'אני חדש בארץ': השלג הגדול, 1950

השלג של 1950 כיסה את רחוב בן יהודה בתל אביב (VTLV)

מאת יהודה בְּלֶכֶר

א. השלג הגדול

בראשית שנת 1950 שרר בארץ מזג אוויר חורפי קיצוני: רוחות סוערות, קור עז, גשמים כבדים, שטפונות ו'ים רוגש עד גבה גלי' (כלשון מהדורות החדשות ב'קול ישראל' של אותם ימים). ראשיתה של מערכת זו הייתה בסוף חודש ינואר, ושיאה, שחל בדיוק לפני שבעים שנה, בליל השישה בפברואר, זכה לכינוי 'השלג הגדול'. זו הייתה סדרת אירועים מטאורולוגיים חריגה: שלג כבד כיסה אזורים נרחבים בארץ, שבדרך כלל לא זכו להתכבד בשלג, בוודאי שלא בעוצמה כזו. השלג ירד על עמקי הצפון, מישור החוף, השרון, גוש דן ותל אביב בכללו, שפלת יהודה, הנגב ואזור ים המלח. מהערך בוויקיפדיה, 'שלג 1950 בישראל', שהוקדש לאירועים אלה, למדתי כי מאז תחילת המדידות המטאורולגיות בארץ (1870) לא הייתה תופעה כזו, ומאז גם לא חזרה על עצמה.

הארץ, 29 בינואר 1950

בעת ההיא נמצאה מדינת ישראל הצעירה בעיצומה של קליטת העלייה ההמונית ותכנית הצנע שבעקבותיה. חלק ניכר מן העולים החדשים שֻׁכַּן במעברות, וברבות מהן קרסו האהלים שלא עמדו בפני השלג הנערם, שטפי המים העזים והבוץ הכבד והטובעני. מיותר לציין שמערכות ניקוז ראויות לשמן כלל לא היו באותם ימים.

סבלם של דיירי המעברות היה עצום. אנשים קיפחו את חייהם בשטפונות ואלפים פונו למקומות מגורים חלופיים. כל מי שיעיין בעיתונות התקופה – והיום אין קל מזה באמצעות האתר 'עיתונות יהודית היסטורית' – יוכל להתרשם מהכתבות הרבות ומן התמונות שתיארו את סבלם הרב של הנפגעים, לצד תיאורים מלבבים על משחקים בבובות שלג והיופי הנפלא שהשלג נסך על חיי המדינה, פחות משנתיים לאחר הקמתה.

דבר, 7 בפברואר 1950

הנה סרטון קצר על אירועי השלג הגדול:

ב. מי בדיוק 'חדש בארץ'?

חודשיים אחר כך, ב-19 באפריל 1950, הועלתה על בימת 'לי-לה-לו' בתל אביב הצגת הבכורה של התכנית 'אופנבך בתל אביב'. השם ניתן לציון שבעים שנה למותו של ז'אק אופנבך (1880-1819), המוזיקאי היהודי-גרמני (יעקב אברשט בשמו המקורי, לפני שהתנצר), שנודע באופרטות שהלחין. כותרת המשנה של התוכנית הייתה 'סיפורי עולה חדש ב-7 תמונות', ונתן אלתרמן (אז כבן ארבעים) כתב עבורה חמישה פזמונים אקטואליים ובהם גם 'חדש בארץ', שאותו הלחין משה וילנסקי. 

דבר, 12 במאי 1950

את 'חדש בארץ' שרה חַבְרַת הלהקה גֶ'טָה לוּקָה (2001-1921), ניצולת שואה מרומניה, שעלתה לארץ רק שנתיים קודם לכן. שיר זה זוהה איתה משך שנים רבות, אך בנוסף שרה לוקה באותם ימים גם להיטים אחרים, כמו 'מי זה דופק בדלת' ו'פזמור' ('הופ, הופ, זה נורא שמח').

הנה 'אני חדש בארץ':

ואלו המילים המקוריות שכתב אלתרמן (הנוסח ששרה ג'טה לוקה קצר יותר מן המקור):

נתן אלתרמן, פזמונים ושירי זמר, ב, הקיבוץ המאוחד, תשל"ט, עמ' 172-169

טיטו גובי, שנזכר בבית השני, היה זמר אופרה ושחקן קולנוע מפורסם באותן שנים. אך מי היא 'אליזבט'?

