התה הסילוני הזה, שמיוצר על ידי חברה בשם 'קלסיק טיז אל טי די' (שהם כנראה קרובי משפחה של 'טיז אל נבי' ו'טיז אל שלוך'), מעורר תחושה של איזה שהוא סטרט-אפ ציוני, שמחליף את הדלק הסילוני המזהם.
למרבית האכזבה התברר שמדובר בסך הכל בתה ציילוני רגיל.
צילום: שמוליק שדה
ב. מאפה עלי
מה זה יכול להיות 'מאפה עלי', ועוד עם סוכר? אולי זה מאפה עילי? אולי זה המאפה של עלי?
מתברר שבסך הכל מדובר במאפה עלים...
צילומים: מנחם רוזנברג
ג. חם מהמקפיא
כנראה שרק בעולם האוכל יש קיום לפרדוקסים פיזיקליים וכימיים כמו כדורים מרובעים (בתמונה הם דווקא משולשים):
צילום: עידו וינטר
גלילים מרובעים:
צילום: מנחם רוזנברג
או חם מהמקפיא...
צילום: פיני גורליק
ד. כולנו מסובין פרס עונ"ש למסעדה עם השם המוצלח מוענק למסעדה הבשרית הכשרה למהדרין 'מסובין' שבאזור התעשייה בכניסה לבית שמש.
צילום: מנחם רוזנברג
אני בטוח שבעלי המסעדה מעדיפים את החלק הראשון של הקושייה הרביעית ב'מה נשתנה': 'שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין', על פני רק 'הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין'. ה. בירה וטלפונים בבר התל-אביבי הטרנדי 'אַ לַה רַמְפָּה', שאכן ממוקם על רמפה תעשייתית ברחוב העמל 21, בדרום-מזרח תל אביב, סמוך למערכת הארץ, מציעים עסקה מוזרה משהו: הביאו טלפונים ישנים וקבלו כוס בירה במתנה על כל טלפון. למה? תשאלו במקום וישמחו להסביר לכם (איתמר הצלם לא שאל).
ברחוב הרצל 28 בתל אביב נמצאת 'הפינה של עוזי תפוזי' לממכר כריכים ומיצים. פרנסה של יהודים עם שם מצחיק.
'עוזי תפוזי'... השם הזה ליווה את ילדותי בשנות השישים של המאה הקודמת. הן כך העליבו אז ילדים מנומשים או אדומי שיער, ג'ינג'ים, גם אלה ששמם לא היה עוזי.
בשנת 1969, כשהייתי בגיל בר-מצווה, כתב דן אלמגור פזמון מצחיק על ילד סדיסט ושמו עוזי תפוזי, שמתעלל בסבו ובסבתו, בהוריו, במוריו ובשכניו. השיר נכתב בהשראתDer Struwwelpeter (פטר מדובלל השיער), ספר הילדים הגרמני שחיבר ואייר הרופא היינריך הופמן באמצע המאה ה-19. הספר היה פופולרי בכל העולם, וגם בישראל. אצלנו הוא היה מוכר בשם יהושע הפרוע ובאמצעותו הפחידו אותנו הורינו ומורינו.
יהושע הפרוע תורגם לעברית ב-1940 על ידי ל"ץ (היא לילי צדק), ושלט בדמיונם ובסיוטיהם של ילדי ישראל (ואני בתוכם) ללא עוררין במשך יותר משנות דור. בשנת 1975 הוחלף יהושע הפרוע בילד אחר, מעודכן יותר, ושמו יפתח המלוכלך, מעשה ידיו ודמיונו של אורי סלע, שתרגם ועיבד מחדש את 'יצירת המופת' החינוכית הזו (הוצאת מודן). לימים התגוון מאגר הילדים הרעים בעברית ולצדו של יפתח המלוכלך צצו שוע הפרוע (מהדורת אוריאל אופק, זמורה ביתן, 1991) ואפילו גרסה נשית: יפית הלכלוכית (מהדורת מאשה קלו, מודן, 1984).
השבוע, בצירוף מקרים מפתיע, התפרסמה בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית רשימתו של חן מלול, שעוסקת גם כן בגלגוליו של ספר זה ('חלום בלהות: סיפורו של יהושע הפרוע'). אל חשש, דברינו אינם נוגעים אלה באלה.
נער הייתי בימי מלכותו של יהושע הפרוע והחוברת הדקה של עלילותיו הייתה גם בביתי. עד היום אני נזכר בחלחלה בדמותו המצוירת של ילד בן גילי, שלא צחצח את שיניו, לא סירק את שיערו, מיאן להחליף את בגדיו, ובעיקר לא נטל את ציפורניו ואלה גדלו וגדלו למימדים מפלצתיים.
