אַלטע זאַכן (ב): ויהי אור

חברות קיבוץ עין השופט תופרות לאור מנורת נפט, 1937 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

פותחים את דלת הבית בשעת לילה, היד מושטת למתג החשמל המוכר שעל הקיר, לוחצים ונדלק אור. דבר יום ביומו למיליארדי אנשים בכדור הארץ שאינם מודעים למשמעות העצומה של אפשרות פשוטה זאת. פעם, לפני מאתיים או אלפיים שנה, כששקעה השמש ירד החושך על העולם. מי שלא הסתפק באור הכוכבים והלבנה ורצה אור גדול יותר, היה עליו להדליק מדורה או לכל הפחות נר שמן שמצדו נתן אור דל ועלוב. 

הנר של העניים דלק בתוך מתקן חרס שלא השתנה בצורתו במשך מאות שנים. העניים הדליקו את הפתילה בשמן זית וקיבלו בתמורה מעט אור והרבה פיח. אבל בעת העתיקה את השמן העדיפו לאכול ולא לבזבז על תאורה, וממילא לא היו להם עיתונים או ספרים לקרוא לפני השינה. על כן – כמו שאמי המנוחה נהגה לומר – 'הלכו לישון עם התרנגולות וקמו עם התרנגולות'. 

נר החרס היה בשימוש רוב האוכלוסייה, כלומר העניים

לעשירים – ומאז ומעולם היו רק מעטים כאלה – היה מתקן תאורה עשוי מתכת. הם גם הדליקו את פתילת הנר בשמן משובח יותר שהאיר יותר וזיהם פחות. במזרח התיכון היה זה שמן שומשום, שבערבית נקרא סִירְג', וכך גם נקראה מנורת השמן. באירופה השתמשו לתאורה בעיקר בשומן לוויתנים. נרות עשו מדונג דבורים שהיה יקר ושימש בעיקר לצורכי פולחן.

נר שמן לעשירים בלבד

במחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקנה בירושלים ועל פיה כל ההולך בסמטאות האפלות בלילה חייב לשאת עמו פנס דולק. זאת לא כדי לראות, אלא כדי להיראות, שאם לא כן ייחשב לגנב ויילך לקלבוש. לשם כך הותקנו עששיות מפח מצויידות בחלונות זכוכית. הנר דלק בפנים ושומרי החוק יצאו לדרכם בבטחה.  

עששית עם חלון זכוכית

בסוף המאה ה-19 התחוללה מהפכה – הנפט הגיע לארץ ישראל.

הנפט הגיע דרך הים, מבאקו בירת אזרבייג'ן ועד לנמל יפו. הנוזל השקוף, שרק נראה כמו מים עכורים אבל נדלק בקלות, הפחיד את הרשויות, ובצדק. אסור היה להחזיקו בנמל שמא יגרום לשריפה. ישר מהאונייה הובלו פחי הנפט לאחסון ב'גז חָאנֵה' (בית הנפט), מבנה מבוצר שעומד עד היום בפתח נמל יפו. היה גם חוק שאסר להחזיק בחנות מכולת יותר משני פחי נפט.

גז חָאנֵה, מבנה עות'מני מבוצר לאחסון נפט בפתח נמל יפו

הנפט הגיע בפחים, שניים שניים בארגז עץ, וגם לארגזים היה תפקיד היסטורי. מי שקורא את זיכרונותיהם של אנשי העלייה השנייה והשלישית תוהה מן הסתם על טיבם של ארגזי הנפט ששימשו ריהוט באוהלי החלוצים. כמה ארגזים שהונחו על צידם זה על זה וחתיכת בד שנקבעה בשני מסמרים על העליון שבהם – והנה ארון עם וילון. ארגז הפוך זה שולחן או כסא, וכך הלאה. בארץ הדלה, חסרת חומרי הגלם, היה לכל דבר שימוש. גם מהפחים עשו דברים רבים: מנורות, מיכלי אגירה ואחסון, תנורים, מה לא? מהפחים המשוטחים עשו צריפי פח וגגות פח. 

מנורת נפט פשוטה שנעשתה מפח נפט

כשהייתי סטודנט צעיר (וזה היה מזמן), מורי המנוח פרופסור שמואל אביצוּר (1999-1908), ממנו למדתי את כל מה שאני יודע על חיי יום-יום, הכין תערוכה שהוצגה בבית ברנר ובה ליקט מוצרים רבים שנעשו מאותם פחי הנפט.

הנפט עצמו הניע מנועים, ואלה החליפו את האנטיליות ששאבו את המים להשקיה. כך אפשר היה להגדיל את שטח הפרדסים, דבר שהביא ליצוא נרחב יותר של תפוזים, שהיו אז המנוע שקידם את הכלכלה. בשנות החמישים היו התפוזים מוצר היצוא מספר אחד בישראל הצעירה וכל זה הודות לנפט.

כרזה של זאב רבן, בערך 1920

גם במטבח חל שינוי עצום. במקום תנור עצים או פחמי עץ, שהסריח את סביבתו והעלה עשן, עתה מילאו בנפט את הפתילייה או את הפרימוס הרועש. זה היה השלב שבו היה כבר ברור שהסתיים תפקידו של התנור הציבורי.

