יום שני, 17 ביוני 2019

פרנסות של יהודים: החריץ, כסף קטן, חוויה מתקנת, נסיעתא דשמיא ומנוחת עולמים

א. החריץ

מי לא מכיר את 'החריץ של האינסטלטור'?

יובל האינסטלטור הפסיק להתבייש בחריץ, וכיוון שניחן ככל הנראה בחוש הומור ובאירוניה עצמית אף דאג לצייר אותו על הרכב שלו.

צילום: שלמה הכט

ב. כסף קטן 

הנה מבחר קטן של פרנסות עם שמות שנונים ויצירתיים שאהבנו.

כזו למשל היא החנות התל-אביבית שעוסקת בתכשיטים ונקראת 'כסף קטן'...

צילום: איתמר לויתן

ג. חוויה מתקנת

שם נהדר לקבלן השיפוצים רלף ברוך מרעננה.

צילום: צבי יפה

ד. סיפורי מכוניות

הביטוי 'בסיעתא דשמיא', המוכר בראשי התיבות בס"ד, פירושו בעזרת השם.

חברה - שאנשיה דתיים מן הסתם - העוסקת ייעוץ בקניית רכב נקראת בשם השנון 'נסיעתא דשמיא'...

צילום: צבי יפה

ואחרי שקניתם את הרכב בשעה טובה ומוצלחת ובסיעתא דשמיא, תצטרכו יום אחד גם להיפטר ממנו.

בעיר אריאל מוצעים שירותי גרירת רכב, למנוחה זמנית במוסך או למנוחת עולמים...

צילום: צבי יפה

יום שישי, 14 ביוני 2019

קראו לו ליפא העגלון: תקנות העגלונים, ורשה 1900

תחנת הרכבת ורשה-וינה, ציור של סטניסלב וולסקי, לפני 1894 (culture.pl)

מוקדש לשר התחבורה, מי שלא יהיה...

א. 'חוקים חדשים בדבר בעלי הכרכרות'

בתחילת המאה העשרים חיו בוורשה, בירתה של פולין הקונגרסאית, כ-700,000 איש, ולשירותם עמדו כ-4,000 עגלונים שברשותם כרכרות סוסים. בשנת 1903 העגלונים אפילו הקימו איגוד מקצועי (הצפירה, 7 בדצמבר 1903). כמובן שלא כולם היו יהודים, אבל רבים מהם כן.

הכרכרות היו כלי הרכב הנפוץ בכרך הגדול, ומישהו היה צריך לעשות סדר בשוק הפראי. בדיוק לשם כך נוצרו 'תקנות העגלונים', שנועדו לקבוע גבולות ומגבלות, להעניש עגלונים לא מנומסים, לקבוע כמה נוסעים מותר לקחת, מה המחיר שמותר לגבות ולמנוע התחכמויות למינהן.

עגלון בכיכר שלושת הצלבים בוורשה, ציור של ולדיסלב  פודקובינסקי מ-1881 (culture.pl)

התקנות פורסמו במקורן הפולני בביטאון המשטרה Gazeta Policji, תורגמו לעברית ונדפסו ביומון הצפירה (15 באוגוסט 1900, עמ' 707). העברית היא כל כך יפה, ועל כן העתקתי את התקנות כלשונן להנאת הקוראים. מעבר לכך, דומני שאם נחליף את ה'כרכרה' ב'מונית'  לא הרבה השתנה. ואולי בעצם כן השתנה, אבל לרעה...

מן התקנות מצטיירים היטב חיי היומיום של העגלונים מכאן והנוסעים שנזקקים לשירותיהם מכאן: עגלונים שמקצתם שיכורים וגסי רוח, שמאחרים להגיע, משדלים נוסעים, נדחפים מחוץ לתור, מעשנים, מעמיסים נוסעים יותר מן המותר ומפקיעים מחירים; ונוסעים שמטנפים את הכרכרות, שוכחים חפצים ומנסים לרמות את העגלון.

