יום שישי, 6 בדצמבר 2019

שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי


הופיע! הופיע! הופיע!
חדש, חדיש ומחודש!

הספר, שנולד על אדני בלוג 'עונג שבת', הופיע סוף סוף ועכשיו אפשר לרכוש אותו במחיר מבצע. 

450 עמודים ועשרות רבות של איורים שיעניקו לכם שעות רבות של קורת רוח ושל קריאה מרתקת ומהנה. 

המתנה המושלמת לחנוכה – קנו אותו לסבא ולסבתא או לאבא ולאמא (כלומר, לעצמכם), ועותק נוסף לילדים ולנכדים. 
רכישה בהנחה באתר הוצאת 'עם עובד' באינטרנט:
כאן (כריכה רכה; 30% הנחה) 
כאן (כריכה קשה; 20% הנחה)

קוראי בלוג עונג שבת הקונים באתר ההוצאה זכאים להנחה נוספת של 10%:
הקישו קוד קופון שמספרו הוא 22138 


איורים: נעם נדב

וזה תוכן העניינים המפורט (לקריאה נוחה הקליקו על העמוד):



איורים: נעם נדב

סוס ורוכבו: טדי רוזוולט על הסוס

חזית המוזיאון לתולדות הטבע. על המדרכה, ממול הכניסה, ניצב פסלו של תאודור רוזוולט רוכב על סוס (ויקיפדיה)

בתחילת השבוע חזרתי הביתה. חודשיים תמימים שהינו בניו יורק וחוויות רבות צברנו.

בחרתי לשתף את קוראי הבלוג באפיזודה קטנה שנחשפתי לה. קטנה רק לכאורה, משום שבעיניי היא מסמלת משהו מאוד עוצמתי ברוח האמריקנית וגם אומרת משהו עקרוני על היחס לְהיסטוריה שאין עמה נחת והיא שנויה במחלוקת.

אלפי תיירים מבקרים מדי יום במוזיאון האמריקני לתולדות הטבע (American Museum of Natural History); כחמישה מיליון תיירים בכל שנה. זהו מוזיאון מרשים, השוכן בבניין מרשים הממוקם מול הסנטראל פארק היפהפה והמוריק, שמחליף את צבעיו בעונה זו. במוזיאון עצמו, המוכר היטב לתייר הישראלי, יש עולם ומלואו, ומפורסמת במיוחד התצוגה של הדינוזאורים (ובראשם הטִי-רֶקְס האימתני), הדובים, הלווייתנים ושאר דגים ובעלי כנף.

אבל לא על המוזיאון ולא על שלדי הדינוזאורים שבו נדבר, אלא על פֶּסֶל ברונזה של פרש על סוס שנמצא בחזיתו. המבקרים הרבים במוזיאון חולפים על פניו בדרכם פנימה; רק מעטים נותנים עליו את דעתם, הרוב מן הסתם לא.

הפרש תאודור רוזוולט (צילום: דוד אסף)

פסל זה נועד לפאר את הנשיא ה-26 של ארה"ב, תאודור (טדי) רוזווולט (1919-1858). רוזוולט היה בן למשפחה ניו-יורקית אמידה ומיוחסת (אביו אף היה בין מייסדי המוזיאון לתולדות הטבע) ואיש המפלגה הרפובליקנית (ולא לבלבל אותו עם הנשיא ה-32, הדמוקרט פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהיה קרוב משפחה רחוק שלו). הוא היה בלי ספק אדם מוכשר ויוצא דופן. פוליטיקאי ושליח ציבור בדמו, שהיה גם אינטלקטואל בעל תחומי עניין רבים. בספטמבר 1901, כשהחל את תקופת נשיאותו (בעקבות רצח הנשיא ויליאם מקינלי, שרוזוולט היה סגנו), היה בן 42 בסך הכל! הוא נבחר לנשיא ושירת בתפקיד כשמונה שנים, עד בחירות 1909. במהלך נשיאותו אף זכה בפרס נובל לשלום (1906).

חוץ מפעילות ציבורית היה 'טדי' (הוא לא אהב שם זה, שהודבק לו על ידי עיתונאים, אבל זה לא עזר לו) גם איש צבא, היסטוריון, חוואי, צַפָּר וזואולוג מומחה. מצד אחד היה 'נטוּרָליסט' נלהב, שעסק בשמירת טבע, בהכרזה על פארקים לאומיים ובנושאי איכות הסביבה; מצד שני היה 'קאובוי' שגידל בקר בחווה בדקוטה הצפונית, צייד חיות (הוא יצא לאפריקה ל'ספארי' שנמשך כשנה), שגם ידע לפחלץ אותן. היום אנו מסתכלים אחרת על פולחן הנשק ועל הצייד כספורט, אבל בשלהי המאה ה-19 זה היה תחביב קולוניאלי גברי מכובד ומוערך.

