היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן ארבע-עשרה

איור: נעם נדב

בין הלב הנשבר מיום חמישי, שבו הוחזרו ארונות החטופים לבין יום המחר, שבת, שבו יוחזרו שישה חטופים חיים, אנו חייבים להמשיך להאמין ולקוות שעוד נגיע אל חופי התקווה הטובה, אל השגרה המבורכה, אל הנורמליות.

שנה עברה שנה חלפה ושוב יום הולדת לבלוג עונג שבת. זה קורה פעם בשנה ולמרות שאין מדובר באירוע חדשותי אמיתי, אני בכל זאת חייב לציינו, לעצמי ולקוראים.

הבלוג הופיע לראשונה על במת האינטרנט לפני ארבע-עשרה שנה, ב-19 בפברואר 2011. אומרים שמותר לדבר על סדרת ספרים רק אחרי הכרך השני או השלישי, ומה נאמר אפוא על בלוג עונ"ש, שמתקיים בנסי נסים כבר 14 שנים ברציפות? נדמה לי שמבחינה זו מדובר בברייה מיוחדת במינה. הרבה בלוגים יש בעולם ובישראל, אך ספק אם ב'נישה שלו' יש ותיק וייחודי כמוהו.

קשה ומעייפת היא מלאכת עשייתו של הבלוג, ובעיקר המאמץ המתמיד להוציאו לאור בכל שבוע, בימות הקור ובימות החום, בעתות מלחמה ובימי שלום. האתגר הקבוע הוא לשמור על מקוריות ורעננות, על רמת כתיבה גבוהה של העורך ושל הכותבים האורחים, על עריכה מוקפדת ועל הגהה. לשאוף לא רק לשעשע אלא גם לתווך ולהפיץ מידע מעניין, חשוב ומוסמך. 

כשהתחלתי את הבלוג הייתי בן 55 שנים ושבוע אחד ומאז הוא מלווה אותי ואני אותו. בשבוע שעבר ציינתי את יום הולדתי ה-69, ומה אומר ומה אדבר: 'ביחד כיף להזדקן'... זו גם הזדמנות לגלות לכל העולם, שבראשית חודש פברואר, כלומר לפני שלושה שבועות, יצאתי רשמית לגימלאות מאוניברסיטת תל אביב, ביתי האקדמי בשלושים השנים האחרונות. עכשיו אני 'פרופסור אֶמֶריטוּס' – מעמד שאני לא ממש יודע מה עושים איתו – שמקבל קצבת אזרחים ותיקים מהביטוח הלאומי ופנסיה ממקום העבודה. עדיין לא קמים לכבודי באוטובוס, אולי בגלל שאני בקושי נוסע באוטובוסים ומתנהל בעירי ירושלים עם אופנוע, אבל גם זה יגיע מן הסתם.

בין כך ובין כך, לכל מי ששואל (וישאל) אותי 'איך זה להיות פנסיונר'? אני עונה, כי במקצוע שזכיתי לעבוד בו, גם כשלא הייתי בפנסיה הייתי בפנסיה, לפחות במובן זה שזמני היה בידי וניהלתי אותו בעצמי, אומנם עם הרבה מתחים אך כמעט ללא אילוצים. ועתה, כשאני באמת בפנסיה, אינני מרגיש שום שינוי פרט לפְּטוֹר מהוראה. הכל כרגיל. אני ממשיך לחקור, לכתוב, לפרסם ולהרצות, וכמובן ממשיך להיות מחויב לבלוג.

באפריל 2024, לפני כעשרה חודשים ראה אור בהוצאת מאגנס ספר מיוחד במינו שהוצאתי יחד עם חברתי פרופ' יעל דר ונקרא ואולי נתראה עוד: מכתבי תלמידים יהודים מפולין לארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם. על הספר, שזכה מאז לכמה וכמה ביקורות אוהדות, כתבתי פוסט מיוחד בבלוג. 

ולשמחתי, מעיין היצירה לא יבש. השבוע מסרתי להוצאת מאגנס את כתב היד של ספרי החדש אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, שממשיך את ספרי הקודם שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (עם עובד, תש"ף). 

בספר החדש, הגדוש ועולה על גדותיו, עשרה פרקים שעוסקים בתולדותיהם ובגלגוליהם של שירים על האמא היהודייה והישראלית (וגם נשאל האם זו אותה האמא?). החל ב'על הדרך עץ עומד' של איציק מאנגר, 'אַ בריוועלע דער מאַמען' (מכתב לאמא) של סולומון שמולביץ ו'אַ ייִדישע מאַמע' של ג'ק ילן, עבוֹר ב'שני מכתבים' של אביגדור המאירי, 'מכתב מאמא' של נתן אלתרמן ו'חיימקה שלי' של דן אלמגור, וכלה ב'פנס בודד' של חיים גורי, 'לילה ראשון בלי אמא' של יוסי גמזו ו'חורשת האקליפטוס' של נעמי שמר. בין לבין עוסק הספר בגלות וציונות, בנישואין ושידוכים, בכלותיו של קוני למל, במחיר המשפחתי של ההגירה לאמריקה ולארץ ישראל, בחלוצי העלייה השלישית, במצעדי יום העצמאות ובחיילי צה"ל ועוד ועוד. פרק משנה מהספר, שעוסק בשיר 'בואי אמא' של לאה נאור, הובא בבלוג לפני כמה שבועות (כאן). 

