היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן ארבע-עשרה

איור: נעם נדב

בין הלב הנשבר מיום חמישי, שבו הוחזרו ארונות החטופים לבין יום המחר, שבת, שבו יוחזרו שישה חטופים חיים, אנו חייבים להמשיך להאמין ולקוות שעוד נגיע אל חופי התקווה הטובה, אל השגרה המבורכה, אל הנורמליות.

שנה עברה שנה חלפה ושוב יום הולדת לבלוג עונג שבת. זה קורה פעם בשנה ולמרות שאין מדובר באירוע חדשותי אמיתי, אני בכל זאת חייב לציינו, לעצמי ולקוראים.

הבלוג הופיע לראשונה על במת האינטרנט לפני ארבע-עשרה שנה, ב-19 בפברואר 2011. אומרים שמותר לדבר על סדרת ספרים רק אחרי הכרך השני או השלישי, ומה נאמר אפוא על בלוג עונ"ש, שמתקיים בנסי נסים כבר 14 שנים ברציפות? נדמה לי שמבחינה זו מדובר בברייה מיוחדת במינה. הרבה בלוגים יש בעולם ובישראל, אך ספק אם ב'נישה שלו' יש ותיק וייחודי כמוהו.

קשה ומעייפת היא מלאכת עשייתו של הבלוג, ובעיקר המאמץ המתמיד להוציאו לאור בכל שבוע, בימות הקור ובימות החום, בעתות מלחמה ובימי שלום. האתגר הקבוע הוא לשמור על מקוריות ורעננות, על רמת כתיבה גבוהה של העורך ושל הכותבים האורחים, על עריכה מוקפדת ועל הגהה. לשאוף לא רק לשעשע אלא גם לתווך ולהפיץ מידע מעניין, חשוב ומוסמך. 

כשהתחלתי את הבלוג הייתי בן 55 שנים ושבוע אחד ומאז הוא מלווה אותי ואני אותו. בשבוע שעבר ציינתי את יום הולדתי ה-69, ומה אומר ומה אדבר: 'ביחד כיף להזדקן'... זו גם הזדמנות לגלות לכל העולם, שבראשית חודש פברואר, כלומר לפני שלושה שבועות, יצאתי רשמית לגימלאות מאוניברסיטת תל אביב, ביתי האקדמי בשלושים השנים האחרונות. עכשיו אני 'פרופסור אֶמֶריטוּס' – מעמד שאני לא ממש יודע מה עושים איתו – שמקבל קצבת אזרחים ותיקים מהביטוח הלאומי ופנסיה ממקום העבודה. עדיין לא קמים לכבודי באוטובוס, אולי בגלל שאני בקושי נוסע באוטובוסים ומתנהל בעירי ירושלים עם אופנוע, אבל גם זה יגיע מן הסתם.

בין כך ובין כך, לכל מי ששואל (וישאל) אותי 'איך זה להיות פנסיונר'? אני עונה, כי במקצוע שזכיתי לעבוד בו, גם כשלא הייתי בפנסיה הייתי בפנסיה, לפחות במובן זה שזמני היה בידי וניהלתי אותו בעצמי, אומנם עם הרבה מתחים אך כמעט ללא אילוצים. ועתה, כשאני באמת בפנסיה, אינני מרגיש שום שינוי פרט לפְּטוֹר מהוראה. הכל כרגיל. אני ממשיך לחקור, לכתוב, לפרסם ולהרצות, וכמובן ממשיך להיות מחויב לבלוג.

באפריל 2024, לפני כעשרה חודשים ראה אור בהוצאת מאגנס ספר מיוחד במינו שהוצאתי יחד עם חברתי פרופ' יעל דר ונקרא ואולי נתראה עוד: מכתבי תלמידים יהודים מפולין לארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם. על הספר, שזכה מאז לכמה וכמה ביקורות אוהדות, כתבתי פוסט מיוחד בבלוג. 

