שיר הוא לא רק מילים: בואי אמא

מחאה בקריאה להחזרת החטופים מעזה, ירושלים נובמבר 2024 (צילום: דוד אסף)

מוקדש לחברתי רוחמה אלבג ולבני משפחתה של לירי

השיר 'בואי אמא', שכתבה לאה נאור על פי לחן רוסי, הפך בימים טרופים אלה להמנונן העצוב של משפחות החטופים והשבויים בעזה, ובעיקר של האימהות המפגינות כבר יותר משנה ומוחות נגד ממשלת ההפקרה שאינה עושה די כדי להחזיר את יקיריהם הביתה. 

 

ספק אם אלה השרים עתה את 'בואי אמא' יודעים על קשר אמיץ נוסף שיש בין השיר לבין יישובי ה'עוטף' וקיבוצי מערב הנגב, שספגו את המכה הקשה מכולם בטבח ה-7 באוקטובר. לאה נאור ובן זוגה מוטקה היו בני גרעין הנח"ל שייסדו את קיבוץ נחל עוז, ושם גם קיבלה לאה את ההשראה לכמה מפזמוניה (למשל 'סרנדה לעדה' ששרה להקת הנח"ל ב-1966 ומבוסס על דמותה האמיתית של טבחית הקיבוץ).

הרשימה על גלגולי השיר 'בואי אמא' תראה אור בקרוב בספרי החדש 'אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי'. הספר שיופיע בשנת 2025 (אינשאללה) בהוצאת מאגנס, מוקדש כולו לשירים על האמא היהודייה והישראלית וגלגוליהם.

הנה טעימה מתוכו.

א. שבי איתי עד שאגדל

בשנת 1968 חיברה הפזמונאית וסופרת הילדים לאה נאור (נולדה 1935), את השיר 'בואי אמא'. הוא הוקלט באותה שנה על ידי הזמרת אסנת פז, בליווי מקהלת הילדים צדיקוב בניצוחו של לַסְלוֹ רוט, והפך בתוך זמן קצר ללהיט שהושמע בלי הרף, מאז ועד היום. 

הנה הקלטה של אסנת פז משנת 1974:

כָּל הָאוֹר מִזְּמַן הָלַךְ לוֹ,
אַל תֵּלְכִי פִּתְאוֹם גַּם אַתְּ.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
בּוֹאִי שְׁבִי אִתִּי מְעַט.

בָּעֵצִים מַכֶּה הָרוּחַ
וְיָדַיִּך כֹּה חַמּוֹת.
אַל תֵּלְכִי, סַפְּרִי לִי אִמָּא
אֵיךְ בָּאִים הַחֲלוֹמוֹת.

אִם פּתְאוֹם מַלְאָךְ יוֹפִיעַ,
אֶל חַדְרִי יָבוֹא בַּלָּאט,
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא
וְתִרְאִי אוֹתוֹ גַּם אַתְּ.

לֹא, אֵינִי פּוֹחֵד בַּחֹשֶׁךְ
וְאֵינִי רוֹעֵד בִּכְלָל.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
שְׁבִי אִתִּי עַד שֶׁאֶגְדַּל. 

השיר מספר על ילד השוכב בחדרו החשוך, בחוץ מנשבת הרוח ומכה בעצים. הוא רועד מפחד, חש במגע ידה החמה של אימו ומתחנן אליה שתשב אתו ולא תלך. מעבר לפחד הילדותי התמים – המוכחש בהמשך – נחשפת 'מזימה' ערמומית, המחפה על פחד הנטישה. תחילה מבקש הילד שאמא תישאר רק 'מעט', מן הסתם עד שיירדם, אחר כך הוא מפתה אותה להיות שותפת סוד לחלומות שלו, ולבסוף מתברר שבעצם הוא רוצה שאמא תישאר אתו עד שיגדל... על כך העידה לאה נאור בעצמה: 'הפתיע אותי ש"בואי אמא" נתפס כשיר נוגה. בעיני הוא שיר היתולי על ילד ערמומי שעושה תכסיסים כדי שאמא שלו לא תצא מהחדר' (פנינה גפן, 'שיר בלב ואור בחדר', מקור ראשון, שבת, 16 בדצמבר 2022, עמ' 12).

לאה נאור (אתר הבית)

בתוכנית הרדיו 'שלא יגמר לעולם: דמויות מפתח בזמר העברי', שהוקלטה ב-10 בינואר 2005 והוקדשה לשיריה של לאה נאור היא סיפרה:

השיר 'בואי אמא' סוגר אצלי מעגל. הוא קרה לי במקרה, כמו רוב השירים הטובים שקורים לי במקרה. יום אחד טלפנה אליי הזמרת אסנת פז, ושאלה אותי אם אני יכולה לכתוב עד מחר שיר לפי מנגינה שהיא תשמיע לי בטלפון. היא השמיעה לי את המנגינה בטלפון ואני ניסיתי ללמוד אותה וגם כתבתי את הקצב איכשהו וכתבתי לפיו את השיר 'בואי אמא'. רק אחרי שנים רבות, כשהייתה עלייה מרוסיה, התברר לי שגם ברוסית השיר הזה מדבר על אמא.