סקיצות הכנה לאיורי הספר (נעם נדב)

זהו אחד הספרים המהנים והמרגשים ביותר שכתבתי, ואני בטוח שהוא ידבר ללבם של קוראים רבים. עד שהספר יראה אור יעברו עוד חודשים רבים וכשזה יקרה אודיע על כך כמובן לקוראי הבלוג. אתם תהיו הראשונים לדעת...

אחד האנשים שעמדתי איתם בקשר בשנות כתיבת הספר היה העיתונאי עודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז שנחטף לעזה על ידי החמאס וגופתו הושבה אתמול לקבר ישראל. ליפשיץ, עיתונאי חד לשון, שעבד שנים רבות בעיתון על המשמר, פרסם ב-1988 גרסה שנונה על השיר 'חיימקה שלי' ושמה 'יצחקה'לה שלי', שאותה כיוון לשני היצחקים של אז – שמיר ורבין. יהי זכרו ברוך עם שאר מתי ישראל.

עודד ז"ל ורעייתו פדוית השבי יוכקה בגינת הקקטוסים בביתם בניר-עוז
(צילום: עמירם אורן; בלוג עמירם בשבילי ישראל)

איזו שנה זאת הייתה...

לא קלה הייתה דרכנו בשנה האחרונה. מצב הרוח הפרטי והלאומי, העליות והמורדות, הכעס והדיכאון, הזעם והבושה מכאן, ובה בשעה הגאווה, ההתרגשות והתקווה מכאן, אפיינו את המנעד הרגשי של כולנו. איך אפשר לשמור על הגבול שבין רצינות הימים האלה ודכדוכם לבין בלוג שתכליתו היא, בין היתר, לכתוב בהומור ובאירוניה על 'דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'? אני מקווה שלא כשלתי והצלחתי לשמור על איזון סביר.

כמה מכם אולי שמו לב כי בשנה האחרונה אני נוהג לסיים את המיילים השבועיים (שם למטה בעמקי המייל) ולהיפרד מן הקוראים במעין תפילה פרטית:  

בברכת השלום המוחלט ובתפילת הלב לסיום המלחמה, החזרת שבויינו והתפטרות ממשלתנו.

כמה קוראים העירו לי כי זו אמירה 'פוליטית'. עניתי להם שלא אכפת לי איך הם קוראים לזה. זו התפילה שלי, והיא תישאר במקומה עד סיום המלחמה והחזרת כל שבויינו.

ולהבדיל, עוד צל שליווה אותי בשנה האחרונה, ותודה לאל שהסתיים, היה אירוע משפטי שהעיב על חיי ועל שמחת היצירה של הבלוג. יעל ויילר ישראל תבעה אותי לדין על שפגעתי לכאורה בזכויותיה, בכך שהבאתי באחת מרשימות הבלוג תמונה שהיא כביכול צילמה ואותה לקחתי מוויקיפדיה. לטענתה, לא ציינתי את שמה כצלמת (אפילו ששמה כלל לא נזכר שם) ובכך הפרתי את תנאי הרישיון שעל פיהם מותר להשתמש בצילומים מוויקישיתוף. היא דרשה ממני פיצוי על סך 30,000 ש"ח!

לא הסכמתי לדרישתה ולאחר תהליך דיוני ארוך ומייגע (איפה המהפכה המשפטית כשצריך אותה באמת?), פסק ב-18 ביולי 2024 השופט מוחמד חאג' יחיא מבית משפט השלום בירושלים, כי דין התביעה להידחות והתובעת חוייבה לשלם לי 2,000 ש"ח. כמובן שסכום סמלי זה לא היה בו ולו במקצת כדי לפצות על הוצאות המשפט ועל עוגמת הנפש, אבל היה בו סיפוק רב ותחושה של ניצחון במאבק עקרוני ולא צודק שאליו נגררתי שלא לרצוני.

אז מה היה לנו?

בשנה שעברה, מאז יום ההולדת הקודם ועד יום ההולדת הזה, התפרסמו בבלוג 100 פוסטים, ובסך הכל מאז היווסדו התפרסמו בבלוג 2,185 פוסטים. לא רע ואפילו סיבה לגאווה.

