידועה בעולם מיוצרת בארץ ישראל



מתברר כי האחים בז'רנו לא היו יבואנים של סיגריות אויב, אלא דווקא חרושתנים עבריים גאים. הסיגריות לא יוצרו במצרים אלא ברמת גן, במפעל סיגריות שהיה במקום שנקרא אז 'נחלת גנים' והיום 'רחוב האחים בז'רנו', וגם העובדים היו פועלים עבריים, נאמנים למפעל הציוני.


את סיגריות 'סימון ארצט' החלו לייצר בארץ ישראל כבר ב-1941, כפי שמלמדת ידיעה שהתפרסמה בעיתון 'דבר' ב-12 בספטמבר 1941:

מתברר אפוא שהסיגריה נוצרה לראשונה בפורט סעיד שבמצרים בשנת 1869, על ידי יהודי מגליציה ושמו סימון ארצט, אולם זיכיון הייצור ניתן לאחים בז'רנו מידי החברה המצרית, שאף שלחה לבית החרושת מומחה יווני לבקרת איכות ושמו מר משולם. במסיבת העיתונאים קרא אחד האחים, ש'[מעון] בזרנו (לימים חבר כנסת מטעם 'הציונים הכללייים'), לציבור לעשן את הסיגריות שלהם וכך להגן על 'עקרון העבודה העברית'. בשם העיתונאים הודה על הביקור ועל המסיבה (מסיבה!) העיתונאי ש' רוזנפלד, הלא הוא שלום רוזנפלד, אז עורך העיתון הרוויזיוניסטי 'המשקיף' ולימים ממייסדי 'מעריב' וחתן פרס ישראל לשנת 1986.

התעשיין שמעון בז'רנו (1971-1910)

'סימון ארצט' היה, אם כן, אחד המותגים של סיגריות ארץ-ישראליות.


מה עוד עישנו בארץ באותם ימים? מתברר כי בארץ יוצרו אז מותגי סיגריות רבים יותר מאשר היום. הנה מודעה שפורסמה ב'דבר' ב-19 בספטמבר 1943 ובה נרשמו מותגי סיגריות עבריים למהדרין שמחיריהם נמצאים בפיקוח:



 ונזכור כי מודעה זו לא כוללת מותגי סיגריות שיוצרו בארץ בידי ערבים.

סיגריות 'סימון ארצט' נמצאות בערך באמצע סולם המחירים, בין הסיגריות העממיות מסוג 'אֹדֶם' לבין היוקרתיות  'אוניברסל' למשל. מחיר החפיסה היה 70 מילים (מיל היה אחד חלקי אלף מן הלירה הארץ ישראלית, כלומר עשירית הגרוש. לאחר הקמת המדינה המיל נקרא 'פרוטה'). לא הצלחתי להבין מה זה 30/40 המופיע במודעה. האם זה מספר הסיגריות בחפיסה או אולי מדובר על גדלים שונים של חפיסות.


ב-1946 כבר האמיר מחירן של סיגריות 'ארצט' ל-95 מא"י [מיל ארץ ישראלי], אינפלציה של למעלה מ10% בשנה. ואם נאמין למודעה הבאה, הרי שסיגריות 'סימון ארצט'  הידועות בעולם  לא היו מצחינות כמו הסיגריות של היום. הן היו עדינות והשאירו ריחניות בכלי הנשימה! לא פחות...



למעלה תהיתי כיצד נתנו לחיילי ישראל הנלחמים על עצמאותנו  לעשן  סיגריות מתוצרת האויב. שאלה זו הציקה גם לנודניקים אחרים בני הזמן. ב-20 במאי 1948, חמישה ימים אחר הקמת המדינה, כתב פלוני ושמו דוד בדר מכתב למערכת עיתון 'על המשמר':


דוד בדר, הפטריוט הישראלי שהאינטרנט לא עמד לרשותו, כלל לא העלה על דעתו שהסיגריות המצריות 'סימון ארצט' יוצרו ברמת גן על ידי האחים בז'רנו...


