גלגולו של ניגון: 'גלי-ים' ו'סמרה, הופּ' (השלמות להמנון הפלמ"ח ומשהו על השוביניזם)

ברשומה קודמת עמדנו על כך שככל הנראה מלכתחילה חיבר זרובבל גלעד את המנון הפלמ"ח על פי המנגינה של 'הלוך הלכה החבריא'. על פי עדותו של יהודה זיו, אכן כך שרו את ההמנון עד שחיבר דוד זהבי את המנגינה הידועה. הזכרנו גם שלצד שתי המנגינות הללו שימשה מנגינה אחרת, ליצנית ומשועשעת, על פי המנגינה הרוסית של מה שכּונה בארץ ישראל של שנות הארבעים 'סמרה, הופ'. באתר זמרשת אכן אפשר לשמוע את איש הפלמ"ח מיכאל קוכמן שר את המנון הפלמ"ח במנגינה זו.

גם שיר זה – 'סמרה, הופ' – עבר גלגולים רבים, שעל מקצתם נעמוד כאן.

א. המקור הרוסי

בשנת 2007 התייחס אליהו הכהן לשיר זה (פורסם בחדשות בן עזר, 300, 17 בדצמבר 2007). הנה קטע מדבריו:

"סמרה, הופ" החל להיות מושר בארץ באמצע שנות הארבעים. הלחן המקורי שאול מתוך שיר רוסי שהושר על סיפונן של סירות וספינות ששטו על נהר המסתעף מן הוולגה וקרוי "סַמָּרָה", כשם עיר גדולה ברוסיה. כפזמון בעברית עשה השיר את צעדיו הראשונים בין חברי ה"פל-ים", הפלג הימי של הפלמ"ח, לאחר שמאן-דהו, שלא הזדהה עד כה, חיבר ללחן הרוסי פזמון עגבים, מהווי יורדי הים וימאי הספינות שבדרך. כלוויית חן לעלילת המזמוטין הנדושה, מופיעים בשיר המלח והמפרש, הגלים והשחף, התורן ואפילו המונח הסווארי "וִירָה-וִירָה" (הרמת המנוף). הפזמון התפשט במסעות, באימונים ובהכשרות, גם בימי מלחמת תש"ח, והחזיק מעמד זמן-מה גם בשנותיו הראשונות של צה"ל. על אף שמילות השיר פורסמו בספר "משפחת הפלמ"ח", לא נמצא מי שיטען לזכות היוצרים עליהן, אם מפני שלא רצה להיחשף, או אולי מכיוון שאיננו עוד אתנו.

שיר זה אכן עבר עיבוד משונה בדרכו מרוסית לעברית, שממנו נותרה רק המילה 'סמרה'...

סמרה, כפי שציין אליהו הכהן, היא עיר ואם ברוסיה (היום גרים בה כמיליון וחצי תושבים) ובירת מחוז בשם זה. היא שוכנת על הגדה המזרחית של נהר הוולגה. ב-1935 שינו הקומוניסטים את שם העיר לקויבישב (Куйбышев; Kubeychev), ומכאן שהשיר נכתב כנראה לפני כן.

נהר הוולגה ליד סמרה

במקורו זהו שיר עממי הקרוי 'נגני גרמושקה' (Играй гармонь). שיר מעין זה נכתב בז'אנר הקרוי צ'אסטושקי (частушки Chastushki;), שהוא שיר קל והומוריסטי שעל פי רוב גם יש לו לחן פשוט (בדרך כלל ארבע שורות שאין בהכרח קשר בין שתי הראשונות לשתי האחרונות, והשורה החמישית היא 'שורת המחץ'). דוגמה לשיר כזה: 'תה ואורז יש בסין'. שלונסקי תרגם את המונח הזה ל'פִּזְמוֹר' (ראו: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה: השירה הקלה של אברהם שלונסקי, תל אביב תשנ"ז; תודה לאלישע פורת על ההפניה).

כאן אפשר לשמוע אותו מושר על ידי מקהלת מחוז וורונז' (Voronezh State Academic Russian Folk Choir). הסולנית היא זמרת שירי העם המהוללת מריה מורדסובה (Мария Мордасова; Maria Mordasova, 1997-1915).



ב. התמימה והזנותית: שתי הגרסאות הארץ ישראליות

כפי שצוין שיר זה התגלגל לארץ ישראל בשנות הארבעים, אך כאן נוצרו שתי גרסאות שונות לאותה מנגינה: האחת, תמימה ורומנטית, נקראה 'גלי ים'; השנייה, עסיסית וזנותית, נקראה 'סמרה הופ'.

