יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

שלטים מקומיים / על שיפוצים וכוונות טובות

צילם וכתב איתמר וכסלר

זוהר הקבלן. וולפסון 42 בחצר, תל אביב, נובמבר 2011.

כשמתחילים לדבר איתי על שיפוצים, לחץ הדם שלי עולה מיד. בכל זאת, יש לי כמה מילים לתרום לנושא הכאוב הזה, כי כל מי ששיפץ אי פעם את ביתו חייב להוציא את תסכוליו על מישהו. כתיבה, בהשוואה לטיפול פסיכולוגי, היא דרך זולה שמאפשרת גם להסיט את הדיון מן הטראומה האישית לשאלות המטרידות באמת: כיצד זה קורה לנו שוב ושוב, ואיש אינו לומד מן הניסיון? מדוע, כשהקבלן מוסר לידינו סוף סוף את המפתחות, ואנחנו עומדים מול השוקת השבורה שבתוכה נחיה מעתה, במקום לשמוח בחלקנו אנחנו מקללים את הרגע שבו חשבנו בכלל על שיפוץ?

התשובה, כפי שמדגים שלט קטן ברחוב וולפסון בדרום תל־אביב, מפתיעה בפשטותה: אין כל דרך שלא לטעות, כי מה שהופך את הטעות למציאות הוא המרחק בין הכוונה לבין התוצאה. והמרחק הזה הוא אינסופי.

רואים מיד שלזוהר, הבעלים של השלט, היה רצון טוב, וכדי למנוע שיבושים החליט לפעול לפי תכנית. על חתיכת פֶּרְסְפֶּקְס שהכין מבעוד מועד, שרטט בעיפרון שורות של קווים מקבילים, כמו בפלקטים של בית הספר היסודי של פעם. הוא לקח מכחול, טבל אותו בצבע שמן כחול ובגופן 'כיתה-גימל', רשם בביטחון 'זוהר – קבלני שיפוצים ואינסטלציה'. הוא תכנן את הדברים כך שכל המילים תיכנסנה יפה בשלוש שורות הכוללות את המידע הרלוונטי, בדיוק לפי הספר. כי מה אני דורש מהשלט שלי (אמר זוהר לעצמו) אם לא שיענה על שתי שאלות פשוטות: 'מי אנחנו', ו'מה אנחנו יכולים לעשות למענך'?

הבְּרוֹך התחיל כשזוהר הבין שיש גם שאלה שלישית שאותה לא לקח בחשבון: 'איפה תמצא אותנו?'. לחרדתו התברר לו שאין בשלט כתובת או טלפון. בעולם הקבלנים, זהו הרגע שבו אתה מגלה ששכחת את צינור הביוב מחוץ לקיר, אחרי שגמרת עם הקרמיקה. 

מה עושים עכשיו? הצצה נדירה לעצם תהליך העבודה מראה לנו את הדרך שבה מגיע זוהר לפתרון. ברגע הראשון הוא נלחץ ומיד אחר כך מתחיל לאלתר. את מספר הטלפון הוא דוחס בכוח לרווח שנשאר, במזל רב, משמאל ל'שיפוצים', ואת הכתובת, באות קטנה ומקרטעת, הוא מורח בשוליים הלבנים שהשאיר בתחתית המלבן. הוא מתלבט קצת בנוגע לנחיצות הכתובת, אבל מה שמטה את הכף היא העובדה שהוא שוכן בחצר, ומי שמגיע עד וולפסון 42 כדי לשכור את שירותיו, עלול לטעות ולהיכנס אל המתחרים.

מתוך תחושה שהוא שוב בשליטה, מארגן זוהר חתיכת דיקט חום שתשמש מסגרת לשלט שלו, ומאחד את שניהם עם קיר הכניסה לחצר, כך שהתוצאה משתלבת בטבעיות עם הסגנון הרווח בסביבה. אלא שהשלט מוברג בכוח בלתי סביר – כמו קיבוע משקוף סרבן באמצעות פטיש חמישה קילו -  וכתוצאה מן הלחץ נסדק הפרספקס העדין בשלוש מארבע הפינות. דווקא כאן זוהר לא מתרגש, כי בענף השיפוצים זו סטטיסטיקה מקובלת, ומבחינתו עשרים וחמישה אחוזי הצלחה נחשבים לציוּן 'עובר'.

בראייה כוללת, אפשר לומר על זוהר שהוא מלא בכוונות טובות, ומרגע שיקבל מאתנו מקדמה יעשה כל מאמץ להראות שהוא ראוי לאמוננו. רק שני דברים חסרים לו: כישרון וראיית הנולד, או כמו שהדודה שלי היתה אומרת: 'שחקן שחמט הוא כבר לא יהיה', והדוד היה מוסיף מהחדר השני: 'אבל שיפוצניק, כן!'.

יום שני, 19 בדצמבר 2011

לוח המודעות החרדי: חיים מאושרים באחוזת הר יונה וצ'ולנט חלומי בקיבוץ אילות

ד"ר שלמה טיקוצינסקי העביר לי שתי מודעות שצילם בשבוע שעבר.

