משהו על השירים הרוסיים ששרו בפלמ"ח: מחווה לפוצ'ו

אמר העורך: 

פּוצ'וּ, יליד 1930, הוא מן האחרונים, ואולי האחרון, שבין סופרי דור תש"ח שעדיין חיים עמנו. הוא גם היה מגיבורי ילדותי. לא רק שקראתי בשקיקה את כל ספריו, הוא גם היה שכן שלי, בשדרות סמאטס בתל אביב (רחוב חדש יחסית, שנסלל בראשית שנות החמישים בקצה הנידח של תל אביב, לא הרחק מ'החולות' שמעבר לירקון מוכה הבילהרציה). יחסינו היו כמובן חד-צדדיים: אני הערצתי אותו (ובמיוחד את האופנוע הענק שלו שהרעיש את רחובות השכונה השקטים), ואילו הוא כלל לא ידע על קיומי (לפני שש שנים, ביום הולדתו ה-84 סיפרתי על כך בפירוט ברשימתי 'פּוּצ'וּ והלמֶד-וו"ניקים'). 

חזרנו וחידשנו את הקשר בזכות בלוג עונג שבת, שפוצ'ו הוא מקוראיו הוותיקים ואף תרם לו כמה רשימות פרי עטו. 

לפוצ'ו, איש תש"ח שראשו לא שח, שחוגג השנה את יום הולדתו התשעים, שלוחות מיטב ברכות הבלוג וקוראיו (כולל יוסיניו, יוסלה ויוסי פס, זיוה ואיה הג'ינג'ית, זומבה, הילד אפרים והמורה הדגול שמילקיהו). 

*

מאת אליהו הכהן

'וְתִזָּכֵר אָז בְּיָמֶיךָ בַּפַּלְמָ"ח'...

ישראל ויסלר, הלא הוא פוצ'ו, חגג ב-1 בפברואר את יום הולדתו התשעים, ועמו רבים מבני משפחתו וידידיו. כמי שחונך על ברכי 'אנו, אנו' הוא בוודאי לא יתנגד שננצל את יום חגו הפרטי כדי לעסוק בנושא שאפיין את בני דורו. לא רק שלא יתנגד, אלא הוא עצמו ביקש ממני לומר משהו על השירים הרוסיים ששרו בפלמ"ח.

כמובן שעם כל הכבוד לפלמ"ח ולפלמ"חניקים, השירים הרוסיים בזמרת הארץ ראשיתם אינה שם ואינה בהם. הם הושרו בפי העולים ובפי החלוצים מאז ראשית ההתיישבות בארץ ישראל, עד שאפשר לומר שלא היה עשור בתולדות היישוב שלא הושרו בו שירים עבריים במנגינות רוסיות. בסוגיה זו נאמר כבר לא מעט וגם נכתב לא מעט, ודבריי כאן אינם אלא פירורים אחדים מן השפע הרב.

נרוץ אפוא עם הזמן שעבר ונסקור ממעוף הציפור כמה דוגמאות לזמרת הדורות הארץ-ישראלית שהושפעה ממורשת הזמר הרוסית (ובמידה מסוימת גם האוקראינית, הפולנית והליטאית).

למן עליית הביל"ויים בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, ולאורך כל ימי העלייה הראשונה, שרו ורקדו בכל הארץ את 'חושו אחים חושו', שכתב יחיאל מיכל פינס בעקבות השיר הרוסי 'מִי דְּרוּזְ'נוֹ נָא וְרָגוֹב'. בשלהי אותה מאה שרו במושבות את 'האח נעים' של נח שפירא (ברנ"ש) בעקבות שיר הוולגה 'הֵי אוֹכְנַיים'. שפירא העניק למצלול הרוסי המקורי נוסח עברי מלעילי: 'האח נעים, האח נעים, עוד פעם אחת, עוד פעמיים'. היום שיר זה כמעט ואינו מוכר.