בשיר הזה קרה לי עוד נס אחד קטן. אני חוזרת אחורנית לתקופה שרק עזבתי את הקיבוץ [נחל עוז]. גרנו אז בתל אביב, בדירת גג קטנה של איזה חדר, עם שירותים משותפים עם שכנים אחרים, כי לא היה לנו כסף לדירה יותר גדולה. לא הייתה לי עבודה, והייתי מתבטלת לי בבית. והיה לי חבר בנפש, בן שלוש או ארבע, שהיה גר כמה קומות מתחתיי. הוא היה עולה אליי כל יום והיינו מפטפטים קצת ומעבירים ביחד את הזמן. יום אחד אני אמרתי לו: תראה, מחר אל תעלה. חבל שתעלה את כל המדרגות האלה, כי אנחנו עוברים דירה מכאן ולא כדאי שתבוא ותמצא בית ריק. אז הוא אמר לי: לאה, את לא יכולה לעבור מפה, את צריכה לחכות לפחות עד שאני אגדל... אני לא יודעת מי היה הילד הזה, אבל מה שהוא אמר לי נגע לליבי ושמרתי אותו שנים ארוכות, ואחר כך הוא התגנב ל'בואי אמא'.

אני רוצה להוסיף ולומר, שהקטע הזה 'בואי אמא, בואי אמא, שבי איתי עד שאגדל', שאמר לי הילד, שימש אותי כמוטו לספר שכתבתי באחרונה על אימי הפרטית, שלמזלי הטוב ישבה איתי עד שגדלתי. היא נפטרה בגיל 98, ולפעמים אני חושבת שאולי עוד לא גדלתי מספיק והיא הייתה צריכה לשבת איתי יותר ולספר לי את הסיפורים הקסומים של חייה ולתת לי עצות טובות לחיים.

ואכן, בשנת תשס"ה (2004), לאחר מותה של אסתר מישקובסקי, אימהּ הפרטית של לאה נאור, יצא לאור בהוצאת מלוֹא הספר בואי אמא, על חייה הקשים, היפים והמרתקים. השורות 'לא איני פוחד בחושך, ואיני רועד בכלל. בואי אמא, בואי אמא, שבי אתי עד שאגדל' הן המוטו שבחרה נאור לספרה (הספר ראה אור בארבע מהדורות ותורגם גם לאנגלית).

ההיסטוריון ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור, בן זוגה של לאה, כתב לי:

מאז שרה אותו לראשונה אסנת פז השיר זכה להצלחה מסחררת ולמבצעים רבים: זמרות כמו אילנית, חוה אלברשטיין, צילה דגן, רוחמה רז, ירדנה ארזי ושרית חדד וזמרים כמו קובי אוז, עומר אדם, שלומי שבת, שימי תבורי וחנן בן ארי. עמיר בניון, בתקליטו 'בואי אמא', עיבד את השיר בגוון מזרחי, וישנם עוד עשרות ביצועים. בסך הכול יש לשיר, לפי רשומות אקו"ם, 78 ביצועים! הוא תורגם לכמה שפות, בהן יידיש ואספרנטו. השיר שולב בכמה סרטים: ריטה בסרט 'בן חוזר הביתה' (2010) ועוז זהבי בסרט 'לעבור את הקיר' (2016). השיר נכלל באנתולוגיות ובספרי לימוד, למשל בספר יבוא גדי זהב: אסופת שירי ערש (הקיבוץ המאוחד, 2015), שערכה לילך לחמן, שגם הוסיפה הערות ומאמר מאיר עיניים על שירי הערש העבריים בכל הזמנים.

מאז תחילת המאה ה-21 קיבל השיר פרשנות אלגית, והוא מושר ומבוצע בטקסי זיכרון. פרשנות ייחודית ניתנה לשיר על ידי מנציחי השואה. הוא הושר כבר כמה פעמים בטקסי הזיכרון השנתיים באושוויץ-בירקנאו, והשיא היה בטקס המרכזי של 'מצעד החיים' שנערך שם באפריל 2023. היוצר והזמר עברי לידר שר את 'בואי אמא' יחד עם ניצולת השואה שוש טרייסטר בת ה-88, ושום עין, הן של שני השָׁרים הן של כל הנוכחים הרבים בטקס, לא נשארה יבשה.

לאחר 'השבת השחורה' של הטבח ביישובי עוטף עזה (אוקטובר 2023) הושמע השיר תכופות באירועי זיכרון. כך לדוגמה, רן דנקר שר אותו במופע 'חודש בלעדיהם' לזכר הנרצחים, ורעיית הנשיא, מיכל הרצוג, ציטטה מהשיר בפגישתה עם חברי קיבוץ נחל עוז.

ולסיום, את הפתק הזה, שהעבירה לי לאה נאור, כתבה ילדה בכיתה ב' בבית ספר באחת מערי הפיתוח בעקבות מפגש עם המשוררת. 'זה היה לפני הרבה שנים', כתבה לי לאה, 'וקשה לי כבר לזכור מתי ואיפה, אבל שמרתי את המכתב הזה זמן רב. הוא נמצא עכשיו באוסף בספריית בית אריאלה עם עוד הרבה מכתבים ומסמכים שמסרתי להם לשמירה'.

והנה משהו שכמעט ונשכח. בשנת 1989 נכתב למילים של לאה נאור לחן אחר לגמרי, על ידי יוני רכטר, עבור אלבום שירי הילדים של אריק איינשטיין, 'הייתי פעם ילד'. הלחן הזה פחות מוכר מהלחן הרוסי אך לא פחות מכמיר לב. בזכותם של רכטר ואיינשטיין הפך שירה היפה של לאה נאור לשיר ישראלי מקורי העומד ברשות עצמו, גם במילותיו גם בלחנו.

