יום רביעי, 19 בפברואר 2020

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן תשע

איור: נעם נדב

19 בפברואר היום, ושוב אני חוגג יום הולדת לבלוג עונג שבת – יום ההולדת התשיעי. תשע שנים!!! על פי המסורת אני מעני"ש אתכם בפוסט מיוחד לכבוד האירוע המרגש, ומצדיע בראש ובראשונה לכם, הקוראים הנאמנים. אם הגעתם לכאן, זה הרי לא במקרה...

מאז ה'יומולדת' האחרון התפרסמו בבלוג 137 פוסטים (כולל זה שלפניכם), ובסך הכל, מאז ייסודו, 1,628 פוסטים. אני לא מכיר ברחבי הרשת העברית בלוג 'פרטי' עם יכולת התמדה כזו. תקנו אותי אם אני טועה...

א. שיר הוא לא רק מילים

מנקודת מבטי, האירוע החשוב ביותר בחיי הבלוג בשנה האחרונה היה ההוצאה לאור של ספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד), שכמעט כל פרקיו נולדו בבלוג עונ"ש במדור 'גלגולו של ניגון'. במדור זה התפרסמו עד כה יותר מ-170 רשימות, פרי עטי ופרי עטם של אחרים – די והותר לעוד כרך אחד או שניים.


הצלחתו של הספר – אם לשפוט על פי התגובות שמגיעות אליי כל הזמן, ועל פי התקשורת המאוד אוהדת שזכיתי לה (ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות המודפסת) – מעודדת אותי מאוד. רבות מחשבות בלב איש, שמא עליי להירתם לחיבור כרך נוסף? ימים יגידו.

גם התגובות הנלהבות של קוראי הבלוג מרגשות ומחממות לב. קוראים רבים הודו לי וגם לא חסכו ממני את שבט ביקורתם. העירו בכתב ובעל-פה, הציעו, הוסיפו ותיקנו.

ובכן, החנות המיתולוגית 'נעלי פיל' לא הייתה בכיכר המושבות בתל אביב, כפי שכתבתי בטעות, אלא בכיכר מגן דוד, העיר לי בנוקדנות חגי חיטרון. במשחק הילדים 'דּוּדֶס' לא שיחקו בכדור ('למי היה כדור באותם ימים?', הקשה בתדהמה פרופ' ערן דולב), אלא בכפיס עץ. 'גזר וצנונית לא שותלים אלא זורעים', נזף בי פרופ' עמוס אלטשולר, ושמה של האישה, שהמשורר אברהם חלפי ניהל עמה רומן, לא היה אביבה אלא זהבה, תיקן אותי המשורר רוני סומק. 'איך אתה יכול לכתוב שעל המלחין זינובי קומפנייץ ידוע רק מעט?', מחה בפניי ד"ר מיכאל לוקין. 'זה בערך כמו שייכתבו ברוסית שעל סשה ארגוב ידוע רק מעט'. כולם העירו את הערותיהם בחיוך ובטוּב לב, וכמובן שגם לא חסכו ממני את מחמאותיהם. הם צודקים ואני מקווה שעוד תהיה לי הזדמנות לתקן את הטעויות המביכות (גם את אלה שלא שמתם אליהם לב)...

הנה כמה הוכחות שהקיבוצניקים – מיפתח שבצפון ועד בארי שבדרום – אהבו את הספר...

אלי ס"ט מקיבוץ גדות
עפר גביש מקיבוץ יפתח
אשל גת מקיבוץ בארי

ברדיו התראיינתי אצל רבקה מיכאלי וליאת רגב, אצל ציפי גון-גרוס ושירי לב-ארי, אצל גבי זוהר ויורם רותם. וגם בטלוויזיה: אצל ירון לונדון ואצל קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל (בלי הגיטרה שלו). ביקורות אוהדות התפרסמו בעיתונים שונים (חגי חיטרון ב'הארץ', יעקב בר-און ב'מעריב', רוביק רוזנטל ב'ישראל היום' ובבלוג שלו). ככל הידוע לי, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה...

עם יורם רותם, עורך התכנית 'בֹּא שיר עברי', שהקדיש לספר שעה שלמה 
(התכנית תשודר בשבת 21 במרץ, בשעה שבע בבוקר, בגלי צה"ל; אבל הוקלטה ביום חול 😉)

ב. אז מה היה לנו?

גם השנה התארחו בבלוג כותבות וכותבים רבים, קבועים ומזדמנים, וזו הזדמנות להודות להם שוב ובפומבי (לפי סדר הא"ב): אבי בלדי, יהודה בלכרעדינה בר-אל, רעות ברוש, שמריה גרשוני, אבנר הולצמן, אליהו הכהן (במדורו החודשי על שירי העלייה הראשונה ועוד כהנה וכהנה), נפתלי וגנרדוד ויינפלד ושלמה רוזנר (סדרת 'עידן ועידנים'), שאול כוכבידן לב ארימיכאל (מישקה) לויןאבישי ליוביץ', עודד מיוחסיוסף (ג'פרי) סאקסבני עורי, יצחק פוקסדינה פורת, עפרה פרי, ניתאי שנאן. אני מקווה שלא שכחתי אף אחד.

וכרגיל תשואות חן חן לצלמים הקבועים והמזדמנים של הבלוג, ובראשם איתמר לויתן מתל אביב (שגם מפעיל את דף האינסטגרם של בלוג עונג שבת), מנחם רוזנברג, בני עורי וטובה הרצל מירושלים, שמוליק שדה מיובלים שבגליל, ועוד רבים אחרים מכל פינות הארץ. כולם מציפים את תיבת הדואר האלקטרוני שלי בתמונות מעניינות ובקוריוזים משעשעים, שרק מקצתם מוצאים את דרכם לדפי הבלוג. זו גם הזדמנות להודיע לכל מי שכותב לי: לא תמיד אני מאשר קבלת חומר במייל. מי שאינו בוטח בתעבורת הדואר, או שחשוב לו לקבל אישור ממני שמכתבו הגיע בשלום, אנא שיכתוב זאת ואענה לו מיד.