א. רשע מרושע

המודעה הראשונה היא המשכה של מודעה שפרסמתי כאן לפני כמה ימים, וגם היא נאבקת בנורמה שהשתרשה בציבור ה'ליטאי'  'תן חתן 'עילוי'  קח דירה (מרוהטת) על חשבון אבי הכלה'.

בעצם, המודעה הזו אפילו קודמת בזמן, כי במודעה הקודמת היו כבר 5,646 משפחות ליטאיות מאושרות, ואילו במודעה הזו הם עדיין 5,342 משפחות.



מסביר שלמה:
הנוהג הפסול של 'דרישת דירות' עדיין רווח בציבור הליטאי לדאבוננו. השידוך הוא 'עסקה' לכל דבר. הורי הכלה מתחייבים לסכומים עצומים שאין ביכולתם לפרוע, ורק התקפות הלב מסיימות את העניין. הרבנים מתריעים – אבל המציאות החברתית חזקה מכל.
זו אחת התופעות המעניינות ביותר של סמכות נטולת שיניים, או דינמיקה חברתית המנצחת כל סמכות, כולל זו שהיא מנפנפת בה ומדברת בשמה (כאשר זה נוח כמובן, ולא מתנגש עם נורמות חברתיות-מעמדיות).
מכל מקום, מי שייענה לקריאה יוכל להשיג דירת שלושה חדרים במחיר זול במיוחד ב'אחוזת הר יונה'. כלומר, אל תדרשו את הדירה מההורים, אלא מנציגינו...

אין לי מושג איפה נמצאת אחוזת הר יונה  בצפון או בדרום? חוץ מהרמז שהיא נמצאת 'בפסגת ההר', אין שום כתובת או זיהוי גיאוגרפי שיקל למצוא אותה על המפה. אבל כיוון שבליטא אין הרים, אני בכל זאת מניח שמדובר במדינת ישראל.

ב. נופש חלומי

חג החנוכה בפתח, ועל שמונת ימי החופשה של החרדים מתקוטטים בתי מלון בעיר אילת ובקיבוץ אילות (!). כולם מציעים 'מבצעים' של נופש חלומי, מוכשר באלף ואחד הכשרים למהדרין. 'כל מיני גופים רבניים מתקוממים נגד '"עיר הטמאה" אילת', מסביר שלמה, ומבטיח: 'המשך יבוא'...


כדאי לעיין בדקדקנות ב'קומיקס' המשונה הזה שמראה את עולם הדימויים והמושגים שכרוך ב'נופש חרדי'.

בבר אפשר לקבל שוקוצ'ינו חם 24 שעות

הטשולנט כבר מריח...

היה שווה לבוא לכאן מניו-יורק
וסתם פרט קטן: את הלוגו שבצד ימין למעלה גנבו הגרפיקאים בלי בושה ממוסף '7 לילות' של ידיעות אחרונות.



יום ראשון, 18 בדצמבר 2011

תיקון עולם: קנאביס בעזרת ה'



אגור שיף צילם ושלח לי את התמונה הנפלאה הזו:


כותב אגור:
חברת 'תיקון עולם' היא יצרנית של קנאביס רפואי בישראל, והיא שמספקת את התרופה (כעלי מריחואנה) למי שמקבל ממשרד הבריאות היתר להשתמש בה. הדרך היעילה ביותר לצרוך את התרופה היא באמצעות עישון. לא כל חולה יכול או רוצה לשאוף עשן מריחואנה. למען אלה מיצרים ממתקים שלתוכם מוחדרת תמצית של החומר הפעיל (THC) בקנאביס.
אחותי, ד"ר ברקת שיף, רופאת כאב ידועה ואהודה, היא מהמאמינים הגדולים בישראל בסגולותיו התרפויתיות של הקנאביס. בעצם היא לוחמת קנאית למען הרחבת השימוש בתרופת הפלא הזאת (לא רק לדעתה) לכל כואב ולכל דואב. היא זאת שהראתה לי את הממתקים. אגב על ה'ליין' הקודם של 'תיקון עולם', פרלינים ובונבונים שלא צילמתי לצערי, היתה חותמת כשרות מאירת עיניים.

על הספר הזה כתב תומר פרסיקו לפני שנתיים

אהבתי במיוחד את השם 'תיקון עולם'. שם קולע לחברה שמתמחה בהפצת נאפאס (בריאותי כמובן). אמנם, על אריזת הקנאביס אין חותמת כשרות של הבד"ץ, אבל יש שם בהחלט סייעתא דשמיא (בס"ד). ובהתאם לרוח המחופפת שאמורה להיות שרויה על המשתמשים בחומרים כאלה הובא כאן גם הלחש המאגי הידוע: נ-נח-נחמ-נחמן מאומן... 