מימי העלייה השנייה ואילך שרו בעמידה וביראת כבוד את השיר 'ברכת עם' ('תחזקנה') של חיים נחמן ביאליק. לשירו של ביאליק, שנכתב בשנת 1894, הודבק לחן של שיר מרד רוסי נגד הצאר מימי מהפכת 1905 (גלגוליו של שיר זה יסופרו בקרוב ברשימה מיוחדת שתתפרסם בבלוג עונג שבת). תלמידי הגימנסיה הרצליה בתל אביב שרו את 'סתיו מאפיל' (ובשמו הרשמי 'החלקה הנשכחת') של ניקולאי נקראסוב, שתרגם למענם המורה לעברית ישראל דושמן. 

הנה הוא בביצוען של רוחמה רז ואופירה גלוסקא בתכנית 'על הדשא', שאותה הנחיתי בשנת 1976 בקיבוץ מגל:



בימי מלחמת העולם הראשונה שרו את השיר 'לחופש' ('אין כוח לסבול עוד, לשאת את העול'), שחיבר לייב יפה על פי מנגינה רוסית ותרגם לעברית קדיש יהודה סילמן. בימי העלייה השלישית שרו בלהט את 'אנו נהיה הראשונים' של יוסף הפטמן, בשלוש מנגינות שונות, שתיים מהן רוסיות, ולאחר נפילתו של טרומפלדור, בקרב הגבורה בתל-חי ב-1 במרץ 1920, שרו בעצב את 'קדרו פני השמים', למילותיו של יהושע פרושנסקי על פי מנגינה רוסית, ואת 'בגליל בתל-חי' שכתב אבא חושי על פי מנגינה אוקראינית. 

הנה רוחמה רז, אופירה יוספי ורות בן אברהם ב'קדרו פני השמים'. ההקלטה היא משנת 1986:



בשנות העשרים המוקדמות שרו בקיבוצי עמק יזרעאל, בשני נוסחי צליל, את כל הבתים של 'תה ואורז יש בסין', שחיבר אברהם שלונסקי בעין חרוד על פי מנגינה אוקראינית, ואילו בשנות העשרים המאוחרות שרו בתל אביב את שיר האהבה 'בין פרחי הגן המלבלבים', שחיבר יוסף אוקסנברג על פי מנגינת השיר הרוסי 'קירפיצ'יקי' (לגלגוליו של שיר זה הוקדשה בבלוג עונג שבת רשימה מיוחדת, שכתב חוקר הזמר הרוסי בעברית צבי [גרימי] גלעד, שהלך לעולמו לפני כמה חודשים). בכל הארץ שרו אז את 'הייתה צעירה בכנרת', על פי מנגינה של שיר מעגלי ברוסית ('לכומר הייתה כלבלבה'), שהתגלגל לשיר אהבה אוקראיני ('זורם לו הפלג'), ומשם הגיע אלינו. בשנות השלושים שרו, בין היתר, את 'מה לעשות שאני יפה כזאת' על פי מנגינה רוסית, ואת 'רינה', בלחנו של המלחין היהודי-הסובייטי הנודע איסאק דונאייבסקי, שניהם למילותיו של נתן אלתרמן.

אך הפריצה המשמעותית בהתקבלותו של הזמר הרוסי בארץ ובהתפשטותו בפי כל קשורה בלי ספק במלחמת העולם השנייה, במיוחד למן קיץ 1941, כאשר ברית המועצות הותקפה בהפתעה על ידי הצבא הגרמני, וחייליה ואזרחיה יצאו למאבק הרואי בפולש. נחשול של שירי תהילה לחיילי הצבא האדום ול'אמא רוסיה' נכתב אז בברית המועצות וממנה הגיע גם לארץ. 

