יום שני, 22 באפריל 2019

סיבוב בדרך שלמה / סלמה


רחוב ארוך יש בדרום תל אביב ושמו דרך שלמה, אך שם זה מעולם לא התנחל בלבבות וכמעט כל אחד קורא לו רחוב סָלָמֶה. לא אין מדובר בשְׁלֹמֹה המלך, אלא בשַׁלְמָה ושמא בשַׂלְמָה (בבחינת 'עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה'  תהלים, קד 2), והכוונה היא לשמו של יישוב בשם זה שמוזכר בספר מקבים א.

ספק אם העוברים ושבים ברחוב מודעים לקדמות היישוב היהודי באזור. זיכרונו של הכפר הערבי סָלָמֶה, ששכן באזור זה עד תש"ח, גבר על השם העברי והוא חלק מהשיח היומיומי (ממש כפי שבירושלים נדחו שמות עבריים זקופי קומה כמו 'קוממיות', 'גונן' או 'גאולים', מפני השמות הוותיקים טלביה, קטמון ובקעה). על מקומו ההיסטורי של הכפר סלמה נמצאת היום שכונת כפר שלם, שגם היא משמרת בשמה את זכר היישוב הקודם.

אין פלא ששלטי הרחוב מציגים בלבול.


איתמר לויתן פסע לאורך הרחוב והביא משם כמה תמונות מהחיים עצמם.

א. חכמת הרחוב


ב. חכמת המוסך: נא לא לעמוד על הנשמה ולא לתת עצות


ג. סלמת'ק: מחווה לשם הרחוב או ללהקת גזוז?

סלאמתק, אה או, אה או, סלאמתק, 
סלאמתק, חביבי, מה שלומו? 
לפני שנה במילואים, 
שירתנו יחד בקווים. 
סלאמתק, סלאמתק, אה או. 


(דני סנדרסון, 'קפה בתחתית')


ד. ציורי קיר ודלת


ה. קהילת שווים


ו. פרנסות: עיטוף רכבים



יום שישי, 19 באפריל 2019

זמר זמר לך: אבני דרך בהתפתחות השירה בציבור

שמעון שדמי מנצח על שירה בציבור בכנס ותיקי העמק בקיבוץ עין חרוד איחוד, 1963 (צילום: אליעזר סקלרץ; ביתמונה)

מאת אליהו הכהן 

זה קרה לפני כשבעים שנה. שהיתי אז במחנה קיץ באחד הקיבוצים בעמק. בחדר האוכל סיימו החברים את ארוחת הערב, ועוד לפני שפינו את הכלים מן השולחנות החלו כולם לשיר בהתלהבות שירים שלא הכרתי. אני זוכר ששעה ארוכה קלחו השירים בזה אחר זה, ללא כל יד מכוונת, כאילו נבעו מתוך באר צלילים ארטזית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התוודעתי למושג 'שירה בציבור'. 

שיר אחד שהושר באותו מעמד לא אוכל לשכוח. זה היה שיר מלהיב, מדליק ונשכח, שהושר תמיד בשקיקה ומתוך הזדהות מלאה, ובתקופת היישוב פתח כמעט כל ערב שירה בציבור: 'לא נותקה עוד השלשלת', שחיבר יצחק למדן על בסיס לחן חסידי.
לֹא נֻתְּקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת / עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת / מִנִּי אָבוֹת אֵלֵי בָּנִים / עַד הַיּוֹם הַזֶּה

 

לאורך השנים פעלו (ועדיין פועלים) בארץ מאות ואלפי חוגי זמר. אנשים רבים השתתפו (ומשתתפים) מדי שבוע בערבי שירה בציבור שנערכו באולמות או בבתים פרטיים. מלאה הארץ שירים ושרות, שירת רבים ושירת רבות. אך האם השירה בציבור היא תופעה ישראלית, או שהובאה אלינו מחוץ לארץ? 

והרי לאמריקנים יש מסורת של sing along, לאירים יש מועדוני זמר בפאבים, היוונים שרים בציבור בטבֶרנוֹת, האנגלים אוהבים לשיר במשחקי כדורגל, הגרמנים מתהוללים בשירת רבים נלהבת במרתפי הבירה, ואפילו הדפיסו קבצי שירים, שבכריכתם הותקנו מסמרי ברזל, מן הסוג שהיו תוקעים בסוליות של מה שכּונו פעם 'נעליים מסומרות'. כך יכלו הסטודנטים העליזים להניח את השירונים על השולחנות, שהיו רטובים מן הבירה שנמזגה, וכך לא התרטבה הכריכה. כזה הוא למשל השירון הגרמני העבה ורב התפוצהKommersbuch , שיצא בעשרות מהדורות ויועד לשירה בציבור.

Kommersbuch ממוסמר (אוסף אליהו הכהן)

גם במסורת היהודית התקיימו מאז ומתמיד התכנסויות של קהל רב או מועט  למשל בחצרות רבנים ואדמו"רים  בין לשירה נוגה של כיסופים בזמן הסעודה השלישית של שבת, בין לשירת התעוררות בניצוחו של הרבי. הנה למשל, הרבי מליובאוויץ, מנחם מנדל שניאורסון, מלהיב את חסידיו לשיר עמו את אחד השירים האהובים על חסידי חב"ד, 'ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה':



ובכל זאת, יש כנראה לאופנת השירה בציבור הישראלית תו-היכר משל עצמה: העובדה שאנשים מוכנים גם לשלם מכספם ולרכוש כרטיס כדי לשבת ערב שלם ולשיר  זו בלי ספק איננה תופעה נפוצה בעולם. 

מתי אפוא החלה השירה בציבור בארץ? 

האיש שזוהה במשך עשרות שנים עם קידום השירה בציבור בארץ הוא המלחין החיפני אֶפִי נצר, אך לצדו ובזמנו פעלו גם זמרים ומוזיקאים כמו אמיתי נאמן, דרורה חבקיןגבי ברלין או נחומי הרציון, שהובילו חבורות זמר עממיות בעיר, בקיבוץ ובכפר. חבורת זמר ייחודית פעלה בהשראתו ובהנהגתו של הגאוגרף מנשה הראל (2014-1917), איש הפלמ"ח, אבי תחום הסיירוּת בארץ ואיש 'חבורת האש' הנודעת. במשך למעלה מיובל שנים ארגן מנש'קה כינוסי שירה בציבור שהיו לשם דבר ובהם שולבו סיפורי הווי מתולדות הארץ. בחג הסוכות התארחו רבים בסוכת ביתו שבמוצא, וביום  העצמאות – בחורשה בהרי ירושלים ליד קיבוץ מעלה החמישה. במפגשי זמר אלה השתתפו יוצאי פלמ"ח, אנשי רוח (ובהם הנשיא יצחק נבון, השופט אליהו נאווי, אמן הסיפורים והכזבים, המשורר חיים גורי והסופר בנימין גלאי) וחברים מכל שכבות העם.

