פרנסות של יהודים: שׁוּזִים, בעל החלומות, כנופיה, חשיש ובורגולה

א. שוּזִים

צילום: אבישי ליוביץ'

כתב לי אבישי ליוביץ':

אוזנינו כבר מורגלות בריבוי הכפול הנפוץ בעברית הישראלית המודרנית, מברקסים, רֶלְסים וג'ינסים ועד צ'יפסים, בורקסים ובלינצ'סים; אבל מי כתושבי העיר בני ברק, שם צילמתי את המשאית של רשת ההנעלה 'שוזים', יוכלו להעריך כהלכה את החידוש הלשוני. וכדי שתובן האטימולוגיה כהלכתה נכתב גם בלעז SHOESIM.

נותר רק לייחל שלא יקוים בהם וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שׁוּזָיִךְ...

ב. יוסף בעל החלומות

בתת-המדור 'פרנסות מהתנ"ך' כבר היו לנו היזמים 'יוסף ואחיו' והשרברב 'יוסף הצדיק'.

צילום: איתמר לויתן

צילום: יהושע לביא

ועכשיו הגיע תורו של סוכן הנדל"ן 'יוסף בעל החלומות'.

צילום: יוחנן פלוטקין

מדובר בסוכנות שיווק נדל"ן, שמציעה דירות להשכרה בבניין היפה הזה (מ-1933) בשוק לוינסקי בתל אביב.

ג. דרושים עובדי כנופיה

לא הרחק משם, על גזע עץ בשוק לוינסקי, הודבקה מודעת 'דרושים' מיוחדת במינה. לתשומת לב משטרת ישראל (כשתתפנה מפרויקט בדיקת החולצות של אוהדי 'הפועל').

צילום: איתמר לויתן

ד. אבו חשיש

צילום: פיני גורליק

גם המשאית הזו, שצולמה במעבר הגבול הלא רשמי בין ירושלים לבין ביתר עילית ויישובי גוש עציון ('כביש המנהרות'), מעוררת חשד.😊

השם 'חשיש' בערבית פירושו דשא או חציר, ועל גלגולי שם זה, שהביא לזיהוי מוטעה של הסם עם מסדר החשישיון (שממנו נולדה המילה הצרפתית assassin, שהפכה כינוי למתנקשים), ראו במאמרו של אילון גלעד, 'הטעות ההיסטורית שגרמה לנו לפחד מהחשיש'.

ה. פרנסות של ערבים: סורגים ובורגולה

צילום: טובה הרצל

כבר כתבתי כאן בעבר, שלא יפה לצחוק על ערבים שמנסים את כוחם בעברית, וזאת משום שכאשר ישראלים כותבים בערבית, על פי רוב התוצאות תהיינה מביכות הרבה יותר. שירבו כמותם, רק שישגיחו קצת יותר ויִזְכְּרוּ שבשפות אחרות, כמו עברית, יש אות שנקראת פ'.

בכל זאת לא נתעלם משלטים משעשעים כמו זה (צולם בירושלים). מובן ש'בורגולה' היא לא צורת הנקבה של המאכל הידוע בשם בּוּרְגוּל, אלא פשוט פרגולה.

יומן קריאה: עשר השנים הטובות

מאת אבנר הולצמן

ישראל כהן (ויקיפדיה)

את דבריי על ספרה החדש של פרופסור חגית הלפרין אפתח בזיכרון אישי. ב-1982, חודשים אחדים אחרי שנעשיתי עוזר הוראה ומחקר של פרופסור נורית גוברין, אחותה הבכורה של חגית, היא הפגישה אותי עם אביהן, הסופר ישראל כהן (1986-1905). זכורה לי היטב הדירה הצנועה ברחוב ריינס 54 בתל אביב, ובלבה חדר העבודה עמוס הספרים, חלק מספרייתו האדירה של בעל הבית. לימים נודע לי שהחדר הכיל יותר מן הנראה לעין, משום שמאחורי כל שורת ספרים הסתתרה שורה נוספת, וישראל כהן ידע כמובן את מיקומו של כל ספר, גלוי או נסתר. ברשימת זיכרון יפה, שחיבר אורציון ברתנא על פגישותיו עם כהן, תואר חדר זה באופן קולע: 'דלת החדר סגורה וכהן יושב ככהן גדול ליד שולחן עבודה עמוס ספרים ומדבר עליהם בפנים חמורות ובאהבה' ('אין תמורה לחיים האלה: פגישות עם ישראל כהן האיש, המסאי, העורך', מעריב, 7 במארס 1986). כשפגשתי בו בפעם הראשונה היה בן שבעים ושבע, כמעט ארבע שנים לפני מותו, נתון כתמיד בתנופת יצירה ועשייה. באותן שנים פרסם בזה אחר זה ארבעה ספרים, שהאחרון בהם, עיונים ותגובות, הוכן לדפוס עד השבועות האחרונים לחייו. 

פגישתי איתו, בתיווכה של בתו נורית, נועדה להטיל עליי משימה. באותם ימים טיפל ישראל כהן בעיזבונם של ידידו, השחקן דוד ורדי ממייסדי תיאטרון הבימה עוד במוסקווה, ורעייתו השחקנית חוה יואלית. השניים נפטרו חשׂוכי ילדים, ובין שלל מעשיו הטובים קיבל עליו כהן להוציא לפועל את צוואתם ולדאוג להנצחתם. שותפו למשימה היה האיש היקר שמעון לב-ארי – שחקן מחונן, חוקר ומנהל ארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם הופקד ארכיונם של ורדי ויואלית. שום טרחה גדולה וקטנה לא כבדה על כתפי כהן. אני זוכר שהתלוויתי אליו פעם, כדי לסייע לו לבדוק את תכולת דירתם של בני הזוג ורדי לקראת פינויה. כהן ביקש ממני לעבור על ארכיונו האישי הגדול של דוד ורדי ולאתר בו חומרים עבור מהדורה מורחבת של ספרו האוטוביוגרפי בדרך הילוכי. כך הזדמנו לנו כמה וכמה פגישות, ויכולתי לעמוד מקרוב על המסירות והמיומנות שהשקיע בעריכת הספר, לרבות כתיבת מבוא מקיף על חייו ופועלו של ורדי. 