הסעת המונים ברחוב קרוּלֶווסקָה בוורשה

*
מאת שר השוטרים בעירנו יצאו חוקים חדשים בדבר בעלי הכרכרות בעירנו, והננו להביא מהם את הסעיפים אשר נחוץ להקהל הגדול לדעתם.
סעיף 17: העגלון אשר יתחייב לבוא אל הנוסע למועד קבוע ובמקום נועד, חובתו למלא בדיוק את אשר נטל עליו.
סעיף 24: העגלונים הנוסעים בעיר מחוייבים [א] להיות תמיד צלולי הדעת (לא שיכורים) ובעת המסע אל יקטירו קטורת, אל יתנמנמו על מושבם, אל ירדו משם בלי צורך נחוץ, אל ישאירו את הסוסים בלי השגחה, ובכלל עליהם להיות תמיד מוכנים ומזומנים לנסיעה בכל רגע שידרוש הנוסע. [ב] עם הנוסעים חובתם להתנהג בנימוס ודרך ארץ, לשמשם ולעוזרם בהנחת החפצים והצרורות או בהסרתם מן הכרכרה. [ג] אל יטריחו ואל יהיו למשא על העוברים לשדלם בדברים כי יסעו איתם, ואל יהיו סרבנים אם יחפוץ איש לנסוע איתם.
סעיף 34:  אסור לעגלונים לקבל בבת אחת אל הכרכרה: [א] אם היא רתומה לסוס אחד  יותר משלושה נוסעים; [ב] ואם היא רתומה לשני סוסים  יותר מארבעה נוסעים גדולים בשנים. שני ילדים פחותים מי"ב שנים נחשבים כאחד גדול. המשרת או המשרתת הנוסע עם בעליו צריך לשבת על יד העגלון, והוא נכלל במספר היושבים במרכבה. 
סעיף 36: אם אנשים אחדים חפצים לבוא אל המרכבה, זה דורש לנסוע לכאן וזה לכאן, אז הבכורה להאיש שקרא ראשונה את העגלון. ואם ישבו בבת אחת בכרכרה, משפט הקדימה להאיש שישב מצד ימין.  
סעיף 37: מרכבות אחרות העומדות בשורה זו אחר זו ואיש קורא לאחת מהן לגשת אליו, תיגש העומדת ראשונה, זולתי אם יבחר לו הנוסע באיזו מרכבה הטובה בעיניו, כי אז בטל דין מוקדם ומאוחר. 
סעיף 38: תעודת הכרכרות היא אך ורק להוביל נוסעים וחפציהם, כגון ארגזים, מלתחות של דרך, סלים, צרורות וכדומה. אסור: [א] לטעון בכרכרה (וכן גם בעגלת החורף) משאות כבדים; [ב] להוביל צרורות של מיני מאכלים, כגון חמאה וכדומה, דברים המסאבים את המרכבה ויטנפו את בגדי הנוסעים. לנוסעים אסור להושיב אתם כלבים על כר המושב. 
העגלון צריך להשתדל ככל האפשר לזכור מראה פני הנוסע ובגדיו ואיזה חפצים היו אתו, מהיכן נסע ולאן בא, למען אשר בעת הצורך, אם תדרוש הפוליציי, יוכל להשיב תשובות מדויקות ולברר את הדברים הנוגעים להנוסע. 
סעיף 39: תיכף בעזוב הנוסע את הכרכרה חובה על העגלון לראות אם לא השאיר דבר מה בכרכרה. ואם ימצא דבר צריך להשיבו לבעליו. ואם לא יספיק להשיב ואת אדריסתו איננו יודע, צריך להביא האבדה במשך היום או הלילה אל הבּוֹלשוּת במחלקת החקירה על יד לשכת שר השוטרים בווארשא, ו[ל]קבל תעודה [קבלה]. 
השוכר לו עגלון אצל בית המסילות [תחנת הרכבת], אבל לא במקומות הנועדים למעמד הכרכרות לחכות לנוסעים, ואך בקרבתם, אין להעגלון רשות לדרוש ממנו תשלומין יתרים הקצובים בעד המסע מבתי הנתיבות.   
סעיף 42: החשבון עם העגלונים נעשה על פי הקיצבה [התעריף] הרשומה בלוח על כל מרכבה, בשמירת התנאים האלה: [א] רשות להרכב להוזיל להנוסע מן הקיצבה; [ב] כאשר יקח לו איש מרכבה לשעה, אז אם יעריף [כלומר, אם הנסיעה תימשך שעה ורבע] או יחסיר רבע שעה אין זה עולה כלל לחשבון; חצי שעה נחשבת לחצי שעה; שלושה רבעי שעה נחשבים כשעה שלמה; [ג] להלווית המתים לכל בתי הקברות יש לשכור את הכרכרות לשעות, על פי הקיצבה; [ד] לכל המקומות מחוץ לעיר (מלבד לבתי הקברות) אין המחיר קצוב, וצריכים להשוות עם הרכּב; [ה] תשלומי המכס בעד עבירת גבול העיר חלים תמיד על הנוסע; [ו] בעד הובלת צרור משלמין תשלומים נוספים, בין ביום ובין בלילה – במרכבה הרתומה לסוס אחד  10 קאפ' [קוֹפֶּיְקָה; חלק המאה של הרובל הרוסי], וברתומה לשניים סוסים – 15 קאפ'. הערה: בתור צרור ייחשבו: ארגזים, סלים וכו', אשר משקלם לא פחות מפּוּד [16.38 ק"ג] אחד; [ז] הנוסע לבתי חזיון [תיאטרון או אופרה], קרקס, לבתי הנתיבות וכדומה, מקום שם באים בבת אחת הרבה מרכבות, צריך לשלם מחיר המסע למפרע או בדרך, ולא לבוא חשבון במקום המועדה; [ח] אם נטל [נדרש] על הרכּב לגשת ממקום עמדתו אל שער הבית ולחכות להנוסע, אבל לא יותר מחמישה מינוטין [דקות], או אם יעמידהו הנוסע באמצע הדרך ושהה לא יותר מחמישה מינוטין, אין להרכּב הזכות לדרוש תשלומין מיוחדים על זה. אחרי מסע בלי הפסק במשך שעה וחצי יוכל העגלון לדרוש מהנוסע לעמוד על חשבונו (של הנוסע) משך ט"ו מינוטין, למען ינוח הסוס; [ט] אין משלמים להעגלון אם באשמתו או על ידי קלקול הכרכרה או מחלת הסוס לא יובא הנוסע אל המקום אשר אמר בעת בא לשבת במרכבה.  
התקנות האלה נדפסו בגליונות 154, 155 של מכתב העת 'פאליצ. גאזעטא'.