ובמיוחד הפחיד אותי עזרא המפונק, סרבן המרק, שסיסמתו הייתה 'לא אוֹכַל ולא אשתה, מרק כזה איני רוצה!', עד שנהיה רזה כמו חוט ומת. הציורים, שהבהירו היטב את ההידרדרות במצבו, חקוקים עד היום בזיכרוני.
בבית 'הפולני' שלי מעולם לא אמרו 'תגמור את האוכל מהצלחת, אתה לא הבן של הגרף פוטוצקי'; די היה להזכיר ברמז את גורלו המר של עזרא הרזה ש'כְּחוּט היה', כדי שאסיים לבלוע את האוכל וגם ללקק את הצלחת.
לימים גיליתי כי במקור הגרמני שמו 'האמיתי' של עזרא היה קַסְפָּר (Suppen-Kaspar); אצל אורי סלע הוא הפך ל'ברק המפונדרק', ואצל אוריאל אופק: 'בָּלָק והמרק' (לא היכרתי אף ילד ישראלי עם שם כזה; אבל גם לא היה אף ילד שקראו לו שׁוּעַ). לא מכבר פרסמה הבלשנית פרופ' מאיה פרוכטמן מאמר השוואתי שהוקדש לעזרא וגלגוליו, וזו כותרתו הארוכה: 'מ"עזרא המפונק" ועד "יואש החלש כמו קש": מה צריך לאכול ומה קורה לילדים סרבניים בעבר ובהווה – עיוני לשון, סגנון ומסר בגלגולו של סיפור אחד מתוך "יהושע הפרוע" ', חלקת לשון, 51, תשע"ט, עמ' 113-94.
הנה הגרסה הגרמנית המקורית של 'הסיפור על קספר והמרק'. שימו לב לציור קברו של קספר באיור המקורי: צלב ולמראשותיו סיר מרק. הצלב נמחק כמובן במהדורה העברית ובמקומו צויירו מצבה 'יהודית' ושני עצי ברוש:
שיר זה, שאותו הלחין דובי זלצר, נכתב בשנת 1969 עבור תכניתו של יעקב בּוֹדוֹ 'הצביעו בעד בודו', שאותה ביים אריק לביא. המופע של בודו נקרא כך לפי שבסוף אוקטובר של אותה שנה נערכו הבחירות לכנסת השביעית.
לפני שלושה שבועות פגשתי את דן אלמגור ושאלתי אותו מה זכור לו על הרקע לכתיבת השיר. דן, שהודה כי בכלל שכח שכתב שיר כזה ('כתבתי שלושת אלפים שירים, איך אזכור את כולם?'), סיפר לי כי אכן השיר נכתב בהשראת סיפורי יהושע הפרוע, אך גם כתגובת-נגד פָּרוֹדִית לשיר ילדים ידוע אחר, שהפך סמל לצבר הטוב, המחונך והתמים: 'הוּדִי-חמודי', שכתב משה דפנא והלחין נחום נרדי.
ב-1942, כשנכתב השיר, היה הודי-חמודי ילד בן שלוש, 'שגר הוא הרחק שם בעמק בית שאן'. לימים התברר שאותו ילד חמוד אינו אלא אהוד דפנא, נכדו של מחבר השיר, שגדל בקיבוץ מעוז חיים שבעמק הירדן. ב-1973 סרן 'הודי' נפל ברמת הגולן במלחמת יום כיפור, ועל מעשי גבורתו קיבל את 'עיטור העוז'.
דן אלמגור ואנוכי, ינואר 2020
ומניין הגיע אלמגור לשם עוזי תפוזי? אולי שמע אותו ברחוב, אולי מבנותיו שהיו אז בגיל בית ספר ואולי מעיתוני דבר לילדים, שבהם התפרסם, החל משנת 1968, מדור קבוע ושמו 'יומנו הפרטי של עוזי תפוזי'. זה היה יומנו של נער ג'ינג'י שובב, שאת פרקיו השנונים חיברה נורית שחם. ב-1973 יצא לאור בהוצאת 'דבר' ספר בשם זה.
בשיטוט מהיר באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' גיליתי שגם שחם לא הייתה הראשונה לעשות שימוש בכינוי עוזי תפוזי, וקדם לה הסופר יעקב חורגין. בשנת 1957 פרסם חורגין בעיתון הבֹּקֶר סיפור מימי מלחמת השחרור ושמו 'עוזי עיזוזי': מעשה בילד אדמוני שחבריו לגלגו עליו וכינוהו עוזי תפוזי, אך בעקבות מעשה גבורה שעשה שינו את שמו לעוזי עיזוזי.