בשני פוסטים שפורסמו במהלך השנה אני גאה במיוחד: צמד הרשימות שחיברו שמואל (שמוליק) אבנרי, לשעבר מנהל ארכיון בית ביאליק, והמנצח רון זרחי, על גלגולי שירו האחרון של ח"נ ביאליק 'עַל שִׁלֵּשִׁים', שנכתב ב-1934 לכבוד חגיגות החצי יובל לייסודה של תל אביב.

• שמואל אבנרי, 'עַל שִׁלֵּשִׁים': נפתולי שיר חגיגי נשכח של ביאליק וגאולת מנגינתו 

• רון זרחי, מנשה רבינא והלחנת 'עַל שִׁלֵּשִׁים'

באופן מוזר ביותר שיר זה, שהולחן על ידי מנשה רבינא, נשכח כמעט לגמרי וככל הידוע לנו לא הוקלט אף פעם. ביוזמתו של שמוליק אבנרי, ובחסות בלוג עונג שבת, בוצע השיר מחדש על ידי זמרת הסופרן מורן אבּולוף והפסנתרן יוני פרחי, שליווה את השיר ואף חיבר את העיבוד. 

השיר פורסם לראשונה אצלנו בבלוג, בסוף מאמרו של רון זרחי, והנה הוא שוב:

כמו בכל 'יומולדת' עברתי ובדקתי מה היו עשרת הפוסטים הנקראים ביותר במהלך השנה האחרונה:

1. רמה זוטא, צריף בנגב: 11 הנקודות

 2. חגי שמואלי, הדג המעופף: ילדוּת בבריכת ימק"א

3. קובי לוריא, ונזכור את כולם: משהו על 'הרעוּת' ועל 'באב אל-וואד'

4. רון זרחי, שַׁלְוַת הַשְׁקֵט: בעקבות מטבע לשון ייחודי

5. יוסף סאקס, גווילים נשרפים ואותיות פורחות: מסע בעקבות 'מינקת רבקה'

6. הדי אור ודוד אסף, מן הגורן ומן היקב: שלאַף שטונדה ברחוב אחד העם

7. עמי זהבי, הפרחים האדומים וזיכרון הנופלים

8. דוד אסף, שיר הוא לא רק מילים: בואי אמא

9. טל סגל, קיר החטופים

10. סיפורי רחובות: הגליל המופקר, עמק יהודה, שיעור בתנ"ך, ציונות בראשי תיבות

וכאן כמה המלצות לכתבות מרתקות ומקסימות שאולי פספסתם:

1. דוד אסף, הבית, המצבה והרחוב: בעקבות חנינא קרצ'בסקי בתל אביב

2. יורם בילו, סיפור לשבת: קופסה כחולה, והיא עולה על כל הממתקים... 

3. מרים אהרוני, 'שם קץ לחייו': שתיקה, רגשות אשמה וחשבון נפש בקבוצת השרון

4. אליהו הכהן, יהודים של פעם: חן-תמים, הביל"ויי שחזר בתשובה

5. בעז קרצ'מר, ביקור במוזיאון 'מורשת צאן ברזל' בקיבוץ צאלים

עלינו לשבח וזיכרונם לברכה

כרגיל תודתי נתונה לכותבי המאמרים ולצלמים הקבועים והמזדמנים, למגיבים שזהותם גלויה ולמגיבים האנונימיים (נואשתי מהמאבק בתופעה מגונה זו). בלי שיתוף הפעולה שלכם בלוג עונג שבת לא היה מה שהוא. 

תודה לכותבי המאמרם בשנה שחלפה (לפי סדר האלף-בית): שמואל אבנרי, מרים אהרוני, רפי אוסטרוף, הָדִי אור, אילן אזרחי, דנצ'וּ ארנון, יורם בילו, רעות ברוש, עפר גביש, דותן גורן, ארנון וגדעון גרייף, איל דודסון, אליהו הכהן (ז"ל), שלמה הרציג, איתמר וכסלר, עמי זהבי, רמה זוטא, רון זרחי, עדיאל לוי, קובי לוריא, מרדכי נאור, טל סגל, יוסף סאקס, אלי ס"ט, דינה פורת, שלמה צוקר, עמי צורן, בעז קרצ'מר, עמוס רודנר, אלון ריבק, חגי שמואלי

תודה לחברי הטוב נעם נדב שגם השנה צייר את איור יום ההולדת (למעלה), ותודה מיוחדת לאיתמר לויתן, הצלם המתעד הקבוע של הבלוג, שגם מתחזק בהתנדבות את עמוד האינסטגרם של הבלוג.