עגלונים בוורשה ממתינים ללקוחות לפני התיאטרון ברחוב נלווקי, חיתוך עץ 1871 (Allegro Archives

ב. 'מעשה מרכבה'

בשנת תרס"א (1901), זמן לא רב לאחר שפורסמו התקנות הללו, ראה אור בוורשה ספר מיוחד במינו ושמו מדור לדור, שכתב צבי הירש הלוי קוֹלְפּ ליפשיץ מקובנה (אחיו של העסקן החרדי יעקב הלוי ליפשיץ). זהו ספר רב ערך וחשיבות, שמתאר בצורה מהימנה ואף משעשעת את חיי היום יום של יהודי מזרח אירופה במאה ה-19. הספר אהוב עלי מאוד וראוי היה שיודפס מחדש.


בין השאר הקדיש ליפשיץ פרק מיוחד לנסיעה בעגלות. הנה הוא, לשמחתם של אוהבי העברית של פעם.

מדור לדור, עמ' 22-18
איור: נעם נדב

יום רביעי, 12 ביוני 2019

פה ושם בארץ ישראל: עומס, קיבוץ חדש, נדל"ן מיני, מסבירן ומשקפיים

א. מדרש פוליטי

'עומס עד השלום'. תפרשו את זה איך שתרצו...

צילום: בני עורי

ב. קיבוץ השלושה

קיבוץ חדש עלה על הקרקע ושמו 'קיבוץ השלושה'.

היכן הוא בדיוק נמצא? לבעלי החנות 'רהיטי קיבוץ השלושה' ברחוב האומן בירושלים (ובעוד מקומות בארץ) פתרונים.

צילום: דוד אסף

לא תאמינו, אבל מתברר שלקיבוץ השלושה יש קיבוץ תאום (אולי על דרך 'איחוד' ו'מאוחד'?) ושמו קיבוץ רהיטי השלושה...


ג. פנטהאוז מיני

הפרסומאים הסקסיסטים של חברת הנדל"ן פרשקובסקי לא יכלו להתאפק. הם היו מוכרחים לדחוף פרסומת נמוכה למכירות הנדל"ן שלהם במרכז ראשון לציון

צילום: אביגיל נוימן

ד. מסבירן

מה בדיוק עושים עם ה'מסבירן' הזה ואיך זה עובד? שאלה את עצמה טובה הרצל, שהזדמנה למצפור שמעל פסגת הר הזיתים בירושלים.


כשהציצה לתוך חורי ההסברה התברר לה שמדובר ב'מזבילן' ולא ב'מסבירן'. סוג של מאפרה...


אגב, באתר העתיקות של בית שאן ה'מסבירן' דווקא עובד די יפה...

צילום: טובה הרצל

המסבירן מהר הזיתים הזכיר לניר אורטל את הציור שצייר הנסיך הקטן לכבשה... אולי זה מקור ההשראה?


ה. משקפי ראייה בהשאלה

יש משהו קסום ומכמיר לב בפתקה הזו, שמודבקת על חלון הראווה של פיצוצייה בכפר סבא.

צילום: שי גלבוע

יום שני, 10 ביוני 2019

קוצו של יוד: וט-חולים, מסוטרל, גדול וחדש, כוס תרמית

א. וֶט-חולים

בקיבוץ קרית ענבים פועל וֶט-חולים. משחק לשוני חביב על בית חולים וטרינרי...

צילום: מנחם רוזנברג

ב. סטרול המסטול

האם לפנינו חידוש לשוני, מילה עברית לסְטֵרִילִיזַצְיָה (עיקור), או שמא מישהו בקופת חולים כללית (בשכונת קרית יובל בירושלים) היה מסטול לגמרי?

צילום: נורית שלגי

ג. זה גדול!

קוני קופסאות השימורים של חברת 'יכין' נדרשים להחליט בעצמם אם אפונת גינה היא גדולה או גדול...

