יום שני, 24 ביוני 2013

על דעת המקום: שבילי נחש ועקלתון

'עקלתון'  פסל בטון של יצחק דנציגר, פארק הירקון, 1975 (מקור: ויקיפדיה)

כתב יהודה זיו


כִּי הָעוֹלָם גָּדוֹל-גָּדוֹל
צָרִיךְ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הַכֹּל,
אֶת הֶעָרִים וְהַשְּׁלָטִים
וְאֶת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

אֶת שׁוֹר הַבָּר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, 
אֶת לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ.
אָצִיץ בּוֹ פַּעַם וּשְׁנִיָּה
וְשׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה.



(נתן אלתרמן, 'גדליה רבע איש')



הקרן הקיימת לישראל נטלה על עצמה לשמר את מורשת חטיבת פלמ"ח 'הראל' במרחבי 'פארק יצחק רבין', שמשתרע באזור שער הגיא. חטיבת 'הראל' (שכונתה גם חטיבה 10) הוקמה באפריל 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. אנשיה, בפיקודו של יצחק רבין, לחמו בשעתם על פריצת הדרך לירושלים ועל הרחבת 'הפרוזדור' שמשני עבריה. ארבע אנדרטות בזלת מנציחות כאן את גדודי החטיבה: סלע הגדוד הרביעי (גדוד 'הפורצים'), הוצב בראש הר יַעֲלָה (בָּאב אֶל-הַוָּא) וגם בראש הר מעוז, הוא ה'קסטל'; סלע הגדוד החמישי (גדוד 'שער הגיא') בראש גבעת חתול (חרבת ח'תולה), הצופה על שער הגיא; הגדוד השישי (גדוד 'ירושלים') זכה בשתי הנצחות: סלע הצופה על עיקול קבר אִמָּאם עַלִי, וכן אתר הנצחה מול מושב שואבה, אשר אנדרטת פורצי הדרך לירושלים נשקפת עליו מראש 'משלט 1'.


יצחק רבין (משמאל) עם מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. כשרבין מונה למח"ט הראשון של 'הראל' הוא היה בסך הכל בן 24...

גולת הכותרת ב'פארק רבין' היא, ללא ספק, 'דרך בורמה' הנודעת, החוצה אותו לרוחבו, ואותה הקק"ל משמרת בקפדנות, 'זכר לימי תש"ח'. ראש נתיבה המשולט של הדרך נמצא ב'מצפה הראל' – שם מוצבת מפת תבליט מפורטת של הדרך ושלוחותיה, כשסיבוב העקלתון הנודע שלה צוין במפה בשם הלועזי 'סֶרְפֶּנְטִינוֹת' ובלשון רבים דווקא. כינוי שגוי זה מצוין גם על גבי התמרורים בצד 'דרך בורמה', המלווים את העושים מכאן את דרכם בנתיבה, אף שבפועל מדובר בעקלתון אחד ויחיד בלבד.

מפת ה'סרפנטינות' בדרך בורמה (מקור: ויקיפדיה)
העקלתון בדרך בורמה (רצף תמונות שצילם יהודה זיו בתש"ח ועובדו מחדש על ידי טל שוורץ)

בתיאור דרכי הגישה אל מרומי מצדה כתב יוסף בן-מתתיהו (פְלַבְיוּס): 'דרך אחת עולה ממזרח ונקראה בשם "הנחש", כי היא צרה ומתעקלת בלי הרף כנחש' (מלחמת היהודים ברומאים, ז, ח, ג, מהדורת י"נ שמחוני). קלוד רנייה קוֹנְדֶר (C.R. Conder), אחד משני ראשי משלחת הסקר הבריטית של 'הקרן לחקירת ארץ ישראל' ((PEF, ציין אותה לפיכך בתוכנית מצדה בשם  The Serpent( PEF Memoirs, 1875, Judaea, III, מול עמ' 417), ומכאן אף כינויה המקובל היום, 'שביל הנחש'. אם אכן בימי פלביוס נודעה דרך זו בשם הרומי Serpentina (עקלתון, דהיינו רצף עיקולים), הרי מילה זו היא צורת הריבוי של Serpentinum  (עיקול), שנגזר מלשון Serpent (נחש), כעין הצירוף 'נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן' בלשוננו (ישעיהו, כז 1).