יום שבת, 17 בדצמבר 2011

תלמידיו של גרי בילו נפרדים ממורם

גרי בילו (2011-1944)

מאת אילה גלעד (קיבוץ עין גדי)

גרי (גרשון) בילו, המנהל המפורסם של בית הספר לאמנויות הבמה 'בית צבי', נפטר השבוע, ב-13 בדצמבר 2011. מודעת האבל שהתפרסמה למחרת בעיתון 'הארץ' משכה את תשומת לבי. זו מודעה יוצאת דופן ומיוחדת ובתוכה גם ציטוט פואטי:
לֵיל-מנוּחָה, נָסִיך מָתוֹק,
שָיֶירֶת מַלְאָכִים תִישָֹא אוֹתְךָ בְּשִיר לִמְנוּחָתְךָ

החותמים הם, כנראה, חבריו הקרובים ותלמידיו, ביניהם איתי טיראן ששיחק לאחרונה את 'המלט' בתאטרון 'הקאמרי'.

הציטוט הריח מיד כ'המלט'. נטלתי את 'המלט' שבספרייתי, בתרגומו של אברהם שלונסקי, הוצאת ספריית פועלים, שהוצג בתאטרון 'הבימה' ב-1946. בעמוד הראשון מצאתי הקדשה שהציפה אותי בנוסטלגייה וברגשות חמים. פעם ידעו לתת מתנות...

לאילה,

שי הקיבוץ לחייליו בראש השנה.

בית זרע, ער"ה תשי"ט, 1958.

דפדפתי לסוף הספר. הנחתי כי אלו הן מילות הפרידה מהמלט המת. ואכן מצאתי את דבריו של הוראציו, ידידו של המלט, הנפרד ממנו לאחר מותו (מערכה 5, תמונה 2):
לֵיל-מֶנוּחוֹת, נָסִיךְ;

כַּת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן לְנוּחֲךָ יָרוֹנוּ

הנוסח שבמודעת האבל הוא ציטוט מתרגום מעודכן יותר, משנת 1999, פרי עטו של דורי פרנס, שתרגם כבר כ-15 מחזות של שייקספיר והעלה אותם לאינטרנט באמרו: 'מעכשיו הם פומביים, בחינם. ועם הזמן יתווספו אליהם עוד. כי התשוקה שלי לשייקספיר לא פגה'.
וכך הוא הנוסח במקור האנגלי של המלט:

           Horatio:    "Good night sweet prince:

           And flights of angels sing thee to thy rest!".

המלט, שייקספיר וגרי בילו נחים בשלום על משכבם, ואנו נמשיך ליהנות מזיוום של ברוכי-אל ונחכה ל'שייקספיר' הבא של דורי פרנס ואיתי טיראן.

אתר שייקספיר ושות' של דורי פרנס


יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

הפסים פורצים דרומה

אקספרס של חצות ברכבת ישראל

המחווה לרכבת הקלה, שפורסמה בשבוע שעבר, הביאה עמה, כצפוי, פרץ יצירתיות בבית מדרשנו, והנה לפניכם פרק נוסף על רכבות ישראל, הפעם במדורנו הקבוע 'עונ"שו של דן'.
_____________________________________________________

עונ"שו של דן

מאת דן אלמגור ודוד אסף

____________________________________________________________________

א. רכבת מירושלים לבייג'ינג

איתמר בן אב"י (1943-1882)

איש צבעוני היה בירושלים ושמו איתמר בן אב"י ובעל חלומות היה...

במאמרו 'ארצנו בתורת מרכז', שפרסם בעיתונו 'האור' ב-3 בינואר 1912, הוא רקם פנטסיה משעשעת על רכבת שתיסע מירושלים לפקין (בייג'ינג) שבסין. הנה קטעים מהחזון:

מכאן יוצאות הרכבות לפקינג: צילום נדיר של תחנת הרכבת בירושלים, 1892 (מתוך האתר: The Hejaz Railway)

ב. במסילה לבאר שבע

סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים (ישעיהו, סב 10)
(מתוך האלבום 'בעשור לישראל', בעריכת אברהם הרמן ויגאל ידין, מסדה 1958)

כבר בראשית שנות החמישים, ובד בבד עם חזון הפרחת השממה והנגב, החלו הדיבורים והחלומות על מסילת ברזל שתרד מבאר שבע לאילת. ומי אם לא דן אלמגור יהיה מהראשונים שיירתמו את עטם לשירות המהפכה.