ולהבדיל בין חיים למתים. לא תמיד אני יודע על שינויי כתובת הדוא"ל של קוראים (אנא עדכנוני אם אתם רוצים להמשיך ולקבל את העונ"ש) או על קוראים שנפטרו. אלה הקוראים שהלכו מאיתנו בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי: איתן בן יוסף (קיבוץ גדות), צביקה גילדוני (רמת גן), העיתונאית והסופרת דליה יאירי, ד"ר אידה (חיה) שה-לבן שוורץ (ירושלים), אברהם בייגה שוחט (לשעבר שר האוצר), פרופ' רנה שפירא (אוניברסיטת תל אביב), חיים שרת (הר חלוץ; בנו הצעיר של משה שרת). יהי זכרם ברוך.

משמיעים על השקלים

הפולניה

זו ההזדמנות להזכיר לכם, קוראים יקרים, שהבלוג לא נוצר מעצמו. מאות רבות של שעות עבודה משוקעות בו, ומי שמשקיע אותן הוא העורך – אני.

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו הקבועה והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור איורים וביצירת קישורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה, אין מי שיטפל בזכויות יוצרים ואין מי שיענה לנודניקים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי שעות ארוכות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מנוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי.

תמיכתכם והשתתפותכם חשובות לי. הן מרגשות ומשמחות אותי, נותנות ערך לעבודתי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. הן מאפשרות לי להקדיש את זמני לעבודת הבלוג, לחיפוש חומרים, לעריכה מוקפדת, להתנהלות שוטפת מול הכותבים והקוראים המנויים על הבלוג, ועוד ועוד. 

אז תודה לכל התומכים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול ולהכרת הטוב. כל תרומה מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בלבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עמו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...

עונג שבת וגמילות חסדים, קרואטיה 1921

סיפורי רחובות: רמב"ם או שוקרון, אבוחצירא והרב סוקולוב

א. רון שוקרון (רמב"ם)

צילום: משה הררי

רחוב ארוך וחשוב בתוך העיר שדרות נקרא על שמו של הרמב"ם. הגיוני. דומני שאין עיר בארץ שאין בה רחוב שקרוי על שמו של 'הנשר הגדול', מגדולי בניו של עם ישראל בכל הזמנים.

והנה מתברר, לכאורה, שכבודו של הרמב"ם – לפחות בכל הקשור לשמות הרחובות בשדרות – נדחה מפני שמו של רון שוקרון, שחלק מרחוב רמב"ם נקרא על שמו. אינני יודע מתי שינו את שם הרחוב, אבל ככל שהצלחתי לברר זה נעשה לפני 2019.

ניסיתי לדלות מידע מהאינטרנט על הסיפור שמאחורי שינוי השם והתברר לי, מתגובות בפייסבוק של כמה תושבי שדרות, כי שמו המקורי של הרחוב (לפני כשישים שנה) היה צה"ל, לימים שונה השם לרחוב רון שוקרון, ואחר כך שונה לרמב"ם. לפני כמה שנים הושב כבודו של רון שוקרון, והרחוב נקרא עכשיו בשם המוזר רון שוקרון–רמב"ם. מבולבלים? גם אנחנו...

מיהו רון שוקרון ומדוע זכה לכבוד הגדול הזה? 

בהעדר הסבר רשמי אני משער שמדובר בחלל צה"ל יעקב רון שוקרון, יליד 1941, שעלה לארץ עם משפחתו מטוניסיה בשנת 1956. המשפחה השתקעה בעיירה שדרות. יעקב למד בבית ספר יסודי בעיר ואת לימודי התיכון בכפר סילבר הסמוך. הוא התגייס לחיל הים, שירת כמכונאי בצוללת 'דקר' ויחד עם כל אנשי צוותה מצא את מותו במצולות ים ב-25 בינואר 1968. 

מאתר הזיכרון לחללי צה"ל יזכרם למדתי ששמו המקורי היה יעקב שוקרון, אך הוא – אולי כל בני משפחתו – עיברת את שמו משוקרון לרון. אם כך, השם 'רון שוקרון' מבלבל גם כן, והשם הנכון צריך להיות יעקב רון (שוקרון).

רס"ל יעקב רון (שוקרון) ז"ל

אגב, מפות גוגל לא מכירות את כל השינויים הללו. מבחינת גוגל בשדרות קיים רק רחוב הרמב"ם:

ב. ארב אבוחצירא

צילם: דותן גורן

כידוע העיר נתיבות היא בירת האימפריה של משפחת הרבנים והקדושים אבוחצירא, וממילא מה טבעי יותר מרחוב אבוחצירא? 

אבל דחילק, איזה מין תעתיק לטיני מביך רשמתם על השלט? Arav? וגם שם המשפחה נכתב בצורה שגויה, והנכון: Abuhatzeira 

ג. ר' נחום סוקולוב

נחום סוקולוב (הארכיון הציוני המרכזי)

על נחום סוקולוב (1936-1859), סופר, עיתונאי, מתרגם, נואם בחסד ונשיא ההסתדרות הציונית, כבר כתבנו כאן. סוקולוב אכן היה איש רב פעלים, ובהתאם כמעט בכל עיר בישראל יש רחוב על שמו. גם בקרית מוצקין.