הנה אפי נצר מדריך את קהלו בשירת 'רב הלילה' שחיבר יעקב אורלנד לצלילי ניגון חסידי:



מארגני השירה בציבור הכינו שקופיות משל עצמם, ורבים אחרים השתמשו בשקופיות המיתולוגיות של משה בנציון. 

שקופית לשירה בציבור שיצר משה בנציון

משהחל עידן הטלוויזיה והאינטרנט נודעו בציבור גם שמותיהם של שרה'לה שרון מקיבוץ אשדות יעקב (איחוד) ובשנים האחרונות התפרסמו עינת שרוף ומשה להב ו'הטיש הגדול', ויש כמובן עשרות אחרים ואחרות שלא אוכל להזכירם בשמם. אך אם נצעד אחורה במנהרת הזמן, נראה כי הרבה לפני כן ניהלו מוזיקאים כמו עמנואל זמיר, מאיר הרניק וגיל אלדמע ערבי שירה בציבור, ועוד לפניהם ערכו המלחינים מרדכי זעירא ודוד זהבי סיבובים ביישובי הארץ, לימדו את שיריהם וארגנו שירה בציבור. 


קשה לסמן אירוע מכונן בתולדות השירה בציבור בארץ, אך אחת מאבני הדרך החשובות הונחה ב-4 ביולי 1944, במחנה קיץ של הנוער העובד. כאלף נערים ונערות התיישבו אז על אחד ממדרונות הכרמל, ודוד זהבי, איש קיבוץ נען, לימד אותם את 'שיר המחנה', שהלחין זמן קצר קודם לכן למילותיו של אברהם לוינסון, וניצח על השירה בציבור. אחד האנשים שזכו להשתתף במעמד הבלתי נשכח הזה היה שמעון פרסקי, אז מזכיר הנוער העובד ולימים נשיא המדינה שמעון פרס. 

שוו זאת בדמיונכם: מאות רבות של בני נוער, לבושי חולצות כחולות, שרים בעוז ובהתלהבות בשיפולי ההרים שליד זכרון יעקב את 'מסבלות גורל פרוע', בביצוע הבכורה הפומבי שלו. 



עוד לפני כן, בשנות השלושים המאוחרות, ארגן המוזיקולוג משה גורלי (בְּרוֹנזַפט) ערבי שירה בציבור בירושלים, ובחדרה ובקריות הצליח המנצח הנשכח ש' קרונברג לכנס כל שלושה שבועות כאלף איש לשירה בציבור.

שירון לשירה בציבור בחדרה בהדרכת ש' קרונברג, 1938 (אוסף אליהו הכהן)

ועוד לפניהם הנהיג המלחין דניאל סמבורסקי את המסורת של שירה בציבור כל ליל שבת בבית ברנר בתל אביב. הוא החל במפעל הזה בשנת 1935 והתמיד בו ברציפות מדי שבוע בשבוע עד שנת 1950. את השירים שלימד כינס בשירון כיס שהופץ באלפי עותקים. זו הייתה אבן דרך חשובה מאין כמוה בהתפתחות השירה בציבור, וסמבורסקי, לדעתי, ראוי להיחשב כאבי ערבי-השירה בציבור הממוסדים בארץ.

שער שירון לערבי שבתות בבית ברנר שהכין סמבורסקי, תרצ"ח (אוסף אליהו הכהן)

בסרט 'לחיים חדשים', שהפיקה מרגוט קלאוזנר בשנת 1934 עבור 'קרן היסוד', הונצחה פנינת זמר נדירה. רואים בה את המלחין דניאל סמבורסקי  אז בן 25 בסך הכל  מלמד את חברי קיבוץ גבעת ברנר את 'שיר העמק' של נתן אלתרמן, שאותו הלחין במיוחד עבור סרט זה.



האם סמבורסקי היה זה שסימן את ראשיתה של השירה בציבור בארץ? התשובה היא לא, וגם כאן כבר קדמוהו רבים וטובים. 

בעשור שלפני כן, בשנות העשרים, אירגן המלחין מנשה רבינא (רבינוביץ) שירה בציבור במפגשי 'עונג שבת' בבית 'אהל שם', שאותם יזם חיים נחמן ביאליק ובהם גם השתתף (ביאליק ורבינא השתקעו בתל אביב בשנת 1924). רבינא הדפיס את השירים שהושרו באגד גלויות בשם 'זמירות לעם', ואף הוציא חוברת משירי 'עונג שבת'. רבינא היה זה שהביא לארץ את לחן 'מי ימלל גבורות ישראל', התאים לו את המילים ולימד אותן לראשונה באותן מסיבות שירה שנמשכו לאורך שנות השלושים. 

גלויות 'זמירות לעם' בעריכת מנשה רבינא, הוצאת 'מזמור', 1930 (אוסף אליהו הכהן)
'משירי מסיבות עונג שבת באוהל שם', 1934 (אוסף אליהו הכהן)

האם מנשה רבינא הוא האב המייסד של מסורת השירה בציבור בארץ? האם אפשר בכלל להצביע על אדם מסוים אחד שהיה החלוץ שעבר לפני מחנה זה? ובכלל, האם שירה בציבור, מתוקף הגדרתה, חייבת להיות מאורגנת ומנוהלת על ידי מנחה? גם כאן התשובה היא שלילית. שירה בציבור היא לא שירת מקהלה, שבה כולם חייבים להתחיל לשיר כאיש אחד בצו מנצח ולסיים על פי תנועת ידו. שירת הרבים בארץ הייתה תמיד שירה ספונטנית שפרצה מאליה, אחד התחיל ולאט-לאט הצטרפו אליו אחרים.

