סיפורי רחובות: קוצו של יוד, אוי לי מיוצ"רי, ראשון לציון מארש

א. הרדב"ז והרידב"ז

'קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי', כתב יל"ג בסוף שירו המפורסם. אפשר לומר זאת גם על שלט זה, שנמצא ברחוב הרידב"ז שבשכונת זכרון משה בירושלים. 

הרחוב נקרא הרידב"ז, אבל ההסבר מתייחס לרדב"ז... שני אישים שונים שחיו במאות אחרות ובמקומות אחרים.

צילום: אלי גורפינקל

הרדב"ז (בלי יוּד) הוא הרב דוד בן זמרא, שכנאמר בהסבר לשלט אכן חי בעיקר במצרים (אף כי בסוף ימיו גר בארץ ישראל). הוא נולד בספרד בשנת 1479, ובשל גירוש ספרד (1492) החל במסלול נדודים שהסתיים בשנת 1513 בקהיר. בזקנתו חזר לארץ וגר בירושלים ובצפת, שם גם מת ונקבר בשנת 1572.

שער החלק הראשון של שו"ת רדב"ז, סדילקוב 1836 (מורשת מכירות פומביות)

הרידב"ז (עם יוּד) הוא מישהו אחר לגמרי, למרות שגם הוא קשור לצפת.

זהו הרב יעקב דוד וילובסקי (1913-1845), יליד קוברין שבבלארוס, שגם הוא עבר מסלול מפותל (דרך שיקגו שבארה"ב) עד שהגיע לארץ ישראל בשנת 1905. הוא נפטר בצפת בראש השנה תרע"ד וכמו הרדב"ז נקבר גם הוא שם.

יעקב דוד וילובסקי (ויקיפדיה)

ב. אוי לי מיוצ"רי

יוסף צבי רימון (ויקיפדיה)

שלטי הרחוב התל-אביבי, הקרוי על שם המשורר הדתי ואיש העלייה השנייה יוסף צבי רימון (1958-1889), מספקים מידע מגוון על הדרך שבה נרשם שמו.

אינני יודע מי המציא את ראשי התיבות יוצ"ר, שכמדומני לא נהגו בחייו של רימון, ומדוע לא העניקו לרחוב את שמו המלא, אבל בין כך ובין כך הכיתוב 'היוצר' הוא מופרך במיוחד.

זאת ועוד, רימון, שעלה לארץ בשנת 1909, היה קרוב מאוד לרב אברהם יצחק קוק, רבה הראשי האשכנזי של ארץ ישראל, והושפע ממנו רבות. משום מה, מנסחי השלט העדיפו לציין דווקא את קרבתו ליוסף חיים ברנר ולאז"ר.

צילומים: איתמר לויתן

ג. הראשון לציון בראשון לציון

צילום: מנשה הס

הרב חיים דוד הלוי (ויקיפדיה)

ברחוב הרב חיים דוד הלוי שבשכונת פסגת זאב בירושלים יש שלט המסביר מיהו האיש שהרחוב נושא את שמו. אך אבוי, כיתוב מרושל יוצר בלבול.

הרב חיים דוד הלוי (1998-1924) לא היה אף פעם 'רב ראשי וראשון לציון', כפי שעשוי להשתמע מקריאה פשוטה של השלט. כלומר, הוא לא היה רב ראשי ספרדי שנשא בתואר 'הראשון לציון'.

אבל הוא כן היה רב בעיר ראשון לציון (1973-1951)...

בשנת 1973 מונה הלוי לכהונת רב ראשי ספרדי בתל אביב-יפו ובתפקיד זה שימש עד מותו. הוא היה דמות תורנית ידועה ואהובה, שעשה ספרים הרבה ולשון כתיבתו קלה ובהירה. הוא גם זכה בפרס ישראל לספרות תורנית (1997) ובהשקפותיו ההלכתיות והפוליטיות נחשב מתון ופתוח.

ספרו 'מקור חיים' אינו ספר בודד אלא שם לסדרת ספרים שונים פרי עטו, מקיצור הלכות שלחן ערוך ועד ספרי הלכה לחתן, לכלה ולמשפחה.