כמה אפשרויות עומדות לפנינו וקשה להכריע ביניהן: האם התכוון אלתרמן לנסיכה אליזבת לבית וינדזור (היום המלכה אליזבת השנייה), שהייתה אז כבת 25 וגילתה עניין במתרחש בישראל ('הנסיכה אליזבט מתעניינת בישראל', מעריב, 15 במרץ 1950); ואולי זו שחקנית הקולנוע אליזבת טיילור בת ה-18, שבשנת 1950 סיימה את בית הספר התיכון, התחתנה בפעם הראשונה וכבר נודעה ככוכבת סרטים בינלאומית. אפשרות אחרת, והיא הסבירה ביותר, שמדובר בשחקנית הקולנוע והתיאטרון היהודייה אליזבת ברגנר, שכמה חודשים קודם לכן גם ביקרה בארץ והשלג שיבש את הופעתה.

אליזבת ברגנר (1986-1897) 
על שער תכנית תיאטרון 'אהל', 1950 (Bidspirit)

טיטו גובי (1984-1913)

אך מיהו ה'חדש בארץ'?

ברור ש'החדש בארץ' של הבית הראשון הוא השלג. אבל אלתרמן, בעטו המושחז, לא החמיץ את ההזדמנות לקשור בין השלג החדש לבין העולה החדש. באותם ימים נהגו לפטור את בקשותיו של העולה בעניינים שונים במשפט: 'אתה עוד חדש בארץ... תמתין!' (או בלשונה של נעמי שמר: 'יֵש תּוֹר יֵש וֶתֶק ... תְּחַכֶּה הַקְטַנְטוֹנֶת לְתוֹרָהּ', בשיר 'סמוך על התרנגול' משנת 1956). אלתרמן העלה על נס את בובות השלג החביבות ('גּוֹלָמוֹת' בלשונו), ומיד הצליף במוסדות הציבור ובמשרדי הממשלה שבהם נמצאים פקידים-גלמים, שאינם מאפשרים לעולים החדשים להשתלב בארץ ולזכות במשרה הוגנת.

גולם שלג במושב בית יצחק ליד נתניה (ויקיפדיה)

לזיהוי בין השלג החדש לבין העולה החדש תרם גם ש' יורַני, בקריקטורה שהתפרסמה בעיתון הצֹפה ב-10 בפברואר 1950. אפשר לומר עליו שהיה 'הראשון לזהוֹת'...

ג. 'השלג צנח כאן לפתע'

כמעט ארבעים שנה עברו מאז השלג הגדול ובינואר 1988 הוציא יהודה פוליקר את אלבומו השלישי 'אֵֵפֶר ואבק'. עשרה מן הפזמונים לאלבום (מתוך שנים-עשר) כתב יעקב גלעד, שהיה אז חברו ושותפו לעשייה. שירי האלבום עוסקים בטראומה שבה גדלו צברים כמו גלעד ופוליקר כבני 'הדור השני' לשואה.

שיר הנושא של האלבום הוא 'חלון לים התיכון', והנה הביצוע המרגש של יהודה פוליקר:

הִבְטַחְתִּי לִכְתּוֹב כְּשֶׁנָּסַעְתִּי

וְלֹא כָּתַבְתִּי מִזְּמַן.

עַכְשָׁו אַתְּ כָּל כָּךְ חֲסֵרָה לִי

חֲבָל, חֲבָל שֶׁאַתְּ לֹא כָּאן.

עַתָּה שֶׁהִגַעְתִּי לְיָפוֹ

תִּקְווֹת נוֹלְדוּ מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ.

מָצָאתִי לִי חֶדֶר וָחֵצִי

עַל גַּג שֶׁל בַּיִת נָטוּשׁ.

יֵשׁ פֹּה מִטָּה מִתְקַפֶּלֶת

אִם נִרְצֶה שְׁלָשְׁתֵּנוּ לִישׁוֹן,

אַתְּ וַאֲנִי וְהַיֶּלֶד

וְחַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן.

וְאוּלַי מֵרָחוֹק

יֵשׁ סִכּוּי אֶחָד לְמִילְיוֹן,

וְאוּלַי מֵרָחוֹק

אֵיזֶה אֹשֶׁר מִתְגַּנֵּב אֶל הַחַלּוֹן.

שְׁנַת חֲמִשִּׁים, סוֹף דֶּצֶמְבֶּר,

בַּחוּץ מִלְחֶמֶת רוּחוֹת.

הַשֶׁלֶג צָנַח כָּאן לְפֶתַע,

לָבָן מַזְכִּיר לִי נִשְׁכָּחוֹת.

עוֹד הַפֶּצַע פָּתוּחַ,

לוּ רַק הָיִיתְ אִתִּי עַכְשָׁו.