חובבי הזמר שהשתתפו בערבי שירה בבתי העם בארץ בתקופת היישוב לא שרו כשלפניהם מסך שעליו מוקרנות המילים עם ציורים משעשעים, אלא שרו והסתכלו זה על זה. רובם ידעו את המילים בעל-פה, והם אף התחרו זה עם זה מי יודע יותר בתים מכל שיר. 

שירה ספונטנית כזאת, זכורה מן המופע 'היה היו זמנים', שנערך בשנת 1960 בהיכל התרבות בתל אביב. בין הופעות הזמרים והמקהלות, תוכנן אז קטע ביניים שבו הקהל אמור היה להאזין לעיבוד תזמורתי של 'שיר העמק'. בפועל, לאחר שהתזמורת השמיעה את הצלילים הראשונים, הופתע המנצח יצחק גרציאני לשמוע שהקהל מאחוריו מתחיל באופן ספונטני לשיר, תחילה בהיסוס ובלחישה ואחר כך בקול מלא. אווירה מחשמלת התפשטה באולם. זו הייתה שירת רבים כפי שהייתה נהוגה בארץ לפני עידן ההנחייה. הנה ההקלטה של אירוע זה:

 

אם כן, מיהו זה שחנך את שירת הרבים בארץ, ומתי?

התשובה אינה קשה: שירת הרבים הייתה כאן תמיד (אגב אורחא, למיטב ידיעתי את המונח 'שירת רבים' המציאה נעמי שמר). היא הייתה בערים ובמושבות, בקיבוצים ובמושבים, בתנועות הנוער ובאסיפות עם. עוד לפני שהתחילו להופיע על בימות הארץ סולנים וסולניות, צמדים ושלישיות, כבר הייתה כאן שירת רבים. מאז השנה הראשונה לעלייה הראשונה, לא היה עשור אחד בתולדות היישוב שלא הייתה בו שירת רבים. אלא שבמרוצת השנים היא פשטה צורה ולבשה צורה, ואת צורותיה הראשוניות נסקור כאן בחטף. 

באביב 1883 הוזמנו כעשרים אנשי ביל"ו לחוג את סדר הפסח הראשון שלהם בארץ בביתו של אליעזר בן יהודה בירושלים. בתום סעודת החג לימד אותם יחיאל מיכל פינס את השיר החדש 'חושו אחים חושו', שחיבר לכבודם על פי מנגינה שהכירו עוד ברוסיה, כדי שיהיה להם מה לשיר בעברית. רק סיימו בני החבורה ללמוד את השיר, פרצו כולם בשירה סוערת בדרכם מביתו של בן יהודה בעיר העתיקה ולאורך רחוב יפו, כשהם סוחפים אחריהם תושבים מן השכונה ועוברים ושבים שהצטרפו אליהם לשירה בציבור. המעמד היה מרגש כל כך, עד שאחד הביל"ויים, בורוכוביץ', נכנס לאקסטזה:
ויתרגשו הלבבות ותתחממנה הנפשות, ויתלהב אחד מן חמומי המוח וישליך את כובעו ארצה כדרוויש אמיתי ויצעק: 'ארץ! ארץ! ארץ! קרוב לשנות אלפיים לא שמעה אוזנך לשון עברית, והרי שבנו אלייך, והחייה נחייך ונחבק עפרך!'. והשליך עצמו ארצה וליחך את העפר ויזעק: 'ארץ! ארץ! ארץ!' (דוד יודילוביץ, 'ביל"ו שבירושלים', דֹאר היום, 15 ביולי 1932).
זה היה כנראה שיר הזמר הארץ-ישראלי הראשון שבוצע בשירת רבים. זה קרה בחוצות ירושלים החדשה, בערב פסח לפני 136 שנה בדיוק (על אירוע זה ראו ברשימתי, 'צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: "חושו, אחים, חושו!" (א)', בלוג עונג שבת, 17 במרס 2017). 

חיזיון דומה חזר כעבור שנים בתל אביב הקטנה. כל יום שישי היה נערך מצעד זמר של מקהלת הגימנסיה 'הרצליה' מבניין הגימנסיה (אז עדיין ברחוב הרצל) ועד פסי הרכבת, הלוך וחזור. המטרה הייתה לעודד את הציבור להצטרף לשירת רבים פומבית של שירים עבריים חדשים. תושבי תל אביב הצטופפו אז משני צדי הרחוב, מחאו כפיים ושרו יחד עם המקהלה. למצעד השבועי הגיעו באופן קבוע גם ערבים מיפו, והיו ביניהם שצעקו: 'בּוֹ בֶּרֶס, בּוֹ בֶּרֶס', ובמילים אחרות: הם רצו לשמוע את 'פֹּה בְּאֶרֶץ'... 

תזמורת גימנסיה 'הרצליה', 1911. במרכז השורה הראשונה יושב המורה והמלחין חנינא קרצ'בסקי; ראשון מימין בשורה הראשונה: משה שרתוק (שרת); בשורה העליונה עומד ראשון משמאל: המורה לציור אברהם אלדמע, ולידו המורה להתעמלות צבי נשרי; רביעי משמאל: זרובבל חביב (צילום אברהם סוסקין; אוסף אליהו הכהן)

בימי העלייה הראשונה הייתה ראשון לציון מרכז הזמר בארץ. עוד בשנות השמונים של המאה ה-19 נערכו ערבי שירה בציבור באולם של צבי לֶבוֹנְטִין, ובבתיהם של דב חביב-לובמן וראובן יודלביץ. במיוחד התפרסמו ערבי השירה שנערכו בביתה של הרפתנית-הפסנתרנית ברטה פיינברג (אלה גם תוארו במחזה 'הפסנתר של ברטה' של מוטי אברבוך, שהוצג בארץ בתיאטרון באר שבע בשנת 1996). נוסף על כך, כל מוצאי שבת ניגנה האורקסטרה בפני התושבים בחזית 'בית העם', וכשסיימו לנגן את שירי הלכת (המארשים שבהם התפרסמו) ועברו לשירי הזמר הצטרף קהל המאזינים בשירה. 

האורקסטרה של ראשון צועדת, רחובות 1912 (ויקיפדיה)

צורה נוספת של שירת רבים שרווחה בארץ היא השירה מסביב למדורה. בפולקלור הישראלי זוהתה שירה זו עם תקופת הפלמ"ח ומלחמת העצמאות, אולם הווי המדורה לא נולד שם אלא יובל שנים לפני כן במושבה רחובות.