את השלט היה צריך לנסח בפשטות: 'רב ראשי בראשון לציון ובתל אביב-יפו'.

סיבוב בתל אביב: אדירי התכלת, ניחוח אשה – יד שנייה, קפה דיגיטלי, הגעת ליעד

א. אדירי התכלת נגד הרמב"ם

על הקיר ברחוב רמב"ם 11 בתל אביב (נחלת בנימין) יש ציור גרפיטי מרשים ביותר של גיבורי-על (על פי המגן דוד מדובר כנראה בגיבורים יהודיים). הצייר, שאת חתימתו התקשיתי לפענח, כינה אותם 'אדירי התכלת'.

אני לא יודע מי יותר חזק, הרמב"ם או ה'אדירים', אבל לדעתי חתול הרחוב, השחור והאדיש, שנקלט בצילום, הוא הוא הגיבור האמתי...

צילומים: איתמר לויתן

ב. ניחוח אשה, יד שנייה

מי קונה? מודל 1980...

רחוב אבן גבירול פינת ארלוזורוב.

ג. קופי אנד פייסט

למרות השלט המבטיח, בחנות הזו שברחוב פרישמן לא תקבלו קפה וגם לא מאפה...

ד. Waze על הדלת

על דלת בכרם התימנים. חמוד.

גלגולו של ניגון: היום יום שישי...

צילום מסך

איזה ילד ישראלי – צעיר או זקן – אינו מכיר את השיר 'היום יום שישי' (והמשכו, 'מחר שבת, מחר שבת, שבת מנוחה', או 'מחר שבת, מחר שבת, שבת קודש'). 'הדתה-שמדתה', אני לא מאמין שיש גן ילדים אחד במדינת ישראל, דתי כחילוני, שירשה לעצמו לפסוח על שיר קלאסי זה בטקסי קבלת שבת.

קודם כל, הבה ניזכר בשיר.

הנה הוא בביצוע האהוב עליי, של מָזִי כהן ויואל לרנר, מתוך הקלאסיקה '100 שירים ראשונים', שעליה גדלו ילדים ישראלים מאז ראשית שנות השמונים:

ואלה הן המילים כפי שנרשמו באתר זמרשת:

הַיּוֹם יוֹם שִׁשִּׁי
הַיּוֹם יוֹם שִׁשִּׁי –

מָחָר שַׁבָּת
מָחָר שַׁבָּת,
שַׁבָּת מְנוּחָה.

הַיּוֹם כֻּלָּם עוֹבְדִים
הַיּוֹם כֻּלָּם עוֹבְדִים –

מָחָר שַׁבָּת...

המילים הללו תומללו מהביצוע המוקלט הראשון של השיר מפי אהובה צדוק (שנת 1955).



לשיר יש גרסאות שונות, כולל גרסאות היתוליות, ומקצתן הובאו באתר זמרשת שם.

אבל מי כתב את השיר ומי הלחין אותו?

ב'זמרשת' כתוב על שניהם: 'עממי'. אך עתה ניתן כנראה לפתור את החידה, או לפחות את מקצתה, ולהסיר את מסך ה'עממיות' מעל השיר.

כפי שצוין ב'זמרשת', השיר התפרסם לראשונה במקראה גן-ילדים, שכתב וערך המחנך והמשורר יצחק קצנלסון (1944-1885). מקראה זו נדפסה בהוצאת 'האור', בוורשה שנת תרע"ח (1918).

שמה המלא של המקראה הוא, כפי שאפשר לראות מדף השער הפנימי, 'קובץ שלם של שירים פְרֶבֶּלִיִּים ושירי-עָם למשחק ולשעשועים'.

מה הם 'שירים פרבליים'?

פרידריך פְרֶבֶּל (Fröbel) היה איש חינוך גרמני מפורסם ורב השפעה. בשנת 1837 הוא ייסד בעיירת הנופש הגרמנית באד בלנקנבורג את גן הילדים המודרני הראשון (הוא גם זה שהמציא את השם Kindergarten). אחד מעקרונותיו הפדגוגיים היה שתהליך למידה של ילדים חייב להיות באמצעות הפעלה (שירה, ריקודים, משחקים, עבודה בגינת יֶרֶק, פעילות גופנית וכדומה).

