 |
| איור: נעם נדב |
א. עשר שנים מלאוּ לנער וְלִבּוֹ הָמָה
עוֹד תָּבוֹא, יְדִידִי, וְתֹאמַר לִי תּוֹדָה – / שֶׁהָיָה לְךָ עֶרֶב שֶׁל נַחַת
חיים חפר, שיר הצ'יזבטרון
19 בפברואר הוא יום ההולדת הרשמי של בלוג עונג שבת, והשנה זהו יום הולדת עגול ומיוחד: חג עשור, 2021-2011.
כבר עשר שנים שגורלי וחיי קשורים בבלוג שיצרתי. בכל יום שישי, דבר שבוע בשבועו, אני שולח לכם, קוראיי וקוראותיי הנאמנים והנאמנות, קישורים לשלושה פוסטים שהתפרסמו במהלך השבוע, פרי עטי או פרי עריכתי, שעליהם טרחתי במהלך אותו שבוע. בשנה האחרונה, בשל מגפת קורונה והפסקת הנסיעות לחו"ל, הבלוג לא יצא לחופש אפילו לא פעם אחת.
 |
| הפולניה |
למעשה הבלוג הוא עיתון, או שמא מוסף, אינטרנטי של אדם אחד (זה אני), שחוקר וכותב, עורך ומפרסם. כל עוד אותו אדם נמצא עמנו, וכל עוד ראשו מחובר לעכוזו – יהיה בלוג, ובלכתו ילך הבלוג עמו...
כשהתחלתי עם הבלוג לא יכולתי לשער לאן הוא יתפתח ויסתעף, ויחד עמו אתפתח גם אני, והנה אנחנו כאן עשר שנים אחרי. שנה מוזרה ומטורפת עברה עלינו ועל העולם כולו, והבלוג ליווה אותה על פי דרכו. סדרי בראשית השתנו, סדר הפך לסגר, רבים כבר אינם עוד אתנו ועדיין לא רואים את סוף המשבר. ובנוסף, או-טו-טו שוב בחירות ושוב גועל נפש, ושוב תקוות ושוב מפח נפש ואכזבות.
בלוג עונ"ש עומד על מקומו. אמנם אפילו לא 'רבע מנדט', אבל אי של יציבות, מוקף גלים סוערים שמאיימים להטביעו. כמה נחמד היום להיזכר בחג עשור אחר, הרבה יותר אופטימי.
את 'שיר לחג עשור' כתבה והלחינה נעמי שמר בשנת 1958, שנת העשור להקמת מדינת ישראל (הייתי אז בן שנתיים), ומי ששרו אותו בעליצות אמיתית היו צמד הדודאים (ישראל גוריון ובני אמדורסקי). בהמשך שילבתי איורים וכרזות מאותה שנה מופלאה.
ב. איך הכל התחיל?
לא פעם אני נשאל על ההיסטוריה של הבלוג, אך האמת היא שלכל היסטוריה יש גם פרה-היסטוריה.
ובכן, בדצמבר שנת 2007, שמתי לב שתיבת הדואר האלקטרוני שלי מתמלאת על גדותיה בכל שבוע בבדיחות גיחי-גיחי, בצילומים מצחיקים יותר או פחות, בקוריוזים משונים וגם בהפניות לאתרי אינטרנט מעניינים באמת, שחברים נהגו באותם ימים לשלוח איש לרעהו כמשלוח מנות. חשבתי אז, שבמאמץ קטן אני יכול להוציא את הבר מן התבן, ללקט את הדברים המוצלחים, לרכזם בצורה ידידותית ולשולחם למקצת בני משפחה, מורים, תלמידים וחברים שחושבים כמוני, צוחקים מאותן בדיחות כמוני, ומתעניינים באותם דברים. וכך נולד מיזם אי-מייל שקראתי לו 'עונג שבת', משום ששלחתי אותו בכל יום שישי בבוקר.
השמועה עברה והמעטים הפכו לרבים. הנה המייל ההיסטורי הראשון שנשמר בארכיוני. שלחתי אותו בערב חנוכה תשס"ח לעשרים אנשים בערך, תחת הכותרת 'עונג שבת' (הקיצור עונ"ש הופיע מאוחר יותר). למייל היו גם צרופות (שאותן אני לא מצרף כאן):
ב-20 בפברואר 2009 הופיע לראשונה הסמליל המיתולוגי של הבלוג, מעשה ידיו של חברי נעם נדב, שמאז גם מכין בכל שנה איור יום הולדת חדש.
וכך זה נמשך כשלוש שנים, השתפר והשתכלל, עד שב-19 בפברואר 2011, בעצת כמה חברים, נזנח האי-מייל ועברתי למתכונת של הבלוג האינטרנטי המוכרת לכם.
קוראים מימי קדם אולי יזכרו את השורות שבהן הסתיימו האי-מיילים ששלחתי:
הזכויות לא שמורות – אפשר להפיץ לכל עבר.
מי שאינו מעוניין לקבל את 'עונג שבת' יודיעני ושמו יוסר.