'בדרך לניצחון': כרזת תעמולה סובייטית, 1943

בהתיישבות העובדת, בתנועות הנוער, בהכשרות, וכמובן גם בפלמ"ח, התרפקו צעירות וצעירים על נהרות הוולגה, הדון והדנייפר, כאילו היו אלה נחלות אבותינו מימי קדם. הם שרו על נופי הערבה רחבת הידיים שפרשה כנפיים, ועל פרשים הדוהרים על סוסים ובשצף קצף הם טסים, משל היו אלה ותיקי 'השומר' שרוכבים על סוסיהם בשדות העמק או על גדות נהר הירדן. גיבורי השירים – וַנְיָה וְנַטָשָׁה, מַרוּסְיָה וְקַטְיוּשָׁה, בריגדירית זוֹיָה וגרישקה – היו מושא להערצת בני הנוער באותם ימים.

רוב המגויסים לפלמ"ח היו בוגרי תנועות הנוער, בעיקר אלה שנחשבו חלוציות (השומר הצעיר, המחנות העולים והנוער העובד), והם הביאו עמם את השירים שלמדו שם. הגיעו הדברים לידי כך שרבים זיהו את סוגת 'שירי תנועות הנוער' עם שירי זמר רוסיים דווקא, ואין הדבר כך. בתנועות הנוער, כפי שבוודאי יעידו בוגריהן, וכפי שניתן להיווכח מספרו של נתן שחר, שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער (יד יצחק בן צבי, 2018), שרו את כל סוגי הזמר: שירי מולדת ושירי נוף, שירי רועים ושירי ילדים, שירי שבת ושירים חסידיים, שירי רחוב ושירי עמים, ובתוכם כמובן גם שירים רוסיים לרוב. 

מדוע אפוא זכו דווקא השירים הרוסיים לחשיפת יתר ולהבלטה בזמרת הארץ? שלוש סיבות עיקריות גרמו לכך: הסרטים הרוסיים שהוקרנו בארץ; האדרת הצבא האדום שלחם בגרמנים והביסם; ובנוסף, אלה היו שירים מלודיים, פטריוטיים ומרגשים, שניתן היה לשיר אותם בצוותא ומסביב למדורה.

נתחיל בסרטים. 

למן שנות השלושים הוקרנו בבתי הקולנוע בארץ עשרות סרטים רוסיים, ובהם סרטים מוזיקליים שכללו שירים רבים. כמה דוגמאות: מהסרט 'הדרך לחיים' (1931) קיבלנו את השיר 'ילדי הפקר' ('בין שלוש ובין ארבע'), שאת גרסתו העברית חיבר נתן אלתרמן; השיר 'רינה', שהוזכר לעיל, הגיע מהסרט 'החבריא העליזה' (1934); מהסרט 'ילדי רב החובל גראנט' (1936) הגיע אלינו השיר 'שיר הקפיטן' ('קפיטן קפיטן, נא חַיֵּכָה'), שהיה אהוב על אנשי הפלי"ם ואת גרסתו העברית ללחן של איסאק דונאייבסקי חיבר עמנואל כ"ץ, שהיה בית"רי ואיש לח"י (אולי בשל כך, בספר משפחת הפלמ"ח יוחס השיר בטעות לאברהם שלונסקי); שירו של נתן יונתן 'דוגית נוסעת', הותאם למנגינה מתוך הסרט הרוסי 'ילדותו של גורקי' (1938) – לכל מילות השירים הללו (פרט ל'ילדי הפקר' ו'שיר הקפיטן') אין שום קשר למקור הרוסי.

גם התיאטרונים, בעיקר 'הבימה' ו'המטאטא', תרמו למאגר השירים הרוסיים בזמר העברי. השיר 'צלצל קתרוס', בתרגומו של המשורר יהודה קרני, הושר לראשונה במחזה 'כבלים', שהוצג ב'הבימה' בסוף שנת 1931. השיר 'ילדי הפקר', שהוזכר לעיל, נכתב עבור 'המטאטא' בסוף שנת 1934. בהצגה 'שי לחיל', שהעלה 'המטאטא' באפריל 1944, נשמעו בין היתר השירים המרגשים 'שלום עירי נוחמה' ו'תכול המטפחת', שאותם תרגם מרוסית אברהם שלונסקי.