הבֹּקֶר, 24 במאי 1957, עמ' 6
הנה הביצוע המקורי (וכנראה גם היחיד) של השיר על ידי יעקב בודו:
חיפשתי את מילות השיר, וכיוון שאינן מצויות באתרי השירים העבריים במרשתת ביקשתי אותן מן המחבר. אלמגור, שכאמור שמח מאוד לשמוע על קיומו של השיר שנשמט מזיכרונו, חיפש וחיטט במחשבו (ארכיונו האישי הועבר במארס 2019 לספרייה הלאומית), אך לא הצליח למצוא את המילים. לעזרתנו נחלץ חוקר הזמר העברי יהודה בְּלֶכֶר והנה הן כאן באדיבותו, למען השעשוע ולמען ההיסטוריה:
עֻזִּי תַּפּוּזִי
עֻזִּי תַּפּוּזִי הוּא חֹמֶד שֶׁל יֶלֶד,
רֹאשׁ זְהַבְהַב וְעֵינַיִם שֶׁל תְּכֵלֶת.
אָח-אָח, אָח-אָח, זֶה לֹא יֶלֶד זֶה מַלְאָךְ,
אָח-אָח, אָח-אָח, זֶה לֹא יֶלֶד זֶה מַלְאָךְ.
עֻזִּי תַּפּוּזִי, יֶלֶד חָמוּד,
אֶת סָבְתָא תָּלִיתִי אֶתְמוֹל עַל עַמּוּד,
אָז אַבָּא אָמַר לַשּׁוֹטֵר הָרוֹגֵשׁ:
תִּרְאֶה אֵיזֶה מֹתֶק וְאֵין לוֹ עוֹד שֵׁשׁ.
לְסַּבָּא שֶׁלִּי זְקַנְקַן לְבַנְבַּן,
הִדְלַקְתִּי לְסַבָּא אֶת כָּל הַזָּקָן,
רָקַדְתִּי סְבִיבוֹ וְכֻלִּי מִתְרַגֵּשׁ
הַזָּקָן שֶׁל סַבָּא עוֹלֶה בָּאֵשׁ.
אָח-אָח...
אֶת דוֹדִי הַשָּׁמֵן, הַדּוֹד יַעֲקֹב,
תָּקַעְתִּי יָשָׁר עִם מַסְמֵר לַמַּשְׁקוֹף,
אָז אַבָּא אָמַר בְּקוֹלוֹ הַבָּרִיא:
הִזַּהֵר יַקִּירִי, יֵשׁ שָׁם צֶבַע טָרִי.
אֶת הַמּוֹרָה לְטֶבַע, לִכְבוֹד הַחַגִּים,
חָתַכְתִּי אֶתְמוֹל כְּפִתְּיוֹן לַדָּגִים,
אָמְנָם הַמּוֹרָה קְצָת חֲסֵרָה בַּכִּתָה,
אַךְ מֵאָז לַדָּגִים יֵשׁ טַעַם נִפְלָא.
אָח-אָח...
אָז אַבָּא שֶׁלִּי, לְיַלְדּוֹ הַבְּכוֹר,
חִפֵּׂשׁ מַתָּנָה וְקָנָה לִי מַשּׁוֹר.
אֲנִי מְנַסֵּר אוֹתְךָ, אַבָּא שֶׁלִּי,
רַק חֲבָל שֶׁלֹּא קָנִיתָ מַשּׁוֹר חַשְׁמַלִּי.
הַשְּׁכֵנָה אָז אָמְרָה: אֵיזֶה מֹתֶק אַתָּה,
אָז שַׁמְתִי לָהּ פְּצָצָה בַּמִּטָּה,
כָּתְבוּ בעִתּוֹן: זֹאת אוּלַי לֹא שִׁיטָה,
רַק מָה? זֶה הַכֹּל בִּגְלַל הַשְּׁבִיתָה.
עֻזִּי תַּפּוּזִי הוּא חֹמֶד שֶׁל יֶלֶד,
רֹאשׁ זְהַבְהַב וְעֵינַיִם שֶׁל תְּכֵלֶת
אָח-אָח...
יְחִי הַשְּׁבִיתָה!
איזה שיר חינוכי מקסים...
בעלי התוספות
מוטי שור הפנה את תשומת לבי למקור השראה נוסף: 'בלדה אירית' של המתמטיקאי, הסטיריקן, המלחין והתמלילן, הפסנתרן והזמר היהודי-אמריקני טום לרר (יליד 1928 ועדיין בחיים חיותו). דן אלמגור הכיר היטב את שיריו של לרר. הוא אף פגש אותו ופרסם כתבה מקיפה עליו (במדורו 'שיחת חוץ', מעריב, 10 בספטמבר 1965), ולימים גם תרגם כמה משיריו ('טנגו מזוכיסטי', 'כבד את אביך, ובעיקר את אמך', 'אדיפוס').