פרידריך פרבל (1852-1782)

משנתו של פרבל, שגם הדגישה את מקומה של האישה-הגננת, נקלטה בהתלהבות במקומות רבים וגם, כמובן, בקרב אנשי חינוך יהודי מודרני. המפורסמים שבהם היו יצחק אלטרמן (אביו של נתן אלתרמן) ויחיאל היילפרין (אביו של יונתן רטוש), שיחד עם נשותיהם, בלה אלטרמן ופנינה היילפרין, פתחו בוורשה בשנת 1910 גני ילדים, ובהמשך גם סמינר לגננות בעברית, שהתבססו על שיטת פרבל.

פרסומות לגן הילדים של פנינה היילפרין ובלה אלטרמן (הצפירה, 27 באוקטובר 1910)

דף השער של גן-ילדים מצהיר בפירוש כי כל השירים שנדפסו בו חוברו ועובדו בידי יצחק קצנלסון. בהקדמה ('אל הגדולים'), שנועדה 'למורים, לגננות ולכל אוהבי הילדים', אישר זאת קצנלסון וציין כי אמנם מקצת השירים שמופיעים בספר מקורם בכותבים אחרים, אך גם הם נערכו, תוקנו וסוגננו מחדש על ידו. 'ואולם רוב השירים בספר כתבתי אני במשך השנים האחרונות ומושרים בפי הרבה קטנים וכן גדולים עוד בטרם הופיעו בדפוס' (הדגשה שלי).

 מעניינים דבריו על חשיבות הקניית המילים העבריות הנכונות דווקא לילדי גן:

אף כי אנו מכירים תודה לאלה שהתחילו את ה'טְרַ-לַ-לַ-לַ!', ואולם טעות היא כשמאמינים שאל הילד הקטן יכולים לקרב, לדבר ולשיר בלי תורת לשון, בלי חוקי סגנון, בלי חִנה וְיָפְיָהּ של המילה הנאמרת. אם בדברנו אל הגדולים אנו מקפידים על שלמות הלשון וחוקיה היפים, – בנוגע לקטנינו עלינו להקפיד כפליים. לשון עלגים ושפה מסורסת בעד הילדים עוון פלילי הוא.

הקדמתו של יצחק קצנלסון ל'גן ילדים' (לחיצה על האיור תגדיל אותו)

בשל סופו הטרגי, יצחק קצנלסון מוכר לנו בעיקר כמשורר השואה ('השיר על העם היהודי שנהרג'), אך פעילותו הספרותית העניפה אינה קשורה לשואה כלל. מגיל צעיר כתב סיפורים, מאמרים, מחזות, שירים ושירי זמר רבים ביידיש ובעברית (בהם 'יפים הלילות בכנען', 'גילו הגלילים', 'רוח עצוב', 'חמש שנים על מיכאל'). הוא גם ביקר בארץ ישראל פעמיים (1924, 1933), ועמד בקשרי חברות עם רבים מן הסופרים והמשוררים שגרו כאן (חיים נחמן ביאליק, יוסף חיים ברנר ועוד).

יצחק קצנלסון (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

הספר גן-ילדים (שזמין במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית) כולל עשרות רבות של שירים, שמחולקים לארבעה מדורים: שירי תנועה ולכת; שירי משחק ושירי-עם; זמירות ושירי לאום למשחק; תקופות השנה וחגיהן. בחלק השני של הספר הודפסו תווי נגינה לכל השירים, מעשה ידיו של המלחין הצעיר ישראל גְּלַָדשטיין (1942-1894), וכפי שנכתב בדף השער 'מהם חוברו ומהם עובדו וסודרו' על ידיו.

גלדשטיין, יליד העיירה גוסטינין שבפולין, קיבל את השכלתו המוזיקלית המקצועית בוורשה, ואחר כך בברלין ובלייפציג (שם שימש גם חזן). בראשית 1939 גורש מגרמניה וחזר לוורשה כפליט. הוא נרצח במחנה טרבלינקה בשנת 1942.