פרסומת בעיצוב האחים שמיר, דבר 1946

ג. סימון ארצט בתיאטרון ובקולנוע

כמה ימים אחר כך, ב-31 במאי 1948, בעצם הימים הקשים ביותר של מלחמת השחרור, הועלתה על במת 'התיאטרון הקאמרי' הצגת הבכורה הראשונה במדינת ישראל. המחזה היה 'הוא הלך בשדות' שכתב משה שמיר וביים יוסף פסובסקי (לימים יוסף מילוא). כוכבי ההצגה היו רחל מרקוס (אשתו של נתן אלתרמן), שייקה אופיר, חנה סוקניק (לימים חנה מרון, שהייתה נשואה אז ליוסי סוקניק-ידין). במחזה מופיעה דמות שולית של פרטיזן קשיש ושמו 'סימון ארצט', שגולמה על ידי נתן כוגן. כך על כל פנים מספר ד"ב מלכין בביקורתו על ההצגה שהתפרסמה ב'על המשמר' ב-11 ביוני. אלא מאי? בטקסט של המחזה כלל לא מופיעה דמות כזאת ולפרטיזן קוראים 'סמיון'. האם הייתה זו בדיחה של כתב 'על המשמר' על השם סמיון (סימון)? ואולי של יוסי מילוא הבמאי? צריך עיון.



לימים הופיעו הסיגריות של ארצט גם בקולנוע בישראלי.

בשנת 1988 הועלה הסרט 'הקיץ של אביה' בבימויו של אלי כהן. המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של השחקנית גילה אלמגור, שמתרחש בשנת 1951.

הנה צילום אחד ממנו. שימו לב למודעה בצד שמאל:


ד. סימון ארצט במדינת ישראל

כפי שראינו מתמונת לוח המודעות שהופיעה ב'הקיץ של אביה', סיגריות 'סימון ארצט' נמכרו גם לאחר קום המדינה. ישראל הצעירה העלתה את המס על הסיגריות (הקרוי משום מה 'בְּלוֹ') וגם האינפלציה הרימה ראש. בשנת 1951 נמכרה חפיסת סיגריות 'סימון ארצט' ב-150 פרוטה, ובשנת 1954  הפעם האחרונה בה התפרסמה בעיתון הודעה על המחירים שתחת פיקוח  האמיר מחירה ל-230 פרוטות.


הסיגריות של 'סימון ארצט' הגיעו אפילו לדיוני הכנסת. ב-17 בדצמבר 1951 התקיים בכנסת דיון כלכלי על חוקים שונים שהביאה הממשלה. בין היתר נדונה ההצעה להעלות שוב את המס על הסיגריות. חבר הכנסת משה סנה, מראשי מפ"ם באותה עת, דרש להפחית את מדרגת המס על 'סימון ארצט' ולס
ווגה כסיגריה 'זולה' ולא 'בינונית'.

את הסיגריות האלה מצאתי גם בספרות העברית החדשה.

בנובלה 'הר העצה הרעה' (1997, עמ' 40) מספר עמוס עוז על שתי השמרטפיות  מאדאם יאברובה הפסנתרנית ואחותה בנימינה הצ'לנית  שמבצעות בילד הלל, גיבור הסיפור, מעשה מיני אסור תוך שהן מעשנות  נחשו מה?
מאדם יברובה לא חדלה לעשן סיגריה אחרי סיגריה מתוך חפיסת ה'סימון ארצט' שלה. האוויר הלך והאפיר. היא ניגשה אל הילד שאכל בעצבות חצי לחמניה בחמאה, מיששה את שרירי־זרועו וקבעה בתרועת־נצחון תיאטרלית: 'מולודייץ! סולדאטצ׳יק!'


ה. סימון ארצט כמשחק ילדים

קופסאות הסיגריות של סימון ארצט, מסתבר, שימשו בתקופת המנדט גם למשחקי ילדים. בזיכרונותיו משנת 1945 סיפר יעקב משולם מקרית חיים:
היינו יושבים שעות על המדרכות ומשפשפים ז'יטונים, שהיה להם ערך לפי הציור שהיה מופיע עליהם, למשל סיגריות מצריות 'סימון ארצט'. שהראש של בעל המפעל, בעל התרבוש האדום, היה מעוצב עליו ואנו קראנו לו 'קינג פארוק'.


מה פירוש ז'יטונים מקופסאות סיגריות? מן הערך 'טורקי-לבן', שנרשם ב'מילון מונחים של השפה הצברית', מתברר שכך היו עושים ילדי קרית חיים: לקחו פקק של בקבוק זכוכית, מאותם פקקים משוננים שניתן עדיין למצוא על בקבוקי בירה, ובאמצעותם חרצו ממכסה הסיגריות צורת מטבע (ז'יטון), ולה קראו: 'טורקי-לבן'. ה'לבן' היה הצד  האחורי והלבן של הקופסה; ה'טורקי' היה הצד הצבעוני שעליו נדפסה דמותו של האיש חובש התרבוש. לז'יטונים לא היה ערך קבוע ושער החליפין שלהם נקבע מבכל פעם מחדש במו"מ בין הצדדים.