במצדה ה-Serpentina הפכה ל-Snake (מקור: TreKKen)

במקרא אנו מוצאים 'אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלוֹת' בשירת דבורה (שופטים, ה 6), ואילו בתלמוד יש 'דרך עקלתון' (בבא בתרא, צט ע"ב) וכן 'מעלות' (כגון 'מעלות בית חורון', סנהדרין, לב ע"ב), או 'סולמות' (כגון 'סולמות של צור', שבת, כו ע"א). וגם בימי הביניים פירש רש"י את הפסוק 'סורו נא אל בית עבדכם' (בראשית, יט 2): 'עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסין שם'. ומכאן הגיעו גם ה'עיקולים' בתפילה ובשירה, כגון 'לעקשו באורחות עיקוליו' ('מי יְתַנֶּה', יוצר ליום הכיפורים) או 'אוֹרַח עֲקַלְקוֹל' (שמואל הנגיד, בן-משלי, מחברות לספרות, תש"ח, עמ' 119).

לימים ידע המונח Serpentina שימושים ותרגומים שונים ומשונים בספרות חקירתה של ארץ ישראל. שלמה  צמח, למשל, נקט בצורה 'עִקָּלוֹן' (כתבים נבחרים, דביר, 1956, עמ' 210). המחנך והחוקר דוד ילין (1941-1864) כינה את המעלה הרומי הקדום, היורד מהר מָעוֹז (זה שכולנו קוראים לו 'קַסְטֶל') אל מוצא ונקרא עתה 'שבע האחיות', 'דרך ... עקובה'. הוא דימה את פיתולי הדרך ל'שלשלת' שבטעמי המקרא, או ל'לוֹלָבָה', דהיינו חריצי בורג, המכונים 'הברגה' בעברית המדוברת:


דוד ילין, 'ל"ג בעמר במוצא', המליץ, כ"ב אייר תרנ"ו (5 במאי 1896)

גם בערבית מכונה מעלה-עקלתון בשם 'עַקַבָּה' (عقبة) ומכאן אף שם אחותה הירדנית של אילת, היושבת לרגלי מעלה תלול לעבר הרי אֱדוֹם. שם זה שופך, כמובן, אור על הכתוב 'והיה הֶעָקֹב למישור' (ישעיהו, מ 4), שדומה כי התפרסם יותר בזכותו של ש"י עגנון מאשר הנביא ישעיהו.



המונח 'פיתולים' זכה בארצנו להנצחה בכמה מקומות. כך למשל, 'דרך הפיתולים', המתעקלת ויורדת בגלבוע מהר ברקן אל מחצבת בית אלפא, או 'כביש הפיתולים', המתפתל ויורד אל הכפר עִרְנֶה בדרום-מזרחו של החרמון מן המוצב, שנשא לפיכך בימי מלחמת יום הכיפורים את השם 'מוצב הפיתולים'. גם חוקרים ואנשי ידיעת הארץ אוהבים להשתמש במונח זה על הטיותיו: את עַקַבַּת אֶ-סֻּכַּר, שמדרום לדרך יריחו, תיאר מנשה הראל כ'מעלה סלול ופתלתול' (מסעות ומערכות בימי קדם, תש"ם, עמ' 140), על דרך הפסוק 'עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל' (דברים, לב 5); והארכאולוג אברהם נגבשתיאר את מעלה עקרבים הרומי, ציין כי 'כדי להתגבר על קשיי העלייה במדרון התלול, נסללה הדרך בפיתולים רבים' (מדריך ישראל: הר הנגב, 1979, עמ' 115), אשר מנשה הראל כינה 'פיתולים מסחררים' (מסעות ומערכות, עמ' 117).

לעומת 'פיתולים', מקובל לכנות את עיקוליו של הירדן, בקטע שבין הכינרת לים המלח, דווקא בשם 'נפתולים', ובאנגלית Meanders (מונח גיאומורפולוגי, שנגזר משמו היווני הקדום של נהר מֵיאַנְדְרוֹס בפְרִיגִיָה שבמערב אסיה הקטנה, והיום קרוי נהר מֶנְדֶרֶס). הסיבה לכך היא, שהנהר מתעקל כאן תוך כדי מאמץ ומאבק לפלס לו דרך לעבר שפכו אל ים המלח. בעוד יוסף ברסלבסקי (לימים: ברסלבי) הכתיר את אחד מפרקי ספרו בכותרת 'נפתולי מעלה עקרבים' (הידעת את הארץ?, ד: אל אילת ואל ים סוף, תשי"ב, עמ' 39), העדיף יגאל ידין שימוש לשון אחר, כשהזכיר את שמריהו גוטמן, 'שתיאר נכונה ... את "שביל הנחש" על כל פתלתוליו' (מצדה: בימים ההם  בזמן הזה, תשכ"ו, עמ' 255). חברת מע"ץ קבעה בשעתה על גבי תמרוריה את הנוסח 'עקומת עקלתון', והגדילו לעשות רִנָּה הַבְרוֹן, חברת קיבוץ בארי, ודן גזית, איש קיבוץ גבולות, שפרסמו אוסף סיפורי פולקלור מקומיים, על צמתים ועיקולי כבישים במערב הנגב, והכתירו אותו בשם המשעשע 'מערכת העיקול'... (ארץ וטבע, 40 [1995], עמ' 69-68).