צילום: נדב בירן

במקומות רבים אכן קוצר שמו של סוקולוב לנ"ס, והיו אף שקראו לו בעל הנ"ס, אך לקרוא לו ר' על שלט רחוב זה קצת מוגזם, (למרות שבכתיבה העיתונאית בת זמנו הוא כונה כך לפעמים כסוג של מחמאה). סוקולוב אכן היה תלמיד חכם של ממש, בקי בש"ס ובעל ידיעות רבות בארון הספרים היהודי, אבל ככל הידוע לי לא שמר מצוות. 

בין כך ובין כך, מלכתחילה למה לא לקרוא לרחוב סתם 'נחום סוקולוב', כמו בכל ערי ישראל?

ועוד פרט קטן, הוא לא היה נשיא ההסתדרות הציונית הרביעי אלא החמישי.

עלייתו ונפילתו של עץ זלמן

העץ של זלמן

כתב וצילם אלי סַ"ט

מסלול נפלא של תשעה ק"מ, דרך סלולה שאין כמותה לטיול רגלי או רכיבה על אופני שטח, עובר בקטע שבין צומת מחניים ועד 'ראפטינג נהר הירדן'. זהו חלק מנחל מחניים המנקז את אזור חצור הגלילית.

מפת טיולים וסימון שבילים (1:50:000), 2004; האצבע מסמנת את מיקומו של 'עץ זלמן'
(הקלקה על המפה תגדיל אותה לקריאה נוחה)

עד לא מכבר אחת האטרקציות בנחל הייתה 'העץ של זלמן'. העץ הזלמנאי הוא אֵלָה אטלנטית גדולה ומרשימה שצמחה על המדרון הצפוני של הנחל. בימיה הטובים הגיע קוטר האֵלָה לעשרה מטר בקירוב. אפילו אנשי הקק"ל חשבו שמדובר בעץ מיוחד. הם התקינו מדרגות מהדרך שלאורך אפיק הנחל אל העץ ולידו שלט הסברה יוצא דופן. 

ילדי הקיבוץ, שעליהם מספר השלט, הם ילדי אילת-השחר והם אלה שהדביקו לעץ את שמו.

במפות טופוגרפיות מתקופת המנדט הבריטי ואילך סומן המקום בשם שייח' אבו-רישה (أبو الريش), ומן הסתם מתחתיו או בסביבתו קבור אותו שייח' נכבד שאינני יודע עליו מאומה. ערבים נהגו לנטוע עצי אלה ליד קברי צדיקיהם, ו'ריש' בערבית פירושו נוצה. ממפה טופוגרפית משנת 1942 עולה כי מצפון לקבר השייח' הייתה קרקע בבעלות שבט אבו ריש.

ומי היה המורה זלמן?

באתר של קיבוץ אילת השחר מסופר כי מדובר במורה זלמן קרסנוב, שהיה המחנך של ילדי המחזור הראשון של הקיבוץ:

המורה זלמן קרסנוב עם ילדי המחזור הראשון, 1935 (ארכיון קיבוץ אילת השחר)

לא מצאתי צילומים מאותם ימים טובים, אבל בשנת 2011 הופיע בעיתון מקור ראשון צילום העץ של זלמן ולמרגלותיו עומד גל גלילי, פקח הקק"ל בגליל העליון.

צילום: חמד אלמקת (מקור ראשון)

האלה האטלנטית הוא עץ דּוּ-בֵּיתִי, כלומר יש פרטים שהם זכר ופרטים שהם נקבה. העץ נָשִׁיר; בסוף הקיץ עליו הירוקים נעשים אדמדמים ובסתיו הם נושרים. בסביבות ט"ו בשבט מתחילים העלים לצוץ מחדש. 

שינויי האקלים בשנים האחרונות השפיעו לרעה גם על העץ של זלמן. עלוותו דלילה יותר ויותר ובתקופות הנשירה הוא מתייבש. 

השנה, באין גשם ובאין מי שידאג, נראה שהעץ של זלמן הרים ידיים, ויתר ונכנע לגורלו... 

לקריאה נוספת

זהר בר-נץ, 'גבעת אבו-ריש ועץ זלמן', אתר איילת השחר

ספי בן יוסף, 'נחל מחנים: זלמן בידינו', 22 בינואר 2004, ynet  

______________________________

אלי סַַ"ט הוא חבר קיבוץ גדות. כתב שני ספרי שירה ושלושה ספרי הדרכה וטיולים באופני הרים.

elisat.ok@gmail.com

ארץ הקודש: שובבים ומכוונים, אשת חיל, בשעה החמישית

א. שובבים

על תיקוני שובבי"ם (ולא 'השובבי"ם' כמו במודעה, שכן מדובר בראשי התיבות של פרשיות השבוע של ספר שמות: שמות, וארא, בֹּא, בשלח, יתרו, משפטים) כבר כתבנו בעבר (למשל כאן), אבל התיקון השנה, שנערך בניצוחו של המקובל והרב הגאון אליהו אסרף, הוא באמת משהו מיוחד.