אך מיהו האיש על גבי קופסת הסיגריות? האם זהו 'קינג פארוק'? האם מדובר בסתם טורקי? ואולי אין זה אלא סימון ארצט המסתורי?

ו. גליצאי, גרמני או אמריקני? 


ב-28 בפברואר 1964 פרסם העיתונאי אורי קיסרי בעיתון 'מעריב' זיכרונות מביקורו בפורט סעיד בשנת 1931 או 1932 (הוא לא זכר בדיוק). קיסרי, שהיה גם הוא בין מייסדי 'מעריב' ועורכו הראשון של 'העולם הזה'  כתב כך:


'קהווה קלויה ולימונדה, טחב ורוך', כך זכר קיסרי את ריחו של בית המסחר 'המפורסם' של סימון ארצט, שאותו הוא מכנה 'יהודי-גרמני'. בהמשך ציין קיסרי כי את בית המסחר ניהל באותה עת גדליה נאמן, אביו של יובל נאמן, שהיה אז בן שש ולימים ראש אגף המודיעין בצה"ל, מדען מפורסם, נשיא אוניברסיטת תל אביב, שר המדע והתרבות ועוד ועוד.


מצאנו אפוא כי סימון ארצט מופיע פעם כיהודי מגליציה ופעם כיהודי גרמני. אבל יש עוד גרסה באשר למוצאו. לדברי בני ציפר, עורך המוסף הספרותי של עיתון 'הארץ', היה ארצט בכלל יהודי מניו יורק...

ב-26 ביוני 2008 סיפר ציפר על ביקורו בפורט סעיד:
לפני הפנייה אל הרחוב שנקרא פעם שדרות הקיסרית אז'ני, עומד סגור, שבור שמשות, בית הכל-בו 'סימון ארצט', שמלבד שמו באותיות ענק אין בו כל. הבניין הזה הוקם ב-1869. המייסד היה יהודי מניו יורק שהעביר לימים את העסק לאחיינו, מקס מושלי, ואחר כך לסימון בנדרלי, שניים מהיהודים העשירים במצרים, שהפכו את 'סימון ארצט' לבית הכל-בו המצליח ביותר במצרים. בספר 'פורט סעיד' יש תצלום של בית הכל-בו בימי פארו, כשפרסומת של חברת השעונים 'לונג'ינס' מתנוססת על גגו, ובקומה השנייה שלו מגישים, באנגלית, Tea and refreshment. ותיקים זוכרים את סיגריות סימון ארצט שהיו נמכרות פה בארץ בימי המנדט. הפירמה 'ארצט' קיימת עד היום. מושבה הרשמי הוא בגיזה, קהיר.           


מן הקצה הימני של הגלויה הצבעונית הזו, אפשר לראות כי בית הכל בו של סימון ארצט ניצב ממש בפתחה הצפוני של תעלת סואץ, במקום בו עגנו הספינות כדי להטעין ציוד.


וכך נראה בניין הפירמה בשנת 1932, בתקופת הזוהר של פורט סעיד:


ובצילום אחר צבוע ביד, שתאריכו אינו ידוע לי, הבניין נראה כך:


דרך אגב, בשנת 2010 השמיעו שוחרי שימור מצרים דרישה לשמר את בניין הכל-בו ולשחזרו, שכן הוא היה מסמליה של העיר בימי זוהרה. עתה יש להם כנראה צרות גדולות יותר, וגורלו של הבניין אינו ברור.

אז מי היה סימון ארצט ואיך הוא קשור לחנות הכל בו שעל שפת תעלת סואץ?
שאלה זו נחקרה על ידי הייזל ג'קסון (Hazelle Jackson) הלונדונית באתרה המרתק על פורט סעיד (My Port Said), וזה מה שהעלתה בחכתה: סימון ארצט הקים את מפעלו בפורט סעיד ב-1869, אך הבניין הגדול, בסגנון ים תיכוני של שנות העשרים, לא נבנה אז אלא ב-1924, במקביל לסניף שפתח בית העסק בנאפולי שבאיטליה. הבניין של הפירמה ארצט היה בניין גדול יחסית לבנייני אותה תקופה. הוא השתרע על שטח של כ-2,000 מ"ר והיה אחד הבניינים המרשימים ביותר בעיר. 