ואז, אחרי שהספר ראה אור כלול בהדרו (הוצאת עקד, 1982), אמר לי כהן: 'כעת הגיעה העת לארגן מסיבת הערכה' – זה היה הביטוי שהשתמש בו. והיכן היא תיערך? כמובן במִלוֹא, (ראשי תיבות של מועדון לסופרים ואמנים, אבל אולי גם חידוד על 'מי לא [בא]?'), שעד אז לא שמעתי את שמעו. צעדנו יחד לרחוב בילינסון 9, מרחק הליכה מדירתו, ושם פגשתי את טרי שנהוד, אם הבית ורעייתו של המשורר שלמה שנהוד, שתוארה בצבעים מלבבים בספרה של חגית הלפרין. ישראל כהן, שערך והנחה את הערב לפני קהל רב, גייס שלושה נפילי במה על מנת להעלות זיכרונות על ורדי ולדבר על ספרו: שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין ושמוליק סגל. קולו הרועם של פינקל, שקרא מן הספר, עדיין מהדהד באוזניי. כהן גם ביקש ממני להכין כרזות לפרסום האירוע, ומאפס תקציב להדפסתן ציירתי אותן כמיטב יכולתי בכתב ידי ותליתי על לוחות המודעות הפנימיים של תיאטראות הבימה והקאמרי... רק כאשר קראתי עכשיו בספרה של הלפרין התברר לי, שזכיתי בלא יודעין להיות עֵד ושותף לאירוע היסטורי, משום שהערב ההוא, לכבוד ספרו של ורדי בפברואר 1983, היה האירוע האחרון שנערך במלוא, כשנה וחצי אחרי סגירתו הרשמית מקץ שלושים שנות פעילות. 

הבאתי אנקדוטה זו לא רק משום שהיא מחברת אותי באופן חי אל נושא הספר, אלא משום שיש בה כדי להמחיש כמה היבטים שהתגלו לי בדמותו ובפועלו של ישראל כהן. כהן היה מה שנהוג היום לקרוא 'סוכן תרבות', ובמילים אחרות צירוף בלתי שכיח של איש רוח מובהק שהוא גם איש ארגון ומעשה, של מסירות לחבריו אנשי הרוח והתגייסות לעשות עמם חסד של אמת, לשם שמיים ושלא על מנת לקבל פרס. נוסף על תכונות אלה הייתה בו היכולת למצוא שפה משותפת עם צעירים ממנו בעשרות שנים, מיומנות בעריכה ובהוצאה לאור, וגם הומור יהודי גליצאי ולשון דיבור עשירת ניבים. שאר הרוח וטוב הטעם שחוויתי בשיחותינו ליווּני במשך שנים רבות. 

הרחבתי את הדיבור על ישראל כהן משום שלטעמי הוא הגיבור הראשי של הספר מצוותא עד מלוא. אומנם הספר מתעד את פעילותם של תשעה מועדוני תרבות שהתקיימו בין שנות הארבעים לשנות השמונים של המאה העשרים, ולא רק בתל אביב, אלא גם בירושלים, בחיפה ובצפת, בחסותן של מפלגות הפועלים. שישה מהם – 'מלוא', 'בארי', 'יחדיו', 'בוסתן', 'המרתף' ו'מלוא צפת' – היו קשורים למפא"י. 'מדורה' הוקם מטעם מפלגת אחדות העבודה, 'אחוה' פעל מטעם מק"י, ו'צוותא' מטעם מפ"ם. תקופת הפריחה של המועדונים הללו הייתה בשנות החמישים והשישים, ואחר כך רובם דעכו. הבולטים והמתמידים ביניהם היו 'צוותא' ו'מלוא', כמודגש בכותרת הספר. יוצא דופן הוא מועדון צוותא שבשנות השבעים, אחרי מות מייסדו אברהם שלונסקי, נהפך ממועדון תרבות לאולם מופעים איכותי, וכך הוא פועל עד היום. 

מפגש של סופרים ומשוררים ערבים במועדון מלוא, 1954. המנחה הוא אליהו אגסי (ויקיפדיה)

במה זכה אפוא ישראל כהן למקומו כגיבור הראשי של הספר? משום ש'מלוא', שאותו ייסד כהן, נותר נאמן כל שנותיו לייעודו כמועדון תרבות. לאורך כל שנות קיומו שקד כהן לקיימו ולטפחו במסירות וביצירתיות מתמדת, בחלק מן הזמן, ונוכח הקשיים הרבים שנערמו בדרך, הסתייע בשותפו, הסופר והעורך יעקב הורוביץ. הדיון המפורט ב'מלוא' תופס יותר ממחצית הספר, גם משום שזה היה המועדון היחיד שהותיר אחריו ארכיון מסודר, אף זאת בזכותו של כהן שטרח לאסוף ולשמור כל מסמך המתעד את מאות האירועים שנערכו במועדון בכל שנות קיומו.

העקבות שהותירו שאר המועדונים נותרו חלקיים, מפוזרים ועלומים, וחייבו את הלפרין למלאכת בילוש וליקוט מעוררת השתאות, שאפשרה לה ליצור תמונה מקיפה. אכן, אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא עושר המקורות שבתשתיתו. כל אחת מ-561 הערות השוליים שולחת את הקורא למקור ראשוני כלשהו: ידיעות עיתונאיות, פרקי זיכרונות, פרוספקטים פרסומיים, פרוטוקולים של ישיבות, מכתבים השמורים בארכיונים הרבים שנבדקו, שפע תצלומים, וגם רַאיונות עם מי שיכלו למסור עדות אישית על מעורבותם בפעילות המועדונים (אציין במיוחד את רשימתה המאלפת של נורית גוברין, המאירה את 'מלוא' באופן מעמיק ואנקדוטלי כאחד, שחלקים ממנה שולבו בספר). מדובר בעבודת נמלים מחקרית, של צירוף פרט לפרט, של יצירת יש מאין. לפני מחקרה של הלפרין לא היה בידינו דבר, ואחריה נחשפת לפנינו תמונה עשירה של תופעה תרבותית בעלת משמעות ונוכחות. 

חגית הלפרין (ויקימדיה)

את ההישג של הלפרין יש להעריך גם לאור העובדה שלא עמד לנגד עיניה דגם קודם לתיאור היסטורי של מועדוני תרבות, לפחות לא בארץ. התקדים הרלוונטי היחיד הוא אולי מפעל 'עונג שבת' של ביאליק, אף הוא מעין מועדון תרבות תל-אביבי, שתועד בספרו של שמואל אבנרי כמה ביאליק יש? (2021). לכן היה עליה ליצור לבדה את המסגרת ואת הקונצפציה של הספר מתוך חומרי הגלם הראשוניים שאספה. בכל האמור ב'מלוא' אין צורך לומר שהמחברת 'נוגעת בדבר', כמי שהייתה עדה מילדותה ונעוריה למרכזיותו של המועדון בעולמו של אביה וגם כמי שנכחה בעצמה באירועים רבים שנערכו בו. עם זאת, אהבת הבת לאביה, שהיא אולי המניע העמוק לכתיבת הספר, בפירוש לא קלקלה את השורה. הממד האישי הבלתי מוסתר מוסיף נופך מיוחד לספר מבלי לפגום בענייניות ובקפדנות המחקרית המונחות ביסודו. 

מהי אפוא התמונה העולה מן הספר מעבר למצבור הפרטים ולכרונולוגיה של האירועים? 