לצד המדורים החודשיים הקבועים, שמייצגים את ה'דברים של מה בכך' (כמובטח בכותרת הבלוג), כמו 'ארץ הקודש', 'פרנסות של יהודים', 'פה ושם בארץ ישראל', 'סיפורי רחובות', 'סיבוב בתל אביב', 'מעורב ירושלמי', 'בורא מיני מזונות' ועוד – כל פוסט כזה אינו דורש מן הקוראים יותר מכמה דקות קריאה (למרות שהכנתו לוקחת הרבה זמן) – התפרסמו גם עשרות רשימות רציניות יותר ('ענייני מדינה, ספרות ומדינה'). אני משתדל שבכל שבוע תהיה לפחות רשימה מובילה אחת, מעמיקה וחשובה, שהיא יותר מאשר סתם זוטות ('דברי הבל ושטות'), ונדמה לי שבדרך כלל אני גם מצליח בכך.

התמהיל הזה, שמתרוצץ רצוא ושוב בין שטויות לרצינות, הוא מה שמייחד את עונ"ש. המוטו שבחרתי עבור הבלוג, ומופיע בצד שמאל למעלה (מתחת ל'יהדות – ישראליות – אנושיות'), הן שורותיו הנצחיות של נתן אלתרמן מהמחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר': 'אַל נִתְיַחֵס נָא אֶל עַצְמֵנוּ בְּכֹבֶד-רֹאשׁ מֻפְרָז מִדַּי'...

מה היו הרשימות הפופולריות בשנה התשיעית של הבלוג? פלטפורמת 'בְּלוֹגֶר', שעליה נשען הבלוג, מאפשרת לי לראות כמה 'כניסות' יש לכל רשימה. אז הנה ה'מצעד' של העשירייה הפותחת:

עד ראדי הנידחת שבאוקראינה נסעתי בשבילכם כדי לברר היכן בדיוק נולד ביאליק... 

וכרגיל, הנה המלצות העורך לעשר רשימות שהתפרסמו בשנה האחרונה ושווה לחזור אליהן:

וגם לגרייסלנד שבטֶנֶסִי הגעתי בשליחות הבלוג, כדי לברר אם אלביס היה יהודי...

ב'צנרת' של הבלוג ממתינות לכם רשימות חדשות רבות, מקוריות ומרתקות. יש לְמה לצפות גם בשנה העשירית!

ג. זיכרונם לברכה

דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. אני נפרד בצער מכמה מקוראים ותיקים של הבלוג, שהלכו לעולמם בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי: צבי (גרימי) גלעדמירה זכאי, שאול כ"ץ, ציפי קויפמן ותמר רודנר.

יהי זכרם ברוך.

ד. משמיעים על השקלים

מקור: אָנִיקָמָה (תודה למיכל 'הפולניה')

וכמדי שנה בשנה, כן גם השנה, אני מבקש להודות לכל התורמים – הקבועים והחד-פעמיים – שהם שותפים מלאים לקיומו של המפעל.

הקוראים יכולים רק לשער איזו השקעה כרוכה בהופעתו המתמדת של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור איורים, בהיבט הטכני ובתקשורת השוטפת עם מאות קוראים ומתלוננים.

לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה ואין מי שיטפל בזכויות יוצרים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי😉. את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי לא מעט שעות בכל יום, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות.

לבלוג אין 'חומת תשלום' והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שמממן אותו ומאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אז אם גם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם גם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בכל יום שישי. התרומות שלכם מרגשות ומשמחות, מחזקות ומעודדות אותי להמשיך הלאה. תודה לכל התומכים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הקרוב...

ברחוב מאה שערים בירושלים 'עונג שבת' זה גם 'פיצוחי איכות' (צילום: בני עורי)

יום שני, 17 בפברואר 2020

הספרות והחיים: על דובים, יפים ומיצים

א. שירות דב

מהו 'שירות דב'? הכוונה היא למעשה שכוונתו רצויה, אך תוצאותיו הרות אסון.

מקורו של הביטוי הוא בספרות המשלים. הראשון, ככל הנראה, שהשתמש בו היה הצרפתי לה-פונטן (מאה 17) במשלו 'הדב והגנן', וממנו השתלשל הביטוי לקרילוב הרוסי, ולכל מתרגמיהם ומעבדיהם בכל שפה ולשון.

המשל הוא על דב שהתידד עם גנן, ופעם, כאשר נרדם הגנן וזבוב טרדן נח על אפו, נטל הדב אבן גדולה ורוצץ את הזבוב יחד עם גולגלתו של ידידו.

'שירות דב': איור למשל של לה-פונטין, פריז 1759-1755 (ויקיפדיה)

הנה המשל של קרילוב בתרגומה של חגית בנזימן:

איבן אנדרייביץ' קרילוב, כל המשלים, נוסח עברי: חגית בנזימן, כרמל, תשע"ה, עמ' 204-203

בפתח תקוה, בחרו לקרוא למרכז השירות של סוזוקי בשם 'שירות דב'.

נאמר זאת כך: בחירה לא ממש מוצלחת...