רוזוולט ליד פיל שבו ירה בספארי באפריקה, 1910-1900 (נחלת הכלל)

רוזוולט עסק גם בהיסטוריה צבאית ואת מחקריו פרסם בספרים שזכו להערכה. אמרו עליו שקרא ספרים יותר מכל נשיא אמריקני אחר (בוודאי יותר מדונלד טראמפ), ובוודאי גם כתב יותר מכל נשיא אחר (סדרת 'כל כתבי' שלו נדפסה בעשרים כרכים). בקיצור, איש רנסנס שעלילותיו באמריקה, באירופה ובאפריקה מפרנסות ספרים ומחקרים רבים. יש האומרים כי היה אחד הנשיאים הגדולים של אמריקה, אך יש גם החולקים על כך, בוודאי כאשר משווים אותו לרוזוולט השני, FDR, שהיה נשיא מרשים הרבה יותר. אין זה פלא אפוא שדיוקנו הממושקף של טדי עוצב על פסגת הר ראשמור שבדקוטה הדרומית, בפיסול המונומנטלי שמציג את קלסתר פניהם של ארבעה נשיאים דגולים.

הר ראשמור. מימין לשמאל: אברהם לינקולן, תאודור רוזוולט, תומאס ג'פרסון, ג'ורג' וושינגטון (ויקיפדיה)

הפסל שבו אנו עוסקים כאן, Equestrian Statue of Theodore Roosevelt (פסל הפרש של תאודור רוזוולט), שייך לסוגת פיסול בינלאומית, עתיקה כחדשה, הנקראת 'פסל רכוב'עיריית ניו יורק ביקשה לחלוק כבוד לא רק לנשיא נערץ, אלא גם למי שנולד בה ומת בה והיה נציב המשטרה בעיר ואחר כך מושל המדינה. 

על הקמת הפסל הזה הוחלט כבר בשנת 1925 ובראשית שנות השלושים התבקש הפַּסָּל האמריקני ג'יימס ארל פרייזר (Fraser), שרבות מיצירותיו פזורות ברחבי ארה"ב (במיוחד בעיר הבירה וושינגטון די. סי.), ליצור אותו. פרייזר סיים את עבודתו ב-1939, והפסל המרשים נחשף לעיני הציבור באוקטובר 1940. פרייזר בחר להציג את רוזוולט חוקר הטבע, רם ונישא מעל סוסו, חוגר אקדחים מעל מותניו ומיישיר מבטו אל האופק. משני צדיו, נמוכים ממנו בהרבה, צועדים שני עוזרים נאמנים  אבל אופס... מי הם בדיוק ומה הם מייצגים?

KellardMedia

היום קוראים להם באנגלית: Native American (פעם קראו לו 'אינדיאני') ו-African (פעם קראו לו 'שחור', או Negro). כל מי שמתבונן בפסל מבין מיד מי למעלה ומי למטה. באנגלית קוראים לזה: A Racial Hierarchy (מִדְרָג גזעי). 

צילומים: דוד אסף

כוונתו המקורית של פרייזר הייתה בלי ספק תמימה ורצויה: להבליט את האחדות והידידות הבין-גזעית של שלוש קבוצות אתניות חשובות שמרכיבות את 'אמריקה' (יש אומרים כי שתי הדמויות מייצגות את אמריקה ואפריקה, שתי היבשות שרוזוולט 'גילה' ו'כבש'). הכוונה הייתה טובה, אך במבחן הזמן התוצאה לא ממש מוצלחת. אמנם הדמויות הנלוות לא פוסלו בצורה גרוטסקית, אדרבה: הם יפי תואר ומרשימים, אך שימו לב לכך שהאפריקני ערום כמעט לגמרי, וגם האינדיאני ערום בחלק גופו העליון. האם זהו ייצוג הולם של הקהילה האפרו-אמריקנית הענקית והמגוונת בארה"ב? בוודאי שלא! כך מנציחים דימוי של 'פרא אציל', 'פרימיטיבי' שיש 'לתרבת' אותו.

כבר ב-1999 עמד ההיסטוריון האמריקני ג'יימס לוֹאוֶון, מחבר רב המכר Lies My Teacher Told Me (שקרים שהמורה סיפר לי), על הבעייתיות של המסר העולה מפסל זה. לפני כעשור התעורר ויכוח ציבורי בניו יורק: מה עושים עם הפסל? מצד אחד, זו יצירה יפהפייה, שבעצמה כבר חלק מההיסטוריה, והיא משקפת את ההיסטוריה כפי שהייתה, גם אם איננה נעימה; מצד אחר, איך אפשר להציג בפומבי 'עליונות לבנה'? תפיסה גזעית כזו אינה מקובלת עוד באתוס האמריקני. אנשים רבים, במיוחד בני הקהילה האפרו-אמריקנית הגדולה בניו יורק, חשו שהפסל מעליב ומשפיל, והצגתו בפרהסיה היא השלמה עם תפיסות גזעניות והיררכיות וגיבּוּיָן. הם החלו בהפגנות ודרשו להסירו, ולכל הפחות להעבירו למקום פחות בולט.