פלמ"חניקים מסביב למדורה, 1944 (ויקיפדיה)

כבר משנת 1898 הגיע לידינו תיאור נפלא של שירת העובדים בכרמים מסביב למדורה לאחר יום העבודה. ליד ה'שוֹמֵרָה', היא סוכת השומרים, הייתה רחבה שבה נהגו צעירי המושבות להתכנס, להבעיר מדורה, לשבת מסביבה ולשיר עד חצות הליל. העיד על כך אחד המשתתפים, המורה שמחה וילקומיץ: 'לנוגה אש מדורת זמורות וענפים לילה ... ויש אשר כל בני החברה, גברים ונשים, יתנו קולם בשיר, והקול ישמע למרחוק. והשירים, שירי ציון, אשר יושרו פה כבר התיישנו וכבר פג טעמם מרוב ימים ומרוב השימוש בהם' (המליץ, 19 ביולי 1898). 'התיישנו', רוצה לומר: נשחקו בגרונות מרוב שירה...

זכות הראשונים על ערבי שירה אלה מגיעה כנראה לצעיר הרחובותי אליעזר מרגולין, הלא הוא 'הקולונל מרגולין' שכעבור עשרים שנה התמנה למפקד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה (על אפיזודה זו ראו במאמרי, 'ציון תמתי, ציון חמדתי: שירי הזמר של מנחם מנדל דוליצקי [א]', בלוג עונג שבת, 4 בינואר 2019). 

בשנת 1904, עם בוא ראשוני העלייה השנייה, התגברה בארץ שירת הרבים. באסיפות ביפו שרו המשתתפים שירי פועלים ביידיש ובעברית, וּבוועידות 'הפועל הצעיר' הראשונות גאתה השירה בציבור. אז גם הושר בפעם הראשונה בארץ השיר 'תחזקנה' שכתב ח"נ ביאליק ב-1894 (בכותרת 'ברכת עם'). תוך זמן קצר הפך שיר זה להמנון תנועות הפועלים, עד כדי כך שהתחרה ב'התקווה' על כתר ההמנון הלאומי. 



וכאן אנו מגיעים אל הפסטיבלים הראשונים שנערכו בארץ בימי העלייה השנייה ונקראו 'החגיגות הלאומיות'. הם התקיימו ברחובות אחת לשנה, בחול המועד פסח, ונהרו אליהם המונים מכל רחבי הארץ ואף אורחים מחוץ לארץ. שבע שנים התקיימו החגיגות, משנת 1908 ועד 1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה. בכל חגיגה כזאת, שנמשכה כמה ימים, התקיימו תחרויות ספורט, מרוצי סוסים, תצוגות של תוצרת הארץ בביתנים מיוחדים ומופעי שירה וריקודים. לאור ירח מלא ולריחה המשכר של פריחת ההדרים התכנסו בערבים צעירי המושבות מעגלים-מעגלים סביב מדורות ושרו. לערבי זמר אלה הגיעו גם תלמידי גימנסיה הרצליה מתל אביב. הם באו לא רק לשיר, אלא גם לפגוש את הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן, ובמיוחד עבורם תרגם אז המחנך והמשורר ישראל דושמן את השיר הרוסי 'סתיו מאפיל', שהושר אז שוב ושוב. 

הנה אופירה גלוסקא ורוחמה רז, בהקלטה משנת 1976 בתכנית 'על הדשא' שהנחיתי בקיבוץ מגל:



לא נוכל, כמובן, לפסוח על ריקודי ההורה של אנשי העלייה השנייה בקיבוצים הראשונים כנרת ודגניה. זו הייתה צורה נוספת של שירה בציבור, שכן על פי עדויות החלוצים בדרך כלל הם לא התחילו מיד בריקודים אלא קודם לכן 'התחממו' שעות אחדות בשירה בציבור. 

בשנת 1914, כשניטשה ביישוב 'מלחמת השפות', שהסתיימה בנצחונה של השפה העברית, חוברו שירים לכבוד המאורע והם הושרו בגימנסיה הרצליה, שהפכה למרכז השירה בציבור של תושבי אחוזת בית. כעבור זמן, כשהוקם הגדוד העברי, אירגנו החיילים שירה בציבור במחנות הגדוד ברפיח ובסרפנד, הקימו מקהלה ואף הוציאו שירון מיוחד של שירי הגדוד. 

שירי הגדוד העברי, מנצ'סטר 1918

נדלג אל ימי העלייה השלישית. בשנת 1921 ייסדו חברי גדוד העבודה את קיבוץ עין חרוד, שנחשב למעוז השירה והזמר בהתיישבות החדשה. עוד לפני שהוקם בו הצריף הראשון, והחברים התגוררו עדיין באוהלים לבנים, כבר פרחה בקיבוץ החדש שירת הרבים. מדי ערב התכנסו החברים אל מול נוף הגלבוע לשירה בצוותא שנמשכה עד אשמורת שלישית. המשורר אברהם שלונסקי, שהיה חבר עין חרוד באותם ימים, תיאר בשירו 'לילה בגלבוע' את אש התמיד שבערה בערבי הזמר האלה:
הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ,שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים. 
הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ, שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.
אש הניגונים הזאת, שלימים הולחנה בשני לחנים שונים, של נחום נרדי ושל מרק לברי, הייתה השירה בציבור של חברי עין חרוד, שאליה ערג שלונסקי כל ימיו. הנה גרסתו של נרדי בהקלטה מאוחרת של שושנה דמארי (דמארי שרה שיר זה בתוכנית הראשונה של תיאטרון לי-לה-לו, נובמבר 1944):



באותם ימים, כשגדוד העבודה הוקם בעמק יזרעאל והחל לסלול כבישים ברחבי הארץ, הסתובב החלוץ יוסף אוקסנברג ממחנה עבודה אחד למשנהו ואירגן בערבים שירה בציבור. הפועלים היו עייפים, אבל שמחו לשיר את שיריו ובהם הלהיט הגדול שתרגם מיידיש 'היה זה בשדה על יד המחנה'. 