נראה לי שההיבט העקרוני החשוב ביותר המצטייר מתוכו נוגע למתח בין קיומם של המועדונים כמקומות מלאי תוכן תרבותי ושאר רוח לבין אופיים כמוסדות הפועלים בחסות מפלגה, וכשמדובר ב'מלוא' זו מפלגת השלטון. כל זאת קרה בתקופה שאידאולוגיות ונאמנויות מפלגתיות עדיין מילאו תפקיד ממשי במרחב הציבורי. בשנות השיא של 'מלוא' – מה שהלפרין הכתירה בשם 'עשר השנים הטובות' (1957 עד 1967) – עדיין שרר שלטון מפא"י במלוא כוחו, גם אם הסתמנה כבר שקיעתו של האב המייסד, דוד בן-גוריון, שסימנהּ הרשמי היה סילוקו מן המפלגה ב-1965 על רקע ספיחי פרשת 'העסק הביש'. 

מפא"י ידעה להיות מפלגה ברוטלית, וישראל כהן מצא עצמו בשנים ההן ניצב בצומת של מתחים. מצד אחד היה איש מפלגה נאמן ומחויב, וממשרדו בבית מרכז מפא"י ערך את שבועון המפלגה הפועל הצעיר, אם כי גם בו הקפיד על פלורליזם רעיוני וטיפח מדור ספרותי עשיר. מצד שני, בכל הקשור ל'מלוא', היה על ראשי המועדון להדוף את התביעה המתמדת להידוק הקשר בינו לבין המפלגה, להפיכתו למועדון מפלגתי מגויס 'על מלא', ולהפקת רווחים ממשיים ומיידיים למפלגה (אולי ברוח דבריה של השרה מירי רגב, 'מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?'). מול הלחצים הפוליטיים ניסו ראשי המועדון לקיים שגרה של מוסד תרבות פתוח וחם ברוח ערכי תנועת העבודה, שבו יוכלו לטפח תרבות פועלים אך בלא כפייה ובלא תכתיבים מגבוה. ביטוי בולט למתח זה היה בשתי הרצאותיו המתועדות של בן-גוריון ב'מלוא', ב-1953 וב-1961. הוא לא הסתיר את הזלזול הקבוע שלו כלפי אנשי הרוח, ואת תפיסתו שתפקידיה של הספרות הם לעמוד לרשות המדינה, להתגייס למשימות לאומיות ולעזור בחינוך העם. אנשי 'מלוא' לא נשארו חייבים. בצד הכבוד העמוק שרחשו לראש הממשלה השיבו לו בדברים נמרצים, אף כי היה ברור לכולם כי לא היה בדברים כדי להזיזו מעמדתו כמלוא הנימה. 

סוג אחר של מתח נבע ממעמדו של 'מלוא' כמוסד התלוי במפא"י גם מבחינה תקציבית. הלפרין מתעדת בפירוט את מאמציהם של אנשי המועדון להבטיח את קיומו החומרי ולגייס את הסכומים הפעוטים שנדרשו לכך – פעוטים ביחס למשאבים האדירים שעמדו אז לרשות מפלגת השלטון. אין לשער את היקף מאמציו של כהן, שמתוך אמונתו בחשיבות המפעל היה נכון לקבל עליו כל טרחה וכל התבזות, לעמוד כעני בפתחם של ראשי המפלגה ואמרכליה בנסותו להבקיע את אטימות לבם. כך הסתיימו בלא כלום רוב התוכניות המפליגות שהגו ראשי המועדון - מפגשים, נסיעות, הוצאת ספרים, הענקת פרסים, קירוב צעירים ועוד כהנה וכהנה. כל היוזמות הללו נתקלו במציאות מפלגתית אדישה ואף עוינת. 

בקומה התחתונה של בית מפא"י ברחוב בילינסון 9 שכן מועדון 'מילא'

צילומים: איתמר לויתן

שאלה אחרת העולה מן הספר היא, כיצד התקיימו המועדונים הללו בתוך המרקם התרבותי התל-אביבי הרחב יותר. יש מקום להשוואה בין מועדוני התרבות לבין מוסדות משיקים להם, כגון בתי הקפה הספרותיים שהיו לשם דבר (לכך הוקדש ספרו של שחר פינסקר, עם הספל: בתי קפה ותרבות יהודית מודרנית, מאגנס, 2024). הלא באותן עשר שנים טובות, פעל במרחק 300 מטרים או חמש דקות הליכה מ'מלוא' גם 'קפה כסית' (ברחוב דיזנגוף 117), המרכז המהולל של הבוהמה האומנותית התל-אביבית. הייתה אפילו חפיפה חלקית בין יושביהם של שני המוסדות האלה, אם כי אינני יודע אם ישראל כהן הֵסֵב אי פעם ב'כסית'. אבל ככל שהיה המרחק הפיזי זעיר, נפערה תהום בין האווירה וההווי ששררו בכל אחד מהם. בשעה שב'כסית' נשפך האלכוהול כמים, ב'מלוא' שתו בנחת תה. בשעה שב'מלוא' ניתן היה לשמוע הרצאות מרחיבות דעת וליהנות מדיונים מתוכננים בקפידה, ב'כסית' התנהל שיח ספונטני בחברותא סוערת. בשעה שב'מלוא' נשמרה בדרך כלל אווירה מהוגנת ומאופקת, אפילו במסיבות פורים הססגוניות ומלאות העליצות, ראו כתליו של 'כסית' לא פעם מחזות לא נעימים של רשעות ושל שכרות (ולמי שלא נרמז, ראו בספרו של יעקב אורלנד, נתן היה אומר, הקיבוץ המאוחד, 1985).

'כסית', 1976 (צילום: שלמה מנשה; דף פייסבוק של White City Tel Aviv)

ועוד מבט אחד אל אותן עשר שנים טובות. ממרחק הזמן מצטייר עשור זה כתקופה השקטה ביותר בתולדות מדינת ישראל, אחרי ששככה סערת העשור הראשון למדינה ולפני שמלחמת ששת הימים שינתה את המציאות מן היסוד. יש הרבה ביטויים של געגועים נוסטלגיים לשנים ההן, שנות 'הקו הירוק', שהצטיינו בפריחה תרבותית ובאקלים רגוע ומפויס עם המעבר מעידן בן-גוריון לתקופת אשכול.

אבל האומנם באמת כך היו פני הדברים?

והרי ניתן לתאר את העשור ההוא גם כתקופה של חיים לרגלי הר געש, שבה הדומיננטיות של שלטון מפא"י הסתירה תהליכים ומתחים שעתידים היו להתפרץ אחרי 1967. אלה היו שנות המעבר מתקופת הצנע והמעברות לעידן עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, שבהן נצברו תחושות קיפוח של קבוצות שונות בחברה הישראלית כלפי הממסד ההגמוני הוותיק, שהותיר אותם הרחק מן העין ומן הלב. המרירות החברתית התפרצה לא רק בקרב מי שכונו 'בני עדות המזרח', אלא גם בחוגי הציונות הדתית. שם צמח דור שטיפח חלומות גאולה שעתידים היו להתפרץ אחרי מלחמת ששת הימים, כמתואר בעוצמה רבה ברומן עת הזמיר של חיים באר. 