צילום: אפרים קופלוביץ'

ואם אנו בספרות המשלים ובתרגומה הנחמד של חגית בנזימן, אתם מוזמנים בעוד שבועיים להתנחם מתוצאות הבחירות בערב לכבוד ספרה החדש שמוקדש למשלי אליעזר שטיינבַּרג (גם אני אדבר שם):



ב. פו הזול

ואם אנחנו בעסקי דובים, מי הדב הכי מפורסם? כמובן פו הדב!

שני ספריו הנפלאים של א"א מילן, ואין סוף עיבודיו וגלגוליו, מוכרים כמעט לכל ילד בישראל, וכמובן לכל מבוגר בישראל.


ברחוב ביאליק בחיפה יש חנות של חומרי ניקוי ושמה הלא-שנון במיוחד הוא 'פו הזול'. מה הקשר?

צילום: איתמר לויתן

ג. הטלוויזיה והחיים

'היפים והאמיצים' הוא שמה של אופרת סבון אמריקנית ידועה (The Bold and the Beautiful), שמזה שנים רבות מוקרנת גם בישראל.

דוכן מיצים ברחוב שיינקין בתל אביב עשה טוויסט קטן ונחמד על השם:

צילום: איתמר לויתן

אגב, לא הרחק משם, ברחוב הרצל, יש דוכן מיצים, אמנם לא 'ספרותי', אך בכל זאת קשור:

צילום: מנחם רוזנברג

כשמנחם, הצלם, שאל את המוכר אם כדי לקבל מיץ צריך אוטו, הוא נענה בחיוך רחב...

ועוד מיץ עם חרוזים: 'קר קר ולא יקר'.

צולם ב'תחנת בריאות' בדלית אל-כרמל:

צילום: מנחם רוזנברג

יום שישי, 14 בפברואר 2020

משהו על השירים הרוסיים ששרו בפלמ"ח: מחווה לפוצ'ו


אמר העורך

פּוצ'וּ, יליד 1930, הוא מן האחרונים, ואולי האחרון, שבין סופרי דור תש"ח שעדיין חיים עמנו. הוא גם היה מגיבורי ילדותי. לא רק שקראתי בשקיקה את כל ספריו, הוא גם היה שכן שלי, בשדרות סמאטס בתל אביב (רחוב חדש יחסית, שנסלל בראשית שנות החמישים בקצה הנידח של תל אביב, לא הרחק מ'החולות' שמעבר לירקון מוכה הבילהרציה). יחסינו היו כמובן חד-צדדיים: אני הערצתי אותו (ובמיוחד את האופנוע הענק שלו שהרעיש את רחובות השכונה השקטים), ואילו הוא כלל לא ידע על קיומי (לפני שש שנים, ביום הולדתו ה-84 סיפרתי על כך בפירוט ברשימתי 'פּוּצ'וּ והלמֶד-וו"ניקים'). 

חזרנו וחידשנו את הקשר בזכות בלוג עונג שבת, שפוצ'ו הוא מקוראיו הוותיקים ואף תרם לו כמה רשימות פרי עטו

לפוצ'ו, איש תש"ח שראשו לא שח, שחוגג השנה את יום הולדתו התשעים, שלוחות מיטב ברכות הבלוג וקוראיו (כולל יוסיניו, יוסלה ויוסי פס, זיוה ואיה הג'ינג'ית, זומבה, הילד אפרים והמורה הדגול שמילקיהו). 

*

מאת אליהו הכהן

'וְתִזָּכֵר אָז בְּיָמֶיךָ בַּפַּלְמָ"ח'...
ישראל ויסלר, הלא הוא פוצ'ו, חגג ב-1 בפברואר את יום הולדתו התשעים, ועמו רבים מבני משפחתו וידידיו. כמי שחונך על ברכי 'אנו, אנו' הוא בוודאי לא יתנגד שננצל את יום חגו הפרטי כדי לעסוק בנושא שאפיין את בני דורו. לא רק שלא יתנגד, אלא הוא עצמו ביקש ממני לומר משהו על השירים הרוסיים ששרו בפלמ"ח.

כמובן שעם כל הכבוד לפלמ"ח ולפלמ"חניקים, השירים הרוסיים בזמרת הארץ ראשיתם אינה שם ואינה בהם. הם הושרו בפי העולים ובפי החלוצים מאז ראשית ההתיישבות בארץ ישראל, עד שאפשר לומר שלא היה עשור בתולדות היישוב שלא הושרו בו שירים עבריים במנגינות רוסיות. בסוגיה זו נאמר כבר לא מעט וגם נכתב לא מעט, ודבריי כאן אינם אלא פירורים אחדים מן השפע הרב.

נרוץ אפוא עם הזמן שעבר ונסקור ממעוף הציפור כמה דוגמאות לזמרת הדורות הארץ-ישראלית שהושפעה ממורשת הזמר הרוסית (ובמידה מסוימת גם האוקראינית, הפולנית והליטאית).

למן עליית הביל"ויים בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, ולאורך כל ימי העלייה הראשונה, שרו ורקדו בכל הארץ את 'חושו אחים חושו', שכתב יחיאל מיכל פינס בעקבות השיר הרוסי 'מִי דְּרוּזְ'נוֹ נָא וְרָגוֹב'. בשלהי אותה מאה שרו במושבות את 'האח נעיםשל נח שפירא (ברנ"ש) בעקבות שיר הוולגה 'הֵי אוֹכְנַיים'. שפירא העניק למצלול הרוסי המקורי נוסח עברי מלעילי: 'האח נעים, האח נעים, עוד פעם אחת, עוד פעמיים'. היום שיר זה כמעט ואינו מוכר.