את השיר 'בלדה אירית' תרגם דידי מנוסי עבור אריק לביא, ששר אותו ב'מועדון התיאטרון' (ראו בכתבתו של אלמגור שם).
הנה הבלדה האירית. תחילה בביצועו של טום לרר מ-1967:
וכאן כבר בתרגום לעברית בהקלטה נדירה של שלישית פיקוד צפון (חוה אלברשטיין, חיותה דביר ומירי פליקס) מ-1966:
אלי גושן הפנה אותי לביצוע נוסף, של משה (מושיק) טימור. לא ברור מניין נלקח הסרטון הזה (נראה כמו תוכנית טלוויזיה) ומתי הוא הוקלט:
המשרד לשוויון חברתי בממשלת ישראל מממן (אני מניח) את הסדרה 'דמויות מופת' בהוצאת מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. ועל כך יבורך.
האם דוד לוי (יליד 1937), מי שהיה עשרות שנים פוליטיקאי, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל, הוא באמת 'דמות מופת', ועוד בחייו? אני יכול לחשוב על תשובות שונות לשאלה זו, אבל אי אפשר שלא להתפעל מן הכותרת השנונה, שמתייחסת לעבודתו של לוי כטפסן בניין (לפי מה שקראתי הוא עבד כטפסן במשך ארבע שנים, בין 1963-1960, ואחר כך החל להשתלב בפעילות פוליטית וציבורית).
הכותרת מרמזת כמובן לספרו הבלתי נשכח של ג'יי די סלינג'ר, התפסן בשדה השיפון(1951).
(תודה לד"ר ניתאי שנאן)
ב. אני ואצה
'אני ואתה נשנה את העולם', כתב ושר אריק איינשטיין בשנת 1971 (הלחן של מיקי גבריאלוב).
את השלט על האצה צילם בני עורי בחממה האקולוגית של אביטל גבע בקיבוץ עין שמר ('מקום מדהים ומומלץ לביקור', מעיד בֶּנִי).
צילומים: בני עורי
ג. סילביה ויודוקוליס
ברחוב אבן גבירול 38 בתל אביב יש פאב שכונתי ותיק ושמו 'סילביה באמפר'.
צילומים: איתמר לויתן
על תיבת הדואר שבצד שמאל גם נכתב בפירוש שכאן גרים בכיף סילביה באמפר ויודוקוליס ליפשיץ.
לאלה שלא היו כאן בשנות השבעים של המאה הקודמת נזכיר שמדובר בדמויות מיתולוגיות מ'סיפור המכולת', הדקלום של גידי גוב, שכתב דני סנדרסון, והקדים את השיר על המכולת (1973).
קשה להחליט איך צריך לכתוב את שמו של הסופר ישראל זנגוויל (Zangwill), סופר ופעיל ציוני באנגליה (1926-1864). בעבר היה מקובל לכתוב את שמו 'זנגביל', וכך אכן נדפס בספריו ובמחזותיו שתורגמו לעברית:
אולם היום מקובל יותר לכתוב 'זנגוויל'. אולי בגלל שז'נגביל' באות ב' – מילה ארמית שנזכרת בתלמוד – מזוהה יותר עם צמח הג'ינג'ר, ששורשיו משמשים למאכל ולרפואה עממית.
ברחוב התל-אביבי, הקרוי על שמו, ניתן למצוא את שתי האפשרויות זו לצד זו:
צילומים: איתמר לויתן
ב. ראש פועלי המיון
יעקב זרובבל היה מנהיג ציוני חשוב (שנודע גם בזכות זקנו המפואר) ומראשי תנועת 'פועלי ציון שמאל' (ובלשון אותם ימים: פּוֹיְילֶיי ציון).
יעקב זרובבל (1967-1886)
בחיפה, עיר הפועלים, כיבדוהו ברחוב נאה אך התעללו קצת בזכרו. במקום לכתוב שהיה מראשי פועלי ציון הפכוהו לאחד מראשי פועלי מיון. נכון שהאותיות מ ו-צ קרובות במקלדת, אבל מה עם קצת שכל?
צילום: רון מנדל
ג. שני ויינר
ואם בהתעללות לשונית עסקינן, ראו מה קרה לרחוב ויינר.
זאב ויינר (1994-1908) היה היו"ר המיתולוגי של רשת 'משען', רשת בתי הדיור המוגן לקשישים הגדולה בישראל שהפעילה ההסתדרות מאז שנות השלושים. הוא גם היה חבר מועצת העירייה וזכאי מן הסתם לרחוב על שמו.