ב. המזחלת: המקור הרוסי ותרגומיו

אסנת פז, היוזמת והמבצעת הראשונה של 'בואי אמא', התייחסה גם היא לשיר בתוכנית הרדיו 'שלא יגמר לעולם', שהוקלטה ב-10 במאי 2004 והוקדשה לשיריה. היא סיפרה כי התוודעה למנגינה הרוסית עוד בימי ילדותה בקיבוץ שער העמקים, וזכרה שכל 18(!) בתי השיר הסתיימו בהברה 'מאמה', שנשמעה לה (ובצדק) כמו אמא. כיוון שבאותה עת לא העזה, לדבריה, לכתוב שירים בעצמה, היא באה עם הרעיון ללאה נאור. כאמור, השיר הוקלט לראשונה ב-1968 בביצועה של אסנת פז, ולדבריה, מאז היא פגשה 'ילדים בני שלושים או ארבעים', שסיפרו לה כיצד בכו כששמעו ברדיו את השיר לראשונה.

אסנת פז בשנות השישים

אבל אסנת פז, שנולדה בראשית שנות הארבעים, לא יכלה לשמוע את השיר בילדותה בקיבוץ מסיבה פשוטה – הוא עדיין לא נכתב...

השיר הרוסי המקורי נכתב בראשית שנת 1964, בדיוק לפני שישים שנה, אך הוא אינו שיר עצוב או שיר ערש כפי שהוא עשוי להישמע מגרסאותיו העבריות; אדרבה זהו שיר חצי-היתולי. את מילותיו כתב המשורר והסופר קונסטנטין וַנְשֶׁנְקִין (Ваншенкин; 1925–2012), ככל הנראה יהודי במוצאו (יש אומרים כי שם משפחתו המקורי היה ויינשענקער, כלומר פונדקאי שמוכר יי"ש בבית המרזח). המלחין היה אדוארד קולמנובסקי (Колмановский; 1923–1994), יליד העיר מוהילב (היום בבלארוס) ובן למשפחה יהודית שורשית. קולמנובסקי הלחין מאות שירים בכל הסוגים והסוגות ושמו נודע בכל רחבי ברית המועצות. חובבי הזמר העברי חבים לו את הלחן לשיר הרוסי שמוכר לנו בשם 'העגורים', שאת מילותיו (שאינן קשורות כלל למקור) חיבר דן אלמגור (על שיר זה ראו רשימתי בבלוג עונג שבת כאן), ובעיקר את הלחן של 'בדומיה' – שירו של יֶבְגֶנִי יֵבְטוּשֶׁנְקוֹ, שמוכר לנו בביצועו של ליאור ייני במופע 'הלוך הלכה החבריא'.

מחבר המילים ברוסית: קונסטנטין ונשנקין

שמו של השיר הרוסי הוא За окошком свету мало (svetu malo okoshkom za; אור חיוור מחוץ לחלון), והוא התפרסם בביצועה של זמרת שירי העם הסובייטית המהוללת ליודמילה זיקינה (Зыкина):

על פי המסופר הוא נכתב כאשר אחת מרשתות הרדיו פנתה לקולמנובסקי וביקשה ממנו שיר חדש לכבוד חגיגות השנה האזרחית החדשה. הלה פנה לידידו ושותפו וַנְשֶׁנְקִין, וכך נוצר השיר. התאריך מסביר את מזג האוויר שחודר לשיר: קור אימים ושלג שאינו מפסיק לרדת.  

המלחין אדוארד קולמנובסקי (ליד הפסנתר) ושותפו, מחבר המילים, קונסטנטין ונשנקין (Dzen)

תוכנו של השיר קצת מעורפל, והיו שטענו כי הדבר נעשה בכוונה מתוך חשש לצנזורה. בשיר נוֹכחוֹת אם ובִתָּהּ. הבת היא הדוברת בשיר, עכשיו היא כבר אמא בעצמה שנזכרת בילדותה כאשר היא ואימהּ היו יחד בביתם שבכפר ובחוץ ליל סופה וסער. מעט אור בחוץ, החושך כבר מתחיל והשלג יורד ויורד. האם (а мне мам) אוסרת עליה להתנשק עם אהוב ליבה, ומענישה אותה בסחיבת מזחלת השלג, בה גלשה במורד, אל הבית שבמעלה ההר. והנה, עוברים ימים, עוברים שנים – מזג האוויר אינו משתנה וגם לא הטבע האנושי, ושוב, כמו פעם, אמא כלשהי – אולי זו הבת הדוברת בעצמה – תאסור על בתה-שלה להתנשק...

יוסף חרמוני מקיבוץ אילת השחר תרגם את המילים המקוריות והתאים את תרגומו ללחן:

הַמִּזְחֶלֶת

אוֹר אָפֹר בַּחוּץ, עֵת עֶרֶב.

שֶׁלֶג צַח צוֹנֵחַ אַט.

וְאִמִּי, אֵלַי אוֹמֶרֶת:

'לָמָּה זֶה נָשַׁקְתְּ לוֹ, בַּת?' [שתי השורות האחרונות בכל בית חוזרות]

 

'אַל  תִּבְכִּי, כִּי אֵין תּוֹחֶלֶת.

אִם אָהַבְתְּ אֶת הַגְּלִישָׁה,

אָז עַכְשָיו אֶת הַמִּזְחֶלֶת

תִּגְרְרִי, בְּבַקָּשָׁה'.