צילום: צבי פיש

ד. זה חדש...

הדור החדש של הכרעיים. מוצר שלא החליט אם הוא זכר או נקבה.

צילום: מנחם רוזנברג

ה. כוס תרמית

הייתם שותים קפה בכוֹס כזו?

צילום: יהודית שלו

יום שישי, 7 ביוני 2019

ימי ראש פינה (ב): על מוזיקה וזמר, על משה דוד שוב ועל שני בן-יוסף

מעטפת יום ההופעה של בול ראש פינה לכבוד שמונים שנה לייסוד המושבה. עיצוב: האחים שמיר (התאחדות בולאי ישראל)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של המאמר נדפס כאן.

א. מוזיקה וזמר בימיה הראשונים של ראש פינה

המושבות ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה נוסדו באותה שנה, 1882.

בראשון לציון התפתח הווי מוזיקלי בד בבד עם צעדיה הראשונים, ועמדנו על כך בסדרת מאמרים בבלוג (כאן וכאן). נכתבו עליה שירים ופזמונים על ידי נפתלי הרץ אימבר, יום טוב ליפמן שליט ושניאור זלמן גינצבורג, שגרו תקופות שונות במושבה, ולצדם מוזיקאים מקצועיים כמו ליאון איגלי ובוריס אוסובצקי. ב-1895 הוקמה בראשון התזמורת הארץ-ישראלית הראשונה, הלא היא ה'אורקסטרה', שהנעימה בצליליה כל מוצאי שבת ברחבת בית העם במושבה. צלילי פסנתר, כלי נשיפה או הקשה נשמעו כמעט מכל בית, ומורה לנגינה בפסנתר לימדה רבות מבנות המושבה. בראשון לציון, יותר מכל נקודת יישוב אחרת בארץ, התרחש המפנה בחיי המוזיקה בארץ. אליעזר בן יהודה אף תהה על כך במאמר בעיתונו:
האפשר כי ביפו משלושת אלפים איש נמצאו כעשרים או יותר המסוגלים לנגינה. בראשון לציון  משלוש מאות איש כשלושים, ובירושלים מן שלושים אלף איש אין אף אחד מסוגל לנגינה? (הצבי, 3 בינואר 1896).
האורקסטרה של ראשון (צילום: אברהם אהרן ריטבסקי)

גם בזכרון יעקב ניכרו ניצני פעילות מוזיקלית כבר בעשור הראשון לקיומה. הוקמה בה מקהלה, ששרה בטקס חנוכת בית הכנסת במושבה (1886) ובחגיגות עם. מקהלה זו, שכּונתה בשמה בצרפתית 'כּוֹר'  Chore, הייתה גרעין לתזמורת כלי נשיפה שהוקמה מאוחר יותר. קלמן שלמה קנטור, שסיפר על הווי הפועלים במושבה בשנת 1888, ציין כי לאחר שהפועלים סיימו את עבודתם בשדות הם שבו לביתם 'ברינה ובקול זמרה', ובשעות המנוחה 'ישנם הלומדים פרק בשיר וניגון מפי המנצח בנגינות הנמצא פה מטעם הנדיב' (אריה סמסונוב, זכרון יעקב: פרשת דברי ימיה, תש"ג, עמ' 148), וכיוון, ככל הנראה, למלחין ליאון איגלי. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1891, נפתח בזכרון בית ספר ערב, 'ללמד את כל החפץ לזמר על פי ציוּני הזמרה' (שם, עמ' 205), כך כינו אז את התווים. בשנת 1893, כאשר ביקר המושל הטורקי (הוואלי) במושבה, קיבלו את פניו 'חזן ולהקת משורריו', ונערי המקהלה 'שרו לפניו שירי עברית וערבית (!)' (הצבי, 16 ביוני 1893). בשנת 1895 הוקמה במושבה תזמורת כלי נשיפה בת שלושים מנגנים, שניגנה בטקסים ובחגיגות. נח שפירא (בר-נ"ש), מי שהיה פועל בכרמי המושבה ופזמונאי נודע בארץ באותם ימים, חיבר בזכרון שירים אחדים, ביניהם 'במחרשתי' (התרגום לעברית של 'די סאָכע', שירו של אליקום צונזר), וכמובן את 'יה חי לי לי', שיר העבודה הראשון של ימי העלייה הראשונה. שיר פחות ידוע שחיבר שפירא באותם ימים היה 'מעשה מרכבה', לכבוד גמר הרכבת הגפנים, שאותו הלחין ידידו חיים מילמן, שבאותם ימים גר גם הוא בזכרון יעקב (הצבי, 10 במאי 1898).

פיסות מידע אלה הן רק מעט מחיי המוזיקה העשירים שהתקיימו בעשורים הראשונים לקיומן של המושבות ראשון וזכרון.