ויכוחים דומים מתעוררים חדשים לבקרים בכל ארה"ב ביחס לאנדרטאות של גיבורי הקונפדרציה, שהובילו את מדינות הדרום למלחמת האזרחים בשנות השישים של המאה ה-19 ורבים מהם היו גזענים ובעלי עבדים. במדינות הדרום פזורות מאות אנדרטאות כאלה, ועצם קיומן גורם לתסיסה ולוויכוחים מרים. 'למה צריך להוקיר ולרומם אותם?', שואלים פעילים חברתיים ופוליטיים, שנאבקים למען שוויון זכויות ונגד גזענות (ומה שכמובן מסבך את התמונה היא העובדה שגם ג'ורג' וושינגטון המהולל, ועוד כמה מאבות האומה האמריקנית, החזיקו בעצמם עבדים); מנגד, אחרים מתקוממים נגד שכתוב ההיסטוריה ומחיקתן של דמויות שהיו נערצות במשך דורות גם על מתנגדי העבדות.

נקודת מפנה בוויכוחים הללו הייתה בשנת 2017, בעקבות החלטת העיריות של ניו אורלינס (לואיזיאנה) ושארלוטסוויל (וירג'יניה) להסיר את פסלי הפרש של גנרל רוברט לי, המפקד המהולל של צבא הקונפדרציה. ההחלטות עוררו סערת רוחות וקבוצות ימניות קיצוניות, בהן אנטישמים מוצהרים, ניאו נאצים וחסידי העליונות הלבנה, הגיעו לשארלוטסוויל באוגוסט 2017 להפגנת מחאה אלימה, שבעקבותיה נהרגו שלושה אנשים ונפצעו עשרות.

פסל הפרש של גנרל לי בשארלוטסוויל ניצב בלבו של פארק שבעבר נקרא על שמו והיום נקרא פארק האמנציפציה
בעקבות מהומות הדמים בשארלוטסוויל נעטף פסלו של גנרל לי בברזנט שחור (ויקיפדיה)

במדינות שמרדו בשליטים רודנים, מעיראק של סאדם חוסיין ועד מדינות ברית המועצות לשעבר, הפיתרון לסוגיה זו היה תמיד פשוט וברוטלי: מנפצים לרסיסים, מסירים ומעלימים מן העין. כך נהרסו ונעלמו אלפי אנדרטות של גיבורים סובייטים וקומוניסטים, שנואים ככל שהיו  מסטאלין, דזרז'ינסקי ובריה ועד לנין, ברז'נייב וצ'אושסקו  משל מעולם לא היו ולא נבראו. במוסקבה אגב מצאו פיתרון יצירתי: בראשית שנות התשעים הקימו מוזיאון פתוח, שבו נאספו מאות אנדרטאות כאלה מכל רחבי המדינה. בתחילה זרקו את הפסלים האומללים על הקרקע, במצב של נפילה, אבל היום הועמדו הפסלים והוצבו מחדש על כניהם.


לאן לוקחים את הראש של לנין? (טוויטר)

האם זו האפשרות היחידה הבאה בחשבון לטיפול ביצירות אמנות כאלה, שעד לא מכבר היו חלק מהנוף ומההווי היומיומי של מיליוני אנשים?

מנהלי המוזיאון בניו יורק חשבו שיש גם דרך אחרת. 

בינואר 2018 החליט ראש עיריית ניו יורק לא להזיז את הפסל של רוזוולט, להשאיר את האנדרטה המקורית במקומה המקורי, אבל לשים בכל אחת מפינותיה שלט שמפנה את תשומת לב המתבונן לפולמוס סביב ייצוגי הפסל:

'היום, יש הרואים באנדרטה ייצוג של קבוצה הרואית; אחרים רואים בה סמל של היררכיה גזענית' (צילום: דוד אסף)

אנשי המוזיאון הכינו תערוכה מיוחדת בנושא זה (Addressing the Statue) וגם העלו לרשת היוטיוב סרטון מעניין ובו הוצג סיפורו של הפסל, הוויכוח הנוכחי על משמעויותיו והדעות השונות על הדרך הנכונה לטפל בבעיה.



נדמה לי שהנוסחה הניו-יורקית טובה פחות או יותר גם למקומות אחרים: אתרים, אנדרטאות, שמות יישובים או רחובות, פסלים, תמונות, תפילות, המנונים ושירי זמר, בדיחות, שירים וסיפורים, שאינם מתאימים עוד לנורמות המקובלות היום.

למעט מקרים חריגים, שבהם אין בכלל ויכוח על 'טוב' ו'רע' ואין 'פנים לכאן ולכאן' (כמו אתרים נאציים או כאלה המטיפים לאלימות)  ראוי להשאיר אותם כפי שהיו. לא מתקנים, לא מצנזרים, לא מנתצים ולא מחביאים, אך מוסיפים 'הערת אזהרה' ומעודדים שיח ציבורי. כך היינו פעם, כך חשבנו, שרנו או דיברנו פעם, ועכשיו כבר לא...  