 

כַָּכָה לִי אִמִּי אוֹמֶרֶת,

וְהַשֶּׁלֶג עַל הַכְּפָר.

וּמֵאָז, עָבְרוּ בַּפֶּרֶךְ

נְעוּרַי, חָלְפוּ זֶה כְּבָר.

 

לֹא, אֵינֶנִּי מְיֹאֶשֶׁת,

גַּם אִם אֶת שְׂפָתַי אֶנְשֹׁךְ,

גַּם אִם כְּבָר אֵינִי גּוֹלֶשֶׁת

וּמִזְחֶלֶת עוֹד אֶמְשֹׁךְ.

 

אוֹר אָפֹר בַּחוּץ, עֵת עֶרֶב.

שֶׁלֶג צַח צוֹנֵחַ אַט.

וְאֵי-שָׁם, שׁוּב אֵם אוֹמֶרֶת:

'לַמָּה זֶה נָשַָקְתְּ לוֹ, בַּת?' 

הנה איזי הוד שר את גרסת המקור בתרגומו של חרמוני (חלק ממיזם 'כך זה נשמע במקור' של גרימי גלעד הזכור לטוב, שהלך לעולמו לפני חמש וחצי שנים):

תרגום אחר, 'אוֹר חִוֵּר בַּבַּיִת', הוא של אלי סַ"ט מקיבוץ גדות:

אוֹר חִוֵּר בַּבַּיִת פְּנִימָה,

שֶׁלֶג רַךְ בַּחוּץ נוֹשֵׁר,

אֲבָל אִמָּא, אֲבָל אִמָּא

לֹא מַרְשָׁה לְהִתְנַשֵּׁק.

 

'אַל תִּבְכִּי, וְגַם זִכְרִי לָךְ –

זֶה אֲשֶׁר לִגְלֹשׁ אוֹהֵב,

הוּא בְּכֵּיף אֶת הַמִּזְחֶלֶת,

גַּם בַּעֲלִיָּה סוֹחֵב'.

 

מֵאוֹתָהּ שִׂיחָה נִרְגֶּשֶׁת,

בָּהּ הָיָה רֹאשִׁי חָפוּי,

הִתְחַלְּפוּ שְׁלָגִים וָקֶשֶׁת

וְשָׁנִים רַבּוֹת חָלְפוּ.

 

וּבֵינְתַיִם, מָה הִסְפַּקְתִּי?

צַעַר אֵין בִּי, אַף מְעַט,

כְּבָר מִזְּמַן לִגְלֹשׁ הִפְסַקְתִּי...

מִזְחָלוֹת אֶסְחַב לָעַד!

 

אוֹר חִוֵּר בַּבַּיִת פְּנִימָה,

וְהַשֶּׁלֶג שׁוּב נוֹשֵׁר.

גַּם הַיּוֹם, מַמָּשׁ, כָּל אִמָּא

לֹא מַרְשָׁה לְהִתְנַשֵּׁק.

אלי הדפיס את תרגומו בספרו מגדות הַדְּנְיֶפְּר אל גדות ירדן: תרגום שירים אהובים מהזמר הרוסי2019) , עמ' 24), ושילב אותו בסרטון שבו שרה ולנטינה טולקונובה את השיר ברוסית:

 ג. בואי רוח: המופע 'הלוך הלכה החבריא'

לשירו של ונשנקין נכתב תרגום שונה לגמרי, שקדם לחרמוני וס"ט – 'בואי רוח' פרי עטו של הסופר, המשורר והמחזאי יעקב שבתאי (1934–1981). אך גם כאן, כמו 'בואי אמא', אין מדובר בתרגום אלא בגרסה עברית, אומנם קצת יותר קרובה למקור. 

גרסה זו הושרה לראשונה על ידי ליאור ייני במופע המוזיקלי המצליח 'הלוך הלכה החבריא', שהועלה ביוני 1969 וכלל שירים רוסיים בלבוש עברי – כולם מלאכת ידיו של שבתאי, שלא ידע רוסית, אבל לכתוב שירה ידע היטב. לפניו עמד תרגום מילולי מרוסית לעברית של כל שירי המופע, שאותו הכינה הזמרת נחמה ליפשיץ, שכמה חודשים קודם לכן, במארס 1969, עלתה ארצה כאחת הגיבורות של מה שנקרא אז 'יהדות הדממה' (על מעורבותו של שבתאי במופע ראו עדנה שבתאי, כי היום עובר: חיי עם יעקב שבתאי, הקיבוץ המאוחד, 2019, עמ' 138–140; עידו בסוק, יעקב שבתאי: חיים, מאגנס, 2022, עמ' 118–119. על התרגומים שהכינה ליפשיץ סיפרה לי עדנה שבתאי).

ליפשיץ הייתה הרוח החיה מאחורי מופע מיוחד זה, שנועד להביא לתודעת הקהל הישראלי שירים רוסיים מסוג חדש. לא שירים מימי מלחמת העולם השנייה, להם הורגלו חובבי הזמר הרוסי עד אז – לא היו שם פרשים קוזקים ולא חיילים אמיצים הנלחמים בפולש הזר, אלא בלדות אהבה עדינות ('עץ התפוח'), שירים אורבניים על חתול שחור שמביא מזל רע ('שונרא'), ושירי הרהור וחיפוש עצמי ('בללייקה', 'בדומייה'). המופע זכה להצלחה בלתי רגילה ומשתתפיו העלו אותו כ-500 פעמים. המעבדת והעורכת המוזיקלית של שירי המופע הייתה הזמרת דרורה חבקין, שהצליחה ליצור הרמוניה נדירה של שלושה זמרים וזמרת – ליאור ייני, אמנון בֶּרֶנְזוֹן, דודו אלהרר ותמי ספיבק.