בד בבד עם 'הסכם השילומים', שסדק בפעם הראשונה את המעטה הסוציאליסטי שביקשו ראשי המדינה להלביש בו את החברה הישראלית, גם מאות אלפי ניצולי השואה חרגו אט-אט משתיקתם והצטרפו למקהלת קולות מגוונת הרבה יותר. האוכלוסייה הערבית הייתה עדיין סגורה בעריה ובכפריה, נתונה תחת המכבש האכזרי של הממשל הצבאי, שהוסר רק ב-1966. שוביניזם גברי בוטה שרר בכול, ורק ניצנים מעטים של פמיניזם נראו אז בארץ בטרם יגיחו אל פני השטח בעשור הבא. כל הכוחות העתידים להפוך את החברה הישראלית לפסיפס של זהויות מתנגשות היו עדיין חבויים תחת אתוס שוויוני כביכול ששלט או הושלט בהשראת מפא"י. היא עצמה נבלעה ב-1968 במערך רחב יותר של מפלגות הפועלים, בבחינת אות מבשר להדחתה מן השלטון כעבור עשור. 

מה מכל אלה השתקף בפעילותם של מועדוני התרבות, ו'מלוא' במיוחד? לא הרבה. כמו מוסדות תרבות אחרים בני זמנו היה 'מלוא' תופעה תל-אביבית בעיקרה, ביטוי נאמן לעולמו של היישוב הוותיק שהלך ואיבד עם השנים את אחיזתו במארג המגוון ורב המתחים של החברה הישראלית החדשה. 'מלוא' הזדקן עם חבריו, ועד שגווע, עם פרוץ עידן הטלוויזיה והבידור הקל, נותר מעין שמורת טבע נקיית דעת ואכסניה איכותית לחבורת סופרים ואמנים שתמכו אלה באלה. הוא היה חלק אורגני מרשת ענפה של מוסדות תרבות שנדחסה בקילומטר רבוע אחד במרכז תל אביב, ובהם שישה מתשעת המועדונים שתוארו בספר שלפנינו. הם כבר אינם עימנו, אך הספר מצוותא עד מלוא יהיה מכאן ואילך אבן יקרה בפסיפס תולדותיה של התרבות הישראלית.

 _________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב ההשקה של הספר מצוותא עד מלוא, שנערך בבית הסופר בתל אביב ב-29 באוקטובר 2025. 

פרופסור (אמריטוס) אבנר הולצמן לימד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה נבחר לשמש יו"ר החטיבה למדעי הרוח באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. avnerhol@gmail.com

ארץ הקודש: כדור פורח בעזה, לוחמי הברית, טשולנט, מחאה ונאצה

א. חסמבה החרדית בקרבות רחוב בעזה

מחפשים מתנה מגניבה לחנוכה? הנה רעיון: ספר חינוכי ומרתק לילדים ולנכדים.

יוני גרוס שלח לי כמה תצלומים מספר הרפתקאות חרדי חדש, שרוכב גם הוא על גל ספרות מלחמת שבעה באוקטובר.

הכותב הוא אברהם אוחיון. אינני יודע אם זה שם אמיתי או שם עט. מה שבטוח, הוא כנראה בן דמותם החרדי של אבנר כרמלי ויגאל מוסינזון.

מעשה בכדור פורח, הנסחף אל עזה ונאלץ לנחות בסמטאותיה הבוערות. בכדור נמצאים ארבעה בחורי ישיבה ('יְשִׁיבְשֵׁרִים' בעגה החרדית החדשה; פעם היו קוראים להם סתם ישיבֶע-בּוּחֶערים). הכול קורה כמובן 'בין הזמנים', כדי שהתמימים לא יבטלו חלילה יום מלימוד התורה. 

ומי הם בני חבורת חסמבה החרדית? 

למרבית העניין הם באים 'מעולמות שונים', כלומר אחד תימני (יחיא חריפי), אחד ליטאי (שלומי שלגונוביץ'), אחד ספרדי (נסים בן בבא), ואחד חסיד (זלמן קפדניץ). ממש יחד שבטי ישראל. 

מלבד השמות האינפנטיליים, שספק אם יש כמותם בעולם, הרי – כפי שכתב לי יוני – 'זה שארבעתם יחד באותה קבוצה, זה הדבר הכי בדיוני בספר'...

ב. צדיק, ביצר הרע כבר נלחמת?

ואם מדברים בלוחמים גיבורים, שימו לב למודעה הבאה שהודבקה על קיר תחנת אוטובוס בבאר שבע.

צילום: שלמה בוסקילה

המודעה מבשרת על קבוצת תמיכה ('עזרה ראשונה'), המיועדת ל'גברים בלבד' שיש להם בעיה עם יצר הרע, לשון נקייה למחשבות (במקרה הטוב רק מחשבות) זרות בענייני מין. 'לוחמי הברית', משמע לוחמים על קדושת הברית – איבר המין הגברי – והדעת נותנת שמדובר במתמכרים לאוננות ('שפיכת זרע לבטלה').

אבל לא מדובר במתכונת המוכרת של אלכוהוליסטים אנונימיים (AA), שנפגשים יחד עם מנחה ומספרים לחבריהם בגילוי לב על התמכרויותיהם ועל ניסיונותיהם להיגמל. כאן, כמובן, הבושה גדולה יותר, ולכן מדובר בקבוצת ווטסאפ שבה אפשר להישאר אנונימי לגמרי.

ובקטנה, את סימן הנקודה רצוי לתת בצד שמאל, בסוף המשפט (לא שזה משנה משהו לעילגות)

ג. טשולנט לנשים בלי נשים

מודעת פרסום (תודה ליוחנן פלוטקין)

ומעניין לעניין באותו עניין.

בירושלים נפתחה צ'ולנטייה (ואולי 'צ'ונטיה'?) חדשה, שמיועדת רק לנשים, ורק בימי חמישי בערב. העניין המסחרי משקף כנראה צורך חברתי אמיתי של נשים חרדיות להיפגש, מעין פאב של נשים.

לכאורה בשורה זו הייתה צריכה למצוא את מקומה בבלוג במדור 'בורא מיני מזונות', שבו אנו משיחין בענייני אוכל ומסעדות. אבל הביטו שוב במודעה ושימו לב מי חסר בה. 

נכון, אין שם נשים! המודעה נפתחת במילים 'אתן על המפה', אבל על המפה יש רק צלחות וסכו"ם וסביב השולחן כיסאות ריקים. את מקומן של הנשים – המתבקש במקרה זה – ממלאים ייצוגים שלהן: תיקי יד שנושאות נשים, ומעין מלבוש נשי לא מזוהה (כיסוי ראש? צעיף? שמלה?). 

גם כאן, יצר הרע עובד שעות נוספות...