העיר עצמה שוכנת כידוע על גדות הים התיכון, בפתחה הצפוני של תעלת סואץ. את העיר החל לבנות בונה התעלה, הצרפתי פרדיננד דה לספס, בשנת 1859, ובשנת 1869, עת נפתחה התעלה, היו בה כבר 10,000 תושבים. בימי זוהרה הייתה פורט סעיד מרכז מסחרי חשוב. כאן תודלקו הספינות שעברו בתעלה, כאן היה מרכז יצוא הכותנה המצרית, כאן רכשו הנוסעים להודו והשבים ממנה את כל מה שהיו צריכים לדרך, ובית המסחר החשוב ביותר בעיר, ואחד הגדולים בעולם, היה העסק של סימון ארצט. האניות שעגנו בפורט סעיד, כך מספרים נוסעים למזרח, הורידו את הכבש הישר לפתחו של בית הכל-בו הנודע, שם יכלו לרכוש לעצמם כובע שעם טרופי, כילת מלמלה, את סוג הסבון המבושם החביב עליהם, וכמובן, סיגריות של סימון ארצט.  לבית הכל-בו של סימון ארצט היה גם  סניף דואר משלו. יורדי הים היו יכולים לרדת לרציף ולשלוח איגרת ליקיריהם עם בולים מצריים אקזוטיים וחותמת של  המקום.


כמובן שניתן היה גם לרכוש גלויה צבעונית שעליה נראה סניף סימון ארצט המקומי:


נוסעים רבים סיפרו על ביקורם בבית הכל-בו של סימון ארצט. אחד מהם היה שמואל יוסף עגנון. בפברואר 1930 יצא עגנון ללייפציג שבגרמניה, כדי להגיה במו ידיו את גליונות ספריו שעמדו לצאת לאור בהוצאת שוקן. בדרכו לגרמניה נסע עגנון ברכבת לפורט סעיד (פורט סאיד בלשונו) ושם הצטייד בסיגריות 'סימון ארצט'. מפורט סעיד המשיך עגנון בספינה לטריאסט, וממנה ללייפציג ברכבות. במכתבו לאסתרליין אשתו, מיום 24 לפברואר 1930 (יום ב' לפרשת משפטים, תר"צ) כתב:
אמש נכנסתי לבית המסחר הגדול סימון ארצט לקנות סיגרטות. פתאום נגש אלי אדם אחד מן המוכרים בבית המסחר ואמר מה שלומו של האדון טשאטשקס הוא הכיר אותי בקולי. לפני עשרים ואחת שנה הכירני ביפו. הוא בא אז מסיאם, אני לא נזכרתי בו. הוא גליציאני...
 
'הסיגרטות טובות', הוסיף עגנון, 'ואני מעשן לצערי יותר מדי'... (אסתרליין יקירתי: מכתבים תרפ"ד-תרצ"א [1931-1924], עמ' 177).


פורט סעיד הייתה עיר בינלאומית. היו בה מצרים, יוונים, צרפתים, יהודים, איטלקים, שוויצרים, מלטזים וסקוטים. בראשית ימיה היו בה רובע אירופי שנקרא גם 'הרובע הצרפתי', ורובע ערבי שנקרא 'גמליה'. בית המסחר הראשון של ארצט בפורט סעיד הוקם בשנת 1890 ברחוב המסחר שברובע האירופי, שנקרא אז: rue de Commerce. זו הייתה חנות כל-בו מפוארת, שכמותה נראו באותה עת בעיקר בארצות הברית.


והנה עוד תמונה, משנת 1905. שימו לב לפרסומת לסיגריות של ארצט בחזית החנות:


וכך נראה בית העסק של ארצט בצילום  משנת 1914:


ז. טורקי, אמריקני או רומני?

נחזור לשאלת זהותו של ארצט  היהודי הגליצאי-הגרמני-האמריקני. 