יום שלישי, 3 בדצמבר 2019

ארץ הקודש: שמירת שבת בפרהסיה, קמח רש"י, רב כלבבך ואבא שלך

א. שמירת שבת בפרהסיה

השלט הזה, 'שומרת שבת בפרהסיה', מתנוסס בגאווה מעל חנות ברחוב עזה 29 בירושלים, שחלון הראווה שלה מקדם עניינים הקשורים בילדי תימן.

אם אין זו פרודיה (וחוששתני שלא בכך הדברים אמורים), הרי זו יהירות לשמה. במקורותינו מצאנו 'חילול שבת בפרהסיה', אבל מעולם לא 'שמירת שבת בפרהסיה'. הרי אפשר להבין מכך גם שהיא (מי? החנות?) שומרת שבת בפרהסיה, אבל בסתר ביתה היא עושה מה שבא לה...

ד"ר גילה וכמן מיהרה לתקן את טעותי: מדובר במסעדה תימנית ושמה באב אל-ימן, שפתוחה בשבת. המסעדה כשרה אבל ללא תעודת כשרות, האוכל מחומם על פלטות חימום, לא גובים כסף - בקיצור כל מה שהוא לא ממסדי. כדי להבין את הכותרת 'שומרת שבת בפרהסיה' קראו את המאמר 'עד כאן תחום שבת', שפורסם בעיתון מקור ראשון לפני חמישה חודשים.

צילום: מנחם רוזנברג

ב. מה קשה פה לרש"י?

חידה: מהו 'קמח רש"י'?

מי שיעיין בעיתון ה-PDF היומי מידע אנ"ש (מודה ומתוודה שלא שמעתי עליו עד כה), ימצא שם שפע של חומרים שיכולים לפרנס בקלות כמה וכמה מדורים של 'ארץ הקודש'.


מתוך הגיליון האחרון בחרנו את המודעה המוזרה על תחילת ייצור קמח רש"י לפסח...

תודה ליונתן קוסמן

האם בקרוב אנו צפוים גם ל'קמח של רבינו תם'?

כנראה שלא. מתברר שרש"י אינם אלא ראשי תיבות של 'ריחיים של יד'. מסורת עתיקה ומהודרת של אפיית מצות שלא באמצעות מכונה (על מידת כשרותה של 'מצת מכונה' יש ויכוח עתיק יומין).

לך תתעסק עם ראשי תיבות...

ג. עשה לך רב

מתוך חשבון האינסטגרם של אימו'Jew, אמוג'ים מתחזקים:

איור: אריה קופרשמידט

ד. דבר עם אבא שלך

עוד תיאולוגיה ילדותית בגרוש על חלון אחורי.

צילום: אמיר ורש

מזכיר קצת את 'לאבא שלי', שיר הילדים האהוב של תלמה אליגון-רוז בלחנו של נמרוד טנא:

לְאַבָּא שֶׁלִּי יֵשׁ סֻלָּם
מַגִּיעַ כִּמְעַט עַד שָׁמַיִם
וְאַבָּא שֶׁלִּי כֹּה רָעֵב
אוֹכֵל אֲרוּחָה פַּעֲמַיִם
וְאַבָּא שֶׁלִּי הוּא הַטּוֹב בָּעוֹלָם
וְאַבָּא שֶׁלִּי הוּא הֲכִי בָּעוֹלָם

וְרַק בִּגְלָלִי
הוּא הָאַבָּא שֶׁלִּי
כִּי הִבְטִיחַ הוּא לִי,
שֶׁהוּא רַק שֶׁלִּי.


הנה אסנת פז:

יום שני, 25 בנובמבר 2019

סיבוב בתל אביב: שירת העיר, הקיר והספסל

צילומים: איתמר לויתן

א. 'והעיר הגדולה, הצעירה'

כתובת ענק על קיר בניין העירייה מצטטת את 'גן מאיר', שירו של  נתן אלתרמן מ-1944.


את השיר היפה 'גן מאיר' הלחין חנן יובֵל שגם שר:



ב. נפרדנו כך...

כבר כמה שנים שאמנית הרחוב ניצן מינץ ובן זוגה דדה (Dede) מעטרים קירות בניינים בעיר בציורי גרפיטי מרשימים שמלווים בקטעי שירתה של ניצן. על הציורים שלהם כבר נכתב רבות (כאן למשל), והנה דוגמה אחת לעבודתם על גב בניין ברחוב הרצל:


ג. מרים בים

'יציאת מצרים קטנה'. שיר חביב, אף כי קצת עילג, על קיר ברחוב בן יהודה. אולי משה ומרים גרים כאן?


ד. לא השמעתי את קולי

בכיכר רבין הודבקה וריאציה ישראלית שמאלנית על שירו הידוע של הכומר הגרמני מרטין נימלר; מה הפלא שניסו לקרוע אותה מכל כיוון...