ולשמחתי, מעיין היצירה לא יבש. השבוע מסרתי להוצאת מאגנס את כתב היד של ספרי החדש אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, שממשיך את ספרי הקודם שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (עם עובד, תש"ף). 

בספר החדש, הגדוש ועולה על גדותיו, עשרה פרקים שעוסקים בתולדותיהם ובגלגוליהם של שירים על האמא היהודייה והישראלית (וגם נשאל האם זו אותה האמא?). החל ב'על הדרך עץ עומד' של איציק מאנגר, 'אַ בריוועלע דער מאַמען' (מכתב לאמא) של סולומון שמולביץ ו'אַ ייִדישע מאַמע' של ג'ק ילן, עבוֹר ב'שני מכתבים' של אביגדור המאירי, 'מכתב מאמא' של נתן אלתרמן ו'חיימקה שלי' של דן אלמגור, וכלה ב'פנס בודד' של חיים גורי, 'לילה ראשון בלי אמא' של יוסי גמזו ו'חורשת האקליפטוס' של נעמי שמר. בין לבין עוסק הספר בגלות וציונות, בנישואין ושידוכים, בכלותיו של קוני למל, במחיר המשפחתי של ההגירה לאמריקה ולארץ ישראל, בחלוצי העלייה השלישית, במצעדי יום העצמאות ובחיילי צה"ל ועוד ועוד. פרק משנה מהספר, שעוסק בשיר 'בואי אמא' של לאה נאור, הובא בבלוג לפני כמה שבועות (כאן). 

סקיצות הכנה לאיורי הספר (נעם נדב)

זהו אחד הספרים המהנים והמרגשים ביותר שכתבתי, ואני בטוח שהוא ידבר ללבם של קוראים רבים. עד שהספר יראה אור יעברו עוד חודשים רבים וכשזה יקרה אודיע על כך כמובן לקוראי הבלוג. אתם תהיו הראשונים לדעת...

אחד האנשים שעמדתי איתם בקשר בשנות כתיבת הספר היה העיתונאי עודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז שנחטף לעזה על ידי החמאס וגופתו הושבה אתמול לקבר ישראל. ליפשיץ, עיתונאי חד לשון, שעבד שנים רבות בעיתון על המשמר, פרסם ב-1988 גרסה שנונה על השיר 'חיימקה שלי' ושמה 'יצחקה'לה שלי', שאותה כיוון לשני היצחקים של אז – שמיר ורבין. יהי זכרו ברוך עם שאר מתי ישראל.

עודד ז"ל ורעייתו פדוית השבי יוכקה בגינת הקקטוסים בביתם בניר-עוז
(צילום: עמירם אורן; בלוג עמירם בשבילי ישראל)

איזו שנה זאת הייתה...

לא קלה הייתה דרכנו בשנה האחרונה. מצב הרוח הפרטי והלאומי, העליות והמורדות, הכעס והדיכאון, הזעם והבושה מכאן, ובה בשעה הגאווה, ההתרגשות והתקווה מכאן, אפיינו את המנעד הרגשי של כולנו. איך אפשר לשמור על הגבול שבין רצינות הימים האלה ודכדוכם לבין בלוג שתכליתו היא, בין היתר, לכתוב בהומור ובאירוניה על 'דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'? אני מקווה שלא כשלתי והצלחתי לשמור על איזון סביר.

כמה מכם אולי שמו לב כי בשנה האחרונה אני נוהג לסיים את המיילים השבועיים (שם למטה בעמקי המייל) ולהיפרד מן הקוראים במעין תפילה פרטית:  

בברכת השלום המוחלט ובתפילת הלב לסיום המלחמה, החזרת שבויינו והתפטרות ממשלתנו.

כמה קוראים העירו לי כי זו אמירה 'פוליטית'. עניתי להם שלא אכפת לי איך הם קוראים לזה. זו התפילה שלי, והיא תישאר במקומה עד סיום המלחמה והחזרת כל שבויינו.