הנה מקהלת הצבא האדום עם הביצוע המקורי של 'שלום עירי נוחמה'; בכתוביות תרגומו של שלונסקי:



שעשוע נחמד: אלי ס"ט מקיבוץ גדות, חוקר וחובב של הזמר הרוסי בעברית, הכין שני סרטונים ובהם ליקט קטעים מקוריים של סרטים רוסיים-סובייטים, רובם משנות השלושים, שמתוכם דלו בני הדור ההוא מכל טוב. אתם מוזמנים לצפות בהם ולנסות לזהות את השירים.





הסיבה השנייה לתפוצת השירים הרוסיים קשורה בפולחן ההאדרה של גבורת הצבא האדום, שהשתלבה בסגידה הפוליטית לברית המועצות כדגם חיקוי לסוציאליזם ציוני. הלוך רוח זה רווח לא רק בקרב מבוגרים אלא הונחל לבני הנוער בארץ. 

יחי הצבא האדום! כרזה משנת 1943 בעיצובו של פרנץ קראוס (PPPA)

ממרחק הזמן קשה להבין באיזו דבקות שרו בפלמ"ח ובתנועות הנוער על הפרשים הקוזקים המשופמים של המרשל בּוּדְיוֹנִי, שטסו על סוסיהם לאורך גדות הדנייפר. עד לא מכבר נחשבו קוזקים אלה בדעת הקהל היהודית סמל בוטה של שנאת ישראל ושל התעללות אלימה ביהודי אוקראינה, במיוחד בפוגרומים שליוו כצל את מלחמות האזרחים שקדמו לכינונה של ברית המועצות. והנה, בתוך שני עשורים חל שינוי קיצוני והם הפכו מושאי הערצה, ואנו שרנו להם ברוממות רוח שירי הלל, כמו 'פעם חבר בודיוני' ('הֵי, שלום, הקוזקים, גיבורים בני חיל'). אגב, סֶמְיוֹן בודיוני, שקרנו עלתה בימי מלחמת האזרחים, תפקד בצורה מחפירה בימי המלחמה הפטריוטית הגדולה והיה אחראי במישרין לתבוסת הצבא האדום בקייב ונפילת רוב שטחי אוקראינה בידי הגרמנים. 

מרשל סמיון בודיוני, 1943 (ויקיפדיה)

באוהלי הפלמ"ח ובהכשרותיו בקיבוצים הוקסמו מצליליהם של השירים הרוסיים, ופה ושם גם הזדהו עם עלילות הגבורה שפוארו במילותיהם. כל אלה השתלבו גם בספרים שקראו הפלמ"חניקים בשעות הפנאי, ובראשם אנשי פאנפילוב של אלכסנדר בק, שתורגם לעברית כבר ב-1946. גם תפקיד ה'פוליטרוק', שאותו נשאו בגאווה דמויות כמו בני מהרשק או אלכסנדר יולין (סשה פוליטרוק), הועתק מן הצבא האדום. המנגינות הליריות של השירים הרוסיים התאימו להווי המדורות הרבה יותר מאשר שירי העלייה הראשונה והשנייה, כמו 'שאו ציונה נס ודגל' או 'פה בארץ חמדת אבות', שכבר נתפסו מיושנים.

כל כך אהבו בפלמ"ח את השירים הרוסיים, עד שאפילו את המנון הפלמ"ח, שחיבר זרובבל גלעד מעין חרוד בשנת 1941, שרו תחילה במנגינה הרוסית של 'הלוך הלכה החבריא'. רק ב-1943 החליט דוד זהבי שהמנון של ארגון עברי לוחם צריך להיות מושר בלחן מקורי והלחין את המנגינה המוכרת שהשכיחה את הראשונה (ראו דוד אסף, 'מסביב יהום הסער: מקורותיו הרוסיים של שיר הפלמ"ח', בלוג עונג שבת, 28 בפברואר 2011).