כרזת ההופעה, 1969 (הארכיון העירוני תל אביב-יפו; הספרייה הלאומית)

האווירה המחתרתית שאפפה את עלייתה של ליפשיץ, חוסר המידע על מה שבאמת קורה בברית המועצות, ואולי גם איזה גימיק שיווקי, היו כנראה הסיבה להצגת שירי המופע כשירי מחאה שנכתבו במחתרת בידי כותבים אמיצים, שנאבקו על חופש הביטוי בעידן הקשוח ששרר בברית המועצות לאחר הדחת חרושצ'וב (1964). זו גם הייתה הסיבה בגללה לא נדפסו בעטיפה האחורית של התקליט שיצא באותה שנה שמות כל המחברים והמלחינים. במקום זאת רשמו מפיקי המופע 'עממי', 'אלמוני' או 'אסור לפרסום'.

חשאיות זו הייתה מוגזמת בלשון המעטה. המחברים והמלחינים של רוב שירי המופע היו מוכרים היטב, מקצתם אף היו קומוניסטים מוצהרים – למשל המלחין היהודי מטוויי (מרדכי) בלָנְטֶר (1903–1990) שהלחין את 'עץ התפוח' – ולא היה שום צורך להסתירם. לא זו אף זו, רוב השירים כלל לא היו שירי מחאה, אלא שירים לגמרי 'רגילים'. כמה מן השירים חוברו לפחות עשרים שנה קודם לכן ('ארצי, ארצי' חובר ב-1939 ובמקורו הוקדש לטייסים הסובייטים; 'עץ התפוח' חובר ב-1944), ושירים כמו 'מסתובב בחור צעיר', 'בדומיה' וגם 'בואי רוח', דומים להפליא לשירים אחרים בני אותה תקופה שאיש לא חשב שהם פוליטיים.

'שירי חרות ונפש שהוברחו מרוסיה' (מעריב, 16 בספטמבר 1969)

'בואי רוח' – שהוצג כשיר ששם מחברו 'אסור לפרסום' ולחנו הוא 'עממי' – הוא גרסתו הנהדרת של שבתאי לשיר 'המזחלת' של ונשנקין וקולמנובסקי:

יוֹם וְעוֹד יוֹם, 

שָׁנָה וְעוֹד שָׁנָה, 

כְּמוֹ מִלִּים 

לְלֹא מַנְגִּינָה. 

בּוֹאִי רוּחַ, בּוֹאִי רוּחַ,  

שׁוּב שַׁלֶּכֶת וְקָרָה,  

בּוֹאִי רוּחַ, בּוֹאִי רוּחַ,  

מִי יָשׁוּב בַּחֲזָרָה?

 לַיְלָה אָרֹךְ  

וְשׁוּב טִפְטוּף עַקְשָׁן,  

כָּל יָמַי  

כָּלִים כְּעָשָׁן.  

בּוֹאִי רוּחַ, בּוֹאִי רוּחַ... 

(יעקב שבתאי, שירי הזמר, ירושלים: זמורה-ביתן, 1992, עמ' 43)

 

מקטע מן העטיפה האחורית של התקליט 'הלוך הלכה החבריא' (1969).
על 'בואי רוח' נכתב כי שם המחבר 'אסור לפרסום' והלחן הוא 'עממי'

שבתאי, שלפניו היו התרגום המילולי מרוסית, כמו גם הלחן המקורי, קלט היטב את רוחו של השיר ואת ההתאמה המושלמת בין התוכן לבין הלחן, שצירופם יחד הביא עימו עולם דימויים של חורף רוסי כבד וקודר, של רוח מקפיאה ושלכת, ובעיקר שלג בלתי נגמר. 

הנה ליאור ייני שר את 'בואי רוח' במופע המקורי של 'הלוך הלכה החבריא' מ-1969:

     

למרבית הפלא, דווקא שבתאי, שהכיר את המקור הרוסי, בחר להשמיט את האמא והבת ולהשאיר רק את מזג האוויר החורפי ואת ההרהור הנוגה נוכח הזמן שחולף, 'כמו מילים ללא מנגינה'. האמא מצאה את מקומה דווקא בנוסח של לאה נאור שלא הכירה את המקור כלל. עדנה שבתאי סיפרה לי כי בעלה לא הכיר את 'בואי אמא' של לאה נאור, אך יש להטיל בכך ספק. גרסתה של נאור קדמה בשנה לגרסת שבתאי וכבר שודרה ברדיו, ובנוסף אי אפשר להתעלם מכך ששני השירים מתחילים באותה מילה – 'בואי' – שאינה מתחייבת מן המקור הרוסי.

יעקב שבתאי, 1969 (ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

*

בין כך ובין כך, נקווה שלא ירחק היום וכל האימהות, הנשים, האחיות ובנות הזוג של חטופינו ושבויינו יוכלו לחבוק את יקיריהן ולמצער להביאם למנוחות בקבר ישראל. רק אז ייפסק העינוי הבלתי הגיוני שלהן, של משפחותיהן ושל העם כולו. הלוואי!