פתילייה (מימין) ופרימוס

הנפט בא לגרש את החושך בעזרת אור בהיר וזול. בתחילה היו יוצקים אותו – במקום השמן – לנרות החרס והמתכת, אחר כך המציאו את מנורות הנפט בעלות הפתילה המתרוממת. היו מנורות זעירות, שכּוּנוּ 'מנורות לילה', והיו ז'נדליירים גדולים שהאירו אולמות ציבוריים.

מנורת נפט עם פתילייה מתרוממת

בסוף המציאו את פנסי ה'לוּקְס', עם קטליזטור שהפיק מאדי הנפט אור נגוהות. אלו שימשו, בין השאר, לתאורת הרחובות. מי שיירד מרחוב הנביאים בירושלים לרחוב הרב קוק מוזמן להתבונן על הקיר שמימין לכניסה הראשונה ימינה, זו שמובילה אל בית טיכו. על הקיר תקוע המִתְקָן המוזר שמופיע בצילום למטה. לא תנחשו למה הוא שימש... 

מה זה? מִתְקָן מוזר ברחוב הרב קוק בירושלים

בזכות הסופר חיים באר, שלמד זאת מאמו הירושלמית, גם אני יודע. ליד הקיר היה עמוד תאורה ופנס לוקס בראשו. מדליק הפנסים היה מעלה ומוריד אותו בעזרת גלגלת וחבל, ומתקן זה שימש לליפוף החבל. מדליק הפנסים היה מדליק את תאורת הרחוב ובני האדם יכלו לבלות את הערב בבתי הקפה או בתיאטרון או לקרוא ספר בבית. כך הביא איתו הנפט גם מהפכת תרבות.

נחום גוטמן תיאר יפה את פנס הרחוב הראשון של תל אביב (מצוטט מתוך פרויקט בן-יהודה ובאדיבות מוזיאון נחום גוטמן):

כשהגלגל הקטן התחיל להשתחק בחוט הברזל – נשמע קולו מסוף רחוב הרצל ועד סופו. קול זה היה כאות, והאנשים ברחוב הפסיקו שיחתם והתקרבו אל עמוד הפנס אשר הוקם ימים ספורים לפני כן בפינת רחוב הרצל ושדרות רוטשילד.

יחיה, מכונן משאבת המים, עמד ליד העמוד וטיפל בהורדת הפנס. נתן לחוט הברזל שיתארך והפנס ירד. פנס 'לוכס' בעל רשת קטנה בטבורו. בתחילה מילא יחיה את כלי הקיבול נפט שהביא עמו בפח. אחר כך לקח את המחט והשתדל להכניסה לתוך הנקב שמתוכו יוצא הנפט. זו הייתה מלאכה עדינה ולא קלה. הוא הרכין את גופו והשתדל 'להפוך' את ראשו כדי שיוכל לכוון את המחט.

[...]  יחיה החזיר את המחט למקומה, בכיס חזייתו. יצק ממשפך, בעל צוואר ארוך, קצת ספירט לתוך קערית הפנס והדליקו. לשונות אש כחולה לחכו ושבו ולחכו את מקום הנקב. בינתיים כבר האפילו השמים והאש היה לה ברק.

יחיה הצמיד וחיבר את משאבת האויר אל פי הפנס והכניס בו אויר, עד שסירבה המשאבה. לשון אש אחרונה של הספירט עלתה לגובה וכבתה פתאום, רק אדים כחלחלים התפתלו. אז פתח יחיה בימינו את בורג הנפט ושמאלו מחזיקה בגפרור דולק. אור ירוק נכנס והתפשט על־פני הרשת הקטנה שבפנס, עד שכבש את כולה, וגביע של אור ירקרק הבהיק אל מול פני הסובבים שמצמצו בעפעפיהם, כאילו הופתעו למראה מתנת יום הולדת. אור משיב נפש ומשמח עין.

[...]  יחיה מושך את חוט הברזל. משיכות-משיכות מטפס ועולה הפנס לראש העמוד. דרגות-דרגות גדל שטח האור הנופל מן הפנס, ומטרים על מטרים מתקצרים והולכים צללי המסתכלים. הפנס הגיע לראש העמוד, ולשכונה הצעירה יש מעתה מרכז. פנס הרחוב הראשון בתל אביב.

 

באירופה התחילו להאיר את הרחובות בגז במאה ה-17, אבל בירושלים הופיעו פנסי גז רק בשלהי המאה ה-19. אני מכיר שני שרידים שלהם בעיר העתיקה: כשנכנסים לעיר דרך שער יפו תמצאו ממש משמאל כניסה למלון ניו-אימפריאל ('גרנד ניו הוטל' בגלגול אחר). בסוף שדרת החנויות יש כיכר קטנה שבה בית קפה ארמני ובמרכזה עמוד שיש עם כתובת לטינית. זו הייתה מצבה לקצין רומאי בלגיון העשירי שהתגלתה בעת חפירת היסודות למלון ושימשה לימים בסיס למנורת גז. הבעלים של בית הקפה התקין על העמוד מנורה מודרנית בסגנון ישן; עמוד שלם יותר, עם חלק מגוף המתכת של הפנס, נמצא במוריסטן (שוק אבטימוס), בסמוך לשירותים הציבוריים של הנשים.