שתיהן נדפסו בספר משפחת הפלמ"ח, בעריכת חיים גורי וחיים חפר, עמ' 87-84.

נתחיל ב'גלי ים':

גַּלֵּי-גַּלֵּי-גַּלֵּי יָם,

סִפינָתִי עוֹלָה יוֹרֶדֶת.

אֵימָתַי נָבוֹא לַחוֹף

וְנַגִּיעַ לַמּוֹלֶדֶת?

הַסְּפִינָה לַחוֹף קְרֵבָה,

הַסְּפִינָה הוֹרִידָה עֹגֶן.

מַלָּחִים לַחוֹף יָרְדוּ –

הִשְׁתַּכְּרוּ שָׁם כַּהֹגֶן.

לַמַּלָּח יַלְדָּה נִגֶּשֶׁת

וְקוֹלָהּ עָדִין וָרַךְ:

"טוֹב שֶׁבָּאתָ לַיַּבֶּשֶׁת – 

תְּבַלֶּה אִתִּי, מַלָּח."

"עִם הַבֹּקֶר נִפָּרֵדָה...

מָה עֵינַיִךְ צוֹחֲקוֹת?

אַת, יַלְדֹּנֶת, לִי הַבְטִיחִי

עַד הַמָּוֶת לְחַכּוֹת."

"לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹן? –

זֹאת תּוֹצִיא מִמֹּחֲךָ!

זֶה שֶׁלֹּא רִאשׁוֹן הָיִיתָ –

כְּבָר קִבַּלְתָּ הוֹכָחָה."

"מְצַפְצֵף אֲנִי עָלַיִךְ...

לְחִנָּם אַתְּ צוֹחֵקָה

בְּחֵיקֵךְ אֲנִי חָלַמְתִּי

עַל אַחֶרֶת רְחוֹקָה."

שׁוּב מַלָּח רוֹדֵף הָאֹפֶק,

וֱלָאֹפֶק לֹא יַגִּיעַ.

רַק סְפִינָה קְטַנָּה נוֹדֶדֶת

בֵּין הַמַּיִם לָרַקִיעַ.

(בזמרשת הובאו שני נוסחים שונים מעט)

'מי כתב את השיר הזה?', שואלים גורי וחפר, 'מדוע מחברי השירים היפים הם אלמונים?' 

'יש אומרים – הם ממשיכים – 'שהוא נולד בנמל תל-אביב, ויש אומרים שהוא צמח על גדות הירקון'.

זהות המחבר אכן אינה ידועה, אך ברור שבמקביל לגרסה ה'תקנית' נוצרה הגרסה הוולגרית, שגם מחברה עדיין חוסה בצל האנונימיות העממית. גרסה זו מספרת על נערה זנזונת ודדנית ושמה סמרה המכורה למזמוזי המלחים החסונים.

על כך כתבו עורכי 'משפחת הפלמ"ח':

יש אומרים שמקורו של השיר הוא רוסי, וסמרה הוא שם גנאי הגזור מסמרקנד. לא ניכנס לפרטים, אבל מכיוון שהיו לנו בארץ שירי ימאים עוד לפני שהיו יורדי ים ... נכניס גם את סמרה האלמונית להיכל השירה העברית המתחדשת, כמקדמה חמת-מזג ומלוחה של חיפה התחתית.

כפי שראינו אין שום קשר בין סמרה לסמרקנד, ומכל מקום הנה המילים הגסות (וראו גם, כרגיל, בזמרשת):

עַל חֵטְא שֶׁכָּזֶה
אֱלֹהִים לֹא יִסְלַח
שֶׁשִּׂחַקְתִּי בַּגַּלִּים
וְיָלַדְתִּי מַלָּח...

סָמָרָה, הוֹפּ! הוֹפּ הוֹפּ!

הַמַּלָּח עַל הַחוֹף
מְחַכֶּה לִי עַד בְּלִי סוֹף,
וַאֲנִי עַל שְׂפַת הַיָּם
מִתְמַזְמֶזֶת עִם כֻּלָּם...

סָמָרָה, הוֹפּ! הוֹפּ הוֹפּ!

וִירָה וִירָה, מַצַּב רוּחַ!
הֵי, בָּחוּר כָּאֲרָזִים!
תְּחַבֵּק אוֹתִי בְּכוֹחַ –
לֹא אָבִינָה רְמָזִים...

סָמָרָה, הוֹפּ! הוֹפּ הוֹפּ!