ד. תנועת המחאה

צילום: יואב אבניאון

ועוד באותו עניין של זימה ויצר הרע שמודחק ומתפרץ במקומות לא צפויים.

כתובת זו, שצולמה השבוע בשכונת מאה שערים, מדברת בעד עצמה. 

היום כבר לא מסתפקים בפשקוויל. המסר על הקיר עובר בקלות ובבהירות. אין צורך לגייס חתימות של רבנים וגדולי תורה. קח מברשת וצבע, חפש קיר פנוי ומרח את מה שיש לך לומר.

ה. מעשה בכתובת

צילום: טל סגל

ועוד כתובת, שונה אבל דומה.

טל סגל, כתב עונ"ש לענייני גרפיטי (בארץ ובחו"ל), נתקל בכתובת המאוסה הזו, שצוירה לא מכבר על חזית בית הכנסת 'רון ישרים', בשדרות וושינגטון בתל אביב (שכונת פלורנטין). כאילו לא די לנו בשנאת ישראל מבחוץ, שאנו זקוקים לתזכורת כזו גם אצלנו בבית.

'האם יש קשר בין הכתובת לבין בית הכנסת?', שאל אותי טל. עניתי שלמיטב הבנתי אין קשר, והנחתי שהכותב האלמוני ראה פיסת קיר פנויה וצייר עליה את כתובת הנאצה. במחשבה שנייה, אינני בטוח.

בין כך ובין כך, הכתובת כבר לא קיימת. טל הביא מברשת וצבע ודאג אישית למחוק את התועבה. 

רשימת גְּלוֹבּוֹצְנִיק (ב): הבנאליות של הרצח

חיילים אמריקאים במחסן העדויות של משפטי נירנברג, 1945 או 1946 (ויקימדיה)

מאת דן לב ארי

חלקה הראשון של רשימה זו פורסם כאן

א. על רשימות והיסטוריה

היסטוריונים אוהבים רשימות. ראשית, זו סוגת הכתיבה העתיקה ביותר המוכרת לנו: ככל הידוע, הטקסטים הכתובים הראשונים היו רשימות  של מוצרים וסחורות, כגון אלה שהתגלו, בכתב יתדות קדום, בחפירות בשרידי התרבות הַשּׁוּמֵרִית, ששגשגה לפני כ-5,000 שנים במסופוטמיה (דרום עיראק של היום). גם בשפות כתובות עתיקות אחרות הופיעו הרשימות תחילה, ורק אחר כך טקסטים נוספים – דתיים, ספרותיים ופילוסופיים. ואפילו בטקסטים הללו, כוללות הרשימות, לעתים קרובות, את בסיס הידע ההיסטורי הקדום ביותר הגלום בהם (כגון קטלוג הספינות, שנחשב לאחד המרכיבים העתיקים ביותר ב'איליאס' של הומרוס). ושנית, היא היותן של 'רשימות' (לפחות ביחס לסוגי טקסטים אחרים) חופשיות מהטיות סובייקטיביות של כותביהן. אמנם, גם ברשימות ניתן לעשות מניפולציות, בעיקר באמצעות החלטה מראש מה לכלול בהן ומה לא, אולם אופיין הענייני, התמציתי וה'משעמם', מקטין את הסיכוי שכותביהן ישלבו בהן במכוון פרשנויות אישיות שיעוותו את משמעותן.

גם במחקר ההיסטוריה היהודית נודעת לרשימות חשיבות רבה. התנ"ך והמשנה עשירים ברשימות: עשרת הדיברות; נחלות השבטים וגבולות ארץ ישראל; ענייני טומאה, טהרה וכשרות; סדרי עבודת הקורבנות ועוד ועוד. חלקים נכבדים בספר בראשית ובספרי דברי הימים גדושים ברשימות יוחסין ושושלות משפחה. חלק מן הרשימות הללו – כגון 'פיטום הקטורת' (רשימת המרכיבים שלדעת חז"ל נכללו בקטורת ששימשה בבית המקדש) – נכנסו גם לסידור התפילה. גם רשימות שנכתבו בשפות זרות תרמו לנו מידע חשוב. כך למשל, השם 'ישראל' נזכר בפעם הראשונה מחוץ למקרא בתוך רשימת ערים ועמים שהביס (לכאורה) פרעה מֶרְנֶפְּתָח במהלך מסע לארץ כנען, בסביבות שנת 1200 לפנה"ס; מלכי ישראל עמרי, אחאב ויהוא, ומלך יהודה יהויכין מופיעים ברשימות אשוריות ובבליות; האזכור הלא יהודי היחיד בן הזמן של אבי תנועת החסידות, הבעל שם טוב, התגלה ברשימות בפולנית מן המאה ה-18 של משלמי מיסים בעיירתו מֵזִ'יבּוּז'.

הרשימה הקצרה והאפלה שבה נעסוק כאן גם היא אינה מחדשת דבר בתחום חקר השואה. היא עצמה והרקע לכתיבתה מוכרים היטב לחוקרי התקופה, אם כי ידועים פחות לציבור הרחב. לטעמי, עיקר העניין שיש בה נוגע לאנשים שמאחוריה: בצד התליינים –  כמה מאות שעסקו ישירות ברצח (ורבים אחרים שסייעו), ובראשם רב המרצחים אוֹדִילוֹ גְּלוֹבּוֹצְנִיק, שבדמותו האפלה עסקנו ברשימה הקודמת; בצד הנטבחים – כ-1,700,000 יהודים, רובם המכריע מפולין, שלא זכו לקבר או למצבה. אירוניה אכזרית היא, שדווקא הרשימה שהכינו הרוצחים היא אחד השרידים המוחשיים היחידים שנותרו להעיד על סופם של יהודים מעונים אלה. 

ב. איך מסכמים רצח עם?

בחלק הראשון של הרשימה סקרנו את דמותו האפלה של גלובוצניק, מפקד מבצע ריינהרד, שבמסגרתו נרצחו רוב יהודי פולין. עם סיום המבצע, בנובמבר 1943, הועברו גלובוצניק ואנשיו מפולין לטְרִיאֶסְטֶה שבצפון-מזרח איטליה. רשמית היה תפקידם להילחם בפרטיזנים שבאזור, אולם נראה שהמטרה האמיתית הייתה להרחיקם מפולין ולהקל את הפיקוח עליהם נוכח סוד הרצח הנורא שנשאו עמם. אחד הצעדים הראשונים שנקט גלובוצניק עם הגיעו לטריאסטה היה לעדכן רשמית את הימלר פטרונו על סיומו של מבצע ריינהרד. במקביל, שלח לו תיק מסמכים, שריכז, בין השאר, העתקים של דו"חות שונים שהכין במהלך הרצח. מסמכים אלה (או לפחות מקצתם) נתפסו בידי בעלות הברית לאחר המלחמה, תורגמו לאנגלית ושימשו מוצג משפטי בידי התביעה במהלך משפטי נירנברג, שבהם עמדו לדין ראשי השלטון הנאצי שנפלו בשבי בעלות הברית. המסמכים המקוריים נכתבו בגרמנית בירוקרטית, מסורבלת ויבשה – הניכרת גם בתרגום לאנגלית – ללא הבעת רגש כלשהו. עם זאת, מבין שורותיהם עולה כמיהתו של גלובוצניק להכרה ולהערכה על התפקיד המכריע שמילא ברצח יהודי פולין. סביר שברקע לשליחת תיק המסמכים עמדה גם תחושת עלבון על כך שלא זכה לקידום של ממש בעקבות המבצע, אלא להפך – נשלח עם אנשיו לתפקיד שולי באזור נידח.