מצבה רומית ששימשה בסיס למנורת גז, מלון ניו אימפריאל (צילום: ישראל זלר; פיקיוויקי)

לבסוף הגיע החשמל. צריך רק ללחוץ על כפתור, ויהי אור.

כרזה של חברת החשמל משנות השישים (ויקיפדיה)

בעלי התוספות

על פי הצעתו של מגיב אנונימי הנה תמונה באמת מקסימה של מוכר נפט בתל אביב בראשית שנות השלושים:

צילום זאב אלכסנדרוביץ, ויקימדיה

אבישי ליוביץ' שלח לנו את התמונה של אביו אנשל ליד ה'לוקס' הראשון של כרכור (סוף שנות העשרים / תחילת שנות השלושים).

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

עונ"ש בדרכים: מן המתחדש בברוקלין החרדית

פיני גורליק ביקר בעיר הקודש ברוקלין תובב"א וכדרכו תיעד את חלונות הראווה של בתי מסחר חרדיים שמוכרים ספרי ילדים ומשחקים. הנה קצת ממה שהעלה בעדשת מצלמתו – חומר גלם לחוקרי תרבות הילד החרדי והלשון החרדית (שילובי יידיש, אנגלית ועברית).

א. ספרים

אסון הטיטאניק (1912) הוא מקור בלתי נדלה של השראה, וזה רק החלק הראשון...

על הקומיקס ביידיש 'סענדי ומענדי' שמעתם?

מסתורין במקסיקו

מדהים! חיות מעניינות וסודות מהעולם הגדול

ב. משחקים

ערכת 'אבות ובנים' בהוצאת 'מצווה קינדער'

ערכת 'שמחה' – כליזמרים בהוצאת 'קינדער וועלט'

ערכת 'שבת' (כולל שולחן וכיסאות)

ערכת 'חדר מיטות'!!! (של ילדים, כמובן)

ערכת 'חדר אורחים'

'שידוכים' לילדים – אבל לא מה שחשבתם. בסך הכל משחק התאמות של קלפים

'דומינו מצווה' – משחק אסטרטגיה מדליק

מדבר שקר תרחק או שהאף יגדל לך. השפעה – מן הסתם לא מוּדעת – של פינוקיו

'נוסעים לרבי עם אלקסיי בעל העגלה' – באגדה החסידית (שמקורה כנראה בכלל בסאטירה המשכילית) אלקסיי
היה העגלון האוקראיני של הבעש"ט. במשחק קלפים זה אלקסיי הוא שם גֶנֶרי של גוי המסיע חסידים לרבי

ג. פאזלים של בתי כנסת

הפאזלים החינוכיים האלה כוללים חוברות הסבר ביידיש ובאנגלית על תולדות בתי הכנסת. והדובדבן שבקצפת – פאזל של מרכז חב"ד העולמי שבאיסטרן פארקוויי 770, ברוקלין.

הכיתוב המקובל הוא 'אלטנוישול' (ולא 'אלטניושול', שזה כבר אינגליזמים)

ולקינוח סעודה, מודעה של מאפייה בברוקלין שבה מודגש כי כל המוצרים שנמכרים בחנות נעשו מקמח ישן (YOSHON). אין הכוונה כמובן לקמח שעבר זמנו ואינו ראוי עוד לשימוש, אלא שהקמח נטחן מחיטה שנזרעה וצמחה לפני פסח וימי ספירת העומר. מעבר לכך המילה 'ישן' בעולמם של חרדים עובדת גם על הסנטימנט הקלאסי של 'חדש אסור מן התורה'.

ואיך אפשר בלי אקטואליה? בשכונת בורו-פארק נתלתה מודעה מושקעת ומיליטנטית במיוחד (טנק) נגד גיוס לצה"ל. לא נשתוק, קובעת המודעה, כשרשעי ישראל מגייסים בחורים לשמד. 'כולנו!! להרעיש עולם ומלואה' (כך!)

והשחוק הוא שההפגנה נערכה ב'גרענד ארמי פלאזא' (Grand Army Plaza) בברוקלין, כלומר הרחבה הגדולה של הצבא, מקום שמוקדש להנצחת גבורתם של חיילים בצבא האמריקאי. 

שיר הוא לא רק מילים: בואי אמא

מחאה בקריאה להחזרת החטופים מעזה, ירושלים נובמבר 2024 (צילום: דוד אסף)

מוקדש לחברתי רוחמה אלבג ולבני משפחתה של לירי

השיר 'בואי אמא', שכתבה לאה נאור על פי לחן רוסי, הפך בימים טרופים אלה להמנונן העצוב של משפחות החטופים והשבויים בעזה, ובעיקר של האימהות המפגינות כבר יותר משנה ומוחות נגד ממשלת ההפקרה שאינה עושה די כדי להחזיר את יקיריהם הביתה. 

 

ספק אם אלה השרים עתה את 'בואי אמא' יודעים על קשר אמיץ נוסף שיש בין השיר לבין יישובי ה'עוטף' וקיבוצי מערב הנגב, שספגו את המכה הקשה מכולם בטבח ה-7 באוקטובר. לאה נאור ובן זוגה מוטקה היו בני גרעין הנח"ל שייסדו את קיבוץ נחל עוז, ושם גם קיבלה לאה את ההשראה לכמה מפזמוניה (למשל 'סרנדה לעדה' ששרה להקת הנח"ל ב-1966 ומבוסס על דמותה האמיתית של טבחית הקיבוץ).