בוויקיפדיה בגרמנית  שם הוקדש ערך מיוחד לסימון ארצט נטען כי ארצט היה יהודי שהגיע מטורקיה, פתח בית חרושת לסיגריות בפורט סעיד ואחר כך סניפים באלכסנדריה ובקהיר, ובכסף שהרוויח הקים את בית הכל-בו שלו בסוף המאה ה-19. זו טענה משונה, משום שהשם סימון ארצט אינו אופייני ליהודי עות'מני. אבל אולי... מי יודע? כבר ראינו שגם ילדי קרית חיים קראו לו 'טורקי לבן'.


 
ומניין ידע בני ציפר לספר כי ארצט היה אמריקני? הוא כנראה קרא זאת בספר Port Said Revisited שחיברה סילוויה מודלסקי (Sylvia Modelski). מודלסקי, שגדלה בפורט סעיד בשנות השלושים ולמשפחתה היה בית כל-בו מתחרה, טענה כי ארצט הגיע מניו-יורק בסוף המאה ה-19 ובאמתחתו כסף רב כדי להקים בעיר חנות כל-בו.

לעומתה, הייזל ג'קסון, שחקרה ביסודיות את רישומי ההגירה מארה"ב למצרים, ציינה כי לא מצאה בהם שום סימן לארצט.


סילוויה מודלסקי הוסיפה וסיפרה כי ב-1896, לאחר מותו של ארצט, ירש את העסק אחיינו, מקס מוּשלי, והוא שניהל את הפירמה. את מושלי הזכיר גם אורי קיסרי, ברשימתו שקטע ממנה הובא לעיל, שציין כי מושלי היה דודו של גדליה נאמן (אביו של יובל נאמן), שירש את מושלי. לעומתו גורסת מודלסקי, כי את מושלי ירש מקס בנדרלי, מראשי קהילת יהודי פורט סעיד.


מי היה מקס מושלי ומה ידוע עליו? הייזל ג'קסון חיפשה בספר שיצא בקהיר בשנת 1938, בשם Les Juifs d'Egypte depuis l'origine jusqu'a ce jour 1938 (היהודים במצרים מאז ייסודה ועד ימינו) ובו מצאה כי מקס מושלי, יורשו לכאורה של ארצט, נולד בשם מוּשלם, והחליף את שמו למושלי. אני משער כי מוּשלם אינו אלא משולם, ואחד מקרוביו של מקס מושלי  ואולי זה הוא בכבודו ובעצמו  היה לא אחר מאשר 'היווני מר משולם', שסייע להקים את קו ייצור הסיגריות בבית החרושת שברמת גן.

ומיהו מקס בנדרלי? ג'קסון גילתה כי אבי משפחת בנדרלי הפורט סעידית היה דוד בנדרלי, שעלה עם בני משפחתו מנסיכות מולדובה (רומניה של היום) לצפת בשנת 1830. בארץ קיבל בנדרלי זיכיון לעסקים שטיבם אינו ברור אך כנראה שעשה בהם חיל. שמעון בנדרלי, בן-דודו של דוד בנדרלי, ירד מצרימה ב-1870 והקים שם את בית החרושת לטבק שנקרא 'סימון ארצט'.

ובכן, האם היה שמעון ארצט שותפו של שמעון בנדרלי, או שמא לא היה ולא נברא אלא רק מותג היה?


ההתחקות אחר בני שבט בנדרלי הביאה לתוצאות מעניינות. ראשון בני מושלי היה זרח אלתר מושלי. לדברי דוד תדהר (אנצקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, א, עמ' 369). נולד ר' זרח בפולין בשנת 1850, עלה ארצה עם הוריו כילד והיה מראשוני המתיישבים בנווה צדק. זרח אלתר היה אביו של מרדכי מושלי, הלא הוא מיודענו מקס מושלי, בעל 'סימון ארצט'.

זרח אלתר היה גם אביה של שרה, אשתו של אבא נאמן (ניימן), ואמו של גדליה נאמן. גדליה נאמן (אביו של יובל), שלדברי אורי קיסרי ניהל את מפעל ארצט בפורט סעיד  היה אפוא גם הוא בן משפחה (נכד אחותו של מושלי, שהיה אחיינו של ארצט).

זרח אלתר מושלי

פירוש השם 'בנדרלי' הוא בן העיר בֶּנדֶּר, אז בתחומי האימפריה העות'מנית, לימים ברומניה וכיום במולדובה. משפחת בנדרלי הגיעה אפוא מרומניה ולפחות שלושה מבניה הטביעו את חותמם על התקופה:

הראשון, שמעון בנדרלי מקהיר, היה נשוי לנכדתו של ישעיה ברדקי, מראשי הקהילה האשכנזית הפרושית בירושלים של המאה ה-19.