הנה אורי זוהר (בגלגולו הקודם) מלהיב את הקהל לשיר יחד אתו במופע 'היה היו זמנים' (1960):

 

בשנת 1924 הגיע לארץ המלחין יואל אנגל. כשהוקם תיאטרון 'אהל' יצא אנגל עם חברי הלהקה לסיבוב הופעות בהתיישבות העובדת. בכל מקום שאליו הגיע ארגן שירה בציבור ולימד את השירים החדשים והמלהיבים שהלחין, ובהם 'עגבניה' של יהודה קרני ו'הי הי נעליים' של אביגדור המאירי.

הנה 'הי נעליים', בפי המקהלה במופע 'היה היו זמנים':



השירה בציבור בתקופת היישוב הייתה שונה מזו הנהוגה כיום בהבדל עיקרי אחד: לא היה לה אופי נוסטלגי של התרפקות על האתמול. אנשים לא התגעגעו אז לעבר. להיפך, כל השירים הטיפו לנטוש את העבר והאתמול ולקדש את העתיד והמחר. נתן אלתרמן כתב ב'שיר בוקר' ('בהרים כבר השמש מלהטת') – 'הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ, אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר', ואלכסנדר פן הצהיר בשירו 'הבוּ לְבֵנִים': 'בִּמְקוֹם אֶתְמוֹל יֵשׁ לָנוּ מָחָר'. בהמנון הפועלים, 'האינטרנציונל', בנוסח העברי של אברהם שלונסקי, שרו כולם  בלהט: 'לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל'. 

ואכן, השירה בציבור באותם ימים התרפקה כולה על המחר, טיפחה את הציפיות ממנו והרבתה לדבר בלשון עתיד: 'פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות, פה נחייה ופה ניצור', 'ניטע עצים על הסלעים', 'נעבור אותך במחרשות, אנו עוד ניטע לך ונבנה לך, אנו נייפה אותך מאוד'. כולם שרו אז בהתלהבות ובהזדהות את 'שיר המחר' של יחזקאל סַן ויצחק אֶדֶל. שיר זה, המוכר יותר בשם 'גלגלי העולם', מסתיים במילים הכמעט בולשביקיות:
‏דִּינָמִיט מְיַשֵּׁר גַּבְנוּנֵי הֶהָרִים ‏וְהַתְּמוֹל נֶהֱרָס תּוֹךְ שִׁירָה. 
וְשִׁירַת הֶעָתִיד מִשְׁתַּלֶּטֶת בַּכֹּל, וְהוֹלֵךְ וְנִשְׁכָּח הַיָּשָׁן. 
וְצוֹעֵד דּוֹר צָעִיר וְסוֹלֵל הַמִּשְׁעוֹל, לְעוֹלָם שֶׁל בֵּטוֹן מְשֻׁרְיָן.
הראשונים שהניעו את גלגלי השירה בציבור ברחבי הארץ עד אמצע שנות העשרים, הם היום דמויות נשכחות שלא זכו לתהילה שהם ראויים לה, ונותרו כאלמונים בצל: שמואל שכטר, שארגן ערבי זמר בחאן של סג'רה; יעקב ברנשטיין-כהן, שהנהיג ערבי שירה ביבנאל; שמואליק שפירא עשה זאת בכנרת, בדגניה ובעין חרוד; אריה פרידמן-לבוב, גיסו של בן-גוריון, בחיפה; שמחה וילקומיץ בראש פינה, ומשולם הלוי בנהלל. הם ורבים אחרים הניחו את התשתית לתרבות של שירת רבים עממית, שמטבעה איננה מפקידה את ביצוע השירים בידי כוכבי במה זוהרים. זו הייתה מלאכת קודש שנעשתה כולה בהתנדבות. מבין כל חלוצי השירה בציבור זכור במיוחד אברהם הרצפלד, שליווה טקסי עלייה על הקרקע של יישובים רבים והלהיב את הנוכחים בשירה ספונטנית של 'שורו הביטו וראו'...




רק אחרי כן החלו מוזיקאים מקצועיים לקדם את שירת הרבים בארץ: רבינא, ובעיקר סמבורסקי, ואחריהם זעירא, זהבי ואחרים שמקצת שבחם סיפרנו כאן. זו השרשרת של מטפחי השירה בציבור בארץ בתקופת היישוב, שירה שהייתה בגדר חוויה מרוממת ומלהיבה, שריגשה והסעירה לבבות בימי שמחה והביאה עידוד ונחמה בימי משבר. 

בשנתיים האחרונות התחדשה בארץ מסורת שירת הרבים באירועים מקסימים ושובי לב המכונים 'קולולם'. מאות אנשים, לפעמים אלפים, מתכנסים במקומות שונים בארץ לאירוע חד-פעמי שבו שרים יחד שיר שאותו למדו כמה שעות קודם לכן. על האירוע המלהיב הזה, שגם מוקלט ומועלה מיד לרשתות החברתיות, מנצח בן יפת האנרגטי. 

הנה לסיום כ-12,000 איש, ובתוכם נשיא המדינה רובי ריבלין, שרים ביום העצמאות השבעים של מדינת ישראל את 'על כל אלה' של נעמי שמר, בהובלת הזמר שלומי שבת.



חג חרות שמח לקוראי בלוג עונג שבת! 

_________________________________________

גרסה ערוכה ומורחבת של הרצאה שנישאה בכנס 'מי אני? שיר ישראלי!', באוניברסיטת בר אילן, 10 ביוני 2013; גרסה קצרה פורסמה בחדשות בן עזר, 848, 17 ביוני 2013.