מאז 'בדרך לאילת' (קְצָת דָּרוֹמָה לִבְאֵר-שֶׁבַע / רוּחַ בַּמִּדְבָּר נוֹשֶׁבֶת, / שְׁבִיל לָעֲרָבָה יָרַד) של הצ'יזבטרון שחיבר חיים חפר (שני לחנים יש לשיר: הלחן העממי שמקורו ביידיש, והלחן שחיבר מאיר נוי, האקורדיוניסט החדש שהגיע ממחנה מעצר בקפריסין, בעת מסע הלהקה בג'יפים לאום רשרש), ו'למדבר' (לֵךְ, לֵךְ לַמִּדְבָּר, / הַדְּרָכִים יוֹבִילוּ) של חיים חפר וסשה ארגוב  הכל נשם 'נגב'. בן-גוריון ירד אז לשדה בוקר וקרא לנוער לללכת בעקבותיו, שרו את 'זכריה בן עזרא' של יעקב אורלנד ומשה וילנסקי (אֶתְמוֹל נוֹלַד בִּי לֵב אַחֵר / נָשָׂאתִי נֵס צִיּוֹנָה / יָרַדְתִּי לִשְׂדֵה בּוֹקֵר / בַּדֶּרֶךְ בֶּן גּוּרְיוֹנָה),  'נפט זורם בחוליקאת' של חיים שלמוני ושלמה וייספיש, 'הורה אילת' (שַׁיָּרָה פּוֹנָה אֵילָתָה / עַל מִדְבָּר הָעֶרֶב רַד / תְּכוֹל מֵעַל וְחוֹל מִלְּמַטָּה / זֹאת הַדֶּרֶךְ לְאֵילַת) של יחיאל מוהר ושלמה וייספיש, 'שיר הבוקרים' (עֲרָבָה, עֲרָבָה אֵין קֵץ, / עֵין הַבּוֹקְרִים תָּרָה) של יעקב אורלנד ומרדכי אולרי-נוז'יק, ואחר כך גם על היפה והנאוה 'סימונה מדימונה' של הצמד שלמוני ווייספיש, 'הורה ממטרה' של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי, 'היורד דרומה' של יהודה כרמל (ביום בהיר ירדתי דרומה, / יצאתי לעזור בערבה / שמרתי שם, חרשתי וקצרתי / ועם כל זאת מצאתי אהבה), והיו עוד רבים. השלמת מסילת הברזל לבאר שבע נראתה אז כמאורע היסטורי שיסייע להפוך את הנגב לגן פורח.

כך נולד, בשנת 1958, השיר 'במסילה לבאר שבע', בעקבות שירי הבוקרים והרכבות האמריקנים (Mule Train ועוד). ניסן כהן הברון הלחין את מה שהיה אחד משיריהם הראשונים של צמד הדודאים. אברהם אבינו חזר אפוא לבאר שבע ו'דגלון ירקרק בידו'...



בַּמְּסִלָּה לִבְאֵר שֶׁבַע

יוֹם הַשָּׁרָב,
מְלַהֵט צָהֳרָיו.
נִגְרָרִים הַגְּמַלִּים בִּתְפִלָּה.
וּלְפֶתַע נִשְׁמַע
קוֹל תְּרוּעָה בָּרָמָה 
קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר בְּגִילָה.
וְתוֹהִים הַגְּמַלִּים
מוּל שִׁקְשׁוּק-גַּלְגַּלִּים
שֶׁל אֹרְחַת הַקְּרוֹנוֹת בַּמְּסִלָּה.

דּוֹהֵר הַקַּטָּר וּפוֹצֵחַ בְּשִׁיר,
וְעוֹנֶה הַמִּדְבָּר בְּהוֹדוֹ.
נִצָּב אַבְרָהָם בְּפִתְחָהּ שֶׁל הָעִיר
וְדִגְלוֹן יְרַקְרַק בְּיָדוֹ.
עוּר, מִדְבָּר
כִּי הַזֶּמֶר נוֹשָׁן!
שָׁב אֵלֶיךָ עַמּוּד-הֶעָשָׁן!
"לִבְאֵר שֶׁבַע!,"
קוֹרְאִים גַּיְא, גֶּבַע,
אֶל מוּל הַחַמָּה בַּמָּרוֹם.
"טוּ-טוּ-טוּ-אָה!",
עוֹנָה הָרוּחַ.
פּוֹרְצִים הַפַּסִּים לַדָּרוֹם!

שָׁר הַקָּרוֹן

אֶל אַדְנֵי הַבֶּטוֹן
כִּמְלַחֵשׁ אַגָּדָה עַתִּיקָה.
שׁוּב פּוֹגְשִׁים הַפַּסִּים
גַּלְגַּלִּים כּוֹעֲסִים,
וּמְחַדְּשִׁים בְּרִית
אַחִים בִּנְשִׁיקָה.
כָּךְ רָנִים הַגְּרוֹנוֹת
עִם שִׁקְשׁוּק הַקְּרוֹנוֹת
שִׁיר
הַלֵּל לִשְׁדֵמָה מוֹרִיקָה.

          דּוֹהֵר הַקַּטָּר וּפוֹצֵחַ בְּשִׁיר...


עטיפת תקליטם הראשון של הדודאים ובו נכלל השיר 'במסילה לבאר שבע' (1958)

מאמר מעניין 'על שירי רכבות בזמר העברי' פרסם נחומי הרציון בעת-מול, גיליון 185, טבת תשס"ו, עמ' 23-20. אפשר לקרוא אותו כאן.