עיריית תל אביב אכן הוקירה אותו ורחוב הנמצא בשכונת עג'מי שביפו נושא את שמו. אבל למה לעשות ממנו צחוק?
כנראה שמי שהכין את השלט לא היה בטוח איך מנקדים, אז בבית מספר 7 ניקדו נכון וגם מסרו תיאור מפורט של חייו ופועלו (אך שכחו משום מה לרשום תעתיק ערבי).
לכבוד יום הלשון העברית, כ"א בטבת (יום הולדתו של אליעזר בן יהודה)
נקדים כמה דברי הבהרה לספר לימוד העברית שנעסוק בו כאן, אחד מני רבים שראו אור בעשור הראשון של המאה העשרים: השיחות בספר, והתמונות שאליהן מתייחסות שיחות אלה, מיועדות לילד היהודי הלומד עברית במרחב הנתון לשלטון רוסי, ואמורות להקנות לו שפה עברית שימושית – להבדיל מהשפה המסורתית – ובדרך שונה וחדשה. דרך לימוד השפה יקבל אותו ילד גם מושגים
חומריים חדשים ומתוקנים על היקום ומלואו. אם במשך דורות רבים למד כמעט כל ילד יהודי, ולפעמים
גם ילדה, לקרוא עברית בשיטת 'קמץ-אלף – אָ, קמץ-בית – בָּ', ולהכיר מילים רק מן המקרא
ומן הסידור (ולא בהכרח להבינן), בין בחדר המסורתי הישן בין בחדר החצי-משכילי
המתוקן – מעתה יעמוד לרשותו כלי לימודי חדש, שקשור, לפחות לכאורה, לחיי היום-יום
שלו. שיטת הלימוד החדשה בנויה על הפקת 'סיפורים ותמונות מתולדות הטבע', וכדי לשפר
את הבנת תוכנם לֻווּ הסיפורים במילון מונחים עברי-רוסי-גרמני-צרפתי (השפות שבהן
מדבר משכיל בן-תרבות). השנה היא תרס"ה (1905) והעיר היא סנקט פטרבורג, עיר הבירה של האימפריה הרוסית, שלא כל יהודי הורשה להתגורר בה. מיינהלד (Meinholds), לֵטְמַן (Lehmann-Leutemann) ושרייבר (Schreibers),
היו הוצאות ספרים מכובדות בגרמניה, בעלות מוניטין בזמן ההוא, שהתמחו בהדפסת תמונות ולוחות לבתי ספר. כל אחת מהן התמחתה כנראה בתחום
מציאוּת אחר: מיינהלד סיפקו את איורי הנופים, לטמן – בעלי חיים, שרייבר – בעלי מקצוע. העורך יוסף
ירמיהו גלס (1933-1868) 'תפר' ליצירות אלה מעין סיפורים, ובלשונו 'שיחות לתמונות', שהן תיאור מילולי מפורט של המתרחש בכל
תמונה, לרבות מדרש תמונה. השיחות הללו אמורות היו להנגיש מילים עבריות ותחביר, מסוג שתלמיד צעיר בחדר, ואפילו
בחדר מתוקן, שלמד עברית מהתורה ומהסידור, לא יכול היה לדעת על קיומן ('גובבים
את השחת במגוב', 'מכתבים בלא מעטפה', 'וכמה סוסים אסורים אל העגלה הזאת', 'גוף
החמור קצר, עבה, גס ומכוסה לא בשער יפה כשער הסוס').
גלס היה סופר
ומחנך, שחיבר ספרי לימוד בעברית וייסד עיתונים יהודיים ביידיש בליטא ולימים גם בדרום
אמריקה. בביבליוגרפיה של ספרי לימוד יהודיים (רמ"ח-תרע"ח), שערך דב רפל (דור לדור, ח, תשנ"ה), יוחסה לו כתיבתם של חמישה ספרי דקדוק, ובספרו של אוריאל אופק ספרות
הילדים העברית, 1948-1900 (דביר, תשמ"ח) רשומים על שמו גם מאמרי ביקורת אחדים על ספרי לימוד שכתבו
אחרים. 'חברת מפיצי השכלה', שהזמינה ממנו את הטקסטים, הדפיסה שלוש חוברות, אחת לכל תחום ציורי, ולאחר הדפסתן בנפרד (אחת בכל שנה: תרס"ה, תרס"ו ותרס"ז), כרכה אותן בספר אחד המונח לפנינו, ובשערו נדפס התאריך תרס"ה. בספר נדפסו רק הטקסטים – ללא התמונות. מילון המונחים שהזכרנו הוא ספציפי לכל חוברת ומופיע בסופה.