הָיִיתִי וַדַּאי מְסַפֵּר לָךְ

אֶת מַה שֶּׁלֹּא יַגִּיד מִכְתָּב.

כָּאן אִם תִּרְצִי יֵשׁ לָךְ בַּיִת

וְאוֹתִי יִהְיֶה לָךְ הֲמוֹן.

צְחוֹק יְלָדִים בֵּין עַרְבַּיִם

וְחַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן.

וְאוּלַי מֵרָחוֹק...

ה'סינגל' של השיר עם התאריך דצמבר 1950 (ויקיפדיה)

על פי הפרשנות המקובלת, זהו שיר געגועים, בצורת מכתב ששולח עולה חדש, ניצול שואה, לאהובתו או לרעייתו, שעדיין לא עלתה לארץ. הוא מספר לה שמצא דירת גג של חדר וחצי, בין בתי 'הרכוש הנטוש' בְּיָפוֹ, ובה חלון שממנו נשקף הים התיכון. יש שם 'לוקסוס' בדמות מיטה מתקפלת, שבה יוכלו שלושתם לישון: היא, הוא והילד. כאן יִבָּנֶה עולמם החדש, עם 'צְחוֹק יְלָדִים בֵּין עַרְבַּיִם וְחַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן'.

בין בתי השיר מסתתרת פרשייה מעט נשכחת: ממשלת ישראל הראשונה לא רצתה לקבל החלטה מפורשת באשר לגורלן של הערים הערביות הכבושות (יפו, רמלה, לוד), שלא נכללו בתחום מדינת ישראל ב'תכנית החלוקה'. במהלך מלחמת העצמאות מרבית תושביהן של אותן ערים ברחו, או שמא נטשו ואולי גם גורשו, והשאירו מאחוריהם בתים ורכוש. מי שקבעו את העובדות בשטח היו העולים החדשים. וכך למשל כ-40,000 יהודי בולגריה, שהגיעו במרוכז בשלהי 1948 ובתחילת 1949, עברו להתגורר באותם מבנים נטושים. לולא 'פתרונות הדיור' הללו מי יודע כיצד היו נראים הדברים בחורף הקשה של שנת 1950.

ולסיום, אנקדוטה מושלגת קטנה. יעקב גלעד כתב: 'שְׁנַת חֲמִשִּׁים, סוֹף דֶּצֶמְבֶּר ... הַשֶׁלֶג צָנַח כָּאן לְפֶתַע, לָבָן מַזְכִּיר לִי נִשְׁכָּחוֹת'. כפי שראינו, זו טעות עובדתית: השלג צנח לפתע בסוף ינואר ובראשית פברואר 1950 ולא בסוף דצמבר של אותה שנה. ואולי גלעד רצה לספר לנו על ידידו יהודה פוליקר, שנולד ב'שְׁנַת חֲמִשִּׁים, סוֹף דֶּצֶמְבֶּר' (25 בדצמבר 1950)? 

בשנת 2019 הוציא יהודה פוליקר את ספר זיכרונותיו (הוצאת עליית הגג)

ארץ הקודש: כנסיית גבירתנו, גוי-טק וחגורה של שבת, שכפ"צים

א. הרב הגאון של כנסיית גבירתנו

ביישוב ג'יש, שנבנה על שרידי היישוב היהודי מימי המשנה והתלמוד גוש חלב, נמצאת כנסייה מארונית עתיקה ושמה 'כנסיית גבירתנו' / The Church of Our Lady. לא ברור מתי נבנתה הכנסייה, אך לאחר רעידת האדמה שהייתה בגליל ב-1837 היא נבנתה מחדש.

מי שרוצה לשמוע מעט על ההיסטוריה של המבנה מוזמן ללחוץ על 'מסבירן קולי' ויוכל לשמוע את הסיפור באחת משלוש השפות הרווחות באזורנו.

כמה מוזר ומפתיע שבאותיות הקטנות למטה כתוב כך:

צילומים: אבי בלדי

אישור של רב, גאון ככל שיהיה, לגבי תולדותיה של כנסייה?! צריך לשם כך מידה רבה של חוצפה והתנשאות. תארו לעצמכם בית כנסת עתיק שההסבר עליו ניתן באישורו של הכומר המקומי...

ובכלל מה הבעיה? שחס וחלילה יוזכרו שמותיהם של ישו או של מרים אמו, או חיישינן שמא ייאמר משהו על הנסים והנפלאות שחולל משיחם?