ג. הפסים פורצים דרומה

החיטוט במסילות הרכבת הביא לנו גם 'סקופ' ספרותי קטן. מספר דן אלמגור:
כשנתיים לפני שכתבתי את הפזמון על הרכבת המגיעה לבאר שבע, הייתי שותף למיזם דמיוני ונועז הרבה יותר: סלילת מסילת ברזל דרך הערבה עד לאילת. הייתי אז חייל במערכת העתון 'במחנה גדנ"ע' ומילאתי את מקומו של העורך ראובן ינאי, שיצא לחופשה. עלה אז בדעתי הרעיון להציע נושא מעניין לסיפור בהמשכים, שפרקיו יכתבו בידי הקוראים הצעירים בעקבות פרק הפתיחה שלנו. נדמה לי שהרעיון לא היה מקורי, ועיתון כלשהו, בארץ או בחו"ל, קדם לנו ושימש כדוגמה. חיפשתי נושא שיהיה גם חינוכי וגם קשור לבני הנוער. בעקבות ספר סובייטי מתקופת סטאלין על בני נוער הסוללים מסילת ברזל ארוכה לסיביר או מסיביר, כתבתי אז את הפרק הראשון, שהתפרסם בעתון ב-9 באוגוסט 1956, ובסופו בקשתי מהגדנ"עים קוראי העיתון לשלוח למערכת את הפרק הבא.
גרעין הסיפור היה זה: 
עם פתיחת מפעל הנוער היהודי העולמי למתיחת מסילת-ברזל מבאר-שבע לאילת – שיוזם ע"י הגדנ"ע – מגיעות פוגות החלוץ למחנה ליד באר-שבע. הפלוגה הראשונה מונה בני נוער ממרוקו ומת"א. דודו, הגימנזיסט התל-אביבי, עולה על מכונה להבאת אספקה למחנה מבאר-שבע. כשהמכונה זזה, הוא מבחין למולו, על הספסל, במסעודה – העוזרת התימניה בביתו בת"א, ונבוך כולו...
זו כנראה הפעם הראשונה שבה מופיעה מסעודה (אמנם לא משדרות, אבל מהנגב).
כדי ליצור אשליית אמינות בקוראים ניגשתי אז, כחייל במדים, לדפוס 'הארץ', והם באדיבותם הדפיסו עבורנו את הכותרת הבדויה, המבשרת על השלמת הפרויקט הממושך של סלילת הכביש בערבה לאילת.  


לא היינו בטוחים שיימצאו קוראים שישלחו לנו פרקי המשך; אבל לשמחתנו הגיעו כתריסר הצעות לפרק הבא. בחרנו בזו של גדנ"עי צעיר בן 16 מרמת חן ושמו אסא כשר...

אנחנו מודים לפרופ' אסא כשר, שהסכים לפרסם ברבים את יצירת הנעורים שלו.



כתב לנו אסא כשר:
בתקופת הפרסום, אבא שלי, שמעוןהיה קצין בצנזורה הצבאית (ממלחמת השחרור ועד פטירתו בשנת 1968) והוא סיפר לי שקרא את הפרק לפי תומו, בהגהות שהוגשו לצנזורה (באותם ימים הכל הוגש לה) מתוך עניין בתחרות ובנושא, ונדהם כשהגיע לקצה הרשימה כשמצא שם את שמי, כי הטקסט נראה לו של אדם מבוגר ולא של ילד...

פרופ' אסא כשר  חמישים שנה אחרי שהגדנ"ע פרץ דרומה

מאז התפרסמו הדברים לפני 55 שנה, עדיין אין מסילת רכבת לאילת, למרות שמדי פעם היא צצה בנאומיהם האופטימיים של פוליטיקאים, שרי תחבורה וראשי ממשלה שרלטנים, עתירי חזון ודמיון.

הנה מה שקראנו בעיתון The Marker רק לפני שבועיים:


אז אולי באותה הזדמנות יסללו הסינים הללו גם את המסילה מירושלים לבייג'ינג?

ד. יש רכבת שסובבת ונוסעת סביב לירושלים בלילות 


תחנת הרכבת בירושלים (סביב שנת 1895)
במרכז למעלה: הר ציון ומגדל דוד; מצד שמאל: טחנת הרוח בשכונת ימין משה

בספר 'דליה רביקוביץ: כל השירים' (הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 59-58) נדפס שיר יפה ושמו 'סביב לירושלים'. השיר, המושפע בעליל מן הפסוק 'ירושלים הרים סביב לה', מספר על רכבת דמיונית שנוסעת בלילות, ו'הרים תלויים בצווארה':



השיר הולחן ובוצע על ידי נחמה הנדל, והודות ליגאל בוטון מקול ישראל הצלחנו למצוא את ההקלטה הנדירה.