הרשימה על גלגולי השיר 'בואי אמא' תראה אור בקרוב בספרי החדש 'אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי'. הספר שיופיע בשנת 2025 (אינשאללה) בהוצאת מאגנס, מוקדש כולו לשירים על האמא היהודייה והישראלית וגלגוליהם.

הנה טעימה מתוכו.

א. שבי איתי עד שאגדל

בשנת 1968 חיברה הפזמונאית וסופרת הילדים לאה נאור (נולדה 1935), את השיר 'בואי אמא'. הוא הוקלט באותה שנה על ידי הזמרת אסנת פז, בליווי מקהלת הילדים צדיקוב בניצוחו של לַסְלוֹ רוט, והפך בתוך זמן קצר ללהיט שהושמע בלי הרף, מאז ועד היום. 

הנה הקלטה של אסנת פז משנת 1974:

כָּל הָאוֹר מִזְּמַן הָלַךְ לוֹ,
אַל תֵּלְכִי פִּתְאוֹם גַּם אַתְּ.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
בּוֹאִי שְׁבִי אִתִּי מְעַט.

בָּעֵצִים מַכֶּה הָרוּחַ
וְיָדַיִּך כֹּה חַמּוֹת.
אַל תֵּלְכִי, סַפְּרִי לִי אִמָּא
אֵיךְ בָּאִים הַחֲלוֹמוֹת.

אִם פּתְאוֹם מַלְאָךְ יוֹפִיעַ,
אֶל חַדְרִי יָבוֹא בַּלָּאט,
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא
וְתִרְאִי אוֹתוֹ גַּם אַתְּ.

לֹא, אֵינִי פּוֹחֵד בַּחֹשֶׁךְ
וְאֵינִי רוֹעֵד בִּכְלָל.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
שְׁבִי אִתִּי עַד שֶׁאֶגְדַּל. 

השיר מספר על ילד השוכב בחדרו החשוך, בחוץ מנשבת הרוח ומכה בעצים. הוא רועד מפחד, חש במגע ידה החמה של אימו ומתחנן אליה שתשב אתו ולא תלך. מעבר לפחד הילדותי התמים – המוכחש בהמשך – נחשפת 'מזימה' ערמומית, המחפה על פחד הנטישה. תחילה מבקש הילד שאמא תישאר רק 'מעט', מן הסתם עד שיירדם, אחר כך הוא מפתה אותה להיות שותפת סוד לחלומות שלו, ולבסוף מתברר שבעצם הוא רוצה שאמא תישאר אתו עד שיגדל... על כך העידה לאה נאור בעצמה: 'הפתיע אותי ש"בואי אמא" נתפס כשיר נוגה. בעיני הוא שיר היתולי על ילד ערמומי שעושה תכסיסים כדי שאמא שלו לא תצא מהחדר' (פנינה גפן, 'שיר בלב ואור בחדר', מקור ראשון, שבת, 16 בדצמבר 2022, עמ' 12).

לאה נאור (אתר הבית)

בתוכנית הרדיו 'שלא יגמר לעולם: דמויות מפתח בזמר העברי', שהוקלטה ב-10 בינואר 2005 והוקדשה לשיריה של לאה נאור היא סיפרה:

השיר 'בואי אמא' סוגר אצלי מעגל. הוא קרה לי במקרה, כמו רוב השירים הטובים שקורים לי במקרה. יום אחד טלפנה אליי הזמרת אסנת פז, ושאלה אותי אם אני יכולה לכתוב עד מחר שיר לפי מנגינה שהיא תשמיע לי בטלפון. היא השמיעה לי את המנגינה בטלפון ואני ניסיתי ללמוד אותה וגם כתבתי את הקצב איכשהו וכתבתי לפיו את השיר 'בואי אמא'. רק אחרי שנים רבות, כשהייתה עלייה מרוסיה, התברר לי שגם ברוסית השיר הזה מדבר על אמא.

בשיר הזה קרה לי עוד נס אחד קטן. אני חוזרת אחורנית לתקופה שרק עזבתי את הקיבוץ [נחל עוז]. גרנו אז בתל אביב, בדירת גג קטנה של איזה חדר, עם שירותים משותפים עם שכנים אחרים, כי לא היה לנו כסף לדירה יותר גדולה. לא הייתה לי עבודה, והייתי מתבטלת לי בבית. והיה לי חבר בנפש, בן שלוש או ארבע, שהיה גר כמה קומות מתחתיי. הוא היה עולה אליי כל יום והיינו מפטפטים קצת ומעבירים ביחד את הזמן. יום אחד אני אמרתי לו: תראה, מחר אל תעלה. חבל שתעלה את כל המדרגות האלה, כי אנחנו עוברים דירה מכאן ולא כדאי שתבוא ותמצא בית ריק. אז הוא אמר לי: לאה, את לא יכולה לעבור מפה, את צריכה לחכות לפחות עד שאני אגדל... אני לא יודעת מי היה הילד הזה, אבל מה שהוא אמר לי נגע לליבי ושמרתי אותו שנים ארוכות, ואחר כך הוא התגנב ל'בואי אמא'.