ישראל גלדשטיין (הײַנט, 14 בפברואר 1939, עמ' 6)

בעמ' 43 של גן-ילדים מופיע השיר 'היום – יום השישי':

לחיצה על האיור תגדיל אותו

מתי הוחלפה 'שבת קודש' שבמקור ב'שבת מנוחה'? מעיון בשירונים מאוחרים יותר עולה כי שני אבות הנוסח הללו התמידו לפחות עד שנות השישים, ומאז ואילך גבר יום המנוחה על היום הקדוש. על כל פנים, ליצחק קצנלסון החילוני, ולדורות של ילדי גנים עבריים חילוניים, לא הייתה שום בעיה עם 'שבת קודש', הדלקת נרות, קידוש ואכילת דגים...

אך האם קצנלסון כתב שיר זה או שמא רק עיבד אותו?

אי אפשר לענות על שאלה זו בבטחון גמור, אבל בהעדר מקור כלשהו מוקדם יותר מגן-ילדים, אני נוטה להניח שאכן קצנלסון הוא המחבר, מה גם שלרשותנו, כפי שנראה בהמשך, מקור תומך נוסף.

ומה באשר למלחין?

תווי השיר נדפסו בחלקו השני של הספר אך ללא ציון שמו של המלחין:

אפשר להניח בוודאות שלא גלָדשטיין היה המלחין, שכן במקרים שבהם הלחן היה שלו, או של מלחינים אחרים שעליהם ידע, הוא ציין זאת במפורש.

חידת זהותו של המלחין נפתרה לפני כמה חודשים כאשר שהיתי בניו יורק וחיטטתי, בשליחותו של אליהו הכהן, בארכיונו העשיר של המלחין והחזן אברהם משה ברנשטיין, השמור במכון ייוו"א (RG-36).

ברנשטיין, שבמשך עשרות שנים היה חזן בבית הכנסת 'טהרת הקודש' בווילנה, הלחין שירי זמר רבים בעברית וביידיש, ובמיוחד שירי ילדים (ביאליק, טשרניחובסקי, שמעון פרוג, אברהם רייזן, מוריס רוזנפלד, ואפילו לוין קיפניס), וזאת בנוסף לפרקי חזנות.

השיר הידוע ביותר שהלחין הוא 'די שבועה' (השבועה), ההמנון של 'פועלי ציון', שנכתב והולחן בשנת 1903. אך באמתחתו, כאמור, עשרות רבות של שירים נוספים, ועוד יגיע הזמן לעסוק בו ובמורשתו (בארכיונו שמור גם כתב יד גדול ביידיש של זיכרונותיו, בשם 'גלגולים', שמעולם לא ראה אור; על פי האמור כאן תורגם כתב יד זה לעברית על ידי משה קרבץ ואמור לצאת בבית לוחמי הגטאות). אחד מבניו של ברנשטיין היה המלחין אביאסף ברנע (1957-1903), שהתגורר בחיפה וארכיונו שמור בספרייה הלאומית.

אברהם משה ברנשטיין (1932-1866)

והנה בין תווי השירים שהלחין ברנשטיין מצאתי את התווים הללו:

לחיצה על האיור תגדיל אותו

בראש התווים נכתב במפורש כי המילים הן של יצחק קצנלסון והמנגינה של ברנשטיין. מחברת התווים אינה מתוארכת והיא כוללת בתוכה גם שירים שלא ברנשטיין הלחין. אבל על תווי שיריו שלו הוא הקפיד תמיד לציין את שמו.

התווים שונים מעט מן המנגינה המקובלת, אך אין ספק שמדובר באותו שיר עצמו.

לסיכום, עמימותו ועממיותו של השיר התמים והאהוב הוסרה. את המילים יש אפוא לייחס ליצחק קצנלסון ואת המנגינה לאברהם משה ברנשטיין.

שבת שלום!

פרנסות של יהודים: בעלי שם טוב

את המדור הפעם נקדיש לשמות מוצלחים – עבריים, ענייניים, יפים ושנונים. הם מוכיחים שאפשר גם אחרת, ושמות עסקים לא חייבים להיות עילגים או מאונגלזים ('מגדלי מידטאון' כבר אמרנו?).