ה. מחפש אהבת אמת

שירת הספסל ברחוב נחלת בנימין.

צילום: בני עורי


יום שישי, 22 בנובמבר 2019

'כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ': השכלה, לוחות שנה וגידול דבורים


עידן ועידנים / דוד וינפלד ושלמה רוזנר

בימים אלה מלאו מאתיים שנה להופעתו של הספר הסאטירי מגלה טמירין שכתב המשכיל הגליצאי יוסף פרל (1839-1773) איש טרנופול (היום אוקראינה). לפני חמש שנים, בשנת 2014, פרסם יונתן מאיר מהדורה חדשה של ספר זה, בצירוף מבוא וביאורים (מוסד ביאליק), ואז כתב דוד אסף, עורך 'עונ"ש', מאמר בשבחו בעיתון הארץ, והעתיקו גם לבלוג (גרסה שונה של מאמר זה נדפסה גם באנגלית). בין היתר כתב אסף ש'מגלה טמירין' הוא 'מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי המודרני'יום העיון שקבעה האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, בסוף מרחשוון השנה (28 בנובמבר 2019), לציון אירוע זה, מבטא כנראה הערכה דומה לספר.


ואגב אורחא, המתעניין בזיקות שבין מדע ומחקר לבין גניבה-הברחה, תעוזה ורומנטיקה, מוזמן לעיין ברשימתה של אבירמה גולן, שהתפרסמה בעיתון הארץ מיום 25 באפריל 2014, בעקבות מאמרו של אסף, ובה היא מספרת בקיצור על מעורבות אביה בהברחת כתב היד של מגלה טמירין לירושלים (הסיפור המלא של העברת שרידי ארכיונו של פרל לספרייה הלאומית סופר במאמר מיוחד ונפלא שחיבר שמואל ורסס, 'גנזי יוסף פרל בירושלים וגלגוליהם', שנדפס באוסף מאמריו גנזי יוסף פרל, אוניברסיטת תל אביב, 2013).

המהדורה הראשונה של מגלה טמירין, וינה 1819

בשני דפוסי פעולה ניסה פרל 'לתקן את הדור' ולדכא את השפעת החסידות: הדפוס הספרותי – כתיבה עיונית וסאטירית, לרבות חיבור תזכירים בגנותה והעברתם לשלטונות; הדפוס החינוכי – הקמת בית ספר ובית כנסת מודרניים בעירו טרנופול, שינוהלו ויפעלו ברוח ערכי ההשכלה, והפצת ידע והשכלה בכלל.

כאשר ראה אור 'מגלה טמירין' היה מחברו כבן 46, ולפי סימנים אחדים שמצאו בו חוקריו, ובראשם יוסף קלוזנר ושמואל ורסס, הוא נכתב לפחות חמש שנים קודם שנדפס ואולי אף יותר. באותה עת התמסר פרל גם לייסוד בית הספר וגם ליקט וכתב חומר ליצירה אחרת שלו, מעט מאד מוכרת: לוח שנה רב-פנים, מעין אלמנך או כל-בו, שאליו צירף לקט מגוון של מאמרים שעניינם בהשכלה כללית. פרל קרא ללוחות שנה אלה בשם ציר נאמן, והיה מי שהגדירם ככתב העת העברי הראשון בשביל בני הנוער היהודי (ועל כך העיר יוסף קלוזנר באירוניה ש'אף הבוגרים באותו זמן היו כילדים לגבי ספרות חילונית'; היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ב, תשי"ב, עמ' 301).

לוח שנת תקע"ה (1815)

שלוש שנים רצופות הופיע לוח כזה: בתקע"ה, השנה שבתמונה (לוח זה סרוק באתר Hebrew Books וזמין כאן), שנה אחת לפניה (תקע"ד) ושנה אחת אחריה (תקע"ו). את לוחות השנה הללו תיאר בפירוט ההיסטוריון רפאל מאהלר בספרו החסידות וההשכלה (ספרית פועלים, 1961, עמ' 208-187). הוא ציין כי הם דומים בגודל, במתכונת ובתוכן ללוחות שנה רבים שהופיעו בערי גרמניה במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. הם גם הותאמו למקומו ולקהל קוראיו של פרל, והדוגמאות רבות: זמני ירידים ומקומם – אצלם רק בגרמניה, אצלו קודם כל בגליציה וברוסיה; ימי פגרה של בתי המשפט – הוא מביא של רוסיה; תאריכים של מאורעות חשובים – אצלו בתולדות היהודים. אבל לתוך כל אלה הגניב פרל גם מעט השכלה כללית, כגון ייסוד רומא, ייסוד וינה, מועדי המצאות טכניות חשובות וכדומה. מאהלר ראה בשלושת הלוחות הללו 'מקור חשוב לתולדות ראשית ההשכלה, המשקף נאמנה את עמדתה של תנועה זו כלפי כל תחומי החיים'. והוסיף כי 'מחמת שהחיבורים האלה הם יקרי המציאות, יש בין היסטוריוני ההשכלה שלא ראו אותם בעיניהם; אחרים שוב לא ראו צורך לעיין בהם בכובד ראש ולנתחם כדבעי, בעטיה של צורת "הלוח" הצנועה ששיווה להם מחברם' (עמ' 187).