אני רוצה להוסיף ולומר, שהקטע הזה 'בואי אמא, בואי אמא, שבי איתי עד שאגדל', שאמר לי הילד, שימש אותי כמוטו לספר שכתבתי באחרונה על אימי הפרטית, שלמזלי הטוב ישבה איתי עד שגדלתי. היא נפטרה בגיל 98, ולפעמים אני חושבת שאולי עוד לא גדלתי מספיק והיא הייתה צריכה לשבת איתי יותר ולספר לי את הסיפורים הקסומים של חייה ולתת לי עצות טובות לחיים.

ואכן, בשנת תשס"ה (2004), לאחר מותה של אסתר מישקובסקי, אימהּ הפרטית של לאה נאור, יצא לאור בהוצאת מלוֹא הספר בואי אמא, על חייה הקשים, היפים והמרתקים. השורות 'לא איני פוחד בחושך, ואיני רועד בכלל. בואי אמא, בואי אמא, שבי אתי עד שאגדל' הן המוטו שבחרה נאור לספרה (הספר ראה אור בארבע מהדורות ותורגם גם לאנגלית).

ההיסטוריון ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור, בן זוגה של לאה, כתב לי:

מאז שרה אותו לראשונה אסנת פז השיר זכה להצלחה מסחררת ולמבצעים רבים: זמרות כמו אילנית, חוה אלברשטיין, צילה דגן, רוחמה רז, ירדנה ארזי ושרית חדד וזמרים כמו קובי אוז, עומר אדם, שלומי שבת, שימי תבורי וחנן בן ארי. עמיר בניון, בתקליטו 'בואי אמא', עיבד את השיר בגוון מזרחי, וישנם עוד עשרות ביצועים. בסך הכול יש לשיר, לפי רשומות אקו"ם, 78 ביצועים! הוא תורגם לכמה שפות, בהן יידיש ואספרנטו. השיר שולב בכמה סרטים: ריטה בסרט 'בן חוזר הביתה' (2010) ועוז זהבי בסרט 'לעבור את הקיר' (2016). השיר נכלל באנתולוגיות ובספרי לימוד, למשל בספר יבוא גדי זהב: אסופת שירי ערש (הקיבוץ המאוחד, 2015), שערכה לילך לחמן, שגם הוסיפה הערות ומאמר מאיר עיניים על שירי הערש העבריים בכל הזמנים.

מאז תחילת המאה ה-21 קיבל השיר פרשנות אלגית, והוא מושר ומבוצע בטקסי זיכרון. פרשנות ייחודית ניתנה לשיר על ידי מנציחי השואה. הוא הושר כבר כמה פעמים בטקסי הזיכרון השנתיים באושוויץ-בירקנאו, והשיא היה בטקס המרכזי של 'מצעד החיים' שנערך שם באפריל 2023. היוצר והזמר עברי לידר שר את 'בואי אמא' יחד עם ניצולת השואה שוש טרייסטר בת ה-88, ושום עין, הן של שני השָׁרים הן של כל הנוכחים הרבים בטקס, לא נשארה יבשה.

לאחר 'השבת השחורה' של הטבח ביישובי עוטף עזה (אוקטובר 2023) הושמע השיר תכופות באירועי זיכרון. כך לדוגמה, רן דנקר שר אותו במופע 'חודש בלעדיהם' לזכר הנרצחים, ורעיית הנשיא, מיכל הרצוג, ציטטה מהשיר בפגישתה עם חברי קיבוץ נחל עוז.

ולסיום, את הפתק הזה, שהעבירה לי לאה נאור, כתבה ילדה בכיתה ב' בבית ספר באחת מערי הפיתוח בעקבות מפגש עם המשוררת. 'זה היה לפני הרבה שנים', כתבה לי לאה, 'וקשה לי כבר לזכור מתי ואיפה, אבל שמרתי את המכתב הזה זמן רב. הוא נמצא עכשיו באוסף בספריית בית אריאלה עם עוד הרבה מכתבים ומסמכים שמסרתי להם לשמירה'.

והנה משהו שכמעט ונשכח. בשנת 1989 נכתב למילים של לאה נאור לחן אחר לגמרי, על ידי יוני רכטר, עבור אלבום שירי הילדים של אריק איינשטיין, 'הייתי פעם ילד'. הלחן הזה פחות מוכר מהלחן הרוסי אך לא פחות מכמיר לב. בזכותם של רכטר ואיינשטיין הפך שירה היפה של לאה נאור לשיר ישראלי מקורי העומד ברשות עצמו, גם במילותיו גם בלחנו.

ב. המזחלת: המקור הרוסי ותרגומיו

אסנת פז, היוזמת והמבצעת הראשונה של 'בואי אמא', התייחסה גם היא לשיר בתוכנית הרדיו 'שלא יגמר לעולם', שהוקלטה ב-10 במאי 2004 והוקדשה לשיריה. היא סיפרה כי התוודעה למנגינה הרוסית עוד בימי ילדותה בקיבוץ שער העמקים, וזכרה שכל 18(!) בתי השיר הסתיימו בהברה 'מאמה', שנשמעה לה (ובצדק) כמו אמא. כיוון שבאותה עת לא העזה, לדבריה, לכתוב שירים בעצמה, היא באה עם הרעיון ללאה נאור. כאמור, השיר הוקלט לראשונה ב-1968 בביצועה של אסנת פז, ולדבריה, מאז היא פגשה 'ילדים בני שלושים או ארבעים', שסיפרו לה כיצד בכו כששמעו ברדיו את השיר לראשונה.