אך כל זה לא היה נחלתה של ראש פינה, שהתפתחותה המוזיקלית הייתה איטית הרבה יותר. על מה ולמה? אולי משום היותה מבודדת ומרוחקת משפלת החוף ומציר יפו-ירושלים, שהיה ציר התנועה הראשי של היישוב היהודי באותם ימים. מכל מקום, הצעדים הראשונים בתחום המוזיקה ותודעת השירה החלו בשנת 1899 כאשר המורה יצחק אפשטיין הגיע ממטולה לראש פינה כדי לנהל את בית הספר המקומי. אפשטיין לימד את תלמידי בית הספר שירי ילדים חדשים, שחיבר והלחין בעצמו, ואלה היו שירי הילדים הארץ ישראליים הראשונים (ראו רשימתי,'לי עֵז קטנה: יצחק אפשטיין ותרומתו לשירי הילדים בעברית', בלוג עונג שבת, 19 באוקטובר 2018).

בית הכנסת של ראש פינה בציור של פקיד הברון אליהו שייד (אליהו שייד, זכרונות, 1899-1883, יד בן צבי, תשמ"ג, עמ' 130)

מפנה של ממש חל כמה שנים אחר כך, עם בואו של שמחה וילקומיץ בספטמבר 1902 למושבה, לאחר שכיהן עד אז כמורה במטולה (קודם לכן לימד ברחובות). ביוזמתו החלו ללבלב במושבה ניצני זמר וניגונים. הוא לימד את תלמידיו שירים ומנגינות והופקד על העמדת החגיגות במושבה. כלי הנגינה שבו ניגן וליווה את תלמידיו היה פוּס-הרמוניום, כלי דמוי עוגב, שמשמיע צלילים על ידי לחיצה ברגל על מפוח אוויר. 

כתב אהרן טוּרקֶניץ, איש העלייה השנייה שגר במושבה: 
יותר משאר המקצועות דרשה מאמצים מיוחדים הזִמְרה ... מצד אחד, הרי אי אפשר כמעט ללמד זמרה מתוך ספרים גרידא, ועזרתו של בעל מקצוע לא תמיד נמצאה במושבות של הימים ההם. ומצד שני, היה וילקומיץ לקוי בגרונו והשירה הייתה קשה עליו. ואולם, ההוא [האם אדם כמותו] יוותר על הזמרה בבית הספר? מי שלא ראה את וילקומיץ יושב ליד ההרמוניום ו'מפענח' מנגינה של מנדלסון או של לבנדובסקי בשביל המקהלה – לא ראה שקידתו של מורה מימיו. וכנגד זה, מי שלא ראה איך נהרו פני וילקומיץ בבצע מקהלתו בהצלחה שיר חדש בשניים או בשלושה קולות (ולפעמים אף בארבעה קולות; להשלמת ה'מניין' נצטרפו למקהלה גם מורי בית הספר), לא ראה סיפוקו של מורה מימיו... ('ללמוד וללמד', המורה, בעריכת לוי יצחק ריקליס, תשי"ט, עמ' 56).
ברוך בן-יהודה, 1913 (צילום: אברהם סוסקין)
שמחה וילקומיץ (1918-1871)

התפתחות חשובה בחיי המוזיקה בראש פינה החלה בשנת 1916 כאשר ברוך בן-יהודה (ליבוביץ) הגיע למושבה בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה. בן יהודה, בוגר 'גימנסיה הרצליה' (ולימים גם מנהלה) וחניכו של המלחין חנינא קרצ'בסקי, שימש מורה למוזיקה בבית הספר ואף הקים מקהלה ששרה יצירות בארבעה קולות. ביוזמתו הועלה במושבה בשנת 1917 המחזה המוזיקלי 'בר כוכבא', שחיבר אברהם גולדפאדן (נדפס לראשונה בוורשה בשנת 1887). בן-יהודה תרגם את המחזה מיידיש ובהדרכתו שרה מקהלה מצעירי המושבה את שירי המחזה, שתורגמו בנפרד על ידי מחותנו, המורה אהרן טורקניץ. על העלאת האופרטה בראש פינה סיפרה יפה טורקניץ (לימים רעייתו של ברוך בן-יהודה), ששיחקה את תפקיד הפרימדונה דינה:


דוד ניב (עורך), ראש פינה בת מאה, תרמ"ב-תשמ"ב, 1983, עמ' 242

מעניין שבדיוק באותה שנה (1917) נדפסו תווי האופרטה 'בר כוכבא' בניו יורק, שם הועלה המחזה ביידיש כמובן.

אוסף אליהו הכהן

ותיקי המושבה הרבו לספר על לילות השבת עתירי הזימרה שהנהיג ברוך בן-יהודה בראש פינה. מני אז היו ערבים אלה למסורת שנמשכה שנים רבות. 