השני, משה שמואל מרדכי בנדרלי , נולד ב-1880 בצפת (תדהר, יד, עמ' 4466) היה סוחר אמיד ומראשי קהילת צפת, שקיבל זיכיון לייצוא מלח למצרים.

השלישי, שמואל בנדרלי  כנראה קרוב משפחה, אולי בנו של שמעון  חי בפורט סעיד. בעיתון 'החבצלת' מ-15 בפברואר 1895 הופיעה מודעת 'הכרת תודה' לאיש זה על הכנסת האורחים שבה קיבל יהודים שנקלעו שלא בטובתם לפורט סעיד.


אך גם אם מוצאה של משפחת בנדרלי היה מרומניה, אין להסיק מכך כי 'שמעון ארצט' המסתורי נולד אף הוא שם.



ח. אז איפה נולד סימון ארצט?

אז מיהו סימון ארצט ואיפה נולד?

הייזל ג'קסון סבורה כי פענחה את התעלומה. בדצמבר 2010, לאחר שפרסמה את מאמרה הראשון, היא קיבלה מכתב מיהודי אוסטרלי בשם אלברט בראונשטיין. בראונשטיין כתב להן כי הוא נינה של שרה עמליה ארצט מפורט סעיד. לדבריו, שרה עמליה נולדה בירוסלב שבגליציה, והיגרה עם קרובי משפחה לפורט סעיד בשנת 1869, שנת פתיחת התעלה. בין אותם קרובי משפחה היה גם סימון ארצט, שנפטר בפורט סעיד בשנת 1910, בגיל 96.


בראונשטיין ידע לספר גם כי במשפחת ארצט התחוללה שערורייה נוראה בשנת 1897, כאשר מאיר, בנו של שמעון ארצט, הורעל בידי פילגשו. זה מסביר אולי, סבורה ג'קסון, את טעותה של סילוויה מודלסקי. ארצט לא מת ב-1896, כפי שטענה מודלסקי, אלא היה זה בנו, שנרצח ב-1897.

ירוסלב (Jarosław) היא עיר ואם בדרום-מזרח פולין, שמאז חלוקת פולין הראשונה (1772) ועד 1918 הייתה תחת שלטון אוסטריה. ובה נולד ככל הנראה שמעון ארצט...


ט. אפילוג: על 'בבל החדשה' ועל נאצים באמריקה

לסיום, הנה קטע נפלא שנדפס בעיתון 'החבצלת', ב-23 באוקטובר 1908. הכותב, א' גרייבסקי, הגיע שוב לעירו האהובה פורט סעיד. בעיר זו צריכות האוניות ליקח צידת פחמין לדרכן הארוכה, ועל כן יתעכבון האניות בפארט סעיד. בחוצות העיר מצא הכותב עוברים בסך חיניזים ויפונים, טורקים ואנגלים, גרמנים וצרפתים בדרכם לארץ חינא, הודו או אויסטראליען. כך כתב:
 

וקוריוז לסיום. הסיגריות של סימון ארצט היו כל כך מפורסמות עד שגם הנאצים עישנו אותן...

לא באמת. על פי ספר המדע הבדיוני המצוין 'האיש במצודה הרמה' (The Man in the High Castle), שחיבר פיליפ ק' דיק בשנת 1962 (נדפס שוב בשנת 2011 בהוצאת עם עובד ובתרגומו של שמעון אדף). בספר זה  אחד הראשונים בסוגת ההיסטוריה האלטרנטיבית  כובשות גרמניה הנאצית ויפן את ארה"ב, וסיפור המעשה מתרחש בשנות השישים בארה"ב הנאצית.


15 תגובות:

  1. מרתק. כל הכבוד על התחקיר המקיף.