א. רואים עולם ומראית עין

בהמשך לשם המוצלח של חנות האופטיקה 'בבת עיני', הנה שתי חנויות אופטיקה, בחיפה ובתל אביב, עם שמות עבריים נחמדים. 

החנות החיפנית, ברחוב מיכאל, נקראת 'רואים עולם: אופטיקה ממבט אחר'. אגב, שימו לב לצד שמאל שם מסתתרת לה, בצניעות אופינית, חנות בגדים לנשים דתיות והיא מתהדרת בשם עברי יפה לא פחות – 'תתחדשי'.

צילום: מרים ברוק-כהן

בתל אביב, בכיכר המדינה (רחוב ה' באייר 36 פינת ז'בוטינסקי) נמצאת חנות הבוטיק 'מראית עין'. אמנם צלמנו צילם את חזית החנות כשהתריסים מוגפים, אבל העסק פתוח וברוך השם מתפרנסים.

צילום: איתמר לויתן

ב. לכל הרוחות

וזה שמה המוצלח של חברת טיולים מבנימינה.

צילום: גדעון נח

ג. עקב אכילס

זה שמה של חנות מדרסים אורטופדיים בירושלים.

צילום: טובה הרצל

ד. רם-בוא

וזה שמה השנון של חברת הובלות, שמשאיתה חונה בדרך כלל בחניון רידינג בתל אביב.

צילום: יונתן לרנר

ולמי שלא הבין את השנינה – זהו רמבו 'האמיתי'...

והנה עוד מוביל ושמו רמבו...

צילום: איתמר לויתן

ה. מהירות האור

זה שמה המקורי, אף כי יומרני, של חברת שליחים. צריך לקוות שהשליחים, על קטנועיהם, לא לוקחים את השם ברצינות ונוסעים לפי חוקי התנועה ולא במהירות האור...

צילום: שמוליק שדה

ו. מה קורא?

בחנות הספרים המשומשים 'סיפור חוזר', ברחוב שמואל הנגיד בירושלים, לא מסתפקים בשם המוצלח של החנות, אלא מוסיפים עליו גם את השלט החביב 'מה קורא?!'.

אגב, בחנות זו עובדים גם בעלי צרכים מיוחדים.

צילום: מנחם רוזנברג

ז. זול-פעמי?

אם יש שמות מוצלחים, אז מן הסתם יש גם שמות לא מוצלחים.

הנה למשל אחד מהם, בקניון 'ביג' בשדרות. מה ההיגיון בהלחמת 'זול' ל'פעמי'? לא נדבק, לא שנון ולא יפה.

צילום: יפתח מזור

העולם התחתון (ג): מוֹצָאוֹת, שירותים מזמרים, לא כאן, השתנה כהלכה, כתב ברייל

רשימות קודמות בסדרה הקסומה והריחנית 'העולם התחתון':

א. 'והמון העם קורין לו תחת', 'ויחנו בתחת', התחת של אגי משעול, של רמי פורטיס ושל בטהובן

ב. חותם על עכוזך, התחת של הפריץ אוסרבסקי ושל הגנרל קֶניג, התוחעס של חנוך לוין ואצל מזרחי בתחת

א. מוצָאות ומבואות

משתנות? מחראות? מיושן ומסריח...

המילה החדשה (והמוצלחת מאוד) בעולם בתי השימוש הכימיים היא 'מוֹצָאוֹת'.

צילום: טובה הרצל

ב. בתי שימוש מזמרים

בחיפה בתי השימוש הציבוריים אומרים שירה.

בשוק תלפיות, למשל, הם שרים את 'שיר השוק' של נעמי שמר:

צילומים: איתמר לויתן

ברחוב יפו שבעיר התחתית שרה המשתנה שיר ללא מנגינה. על השיר חתום המשורר הלא כל כך מוכר אורן עילם (אבל הוא עצמו הכחיש את בעלותו על השיר; ראו בדף שיחה בוויקיפדיה).

צילום: אלון ריבק

ג. די להשתנה

בשכונת נחלאות בירושלים, ליד רחוב אילת, מבקשים מן העוברים ושבים 'לא להשתין ברחובותינו' וגם לא  'בקירות בתינו', 'כפי שאינך משתין בקיר חדרך'. 