מימי העלייה השנייה ואילך שרו בעמידה וביראת כבוד את השיר 'ברכת עם' ('תחזקנה') של חיים נחמן ביאליק. לשירו של ביאליק, שנכתב בשנת 1894, הודבק לחן של שיר מרד רוסי נגד הצאר מימי מהפכת 1905 (גלגוליו של שיר זה יסופרו בקרוב ברשימה מיוחדת שתתפרסם בבלוג עונג שבת). תלמידי הגימנסיה הרצליה בתל אביב שרו את 'סתיו מאפיל' (ובשמו הרשמי 'החלקה הנשכחת') של ניקולאי נקראסוב, שתרגם למענם המורה לעברית ישראל דושמן. 

הנה הוא בביצוען של רוחמה רז ואופירה גלוסקא בתכנית 'על הדשא', שאותה הנחיתי בשנת 1976 בקיבוץ מגל:



בימי מלחמת העולם הראשונה שרו את השיר 'לחופש' ('אין כוח לסבול עוד, לשאת את העול'), שחיבר לייב יפה על פי מנגינה רוסית ותרגם לעברית קדיש יהודה סילמן. בימי העלייה השלישית שרו בלהט את 'אנו נהיה הראשונים' של יוסף הפטמן, בשלוש מנגינות שונות, שתיים מהן רוסיות, ולאחר נפילתו של טרומפלדור, בקרב הגבורה בתל-חי ב-1 במרץ 1920, שרו בעצב את 'קדרו פני השמים', למילותיו של יהושע פרושנסקי על פי מנגינה רוסית, ואת 'בגליל בתל-חי' שכתב אבא חושי על פי מנגינה אוקראינית. 

הנה רוחמה רז, אופירה יוספי ורות בן אברהם ב'קדרו פני השמים'. ההקלטה היא משנת 1986:



בשנות העשרים המוקדמות שרו בקיבוצי עמק יזרעאל, בשני נוסחי צליל, את כל הבתים של 'תה ואורז יש בסין', שחיבר אברהם שלונסקי בעין חרוד על פי מנגינה אוקראינית, ואילו בשנות העשרים המאוחרות שרו בתל אביב את שיר האהבה 'בין פרחי הגן המלבלבים', שחיבר יוסף אוקסנברג על פי מנגינת השיר הרוסי 'קירפיצ'יקי' (לגלגוליו של שיר זה הוקדשה בבלוג עונג שבת רשימה מיוחדת, שכתב חוקר הזמר הרוסי בעברית צבי [גרימי] גלעד, שהלך לעולמו לפני כמה חודשים). בכל הארץ שרו אז את 'הייתה צעירה בכנרת', על פי מנגינה של שיר מעגלי ברוסית ('לכומר הייתה כלבלבה'), שהתגלגל לשיר אהבה אוקראיני ('זורם לו הפלג'), ומשם הגיע אלינו. בשנות השלושים שרו, בין היתר, את 'מה לעשות שאני יפה כזאת' על פי מנגינה רוסית, ואת 'רינה', בלחנו של המלחין היהודי-הסובייטי הנודע איסאק דונאייבסקי, שניהם למילותיו של נתן אלתרמן.

אך הפריצה המשמעותית בהתקבלותו של הזמר הרוסי בארץ ובהתפשטותו בפי כל קשורה בלי ספק במלחמת העולם השנייה, במיוחד למן קיץ 1941, כאשר ברית המועצות הותקפה בהפתעה על ידי הצבא הגרמני, וחייליה ואזרחיה יצאו למאבק הרואי בפולש. נחשול של שירי תהילה לחיילי הצבא האדום ול'אמא רוסיה' נכתב אז בברית המועצות וממנה הגיע גם לארץ. 

'בדרך לניצחון': כרזת תעמולה סובייטית, 1943

בהתיישבות העובדת, בתנועות הנוער, בהכשרות, וכמובן גם בפלמ"ח, התרפקו צעירות וצעירים על נהרות הוולגה, הדון והדנייפר, כאילו היו אלה נחלות אבותינו מימי קדם. הם שרו על נופי הערבה רחבת הידיים שפרשה כנפיים, ועל פרשים הדוהרים על סוסים ובשצף קצף הם טסים, משל היו אלה ותיקי 'השומר' שרוכבים על סוסיהם בשדות העמק או על גדות נהר הירדן. גיבורי השירים  וַנְיָה וְנַטָשָׁה, מַרוּסְיָה וְקַטְיוּשָׁה, בריגדירית זוֹיָה וגרישקה  היו מושא להערצת בני הנוער באותם ימים.

רוב המגויסים לפלמ"ח היו בוגרי תנועות הנוער, בעיקר אלה שנחשבו חלוציות (השומר הצעיר, המחנות העולים והנוער העובד), והם הביאו עמם את השירים שלמדו שם. הגיעו הדברים לידי כך שרבים זיהו את סוגת 'שירי תנועות הנוער' עם שירי זמר רוסיים דווקא, ואין הדבר כך. בתנועות הנוער, כפי שבוודאי יעידו בוגריהן, וכפי שניתן להיווכח מספרו של נתן שחר, שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער (יד יצחק בן צבי, 2018), שרו את כל סוגי הזמר: שירי מולדת ושירי נוף, שירי רועים ושירי ילדים, שירי שבת ושירים חסידיים, שירי רחוב ושירי עמים, ובתוכם כמובן גם שירים רוסיים לרוב. 

מדוע אפוא זכו דווקא השירים הרוסיים לחשיפת יתר ולהבלטה בזמרת הארץ? שלוש סיבות עיקריות גרמו לכך: הסרטים הרוסיים שהוקרנו בארץ; האדרת הצבא האדום שלחם בגרמנים והביסם; ובנוסף, אלה היו שירים מלודיים, פטריוטיים ומרגשים, שניתן היה לשיר אותם בצוותא ומסביב למדורה.

נתחיל בסרטים. 