יום רביעי, 17 באפריל 2019

זוטות היסטוריות: ונדליזם בבית ספר לֶמֶל והפורונקל של דיזנגוף

א. ונדליזם בלֶמֶל

חזית בית הספר למל ברחוב ישעיהו, 2011 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

בית הספר לֶמֶל, שנוסד בשנת 1856 בעיר העתיקה של ירושלים, בתרומת משפחת למל האוסטרית, הוא אבן דרך בתולדות היישוב הישן והחדש בירושלים ובתולדות החינוך היהודי. בראשית המאה העשרים החליטה הנהלת בית הספר (המנהל היה אז אפרים כהן-רייס) לעבור למשכן קבע בעיר החדשה. המבנה, שתוכנן ב-1902 בידי האדריכל הגרמני-הטמפלרי תיאודור זונדל, הוקם בשכונת זיכרון משה (היום רחוב ישעיהו פינת דוד ילין) ונחנך בשנת 1903. חוקר ארץ ישראל ישעיהו פְְּרֵס (1955-1874), שניהל את בית הספר כארבעים שנה וגר בסמוך לו (הרחוב בו גר נקרא  עוד בחייו  על שמו), חיבר ספר מיוחד על תולדות בית הספר:

ספרו של ישעיהו פרס נדפס בירושלים בשנת 1936

הרוצה לקרוא על בית הספר ועל חשיבותו בתולדות התחייה הלאומית והתחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל, יעיין בערך המפורט בוויקיפדיה, וגם באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

הבניין הגדול והיפה, על שעון האותיות שבגמלונו ומגן הדוד מאבן שבמרכזו, השתמר בשלמותו עד היום. הוא שוכן מול מה שהיה פעם קולנוע אדיסון. הריסתו של קולנוע מיתולוגי זה, בשנת 2006, הייתה ביטוי סמלי ל'נפילתה' של שכונת זיכרון משה  שבשעתה הייתה ממרכזי התרבות של ירושלים הציונית והנאורה – בידי חרדים. בית הספר למל התגלגל גם כן לידיים חרדיות. תחילה נבנה בו תלמוד תורה של חסידי בּוֹיָאן, שהם ענף של חסידות רוז'ין-סדיגורה (היה בזה צדק היסטורי מסוים, משום שהספרדים וחסידי סדיגורה, ובראשם ניסן ב"ק, תמכו בפתיחת בית ספר למל, נגדה-נא קנאי היישוב הישן שהחרימוהו). אחר כך נמכר המתחם (בידי ההסתדרות!) לישיבת 'עץ חיים' הליטאית. סוף דבר, יזמים חרדים קיבלו אישור להקים בחצר הגדולה מבני מגורים, אך הותנה עמם לשמר את מבנה בית הספר.

אז הותנה...

כך נראתה החזית המקורית של בית הספר (ויקיפדיה)

כבר בשלב שבו הועבר המבנה לידי ישיבת עץ חיים, החליטו פרנסי הישיבה לוותר על הכתובת ההיסטורית בעברית ובגרמנית, שבה נכתב בסך הכל: 'בית הספר להאציל לבית למל'. הם סיידו אותה בגבס לבן והסתירוה בשלט בד חדש, כפי שאפשר לראות בבירור מתמונה זו שצולמה באוקטובר 2018:

בית ספר למל הפך ל'מרכז התורה הגדול'. הכתובת המקורית סויידה ועליה נתלה שלט בד (ויקיפדיה)

השלט החדש, שעליו נכתב 'ברוכים הבאים למשכננו החדש, כניסה ראשית', כבר נתלש מזמן. ברוך גיאן עבר שם השבוע והזדעזע לראות את כתובת ההקדשה ההיסטורית בוהקת בלבן.

צילום: ברוך גיאן

'כששאלתי את המשגיח רוטמן על כך', סיפר לי ברוך, 'הוא אמר: "אני לא יודע וזה לא אני", אבל כשעברנו מתחת לתמונה של הרב שמואל סלנט הוא אמר: "יש כאן הורים קנאים"...'.

קנאים או לא, נשאלת השאלה: מלכתחילה מה יש להסתיר כאן? האם זו כתובת תועבה? פרצוף אישה, רחמנא לצלן? לא ולא! סתם חוצפה, גסות רוח, צפצוף ארוך על רשויות החוק והתנשאות על המורשת ההיסטורית של הבניין.

אם יש מישהו מן הקוראים שיש לו מהלכים בעירייה  יואיל להפעיל את קשריו כדי שייענשו הוונדליסטים ותוחזר עטרת הכתובת המקורית ליושנה. נכון שלא מדובר בכנסיית נוטרדאם, אבל מי שמוותר בדברים הקטנים הללו היום, ימצא עצמו מחר מול דברים גרועים בהרבה.

ב. 'פוֹרוּנְקֶל רע מאוד'

מאיר דיזנגוף על סוסו (משמאל) עם 'זְקַן השומרים' אברהם שפירא, פורים 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

ומירושלים הקנאית של היישוב הישן אל תל אביב הקטנה.

ריקי שפרינצק העבירה אליי מכתב ששלח בשנת 1934 מאיר דיזנגוף (1936-1861), ראש העיר הראשון של תל אביב, לגרגורי וילבושביץ מחיפה. המהנדס והאדריכל גדליהו וילבושביץ (1943-1865), יליד גרודנה ובן למשפחת וילבושביץ-שוחט הענפה, שעלה לארץ עוד בימי העלייה הראשונה, הוא סבא-רבא של יהודית גולן מחיפה (המחותנת של משפחת שפרינצק).

גדליהו וילבושביץ (ויקיפדיה)

כאשר מיינה יהודית את המסמכים המשפחתיים היא מצאה מכתב נחמד. וילבושביץ שמע כנראה שדיזנגוף חולה ושלח לו מכתב ובו איחל לראש העיר בריאות ורפואה שלמה והביע תקווה לראותו בקרוב כשהוא רוכב, כמנהגו, על סוס. דיזנגוף ענה לו בטון משועשע, על נייר מכתבים רשמי של העירייה.

על ימים אלה וטיפוסים אלה כתב יעקב אורלנד: 'הָיֹה הָיוּ אֵי-פַּעַם בַּחוּרִים, / אַתֶּם אֶת זֹאת אוּלַי אֵינְכֶם זוֹכְרִים'...

ז' טבת תרצ"ה 
13.12.34
לכבוד מר גריגורי וילבושביץ, 
חיפה.
ידידי היקר,
קראתי את גלויתך מיום 3 לח"ז [לחודש זה] שקבלתיה באמצעות הד"ר פאול וייס, והנני נרגש מאד מהתענינותך במצב בריאותי. אמנם היה לי פורונקל רע מאוד שבגללו שכבתי כמה שבועות אולם כיום הולך מצב בריאותי וטוב ואני מקוה שבקרוב אשוב לגמרי לאיתני ואפגש אתך כשאני רכוב על סוס, כחפצך.
שלום וברכה לכלכם, 
בכבוד ובידידות, 
מ' דיזנגוף 

דיזנגוף על סוסתו. פסל של דוד זונדלוביץ' בשדרות רוטשילד (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

יום שני, 15 באפריל 2019

סיפורי מכוניות: צעדת השלום, דרך היושר, יונים, קורטוב ומכונית כיס

א. צועדים לשלום

שם נאה לחברת הסעות ותיירות הלקוח מתפילת הדרך ('שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם')

אם הם היו שואלים אותי, הייתי ממליץ להם דווקא על 'תוליכנו לשלום', אבל גם 'תצעידנו' זה יפה מאוד, למרות ההדהוד הצבאי משהו. העיקר שיגיעו בשלום למחוז חפצם.

