 |
| הכניסה לבית יוסף באו (ויקימדיה) |
מאת דוד מילגרום
על 'בית יוסף באוּ' שמעתם?
כל מי שיחפש באתר התיירות הבין-לאומי Tripadvisor, מה הן האטרקציות המובילות בתל אביב, ימצא כי במקום הראשון נמצאת יפו העתיקה, במקום השני – הטיילת, ובמקום השלישי – מוזיאון בית יוסף באו, השוכן ברחוב ברדיצ'בסקי 9, לא הרחק מתיאטרון הבימה. בדירוגים נמוכים יותר נמצאים אתרים כמו מוזיאון תל אביב, מוזיאון 'אנו' ובית הפלמ"ח. לא זו בלבד, השנה 'בית באו' נכלל לראשונה באחוזון העליון של האטרקציות בעולם (!), על פי דירוג המטיילים עצמם.
מה מסביר את הדירוג הכה מחמיא של מוסד תרבותי די עלום זה? התשובה, לעניות דעתי (גילוי נאות: אני עוסק בהתנדבות בסיוע למוסד זה), קשורה בכך שאין מדובר רק במוצגים מרתקים, אלא גם בסיפור מיוחד במינו, ומשום שסיפורים טובים ומעניינים הם גם נחלתם של קוראי בלוג עונג שבת – קיבלתי על עצמי לספר חלק קטן ממנו ולהזמין את הקוראים לבוא ולבקר במקום מרגש זה.
בעצם מדובר כאן בשני סיפורים: סיפורו של יוסף באו (2002-1920) – גרפיקאי ואמן רב-תחומי וכשרוני מאד, יליד קרקוב וניצול שואה, שעלה לארץ ב-1949 עם רעייתו רבקה (Rebecca), והצליח ליצור כאן בשתי ידיו המבורכות מפעל יוצא דופן. בו בזמן זהו גם סיפורן של שתי בנותיו, הדסה וצלילה, שהפכו את שימור מורשת אביהן למשימת חייהן והצליחו לצקת בסטודיו הקטן שבו עבד תכנים שמרגשים את כל המבקרים.
 |
| יוסף באו בחדר עבודתו |
אפתח את שני הסיפורים מן הזווית האישית. הורי היו חברים טובים של יוסף ורבקה באו. כמו יוסף (יוזק, כפי שנקרא בפי חבריו) גם אימי למדה בגימנסיה העברית בקרקוב, ובהמשך נפגשו השניים, בנסיבות מעיקות יותר, במחנה הריכוז פלאשוב שהיה סמוך לעיר. יוסף הכיר במחנה את רבקה והשניים נישאו שם בסודי סודות ותוך סיכון חייהם – אירוע זה הונצח בסרטו של סטיבן שפילברג 'רשימת שינדלר' (1993). בגטו קרקוב, במחנה פלאשוב, ומאוחר יותר במחנה ברינליץ של אוסקר שינדלר, יוסף התגלה כגרפיקאי מחונן שידע לזייף תעודות ומסמכים שהצילו רבים (בסרטו של שפילברג, השחקן הישראלי רמי הויברגר גילם את דמותו של באו).
הנה כאן קטע קצר מהסרט ובו רואים את יוסף מזייף תעודה, את רבקה נאלצת לטפל בציפורניו של מפקד המחנה, את טקס הנישואין החשאי של השניים, ואת סצינת הסיום בה עולים הניצולים לקברו של שינדלר בהר ציון בירושלים:
 |
| חולצת האסירים של יוסף באו במחנה הריכוז ברינליץ (יד ושם) |
באותן שנות אימה, הצליח יוסף, שניחן בחוש הומור ובאופטימיות בלתי נדלית, לעודד רבים שכוחם הלך ותש. הנה אנקדוטה שתעיד על כך: בפלאשוב צייר יוסף חפיסה של 24 קלפים שעליהם ציורים שונים של החיים הרגילים כפי שהכירום לפני המלחמה. על קופסת הקלפים צייר מגדת עתידות וביקש מחבריו האסירים לשלוף קלף ולראות מה צופן להם העתיד. אם למשל מישהו בחר בקלף של חתן וכלה, יוסף עודדו 'למה לך להתאבד, הרי כל זה ייגמר וגורלך להתחתן' (החפיסה המקורית נמצאת באוספי יד ושם בירושלים, אך אינה מוצגת. מחלוקת נטושה בין יד ושם לבין בנותיו של באו, שביקשו לקבלן חזרה).