מתמרורי ארצנו

אברהם נגב, ששלט ברומית, ידע כי 'סרפנטינה' היא עצמה לשון ריבוי, ולפיכך החליף 'סרפנטינה' ב'פיתולים', כראוי. בעוד מנחם מרקוס, לעומתו, שעה שכתב באותו 'מדריך ישראל' על מעלה עקרבים המודרני, נקט לשון ריבויו של ריבוי: 'מן האנדרטה יורד המעלה בסדרה של 18 סרפנטינות קשות' (מדריך ישראל, שם, עמ' 114; בפועל יש במעלה עקרבים 31 עיקולים!).

העקלתון (סרפנטינה) של מעלה עקרבים  צילום אוויר (מקור: ויקיפדיה)

מרקוס שב וכתב כך גם על מעלה מַחְמָל, בצפון-מזרחו של מכתש רמון: 'מכאן ממשיך השביל בסדרת פיתולים ('סרפנטינות'), שהשתמרו היטב' (הר הנגב המרכזי ומכתש רמון, עמ' 107). אין הוא יחיד בטעותו ורבים מאנשי 'כתיבת הארץ' חוזרים על שימוש שגוי זה. כך למשל, אריה יצחקי ואביתר נור: 'מעלה עקרבים  דרך ... היורדת ... בשמונה-עשר [?] פיתולים  (סרפנטינות)' (ספר הכבישים השלם, 1990, עמ' 198); אבירם ברקאי, שציין 'סרפנטינות', בכפל ריבוי, ב'דרך בורמה' (52 הטיולים היפים ביותר, מפה, 2000, עמ' 135); וכך גם שרית רוטשילד על 'דרך הסרפנטינות' היורדת ממדרשת שדה בוקר אל עין עבדת (שם, עמ' 209). ריבוי מופלג יש גם במה שכתב מנחם מרקוס על 'שביל הרץ', העולה אל מצדה מצפון-מערב. לדבריו, השביל 'מתגבר על המצוק הגבוה והתלול בעזרת סדרה של עקלתונים (סרפנטינות)' (טיולי ישראל: דרום, כתר, 1988, עמ' 43)  'מקרא ותרגום' באמצעות שני ריבויי-ריבויים, בזה אחר זה! 

אפילו המילונים ברי-הסמכא שוגים בעניין זה. אברהם אבן-שושן הביא ב'מילון החדש' שלו שני ערכים בענייננו: 'נחשוני'  מפותל, שביל נחשוני בהרים; 'סרפנטינה'  כינוי לכביש מתפתל פיתולים רבים וחדים ביותר [סרפנטינות]' ושוב, בטעות, ריבויו של ריבוי! ומעניין, שאף  בערבית החדשה, המכנה קפיץ גלילי ('נחשון') בשם سِرْبِنْطينَة (סִרְבִּנְטִינָה), ריבויו הוא سِرْبِنْطينَات (סִרְבִּנְתִינָאת), כפי שנרשם במילון המקיף ערבי-עברי של אברהם שרוני (תל אביב 1987). 

אפשר, שסיומת הריבוי הרומית a- היא אשר גרמה ל'סרפנטינה' שתישמע ותיחשב נקבה יחידה, בדומה לסיומת הנקבה בעברית ובערבית ואף בגרמנית ובלשונות הסלאביות. כך, למשל, נוהגת העברית המדוברת גם ב'מֶדְיָה' (Media, 'תקשורת') בשל סיומתה, הנשמעת כאילו היא ממין נקבה, אף שכאמור, אינה אלא צורת הריבוי של Medium. וכך אפשר לשמוע לא פעם ברדיו, ואף לקרוא בעיתון, את המונח המשובש 'מֶדְיוֹת'...

אמור מעתה: 'עיקול אחד', בעוד רצף עיקולים הריהו 'עקלתון' (סֶרְפֶּנְטִינָה)אך לעולם לא 'עקלתונים' וכמובן שלא 'סרפנטינות'...


תרגם אהרן אמיר, זמורה ביתן, 1981

בעלי התוספות

דן גזית זכר כי זכויות היוצרים לחידוד 'מערכת העיקול' שייכות ליעקב שקולניק, שבאותה עת היה עורך 'ארץ וטבע'. 