בתיקון הזה יש מחירון עבירות, וכשהתעניינתי אצל מביני עניין הוסבר לי שמדובר בעסקה ממש טובה.

כך למשל על קיום יחסי מין עם אשת איש תשלם רק 1,000 ש"ח. יחסי מין עם גויה – רק 650 ש"ח, ומשכב זכר – 700 ש"ח בלבד. ניבול פה וכעסים, כולל קללות כלפי אבא ואמא, זו ממש מציאה, חוץ מתיקון כעס שמחירו נקוב ל-453 ש"ח (מן הסתם גימטרייה כלשהי). עבריינים כבדים שימו לב, 'אפשר יותר מתיקון אחד'!

אהבתי גם את הכתובת של בית המדרש: רחוב חטיבת הראל... מה שנקרא הכרת הטוב.

והנה עוד תיקון שובבי"ם המיוחד לעוון נידה (רק מין יש להם בראש?), הפעם בעיר הקודש בני ברק

לבחירתכם 'מלקות ברחוב בעל התניא' (נשמע כמו כותר של רומן סאדו-מזוכיסטי) או 'גלגולי שלג ברחוב הרב הירש'. מעניין מאיפה הביאו שלג לגלגולים הללו... בכל אופן בבני ברק התיקונים הרבה יותר זולים. 200 ש"ח בלבד.

תודה לאביעד הכהן ולרמי נוידרפר

על הצלחתו המסחררת של תיקון השלג ראו בכתבה שהתפרסמה ב-ynet.

את התיקונים האלה כבר פספסנו, אבל אפשר כבר להיערך עם העבירות המתאימות לקראת התיקונים שיהיו בשנה הבאה.

ב. מכוונים בקודש

צילום: דותן גורן

מקצוע חדש נולד, אולי כלקח מאסון הר מירון (2021). אין עוד סתם 'סדרנים', מעתה אמרו: 'מכוונים בקודש'...

צולם בהילולת הבאבא סאלי בנתיבות.

ג. אשת חיל מי ימצא

צילום: מד"צ

אם אפשר לסכם בשתי מילים (וכנראה שזה בלתי אפשרי) ובלשון קצת יותר מודרנית את מעלותיו של צבי אלימלך פרידמן, החתן דנא, הרי אין ספק שמדובר ב'בחור כארז', או אולי 'אחלה גבר'. מציאה של ממש שאין כמוהו בעולם. 

אם למישהו יש ספק, הוא מוזמן לקרוא את מגילת השבחים העצומים שעיטרו לו אוהביו ביום אירוסיו, ואף טרחו להדפיסם במודעה פומבית ולהדביקה בחוצות ירושלים (באופן ספציפי, בשכונת גאולה).

קראתי בהתפעמות את כל השבחים ולבסוף נותרתי בשאלתי: מי היא אשת החיל שזכתה להתארס לאיש המעלה הזה? שמה אינו נזכר כלל. אולי מישהו מן המברכים בעלי המליצה ייזכר בשמה עד החתונה. אכן אשת חיל מי ימצא?

ד. בשעה החמישית (אם עד אז לא יחזור הרבי)

עוד מזל טוב מגיע לחסידי חב"ד ששמחו השבוע בשמחת החתן והכלה (שם הכלה רבקה נזכר. הידד!) של משפחות וולף מאודסה ולזר ממוסקווה (אבי הכלה הוא ברל לזר, המכונה 'הרב של פוטין'). החתונה נערכה השבוע בארץ הקודש, אולי זה גם קשור לכך שאודסה באוקראינה ומוסקווה ברוסיה, אז הכי פשוט לחגוג במקום נייטרלי.

למי שאינם רגילים בהזמנות חתונה חסידיות בכלל וחב"דיות בפרט נעיר את תשומת הלב לשני דברים מעניינים:

ראשית, נכתב בהזמנה כי החתונה תיערך 'בשעה החמישית*'. מה היא השעה החמישית, כאשר בפירוט למטה – שאליו מפנה הכוכבית – כתוב בפירוש שהחופה תיערך בשעה 18:30? 

בערך 'הזמנה לחתונה' שבחב"דיפדיה (יש דבר כזה) כתוב לאמור:

מדייקים לכתוב בנוסח ההזמנה שהחתונה תתקיים 'בשעה החמישית' כיון שהחתונה קשורה עם התגלות והתאחדות חלקי היחידה שבנשמה של האיש והאשה, שהיא הבחינה החמישית של חלקי הנפש, ומציינים בכוכבית את השעה המדוייקת של החופה.