    השבמחק
  2. יפה ומרתק
    עמיש

    השבמחק
  3. איתמר וכסלר12 במאי 2012 בשעה 19:34

    אבי סיפר לי פעם את הסיפור הבא:
    פעם בא מבקר מן ההסתדרות לעשות ביקורת במפעל הסיגריות של האחים בז'ראנו. היו אז הרבה סוגים של סיגריות, אבל לכולם היה בדיוק אותו טעם, שלא היה מי יודע מה.
    המנהל עשה לו סיבוב והמבקר היה די מרוצה, אבל אז הוא ראה פתאום דלת סגורה באחד האולמות וביקש לדעת מה יש מאחוריה. המנהל אמר לו שזה מחסן הטבק, ולבקשת המבקר פתח את הדלת באי רצון בולט. על רצפת המחסן היו שתי ערימות ענקיות והמבקר שאל את המנהל מה יש בערימות.
    'הערימה הזאת', הצביע המנהל על אחת מהן, 'זה הטבק'. 'והשניה?', שאל המבקר. המנהל היסס ואז לחש ,הערימה השניה היא של זבל'. אתה מבין, אנחנו מערבבים אותן, כי אם נשתמש רק בטבק, נפשוט את הרגל.'
    'זה יוצא מן הכלל', התלהב המבקר, 'עד עכשיו הייתי בטוח שאתם משתמשים רק בזבל.'

    השבמחק
  4. דוד, תחקיר מאוד יפה. קרובי משפחתי (אשכנזים כולם) גרו בקהיר באותה תקופה וגם הסתובבו בתרבושים אדומים. חלק מהאשכנזים הגיעו כמו ארצט במישרים, חלק גם הוגלו מיפו ע"י טורקים במלחמת העולם הראשונה.

    השבמחק
  5. ככל הנראה האירופאי האלגנטי אמור להיות הרוזן ד'אורסה, http://strangeflowers.wordpress.com/2011/08/04/dorsay-the-artist/

    השבמחק
    תשובות
    1. דומה קצת..... "אחרון הגנדרנים" , כך כונה הטיפוס ההוא

      מחק
  6. נפלא. כמה זמן השקעת בתחקיר ובכתיבתו?

    השבמחק
  7. 90% גמרתי בחצי יום, 9% על עוד שלושה ימים, 1% על עוד שבוע

    השבמחק
  8. יוצא מן הכלל! הדלקתי לזכר האחים בז'ראנו והגאליציאנר סיגריה עם ציור של גמל ופירמידות.

    השבמחק
    תשובות
    1. גמליל הגליל18 במאי 2012 בשעה 15:05

      זה אמנם טבק מעודן ובכל זאת מומלץ לא לקחת לריאות

      מחק
  9. מדהים. כל הכבוד על הידע, המחקר החומרים הויזואלים. על ההשקעה בנושא. כל הכבוד. פשוט מדהים. תודה
    הדי אור אספן.

    השבמחק
  10. יורם א. שמיר21 במאי 2012 בשעה 0:10

    מאמר מרתק. מחקר מעמיק. אני מבקש להוסיף: הפרסומת של סימון ארצט עוצבה ע"י האחים שמיר (לימים, מעצבי סמל המדינה). במשך 20 שנה הם עיצבו אריזות ומודעות של כל סוגי הסיגריות של בז'רנו וכן של מוצרי עסיס - מיצים, ריבת ושימורי ירקות. גם עסיס היה בבעלות האחים בז'רנו.
    יורם א. שמיר

    השבמחק
  11. אכן האחים בז'רנו היו גם - ואולי בעיקר - ידועים כבעלי בית החרושת "עסיס", גם ברמת גן, שייצר מיצים וריבות ואח"כ גם שימורים מסוגים שונים.
    האחים בז'רנו היו יהודים ממוצא ספרדי, שעלו ארצה מבולגריה. השם בז'רנו נגזר משמה של העיר בחר (בכר) בספרד. מכאן גם נגזר שמם של כל אלה שנושאים את השם בכר. יוצאי ספרד, ברובם, שמרו על ההגייה - ז', הנהגית כיום בספרדית כ-ח' (כ' שאינה דגושה).

    השבמחק
  12. אינני עד כמה זה עוזר בפתרון התעלומה, אבל בעיירה ברונהיים בגרמניה נמצא רחוב סימון ארצט. (http://www.strassenfotos.de/index.php?view=00000000663)

    השבמחק
    תשובות

    1. עוד בגרמניה: בהמבורג קיים בית מסחר סימון ארצט לטבק ומוצריו. ראה בקישור הזה
      http://www.yelp.com/biz/simon-arzt-cigaretten-g-m-b-h-hamburg

      ובקישור הזה, עבור אספנים של קופסאות סיגריות ישנות בגרמניה, פירוט של קופסאות הסיגריות מתוצרת סימון ארצט
      http://www.zigsam.at/B_SimonArzt.htm

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.