טל שוורץ תרמה אזכורים של עוד שני 'עקלתון' בארץ. הראשון, 'רחוב עקלתון' בהוד השרון:




השני, 'חניון סרפנטינות' בנחל צין ליד שדה בוקר, מדרום לקברו של דוד בן גוריון:


מתוך אתר המפות 'עמוד ענן'

אבי נבון שלח את הצילום הבא, וכך כתב:


תודה ליהודה זיו , ותודה לעונ"ש האכסניה הנהדרת.

אני מבקש לתרום את חלקי  צילום שצילמתי בדרך הפטרולים בין להב לאמציה, כאשר מע"ץ הכשירה אותה לנסיעות אזרחיות והוסיפה מעקות ושלטים. זה מה שנקרא 'בכי תמרורים'...

ואם יש לך כזה 'עיכול' מסוכן, טבעי שתתפתל מכאבים... 





שמעון ביגלמן תרם עוד 'עקלתון'. פסל סביבתי מפארק Storm King Park Center במדינת ניו-יורק:





24 תגובות:

  1. בס"ד

    שלום וברכה רשימה יפה,

    עלה במחשבה העקל,

    עָקָל חבל קשור כטבעת ולו גדילים לקשוט, העשוי להחזיק במקומה את הכפיה. מערבית, באותה משמעות: عِقَال (עִקָאל).

    השבמחק
    תשובות
    1. 'עקאל' בערבית, לבד משימושו להידוק ה'כופייה' אל הראש, הוא גם חבל לקשירת רגלי גמל ואף 'מאסר', פשוטו כמשמעו (לכרוך פלוני בחבלים/באזיקים). אך ילמדנו רבנו, על שום מה 'עַקְל' בערבית הוא גם 'שכל' – והאם הוא גם 'שכל ישר'?
      כידוע, מקובל לראות ביסוד הלשון העברית שורשים בני שתי אותיות – ומכאן משמעות דומה, הנלווית על בעלי שלוש האותיות שצמחו מהם. כך, למשל,'עקב' ('והיה העקוב למישור'; תפוח הֶעָקֵב; 'יעקב' אשר הוליך בכחש; דורס המכונה 'עַקָּב'; וכן 'עקוב מדם'); 'עקד'=קשר (ומכאן 'בית עֵקֶד הרועים' – שהוליד בפי המשכילים את 'בית עקד ספרים'=ספריה); 'עוק/עקה' ומכאן 'מעוק' העברי ל'קַנְיוֹן' הלועזי – לא 'קניון'='מרכול'/'כל-בו' בעברית החדשה! – אף שהספרדית שאלה אותו מן ה'קנה' שלנו, כמו אף את ה'קַנּוֹן'=תותח! (מה שמעורר את השאלה, אם התותח יורה ב'קִנּוּן/כִּנּוּן ישיר'?); 'עקל', הנדון בעונ"ש הנוכחי – ולבד מ'עקלקל' ו'עקלתון' הוליד גם את ה'עַקָּלִים' (סלים קלועים סביב חור במרכזם, שלאחר עצירת השמן הראשונית ממלאים בהם גֶּפֶת ומשחילים אותם זה על גבי זה מתחת ל'קורת בית הבד' והמשקולות המכבידות עליה); 'עקם'; 'עקף'; 'עקץ' – וראה עוקצו של 'עקרב' (שאף שמו נגזר משורש עק"ב, בתוספת ר' לחיזוק המשמעות!); 'עקר' – לאחר שחפר סביב השורשים (ומכאן אף 'ויעזקהו'=חפר סביב הטרשים כדי לסקלם, מלשון 'עִזְקְתָא' - שבארמית היא 'טבעת' ובלשוננו נתגלגלו ממנה אף 'אזיקים'); 'עִקֵּש' ו...פתלתל, ממנו נגזר 'מעקש' – ניגודו של 'מישור' (ראו גם 'עקב' לעיל!).
      וכל זאת – עקב הערה תמימה של 'אנונימי'...

      מחק
    2. עוד קצת על פיתולים ועיקולים25 ביוני 2013 בשעה 20:23

      ולנו יש פתילים מפותלים ופתלתולים. בכנפות הטלית שלי ישנם גדילים העשויים משזירתם של ארבעה פתילים.ויש הנוהגים אף בימינו לשזור פתיל תכלת.
      גם בנרות יש לנו פתילה . או אולי עקאל עקלתוני.
      לאישה שהולכת בדרכים עקלקלות קוראים אשת מעקולים דהיינו curve

      מחק
    3. ליהודה היקר,

      כתיבתך על ענין העקל היא מעיין נובע, באשר היא פותחת בהוראת השורשים ללשון העברית, והוא ענין של בית אב, כלומר כל אות נבחנת לאבן (הבנין של השפה), וצרוף של שתי אבנים יחדיו מכונה בשם בית אב, ככתוב היוצר יחד ליבם (תהלים לג).
      בסה"כ יש לנו רל"א בתי אב המכונים בשם שערים (ספר יצירה פרק ב' משנה ז').