הַמִּפְרָשׂ לָבָן כְּשַׁחַף
יְשַׂחֵק עִם הַגַּלִּים
אַל תִּלְחַץ כָּל כָּךְ בְּכֹחַ –
הֵן זֶה לֹא זוּג חֲצִילִים...

סָמָרָה, הוֹפּ! הוֹפּ הוֹפּ!

הַמַּלָּח, יִתָּכֵן,
בְּעֵינַי מָצָאתָ חֵן
אֲנַסֶּה אוֹתְךָ הַלַּיְלָה
וְאַחַר-כָּךְ נִתְחַתֵּן...

סָמָרָה, הוֹפּ! הוֹפּ הוֹפּ!

וְהַתֹּרֶן כְּמוֹ גֹּרֶן,
הַסּוֹדוֹת לֹא יְסַפֵּר
מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּ לִי הַלַּיְלָה
לְעוֹלָם לֹא אֲוַתֵּר...

סָמָרָה, הוֹפּ! הוֹפּ הוֹפּ!

בסוף שנות השישים חידשה הפזמונאית, המלחינה והזמרת דרורה חבקין (1995-1934) את מה שכינתה 'שירי הרחוב'. וכך היא שרה בסגנונה הייחודי, תוך שהפכה את קריאת הסוורים 'וירה-וירה' (הרם מנוף) ל'בירה, בירה':

כְּשֶׁהַגֹּרֶן הוּא כְּמוֹ תֹּרֶן

וְסוֹדוֹת לֹא יְסַפֵּר

יֵשׁ לוֹ אֶצְבַּע בְּלִי צִפֹּרֶן

לְעוֹלָם לֹא אֲוַתֵּר.

סָמָרָה, הוֹפּ! הוֹפּ הוֹפּ!

בִּירָה, בִּירָה, מַצַּב רוּחַ!

הֵי, בָּחוּר כָּאֲרָזִים!

אַל תִּלְחַץ כָּל כָּךְ בְּכוֹחַ

כִּי שָׁדַי לֹא חֲצִילִים!...

הֶחָבֵר שֶׁלִּי סַנְדְּלָר

וְדוֹפֵק הוּא מַסְמְרִים,

וַאֲנִי פֹּה עַל הַגַּג

מְיַצֶּרֶת מַמְזְרִים.

ג. וירה-וירה או וירה-מיינה?

לאחר פרסום הרשומה העיר אלישע פורת מעין החורש כי הקריאה של סוורי הנמל לא היתה 'וירה-וירה', אלא 'וירה-מיינה', שביוונית פירושו 'למעלה'. באמצע שנות השלושים – הגיעו כמה אלפי או מאות יהודים מסלוניקי לאייש את נמל תל אביב ואולי גם את חיפה. הסלוניקאים הללו הביאו איתם את הקריאות שלהם מהנמל היווני להפעלת המנופים. הקריאה 'וירה מיינה!' חדרה גם לפולקלור. בנעוריי שרתי שיר מקהלה ששרו בו: 'וירה מיינה הבו זמר למנוף / וירה מיינה זה הזמר עד אין סוף' (או מעין זה).

הפרסומאי ראובן וימר מספר:

התחלתי לקרוא את הספר, ופתאום הציפו אותי זיכרונות מלפני חמישים שנים, ממעון היתומים גאולה שבחיפה, תמונות הילדים היושבים בחצר האספלט (שקראו לה גינה) ושרים ומספרים רומנסות ומעשיות ששמעו בבית. קראו לנו 'היתומים של העזרה הסוציאלית', ורוב הלדים היו מרחוב השומר בחיפה, שבו גרו יוצאי סלוניקי, שהובאו בזמנם לארץ על ידי אבא חושי לעבוד כסוורים בנמל. כמו בשיר: 

וירה מיינה, הבו זמר למנוף 

וירה מיינה, כי הזמר טוב. 

הי הי, להרים, להרים, 

הי הי, סוורים.

גם יוסי לנגוצקי מספר בזיכרונותיו:

'וירה-מיינה' זאת היתה קריאת ההכוונה למנופאי שעל המזח להרים או להוריד מטענים מבטן המעונות אל משטח המזח או להיפך. מקורה של קריאה זאת שנשמעה אין סוף פעמים על המזחים, הינו במינוח הימי  האיטלקי השגור עד היום בנמלי הים התיכון.

באתר הזה של שירי הפלי"ם אפשר לשמוע את דרורה חבקין שרה (צריך להקליק על שיר מס' 12 ואז תיפתח תיבה עם מילות השיר ועם הביצוע המוקלט).