לוח תאריכים ('קראָניק') לשנת תקע"ה שבו שילב פרל תאריכים מסורתיים והיסטוריים

הלוח עצמו, על פריטיו השונים, הוא רק כשליש מהספרון; שני שלישיו הנותרים, 25 עמודים ויותר, זכו לכותרת 'לוח הלב', ובהם הובא חומר הנקרא בלשון ימינו 'העשרה'. נציין כי בשנת תשל"ג הביאה לדפוס מחדש מנוחה גלבוע מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב את שלושת מוספי 'לוח הלב' במהדורת צילום (לפי הוצאת טרנופול, תקע"ד-תקע"ו, כולל השערים המקוריים).

הנה כך פתח פרל את 'לוח הלב':


לנוחותו של הקורא נעתיק כאן משפטים אחדים מהקדמתו של פרל ל'לוח הלב'. אגב, קלוזנר ציין כי בשום מקום בשלושת הלוחות לא נזכר שמו של פרל ככותב וכעורך, וההוכחות, החזקות מאד, להיותו האיש שמאחורי הלוח הן עקיפות ונסיבתיות. מעניין הציון למקום השגתו של הלוח הראשון, לשנת תקע"ד: 'בטרנופול, אצל המדפיס הרבני מוהר"ר נחמן פינלס'; את הלוחות הבאים, של השנים תקע"ה-תקע"ו, ניתן היה להשיג בבית הדפוס שליד בית הספר. 

הנה אפוא קטעים מן ההקדמה, שבה מטיף פרל לחיבור שבין תורה להשכלה: 
סובב סובב הולכים הימים השבועות והחודשים, עד מלאת שנה תמימה, והזמן איננו מלא, והעת לא תמה ... הלא ימינו כצל עלי הארץ, ענייננו ועסקנו הבל ורעות רוח ... כי כל עמל אדם לפיהו, למצוא טרף ומחיה לנפשו ולנפשות ביתו. הבל הבלים! הכל הבל! רק תורה ומעשים טובים לבד, הם חיינו ואורך ימינו. אדם אם אלף שנה יחיה ולא יעשה טוב בחיי הבלו – כלא היה יהיה, וגופו ושמו ירקבו בארץ. אך אם ילך בדרכי ד' וישמור מצוותיו ומשפטיו ... זכר צדיק יהיה לברכה ולתהלה בכל דור ודור ... על כן נתנו חכמים ונבונים את לבם בכל דור ודור לכתוב ולרשום בספרים את כל הטוב אשר עשו הקדושים האלה ...  
והנה אנכי הצעיר מצאתי את לבבי לעשות לטובת עמי ונחלתי ולחבר מחברת הקטנה הזאת על יד לוח השנה הנמצא ביד כל איש, והיה מדי שבת בשבתו או ביום המועד, בלקחו את הלוח בידו, ישים עינו ולבו גם על המחברת הקטנה הזאת ... ויען כי דיברתי על לב בני עמי, סיפרתי דברים הנעימים לנפש ... והדברים אשר הוצאתי מן התלמוד שלנו ... בחרתי לדבר בלשון עֵבֶר אשר ישמעו כל ישראל ויבינו דברי חכמים ומחשבות לבם ... ויען כי האמת חותמו של הקב"ה הוא, על כן אמרו אבותינו הקדושים: כל האומר דבר חכמה, אפילו באומות העולם, נקרא חכם ... וקבל האמת ממי שאמרו. לכן אל תתמה על החפץ, במוצאך במחברה הקטנה הזאת שֵׁם או מעשה איש אשר לא מבני ישראל הוא, כי יקרים בעיני ד' עושי צדק ואמת.

הקדמה ללוח הלב, תקע"ה

דוגמה יפה מאד ל'מעשה איש אשר לא מבני ישראל הוא' היא רשימה ארוכה על חיי הדבורים. זו רשימה מפורטת מאד ומבוססת על ידע רחב, שפורסמה ב'קול הלב' של שנת תקע"ה (דפים יז ע"א-יט ע"ב). אפשר להניח שהיא תורגמה על ידי פרל, ואולי גם קצת עובּדה, ממקור זר, גרמני כנראה (על כך יעידו גם המונחים הלועזיים שנדפסו בתחתית העמודים). זה אולי הטקסט העברי הראשון, בוודאי אחד הראשונים, המוקדש לתיאור מחזור החיים השנתי של דבורים. מקריאתו ניכר המחסור במונחים מקצועיים בשפה העברית והצורך להמציא שפה חדשה, כזו שגם תתאר נכונה את הנושא וגם תהיה מובנת לקורא העברי בן הזמן. 