ולהבדיל, עוד צל שליווה אותי בשנה האחרונה, ותודה לאל שהסתיים, היה אירוע משפטי שהעיב על חיי ועל שמחת היצירה של הבלוג. יעל ויילר ישראל תבעה אותי לדין על שפגעתי לכאורה בזכויותיה, בכך שהבאתי באחת מרשימות הבלוג תמונה שהיא כביכול צילמה ואותה לקחתי מוויקיפדיה. לטענתה, לא ציינתי את שמה כצלמת (אפילו ששמה כלל לא נזכר שם) ובכך הפרתי את תנאי הרישיון שעל פיהם מותר להשתמש בצילומים מוויקישיתוף. היא דרשה ממני פיצוי על סך 30,000 ש"ח!

לא הסכמתי לדרישתה ולאחר תהליך דיוני ארוך ומייגע (איפה המהפכה המשפטית כשצריך אותה באמת?), פסק ב-18 ביולי 2024 השופט מוחמד חאג' יחיא מבית משפט השלום בירושלים, כי דין התביעה להידחות והתובעת חוייבה לשלם לי 2,000 ש"ח. כמובן שסכום סמלי זה לא היה בו ולו במקצת כדי לפצות על הוצאות המשפט ועל עוגמת הנפש, אבל היה בו סיפוק רב ותחושה של ניצחון במאבק עקרוני ולא צודק שאליו נגררתי שלא לרצוני.

אז מה היה לנו?

בשנה שעברה, מאז יום ההולדת הקודם ועד יום ההולדת הזה, התפרסמו בבלוג 100 פוסטים, ובסך הכל מאז היווסדו התפרסמו בבלוג 2,185 פוסטים. לא רע ואפילו סיבה לגאווה.

בשני פוסטים שפורסמו במהלך השנה אני גאה במיוחד: צמד הרשימות שחיברו שמואל (שמוליק) אבנרי, לשעבר מנהל ארכיון בית ביאליק, והמנצח רון זרחי, על גלגולי שירו האחרון של ח"נ ביאליק 'עַל שִׁלֵּשִׁים', שנכתב ב-1934 לכבוד חגיגות החצי יובל לייסודה של תל אביב.

• שמואל אבנרי, 'עַל שִׁלֵּשִׁים': נפתולי שיר חגיגי נשכח של ביאליק וגאולת מנגינתו 

• רון זרחי, מנשה רבינא והלחנת 'עַל שִׁלֵּשִׁים'

באופן מוזר ביותר שיר זה, שהולחן על ידי מנשה רבינא, נשכח כמעט לגמרי וככל הידוע לנו לא הוקלט אף פעם. ביוזמתו של שמוליק אבנרי, ובחסות בלוג עונג שבת, בוצע השיר מחדש על ידי זמרת הסופרן מורן אבּולוף והפסנתרן יוני פרחי, שליווה את השיר ואף חיבר את העיבוד. 

השיר פורסם לראשונה אצלנו בבלוג, בסוף מאמרו של רון זרחי, והנה הוא שוב:

כמו בכל 'יומולדת' עברתי ובדקתי מה היו עשרת הפוסטים הנקראים ביותר במהלך השנה האחרונה:

1. רמה זוטא, צריף בנגב: 11 הנקודות

 2. חגי שמואלי, הדג המעופף: ילדוּת בבריכת ימק"א

3. קובי לוריא, ונזכור את כולם: משהו על 'הרעוּת' ועל 'באב אל-וואד'

4. רון זרחי, שַׁלְוַת הַשְׁקֵט: בעקבות מטבע לשון ייחודי

5. יוסף סאקס, גווילים נשרפים ואותיות פורחות: מסע בעקבות 'מינקת רבקה'

6. הדי אור ודוד אסף, מן הגורן ומן היקב: שלאַף שטונדה ברחוב אחד העם

7. עמי זהבי, הפרחים האדומים וזיכרון הנופלים

8. דוד אסף, שיר הוא לא רק מילים: בואי אמא

9. טל סגל, קיר החטופים

10. סיפורי רחובות: הגליל המופקר, עמק יהודה, שיעור בתנ"ך, ציונות בראשי תיבות

וכאן כמה המלצות לכתבות מרתקות ומקסימות שאולי פספסתם:

1. דוד אסף, הבית, המצבה והרחוב: בעקבות חנינא קרצ'בסקי בתל אביב

2. יורם בילו, סיפור לשבת: קופסה כחולה, והיא עולה על כל הממתקים... 