      כעת מהו נחש?
      נחש מלשון ניחוש כפי שנאמר על הגביע של יוסף, "וְהוּא, נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ", שהיה מסתכל בגביע והיה רואה את מה שמתרחש בעולם כולו, והיה רואה עתידות. זאת אומרת נחש, לשון ראיה, ככתוב בבראשית ג' "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

      ואולי נחש בריח, הוא Boa constrictor נחש גדול שלוקח לו זמן רב ל"עכל" את טרפו כפי שראינו בספר "הנסיך הקטן", בציור שהראה הכותב למבוגרים, אשר סברו כי זה הוא כובע, בעוד נפשו של הכותב הסבירה כי תוך הציור הוא נחש 'עקל'תון שבלע פיל.

      תודה רבה על הרשימות המופלאות
      כל טוב הצלחה וברכה וכתיבה פוריה

      מחק
    4. לבעל הפיתולים והעיקולים,

      אין דין 'Kurwa' בלשונות הסלאביות כדין ‘Curve’ בלטינית. ודי ב'יצאנית'
      בפי חז"לינו...

      מחק
    5. ואם במילים שמתחילות ב"עק" עסקינן... מתוך ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" - אריה, אביו של עמוס אומר לבנו:

      המילה "מתעקל" מזכירה לי מה שאבי היה רגיל לומר: "בעברית, שתדע לך, כל דבר ששתי האותיות הראשונות שלו הן ע' ו-ק', כמעט בלי יוצא מן הכלל זה סימן שהוא עסק ביש. שים לב: עקום ועקשן, עקה ועיקוף ועקץ, עקלתון ועקידה ועקוב ועקלקל ועקר ועקרב וגם אתה עצמך, רום מעלתך, ודאי שמת לב לכך שראשי-התיבות של שמך הן ע"ק [עמוס קלוזנר], במקרה או שלא במקרה." (עמ' 350)

      מחק
    6. כדי לדייק: שם אביו של עמוס עוז היה יהודה אריה קלוזנר.

      מחק
  2. תודה ליהודה ולדוד! הערה קלה: שמותיו הפרטיים של החוקר קונדר היו Claude Regnier.

    השבמחק
  3. כתבה יפה אך יש לזכור - כשנוסעים בסרפנטינות יש לשים ברקסים.

    השבמחק
  4. במזכו"ם של טנק יש מוטות פיתול (כך היה לפחות בימי העתיקים). זהו מוט שמתפתל בניגוד למצבו הטבעי

    השבמחק
  5. אם כבר הזכרנו ריבוי-ריבויים, הרי לך ריבוי-ריבוי-ריבויים:
    שרימפסים.
    ה Shrimp שהוא כבר צורת רבים, עלה ארצה והפך לשרימפס. משם קצרה הדרך...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה – 'שְׁרִימְפְּסִים' זה גם בריא (='גַּמְבַּרִי') – וראה גם בלכסיקון הפלמ"ח ('גם בריא'!!!) 'כִּזְבּ/צִ'זְבּ (חילופי עגה בערבית)' = 'כָּזָב'>'צִ'זְבָּאת' (לשון ריבוי
      בערבית)>'צ'יזבאתים' (ריבויו הפלמ"חאי של הריבוי הערבי)!

      מחק
  6. תודה ליהודה זיו, מורי ורבי, על רשימתו המאלפת הנוגעת לענייני העקאל; יחד עם זאת שתי הערות: השימוש ב'עצירת שמן' (באות ע), רווח אמנם בספרות, אך נדמה לי, כי המונח 'אצירת שמן' (באות א) מדויק יותר שהרי אוצרים השמן. החומר המוכנס לעקאלים הוא רסק הזיתים, תוצר המפרכה. לאחר הכבישה יהפוך הרסק לגפת, אשר שימשה ומשמשת כיום חומר בעירה הן להסקה והן לבישול בעיקר במגזר הערבי (ג'יפת בשפתם). לא למותר להזכיר כי נעשים כיום ניסיונות לשווק את הגפת כמוצר בעירה לקמינים, שמוזיל בהרבה את עלות החימום.

    ובאותה הזדמנות תזכורת למקורו של המונח, המטיבה להסביר מהותו: 'במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת ולא בזבל, לא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבשין' (מסכת שבת, דף מז ע"ב); 'וזה הפסולת שלהם כפריצי זיתים הפלטים בתוך הגפת' (במדבר רבה, חקת, פרשה יט, סימן לב).