ארץ הקודש: מטריות מכובדות, גשר ההלכה, שירת הטלפון, סקס סטייל

 א. מטריות סנהדריה

בעלי החנות הזו, ממש ליד הכניסה לבית הקברות סנהדריה בירושלים, ניחנו בחוש הומור חרדי מפותח. את המטריות הם מוכרים על פי כבוד הקונה...

לחיצה על התמונה תגדיל אותה לקריאה נוחה (צילום: שוקי רייך)

הנה המחירון:

ב-18 ש"ח (בלבד!) תוכלו לקנות מטריית ראש ישיבה, ענק אבל נמוך

ב-24 ש"ח (בלבד, כמובן) – מטריית אשת חייל (גם לאשה מגיע)

ב-28 ש"ח – מטריית ראש ישיבה חצי משרה (לאט לאט מתקדם), מטריית האדמו"ר המתחיל שליט"א (ככה כל אדמו"ר התחיל) 

ב-50 ש"ח – מטריית האדמו"ר מברדיטשוב (יש אחד כזה)

ויש גם מטרייה למעשנים ומטרייה לאלו שהולכים עם תיק. עכשיו רק חסר קצת גשם...

 

ב. גשר ההלכה

כתב לי דנצ'וּ ארנון:

כמה פעמים עברתם מתחת לגשר הזה, שעובר מעל דרך ז'בוטינסקי ביציאה מבני ברק לכיוון מחלף גהה? עברתם ולא שמתם לב שזהו גשר מיוחד במינו, שאין עוד כמוהו בישראל. הסתכלו עכשיו בצילום. לכאורה גשר רגיל להולכי רגל, אבל יש בעייה: אי אפשר לעלות עליו... אין מדרגות. אז מה הוא, האם זה גשר שנבנה רק כדי לתלות עליו פרסומות?  

ובכן, זוהי בני ברק ילדה זוהי בני ברק, שבה הראש עובד קצת אחרת. כידוע מדיני שבת, עירוב הופך את כל שטח היישוב לרשות יחיד אחת, וכך מותר לטלטל בשבת חפצים מן הבתים אל הרחובות. לגרים בצפון בני ברק יש בעיה: דרך ז'בוטינסקי הרחבה מוציאה מתחום העירוב של עירם את החלק הצפוני של העיר, בגבול פרדס כץ. נמצא אדמו"ר שפסק להלכה כי גשר בין שני חלקי העיר הופך אותה ליישוב אחד. הגרים בצפון העיר יכולים אפוא לחצות את ז'בוטינסקי (במעבר החצייה שמתחת לגשר, כמובן) וללכת לבית כנסת הנמצא מדרום לו עם עגלת ילדים ושאר מטלטלין וזאת מבלי לחלל את השבת.

צילומים: דנצ'ו ארנון

ג. קווי טלפון שימושיים 

בשורה טובה ללומדי התורה: מערכת שינון הש"ס בטלפון (צולם ברחוב מאה שערים בירושלים)

ויש גם את 'כיפת הברזל האמיתית' – קו מחזק ומרתק המיועד לנשים חרדיות חרדתיות.

צילומים: טובה הרצל

ד. בית כנסת עם סטייל

צילום: ג'יימי סלטר

צולם בקומת הקרקע של מרכז כלל בירושלים.

מעניין אם בבית הכנסת הזה יש הפרדה בין נשים לגברים.

חציו אמונה וחציו אפיקורסות: משהו על עגנון וגרשם שלום

קבלת פנים בבית הנשיא לכבוד הענקת פרס נובל לעגנון, 17 בנובמבר 1966
מימין לשמאל: ש"י עגנון, לאה גולדברג, גרשם שלום, אברהם שלונסקי (ארכיון בית עגנון)

מאת יוסף סאקס

קשרי הקשרים של ידידות בין ש"י עגנון וגרשם שלום מתועדים היטב בכתביהם ובתילי תילים של מחקרים אשר נכתבו על הסופר המהולל והפרופסור הנערץ. בהקשר זה ראוי לציון הריאיון שערך דן מירון עם שלום על עגנון (בפברואר 1981, שנה לפני מותו של שלום). ההקלטה (חלק א' לא נשמר, חלק ב', חלק ג') והתמליל של הריאיון נגישים באינטרנט.

עגנון ושלום נפגשו לראשונה בימי מלחמת העולם הראשונה, באולם הקריאה של ספריית הקהילה היהודית בברלין. בקיץ דאשתקד ציינו מאה שנה לשריפת ביתו של עגנון בבאד-הומבורג, אירוע שהביא לסיום שהייתו הפורה של הסופר בגרמניה. בלילה שבין 4 ל-5 ביוני 1924 שכנו של עגנון הצית שריפה בדירתו בבית המשותף, במזימה לתביעת דמי ביטוח, ובכך סיפק הוכחה לצדקתם של חז"ל שקבעו 'אוי לרשע אוי לשכנו' (משנה נגעים, יב, ו). משפחת עגנון איבדה כמעט את כל רכושה בשריפה זו. לבד מכתבי היד של שני ספרים כמעט גמורים, עלו באש 'ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי', כפי שסיפר עגנון לימים בנאומו בטקס קבלת פרס נובל ב-1966.

בין 4,000 הספרים הללו היה לפחות ספר אחד שעגנון קיבל במתנה משלום: הפרסום הראשון של החוקר הצעיר, Das Buch Bahir, מפירות הדיסרטציה שכתב שלום על ספר הבהיר. זה היה תרגום לגרמנית של כתב יד עברי משנת 1298 וביאור לאותו טקסט קבלי קדום. הספר יצא לאור בהוצאת דְּרוּגוּלין שבלייפציג בשנת 1923. 