3. מרים אהרוני, 'שם קץ לחייו': שתיקה, רגשות אשמה וחשבון נפש בקבוצת השרון

4. אליהו הכהן, יהודים של פעם: חן-תמים, הביל"ויי שחזר בתשובה

5. בעז קרצ'מר, ביקור במוזיאון 'מורשת צאן ברזל' בקיבוץ צאלים

עלינו לשבח וזיכרונם לברכה

כרגיל תודתי נתונה לכותבי המאמרים ולצלמים הקבועים והמזדמנים, למגיבים שזהותם גלויה ולמגיבים האנונימיים (נואשתי מהמאבק בתופעה מגונה זו). בלי שיתוף הפעולה שלכם בלוג עונג שבת לא היה מה שהוא. 

תודה לכותבי המאמרם בשנה שחלפה (לפי סדר האלף-בית): שמואל אבנרי, מרים אהרוני, רפי אוסטרוף, הָדִי אור, אילן אזרחי, דנצ'וּ ארנון, יורם בילו, רעות ברוש, עפר גביש, דותן גורן, ארנון וגדעון גרייף, איל דודסון, אליהו הכהן (ז"ל), שלמה הרציג, איתמר וכסלר, עמי זהבי, רמה זוטא, רון זרחי, עדיאל לוי, קובי לוריא, מרדכי נאור, טל סגל, יוסף סאקס, אלי ס"ט, דינה פורת, שלמה צוקר, עמי צורן, בעז קרצ'מר, עמוס רודנר, אלון ריבק, חגי שמואלי

תודה לחברי הטוב נעם נדב שגם השנה צייר את איור יום ההולדת (למעלה), ותודה מיוחדת לאיתמר לויתן, הצלם המתעד הקבוע של הבלוג, שגם מתחזק בהתנדבות את עמוד האינסטגרם של הבלוג.

ולהבדיל בין חיים למתים. לא תמיד אני יודע על שינויי כתובת הדוא"ל של קוראים (אנא עדכנוני אם אתם רוצים להמשיך ולקבל את העונ"ש) או על קוראים שנפטרו. אלה הקוראים שהלכו מאיתנו בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי: איתן בן יוסף (קיבוץ גדות), צביקה גילדוני (רמת גן), העיתונאית והסופרת דליה יאירי, ד"ר אידה (חיה) שה-לבן שוורץ (ירושלים), אברהם בייגה שוחט (לשעבר שר האוצר), פרופ' רנה שפירא (אוניברסיטת תל אביב), חיים שרת (הר חלוץ; בנו הצעיר של משה שרת). יהי זכרם ברוך.

משמיעים על השקלים

הפולניה

זו ההזדמנות להזכיר לכם, קוראים יקרים, שהבלוג לא נוצר מעצמו. מאות רבות של שעות עבודה משוקעות בו, ומי שמשקיע אותן הוא העורך – אני.

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו הקבועה והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור איורים וביצירת קישורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה, אין מי שיטפל בזכויות יוצרים ואין מי שיענה לנודניקים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי שעות ארוכות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מנוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי.

תמיכתכם והשתתפותכם חשובות לי. הן מרגשות ומשמחות אותי, נותנות ערך לעבודתי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. הן מאפשרות לי להקדיש את זמני לעבודת הבלוג, לחיפוש חומרים, לעריכה מוקפדת, להתנהלות שוטפת מול הכותבים והקוראים המנויים על הבלוג, ועוד ועוד. 

אז תודה לכל התומכים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול ולהכרת הטוב. כל תרומה מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בלבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עמו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...

עונג שבת וגמילות חסדים, קרואטיה 1921