    השבמחק
    תשובות
    1. אתה טועה בהבנת הנשמע: אין מדובר כלל ב'אצירת' שמן אלא ב'עצירתו', המחייבת השקעת מאמצים באמצעים שונים – מן הפריכה ב'מַפְרֵכָה', דרך סחיטת השמן עד תומו מן הַגֶּפֶת ב'מַעֲצָרָה' - הדורשת שליטה מלאה ומדויקת בהפעלתה, ומכאן שמה. משורש זה נגזרו 'עצירה'='שליטה', כדרך שנאמר בשעתו על שאול: 'זה יַעְצֹר בְּעַמִּי!' (שמואל א' ט:17), וכן 'עוֹצֵר'='יורש-עֶצֶר' - ובעברית החדשה אף 'שעון-עֶצֶר' (Stopper)! מכאן בשעתו גם השם 'מַעֲצָרָא/מַעֲצַרְתָּא' בפי חז"ל לבית-בד - ואף 'מַעְצָרָה/ مَعْصَرَة' בערבית...
      אל ה'עצירה' מעניין להשוות גם את ה'רדייה' – משורש 'רד"ה' (שליטה ביד חזקה), שבימינו נגזר ממנו 'רודן'=דיקטטור – ולשוננו עושה בו שימוש גם ב'רדיה', הוצאת כיכרות הלחם תוך 'השתלטות' על להבות התנור הלוהט (באמצעות 'מִרְדֶּה'!); וכך אף ב'רדיית דבש' מן הכוורת, אל מול ענן מזמזם של דבורים זועמות – כדרך שעשה שמשון בשעתו: 'והנה עדת דְּבֹרִים בִּגְוִיַּת האריה ודבש – וַיִּרְדֵּהוּ אל כפיו, וילך הלוך וְאָכֹל' (שופטים י"ד:9-8).
      ואילו 'עֵקֶל/עַקָּלִים' – ולא 'עקאלים', כבערבית! – לקוחים מלשון חז"ל!

      מחק
    2. התלמוד בבלי (במסכת סנהדרין דף כו עמוד א) מספר על אדם שזמר ענפים בכרמו בשנת שמיטה - שנה שבה, כידוע, אין לעשות כל מלאכה לטובת העצים. כשנזפו באותו אדם הצטדק ואמר שהוא משתמש בענפים אלה ל'עקל בית הבד', כלומר לסלים שבהם שמים את הזיתים בבית הבד. תגובתו של הנוזף היתה קצרה וחדה: "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות"...

      מחק
  7. ליהודה זיו השלום והברכה,
    ראשית, מאז אותו סיור מאלף בדרך בורמה, אני מקפיד לכתוב "סרפנטינה" בכל פרסום של קק"ל שבו יש לי יד ושנוגע לדרך בורמה. בקרוב תצא לאור דפדפת חדשה על יער אשתאול וכך יהיה.
    ושנית, הערה לכותב מוטות הפיתול של הטנק. יש לכתוב מזקו"ם, ראשי תיבות של מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים.
    תודה על הרשימות של יהודה זיו. ראוי שייאספו מתישהו לספר.
    יעקב שקולניק

    השבמחק
  8. בקשר לעקלתון כדאי להזכיר את הפיוט ליום הכיפורים: "נחשב כצג באיתון דחות בפילולי עקלתון".
    את הפירוש לחלק הראשון אני זוכר- צג זה הכהן הגדול, איתון -שם נרדף לקודש הקדשים. כלומר-נחשב ככהן הגדול שהיה נכנס פעם בשנה ביום הכיפורים, לקודש הקדשים. את הפירוש ל"דחות בפילולי עקלתון", שכחתי. אולי מישהו זוכר?
    ד"ר אבישי טייכר

    השבמחק
  9. זה כינוי לשטן, או בגלל שהוא נמשל לנחש בין שלל דימוייו. או בגלל שהוא מסית את הtדם לעקלקלות.

    השבמחק
  10. בוקר אור אבישי,

    מהותו של נחש עקלתון הוא למנוע מיזוג בין שני קווים, וכך למנוע קיום של קו אמצעי המכונה "אדם". זו הסיבה לכתיבת פרק ל"ו בספר בראשית, שהוא ענין מיתת מלכי אדום, שמתו בזה אחר זה, משום שלא נשאו אישה, ונחרב העולם במידת הדין, עד שבא הדר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ; וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת-מַטְרֵד, בַּת מֵי זָהָב, אז עמד ונתקיים העולם ברחמים, שהוא קו אמצעי מיזוג של ימין ושמאל, שימין הוא חסד ושמאל הוא דין.