ושנית, שימו לב לשורה התחתונה בהזמנה. השורה כתובה ביידיש וזה תרגומה:

שנזכה לראות את הרבי כאן למטה [בעולם הזה] בגופו, ולמטה מעשרה טפחים, והוא יגאלנו.

הרבי הוא כמובן 'הרבי', בה' הידיעה: מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויץ', שיש אומרים כי הלך לעולמו בשנת 1994 ומאז לא נראה עוד. 

ומה זה 'למטה מעשרה טפחים'?

גם כאן נצטט מתשובתו של מנחם ברוד באתר חב"ד:  

זה ביטוי שמבוסס על מאמר חז"ל מפורסם. במסכת סוכה (דף ה עמ' א) נאמר: 'מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו אליהו ומשה למרום'. הגמרא שואלת מיד, והרי נאמר וירד ה' על הר-סיני? והיא משיבה: 'למעלה מעשרה טפחים'. מוסיפה הגמרא ושואלת: והרי נאמר 'ומשה עלה אל האלוקים'? ושוב באה התשובה: 'למטה מעשרה טפחים'. 

כלומר, המושג 'למטה מעשרה טפחים' מבטא את העולם הזה הגשמי, הפיזי, ואילו 'למעלה מעשרה טפחים' הכוונה לעולם הרוחני העליון. כשמבקשים שהמשיח יבוא, ייתכן שהבקשה תיענה והוא אכן יבוא 'למעלה מעשרה טפחים', כלומר, בעולם רוחני עליון. לכן מוסיפים ומבקשים שהוא יבוא 'למטה מעשרה טפחים', כלומר, בעולם הגשמי והפיזי שלנו, או במילים פשוטות – שיבוא משיח כפשוטו ותהיה גאולה כפשוטה.

ובמילים אחרות, הרבי שיבוא – בכל יום שיבוא – הוא הוא המשיח כפשוטו.

נשתתף אפוא בשמחת הנישואין בשיר הנפלא של דן אלמגור (מותאם ללחן של ז'ילבר בקו) מפי שלישיית הגשש החייור 'כשיבוא המשיח':

אַלטע זאַכן (ג): מה אכלו ומה שתו?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

אמא שלי הייתה אומרת: 'האיכר אוכל עוף או כשהוא חולה או כשהעוף חולה'. בימים הרחוקים ההם אכלו בשר או עוף רק לעיתים רחוקות, לרוב בחגיגות. אבל יהודים תמיד השתדלו להוסיף לשולחן השבת איזה שהוא דליקטס. סוחרים הביאו על גבי פרדות לירושלים לקראת שבת דגים מטבריה ומכרו אותם לבעלי האמצעים המועטים שהיו ברובע היהודי. אחרים קנו כבש בשותפות, הביאוהו לשוחט וחילקוהו ביניהם. להיות שוחט היה מקצוע משתלם באותם ימים. עבור השחיטה קיבל השוחט את שכרו אך גם השאיר אצלו כמה חלקים משובחים מהבשר. 

ומה אכלו פשוטי העם? רוב האנשים אכלו רק שתי ארוחות ביום. ארוחת הבוקר, שנאכלה קרוב לצהרים, כללה פיתה עם חומוס או שמן זית, גבינה, בצל וזיתים. בארוחת הערב אכלו מְגָ'דָרַה, לא על בסיס אורז, שיובא ממצרים והיה יקר, אלא בּוּרְגוּל עם עדשים ובצל. בורגול זו חיטה שמשרים במים, מייבשים בשמש על הגג וגורסים בטחינה גסה.

על מי אני מדבר? על אלו שחיו כאן לפני מאה שנים או אלף. יהודים וערבים שחיו אז יחד בארץ הזאת, אכלו, שתו והתלבשו פחות או יותר אותו דבר (פרט אולי ליהודים האשכנזים שהיו מיעוט קטן). 

ביישובים שלידם זרם נחל היו טחנות קמח שעבדו על כוח המים. ברוב המקומות, וכמובן בעיר, הייתה עקרת הבית המסכנה צריכה לטחון את החיטה בריחיים של יד. זו הייתה עבודת פרך שנמשכה כשעתיים-שלוש בכל יום. אחרי הטחינה היה צריך להכין בצק, להדליק תנור ולאפות. בעיר היו תנורים שכונתיים ואופים מקצועיים. באמצע המאה ה-19 הוקל מעט לנשות ירושלים כאשר הוקמו כמה טחנות רוח (דווקא הטחנה המפורסמת, שנבנתה ב-1858 בכספי משה מונטיפיורי בכניסה לשכונת משכנות שאננים, לא תפקדה למעשה כי התאימה לרוחות החזקות של אנגליה) ואחר כך גם טחנות קיטור.