הנה קטעים מתוך הרשימה, אף שגדול הפיתוי להעתיק את כולה:

[...]


ברשימה זו נתן פרל ביטוי לגישתו החיובית אל הטבע ואל חיי האיכר, שתשוב ותתפוס מקום ברומן המכתבים הסאטירי השני שחיבר, בוחֵן צדיק (פראג, 1838). בסדרת מכתבים בדויים תיאר פרל בספרו זה את חייהם של היהודים שיצאו מתחום המושב הרוסי ועברו לגור במושבות חקלאיות כסוג הקיום הנעלה ביותר. הוא אפילו הבליט זאת בשער הספר: 'גם יסופר בו ... מבני עמינו עובדי אדמה בחצי האי קרים אשר לרוסיא'.


אפשר לשער כי פרל היה שמח לגלות התייחסויות לטבע בכלל ולדבורים בפרט בספרות העברית המתחדשת. האם הייתה לרשימתו על חיי הדבורים השפעה כלשהי על המשכילים בני דורו או הבאים אחריהם? יבואו חכמים מאיתנו ויגידו. מכל מקום, עדות ספרותית אחת מצאנו בספר ושמו הַמַרְכֹּלֶת: והוא אוצר מרכלת מגדים או תמונת היהדות, שראה אור באודסה בשנת 1874.


ספר זה נכתב במקורו בשפה הרוסית על ידי המשכיל, ולימים גם חובב ציון, לֵב לֶבַנְדָה (1888-1835), ותורגם לעברית בצורה חופשית ובהוספות על ידי פלוני ושמו יהושע רייציסזון מאודסה.

ברשימת הספד על לבנדה, שפרסם חברו שמואל לייב ציטרון 25 שנים אחרי מותו (הזמן, 18 באפריל 1913), הוא סיפר כי לבנדה הצטער שהעברית שלו אינה מספקת כדי לכתוב בה ספרים, ונכסף לראות את יצירותיו מתורגמות ומונגשות לאחיו היהודים קוראי העברית. רייציסזון, שלא הכיר את לבנדה ולא קיבל את רשותו, תרגם את הספר בצורה פגומה שגרמה ללבנדה עוגמת נפש רבה. הנה הקטע הקצר על הדבורים:


האם לשונו של פרל ניכרת בגוף הספר, בפִּסקה הקצרה למדי על הדבורים? יקרא הקורא וישפוט.

*

על הדבש ועל העוקץ בארץ זבת חלב ודבש

דוד אסף

כוורת דבורים במושב כפר ויתקין, 1935 (צילום: זולטן קלוגר; ארכיון תצלומים לאומי)

אמר העורך: כבר בשלהי המאה ה-19, עם ראשית העליות הציוניות החלוציות והתחדשות החקלאות היהודית בארץ ישראל, חזרו הדבורים לזמזם באוזניהם של יהודים. מאוחר יותר החלו לראות אור בעברית גם ספרי הדרכה על חיי הדבורים ודרכי גידולן; מן הסתם מקצועיים ומעודכנים יותר מרשימתו של פרל.

בשנת 1925 הופיע בהוצאת 'אחיאסף' בוורשה ובית ספר 'תרבות' ברובנה הסיפור מחיי הדבורים מאת הסופר הבלגי (וחתן פרס נובל לספרות) מוריס מֶטֶרְלִינק. זה היה סיפור מעין-פילוסופי ולא ספר מקצועי.


חלוצי גידול הדבורים 'הציוניות' היו ככל הנראה ראובן לרר ובנו משה, ממייסדי המושבה נס ציונה. כבר בשנות השמונים של המאה ה-19 למדו האב ובנו את סודות המקצוע מהכוורן הגרמני-צרפתי הנודע הנרי בָּלְדֶנספֶּרגר, שגידל דבורים באדמות ואדי רובין הסמוך (אזור קיבוץ פלמחים של היום). ראובן לרר, שהיה אלרגי לדבורים ועבד במחיצתן יום אחד בלבד, הפקיד את העבודה בידי בנו משה, אך זכה לתואר 'ראשון הדבוראים היהודים'.

ראובן לרר (1917-1832)

בני משפחת לרר עסקו בגידול דבורים ובהפקת דבש במשך עשרות שנים, אך ככל שידוע לי לא הותירו אחריהם מורשת ספרותית מודפסת. לעומתם, שני דבוראים אחרים גם הוציאו ספרים על הדבורים הארץ-ישראליות ודרכי גידולן והם ראויים לציוּן.