במסמכים התפאר גלובוצניק בשיטתיות וביעילות שבהן ניהל את המבצע ובחיסכון הגדול שהשיג במשאבים שנדרשו למימושו. מטעמי חשאיות, כמקובל במסמכים מסוג זה, הוא נמנע מלהתייחס במפורש לרצח או לשיטת הרצח, והשתמש במקום זאת במילים כמו 'גירוש' או 'פינוי'. הוא נתן תשומת לב מיוחדת לפירוט מדוקדק של שלל הביזה שנפל לידיו במהלך המבצע, והטיפול בו. קודם שנמשיך, כמה מילים על התפיסה העקרונית שעמדה מאחורי השוד השיטתי של רכוש היהודים בידי הנאצים, ומימושה בפועל של תפיסה זו.

שלל ביזת אומנות וספרים שאחסנו הנאצים בתוך כנסייה נטושה. צולם בידי חיילי ארה"ב, 1945 (ויקימדיה)

ג. שוד היהודים: הלכה ומעשה

הנאצים שדדו ובזזו רכוש בכלל הארצות שכבשו, הן מתוך צורך מעשי – כדי לממן את מאמץ המלחמה הגרמני ולתגמל משתפי פעולה בארצות הכבושות – הן על בסיס גישתם הגזענית, ולפיה כל עמי העולם צריכים לשרת את 'גזע האדונים' הארי ואת הישות המדינית המבטאת אותו – גרמניה הנאצית. על אחת כמה וכמה כשמדובר ביהודים, שמלכתחילה נתפסו כטפילים לא יצרניים, שכל רכושם בא להם מגזל ועושק של העמים שבתוכם הם יושבים, בראש ובראשונה של בני הגזע הארי. על פי תפיסה זו, ביזת רכושם של היהודים היא מהלך מוסרי של תיקון, שנועד להשיב את הצדק על כנו ואת הרכוש הגזול לידי בעליו – הגרמנים הארים.

טבעות שנשדדו מאסירי מחנה הריכוז בוכנוואלד ונמצאו בידי הכוחות האמריקאיים לאחר שחרורו, 1945 (ויקימדיה)

ואכן, מייד עם עלייתם לשלטון בגרמניה, ב-30 בינואר 1933, החלו הנאצים בתהליך הדרגתי של 'אריזציה' – פעולות מאורגנות של השתלטות על רכוש יהודי, שהגיעו לשיאן לקראת סוף העשור. הם אילצו יהודים להכניס שותפים ארים לעסקיהם, ובהמשך להעבירם לידי שותפים אלה; עיקלו את חשבונות הבנק והקצבאות השונות של יהודי גרמניה והכריחו אותם לשלם כופר בהיקפים עצומים על 'פשעים' נגד העם הגרמני שיוחסו ליהודים. הנאצים נקטו מהלכים דומים נגד היהודים בכל שטח שעליו השתלטו, לפני המלחמה ובמהלכה, ובכלל זה כמובן, בפולין. יהודי פולין נדרשו לוותר על עסקיהם, על בתיהם ועל תכולתם של בתים אלה (שמקצתה הוחרמה בידי הגרמנים עוד קודם למעבר לגטאות, ויתרתה הושארה מאחור עם המעבר). בעת שהותם בגטאות נתבעו יהודים שוב ושוב למסור לשלטונות הגרמניים את כל חפצי הערך שברשותם, תוך איום בהוצאה להורג של מי שייתפסו אצלו חפצים כאלה. שיטה נוספת הייתה מאסר בני ערובה ואיום בהוצאתם להורג אם לא תמסור הקהילה כופר (בדרך כלל בזהב) לצורך שחרורם (בפועל, תכופות הוציאו את בני הערובה להורג גם אם שולם כופר).

השלב האחרון בשוד – במסגרת מבצע ריינהרד – התרחש ממש על סף הרצח ואפילו אחריו: עם הגיעם למחנות ההשמדה נצטוו הקורבנות למסור את הזהב, המזומנים וחפצי הערך שברשותם, באשנב שבצריף שהוקם לשם כך בתחנת הרכבת. לאחר מכן הורו להם להתפשט (בבגדים נערך בהמשך חיפוש לאיתור חפצי ערך שהוחבאו בהם ואז נאספו כשלל), שׂערן של הנשים נגזז ונאסף במטרה לשמש חומר בידוד במעילים צבאיים ובצוללות של הצי הגרמני, ושיני זהב של נרצחים נעקרו קודם שהועברו לקברי ההמונים. כלל הרכוש שנשדד נשלח למפקדתו של גלובוצניק בלובלין, שם נרשם וקוטלג ולאחר מכן אוחסן במתחם שהוקצה במיוחד לצורך זה. הזהב (כולל זהב השיניים), המזומנים וחפצי הערך הועברו לבנק המרכזי של גרמניה הנאצית ('רייכסבאנק') בברלין. חלק קטן מהכסף המזומן שימש, כאמור, למימון מבצע ריינהרד, השיער נשלח לתעשיות רלוונטיות בגרמניה, וחפצים בעלי ערך פחוּת, כגון שעונים פשוטים, נמסרו לידי פולנים ממוצא גרמני. חלק מן השלל – בעיקר נעליים – נותר בלובלין וניתן לראותו גם היום בכמה מן הצריפים במחנה מיידנק.

מחסני נעליים של קורבנות מבצע ריינהרד שאוחסנו במחנה מיידנק. על פי הערכה נשתמרו כאן כ-300,000 זוגות נעליים (ויקימדיה)

הזכרנו כבר כי שוד רכושם של היהודים נתפס בידי הנאצים כמהלך בעל משמעות אידיאולוגית שהיה לו גם מרכיב מעשי – תרומה למאמץ המלחמה הגרמני. משום כך התייחסה הנהגת האס אס – לפחות במוצהר – בחומרה רבה לכל ניסיון של אנשיהם לשלשל לכיסם חלק מן השלל. מבחינתה, מעבר לעובדה שמדובר בגניבת רכוש מדינה, הגניבה פוגמת בדמותו המוסרית של איש האס אס, שהיה אמור להיות סמל לשלמות (ודוק, רצח יהודים, על פי היגיון מעוות זה, לא פגם ב'שלמות' זו, אלא דווקא תרם לה).  איש אס אס שנחשד בגניבת שלל הועבר לטיפולו של בית דין מיוחד שהוקם לשם כך, ואם הוכחה אשמתו – הוצא להורג. בפועל, אנשי אס אס רבים, בייחוד (אך לא רק) בדרגות הנמוכות, נטלו שוחד, עסקו בסחר לא חוקי ברכוש יהודי ושלחו את ידם בביזה. זאת בעיקר במחנות מבצע ריינהרד, שבהם נערמו בחוסר סדר כמויות גדולות של שטרות ותכשיטים, שנבזזו מהקורבנות והמתינו להעברתם למחסנים בלובלין.