לימים סיפר בן-יהודה עצמו, ובפירוט רב, על ההווי המוזיקלי בראש פינה בתקופת וילקומיץ: 

ברוך בן-יהודה, 'שמחה חיים וילקומיץ', המורה, עמ' 46-45
מורים ותלמידים בראש פינה
בשורה העליונה עומדים (מימין לשמאל) המורים: חיים קלר, בת-שבע רוזנפלד, שמחה וילקומיץ ורעייתו ליבה, אהרן טורקניץ

ב. משה דוד שוב, המייסד הנשכח

משה דוד שׁוּבּ (1938-1854) היה זה שהעניק לראש פינה את שמה, שאותו מצא בפסוק 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה' (תהלים, קיח 22), והוא גם זה שחיבר סדרה ארוכה של תקנות עבור המתיישבים החדשים. אך בערוב ימיו היה שׁוּבּ בודד ועזוב. הוא שכב על מיטת חוליו בחדר עלוב של מלון בירושלים ולידו ערימה גבוהה של עותקי הספר זכרונות לבית דויד: שבעים שנות עבודה על שדה התחייה והיישוב, שבו גולל את תולדות חייו. שש שנים לפני כן, מסר את כתב היד של הספר לח"נ ביאליק, כדי שיוציאו בהוצאת 'דביר', אך הדפסת הספר התמהמהה, ולבסוף הוחזר לו כתב היד על ידי י"ח רבניצקי, עמיתו של ביאליק, שנימק זאת בקשיים שבהם נתונה ההוצאה. שׁוּבּ לא התייאש. הוא אסף פרוטה לפרוטה מחסכונותיו ובשנת 1937 הוציא את הספר בכוחות עצמו, במספר עותקים מצומצם. בשנת תשל"ג יצא הספר פעם נוספת, במהדורת צילום, בהוצאת ראובן מס בירושלים.


זיכרונותיו של שוב הם מקור חשוב ביותר לתולדות ההתיישבות היהודית החדשה בגליל, ובהקדמה ציין המחבר שזהו רק החלק הראשון. בספרו חזון ההתנחלות בגליל (מוסד הרב קוק, תשל"א, עמ' 176, הערה 2) גילה המחבר, יעקב הרוזן, כי כתב היד של החלק השני הוחזק בידי קרובת משפחתו, המורה חיה ברנשטיין, שמסרה אותו בימי מלחמת העולם השנייה לברוך בן-יהודה, שהעביר אותו הלאה לידי חוקר הפולקלור יום-טוב לוינסקי... הרוזן ניסה להתחקות אחר כתב היד אך לא עלה בידו, וחבל.

 שם משפחתו המקורי של שוב היה יֶנקוביץ, אך מאחר שבעיר מולדתו מוֹיְנֶשט (Moineşti) שברומניה היה גם שוחט ובודק (שו"ב), אימץ לעצמו את השם שׁוּבּ. כשעלה ארצה בתרמ"ב, ירד בנמל ביירות ומשם רכב עד הגליל עם שיירת עולים שהגיעה אתו מעירו. לאחר סיור קצר בארץ החליט לרכוש אדמות מהכפר גַ'עוּני (גֵיא אוֹני), כדי להקים עליהן את ראש פינה. לימים נקרא שוב לנהל את המושבה משמר הירדן בראשיתה.

משה דוד שוב, אשתו שרה-הינדה ובנו חיים יעקב, ראש פינה 1887 (זכרונות לבית דויד, נספח התמונות) 

'הייתי הראשון בגליל העליון, שהתחיל ללמד בבית הספר על פי השיטה של עברית בעברית', הוא כתב בזיכרונותיו (עמ' קיט), ובכך קדם ליצחק אפשטיין ולשמחה וילקומיץ. הוא העיד על כך גם בזמן אמת, ברשימה שפרסם בעיתון חבצלת (4 בדצמבר 1885):


בזיכרונותיו תיאר גם את קשיי ההוראה בעברית, נוכח העדר חומרי הוראה וספרי לימוד והעובדה ששפת הדיבור היומיומית במושבה הייתה יידיש: 'נלחמתי בכל מאמצי כחי בכל המפריעים, הן מצד הלימודים עצמם והן מצד האבות, אשר התנגדו לשיטה זו שלא הורגלו בה, וגם את השפה לא ידעו. היו כאלה שלעגו לי ומילאו פיהם צחוק' (עמ' קיט). 

בשנת 1895, נסע שׁוּבּ לגרמניה, וב-1896 ניהל בקלן את 'תערוכת מושבות בני ישראל בארץ הקדושה' (על תערוכה זו ראו במאמרי 'שירי עַם-ציון: השירון הראשון של העלייה הראשונה', בלוג עונג שבת, 8 בדצמבר 2017). שוב הביא אתו מזמרת הארץ. הוא היה בעל קול ערב והִרבה לתת קולו בשיר להנאת כל סובביו. בברלין נהג להתארח בביתו של הרב עזריאל הילדסהיימר, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית ומייסד בית המדרש לרבנים בעיר, ובמסיבה שנערכה בביתו בחג הסוכות תרנ"ז (1896), ובנוכחות בניו של הרב וכארבעים מתלמידיו, שבאו מכל רחבי גרמניה לבקר את רבם בחג, שר שׁוּבּ בנועם קולו משירי ציון (זכרונות לבית דויד, עמ' קנח).