אסנת פז בשנות השישים

אבל אסנת פז, שנולדה בראשית שנות הארבעים, לא יכלה לשמוע את השיר בילדותה בקיבוץ מסיבה פשוטה – הוא עדיין לא נכתב...

השיר הרוסי המקורי נכתב בראשית שנת 1964, בדיוק לפני שישים שנה, אך הוא אינו שיר עצוב או שיר ערש כפי שהוא עשוי להישמע מגרסאותיו העבריות; אדרבה זהו שיר חצי-היתולי. את מילותיו כתב המשורר והסופר קונסטנטין וַנְשֶׁנְקִין (Ваншенкин; 1925–2012), ככל הנראה יהודי במוצאו (יש אומרים כי שם משפחתו המקורי היה ויינשענקער, כלומר פונדקאי שמוכר יי"ש בבית המרזח). המלחין היה אדוארד קולמנובסקי (Колмановский; 1923–1994), יליד העיר מוהילב (היום בבלארוס) ובן למשפחה יהודית שורשית. קולמנובסקי הלחין מאות שירים בכל הסוגים והסוגות ושמו נודע בכל רחבי ברית המועצות. חובבי הזמר העברי חבים לו את הלחן לשיר הרוסי שמוכר לנו בשם 'העגורים', שאת מילותיו (שאינן קשורות כלל למקור) חיבר דן אלמגור (על שיר זה ראו רשימתי בבלוג עונג שבת כאן), ובעיקר את הלחן של 'בדומיה' – שירו של יֶבְגֶנִי יֵבְטוּשֶׁנְקוֹ, שמוכר לנו בביצועו של ליאור ייני במופע 'הלוך הלכה החבריא'.

מחבר המילים ברוסית: קונסטנטין ונשנקין

שמו של השיר הרוסי הוא За окошком свету мало (svetu malo okoshkom za; אור חיוור מחוץ לחלון), והוא התפרסם בביצועה של זמרת שירי העם הסובייטית המהוללת ליודמילה זיקינה (Зыкина):

על פי המסופר הוא נכתב כאשר אחת מרשתות הרדיו פנתה לקולמנובסקי וביקשה ממנו שיר חדש לכבוד חגיגות השנה האזרחית החדשה. הלה פנה לידידו ושותפו וַנְשֶׁנְקִין, וכך נוצר השיר. התאריך מסביר את מזג האוויר שחודר לשיר: קור אימים ושלג שאינו מפסיק לרדת.  

המלחין אדוארד קולמנובסקי (ליד הפסנתר) ושותפו, מחבר המילים, קונסטנטין ונשנקין (Dzen)

תוכנו של השיר קצת מעורפל, והיו שטענו כי הדבר נעשה בכוונה מתוך חשש לצנזורה. בשיר נוֹכחוֹת אם ובִתָּהּ. הבת היא הדוברת בשיר, עכשיו היא כבר אמא בעצמה שנזכרת בילדותה כאשר היא ואימהּ היו יחד בביתם שבכפר ובחוץ ליל סופה וסער. מעט אור בחוץ, החושך כבר מתחיל והשלג יורד ויורד. האם (а мне мам) אוסרת עליה להתנשק עם אהוב ליבה, ומענישה אותה בסחיבת מזחלת השלג, בה גלשה במורד, אל הבית שבמעלה ההר. והנה, עוברים ימים, עוברים שנים – מזג האוויר אינו משתנה וגם לא הטבע האנושי, ושוב, כמו פעם, אמא כלשהי – אולי זו הבת הדוברת בעצמה – תאסור על בתה-שלה להתנשק...

יוסף חרמוני מקיבוץ אילת השחר תרגם את המילים המקוריות והתאים את תרגומו ללחן:

הַמִּזְחֶלֶת

אוֹר אָפֹר בַּחוּץ, עֵת עֶרֶב.

שֶׁלֶג צַח צוֹנֵחַ אַט.

וְאִמִּי, אֵלַי אוֹמֶרֶת:

'לָמָּה זֶה נָשַׁקְתְּ לוֹ, בַּת?' [שתי השורות האחרונות בכל בית חוזרות]

 

'אַל  תִּבְכִּי, כִּי אֵין תּוֹחֶלֶת.

אִם אָהַבְתְּ אֶת הַגְּלִישָׁה,

אָז עַכְשָיו אֶת הַמִּזְחֶלֶת

תִּגְרְרִי, בְּבַקָּשָׁה'.

 

כַָּכָה לִי אִמִּי אוֹמֶרֶת,

וְהַשֶּׁלֶג עַל הַכְּפָר.

וּמֵאָז, עָבְרוּ בַּפֶּרֶךְ

נְעוּרַי, חָלְפוּ זֶה כְּבָר.