אין פלא שעל רקע זה נשמעו באס אס רינונים על כך שגם גלובוצניק עצמו היה מעורב בגניבת רכוש יהודי. זאת, בין השאר, נוכח העובדה שכבר בתחילת 1939, כאשר הודח ממשרתו כמושל מחוז וינה, הופנו כלפיו האשמות דומות. סביר שיריביו מצאו חיזוק לטענותיהם בכך שלא קוּדם בעקבות מבצע ריינהרד אלא נשלח עם אנשיו לטריאסטה. נראה כי רצונו של גלובוצניק להזֵם טענות אלה הזין במידה רבה את התמקדותו בשלל היהודי ובניסיונו להדגיש את המקצועיות והיושר שאפיינו את הטיפול בו. לדו"חות שהכין צירף גם מספר רשימות שפירטו את השלל לסוגיו השונים: מטילי זהב, מטבעות זהב וכסף ושטרות כסף, תכשיטים ומוצרים נוספים, ואת ערכם במטבע הרייכסמארק הגרמני. רשימות אלה הן המקום היחיד בתיק המסמכים של גלובוצניק Aבו מופיע אזכור כלשהו, אמנם עקיף, לקורבנות הרצח, וברשימה אחת כזו נתמקד כאן.

ככלל, יהודי פולין לא היו עשירים (למיתוס על עושרם לא היו רגליים). לאורך 800 שנות היסטוריה יהודית מתועדת בפולין, חיו רובם חיי עוני. מצבם אמנם השתפר מעט לקראת סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, על רקע התיעוש והצמיחה הכלכלית, בייחוד בגליציה (שהייתה עד לא מכבר חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית), ובערי תעשייה כגון לודז', אך מלחמת העולם הראשונה והמלחמה הפולנית-סובייטית שאחריה (1921-1919) פגעו מאוד בכלכלה הפולנית ולוּווּ בפוגרומים ובשוד של רכוש יהודי. 

גם בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם סבלו יהודים מגזרות שפגעו במצבם הכלכלי ורוששו אותם (חוקי גרבסקי). לאחר מכן הגיע שוד הרכוש השיטתי בשטחי הכיבוש הגרמני ובגטאות. כסף ורכוש נוסף שימשו במהלך תקופה זו בידי היהודים כדי להשיג מזון ולשלם עבור הברחה והסתרה של בני משפחה מחוץ לגטאות. הרכוש שהביאו עמם יהודים אל מחנות ההשמדה מלכתחילה לא היה רב, וכלל בעיקר חפצים אישיים ומעט כסף ודברי ערך, שאותם שמרו מכל משמר – בין מתוך תקווה להשאיר בידם דבר מה שישמש אותם בעתיד, בין בשל ערכם הרגשי של תכשיטים שעברו בירושה או התקבלו במתנה.

בנקאים יהודים חוצים את ים סוף, לצד חיילים מתים. קריקטורה איטלקית אנטישמית, 1944 (מוזיאון השואה)

ד. הרשימה

הרשימה שאנו עוסקים בה נכתבה בראשית פברואר 1943 והיא חלק מדו"ח ארוך (31 עמודים בתרגום לאנגלית), מפורט וסודי ביותר ששלח גלובוצניק מטריאסטה להימלר בברלין ב-5 בינואר 1944. הדו"ח, שכאמור נמצא בתוך אוסף המסמכים שהוגשו לבית המשפט בנירנברג, תורגם בשלמותו לאנגלית והוא נמצא כאן.

גלובוצניק פתח את רשימת המצאי בפירוט המתכות היקרות שנכללו בשלל בצורת מטילים או מטבעות. לאחר מכן פירט את שטרות הכסף השונים שהביאו עמם הנרצחים למחנות ההשמדה. אלה כוללים שטרות מכל מדינות העולם – החל בפסו מקסיקני, עבור בדולרים וליש"ט וכלה ביֶן יפני. בולט אזכורן של כ-5,000 לירות ארץ-ישראליות – את מקצתן מן הסתם שלחו בני משפחה בארץ ישראל לקרוביהם בפולין, וחלק אחר היה שייך אולי לאזרחים ארץ-ישראלים חסרי מזל, שנסעו לביקור אצל משפחותיהם בפולין, 'נתקעו' שם בעקבות המלחמה ונשלחו להשמדה עם קרוביהם. לאחר מכן ציין גלובוצניק את התכשיטים ואת חפצי הערך למיניהם, וסיים ברישום מדויק של חפצי יום-יום כמו שעוני יד או משקפיים.

מטבע מארץ ישראל, תליון מגן דוד וטבעת נישואין שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות במחנה המוות סוביבור
(באדיבות ד"ר יורם חיימי)

יהדות פולין הטבוחה חולפת לנגד עינינו בקוראנו את הרשימה: החל ב'גבירים' ובעלי הון, שרכסו את חפתי שרווליהם בכפתורים משובצי יהלומים ורכשו לנשותיהם שעוני יד מפלטינה, עבור בנשות ערים ועיירות שענדו טבעות נישואין יקרות או פשוטות ושמרו על תכשיטי המשפחה שעברו מדור לדור, וכלה ב'עמך בית ישראל', שהביאו אל מחנות המוות חפצים שימושיים כגון מספריים, שעונים מעוררים או מדחומים. על אלה ועל אלה עלה הכורת, עצמותיהם ורכושם התפזרו לכל רוח, והמעט שביכולתנו לעשות הוא לקרוא את הרשימה ולהעמיד את דמותם לנגד עינינו. הנה היא:

15,833 טבעות זהב משובצות ביהלומים

9,019 שעוני יד לנשים עשויים מזהב

3,681 שעוני כיס לגברים עשויים מזהב

353 צמידי זהב משובצים ביהלומים

1,716 עגילי זהב משובצים ביהלומים

2,497 סיכות לבגד משובצות ביהלומים

291 סיכות לעניבה משובצות ביהלומים [...] 

[...] 660 שעוני יד לגברים עשויים מזהב

458 שעוני כיס לנשים עשויים מזהב

362 שעונים לנשים משובצים ביהלומים

27 צמידים משובצים ביהלומים

40 סיכות לבגד עשויות מזהב

18 כפתורי חפתים משובצים ביהלומים...