ספר הבהיר, לייפציג 1923

הספר נשא את תת-הכותרת Ein Schriftdenkmal aus der Frühzeit der Kabbala auf Grund der kritischen Neuausgabe, שפירושה: אנדרטה כתובה מראשית ימי הקבלה המבוססת על מהדורה ביקורתית חדשה. הוא הופיע בסדרת Quellen und Forschungen zur Geschichte der jüdischen Mystik (מקורות ומחקרים לתולדות המיסטיקה היהודית). על גבי הכריכה, המעוטרת בתמונת הדפס עץ של מקובל ליד 'עץ החיים', תרשים של עשר הספירות, ניתנה הכותרת 'קבלה' (Qabbalah). סיפור הוצאתה לאור של דיסרטציה זו – העוסקת בנושא אזוטרי למדי – באמצע שנות האינפלציה בגרמניה סופר על ידי שלום בתחילת הפרק התשיעי של זיכרונותיו, מברלין לירושלים: זכרונות נעורים (עם עובד, 1982).

באותה שנה שהוציא את מהדורתו לספר הבהיר עזב שלום את גרמניה, עלה לארץ ישראל, והגיע לחופי יפו ביום הכיפורים 1923. כעבור קצת יותר משנה עזב גם עגנון את גרמניה ועלה בשנית לארץ ישראל. עגנון הגיע לירושלים ביום שישי, ערב שבת פרשת נח תרפ"ה. עם חידוש הקשר בין השניים העניק לו שלום עותק נוסף מספרו במקום עותק המתנה המקורי, שדפיו נשרפו ואותיותיו פרחו באוויר. בהקדשה כתב שלום:

הקדשה משלום לעגנון על ספרו Das Buch Bahir (ספריית בית עגנון, מס' 2473)

מתנה היא לידידי ש"י עגנון 

ותבוא נא באוצר ספריו  

במקום תחת הראשון אשר נשרף 

ממני אוהבו הנאמן 

גרשם שלום

האם יש במחיקת המילה 'במקום' והחלפתה ב'תחת' רמז לרצונו של עולה חדש לבחור במילה מעט יותר 'ספרותית' בהקדשתו למי שנחשב בעיניו כ'האומן' (בה' הידיעה) של השפה העברית? 

עם עלייתו ארצה התלבט שלום בין שתי הצעות עבודה: ללמד מתמטיקה בבית ספר תיכון או לעבוד בספרייה הלאומית. היה ברור שעבודת הספרנות מתאימה יותר לאישיותו ולתחומי העניין שלו, אבל הוא עצמו הודה בכנות כי חשש שבבתי ספר 'ילעגו התלמידים למבטא הברליני שלי' (מברלין לירושלים, עמ' 198).

בספריית בית עגנון בירושלים נשמרו עשרות ספרים, ספרונים ותדפיסים פרי עטו של שלום, הרבה מהם נושאים הקדשות מאת המחבר לעגנון. עגנון מצדו גמל לשלום וגם הוא הקדיש לו את ספריו (ראו לדוגמה הקדשה חידתית משנת 1952 על ספרו עד הנה, שפורסמה בעבר בבלוג עונג שבת). 

אחת ההקדשות המעניינות ביותר רשומה על תדפיס מאמרו הידוע של שלום, 'מצוה הבאה בעברה (להבנת השבתאות)', שנדפס לראשונה בשנת 1936 בכרך ב' של הקובץ כנסת: דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק, בעריכת פישל לחובר (מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' 392-347). זהו אחד ממחקריו של שלום שפרצו דרך חדשה בהבנת השבתאות והשפיעו על מחקר הנושא ואף מעבר לו. לימים פורסם המאמר שוב בפתח הקובץ מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה (מוסד ביאליק, תשל"ד, עמ' 67-9), ולאחרונה שוב במהדורה חדשה שערך יונתן מאיר ובתוספת מבוא, השוואת נוסחי המאמר, הערות ונספחים (ספרי בלימה, תשפ"ד).

מצוה הבאה בעבירה: להבנת השבתאות, הוצאת בלימה, תשפ"ד

 במאמר רחב יריעה זה העמיד שלום את השבתאות כאבן בוחן שדרכה צריך להעריך מחדש את רצף תולדות ישראל. לדעתו, השבתאות הביאה לניתוק בין ההלכה (והיהדות הרבנית) לבין הקבלה והמיסטיקה היהודית והוואקום שנוצר אִפשר את עלייתן של תנועות מודרניות כמו ההשכלה, החילוּן והציונות. אחד מקביעותיו הידועות של שלום במאמר זה גרסה שהרב יהונתן אייבשיץ היה ממאמיני שבתי צבי, כפי שטען כלפיו בן זמנו הרב יעקב עמדין (ראו במהדורת יונתן מאיר, עמ' 52 ובמיוחד בהערה 15). טענה זו עוררה את רוגזם של חוקרים בני העולם הרבני, ולפיכך יש עניין בחרוז שרשם שלום על התדפיס שמסר לעגנון: 

חציו אמונה וחציו אפיקורסות  

כמעט בלי כל כסות  

לש"י עגנון בברכת-רעים  

ממני גרשם שלום

ספריית בית עגנון, אוסף 24 תדפיסים מאת גרשם שלום בענייני שבתאות (1965-1929)

ממין העניין להשוות הקדשה זו להקדשה שכתב שלום לידידו זלמן רובשוב (לימים שזר), בעצמו חוקר השבתאות והפרנקיזם, על אותו מאמר עצמו. ההקדשה ודיון בה הובאו בידי דוד אסף ברשימתו 'זיכרון בספר: הקדשות מגרשם שלום לזלמן רובשוב', בלוג עונג שבת, 21 בפברואר 2012.   