    כאשר בעבודת יום הכיפורים נכנס כהן גדול לקודש הקודשים, א) הוא למעשה דוחה בעבודתו את תפילת העקלתון, שמהותה היא הפללה, ומטרתה להחריב את העולם, "פילולי" מלשון פלילות ופלילים. ב) ומייחד את שני הקווים, חסד ודין לכלל רחמים ועומד ומתקיים העולם ואדם.

    כך פועל הכהן בחינת סור מרע (דוחה פילולי עקלתון)
    ועשה טוב (בחינת יחוד ב' קווים הפוכים חסד ודין לכלל קו אמצעי שהוא רחמים.

    שנזכה גם אנו לשרת בקודש הקודשים בעבודת יום הכיפורים,
    ולייחד שני הפכים לכלל רחמים.

    שאלה נפלאה שאלת, יישר כוח

    שבת שלום

    אסתר קליין

    השבמחק
  11. יוסף חרמוני, אילת השחר29 ביוני 2013 בשעה 9:44

    יידעו נא כל קוראי "עונ"ש" כי נהר עקלתוני הוא ייחודי לאה"ק תובב"א (ארץ הקודש, תיבנה ותכונן במהרה בימינו אמן). מי שמכר לקהל היהודים הקדוש את הכזב על נהרות מתפתלים, כופר בייחודה של ארצנו הקדושה.
    כי זאת לדעת: הקב"ה, ברצותו לייחד את ארצנו הקדושה, חנן אותה בנהר הירדן, שאינו זורם ישר' כמו כל נהרות העולם, אלא - נהר יהודי מפולפל שכמותו - בעקלתון.
    ומי שחושב שאך גבב של שטויות כאן, מוזמן בזאת לקרוא את דברי הרה"ג מרדכי אליהו ז"ל, זיע"א. במאמר "גבולות הארץ על ידי הירדן", כותב הרה"ג מרדכי אליהו כדברים הבאים:
    "נהר הירדן הוא אחד מגבולות הארץ, והוא מיוחד ושונה משאר הנהרות שבעולם. שאר הנהרות נעים במסלול קבוע וישר, אבל נהר הירדן מתפתל והולך במסלולו בכמה מקומות". [ראו: '"קול צופייך' - שעורו השבועי של מרן הראשון לציון הרה"ג המקובל הא-לוקי הרב מרדכי אליהו שליט"א", גיליון 322].

    מכאן, שברי כשמש כי כל דברי ההבאי של "עונג שבת" (24.6.2013) אודות עיקולי נהרות בעולם, דקרויין "מיאנדר", ואף תמונת ספר כוזב של הודי אחד בשם ו.ס.נאיפול, ושמו "עיקול בנהר", ואף סיפורי המעשיות הנלוזים על אודות אלפי עיקולי יובליו של נהר האמזונס, שספרי הגיאוגראפיע טורחים להפיצם - כל אלה המצאות אנטישמיות הן, שתכליתן להמעיט בערכו של ירדננו, נהר הקודש, הנהר המעוקל היחיד בעולם. ופגיעת זדונים זו בייחוד עקלתוניותו של נהרנו, ירדננו חביב האל, תכליתה האמתית היא לפגוע בקדושת הארץ הקדושה תובב"א. יהודים, הבה ונקום על צרינו ושונאינו, ונחשוף את ערוות עלילתם הנלוזה.

    השבמחק
  12. מאמר מאלף!

    גם אני נוהג להשתמש מדי פעם בטעות הרבוי הכפול "סרפנטינות", ומעתה אשתדל לחדול.

    אנדרטת הפלמח בעיקול הדרך, מול אימם עלי, נמצאת היום בסכנה קיומית עקב הרחבת הכביש וכולי תקוה שימצא לה מקום ראוי בגמר העבודות.

    ברשימת ה"פתולים" חסר 'הר פתולים' הצופה אל פתולי נחל שורק ובקשר למסלול המשולט של דרך בורמה, הרי שתחילתו בכביש 3 ליד הבאר הצבעונית שמצפון לחר' שרישה.