[...] 63 קופסאות לשעוני יד עשויות מפלטינה ומשובצות ביהלומים

4 שעוני יד לנשים עשויים מפלטינה

3 שעוני כיס לגברים משובצים ביהלומים

4 מחרוזות יהלומים

8 שעוני יד מוזהבים לנשים

4 שעוני כיס לנשים משובצים בפנינים

18 עטים נובעים עשויים מזהב

5 עטים כדוריים עשויים מזהב

נרתיק אחד לסיגריות עשוי מזהב

60,125 שעוני יד [תקינים] מסוגים שונים [...]

[...] 3 קופסאות מוזהבות

103,614 שעוני יד הזקוקים לתיקון

29,391 זוגות משקפיים

350 ערכות גילוח

800 אולרים

3,240 ארנקים

1,315 תיקי יד

1,300 זוגות מספריים

230 פנסים

6,943 שעונים מעוררים הזקוקים לתיקון

2,343 שעונים מעוררים במצב תקין

627 זוגות של משקפי שמש

41 נרתיקים לסיגריות עשויים מכסף

230 מדחומים [...]

עמוד מתוך רשימת המצאי ששלח גלובוצניק להימלר (פרויקט מסמכי נירנברג)

בסיום תיק המסמכים רשם הימלר תשובה קצרה לגלובוצניק:

גלובוצניק היקר,

אני מאשר את קבלת מכתבך מיום 4 בנובמבר 43 ואת הודעתך בנוגע לסיומו של מבצע ריינהרד. אני מודה לך גם על תיק המסמכים ששלחת לי. ברצוני להביע בפניך את תודתי והערכתי על השירות הגדול והייחודי שעשית למען העם הגרמני כולו, בכך שהוצאת לפועל את מבצע ריינהרד.

הייל היטלר!

שלך, ה"ה

 

ה. מעט נחמה 

מכתב בפולנית שכתבה פניה ברגשטיין מקיבוץ גבת לעיריית אוטווצק ובו ביקשה מידע על בני משפחתה, 1 במארס 1945 (פרויקט 'ניגונים')

קשה היה לכתוב את שני חלקי המאמר, ואני מניח שקשה היה גם לקרוא, ובכל זאת לא נוותר ונסיים בתקווה – ב'ניגונים', שירה המפורסם של פניה ברגשטיין, בלחנו הנפלא של דוד זהבי. 

השיר התפרסם לראשונה ב-1944 בירחון הנשים 'דבר הפועלת'. ברגשטיין כתבה אותו לאחר שהבינה כי משפחתה שנותרה בפולין נרצחה, והוא מבטא, בין היתר, את המשך שלשלת חייהם ומורשתם של הנרצחים בזיכרונם של צאצאיהם בארץ.

נאזין לביצועה המופתי של נחמה הנדל, שהוקלט ב-1962:

אני שב ומודה מקרב לב לבעל העונ"ש, פרופ' דוד אסף, על האכסניה המכובדת והעריכה המצויינת, ולפרופ' חוי דרייפוס, היסטוריונית של תקופת השואה מאוניברסיטת תל אביב, שהואילה בטובה לעבור על שני חלקי המאמר ולהעיר עליהם הערות חשובות ומועילות. אם נותרו טעויות וליקויים, הרי שרק אני אחראי להם.

_______________________________________________

דן לב ארי הוא גימלאי של משרד הביטחון העוסק להנאתו בהיסטוריה יהודית levaridan@gmail.com

מִשׁוּט בארץ: ארון נתינה, אזהרות חמורות, מתאמת שד, בטוּב טעם

א. ארון נתינה

גילויים יפים של אחריות קהילתית ושל עזרה הדדית יש אצלנו בכל מקום, רק צריך להרים ראש ולראות אותם.

הנה למשל, בחורשת רדינג, ברמת אביב 'הישנה', נמצא 'ארון נתינה קהילתי', שיזמו תושבים וקיבלו כנראה גם את חסות העירייה. אנשי השכונה מתבקשים להביא לארון בעיקר בגדים שהם כבר אינם מעוניינים בהם (ספרים ישנים – לא כאן! בהמשך יש ארונות מיוחדים עבורם). הבגדים חייבים להיות 'במצב מעולה', כאלה שהייתם שמחים להביא לחברים או לקבל בעצמכם, וראויים לשימוש חוזר. מובן שאפשר ואף רצוי גם לקחת, ובבקשה 'בלי ג'יפה' ולא להשאיר שקיות!

יש גם ארגזי מיון (למשל בגדי תינוקות לפי גילאים). המקום עושה רושם נקי ומסודר.

כל הכבוד ליוזמה.

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. אזהרות חמורות במיוחד

ברחוב דבורה, באזור שוק תלפיות בחיפה, צולם השלט הזה:

צילום: טל סגל

מיהי ברטה המסתורית?

אחרי בירור דברים עם מביני עניין הגענו למסקנה שמדובר בבַּרְטַעַה, כפר ערבי באזור נחל עירון, חציו ישראלי וחציו פלסטיני, הידוע כמרכז בינלאומי לפירוקי רכב.  

אזהרה מסוג אחר צולמה בשכונת גאולה הירושלמית.

כאן יודעים באיזו אוכלוסייה מדובר, ולכן, ליתר ביטחון, הוסיפו תרגום לעברית.

צילום: גונן זיק

ג. מתאמת שד

צילום: יריב שיזף

בבית החולים השרון יש משרד שמשמש ל'מתאמת שד', וכיוון שמדובר בעניין רציני מאוד לא נתבדח על האפשרויות המשעשעות העולות בדמיון בהעדר ניקוד (מתאם מכשפות?).

מה שמעניין בכרזה המצורפת הוא ניצול קונצפציית האסון של שבעה באוקטובר על מנת להגביר את המודעות לבדיקות ממוגרפיות, כאלה שבכוחן לאתר סימנים מוקדמים של סרטן השד. 

האומנם זה הכרחי? האם הסכנות הרפואיות שיש בסרטן שד כשלעצמן אין די בהן עד שצריך לצלצל בכל הפעמונים, כולל שבעה באוקטובר וסמל החטופים? התשובה היא כנראה, שאכן אין די בכך, וכל המרבה באזהרות הרי זה משובח. חודש אוקטובר הוא החודש שנבחר להגברת המודעות לסרטן השד, ומבחינה זו השימוש אכן קולע וכל האמצעים כשרים.

ד. בטוּב טעם

צילום: טל סגל

סמוך לכניסה אל בית העלמין נחלת יצחק, ליד קיר הנצחה לקדושי השואה ('לזכרם של יהודי ליטא אשר נספו בשואה, תש"א-תש"ה'), חונים ארבעה פחי אשפה ירוקים, מטונפים ומצחינים. כך נאה וכך יאה?

כך נראה המקום בצילום משנת 2014, לפני בוא הפחים:

צילום: אבישי טייכר (פיקיוויקי)