יוסף המציא כתב סתרים וסיפר בדיחות שעזרו לו ולחבריו לשכוח לזמן מה את הזוועות שמסביב. את הדפים החביא יוסף בתחתית כפולה של תיק האמנים שלו ומיין אותם על פי קטגוריות, כגון רופאים, מהנדסים, מורים או מחלות. על דפים שהפיק מבדלי סיגריות כתב יוסף ספר שירה מצוייר שקרא לו 'העולם ואני' ואותו הקדיש לרעייתו רבקה. הספר תורגם מפולנית לעברית (2016) ובקרוב ייצא גם באנגלית.
 |
| מתוך 'העולם ואני' |
 |
| יוסף באו |
כאמור, יוסף ניצל מהתופת במסגרת 'רשימת שינדלר'. אחרי שחרורו נשאר בפולין והשתלם בלימודי אמנות גבוהים. בשנת 1950 עלו יוסף ורבקה ארצה עם בתם הדסה (הבת השנייה צלילה כבר נולדה בישראל) והתמסרו ללימוד השפה העברית.
כאן החל פרק התקומה המפואר.
יוסף גוייס ל'מוסד' והועסק בזיוף דרכונים ומסמכים. הוא עצמו שמר כנדרש על חשאיות ורק לימים נודע הדבר בריאיון שהעניק איש המוסד הוותיק רפי איתן לבנותיו. ב-1960 יוסף הקים את הסטודיו התל-אביבי שלו ברחוב ברדיצ'בסקי, ובו פעל ויצר במשך ארבעים שנה. שנים רבות הייתי בטוח שהלוגו של באו מבוסס על דימוי של ברבור, אבל בנותיו העמידוני על טעותי. לדבריהן, כעובד במוסד נאסר עליו לחתום על יצירותיו בשמו והפתרון נמצא בדמות לוגו מיוחד שעיצב. אם תטו ראשכם בתשעים מעלות – צפויה לכם הפתעה...
הסטודיו ובאו עצמו הפכו עם הזמן לחלק מההוויה של התרבות התל-אביבית והישראלית.
כאמן טיפוגרפיה הפיח באו רוח חיים באותיות העבריות: בעיצוב גופנים חדשים ובתנועתיות בעזרת אנימציה. הוא לא השתמש בגופנים קיימים אלא עיצב גופנים ייחודים ומקוריים וידע להעביר באמצעותם את האווירה המתבקשת לכל סרט, פרסומת או עבודה גרפית שעברו תחת ידיו. לדוגמה, לסרט 'סאלח שבתי' עיצב באו אותיות בסגנון המזרחי שמאפיין את גיבור הסרט.
לסרטי קומדיה כמו 'חבורה שכזאת', 'השכונה שלנו' או 'תעלת בלאומילך' עיצב גופנים עליזים בצורת גל.
גם לסרט 'כץ וקרסו' יצר כותרת מעניינת.
לסרטי דרמה כמו 'הם היו עשרה' או 'עמוד האש' עיצב גופנים 'רציניים' ודרמטיים. המוטו שלו היה: 'מה שאתה רואה – תעשה שונה', וכך עיצב את הגופנים שלו.
באו היה מראשוני האנימטורים בארץ. כך למשל הלוגו המונפש של חברת הפצת הסרטים א.ד.מטלון הזכור לרבים:
ואם לא די בכך, באו שלח ידו גם בכתיבה והוציא מתחת ידו לא מעט ספרים אוטוביוגרפיים, שבהם זיכרונותיו העצובים מהולים בהומור אופטימי: ד"ש קר: רשימות ורישומים (1971), שנות תרצ"ח: זכרונות (1982) או לו טוב: סיפורי בדים צבועים (1992). לאחר מותו ראו אור ספרו ה!הו!כ!חה!: חוק של צחוק (2014), ועוד ספר מיוחד במינו שבו ניהל רומן מצוייר עם השפה העברית וכותרתו הרב-משמעית היא ברית מִלָּה: דברים על-דבר דברים (2004). הוא הוציא את הספרים בהוצאה עצמית לה קרא בשם 'המנענע'.
הנה כמה ציורים הומוריסטיים פרי עטו:
 |
| מנגינה מסורתית |
ואגב הומור, חלק בלתי נפרד מזיכרונות ילדותי היא הציפייה הדרוכה של הורי לברכת ה'שנה טובה' המקורית והשנונה ששלח באו לחבריו לקראת ראש השנה:
באו נפטר בשנת 2002, ומכאן מתחיל סיפורן של שתי הבנות המופלאות, הדסה וצלילה.
 |
| הדסה וצלילה באו |
השתיים החליטו לשמר את הסטודיו של אביהן ולהנציח את מורשתו הענפה והרב-תחומית. אין הרבה מקומות כאלה בארץ, שבהם נשמרים חדרי עבודתו המקוריים של היוצר כפי שהיו (בית ביאליק בתל אביב ובית עגנון בירושלים הן דוגמאות יוצאות מן הכלל המלמדות על הכלל).