'להשתין בקיר' ולא 'להשתין על הקיר' – זו ממש עברית מקראית צחה: 'כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר' (שמואל א, כה 22).

צילום: דוד אסף

בתל אביב, ברחוב רבי עקיבא שליד שוק הכרמל, כבר פונים ב'היי!' ידידותי, בבקשה ובתודה...

צילום: טובה הרצל

לעומת זאת, ב'שביל הסלט', במושב תלמי יוסף שבחבל הבשור, לא לוקחים שבויים ולא מדברים בשפה רפה.

מספריים אימתניים וזוג ביצים מספרים בציור על הגורל הנורא המצפה למי שיעז להטיל את מימיו מחוץ לשירותים.

צילום: מורן חג'בי

ד. משתנה לימות חול בלבד

במלון 'לאונרדו פלאזה' בחיפה מקפידים על שמירת שבת כהלכתה גם במשתנה.

שומרי מסורת מתבקשים להתאפק או להשתין מרחוק.

צילום: דוד שי

ה. משתנה עם כתב ברייל

בניו זילנד הרחוקה – מדווח שבתאי קוונשטוק – בתי השימוש הציבוריים הם אלקטרוניים, והעיקר הם גם מונגשים לעיוורים. שימו לב להוראות בכתב ברייל. מתי אצלנו?

צילום: שבתאי קוונשטוק

ארץ הקודש: כנפי רשב"י, על מדרגות הרבנות, שער הצדיקים, טיב טעם

א. היכונו לל"ג בעומר!

והפעם חדש לגמרי: כנפי רשב"י, החברה שתטיס אתכם במסוקים משדה דב שבתל אביב, מנתב"ג או מירושלים לקבר הקדוש במירון במגוון שירותי VIP. יש 'רכבת אווירית', יש 'הקפצות' ויש 'בסיס המתנה מכובד', והעיקר, הטייסים הם יוצאי חיל האוויר – מה שבטוח...

כמה כל הטוב הזה עולה?

ב'נתיב קו ירוק' משדה דב יגבו מכם 650 דולר; ב'נתיב לב נתיבות' רק 1,490 דולר.

'נתיב רום מעלה' מציע מסוק פרטי ומיועד כנראה לרבנים דגולים במיוחד ולאדמו"רים שיש מי שישלם עבורם. כמה זה יעלה? את המחיר לא מגלים משום שהוא תלוי בפרטי ההזמנה המדויקים וכנראה ניתן למיקוח. אלה השירותים המוענקים שם:

ב. מתחתנים? 

בל"ג בעומר מתחתנים, זה ידוע. ואם אתם מתעקשים להתחתן דרך הרבנות, אז מובטח לכם שתדעו לאן להגיע.

על מדרגות בניין המועצה הדתית של תל אביב, בשדרות דוד המלך פינת רחוב אורי, מודבקים זה ליד זה חמישה שלטים שונים שמסבירים לאן ללכת. העיקר שתגיעו ולא תגידו לא ידענו.

צילום: דוד אסף

ג. השער לצדיקים

התמונה הזו, שלא חסר בה ממד אירוני (שימו לב לסטיקר שבצד שמאל, 'מושחתים הביתה'), צולמה ברחוב זרח ברנט 7 בשכונת נווה צדק בתל אביב.

צילום: צחי כהן

ד. וגר זאב עם כבש

מה ישראלי בעיניך? הנה תשובה אפשרית לשאלה הקלאסית כפי שנגלתה לעיניי לפני כמה שבועות ברחוב כהנמן, שבשולי עיר הקודש בני ברק.

על לוח המודעות, בצד ימין, שלטים משיחיים של חב"ד ('יחי המלך המשיח') ושל ברסלב ('רבי נחמן לארץ ישראל', והכוונה היא לפלג קטן של חסידי 'הפתק', שדוגל בהעברת עצמותיו של רבי נחמן מאוקראינה לישראל). בכביש, משמאל, עושה את דרכו רכב הובלות של רשת 'טיב טעם' – הידועה ב'כשרות המהודרת' שלה – שמצהיר לא רק על הבשרים המגוונים והטריים אלא גם על 'משלוח בשבת'.

צילומים: דוד אסף