למן שנות השלושים הוקרנו בבתי הקולנוע בארץ עשרות סרטים רוסיים, ובהם סרטים מוזיקליים שכללו שירים רבים. כמה דוגמאות: מהסרט 'הדרך לחיים' (1931) קיבלנו את השיר 'ילדי הפקר' ('בין שלוש ובין ארבע'), שאת גרסתו העברית חיבר נתן אלתרמן; השיר 'רינה', שהוזכר לעיל, הגיע מהסרט 'החבריא העליזה' (1934); מהסרט 'ילדי רב החובל גראנט' (1936) הגיע אלינו השיר 'שיר הקפיטן' ('קפיטן קפיטן, נא חַיֵּכָה'), שהיה אהוב על אנשי הפלי"ם ואת גרסתו העברית ללחן של איסאק דונאייבסקי חיבר עמנואל כ"ץ, שהיה בית"רי ואיש לח"י (אולי בשל כך, בספר משפחת הפלמ"ח יוחס השיר בטעות לאברהם שלונסקי); שירו של נתן יונתן 'דוגית נוסעת', הותאם למנגינה מתוך הסרט הרוסי 'ילדותו של גורקי' (1938)  לכל מילות השירים הללו (פרט ל'ילדי הפקר' ו'שיר הקפיטן') אין שום קשר למקור הרוסי.

גם התיאטרונים, בעיקר 'הבימה' ו'המטאטא', תרמו למאגר השירים הרוסיים בזמר העברי. השיר 'צלצל קתרוס', בתרגומו של המשורר יהודה קרני, הושר לראשונה במחזה 'כבלים', שהוצג ב'הבימה' בסוף שנת 1931. השיר 'ילדי הפקר', שהוזכר לעיל, נכתב עבור 'המטאטא' בסוף שנת 1934. בהצגה 'שי לחיל', שהעלה 'המטאטא' באפריל 1944, נשמעו בין היתר השירים המרגשים 'שלום עירי נוחמה' ו'תכול המטפחת', שאותם תרגם מרוסית אברהם שלונסקי.

הנה מקהלת הצבא האדום עם הביצוע המקורי של 'שלום עירי נוחמה'; בכתוביות תרגומו של שלונסקי:



שעשוע נחמד: אלי ס"ט מקיבוץ גדות, חוקר וחובב של הזמר הרוסי בעברית, הכין שני סרטונים ובהם ליקט קטעים מקוריים של סרטים רוסיים-סובייטים, רובם משנות השלושים, שמתוכם דלו בני הדור ההוא מכל טוב. אתם מוזמנים לצפות בהם ולנסות לזהות את השירים.





הסיבה השנייה לתפוצת השירים הרוסיים קשורה בפולחן ההאדרה של גבורת הצבא האדום, שהשתלבה בסגידה הפוליטית לברית המועצות כדגם חיקוי לסוציאליזם ציוני. הלוך רוח זה רווח לא רק בקרב מבוגרים אלא הונחל לבני הנוער בארץ. 

יחי הצבא האדום! כרזה משנת 1943 בעיצובו של פרנץ קראוס (PPPA)

ממרחק הזמן קשה להבין באיזו דבקות שרו בפלמ"ח ובתנועות הנוער על הפרשים הקוזקים המשופמים של המרשל בּוּדְיוֹנִי, שטסו על סוסיהם לאורך גדות הדנייפר. עד לא מכבר נחשבו קוזקים אלה בדעת הקהל היהודית סמל בוטה של שנאת ישראל ושל התעללות אלימה ביהודי אוקראינה, במיוחד בפוגרומים שליוו כצל את מלחמות האזרחים שקדמו לכינונה של ברית המועצות. והנה, בתוך שני עשורים חל שינוי קיצוני והם הפכו מושאי הערצה, ואנו שרנו להם ברוממות רוח שירי הלל, כמו 'פעם חבר בודיוני' ('הֵי, שלום, הקוזקים, גיבורים בני חיל'). אגב, סֶמְיוֹן בודיוני, שקרנו עלתה בימי מלחמת האזרחים, תפקד בצורה מחפירה בימי המלחמה הפטריוטית הגדולה והיה אחראי במישרין לתבוסת הצבא האדום בקייב ונפילת רוב שטחי אוקראינה בידי הגרמנים. 

מרשל סמיון בודיוני, 1943 (ויקיפדיה)

באוהלי הפלמ"ח ובהכשרותיו בקיבוצים הוקסמו מצליליהם של השירים הרוסיים, ופה ושם גם הזדהו עם עלילות הגבורה שפוארו במילותיהם. כל אלה השתלבו גם בספרים שקראו הפלמ"חניקים בשעות הפנאי, ובראשם אנשי פאנפילוב של אלכסנדר בק, שתורגם לעברית כבר ב-1946. גם תפקיד ה'פוליטרוק', שאותו נשאו בגאווה דמויות כמו בני מהרשק או אלכסנדר יולין (סשה פוליטרוק), הועתק מן הצבא האדום. המנגינות הליריות של השירים הרוסיים התאימו להווי המדורות הרבה יותר מאשר שירי העלייה הראשונה והשנייה, כמו 'שאו ציונה נס ודגל' או 'פה בארץ חמדת אבות', שכבר נתפסו מיושנים.

כל כך אהבו בפלמ"ח את השירים הרוסיים, עד שאפילו את המנון הפלמ"ח, שחיבר זרובבל גלעד מעין חרוד בשנת 1941, שרו תחילה במנגינה הרוסית של 'הלוך הלכה החבריא'. רק ב-1943 החליט דוד זהבי שהמנון של ארגון עברי לוחם צריך להיות מושר בלחן מקורי והלחין את המנגינה המוכרת שהשכיחה את הראשונה (ראו דוד אסף, 'מסביב יהום הסער: מקורותיו הרוסיים של שיר הפלמ"ח', בלוג עונג שבת, 28 בפברואר 2011).