מסיבה זו תוארה גם בעיתון המליץ (1 בנובמבר 1896):


מפה לאוזן עברה השמועה כי שליח מארץ ישראל שר את השירים העבריים החדשים שנוצרו בה. בברסלאוּ (היום וורוצלב שבפולין) נפגש שׁוּבּ עם ד"ר א' פינקל (E. Finkel), רב ומורה בבית המדרש לרבנים, ושר בפניו כמה שירים ציוניים מארץ ישראל. בתיווכו של פינקל נפגש שׁוּבּ עם החזן-המוזיקאי ש"ת פרידלנד (S.T. Friedland) והלה רשם מפיו את התווים של ארבעה משירי העלייה הראשונה: 'משאת נפשי' ('שמש אביב') של מרדכי צבי מאנה, 'אַל טל ואַל מטר' של שרה שפירא ודוד קבונובסקי, 'נודו למייללת' של לורד ביירון בתרגומו של יל"ג ובלחנו של קבונובסקי, ו'התקווה' של אימבר. פינקל העביר לפרידלנד את מילות השירים ופרידלנד הכין להם ליווי מוזיקלי והדפיסם בחוברת Vier Lieder mit Benutzung syrischer Melodien (ארבעה שירים בלוויית מנגינות סוריות), שיצאה בלייפציג בשנת 1895. זה היה הפרסום הראשון של תווי 'התקווה' (תחת השם Sensucht, געגועים), וכך, בעקבות שירתו של שוב ופגישתו עם פינקל ופרידלנד, החלה מנגינת 'התקווה' להתפשט בגרמניה ומשם לארצות נוספות. פינקל לקח את המילים מתוך פרסומן בכרך הראשון של לוח ארץ ישראל, שהדפיס א"מ לונץ (תרנ"ה), שבו הבית הראשון הוא 'עוד לא אבדה תקוותנו', ולכן בשירון פרידלנד הלחן מתחיל במשפט זה (ראו: Magnus Davidsohn, 'Entstehung der Hatikwa', Theodor Herzl Jahrbuch, Wien 1937, pp. 209-210).

בימי שהותו בגרמניה התוודע שׁוּבּ אל המנהיג הציוני הנערץ בנימין זאב הרצל, וכשזה בא לביקור בארץ בשנת 1898, קיבל  את פניו עם ירידתו לחוף. הוא היה היחיד בארץ שעודכן במברק על ידי דוד וולפסון, מזכירו של הרצל, על מועד הגעת הפמליה לארץ. הוא ליווה את הרצל ושירת אותו לאורך כל ימי ביקורו.

הרצל (מימין) וחבריו בביקור בירושלים. משה דוד שוב מצד שמאל (זכרונות לבית דויד, נספח תמונות)

שׁוּבּ היה דמות ציורית, שילוב מקורי של יהודי חרדי ממזרח אירופה עם שייח' ערבי. היטיב לתארו משה סמילנסקי (משפחת האדמה, עם עובד, תש"ג, עמ' 76-75):
איש בעל צורה, גבה קומה ורחב כתפיים, זקנו יורד לו על פי מידותיו ועל פניו מרחף תמיד צחוק של טוב לב ... דומה היה לאיש מן המזרח. גם קול ערב היה לו, וידע פרק בשירה, וניגוניו מלנכוליים – הוא תמיד עליז וניגונו עצוב... – והם יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. 
אבא פניכל, רישום של משה דוד שוב על פי הצילום שהובא לעיל 
(אהרון אבן-חן, חתונה בצידון: אגדות שהיו, מסדה, 1972, עמ' 99)

בשנת חייו האחרונה מתו על שוב גם רעייתו וגם בנו היחיד. גם רכוש לא היה לו, גם לא נחלה או פיסת אדמה במושבה שאותה הקים. הוא נפטר בירושלים ועל פי צוואתו נקבר בבית העלמין בראש פינה, ביום כ' באדר ב' תרצ"ח.

מצבתו של משה דוד שוב בראש פינה – 'שעורר רעיון חבת ציון ברומניה, ראשון החלוצים של הישוב החקלאי
בגליל העליון, מיסד המושבות ראש פינה ומשמר הירדן' (צילום: אריה ענבר; ויקיפדיה)

ג. 'ראש פינה', 1939

עיצוב: צביקה זליקוביץ

בחלק הראשון של המאמר עסקנו בגלגולי השיר 'ראש פינה' (חִצבו, חִצבו בהרים'), שחיבר נפתלי הרץ אימבר בשנת 1886. יובל שנים יחלוף עד שתזכה ראש פינה לשיר נוסף בשם זה.