הנה הפלמ"חניק הוותיק יהודה זיו שר עם בתו יפעת את ההמנון במנגינה הרוסית המקורית:



משוררי הפלמ"ח, חיים גורי וחיים חפר, נחלצו גם הם להעשיר את מאגר השירים העבריים במנגינות רוסיות ואוקראיניות. את שיר הזמר הפלמ"חי הראשון שלו, 'היא עמדה בחלון והביטה', כתב גורי ב-1941 או 1942, ואחריו, ב-1943, את 'רשות הדיבור לחבר פרבלום', וב-1946 את 'יום יבוא, אחים, נחזורה' ואת 'שיר הקברניט' ('עם ליל חורפי האור גישש ברטט'), שאותם שרו בפלי"ם יחד עם 'סואן בדמי הליל', שתרגם דב מגן עוד ב-1943 – כולם על פי מנגינות רוסיות. את מפקדו בפלמ"ח, יצחק שדה, לא שכח גורי להזכיר בשיר שכתב ב-1944 'מסביבנו משטמה גועשת': 'עוד נקום, נקום אחים לנשק, "הזקן" רק ייתן פקודה'. גם שיר זה מקורו בסרט סובייטי ('שלושה טנקיסטים' שהוקרן בשנת 1939).

שירו הראשון של חיים חפר, 'בין גבולות', המוקדש להעפלה היבשתית, נכתב ב-1945 על פי מנגינה רוסית ידועה. אחר כך כתב את 'רותי' ('לי כל גל נושא מזכרת'), 'בדרך צפונה', 'למרחקים כי נפליגה', ועוד שירים רבים לפי מנגינות רוסיות (וגם ארמניות, כמו 'שיר הפינג'אן', וקווקזיות). 

מקצת השירים הושרו בארץ בנוסח שונה מצלילי המקור הרוסי. לחן 'דוגית נוסעת', שנכתב במקורו בסולם מז'ורי, הפך בארץ למינורי; צלילי הבית החוזר של 'בין גבולות' הושרו בארץ בנוסח שונה מהמקור הרוסי, ויש האומרים כי היה זה פשוט 'זיוף' מוצלח. רק במופע 'הלוך הלכה החבריא, 76', ניתן היה לשמוע את צלילי השיר המקורי ('פרידתה של הסלאבית'), שבתרגומו של יעקב שרת נקרא 'שיר לכת' ('קדימה מחלקות'). גם צליליו האהובים של השיר 'רותי', שקשה לתאר ערב שירה בציבור בלעדיהם, עברו בארץ 'גיור כהלכה'. 



רק טבעי היה שלא תמיד הבינו חברי תנועות הנוער ומגוייסי הפלמ"ח את משמעות המושגים שהוזכרו בשירים הרוסיים ששרו. אביא שתי דוגמאות מתוך רבות: אחד השירים הנפוצים ביותר, שהושר כבר בשנות העשרים, היה 'צבעונים, אחינו צבעונים'. ספק אם אלה ששרו אותו בהתלהבות וברגש ידעו מי היו ה'צבעונים' שבגורלם המר אשמה החבריה. היו שחשבו שאלה הם פרחי הצבעוני שנקטפו, ולכן 'איבדנו כל אשר יקר היה'. בשירונים אחדים אף ייחסו את השיר בטעות ללוין קיפניס, מתוך שבלבלו שיר זה עם השיר 'מי לא יכיר אותנו פרחי הצבעונים', שחיבר קיפניס ללחן מתוך 'חמישיית דג השמך' של פרנץ שוברט. איש לא העלה על דעתו כי ה'צבעונים' אינם אלא החיילים הרוסיים שחבשו כומתה צבעונית ועליה סמל הכוכב האדום. ואכן, בהמשך אמא מבטיחה בפירוש לוַנְיָה, כי במלחמה הוא יהיה 'קומיסר אדום' (כך בגרסה שהושרה, ועדיין מושרת, בארץ; יש הסבורים כי שני שירים שונים צורפו זה לזה). כידוע, גם חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי, ששירתו בארץ בשנות הארבעים וחבשו כומתה אדומה, כונו בשל כך 'כלניות'.