דליה רביקוביץ בצעירותה (2005-1936)

על השיר כתב לנו גדעון טיקוצקי (שערך את מהדורת 'כל השירים' עם עוזי שביט):
'סביב לירושלים' נכלל בספר ביכוריה של רביקוביץ, 'אהבת תפוח הזהב', שראה אור ב-1959. זהו אחד מן השירים המעטים שעוזי שביט ואני לא הצלחנו לאתר את מקום פרסומו הראשון בעיתונות או בכתבי העת. אז אחת משתיים  או שהחמצנו אותו במעברנו השיטתי על עיתונות התקופה, או שהוא הופיע לראשונה בספר. 
 סביר להניח שהשיר נכתב בשנותיה של רביקוביץ באוניברסיטה העברית (1958-1955), שם למדה בחוגים לספרות אנגלית וללשון עברית. הקישור למלחמת ששת הימים נעשה כמובן בדיעבד, וכך מצא השיר את דרכו בין השאר אל האסופה 'שירי ירושלים', שליקט מנחם פרי ויצאה בהוצאה לאור של משרד הביטחון / מטכ"ל, קצין חינוך ראשי בשנת 1968, אסופה שהוגשה למשחררי ירושלים (ובפתיחתה הקדמה נרגשת, ברוח אותם ימים, של קצין חינוך ראשי דאז, אל"מ מרדכי בר-און).


יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

לוח המודעות החרדי: חתונה עצמית, מצביא גדול וטמבלוויזיה



הנה כמה פנינים שלוקטו לאחרונה על ידי שליחי עונ"ש בחצרות הקודש בירושלים ובבני ברק.

א. נישואין עצמיים

המודעה הזו צולמה בבני ברק על ידי רפי מן. היא מופיעה בשמו של ארגון בשם 'שהשמחה במעונו', ומעודדת נישואים בשיטת 'עשה זאת בעצמך'. הדברים העילגים הללו מיוחסים לרב נתן צבי פינקל, ראש ישיבת 'מיר', שנפטר לפני חודשיים (8 בנובמבר 2011), ומכאן שהמודעה נדפסה ממש לאחרונה.


לקורא הזר לא כל כך ברור מה הם בעצם רוצים, אבל זוהי קריאה נרגשת לבחורים צעירים שלא להכביד על ההורים מבחינה כספית. כידוע, בחוגי חרדים, שבהם גיל הנישואין נמוך יחסית, מוטלות כל הוצאות החתונה, דירה וריהוטה  על הורי הזוג, ובמיוחד על הורי הכלה כאשר החתן נחשב משום מה ל'עילוי' ('תן דירה  קבל חתן'). דבר זה מקובל במיוחד בחוגי ה'ליטאים', ולכן כל 'גדולי התורה' החתומים על הכרוז הקורא לריסון עצמי הם 'ליטאים'.

ומי שינהג כך יזכה לסע"ד  אין הכוונה חלילה לביקור של פקידת הסעד אלא לסייעתא דשמיא  ויצטרף (לפי מה שכתבו בביאור א') ל-5,646 'משפחות ליטאיות' שמחות ומאושרות.

ב. המצביא הגדול

המודעה הזו צולמה בידי מוטי שור, ששמח לגלות שגם במאה שערים עושים כבוד למצביאים (באות אל"ף) גדולים:


ואכן, 'המצביא הגדול', אהרן קצנלנבוגן (1979-1894), הוא מן הדמויות המיתולוגיות במורשת הקנאות הירושלמית. הוא היה ליטאי במוצאו, שימש ראש ישיבת 'תורה ויראה' שבלב מאה שערים, ולצד עמרם בלוי (ההונגרי) הנהיג מראשית שנות השלושים של המאה הקודמת את חבורת נטורי קרתא. לאחר שעמרם בלוי הוחרם בשל נישואיו לגיורת רות בן דוד (1963), התפלגו הקנאים ונטורי קרתא הונהגו על ידי קצנלנבוגן עד פטירתו.


אחיו, רפאל קצנלנבוגן, שהיה מראשי פאג"י בירושלים, אמר עליו שאם ר' אהרן היה יודע שקיימת עיר שכולה עובדי עבודה זרה ויש בה בית אחד עם מזוזה  מה שמונע מלקיים בה דין 'עיר הנדחת'  היה מגיע באישון לילה להסיר את המזוזה כדי שתהפוך לעיר הנדחת.


ממשיכו בתפקיד היה חתנו, משה הירש, הזכור לשמצה כ'שר החוץ' של נטורי קרתא.


אם תרצו להשתתף בעצרת הזיכרון יהיה עליכם להתאים את עצמכם לא רק לפרשת השבוע וללוח העברי אלא גם לשעון הארץ ישראלי המיוחד, שמוחזק עדיין על ידי קנאי ירושלים. על מאבקיו 'להציל את היהדות החרדית מלהיטמע בקלחת העבודה זרה הציונית ועובדי גילוליה' תוכלו לשמוע בפירוט בעצרת (אם רק תדעו להגיע בשעה הנכונה).


ג. תשליך הטמבלוויזיה

אין רגע דל בעולם החרדי. הנה 'טקס מרשים' שהחמצנו  'תשליך' טלוויזיות לתוך צפרדעי זבל 'המוכנים לקליטתם'. זהו פֵטיש ידוע מבית מדרשו של הרב אמנון יצחק, והוא חוזר עליו מדי פעם בפעם לשמחת המעריצים.