השיר 'ראש פינה' ('בֵּין סְלָעֶיהָ בַּגָּלִיל, חֲבוּיָה בְּחֵיק הָהָר, מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּכִּנֶּרֶת, עֵין רֹאשׁ פִּנָּה, תֵּל נִסְתָּר') נכתב בשנת 1939 על ידי שלמה סְקוּלסקי (1982-1912), לזכרו של הבית"רי שלמה בן-יוסף, שביוני 1938 הוצא להורג על ידי הבריטים בכלא עכו. בן-יוסף נתפס ונשפט לאחר שכשל בניסיונו לפוצץ אוטובוס ערבי שעשה דרכו מטבריה לצפת, בעיקול הכביש ליד ראש פינה. זו הייתה פעולה שנויה במחלוקת, שכן בן-יוסף ביקש לפגוע בחפים מפשע ופעל על דעת עצמו, וזאב ז'בוטינסקי, מפקד בית"ר, 'הכשיר' את מעשיו רק בדיעבד. שלמה בן-יוסף הפך לראשון 'עולי הגרדום'.

מודעת אבל על תלייתו של שלמה בן-יוסף, 1938 (מכון ז'בוטינסקי)

סקולסקי כתב את שירו 'ראש פינה' בהתאמה ללחן של 'רייזלה', שירו המפורסם ביידיש של מרדכי גֶּבִּירְטִיג איש קרקוב, אבל עד מהרה נוצר לשיר לחן ארץ-ישראלי מקורי שנכתב על ידי צבי בן-יוסף. 

לא היה שום קשר משפחתי בין שלמה בן-יוסף לבין צבי בן-יוסף. צבי היה חבר בלהקת הבריגדה 'מעין זה' והלחין את מיטב שיריה (בין השאר הלחין את 'הורה נהלל', 'יש לי כנרת', 'כל הדרכים מובילות לרומא'). 

צבי בן-יוסף עוד הספיק ללוות בפסנתר את הזמר שמשון נוימן (בר נוי) בהקלטה הראשונה של השיר, זמן קצר לפני שנהרג בקרבות גוש עציון, ערב הקמת המדינה.

צבי בן-יוסף
שלמה סקולסקי (ויקיפדיה)



סקולסקי, מחבר השיר, עלה לארץ ב-1941, ותקופת-מה גר בעצמו בראש פינה והיה חבר בפלוגת בית"ר שם. שירו 'ראש פינה' הוליד את אחת השורות הידועות במורשת הצבאית של בית"ר: 'אֵין כּוֹבְשִׁים אֶת רֹאשׁ הַסֶּלַע אִם אֵין קֶבֶר בַּמּוֹרָד', ושורות אלה נחקקו על מצבתו.

מצבת קברו של שלמה סקולסקי בבית הקברות נחלת יצחק  (ויקיפדיה)

נספח: על מותו בקרב של צבי בן-יוסף

תמונתו האחרונה של צבי בן-יוסף בגוש עציון

המלחין המחונן צבי בן-יוסף ראוי לרשימה בפני עצמה, ואם אזכה עוד אעשה זאת. הוא התפרסם בנפילתו ההרואית בקרבות גוש עציון, ב-12 במאי 1948. וכשם שיוחס ליוסף טרומפלדור המשפט הנשגב 'טוב למות בעד ארצנו', כך סופר גם על בן-יוסף כי מילותיו האחרונות היו ציטוט משירו האחרון 'חיל אלמוות', שנכתב בפברואר 1948: 
וְאִם בַּקְּרָב פֹּל אֶפֹּלָה, 
 רֵעַ, אַתָּה אֶת נִשְׁקִי לְנִקְמָתִי תִּטֹּלָה!
האמנם היו אלה מילותיו האחרונות? עדים של ממש, שהזדהו בשמם, לא היו, אלא רק סיפורים שהתהלכו מפי 'הקרובים אליו'. אולי כן ואולי לא...

והנה בידי נמצאת גלויה, ששלח צבי בן-יוסף למקי עברון, חברו הטוב מימי השירות המשותף בצבא הבריטי (לימים איש מודיעין נודע), ועליה הודפסה תמונתו. ההקדשה המרגשת, חסרת התאריך, מלמדת על מורכבות השקפתו: אם נגזר עליך למות במלחמה, מוטב שידיד נאמן יהיה לצדך, אך הרבה יותר טוב פשוט לחיות בשלום...
למקי עבר[ון]
טוב למות עם ידיד נאמן במלחמה
טוב יותר לחיות אתו בשלום. 
שלך 
צ.מ [צבי מנחם] בן-יוסף

שני צדדיה של הגלויה (אוסף אליהו הכהן)