האם דאגו מפיצי הספר (או החוברות הנפרדות) לכך שגם
התמונות המתאימות תגענה לידי המורה או התלמיד? האם סמכו על המוניטין והתפוצה של
התמונות כשלעצמן? האם בכלל למד מישהו, במקום כלשהו, עברית בעזרת הספר או החוברות
והתמונות? לא מצאנו עדות מפורשת לשימוש כזה. ועם זאת, הספר שבידינו בוודאי משומש; ילדים הותירו בו סימנים, כגון הציורים הללו, בעיפרון, בעמוד ריק של החוברת השלישית.
עוד כמין ראיה לתפוצה יש גם בחותמת של אחת התחנות שאליהן הגיע הספר המשומש: 'בית מסחר ספרי למוד חנוך והשכלה "פדגוג" של אברהם ראבינזאהן סטאניסלוי גליציה'. משפחת רובינזון – שדור רביעי שלה עדיין עוסק במכירת ספרים חדשים ונדירים בחנות אנטיקווריאט ידועה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב – הייתה בעלת בית מסחר והוצאת ספרים ('התחייה') בעיר סטאניסלבוב, אז בגליציה המזרחית, לא הרחק מלבוב (היום איבנו-פרנקובסק שבמערב אוקראינה).
את ספר התמונות עצמו, שסביבו נרקמו ה'שיחות', לא מצאנו. האם בכלל נדפס? נודה לכל בדל של מידע בעניין זה. מכל מקום, נותרנו וחצי תאוותנו בידינו: שלוש חוברות של 'שיחות', שמהן ניתן רק לשער את טיבן של התמונות. במרשתת מצאנו סריקות יפות מתוך סדרת ספרי תמונות לבתי ספר ולמשפחה שראתה אור בדרזדן בין השנים 1913-1903 וכותרתה:Meinholds Märchenbilder für Schule und Haus zur Förderung der ästhetischen Erziehung der Jugend. האם זה המקור לשיחות? אולי כן ואולי לא... לא מצאנו שם תמונות המתייחסות ישירות לשיחות שבספרנו.
נחזור לשלוש החוברות שנדפסו בעברית. זה השער הפנימי של החוברת הראשונה:
החוברת השנייה ראתה אור בשנת תרס"ו (1906) ואלה הם שעריה:
החוברת השלישית ראתה אור כעבור עוד שנה,
תרס"ז (1907), ואלה שעריה:
לספר הכרוך שתי הקדמות – קצרה וארוכה – החוזרות בעיקרן זו על דברי זו. הקצרה כותרתה 'אל הקוראים', בחתימת ד"ר י"י אֵיגֶר, 'חבר ועד מפיצי
השכלה בישראל ברוסיה', והיא נדפסה בפתח החוברת הראשונה.
על הארוכה חתם אדם בעל מוניטין בימים ההם, שהוזמן כנראה לכתוב כדי להאדיר את
יוקרת הספר. זהו הרופא והסופר יהודה לייב קצנלסון (1917-1846), דמות ידועה בחיים היהודיים ברוסיה באותם ימים, שהתפרסם בשם העט שאימץ לעצמו 'בוקי בן יגלי' (על מקור שמו ראו ברשימה קודמת בבלוג). הקדמתו נוספה לספר שנכרך עם הופעת החוברת השלישית, תחת הכותרת 'מבוא'. קצנלסון, שהאמין בלימוד ב'שיטה הטבעית', הרחיב בדבריו בתיאורן של שיטות שונות בעולם להנחלת לשון, סקר את המתרחש בפועל בהוראת
העברית, הצביע על אמצעי עזר שונים והמליץ על אופני השימוש בסיפורים שבחוברות
ובתמונות שאליהן הם מתייחסים. הנה הקטע שבו הוא מסביר מדוע דרושים קביים חדשים להוראת העברית ובמה יועילו:
י"י אֵיגֶר, בעל המבוא הקצר 'אל הקוראים', החל את הסבריו למשתמש בשלב
מוקדם יותר בחיי הלומד, עוד בהיותו תינוק:
מכאן עבר לביקורת וקבע: 'כל
החדשות האלה, אשר התחדשו בעולם הפדגוגי זה זמן רב, לא הגיעו עד בית הספר העברי',
ועל כן –
וגם:
והנה הגיעה עת הישועה, באה התרופה
לחוליי הוראת העברית:
יוזמי הספר וכותבי ה'שיחות' חתרו אפוא לעיצוב דיוקן
אחר של בני הדור הבא, שונה מזה המתחנך ב'חדרים' ובחינוך המסורתי בעיירות היהודיות שברחבי האימפריה הרוסית. הם האמינו כי
בכוחם של ציורים על 'הקֶרַח', 'החיפושית' או 'הרצען' יצליחו להשפיע על עולמו
הרוחני של התלמיד, על תודעתו ועל אופן קליטתו את המציאות. הנה למשל שתי שיחות. הראשונה הוצמדה לתמונות מיינהלד ואפשר לומר עליה שנכתבה על הקֶּרַח...