בתי נטע אסף צילמה את המודעה הזו בשבוע שעבר:


טקס התשליך המשונה והמרגש התקיים ליד בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. עם ישראל, שהקדים להגיע בהמוניו עם טלוויזיותיו הכבדות, התברך מפי כבוד הרב, ואין צריך לומר שהגברים והנשים לא התערבבו אלה באלה  כל מגדר ומסלול הכניסה שלו. קטע מהטקס שודר באחד הערוצים שבטמבלוויזיה שלי. לא ספרתי אבל הרושם היה שחפץ המארגנים לא הושלם ואלף טלוויזיות לא הושלכו שם.

אגב הטקס שודר בטמבלוויזיה, כולל בערוץ הטמבלוויזיה באינטרנט של הרב יצחק עצמו:



יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

דני עקשני: חרוזים לכבודו של חתן פרס נובל




פרופסור דן שכטמן מהטכניון קיבל בשבוע שעבר את פרס נובל בכימיה והביא כבוד גדול לכולנו.

במסיבה שנערכה לכבודו בטכניון קרא פרופסור עירד יבנה  מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון ומאותם מתי מעט פרופסורים שזכו גם לחוש הומור  מגילה מחורזת לכבודו של הנודניק מחיפה, שהתעקש והתעקש על מחקריו עד שהוכיח שהוא צודק.

בעבר כבר הבאתי כאן כמה 'מגילות' של עירד יבנה, והנה זו החדשה:




(תודה לשאול מרקוביץ' מהטכניון ולרמי נוידרפר)

ואם כבר ליצנות, אז הבה נסתכל לה בעיניים:

מתוך SMBC

יום שני, 12 בדצמבר 2011

שלטים מקומיים: הצמחים של היהודים

צילם וכתב איתמר וכסלר

רחוב צמחי היהודים, רמת אביב, ינואר 2010


רמת אביב הישנה היא שכונה פורחת המכונה בצדק גם רמת אביב הירוקה. לפני יותר משישים שנה, כשהוקמה רמת אביב, התכנסה כרגיל 'ועדת השמות' של העירייה כדי להעניק שמות לרחובות החדשים. ההצעות היו רגילות ומשמימות וסקירה מהירה שלהן מצביעה על כך שחברי הוועדה לא הגיעו לישיבה מצוידים ברעיון מקורי כלשהו. כולם פרט לאחד: לרחוב שלי, המוקף ברחובות הנושאים שמות כמו 'ברודצקי', 'ברודי', 'ברלינר', 'פרנקל' ו'קרויס', קוראים בשם יוצא הדופן 'צמחי היהודים'. במבט לאחור אפשר לומר שהוועדה צפתה את העתיד והצמחים היו לצמחיה עשירה שיש לה משמעות הן מבחינת איכות החיים הן מן הבחינה הנדל"נית. ובניגוד לכל הנאמר עד עתה, דווקא שלט האמייל הזקן שקבעה אז העירייה בפינת הרחוב, משדר את ההפך הגמור; את הצמח היהודי שנצמד אליו, מישהו הפסיק להשקות כבר לפני זמן רב מאוד.  

כשעברנו לגור שם והייתי צריך למסור את כתובתי החדשה, עלו מיד סימני שאלה אצל כל מי שנמצא מן העבר השני: 

 'איזה רחוב? שִׂמְחֵי היהודים?'

 'צִמְחֵי.  צמחים, הצמחים של היהודים'.

– 'צמחי היהודים? איזה מין שם זה?'

'איזה מין שם זה?' שאלתי גם אני, כי השילוט העירוני מציין רק שצמחיהם המסתוריים של היהודים קשורים, כך או אחרת, לד"ר עמנואל לעף, שבעצמו לא זכה לרחוב שיישא את שמו. ערכתי תחקיר קצר ולמדתי שלֶעף (כך הוא כתב את שמו בעברית), רב ובלשן יהודי-הונגרי, שגם היה ציוני, כתב ספר מקיף בן ארבעה כרכים ובו שמותיהם ותיאורם של כל הצמחים המוזכרים במקורותינו (Immanuel Löw, Die flora der Juden, Wien und Leipzig, R. Löwit, 1924-34). היום כבר יש עליו ערך מקיף בוויקיפדיה, אבל לפני מספר שנים עדיין אי אפשר היה למצוא בכל רחבי האינטרנט מילה אחת, לא על לעף ולא על ספרו. 

באחת מאותן שיחות טלפון להחלפת הכתובת, התעניינה האישה מן הצד השני אם הספר נמצא ברשותי. 'לצערי לא', עניתי, 'באמת חשבתי להשיג אותו, אבל עדיין לא מצאתי זמן, אנחנו עדיין על ארגזים, את מבינה...'. 'אם תשיג אותו', היא ביקשה, 'אולי תבדוק אם יש שם מתכון טוב למרק ירקות'.