הנה הפלמ"חניק הוותיק יהודה זיו שר עם בתו יפעת את ההמנון במנגינה הרוסית המקורית:



משוררי הפלמ"ח, חיים גורי וחיים חפר, נחלצו גם הם להעשיר את מאגר השירים העבריים במנגינות רוסיות ואוקראיניות. את שיר הזמר הפלמ"חי הראשון שלו, 'היא עמדה בחלון והביטה', כתב גורי ב-1941 או 1942, ואחריו, ב-1943, את 'רשות הדיבור לחבר פרבלום', וב-1946 את 'יום יבוא, אחים, נחזורה' ואת 'שיר הקברניט' ('עם ליל חורפי האור גישש ברטט'), שאותם שרו בפלי"ם יחד עם 'סואן בדמי הליל', שתרגם דב מגן עוד ב-1943  כולם על פי מנגינות רוסיות. את מפקדו בפלמ"ח, יצחק שדה, לא שכח גורי להזכיר בשיר שכתב ב-1944 'מסביבנו משטמה גועשת': 'עוד נקום, נקום אחים לנשק, "הזקן" רק ייתן פקודה'. גם שיר זה מקורו בסרט סובייטי ('שלושה טנקיסטים' שהוקרן בשנת 1939).

שירו הראשון של חיים חפר, 'בין גבולות', המוקדש להעפלה היבשתית, נכתב ב-1945 על פי מנגינה רוסית ידועה. אחר כך כתב את 'רותי' ('לי כל גל נושא מזכרת'), 'בדרך צפונה', 'למרחקים כי נפליגה', ועוד שירים רבים לפי מנגינות רוסיות (וגם ארמניות, כמו 'שיר הפינג'אן', וקווקזיות). 

מקצת השירים הושרו בארץ בנוסח שונה מצלילי המקור הרוסי. לחן 'דוגית נוסעת', שנכתב במקורו בסולם מז'ורי, הפך בארץ למינורי; צלילי הבית החוזר של 'בין גבולות' הושרו בארץ בנוסח שונה מהמקור הרוסי, ויש האומרים כי היה זה פשוט 'זיוף' מוצלח. רק במופע 'הלוך הלכה החבריא, 76', ניתן היה לשמוע את צלילי השיר המקורי ('פרידתה של הסלאבית'), שבתרגומו של יעקב שרת נקרא 'שיר לכת' ('קדימה מחלקות'). גם צליליו האהובים של השיר 'רותי', שקשה לתאר ערב שירה בציבור בלעדיהם, עברו בארץ 'גיור כהלכה'. 



רק טבעי היה שלא תמיד הבינו חברי תנועות הנוער ומגוייסי הפלמ"ח את משמעות המושגים שהוזכרו בשירים הרוסיים ששרו. אביא שתי דוגמאות מתוך רבות: אחד השירים הנפוצים ביותר, שהושר כבר בשנות העשרים, היה 'צבעונים, אחינו צבעונים'. ספק אם אלה ששרו אותו בהתלהבות וברגש ידעו מי היו ה'צבעונים' שבגורלם המר אשמה החבריה. היו שחשבו שאלה הם פרחי הצבעוני שנקטפו, ולכן 'איבדנו כל אשר יקר היה'. בשירונים אחדים אף ייחסו את השיר בטעות ללוין קיפניס, מתוך שבלבלו שיר זה עם השיר 'מי לא יכיר אותנו פרחי הצבעונים', שחיבר קיפניס ללחן מתוך 'חמישיית דג השמך' של פרנץ שוברט. איש לא העלה על דעתו כי ה'צבעונים' אינם אלא החיילים הרוסיים שחבשו כומתה צבעונית ועליה סמל הכוכב האדום. ואכן, בהמשך אמא מבטיחה בפירוש לוַנְיָה, כי במלחמה הוא יהיה 'קומיסר אדום' (כך בגרסה שהושרה, ועדיין מושרת, בארץ; יש הסבורים כי שני שירים שונים צורפו זה לזה). כידוע, גם חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי, ששירתו בארץ בשנות הארבעים וחבשו כומתה אדומה, כונו בשל כך 'כלניות'.

קומיסר אדום, יולי 1942 (ויקיפדיה)

דוגמה שנייה קשורה לשיר שכבר הזכרנו, 'צלצל קתרוס', שהושר לראשונה בדצמבר 1931, במחזה המצליח 'כְּבָלִים', שאותו כתב ביידיש המשורר ה. לייוויקרבים מהשרים אותו התרפקו בעצב על גורלה של מָלִינָה ש'היה הייתה ... אבל גם היא איננה עוד'. מה קרה לה, למלינה זו, ומדוע איננה עוד? שמא נעלמה, התאבדה או נרצחה?  איש אינו יודע. בכמה שירונים אף נכתב נוסח 'מתוקן': 'היה הייתה אחת שמה לִינָה'. אלא שמלינה לא היה שמה של עלמת חן אהובה שמתה. 'מלינה' ברוסית פירושו מתקן שבו שוהים אסירים. 

(אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

את נסיבות חיבורו של השיר גולל בזיכרונותיו במאי ההצגה ברוך צ'מרינסקי. לדבריו, בנוסחו המקורי של המחזה, המתנהל כולו בין כותלי בית כלא, כלל לא היה קיים השיר. הייתה זו יוזמתו שלו לשלב בו שיר, שיהיה בו כדי לרענן את ההצגה. צ'מרינסקי נזכר בשיר ששמע ברוסיה על גורלו של פושע פלילי והחליט לשבצו בהצגה. חברו, השחקן והבמאי מנחם גנסין, גייס את המשורר יהודה קרני למשימת תרגום השיר וכך הוא שולב בהצגה (דברי צ'מרינסקי מצוטטים ב'זמרשת' כאן). מכאן ואילך התפשט השיר בארץ, עד שנפרד מהקשרו המקורי והפך לשיר קינה נוגה על אחת ושמה לינה, מלינה, או 'חתשמלינה', שהלכה לבלי שוב... 



עד כאן על קצה המזלג, ואת המנה המלאה, עם כל התוספות, נשמור ליום הולדתו המאה של פוצ'ו. 

במסורת היהודית, האיחול המתאים לימי הולדת של אנשים מבוגרים הוא הפסוק 'עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ' (תהלים, צב 15). התנא בן זומא, שטבע את המימרה 'איזהו עשיר? השמח בחלקו' (אבות, פרק ד, א), מצוטט בהמשך: 'בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה' (פרק ה, כא). פוצ'ו צלח את שלוש המדרגות הללו והעפיל לגיל תשעים, שעליו אמר בן זומא: 'בן תשעים לָשׁוּחַ', כלומר זה הזמן להתהלך כפוף קומה. והנה, פוצ'ו ניצב לפנינו זקוף, רענן, בריא ושופע הומור כבימי עלומיו. נאחל לו אפוא שיתמיד וישמור על הכושר המופלא, בגוף וברוח, וגם יזכה להמשיך את כתיבת כרכי זיכרונותיו המשעשעים, בחיי, שמניינם כבר הגיע לחמישה, ולא ישכח לכלול בתוכם גם את הערב הזה.

_____________________________

הרחבת דברים שנאמרו בעל-פה במסיבה לכבוד יום הולדתו התשעים של פוצ'ו בבית הפלמ"ח בתל אביב (31 בינואר 2020)

יום רביעי, 12 בפברואר 2020

סיפורי רחובות: מי אתה יאיר שטרן?

צילום: איתמר לויתן

אברהם שטרן (1942-1907), מייסד מחתרת לח"י (לוחמי חרות ישראל), היה בוודאי איש חשוב בהיסטוריה היהודית המודרנית. משורר, חולם ולוחם עז נפש, אוהב ארצו ועמו, שנרצח במאבק לגירוש הבריטים מארץ ישראל. שלא כמו יוסף טרומפלדור, שעד היום מתווכחים אם באמת מילותיו האחרונות היו 'טוב למות בעד ארצנו', יאיר כתב בפירוש: 'חלומנו: למות בעד ארצנו!' ('חיילים אלמונים'). בכ"ה בשבט תש"ב (12 בפברואר 1942), בדיוק לפני 78 שנים, התממש חלומו. הוא נתפס במקום מסתור, בשכונת פלורנטין בתל אביב, ושם נורה למוות בידי קצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון.

יאיר היה ונותר אישיות שנויה במחלוקת, ובה בשעה דמות נערצת ואגדית שהיוותה השראה לרבים, בחייו ולאחר מותו. על שמו נקראו יישובים (כוכב יאיר), מוסדות ורחובות בערים רבות בארץ – בתל אביב, בירושלים, בחיפה, בהרצליה, בקרית אונו, בבאר שבע, באור יהודה ועוד.

אך תחת איזה שם יש להנציחו? שמו האמיתי היה אברהם שטרן, ושם המחתרת שלו – שבו גם התפרסם לאחר נפילתו – היה יאיר. במחתרת ובחייו הוא מעולם לא נקרא 'יאיר שטרן', אלא רק 'יאיר'. כך גם נכתב על מצבת קבורתו בבית הקברות בנחלת יצחק:

ויקיפדיה

אברהם שטרן נרצח כשרעייתו רוני הייתה בהריון ובנו (היחיד) נולד חמישה חודשים אחר כך ונקרא יאיר, על שם אביו. לימים התפרסם יאיר שטרן כעיתונאי ושדרן טלוויזיה, שאף ניהל בשנות התשעים את הטלוויזיה הישראלית. ממילא אם יש בעולם יאיר שטרן, הרי זה בנו של אברהם שטרן שכּוּנה 'יאיר'.

אברהם ורוני שטרן (הארכיון הציוני המרכזי)

ב-3 בפברואר 1967 פרסם יאיר שטרן – אז בן 25 בסך הכל – מאמר מרגש בעיתון מעריב שכותרתו 'אבי' (המאמר המלא נמצא כאן). הנה קטע מתוכו שבו סיפר על הקושי בנשיאת שמו של אביו המפורסם:


טקס אזכרה לאברהם שטרן ('יאיר') בבית הקברות בנחלת יצחק, 1992.
מימין לשמאל: שי שטרן ואביו יאיר שטרן, ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, דוד שטרן (אחיו הצעיר של 'יאיר')
(צילום: צביקה ישראלי, אוסף התצלומים הלאומי)

שלטי רחובות 'שטרן' ברחבי הארץ מבולבלים ומבלבלים. הם עשויים ליצור את הרושם המוטעה שהרחוב קרוי על שמו של העיתונאי יאיר שטרן, יבדל לחיים ארוכים וטובים, ולא על שם אביו.

כתב לי דוד שי:
לפני יותר מארבעים שנה קראה עיריית הרצליה רחוב על שמו של מפקד לח"י, אברהם שטרן, שכינויו המחתרתי היה 'יאיר'. מאז מתלבטת העירייה כיצד להציג את שם הרחוב, ולמרבה הפלא המצב מחמיר במשך השנים, כפי שמלמדות שלוש הדוגמאות המצורפות. 
בשלט הוותיק ביותר שם הרחוב מדויק: 'שטרן אברהם (יאיר)'. 