עד היום רק שניים ביקשו – היה אתה השלישי!
השורות האלה עצמן כבר הוסרו מזמן. הרבה עזבו במשך השנים, אבל על כל אחד שעזב נוספו עשרות אחרים במקומו. היום נשלח המייל השבועי לכ-4,000 קוראים וקוראות בכל העולם, כן ירבו.
 |
| כרזת מינהל ההסברה במשרד החינוך והתרבות לכבוד חג העשור, 1958 (ציור: שמוליק כץ) |
ג. אז מה היה לנו השנה?
אצטט את עצמי מפוסט יום הולדת שכתבתי לפני כמה שנים ומאומה בו לא השתנה:
אצטט את עצמי מפוסט יום הולדת שכתבתי לפני כמה שנים ומאומה בו לא השתנה:
בניגוד לכל הציפיות, בראש ובראשונה אלה שלי, הבלוג עדיין ממשיך להתקיים ולבעוט. הנס הזה קורה בעיקר הודות לכם, קהילת הקוראים הנאמנה שנוצרה סביבו. האנשים והנשים שקוראים את כל הפוסטים שמתפרסמים בו, מגיבים, שולחים אליי חומרים שונים גם משונים, מעודדים ותורמים בחומר וברוח, וכך נותנים לי את ההרגשה שנוצר כאן משהו ייחודי, שמשמח (ולעיתים גם מרגיז) את לב הקוראים.
למיטב ידיעתי אין בעולם הבלוגים, העשיר והמתפתח כל הזמן, שום דבר שמתחיל להיות דומה לבלוג עונג שבת. לא במגוון נושאיו, לא בהקפדה על העריכה וההגשה, ובעיקר לא בהתמדה. לא דבר של מה בכך! ביום ששם החיבה עונ"ש גם ייכנס לאוצר ראשי התיבות של השפה העברית, אדע שמלאכתי הושלמה...
והנה הבלוג ואני נכנסים, יחד עם הקוראים הנאמנים והמזדמנים, לשנה האחת-עשרה, ואפשר להתבונן אחורה בשמחה ובגאווה.
מראשית הולדתו ועד פוסט זה פורסמו בבלוג 1,777 פוסטים, ובשנה העשירית לקיומו פורסמו בו 153 פוסטים (כולל זה)! לאו מילתא זוטרתא. זהו קורפוס עצום, שלצד היותו בית יוצר להומור ולשטויות בנות-חלוף הוא גם מאגר אדיר של ידע מוסמך במגוון רב של תחומים. כל הרשומות שמתפרסמות בבלוג ממופתחות מיד במנוע החיפוש של גוגל, וכך הן גם מרבות לעלות בתוצאות חיפושים שעושים גולשי האינטרנט, הן במידע טקסטואלי הן בחומר ויזואלי. עשרות רשימות ומאמרים שהתפרסמו בבלוג מוזכרים במאמרים, בספרים וכמובן גם בערכים רבים בוויקיפדיה העברית (ותודה מיוחדת לדוד שי, שמקפיד לעדכן).
גם השנה זכיתי לארח בבלוג כותבים וכותבות רבים, שבזכותם הפך עונ"ש להיות במה כל כך אהודה. זו הזדמנות נוספת להודות להם (על פי סדר האלף-בית): הָדִי אור, עמנואל אטקס, רוחמה אלבג, דנצ'וּ ארנון, יהודה בלכר, דותן גורן, ברוך גיאן, שמריה גרשוני, ערן דולב, אבנר הולצמן, אליהו הכהן, דוד וינפלד ושלמה רוזנר, רמה זוטא, שאול כוכבי, דן לב ארי, רמי נוידרפר, דב סמט, פוצ'ו, מוקי צור, דוד שי (בתקווה שלא שכחתי אף אחד או אחת). כמובן שלצדם עומדים ציידי הקוריוזים של הבלוג והצלמים הקבועים והמזדמנים, שמספרם לא יימנה מרוב, ובראשם איתמר לויתן, ידידי הסקרן וחסר המנוח, שגם מפעיל את דף האינסטגרם של הבלוג. תודה לכם.
 |
| ציור: פאול קור (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית) |
לקראת התאריך החגיגי עברתי שוב על הרשימות שהתפרסמו בבלוג במהלך השנה האחרונה. נדהמתי והתפעלתי מהמגוון העצום של הנושאים, האירועים והאישים שהבלוג עסק בהם. הנה כמה רשימות שזכו לצפיות הרבות ביותר:
- ולפעמים החגיגה נגמרת: הזֶמֶר העברי במחאת בלפור (ושתי רשימות המשך: האמינו יום יבוא: ארון הספרים היהודי והכללי במחאת בלפור; יהי אור: ארון הספרים היהודי במחאת בלפור)
- אבנר הולצמן, ילד יוּלד לנו: בית הילדים בקיבוץ כמוסד טוטלי
 |
| עד כיכר פריז הלכתי בשבילכם... |
סדרת מאמריו של אליהו הכהן על תולדות הזמר העברי, שמתפרסמת כבר כמה שנים בכל חודש, צברה מעריצים רבים. הנה כמה רשימות בולטות שפורסמו השנה:
וכמובן, סדרת המאמרים על שירי הערש של העלייה הראשונה, שאנו נמצאים בעיצומה ופרקים נוספים יתפרסמו בקרוב.