צילום: מנחם רוזנברג

ב. דרך היושר

יש 'דרך הישר' ויש 'הדרך אל האושר', אבל מה זה 'דרך היושר'?

צילום: גדעון נח

ג. אחריות בכתב

אחריות בכתב לחמש שנים, זה לא דבר מובן מאליו במקצוע גירוש יונים.

כבוד לנדב שלוקח ברצינות את עבודתו!

צילום: טובה הרצל

ד. קוֹרטוב של נחת

'איזה שם נהדר לחברת קירור', כתב לי עפר גביש שגם צילם את הרכב הזה אי שם בגליל. משחק מילים על 'קוּרטוֹב' (קמצוץ), 'קוֹר טוב', ורמז ל'בוקר טוב'...

צילום: עפר גביש

ה. המכונית ובנה הקטן

גדעון פליישמן עשה את דרכו בכביש מספר 1 בואכה ירושלים, ונדהם מן המראה הקַנְגָרוּאִי שנגלה לעיניו:

צילום: רחל ברגר

יום שישי, 12 באפריל 2019

הצופים והצופות: זיכרונות פרטיים על שירה בציבור

שירה מסביב למדורה, 1953 (צילום: טדי בראונר; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת נפתלי וגנר 

כי כל שכרי קולכם אשר עונה, עונה
כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק 
(נעמי שמר, 'זמר נודד')


לפני כמה חודשים הופיע ספרו של ד"ר נתן שחר, שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער (יד בן צבי, 2018). זמן מה קודם לכן, המחבר פנה אליי (הוא פנה גם לרבים אחרים) ושאל: 'מה שרו בתנועות הנוער?'. הדברים הבאים, שנכתבו במענה לשאלתו, מובאים כאן כמחווה לרגל הופעת ספרו החשוב.


שירה בציבור, כפי שהיא נהוגה ב'ערבי שירה בציבור', היא אחת הפעילויות החברתיות המאורגנות והמסודרות ביותר, עם הנחייה, ליווי כֶּלִי, שיקופיות של מלל או לחליפין – שירונים או תמסירים וכיוצא באלה. לעומתה, השירה בציבור הזכורה לי משנותיי הארוכות בתנועת הצופים (גדוד מעפילים, שבט מצדה, ירושלים; 1966-1959), היא ההפך המוחלט מכל זה. הייתה זו פעילות אנרכית, ללא הנחייה, ללא ליווי ומתוך ידיעה חלקית ושגויה של תמלילי השירים. מה שקרוי בפי חכמי תורת הכאוס 'התארגנות עצמית' בתנאי התחלה בלתי מוגדרים... 

ממרחק השנים נדמה לי שלרגע לא הפסקנו לשיר – במהלך הפעולה, לפניה ואחריה, בטיולים רגליים, בנסיעות, ובמחנות עבודה, בזמן העבודה ובזמן הבטלה, ובעצם כל הזמן. לא שזה היה תמיד תענוג גדול, אך זה מה שהיה. אם רצינו או לא, היינו הרבה זמן ביחד וצריך היה להעביר איכשהו את הזמן המשותף.

וכיצד בכל זאת התארגנה השירה? 

מישהו היה מתחיל שיר בתקווה שהאחרים יצטרפו אליו, וכך סיכן עצמו במבחן מנהיגות שאין מכריע ממנו. להתחיל שיר ולהיווכח שאיש אינו מצטרף אליך, או שרק בודדים מדשדשים בעקבותיך ודועכים בקול ענות חלושה, זו חוויה המותירה תחושת השפלה שקשה להתאושש ממנה... אני משוכנע שיש פסיכולוגים קליניים שמתפרנסים מנפגעי שירה בציבור שטרם עלה בידם להשתקם מאזלת גרונם. בדרך כלל הייתה מתחילה את השירה איזושהי בת דומיננטית, שאיש לא יכול היה שלא להיגרר אחריה. משום מה אני מתקשה להיזכר במשכּוּכִית מובהקת ממין זכר, מעין 'איל בן קרניים', שמוביל בסמכותיות מוּלדת את פעיות העדר, ועוד אחזור לכך בהמשך.


מידה שונה של כריזמה קולית הייתה נדרשת בנסיבות שונות: לא הרי להתחיל שירה בציבור יש מאין, כהרי להתחיל שיר חדש במהלך שירה מתמשכת. וגם במקרה האחרון לא הרי להתחיל שיר חדש כאשר השיר הקודם הגיע לסיומו המבורך, כהרי לשסע את השיר המושר  יען כי אינו מוצא חן בעיניי מישהו  ולהטות את הציבור לפצוח בשיר אחר. ויש כמובן מצבי ביניים, שצריך להיות ניחן באינטואיציה מיוחדת כדי לחוש אותם ולנווט בהתאם את מהלך השירה. לדוגמה, כאשר שיר מסוים חוזר וחוזר על עצמו, עד כדי מיצוי, אך בשל רפיון או חוסר אומץ אין איש יוזם את התפנית המתבקשת לשיר חדש  זהו הרגע הגדול של מי שמסוגל לזהות את המצוקה בזמן אמיתי ולהפעיל את היוזמה הנדרשת בתזמון מדויק. בנסיבות מסוימות, כשבשלה הקרקע לשינוי, יכולה הייתה גם דמות יותר חיוורת ופחות אוטוריטטיבית (כמוני למשל) לנצל את הרגע, להכות בברזל בעודנו חם, ולהוביל את מהלך השירה לכיוון חדש. ואכן, מעולם לא שלטה ברמה דמות אחת באופן בלעדי; נושאי לפיד השירה התחלפו פעמים רבות במשך אותו רצף.  