הראשון הוא אברהם בן-נריה (1983-1897), יליד פרילוקי שבאוקראינה, שעלה לארץ ב-1919 והיה ממייסדי קיבוץ קרית ענבים. בשנת 1921, שנה לאחר ייסוד הקיבוץ, כבר פתח את המכוורת הראשונה בקיבוצו. דמותו החלוצית והססגונית ראויה לרשימה בפני עצמה, והנה סרטון קצר שמספר עליו:



בן-נריה גם נדנד לאנשי ועד הלשון בירושלים הסמוכה שיוציאו סוף סוף מילון מונחים בעברית עבור הדבוראים. מאמציו צלחו ובשנת 1944 פרסם הוועד (בכתב העת לשוננו, יב, עמ' 192) מילון קצר של 'מונחים בגידול דבורים'. וכך נאמר בהקדמה:

ע"פ בקשת מר בן-נריה מקרית ענבים, מומחה לגידול דבורים, דנה ועדה מיוחדת של ועד הלשון במספר מונחים שהיו נחוצים להנ"ל בהכנת ספרו במקצוע הזה. אותו דיון שהשתתפו בו, נוסף על הנ"ל, פרופ' מ"צ סגל, ד"ר ב' קלאר, פרופ' קלוזנר, והמזכיר ד"ר בן-חיים, משמש הקדמה לפעולה מקיפה בטרמינולוגיה של גידול דבורים שבדעת ועד הלשון להתחיל בה בקרוב.
אנו מביאים להלן את רוב המונחים שנידונו בוועדה לתועלת קהל העוסקים במלאכה זו ומעירים ששינויים עלולים לחול בהם לכשתדון הוועדה במערכת המונחים למלוא היקפה.

ספרו של בן-נריה גידול דבורים, ראה אור בשנת 1950 בהוצאת ארגון מגדלי דבורים בישראל ואף זכה למהדורה שנייה.


הדבוראי השני הוא ישראל רוברט בלום (1979-1889), יליד ברנו שבצ'כיה, שעלה לארץ ב-1924 לאחר שהתמחה בגידול דבורים בגרמניה. הוא החל להקים כוורות ברחבי הארץ, מלאכה ממנה לא חדל (הוא אף גידל דבורים בביתו בגבעתיים, סיפר עליו אברהם שמואל שטיין ברשימתו 'חובב הדבורים'). הוא פרסם שני ספרים מקצועיים, ובשנת 1972 ראה אור ספר זיכרונותיו. על מצבתו בבית הקברות ברחובות נחרט: 'איש הדבורה בישראל'.

Billion Graves

זיכרונות הכוורן בלום, הוצאת ברונפמן, 1972
בלום, האדם והדבורה: גידול דבורים בישראל, טברסקי, תשי"א
בלום, חיי הדבורים בארץ ישראל, מצפה, תש"ג

בעלי התוספות

הוסיף אליהו הכהן:


כהשלמה לנושא הדבורים, ראוי להזכיר גם את פועלו של יוסף שיינהאק (1870-1812), מחבר הספר תולדות הארץ (ורשה 1841). ספר חלוצי זה על תולדות הטבע, המודפס ברובו בכתב רש"י, מקיף את החי, הצומח והדומם. החלק הראשון על החי ('תולדות החיים'), כולל פרק גדול ומפורט על החרקים (בלשונו 'רמשים'), ובו הרחיב דברים גם על עולם הדבורים. 


'הדבורה היא רבת המינים עד לערך רט"ו במספר', קבע שיינהאק בפתח דבריו. את הדבורים המכונות בלשוננו 'פועלות', להבדיל מן המלכה והזכר, כינה על פי תפקודן 'ספקים' או 'עושי מלאכה'. כוורת היא 'סל', נחיל הוא 'עדת דבורים', ועוקץ הוא 'קוץ'.

לחיצה על האיורים תפתח אותם לקריאה נוחה יותר

שיינהאק קדם למנדלי מוכר ספרים בחידוש מונחים בעולם החי והצומח. ספרו זכה לקבלת פנים נלהבת, ואפילו יעקב טוגנדהולד, הצנזור הרשמי מטעם רשויות המדינה, שנהג לאשר ביבשושיות כל ספר עברי חדש באותה עת, הוסיף הפעם לחתימתו בפתח הספר מילות הערכה בלתי שגרתיות:
את אשר נכספה וגם כלתה נפשי לראות מאז עמדי על משמרת כהונתי זה עשרים שנה, הנה מצאתי היום  זה ספרך היקר 'תולדות הארץ' אשר בו תודיע טבעי הברואים למשפחותיהם ומיניהם בלשון נקיה וצחה. כזקן כנער ימצאו עונג במחברתך.
בל נשכח, הופעת ספר עברי בזואולוגיה במחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה אירוע נדיר. גם בני ישיבות, שחונכו להתעלם מספרי השכלה ו'חוכמות חיצוניות', הציצו בו בהיחבא.

שיינהאק, שנולד בעיירה טיקטין בפולין, חי ופעל כל ימיו בסובאלק. צאצאיו, בני משפחת שפר, מתגוררים בארץ ביבנאל ובקיבוץ רביבים.

יוסף שיינהאק, 1870-1865 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)