 

לֹא, אֵינֶנִּי מְיֹאֶשֶׁת,

גַּם אִם אֶת שְׂפָתַי אֶנְשֹׁךְ,

גַּם אִם כְּבָר אֵינִי גּוֹלֶשֶׁת

וּמִזְחֶלֶת עוֹד אֶמְשֹׁךְ.

 

אוֹר אָפֹר בַּחוּץ, עֵת עֶרֶב.

שֶׁלֶג צַח צוֹנֵחַ אַט.

וְאֵי-שָׁם, שׁוּב אֵם אוֹמֶרֶת:

'לַמָּה זֶה נָשַָקְתְּ לוֹ, בַּת?' 

הנה איזי הוד שר את גרסת המקור בתרגומו של חרמוני (חלק ממיזם 'כך זה נשמע במקור' של גרימי גלעד הזכור לטוב, שהלך לעולמו לפני חמש וחצי שנים):

תרגום אחר, 'אוֹר חִוֵּר בַּבַּיִת', הוא של אלי סַ"ט מקיבוץ גדות:

אוֹר חִוֵּר בַּבַּיִת פְּנִימָה,

שֶׁלֶג רַךְ בַּחוּץ נוֹשֵׁר,

אֲבָל אִמָּא, אֲבָל אִמָּא

לֹא מַרְשָׁה לְהִתְנַשֵּׁק.

 

'אַל תִּבְכִּי, וְגַם זִכְרִי לָךְ –

זֶה אֲשֶׁר לִגְלֹשׁ אוֹהֵב,

הוּא בְּכֵּיף אֶת הַמִּזְחֶלֶת,

גַּם בַּעֲלִיָּה סוֹחֵב'.

 

מֵאוֹתָהּ שִׂיחָה נִרְגֶּשֶׁת,

בָּהּ הָיָה רֹאשִׁי חָפוּי,

הִתְחַלְּפוּ שְׁלָגִים וָקֶשֶׁת

וְשָׁנִים רַבּוֹת חָלְפוּ.

 

וּבֵינְתַיִם, מָה הִסְפַּקְתִּי?

צַעַר אֵין בִּי, אַף מְעַט,

כְּבָר מִזְּמַן לִגְלֹשׁ הִפְסַקְתִּי...

מִזְחָלוֹת אֶסְחַב לָעַד!

 

אוֹר חִוֵּר בַּבַּיִת פְּנִימָה,

וְהַשֶּׁלֶג שׁוּב נוֹשֵׁר.

גַּם הַיּוֹם, מַמָּשׁ, כָּל אִמָּא

לֹא מַרְשָׁה לְהִתְנַשֵּׁק.

אלי הדפיס את תרגומו בספרו מגדות הַדְּנְיֶפְּר אל גדות ירדן: תרגום שירים אהובים מהזמר הרוסי2019) , עמ' 24), ושילב אותו בסרטון שבו שרה ולנטינה טולקונובה את השיר ברוסית:

 ג. בואי רוח: המופע 'הלוך הלכה החבריא'

לשירו של ונשנקין נכתב תרגום שונה לגמרי, שקדם לחרמוני וס"ט – 'בואי רוח' פרי עטו של הסופר, המשורר והמחזאי יעקב שבתאי (1934–1981). אך גם כאן, כמו 'בואי אמא', אין מדובר בתרגום אלא בגרסה עברית, אומנם קצת יותר קרובה למקור. 

גרסה זו הושרה לראשונה על ידי ליאור ייני במופע המוזיקלי המצליח 'הלוך הלכה החבריא', שהועלה ביוני 1969 וכלל שירים רוסיים בלבוש עברי – כולם מלאכת ידיו של שבתאי, שלא ידע רוסית, אבל לכתוב שירה ידע היטב. לפניו עמד תרגום מילולי מרוסית לעברית של כל שירי המופע, שאותו הכינה הזמרת נחמה ליפשיץ, שכמה חודשים קודם לכן, במארס 1969, עלתה ארצה כאחת הגיבורות של מה שנקרא אז 'יהדות הדממה' (על מעורבותו של שבתאי במופע ראו עדנה שבתאי, כי היום עובר: חיי עם יעקב שבתאי, הקיבוץ המאוחד, 2019, עמ' 138–140; עידו בסוק, יעקב שבתאי: חיים, מאגנס, 2022, עמ' 118–119. על התרגומים שהכינה ליפשיץ סיפרה לי עדנה שבתאי).

ליפשיץ הייתה הרוח החיה מאחורי מופע מיוחד זה, שנועד להביא לתודעת הקהל הישראלי שירים רוסיים מסוג חדש. לא שירים מימי מלחמת העולם השנייה, להם הורגלו חובבי הזמר הרוסי עד אז – לא היו שם פרשים קוזקים ולא חיילים אמיצים הנלחמים בפולש הזר, אלא בלדות אהבה עדינות ('עץ התפוח'), שירים אורבניים על חתול שחור שמביא מזל רע ('שונרא'), ושירי הרהור וחיפוש עצמי ('בללייקה', 'בדומייה'). המופע זכה להצלחה בלתי רגילה ומשתתפיו העלו אותו כ-500 פעמים. המעבדת והעורכת המוזיקלית של שירי המופע הייתה הזמרת דרורה חבקין, שהצליחה ליצור הרמוניה נדירה של שלושה זמרים וזמרת – ליאור ייני, אמנון בֶּרֶנְזוֹן, דודו אלהרר ותמי ספיבק.