וכאן אפשר לשמוע את אורי זוהר ואילנה רובינא באמצע שנות השישים שרים גרסה מעורבת של כל הנוסחים (מתוך התקליט 'שירים משכבר הימים')

ד. השוביניזם הפלמ"חי

הביקורת הפמיניסטית והמוצדקת על השוביניזם שבו הצטיירה דמות האישה בשירי הפלמ"ח – בעיקר שירי המחלקה הערבית והפלי"ם – גם היא לא איחרה לבוא.

הצנחנית-הפלמ"חאית חביבה רייק (1944-1914) – לא בדיוק הטיפוס של 'סמרה, הופ'

הנה מה שמצאתי דווקא באתר הרשמי של 'מרכז מידע פלמ"ח':

מקובל לראות בפזמוני יחידה ביטוי להלכי הרוח ולתחושות של כותביהם ושל קהל היעד שאליו הם מיועדים – אנשי היחידה. על פי הנחה זו יכולים פזמוני הפלמ"ח שנכתבו ברובם בידי שני משוררי הפלמ"ח – ח' חפר (פיינר) וח' גורי, ומיעוטם בידי משוררים אחרים מהפלמ"ח ומחוצה לו, להוות מקור לבחינת היחס אל האישה ומעמדה בפלמ"ח.

אסופת פזמוני הפלמ"ח המלאה ביותר, היא "משפחת הפלמ"ח – ילקוט עלילות וזמר", בה כונסו (ב- 1974) השירים, הפזמונים וכתובים אחרים, שהיו מקובלים בחטיבה בכל תקופת קיומה. דמות האישה מופיעה באופנים שונים בפזמונים רבים, אם כי הפזמונים המוקדשים לגברים רבים יותר. ואולם ככלל, רוב הנשים בפזמונים א י נ ן  ה נ ש י ם  ה מ ג ו י ס ו ת  ב פ ל מ " ח. לא מופיעות בהם נשים שותפות ליחידה הצבאית, אלא נשים הממלאות את התפקיד הקלאסי של נערת החייל, הנערה המחכה בבית, מושא הגעגועים והאהבות.

לדוגמה:
היא עמדה בחלון (ח.ג.) – "היא עמדה בחלון והביטה / הוא יצא למסע השלישי..."

יצאנו אט (ח.ח.) – "את תחכי, על-כן כל כך בשקט..."

רותי (ח.ח.) – "לי נערה יש ושמה רותי המחכה באלה החופים..."

כשהלכנו לפלמ"ח (ניסן לויתן) – "אני אז אותה לנצח לא אשכח, כאשר אנחנו צועדים בסך..."

בסוכה קטנה (לא ידוע) – "הרחק מן הבית הוא נמצא ושמה היא האהובה..."

רבים יותר משירי הגעגועים הם השירים שמגמתם לפאר ולהלל את הלוחם, "הגבר". נוכחות האישה בשירים אלה משרתת את המגמה הזאת. בכך מצטיינים פזמוני היחידה הערבית ושירי המלחים של הפלי"ם, אך גם בין הפזמונים האחרים היא בולטת:

אהובה לי (אלכסנדר פן?) – "את שלי כמו אבטיח ... את שלי צימוק ניחוח..."

שיא הכיף (ח.ח.) – "שיא הכיף אצלי - בילוי עם נערות..."

רוטנברג (לא ידוע) – "הבו בירה ונשירה.../ המלח אוהב את הנערה..."

קפיטן, קפיטן (מקור רוסי) – "וקרה מעשה-שטן/ התאהב הקפיטן..."

סורו סורו מני – (לא ידוע) - "אך לי אהובה, גם פה גם שם - אחת צנועה, שניה פרוצה..."

ג'יפ (ח.ח.) – "טוב, אתן גם לך ילדונת קצת בהגה להחזיק..."

החופש תם (ח.ח.) – "תני נשיקה ילדה לבחורים..."

דודו (ח.ח.) – "ועת הקיפוהו בנות עד צוואר - צחק הוא עד לב השמים..."

לא נעדרו גם פזמוני חיילים גסים (שגסותם מתונה למדי) בהם האישה היא מושא ללעג וזלזול:

תנו לי בת; הלכה דוניה; יש לה רגל מתברגת; כשהיא מתחממת; סמרה הופ!
מחברי הפזמונים האלה אינם ידועים. הם נוצרו כנראה באופן ספונטני בין הפלמ"חאים והפכו לפזמונים מקובלים ביחידה.

תודה לצבי (גרימי) גלעד מעין-גדי (שום קשר לזרובבל גלעד).