    אבישי

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על שלוש התזכורות –
      א) אכן, 'דרך בורמה' הסתעפה בשעתה מכביש מסמיה-לטרון (דרך 3) סמוך לח'רבת [אֻם-] סַרִיסָה (سَرِيسَة='אֵלַּת-הַמַּסְטִיק'), אך בעקבות העלייה ההמונית והקמת יישובי העולים הרבים, חדשים לבקרים, התאפיין העשור הראשון של עבודת ועדת השמות הממשלתית בהרבה שמות, שניתנו 'בקבלנות'. אף כאן הלכה ועדת השמות הממשלתית בעקבות צלצול שמה הערבי של חורבה זו, מבלי להתעמק במשמעותו, וקבעה לה ביום 6 במרץ 1960 את השם העברי 'חורבת שַׁרִישָׁה'. אך המושב – שהוקם בסמוך למסעף 'דרך בורמה', על מקום הכפר דֵיר-מֻחֵיזִין לשעבר – נקרא ביום 9 במרץ 1952, בשל מיקומו, בשם 'בְּקוֹעַ' (על משקל שם מולדת הנביא עמוס – 'תְּקוֹעַ'!) לזכר הבקעת הדרך, וצינור 'השילוח' בצידה, לעבר ירושלים הנצורה...
      אך הרשימה בעונ"ש לא הוקדשה ל'דרך בורמה' עצמה – אלא ל'שבילי נחש ועקלתון', ולפיכך נדון נתיבה רק בין 'מצפה הראל' לבין העקלתון ('סרפנטינה') שלה בלבד.
      ב) 'הר פיתולים', שמדרום ל'הר טייסים', מזדקר מבין פיתולי עמקו של נחל שורק וצופה על עקלתון המסילה, העולה שם לעבר ירושלים – ומכאן שמו, שנשתכח ממני בעת כתיבת הרשימה. תודה על התזכורת!
      ג) לרגל עבודות הרחבת כביש מעלה שער-הגיא, ביקשתי מאנשי הקהק"ל ש'פארק רבין' בתחום אחריותם להעתיק משם זמנית את 'סלע הגדוד השישי' אל אתר ההנצחה של הגדוד, מול מושב שואבה – ולהחזירו אל מקומו, מול קבר אימאם-עלי (המכונה "קבר השייח'"), כתום עבודות ההרחבה.

      מחק
  13. שלום וברכה,

    הזכיר יוסף חרמוני מאיילת השחר, את פיתוליו של נהר הירדן, והוזכרה הגפת כשארית המוצקה של גרעינים או פֵּרות לאחר שהופק מהם השמן או המיץ, ונזכרתי באזור הג'יפתליק.

    בשנות ה-70 של המאה ה-19 רכש הסולטאן עבדול חמיד השני אדמות בשטח 381,771 דונם (כ-382 קמ"ר) משני צדי הירדן, מיריחו ועד בית שאן. חלקו הדרומי נקרא ג'יפתליק יריחו, וחלקו הצפוני - ג'יפתליק בית שאן.

    בתחילת השלטון הבריטי בארץ ישראל היה על השלטונות להחליט מה לעשות באדמות הג'יפתליק. ב-1921 נמסרו רוב הקרקעות ממערב לירדן לבעלותם של ערבים תושבי טובאס, בית דג'ן ושכם, שטענו כי האדמה הייתה שייכת להם קודם שעברה לידי השלטון העות'מאני. שטחי הג'יפתליק ממזרח לירדן נמסרו לאמיר עבדאללה. מלבד זאת הוקצו אדמות לקיבוץ איילת השחר וכן שטח ליד ערד שיועד להתיישבות של חיילים יהודיים ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. בהמשך נרכשו אדמות בג'יפתליק בית שאן על ידי הקרן הקיימת לישראל, והוקמו עליהן יישובים עבריים. מרבית ישובי עמק בית שאן הוקמו על אדמות ג'יפתליק.

    לאחר מלחמת העצמאות עברה רוב השליטה על אזור הג'יפתליק לממלכת ירדן, ששלטה אז גם בגדה המערבית, ולאחר מלחמת ששת הימים, כאשר עברה הגדה המערבית לידי ישראל, התנהלו במקום מרדפים, בין כוחות הערבים המנסים לפגוע ביושבי הארץ, ובין כוחות צה"ל המנסים להגן עליהם. ארץ הבקעה, הפכה לארץ מרדף.

    מרדף הג'יפטליק
    בבוקר 26 ביולי 1968, כעשרה קילומטרים דרומית לגשר אדם, הבחין קצין הגששים שהוביל את סיור הבוקר על תוואי דרך הטשטוש בעקבות של חדירת מחבלים, ואלה התגלו שוב על כביש ג'יפטליק-יריחו, כחמישה קילומטרים מערבית למקום שבו התגלו לראשונה. למקום הוזעק כוח המרדף.

    חמישה מחיילי צה"ל נפצעו במרדף ושניים נהרגו: המח"ט אל"מ אריק רגב ורס"ן גד מנלה.

    בצל הערפל הסמיך של תקופת המרדפים, כתב ירון לונדון את שירו, "מרדף", נחום היימן הלחינו, וחווה אלברשטיין שרה אותו.

    תודה רבה לכל הכותבים, עליהם נאמר לא ינום ולא יישן שומר ישראל

    שבוע טוב

    א.קליין

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.