כשלוקחים בחשבון שהמשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל נמצא בשליטתה של מפלגת ש"ס, הכל מתברר לאשורו😞

ב. גוי של שבת בהיי-טק

מודעה במוסף דה מרקר, דצמבר 2019 (תודה לנעמי גרינטל-לבקוביץ)

אם כבר יש אצל היהודים דבר מביך כזה שנקרא 'גוי של שבת', אז למה לא לעשות מזה סטרט-אפ וקצת כסף?

דרוזי ושמו אדי נבאני זורם עם הרעיון ומציע שירותי גוי של שבת לאנשי הייטק דתיים וחרדים. כל העובדים הם דרוזים – הוא מצהיר באתר האינטרנט שלו (www.shabbosgoy.net) – וכולם בוגרי צה"ל:

על גלגוליו ההיסטוריים המרתקים של מושג זה כתב ההיסטוריון פרופסור יעקב כ"ץ את הספר גוי של שבת: הרקע הכלכלי-חברתי והיסוד ההלכי להעסקת נוכרי בשבתות ובחגי ישראל (מרכז שזר, תשמ"ד).

ג. חגורת השבת

ובכלל, שמירת השבת כהלכתה מוציאה מקרבנו יוזמות אין סוף, מהן מדומינות ומופרכות לגמרי.

הנה למשל מודעה שנדפסה בעיתון בקהילה (י"ט בטבת תש"ף) ומציעה חידוש שאין כמותו, שאמור למנוע טלטול מפתחות בשבת מרשות לרשות (אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת). לא סתם חידוש אלא גם פתרון 'אופנתי', ללמדך שהלכה ואופנה יכולות ללכת יחד.

תודה לישראל שפירא

כמובן שאין שום צורך ב'פטנט' הזה, משום שכל ריכוזי החרדים והדתיים בישראל מוקפים בחוטי עירוב חצרות, שמאפשרים להם טלטול חופשי לכל מקום ובכל מקום, לא רק של מפתח אחד אלא גם מפתחות הרבה. רק מיעוט שבמיעוט של חרדים קיצונים אינו סומך על חוטי העירוב הללו, שנהנים אפילו מהכשר הבד"ץ – אולי הם ירכשו את הפטנט החדש בהמוניהם...

שימו לב גם לפנייה הידידותית: 'ר' איד מה עשית היום לכבוד שבת?'

אין ביידיש תקנית מילת 'איד' (רק במודל הסטרוקטורלי של פרויד יש כזה דבר), והכוונה כמובן ל'ייִד', כלומר יהודי.

ויקיפדיה

ד. שכפצ"ים בבני ברק

'אומרים לא לגזירת הגיוס', אבל שכפ"צים, ועוד 'לילדים' (קנטוניסטים?), זה לגמרי סבבה.

צילום: אפרים קופלוביץ'

סיבוב בחיפה: איינשטיין היה פה, בית ספר לילדי עובדים, העיר התחתית

א. איינשטיין נטע עץ בטכניקום

כבר שנים אחדות שחזית הבניין היפה והעתיק של הטכניון (בניין הטכניון הישן) נמצאת בשיפוצים, ונראה שלאחרונה הם הסתיימו. היום שוכן במקום ה'מדעטק', המוזיאון הלאומי למדע.

לכבוד השיפוץ הוצבו מחדש כמה שלטים מעניינים:

צילומים: איתמר לויתן

כך נראו השלטים הללו לפני השיפוץ:

ואכן, בני הזוג איינשטיין ביקרו בחיפה בסוף השבוע של שהותם בארץ, ביום שישי ובשבת, כ"ג-כ"ד בשבט תרפ"ג (10-9 בפברואר). קודם לכן הם סיירו בירושלים, בתל אביב, במקווה ישראל ובראשון לציון, ובכל מקום זכו לקבלת פנים חמה, השתתפו בשלל אירועים ונאלצו להקשיב לאין סוף נואמים ומברכים, שקראו לגאון היהודי לעלות לארץ ולהשתקע בה. החיפאים התגאו במיוחד שאיינשטיין ביקר בעירם ולא דילג עליה כמקובל. ככלות הכל זו העיר של המתמטיקה העברית... ואכן בני הזוג ביקרו בטכניון ('טכניקום') ובבית הספר הריאלי. על הביקור בטכניון סיפר 'כתבנו המיוחד בחיפה':

דאר היום, 14 בפברואר 1923

בנאומו הודה המדען הדגול למברכיו,

ובתוך יתר הדברים אמר: הייתי רוצה להיקרא אך ורק 'אדם'. אלא מכיוון שהעולם עדיין לא הגיע למדרגה כזו ומחלקים את בני האדם לגרמנים, יהודים, אנגלים וכדומה – הרי אני מצהיר שאני 'יהודי' (שם).