עמ' 29-28
השיחה על 'הַחֲמוֹר' נדפסה בחוברת השיחות המתבססות על תמונות לטמן:
עמ' 20-18
זה המקום לספר בקיצור על הגוף
שיזם את הספר והפיק אותו. בעיר הבירה של רוסיה, סנקט פטרבורג, שהייתה
פתוחה למגורים רק ליהודים בעלי הון ומשכילים מדופלמים, ייסדו יהודים כאלה בשנת 1863 את
'חברת מפיצי השכלה', שנקראה גם 'חברת מַרְבֵּי השכלה'. במונח 'השכלה' התכוונו מייסדי החברה למה שכינו במערב אירופה בשם 'נאוֹרוּת'; לא קרוא וכתוב או מסורת יהודית, שאותם לא חסרו אפילו היהודים היותר פשוטים. 'אָקוּלטוּרַציה' – קוראים היסטוריונים לתופעה שאליה חתרו המייסדים, כלומר לסיגול תרבותה של חברת הרוב ומאמץ להשתלבות בה מבלי לאבד את הזהות הפרטיקולרית הבסיסית. מייסדי החברה כבר עברו בעצמם תהליך כזה,
לפחות במידה כלשהי. כשמונים שנה קודם לכן התירה הקיסרית
יקטרינה השנייה את מגוריהם בעיר של 'יהודים מועילים' כמותם, ובימי הקיסר אלכסנדר השני (הוכתר
1855) הורחבה הגדרת ה'מועילים' וכללה גם רופאים, עורכי דין, אנשי מדע, אמנים, ואפילו
סטודנטים.
בית הכנסת הכוראלי בסנקט פטרבורג בעשור הראשון של המאה העשרים (ויקימדיה)
שתי משפחות עשירות, גינצבורג ורוזנטל, היו הבסיס הכלכלי של 'חברת' מפיצי השכלה'.
תמיד שמענו
מפי אישים רמי מעלה במגענו עמהם טענות על התבדלות היהודים וקנאותם והתנכרותם לרוסיות, ומכל
הצדדים הבטיחו לנו שבחדול ההתבדלות יוטב מצב אחינו ברוסיה וכולנו נהיה אזרחים
שווי זכויות במדינה. לפיכך נתעוררנו לייסד אגודת אנשים משכילים כדי לשרש את
המגרעות הנזכרות על ידי הפצת כתב רוסיה ולשונה ושאר לימודים מועילים בין היהודים (מצוטט אצל ישראל ברטל, 'היחיד והקהילה: מבוא', זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, א, 2007, עמ' 247).
תולדות חברת מרבי השכלה בישראל בארץ רוסיא, א-ב, סנקט פטרבורג 1890-1885
בין חברי הוועד של החברה הזו, לפחות בשנותיה הראשונות,
היו גם יהודים שהמירו את דתם. אכן, סיגול תרבותי קיצוני של ערכי החברה הסובבת.
ראשי החברה קצת התעלמו מהלקוחות שלהם. יהודים של יום-יום, ששפת דיבורם הייתה יידיש, שלמדו ב'חדר' לקרוא עברית, ולפעמים גם להבינה, ושהתייחסו
בחשדנות ליוזמות שלטוניות. היהודים הפשוטים הללו החשיבו מאד את ההמשכיות של זהותם המסורתית, והיו מקוטבים מבחינה 'פוליטית', לא פחות מישראל היום אם כי בכיוונים אחרים. השפה הרוסית, ספרותה ותרבותה היו רחוקות מהם, ועלו לסדר יומם רק במקרים שהתועלת מהן הייתה ברורה. כך למשל, הרב המשכיל יעקב מזא"ה, בן למשפחה
חב"דית, למד בגימנסיה ממשלתית ובאוניברסיטה כדי להבטיח לעצמו
שירות חובה צבאי מקוצר מאד. יוזמה קצת פתטית של חברת מפיצי השכלה, לתרגם את התנ"ך לרוסית
כדי למשוך כך את לב היהודים לשפה הרוסית, כשלה דווקא בשל התנגדות הכנסייה.