כרזת ההופעה, 1969 (הארכיון העירוני תל אביב-יפו; הספרייה הלאומית)

האווירה המחתרתית שאפפה את עלייתה של ליפשיץ, חוסר המידע על מה שבאמת קורה בברית המועצות, ואולי גם איזה גימיק שיווקי, היו כנראה הסיבה להצגת שירי המופע כשירי מחאה שנכתבו במחתרת בידי כותבים אמיצים, שנאבקו על חופש הביטוי בעידן הקשוח ששרר בברית המועצות לאחר הדחת חרושצ'וב (1964). זו גם הייתה הסיבה בגללה לא נדפסו בעטיפה האחורית של התקליט שיצא באותה שנה שמות כל המחברים והמלחינים. במקום זאת רשמו מפיקי המופע 'עממי', 'אלמוני' או 'אסור לפרסום'.

חשאיות זו הייתה מוגזמת בלשון המעטה. המחברים והמלחינים של רוב שירי המופע היו מוכרים היטב, מקצתם אף היו קומוניסטים מוצהרים – למשל המלחין היהודי מטוויי (מרדכי) בלָנְטֶר (1903–1990) שהלחין את 'עץ התפוח' – ולא היה שום צורך להסתירם. לא זו אף זו, רוב השירים כלל לא היו שירי מחאה, אלא שירים לגמרי 'רגילים'. כמה מן השירים חוברו לפחות עשרים שנה קודם לכן ('ארצי, ארצי' חובר ב-1939 ובמקורו הוקדש לטייסים הסובייטים; 'עץ התפוח' חובר ב-1944), ושירים כמו 'מסתובב בחור צעיר', 'בדומיה' וגם 'בואי רוח', דומים להפליא לשירים אחרים בני אותה תקופה שאיש לא חשב שהם פוליטיים.

'שירי חרות ונפש שהוברחו מרוסיה' (מעריב, 16 בספטמבר 1969)

'בואי רוח' – שהוצג כשיר ששם מחברו 'אסור לפרסום' ולחנו הוא 'עממי' – הוא גרסתו הנהדרת של שבתאי לשיר 'המזחלת' של ונשנקין וקולמנובסקי:

יוֹם וְעוֹד יוֹם, 

שָׁנָה וְעוֹד שָׁנָה, 

כְּמוֹ מִלִּים 

לְלֹא מַנְגִּינָה. 

בּוֹאִי רוּחַ, בּוֹאִי רוּחַ,  

שׁוּב שַׁלֶּכֶת וְקָרָה,  

בּוֹאִי רוּחַ, בּוֹאִי רוּחַ,  

מִי יָשׁוּב בַּחֲזָרָה?

 לַיְלָה אָרֹךְ  

וְשׁוּב טִפְטוּף עַקְשָׁן,  

כָּל יָמַי  

כָּלִים כְּעָשָׁן.  

בּוֹאִי רוּחַ, בּוֹאִי רוּחַ... 

(יעקב שבתאי, שירי הזמר, ירושלים: זמורה-ביתן, 1992, עמ' 43)

 

מקטע מן העטיפה האחורית של התקליט 'הלוך הלכה החבריא' (1969).
על 'בואי רוח' נכתב כי שם המחבר 'אסור לפרסום' והלחן הוא 'עממי'

שבתאי, שלפניו היו התרגום המילולי מרוסית, כמו גם הלחן המקורי, קלט היטב את רוחו של השיר ואת ההתאמה המושלמת בין התוכן לבין הלחן, שצירופם יחד הביא עימו עולם דימויים של חורף רוסי כבד וקודר, של רוח מקפיאה ושלכת, ובעיקר שלג בלתי נגמר. 

הנה ליאור ייני שר את 'בואי רוח' במופע המקורי של 'הלוך הלכה החבריא' מ-1969:

     

למרבית הפלא, דווקא שבתאי, שהכיר את המקור הרוסי, בחר להשמיט את האמא והבת ולהשאיר רק את מזג האוויר החורפי ואת ההרהור הנוגה נוכח הזמן שחולף, 'כמו מילים ללא מנגינה'. האמא מצאה את מקומה דווקא בנוסח של לאה נאור שלא הכירה את המקור כלל. עדנה שבתאי סיפרה לי כי בעלה לא הכיר את 'בואי אמא' של לאה נאור, אך יש להטיל בכך ספק. גרסתה של נאור קדמה בשנה לגרסת שבתאי וכבר שודרה ברדיו, ובנוסף אי אפשר להתעלם מכך ששני השירים מתחילים באותה מילה – 'בואי' – שאינה מתחייבת מן המקור הרוסי.

יעקב שבתאי, 1969 (ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

*

בין כך ובין כך, נקווה שלא ירחק היום וכל האימהות, הנשים, האחיות ובנות הזוג של חטופינו ושבויינו יוכלו לחבוק את יקיריהן ולמצער להביאם למנוחות בקבר ישראל. רק אז ייפסק העינוי הבלתי הגיוני שלהן, של משפחותיהן ושל העם כולו. הלוואי!