 |
| 'שירון בנבל עשור' בעריכת עמנואל עמירן, יששכר מירון וראובן סיון, משרד החינוך, תשי"ח |
השנה נפתחו בבלוג גם שני מדורים חדשים. האחד, מבוסס על מצגות שמכין הצלם והאתנוגרף דנצ'וּ ארנון, והשני, 'מן הגורן ומן היקב', מבוסס על אוסף הישראליאנה העצום של הָדי אור. בין המאמרים שהתפרסמו ואהבתם:
- דנצ'ו ארנון, על ראש שמחתי: כובעים של חרדים
- דנצ'ו ארנון, קול חתן וקול כלה: מארכיונו של צלם חתונות
בשבוע הבא נביא לכם ספיישל 'מן הגורן ומן היקב', שיוקדש לתחפושות פורים.
בימי הסגר השני ערכנו, הצלם ברוך גיאן ואנוכי, סיורי רחוב ('סיורחוב') בעירנו ירושלים, ושני הסיורים המודרכים שפרסמנו זכו לאהדה רבה:
 |
| סיור ברחוב אברבנאל |
לצערי היו גם הספדים ופרידות שמשכו את תשומת לבם של הקוראים:
 |
| עדה רפפורט-אלברט (2020-1945) |
 |
| יהודה זיו (2020-1926) |
היו 'יומני קריאה' על ספרים נבחרים:
- אבנר הולצמן, 'וככה זה התחיל': על 'צומת ביל"ו' של אניטה שפירא
- מוקי צור, הרהורים על נקם ושילם
- עמנואל אטקס, מחתרת הנייר
- אבנר הולצמן וחזקי שוהם, שיר הוא לא רק מילים
וכמובן 'מסעות ספרותיים' בארץ ובחו"ל:
והיו גם המדורים ההומוריסטיים הרגילים, שהקריאה בהם אינה מצריכה ריכוז רב ולוקחת כמה דקות: 'סיפורי רחובות', 'סיפורי מסעדות' ו'סיפורי מכוניות', 'פרנסות של יהודים', 'חדש על המדף', 'בורא מיני מזונות', 'פה ושם בארץ ישראל', 'ארץ הקודש', 'התנ"ך והחיים' ו'הספרות והחיים', ולצדם מדורי שיטוט עירוני כמו 'סיבוב בתל אביב', 'סיבוב בחיפה' ו'מעורב ירושלמי'.
ומה בשנה האחת-עשרה? את זה, גבירותי ורבותי, תגלו בעצמכם בהמשך, אבל האמינו לי: יש לְמה לחכות...
 |
| כרזת מינהל ההסברה במשרד החינוך והתרבות לכבוד חג העשור, 1958 (ציור: שמוליק כץ) |
ד. זיכרונם לברכה
כמדי שנה אפרד כאן בצער מקוראי הבלוג שהלכו לעולמם: פנחס אופק (באר שבע), שאול אפק, צבי בוליס, פרופסור משה בְּרַוֶר (אוניברסיטת תל אביב), דוד הלפרין (קיבוץ אורים), ישעיהו וינוגרד (ירושלים), עדי וינשטיין (חיפה), יהודה זיו (ירושלים), צפירה יונתן (קיבוץ שריד), הצייר והמאייר אבנר כץ, פרופסור אהרן מונדשיין (אוניברסיטת בר-אילן), ברוך צבי פדר (ויליאמסבורג), אמוץ פלג (קיבוץ חולדה), פרופסור מנחם פרידמן (אוניברסיטת בר-אילן), פרופסור עדה רפפורט-אלברט (אוניברסיטת קולג' לונדון). מקצתם הכרתי באופן אישי וקשה הייתה הפרידה מהם; אחרים היו ידועים לי רק מקשרי מכתבים.
יהי זיכרם ברוך.
ה. משמיעים על השקלים
ולעת סיום הגיעה השעה לקשקש בקופת הצדקה. שמירות וישועות אַ-לָה-קנייבסקי ו'קוּפַּת העיר' לא תקבלו כאן, אבל תודה היוצאת מן הלב – בהחלט כן. כל השתתפות שלכם מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בלבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עמו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.
אז תודה לכל תומכי הבלוג, הקבועים והחד-פעמיים, שהם בעיניי שותפים מלאים למפעל הפרטי ועוזרים לי להבין כמה חשוב להם הבלוג וכמה הם נהנים ושמחים במעשה ידיי. הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו המתמדת והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור איורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה ואין מי שיטפל בזכויות יוצרים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי 😉.
את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי לא מעט שעות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מנוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו.
אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי.
התרומות שלכם מרגשות ומשמחות אותי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. תודה לכל התומכים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול.
נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...
 |
| מודעה בשער האחורי של העולם הזה, 23 באפריל 1958 |