קומיסר אדום, יולי 1942 (ויקיפדיה)

דוגמה שנייה קשורה לשיר שכבר הזכרנו, 'צלצל קתרוס', שהושר לראשונה בדצמבר 1931, במחזה המצליח 'כְּבָלִים', שאותו כתב ביידיש המשורר ה. לייוויק. רבים מהשרים אותו התרפקו בעצב על גורלה של מָלִינָה ש'היה הייתה ... אבל גם היא איננה עוד'. מה קרה לה, למלינה זו, ומדוע איננה עוד? שמא נעלמה, התאבדה או נרצחה? – איש אינו יודע. בכמה שירונים אף נכתב נוסח 'מתוקן': 'היה הייתה אחת שמה לִינָה'. אלא שמלינה לא היה שמה של עלמת חן אהובה שמתה. 'מלינה' ברוסית פירושו מתקן שבו שוהים אסירים. 

(אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

את נסיבות חיבורו של השיר גולל בזיכרונותיו במאי ההצגה ברוך צ'מרינסקי. לדבריו, בנוסחו המקורי של המחזה, המתנהל כולו בין כותלי בית כלא, כלל לא היה קיים השיר. הייתה זו יוזמתו שלו לשלב בו שיר, שיהיה בו כדי לרענן את ההצגה. צ'מרינסקי נזכר בשיר ששמע ברוסיה על גורלו של פושע פלילי והחליט לשבצו בהצגה. חברו, השחקן והבמאי מנחם גנסין, גייס את המשורר יהודה קרני למשימת תרגום השיר וכך הוא שולב בהצגה (דברי צ'מרינסקי מצוטטים ב'זמרשת' כאן). מכאן ואילך התפשט השיר בארץ, עד שנפרד מהקשרו המקורי והפך לשיר קינה נוגה על אחת ושמה לינה, מלינה, או 'חתשמלינה', שהלכה לבלי שוב... 



עד כאן על קצה המזלג, ואת המנה המלאה, עם כל התוספות, נשמור ליום הולדתו המאה של פוצ'ו. 

במסורת היהודית, האיחול המתאים לימי הולדת של אנשים מבוגרים הוא הפסוק 'עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ' (תהלים, צב 15). התנא בן זומא, שטבע את המימרה 'איזהו עשיר? השמח בחלקו' (אבות, פרק ד, א), מצוטט בהמשך: 'בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה' (פרק ה, כא). פוצ'ו צלח את שלוש המדרגות הללו והעפיל לגיל תשעים, שעליו אמר בן זומא: 'בן תשעים לָשׁוּחַ', כלומר זה הזמן להתהלך כפוף קומה. והנה, פוצ'ו ניצב לפנינו זקוף, רענן, בריא ושופע הומור כבימי עלומיו. נאחל לו אפוא שיתמיד וישמור על הכושר המופלא, בגוף וברוח, וגם יזכה להמשיך את כתיבת כרכי זיכרונותיו המשעשעים, בחיי, שמניינם כבר הגיע לחמישה, ולא ישכח לכלול בתוכם גם את הערב הזה.

_____________________________

הרחבת דברים שנאמרו בעל-פה במסיבה לכבוד יום הולדתו התשעים של פוצ'ו בבית הפלמ"ח בתל אביב (31 בינואר 2020)