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

פרנסות של יהודים: זקני צפת מחזירים אהבה עם חומרים מיוחדים ממרוקו

רחוב הרצל 95, תל אביב (איתמר וכסלר, הכניסה מסביב: שלטים מקומיים, כתר, 2001, עמ' 89)

שאול רזניק שלח לי את המודעה המשונה הזו, שהתפרסמה ביום שישי האחרון (9 בדצמבר 2011) בעיתון 'בשבע' בתחתית מדור 'הצעות עבודה'.





אפשר להניח שמרדכי אפרים אינו רואה את עצמו כאחד מ'זקני המקובלים'. אולי הוא בכלל אדם צעיר, אולי הוא בכלל לא מקובל ואולי הוא לא גר בצפת. אבל הטלפון הוא כנראה שלו, וגם הפרנסה.

אז מה בדיוק יודעים זקני המקובלים מצפת לעשות עם 'חומרים מיוחדים ממרוקו'? כיצד הם יכולים לעזור?

החזרת אהבה וחיזוקה  די ברור. אבל מה זו 'הסרת חסימות'?

מדובר ככל הנראה במחסומים רגשיים המכונים 'קשרים', שנוטלים בדרך של כישוף את כוח הגברא מהגבר ('קשירת חתנים'). החומרים המיוחדים ממרוקו עשויים כנראה לפתור את הבעייה לרווחת כל הצדדים המעורבים  הנאהבים שאהבתם שהופרה חזרה וגם חוזקה, וגם מרדכי אפרים, שמן הסתם מתווך בעסקה.

בהזדמנות זו גיליתי לתדהמתי שהאינטרנט משופע באתרי כישוף, שמופעלים בידי מכשפים ישראלים המתפרנסים כנראה בכבוד ממלאכתם.

ניקח לדוגמא את יוסף ישראל אזולאי מזכרון יעקב, שבצניעות מגדיר את עצמו 'מחזיר אהבה מס' 1'  ולא רק בישראל אלא  'בעולם' כולו'. באתר שהוא מתפעל הוא מצהיר כי הכשפים שלו בדרך כלל עובדים (למרות שאין מאה אחוז הצלחה, וכל מי שאומר אחרת הוא שקרן ערמומי).


לאזולאי יש המון מתחרים, רובם פשוט מקנאים בו על הצלחתו. כי אצלו החומרים לא מתהפכים (?) ולא גורמים נזק.


אגב, יש גם משלוחים הביתה, בארץ ובעולם:


אבל בכל זאת, אזולאי לא שוכח להזהיר את הקונים. הכישוף עובד רק אם מאמינים בו  הוא מסביר ביושר. הוא נועד 'לאנשים מבינים ומאמינים בלבד', וגם קחו בחשבון שהמדע המודרני מזלזל במיסטיקה. אתם לא מאמינים בי?  אל תרכשו; ואם אתם כן מאמינים בי  קנו בקימעונאות או בסיטונאות, אך בכל מקרה דעו כי המוצרים אסורים למאכל.



יום שבת, 10 בדצמבר 2011

שיר לא מזרחי

את השיר הלא-מזרחי הנחמד והמבריק הזה חיבר והלחין ממש לאחרונה קובי לוריא, והנה הוא כאן בביצוע שובה לב של שייקה לוי.

לדעתי, צריך לשלוח אותו לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון.



ואלה המילים, להנאתכם:

זהו שיר לא מזרחי,
לא מסחרי,
לצערי.


בלי שורות
מהמקורות,
אין בו מלים
מתהלים.

זהו שיר לא מזרחי
בלי "אחותי"
גם בלי אחי.

הוא גם לא "ים תיכוני"
לא יווני,
לא תימני.

זהו שיר שנולד עם ליקוי,
זהו שיר שאין לו שום סיכוי.
לא יעשה אותי בבנק מסודר,
ספק אם הוא בכלל ישודר,


הוא לא יצרח שהוא מקופח,
גם אם אותו יזרקו אל הפח.
אבל אם הוא אותך קצת יצחיק -
בחיי שבשבילי זה מספיק!


זה שיר לא עדתי,
לא שיר דתי,
סתם שיר פרטי.
על דברים
די רגילים,
בלי אלהים,
בלי אלוקים.


זהו שיר שאין בו רבע סלסול,
ואני לא אומר את זה בזלזול.
בלי "כפרה", "נשמה", בלי "בדד",
ושום דבר שאפילו על-יד,


לכן זה שיר שלא יימכר,
על קיסריה - אין מה לדבר,
אבל אם את אותו תאהבי,
אז תרשי לי לסמן לי "וי".

זהו שיר לא מזרחי,
בלי אחותי
גם בלי אחי.


זהו שיר לא מזרחי,
לא מסחרי,
לצערי.


בלי שורות
מהמקורות
אין בו מלים
מתהלים.


זהו שיר בלי תהלים
בלי אלהים
בלי אלקים

זהו שיר בלי אלקים
בלי מלוחים
בלי מתוקים


זהו שיר, מבחינתי,
ידידותי,
לדעתי.