לשבתי-צביניק האחרון, לזלמן רובשוב

ממאמין כופר ואוהב נאמן

גרשם שלום 

'שבתי-צביניק', כתב אסף, הייתה מילת גנאי כלפי מאמיניו הנסתרים של שבתי צבי, ושלום 'האשים' את ידידו רובשוב שהוא אחד האחרונים שעוד מאמין בו...

מתוך מילון יידיש-עברית-אנגלית של אלכסנדר הרכבי

אפשר לשער כי בצירוף 'חציו אמונה וחציו אפיקורסות', שנועד לעיני עגנון שומר המצוות, התייחס שלום למאמרו ולתכניו, ואילו בצירוף 'ממאמין כופר', שנועד לעיני רובשוב, התייחס שלום לעצמו ואולי גם למה שחשב גם על רובשוב.

זלמן שזר (במרכז) בבית 'דבר', 1949 (צילום: בנו רותנברג; אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)

בריאיון עם דן מירון הזכיר שלום את העובדה שעגנון עמד לצדו שעה שהותקף על ידי חוקרים דתיים וחרדיים שנסערו ממה שכתב ב'מצוה הבאה בעבירה' ובמאמרי המשך. מירון שאל על כך ועל מידת העניין שגילה עגנון במחקר האקדמי של מדעי היהדות בכלל ושלום השיב:

אבינעם ברשאי (עורך), ש"י עגנון בביקורת העברית, א, שוקן והאוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 367

לא ברור מי היו חבריו של עגנון ממפלגת פועלי אגודת ישראל. ייתכן שבשעת הריאיון, 45 שנים אחרי פרסום המאמר 'מצוה הבאה בעבירה', שלום החליפם עם אנשי המזרחי והמפד"ל, שכן בין מבקריו הנחרצים היו יצחק וֶרְפֶל (לימים רפאל, שכינה את עצמו גם בשם הספרותי א' השילוני) והרב ראובן מרגליות (1971-1889), שהיו מזוהים עם הציונות הדתית. 

אחרי ששלום העמיק וביסס את קביעתו לגבי שבתאותו של אייבשיץ (במאמר ביקורת על ביוגרפיה פסיכואנלטית של הרב עמדין שכתב באנגלית מורטימר כהן), פרסם מרגליות תגובה קשה נגד שלום. מרגליות, שחיבר עשרות ספרים תורניים, היה אז הספרן הראשי של ספריית הרמב"ם בתל אביב (היום חלק מבית אריאלה) ונחשב למדן מופלג. הספרן הנוכחי, הרב אבישי אלבום, פרסם ב-2021 בבלוג שלו 'עם הספר', רשימה 'הרב ראובן מרגליות נגד פרופסור גרשם שלום' ובה סקר את פרשת הוויכוח שהתרחב גם לתחומום סמוכים בחקר הזוהר. 

שלום מצדו לא נשאר חייב. בשנת 1941 פרסם בהוצאת שוקן חוברת בת עשרים עמודים בשם לקט מרגליות (להערכת הסניגוריה החדשה על ר' יונתן אייבשיץ) ובה השיב בחריפות למבקרו (נדפס שנית בספרו מחקרי שבתאות, שערך יהודה ליבס [עם עובד, 1991], עמ' 706-686, עם נספח ביבליוגרפי שסוקר את מהות הוויכוח ושלביו).

הרב מרגליות עם פרישתו לגמלאות (1967) יחד עם סגן ראש העיר תל אביב אברהם עופר (עם הספר; ויקיפדיה)

בספריית בית עגנון נמצא תדפיס מן המאמר עם הקדשה שכתב שלום לעגנון:

הקדשת שלום לעגנון על החוברת לקט מרגליות, שוקן, תש"א (ספריית בית עגנון, מס' 2839)

לש"י עגנון ידידי וחברי במלחמה בעמי הארץ בברכת גרשם שלום

עגנון העריך את אישיותו הכפולה של שלום: אמונה מגולה ואפיקורסות שהיא כמעט בלא כסות. ככל הידוע לנו, עם הרב ראובן מרגליות, שכמותו היה יליד גליציה, לא היו לו קשרי ידידות וזאת למרות זיקות משותפות. שנות חייהם של עגנון ומרגליות חפפו כמעט לגמרי, ומרגליות, יליד לבוב שלמד בבוצ'אץ', אף הוסמך לרבנות על ידי הרב מאיר אַריק (1925-1855), שנזכר בהערצה פעמים רבות בסיפורי עיר ומלואה. בספריית בית עגנון יש כ-13 מספריו של מרגליות, אך בניגוד להקדשות המנציחות את הידידות החמה בין עגנון ושלום, אין בספריו של מרגליות ולו הקדשה אחת לעגנון.

___________________________________________________

הרב יוסף (ג'פרי) סאקס הוא מנהל אגף המחקר בבית עגנון בירושלים   saks@agnonhouse.org.il

מאמריו של גרשם שלום על עגנון נגישים במאגר המחקרים באתר בית עגנון. תודה לד"ר אורית מיטל ולפרופ' יונתן מאיר על עזרתם.