ב-21 בדצמבר 1888, במלאת חצי יובל לקיומה של החברה להפצת השכלה, טען אחד הכותבים בעיתון הצפירה (כנראה העורך נחום סוקולוב),כי פעילותה גרמה לה להיראות 'ככלי אין חפץ בו'. שום יזם חברתי אינו אוהב להיקלע למצב כזה, וגם המשכילים העבריים, בסנקט פטרבורג ובשאר ערי
רוסיה, הבינו שאל השינוי התודעתי הרצוי יש להגיע בדרך שתיקח בחשבון גם את השפה העברית המתחדשת. עליהם לדאוג אפוא, שהעברית תילמד בספרים הנושאים בשורה חינוכית ברוח ההשכלה ולא בדרכי הלמוד המסורתיות. כך נגררו גם שאלות הוראת העברית למשבצת
של 'הפצת השכלה' ואפילו הוצבו במעמד שווה לקידום ידע הרוסית. באספה
הכללית של חברת מפיצי השכלה בפטרבורג, שהתכנסה 'ביום שלושים לירח מאַרט שנת 1906', נשא יהודה לייב קצנלסון (בוקי בן יגלי), מחבר ההקדמה הארוכה הנזכרת לעיל, נאום פולמוסי ובו חילק
את 'פעולת חברתנו לשתי מפלגות [מסלולים]: ענייני השכלה של בית הספר וענייני השכלה
שמחוץ לבית הספר' ('עברית וז'רגון'). המסלול השני הוא הפצת ספרים ראויים למטרות החברה, אלה שבהוצאתם
תמכה או שאותם הפיקה, כמו שיחות לתמונות.
עברית ורוסית על מצבת קבורתו של יהודה לייב קצנלסון בפטרבורג (ויקימדיה)
ניתן לבחון את השאלה, עד כמה קלעו
הספרים הללו למטרות השיח העברי החדש, על פי הקטע הבא, שמבקש להסביר לתלמיד את ההבדל בין כלב לחתול (מתוך החוברת השלישית, המכוונת
לתמונות שרייבר). דומה שגם קורא בן ימינו ירוץ בכתוב כאן ללא שום קושי.
ולמרות הפנייה אל העברית והוצאתם של
ספרי לימוד בעברית, אנשי החברה להפצת השכלה היו מאוכזבים. כך כתב המחנך צבי שרפשטיין, בספרו תולדות החינוך בישראל בדורות
האחרונים [א, ראובן מס, 1960, הערה 351; מצוטט מפרוייקט בן-יהודה],
על פי סיכומים ברוסית מוועידת ראשי החברה, שנערכה בסנקט פטרבורג באפריל 1911, שש שנים אחרי הופעת
ספרנו :
שאלת ה'חדר' ותכנית בית הספר העברי
העממי עמדה על הפרק. הד"ר אייגר [הנזכר לעיל] הציע שיילמדו את הלימודים
העבריים ואת התנ"ך בעברית, וחלק גדול מן הנואמים התנגדו לכך. מ' ראפעס
מווילנה אמר בין שאר דבריו: 'מה הן מטרות
בית הספר העברי? בית הספר היהודי אינו צריך להעמיד לו מטרה של חנוך לאומי. כל
בית ספר עממי צריך להיות פריה הטבעי של הסביבה הלאומית. בית הספר הטבעי צריך
להווסד על לשון העם. והעם – תשעים ושבעה אחוזים ממנו, מדבר אידיש. לבית
ספר כזה עלינו להתכונן. אין ללמד בבית ספר כזה עברית או תנ"ך... עברית
מתה היא, כְּרוֹמִית [לטינית] – ביחוד מנקודת ההשקפה הפדגוגית. אפשר להיות יהודי טוב מבלי
לדעת עברית' ... אקון מפטרבורג אמר: 'כשהדבר נוגע לבית ספר
עממי שוכחים את הדרישות האלמנטריות של הפדגוגיה ... צריך להרחיק מבית הספר
את התורה במקורה ואת הלשון העברית'.
אמנם הקביעה, שעברית מתה היא, כמו השפה הלטינית, הושמעה כדיאגנוזה רפואית מוסמכת, אבל אולי לא די אחראית. קשה שלא להיזכר בטענתם של מקצת אנשי אקדמיה בישראל, במיוחד מתחום מדעי הטבע, כי 'השפה
העברית מגבילה אותנו', וכי 'עתידנו מחייב אנגלית'. בשלהי המאה ה-19, כפי שראינו, אמרו יהודים משכילים ובעלי הון ברוסיה, ש'עתידנו מחייב רוסית'. איך שגלגל
מסתובב לו... אז חיו תחת שלטון רוסיה מעל 70% מיהודי העולם; כיום קרוב למחצית מיהודי
העולם במדינות דוברות אנגלית. והעברית מה תהא עליה?
.png){kind=link}