בניין הטכניון, גלוייה משנות השלושים (ויקיפדיה)

ובסמוך לשילוט יש פסל 'מדעטקי' מעניין ומרשים:

ב. הצילו את הכתובת

ברחוב ירושלים 4, בשכונת הדר, נמצאת כתובת קיר שאם לא יצילו אותה היא תימחק לעולמים:

בית הספר לילדי העובדים

צילום: איתמר לויתן

על פי ויקיפדיה (רחוב ירושלים):

• בית מס' 4 – זהו בית בעל שתי כניסות. בעלי הבית הראשונים היו משפחות רדומסקי וג'רניינסקי. תחילה נבנתה קומה אחת ומאוחר יותר קומה נוספת ולבסוף קומה שלישית. דב יהודה ג'רניינסקי היה רואה חשבון של ביאליק, והוא זה ששלח למשפחה סרטיפיקטים לעלייה. בתחילה עלו שולמית ודב יהודה ג'רניינסקי והתיישבו בעיר התחתית ואחר כך ילדותיהן. ג'רניינסקי פתח בית מסחר לספרים בשם 'מוריה' כשם הוצאת הספרים של ביאליק. לאחר מכן פתח חנות למכשירי כתיבה בשם 'דעת' ברחוב הרצל. בקומת הקרקע שכן 'בית הספר לילדי עובדים' והשלט המעיד על כך עדיין מתנוסס על הבניין.

נפתחה ההרשמה לשנת תרצ"ד בבית הספר לילדי העובדים בחיפה (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

סיפורו של הבית ושל בית הספר מובא בסרטון הקצר הזה:



ג. סיבוב בעיר התחתית

כתב לי שמוליק שדה:

בשנים האחרונות העירייה משקיעה הרבה מחשבה ומשאבים בעיר התחתית, במיוחד באזור רחוב הנמל, על מנת לשקמו, להחיותו ולהביא אליו עסקים חדשים. בשטח רואים תוצאות, הכל הולך לאט אבל בצעד בטוח. אינני מכיר את כל פרטי העשייה, התכנון והביצוע, אבל הנה כמה רשמים מצולמים.  

השלט בתמונה הבאה נמצא בקצה סמטה המתפצלת מרחוב העצמאות. הכיתוב התמציתי מזכיר את סיפורו של קפטן סטיב, רב חובל ספרדי שפיקד על ספינת המעפילים 'פאן-יורק' (שיצאה מנמל בורגס בבולגריה יחד עם 'פאן קרסנט', ועליה, בין השאר, גם אבי, שעלה כילד בודד בן 13 מרומניה), מה שידוע כפרשת הפאנים, שתי אניות המעפילים הגדולות ביותר. שמו של קפטן סטיב ידוע הרבה פחות משמו של יצחק (אייק) אהרונוביץ', שהוביל את 'פאן קרסנט' (וגם את 'אקסודוס'). יפה לדעת ששמו של קפטן סטיב מונצח.
[אמר העורך: לרחוב זה ולפרשת 'קפטן סטיב' הקדשנו פוסט מיוחד, אבל לא נורא, יש דברים שאפשר לחזור עליהם...]

בסמוך ניצב שלט נוסף לאותו רחוב, עם איות אנגלי מעט שונה (כרגיל), וללא הסבר.

לא מעט עסקים בסביבה נושאים שמות הקשורים לים.

וגם שלט כזה נמצא רק בחיפה: סיפורו של פרדריק פלמר, המהנדס הבריטי שתיכנן את נמל חיפה.

ציורי קיר רבים מעטרים את הבניינים באזור. בתמונה הבאה ציור של חבורה הנקראת Broken Fingaz, שיבוש של 'אצבעות שבורות'. הציור מוקדש למסילת הרכבת חיפה-דרעא שבסוריה, שלוחה של מסילת הרכבת החיג'אזית, שחלקה ידוע גם כ'רכבת העמק'. 

עוד ממראות רחוב הנמל: בניין סולל בונה.



היום משמש הבניין את 'קמפוס הנמל' של אוניברסיטת חיפה. משמאל לדלת, מתחת למזגן, הוצב שלט זיכרון מעניין:

ואם חשקתם להגיע לעכו שלא בדרך הרגילה...

אפשר להגיע לעכו גם בדרך מסורתית יותר: עם הרכבת. התחנה נקראת היום 'מרכז השמונה', לזכר שמונה עובדי רכבת ישראל שנהרגו בעת נפילת טיל על התחנה בימי מלחמת לבנון השנייה (16 ביולי 2006).