בשלט חדש יותר שונה שם הרחוב ל'אברהם יאיר שטרן', כאילו היו לו שני שמות פרטיים (הכיתוב הלטיני מדויק יותר).  


בשלט המתנוסס כיום ברחוב השם הוא 'יאיר שטרן', כאילו שהרחוב נקרא על שם שדרן הטלוויזיה. 
צילומים: דוד שי

בדיקה בגוגל ובוווייז מלמדת שהרצליה אינה היחידה עם טעות זו. בשלל ערים מוצג רחוב שטרן כרחוב יאיר שטרן.

יצאנו אפוא לבדוק בשלוש הערים הגדולות.

בשכונת קרית היובל בירושלים יש רחוב ארוך ושמו 'שטרן' (כך קוראים לו כולם), ובכל זאת יש בו רק שני שלטי רחוב, בתחילתו ובסופו.

אמנם ציון השם תקין, אך בהסברים יש שתי שגיאות:
  • אכן יאיר היה פעיל בכיר באצ"ל, עד שפרש בשנת 1940 והקים את לח"י, אך הוא בוודאי לא היה 'מייסד תנועת המחתרת אצ"ל'. 
  • כמו כן, השימוש (העקשני והמוזר) בתאריך עברי דווקא גרם לטעות: יאיר נולד ביום 23 בדצמבר 1907, שהיא שנת תרס"ח.

צילום: מנחם רוזנברג

ובתל אביב, העיר בה נרצח, נקרא על שמו – החל משנת 1965 – הרחוב שבו נמצא הבית שם הסתתר עד שנחשף. בבית זה (רחוב שטרן 8) נמצא מוזיאון לח"י הקרוי על שם יאיר.

צילום: איתמר לויתן

השילוט ברחוב תקין לגמרי (למעט הצֵירֵה באות ט. צריך להיות סֶגול, אבל לא נתקטנן):

צילום: איתמר לויתן

ומה בחיפה?

כאן הרחוב נקרא 'יאיר שטרן', כשמו של העיתונאי. לאורכו של הרחוב הארוך, שעזובה שולטת בו אף שנשקף ממנו נוף נפלא, יש רק שלט רשמי אחד, ללא כל הסבר: 'יאיר שטרן'.

צילומים: איתמר לויתן

נספח: איך מנקדים דב גרונר?

וכיוון שאנו בעסקי מחתרות ורחובות נפנה את תשומת הלב לשלט מביך שנמצא ברחוב דב גרונר בירושלים (בשכונת תלפיות מזרח, הידועה בכינויה ארמון הנציב), במתחם 'עולי הגרדום'.

דב גרונר היה מלוחמי אצ"ל. הוא הוצא להורג בתלייה על ידי הבריטים, בכלא עכו, ב-16 באפריל 1947.

גם אם נתעלם מהצירה שמתחת לאות נ' (צריך להיות סֶגוֹל), מה בדיוק עושה הדגש באות ב'?

צילום: אורי להב גולדשמיד

יום שני, 10 בפברואר 2020

סיבוב בתל אביב: 27/4, שיר השירים, ארמית, החלפנים, חכמת רחוב

א. הלוכסן שהתבלבל

אנחנו רגילים לסימון: 24/7 או 7/24, כלומר המקום פתוח 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. אבל בשלט שמפנה לתחנת הדלק שבחניון בית ליסין יש תפנית מוזרה בעלילה.

'דווקא רציתי למלא דלק בחניון בית ליסין', כתב לי עפר גביש, 'אבל לא ידעתי אם המקום פתוח 27 שעות 4 פעמים בשבוע, או 4 שעות 27 ימים בחודש'...

צילום: עפר גביש

ב. שיר השירים אשר לשלומי

בסלון הכלות של שלומי דדון ברחוב דיזנגוף כבר עסקנו ברשימה קודמת ('פרנסה מהתנ"ך', 8 באפריל 2018). לאחרונה שדרג שלומי את חלון הראווה ועיטר אותו בפסוקים מהתנ"ך ומחז"ל, תוך שהוא מצליח לשבש כמעט את כולם.

שלומי גם אינו מהסס לכתוב את שמו המפורש של אלוהים, מה שלא נהוג ומקובל אצל יראי שמים.


אהבנו במיוחד את 'אם אשכך ירושלים', את 'צאינד וראינה בנות ציון' ואת 'הרעה בשושנים'...


והנה עוד חנות משיר השירים.

ברחוב העלייה נמצא 'בית היין', ומה נאה יותר וקולע יותר מאשר לעטר את השלט בפסוק המתאים משיר השירים, ב 4:  'הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה'.



ג. עוד קצת ארמית

ועוד חנות יש ברחוב דיזנגוף  מעבדה לתיקון טלפונים  אבל כזו שמכוונת גבוה.

למה לקרוא למקום 'מעבדה' אם אפשר להוסיף לה גוון מעמיק יותר, ארמי כביכול, ולקרוא לה 'מעבדתא'?

ויובהר, אין בשפה הארמית מילה כזו.


וכאן עוד קצת ארמית: סוכנות תיווך ושמה 'ביתא'...


ד. רחוב החלפנים

איזה שם יפה ומתאים לרחוב ביפו!


ה. חכמת רחוב

'בקש שלום ורדפהו'... על גבהו של בניין מול תיאטרון 'הבימה'. לידיעת הפוליטיקאים מכל המפלגות.


מוכנים לבחירות?


'עובדת על חלל'? מדובר במקפלת בגדים, כן...


חייך, הכל לטובה...


כל הצילומים של איתמר לויתן (אלא אם צוין אחרת)