האחיות, שהן חלק בלתי נפרד מהמוזיאון, מספרות למבקרים על המעבר משואה לתקומה, על גרפיקה במיטבה, ציור, יצירת גופנים עבריים חדשים, ראשית האנימציה והקולנוע הישראלי, הומור, השפה העברית, שירה, ועל ידיו של אומן שבנה מכונות במו ידיו. הן עושות זאת בחן רב, ברגישות ובהומור, בהצגות ובשירים. התוצאה – הקהל נשאר בסטודיו כשעה וחצי, מרותק ומוקסם ועובר חוויה בלתי נשכחת. המבקרים בסטודיו יכולים לראות מכשירי צילום, אנימציה וקולנוע שיוסף יצר, כמו למשל מכונת אנימציה שבנה על בסיס מכשיר רנטגן שיצא מכלל שימוש.
מדי שנה בשנה מבקרים ב'בית יוסף באו' כ-8,500 מבקרים מהארץ ומחו"ל. הדסה וצלילה מציגות את מורשת אביהן גם במקומות ציבוריים ובמוזיאונים בארץ ובחו"ל, ובהם תערוכות שהתקיימו באו"ם, במוזיאון אוסקר שינדלר בקרקוב, במוזיאון הסובלנות במוסקבה ובפרלמנט הספרדי במדריד.
ויש לנו גם סיפור שלישי, שבו מוזמנים להשתלב הקוראים הנאמנים של הבלוג המקסים עונג שבת. 'בית יוסף באו' נמצא בסכנת סגירה מתמדת. כדי לשמר מוסד תרבותי יוצא דופן זה נדרש לחץ ציבורי על עיריית תל אביב ועל משרד התרבות. כל השנים הסטודיו היה במעמד של שוכר, ועתה מתכננים בעלי הבניין להורסו ולבנות בנין מגורים גבוה יותר וחדש יותר. הם כבר הודיעו להדסה ולצלילה כי עם קבלת האישורים מעיריית תל אביב, הן תידרשנה לסגור את הסטודיו ולפנות את תכולתו.
אנו מקווים כי עיריית תל אביב תדאג לשמר מוסד תרבותי כה ייחודי במיקומו המקורי, וכל מי שיכול לסייע יבורך.
ובאשר
למשרד התרבות: המשרד יצר קריטריונים להכרה ולתמיכה תקציבית במוזיאונים (כגון שטח
מינימלי), שהסטודיו הקטן של באו אינו עומד בהם. כחבר בהתנדבות באגודת
הידידים של הבית ניסיתי, גם על בסיס ניסיוני כממונה על
התקציבים באוצר לשעבר, לשכנע את פקידי משרד התרבות כי במקרה זה הנוהל קם על יוצרו. אין זה סביר שמוסד כה מוערך, בארץ ובעולם, לא יוכר כמוזיאון ולא יזכה לתמיכה ממשלתית. עד היום 'בית יוסף באו' אינו זוכה ולוּ לשקל אחד כתמיכה מהמדינה. הדבר
חשוב במיוחד כי שתי האחיות כבר בגיל פנסיה ולא תוכלנה להמשיך לשאת לבדן את כל העלויות של
החזקת המוסד ופיתוחו לאורך שנים. לצערי, עד כה הדבר לא עלה בידי.
כדי ליצור לחץ ציבורי מול שני גופים אלו, אנו מעוניינים להרחיב את מעגל חברי אגודת הידידים של 'בית יוסף באו', ואין יותר מתאימים לכך מקוראי הבלוג. כל שנדרש הוא לשלוח ווטסאפ או מייל לצלילה עם הסכמה להצטרף לאגודת הידידים (הדבר אינו כרוך בעלות כלשהי) ולסייע בהפעלת הלחץ הציבורי הנדרש (טלפון 0544-301499, או מייל clilabau@gmail.com). כמו כן, קוראים המעוניינים בביקור מודרך במוזיאון, שמשולב גם בהצגה של האחיות, מתבקשים לתאם זאת עם צלילה.
מידע נוסף יש באתר האינטרנט של המוזיאון ובסרטון הקצר הזה שהכינו אנשי קבוצת אבני מורשת:
___________________________________________
דוד מילגרום היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר והיום הוא יזם בתחומים שונים milgrom.david@gmail.com