מסתבר אפוא שמלבד מנהיגות וכריזמה נדרשות תכונות נוספות כדי להתוות כיוון. לעתים דומה המצב לאירוע שבו מספרים בדיחות ולפתע יורד מסך של אפלה על הכול ואיש אינו מסוגל להיזכר בבדיחה שטרם סופרה כבר. כך גם קרה לעתים בעת שירה בציבור, ואז כל מי שמסוגל היה להעלות על דעתו שיר רענן יכול היה 'להוליך את הקול' ולהפוך משכוכית, ולוּ גם לרגע זוהר אחד בחיי היום-יום האפורים שלו. משום מה, דווקא הבנות תפקדו טוב יותר בנסיבות כאלו מאשר הבנים. הן גם היטיבו להכיר את רפרטואר השירים ולזכור את המילים, וקולן היה גבוה יותר, דבר שהיה בו כדי לפצות לעתים על היעדר עוצמה. יתכן שהבנות, יותר מהבנים, גם ראו את עצמן אחראיות לשמור על אש התמיד של ה'ביחד' ולתדלק אותה, ומה היה חומר הבעירה המשובח ביותר של הגחלת החברתית אם לא השירה בציבור?

כדי להוביל את השירה באנרכיה המתוארת היה צריך גם לגלות רגישות למצב הרוח הכללי, שהוא שקבע את סוגת השירים ואת נימתם. בערב, על הדשא, לאחר העבודה בקיבוץ, לא היה מקום לשירי פרץ וצווחה, אלא לשירי 'ביחד' נוסח 'דוגית נוסעת, מפרשיה שניים', המקרבים את הלבבות (באופן מטפורי וממשי כאחד). רק אידיוט מוחלט היה מתחיל בנסיבות כאלו בשיר עולץ נוסח 'הבו בירה ונשירה ונריע ונרון'. ברגעים של רפיון רוח אפשר היה להתעודד עם We Shall Overcome של פיט סיגֶר, ורגעים של רוממות רוח יכלו לבוא לידי ביטוי עם Oh, When the Saints Go Marching In

אלא שלא תמיד המצב החיצוני לבדו הכתיב את הנימה הנכונה. רמת התזזיות ששלטה בין החבר'ה ברגע נתון הייתה בעלת השפעה משלה. על המשכוכית לחוש היטב מתי יש לעבור לשירים היתוליים ולהתמיד בהם, כמו השיר הדן באורך מכנסיו של זלמן או שירים מחזוריים אחרים, שהרישא שלהם בולע ברגע האחרון את הסיפא, שלא יעלה על הדעת להגותו ברבים.

בהקשר זה מעניין להיווכח שגם שירים כבדים ועצובים עשויים היו להפוך בקלות לשירים היתוליים: 'בערבות הנגב איש מגן נפל' – מה קודר מזה? אך כאשר השורה היתומה חזרה על עצמה בפעם השבע-עשרה כבר לא היה מי שייקח אותה ברצינות. 

גלויה לכבוד עשור לג'מבורי של תנועת הצופים, 1958

מעניין שבנסיבות האנרכיות ששררו אז לא התרחשו כמעט 'קרבות' בין שירים מתחרים. קרבות כאלו יכלו להיערך בעת מפגש בין גדודים או שבטים שונים, או חבורות שמוצאן בתנועות נוער שונות  דבר שעשוי היה להתרחש בטיולים, במחנות קיץ או באירועים חגיגיים. לא זכורים לי מצבים בהם החבורה המזמרת עצמה התפלגה למחנות וכל קבוצה כזו נגררה אחר טוען אחר לכתר המשכוכית המזמרת. אם התרחשו מצבים כאלה, הרי הם נפתרו כהרף עין ושיר אחד היה ממהר להשתלט ולשרור ביד רמה, כנאמר – 'כולנו פה אחד'.

בנוסף, היו מצבים שבהם התנהלה השירה לפי ברירת המחדל המתאימה, כך שלא הייתה נדרשת השפעתה של משכוכית. למשל, את פרק ריקודי העם התחלנו תמיד ב'הבה נצא במחול', ובגיל צעיר יותר פתחנו תמיד ב'בן לוקח בת ובת לוקחת בן'. היוזמות לשינוי נעימת המחול היו באות לידי ביטוי רק בהמשך. נערוּתי בצופים הייתה נטולת אקורדיון, וגם את שירי הריקוד זימרנו בדרך כלל במלוא גרוננו הניחר. ואכן גרוננו היה ניחר חדשות לבקרים. במיוחד אחרי טיולים ומסעות, אז מצאנו את עצמנו מתקשים להפעיל את מיתריי קולנו ועוברים לדבר בלחישה, דבר שהקשה כמובן על החיים במציאות החברתית הרעשנית והצרחנית שבה היינו נתונים כל העת. 

זכורות לי הטפותיו של אבנר איתי, מנצח המקהלות שגם נמנה עם צוות מוריי באקדמיה למוזיקה. הוא לא חדל להתלונן על התרבות הווקאלית הפגומה שלנו, בוגרי הצופים ותנועות הנוער האחרות, לעומת צעירים צרפתים, גרמנים, הולנדים, סקנדינבים ומי לא... השירות הצבאי, שחצץ בין נעוריי בצופים לבגרותי באקדמיה, לא היטיב עם גרוני. השירה הרועמת שנכפתה עלינו במצעד האינסופי לחדר האוכל לא הוסיפה עידון קולי מן הסוג שאבנר ייחל לו. גם סמל מחלקה, שהצעיד אותנו בשבילי הבסיס ('עד שישמעו אתכם בנתניה'), לא היה המורה שחיפשתי לפיתוח קול. כשאני נזכר בחוויית השירה בציבור – הצופית או הצבאית  אינני נמס מנוסטלגיה, אולי משום שאף פעם לא הצטיינתי כמשכוכית מזמרת ואולי מפני שבאמת לא הקנו לנו בצעירותנו מורשת ווקאלית משובחת. אבל זה מה שהיה (אם זיכרוני אינו מטעני)...

_______________________

נפתלי וגנר הוא פרופסור (אמריטוס) למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בין ספריו הביטלס: שבע השנים הטובות (מאגנס, 1999); את המלל את הלחן ואת מה שביניהם: משקל פואטי ומוזיקלי בשירי סשה ארגוב (מוסד ביאליק, 2005); מוזיקה קטלנית: המוזיקה בעיני הסיפורת (מאגנס, 2018).