עקרת הבית המסכנה טחנה את החיטה בריחיים של יד

הפרות שימשו כבהמות עבודה והחלב הגיע בדרך כלל מהבהמה הדקה (כבשים ועיזים). הצאן נתנו חלב רק כשלושה חודשים בשנה וכדי לשמר אותו הפרידו את השומן מהחלב והפיקו את הסָמְנֵה (חמאה מזוקקת). מהחלב הרזה הכינו לָבָּן-קִישְׁק, שכמותו עדיין אפשר לקנות בחנויות בשווקי העיר העתיקה. אלו הם כדורים או חרוטים הנראים כמו אבני גיר שאותם משרים במים, מבשלים ואת הרוטב הנוצר יוצקים על הבשר (את זה יהודים כמובן לא עשו) או על המג'דרה. 

חרוטי הלָבָּן-קִישְׁק (מימין) ואישה מוסלמית המבשלת אותם לחתונה (צולם בכפר כנא בשנות השמונים)

בירושלים החלב הגיע על ארבע רגליים, ובמילים אחרות הרועה היה עובר עם עדרו בשכונות. עקרות הבית יצאו אל הרועה עם קדרות והלה היה תופס כבשה או עז וחולב אותה במקום. מהיצרן לצרכן.

התרנגולות גם הן הואילו להטיל ביצים רק כשלושה חודשים בשנה, וכדי לשמר את הביצים היו משרים אותן בכדי חרס מלאים במי סיד. ירקות היו רק בקיץ. עגבניות ותפוחי אדמה הגיעו רק בסוף המאה ה-19 וגם אז התקבלו בחשש, במיוחד העגבניה, שאף היו כאלה שאסרו לאכול אותה בשל הקונוטציה הארוטית של שמה. באביב ליקטו באזורים הכפריים את צמחי הבר הטובים למאכל. בירושלים ליקטו עלי חֶלְמִית (חובייזה) עוד הרבה לפני ימי המצור במלחמת העצמאות.

ה'פינוקים' והנשנושים נשמרו לחגיגות או לאורחים מכובדים. בחברון וסביבותיה גידלו (ועדיין מגדלים) ענבים מתוקים. בימי שלוט הנוצרים הפיקו מהם יינות משובחים, ומשהחל השלטון המוסלמי – דִיבְּס (בעברית: דִּבְשָׁה), מין ממתק שמתקבל לאחר חימום ארוך של מיץ הענבים. דיבס וחלבה היו עיקר הממתקים. בשקדים מסוכרים נהגו לכבד בחתונות. בני גילי עדיין זוכרים את הרוכלים שמכרו ברחוב תורמוס מבושל שהוגש לקונים בתוך קונוסים של נייר עיתון. באביב מכרו חַמְלֵה-מָלאנֵה – צרורות של שיחי חימצה הנושאים את התרמילים הירוקים שאותם קלו באש. כמובן שאכלו רק את הגרגרים. בחורף מכרו בחוצות ירושלים סָחְלֶבּ חם מכלי נחושת מיוחד דמוי סמובר. את הסחלב הכינו משורשי סחלב אנטולי שגדל בר בארץ וכגידול חקלאי בתורכיה. עדיין מוכרים סחלב בעיר העתיקה, אבל כיום מכינים אותו מעמילן עם תבלינים – כלומר סחלב-בלוף...

צרורות שיחי חימצה הנושאים תרמילים ירוקים שאותם קולים באש (צולם בנבי שועייב)

ומה שתו? 

העניים, כלומר רוב העם, שתו מים. מי שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו יכל לקנות מרוכלים שנשאו מיכל מצועצע על גבם משקה תמרהינדי, שאינו עשוי מתמרים ולא בא מהודו אלא עשוי מתרמילי עץ אפריקני בשם זה שמשרים אותם במים. בירושלים עדיין פועלים מוכרי תמרהינדי אחדים שמתלבשים כמו נערי חצר טורקים ומתפרנסים בעיקר מתיירים שמשלמים להם עבור צילום סלפי.

מוכר תמרהינדי בלבוש טורקי בחגיגות חג המולד בבית לחם

היה גם משקה מר בשם סוּס שהוכן משורשי צמח הסוס, משקה חָרוּבּ שהוכן מחרובים (האם החירש-אילם שמכר חרוב עדיין עומד בצומת סמטת בית הבד ושוק הצורפים?) ומשקה משקדים. כל אלה חוזרים ומופיעים בסמטאות העיר העתיקה בעיקר בחודש הרמדאן, כי נהוג לשבור בהם את הצום.

דוכן משקאות בעיר העתיקה לשבירת צום הרמדאן

נוסעים שביקרו במזרח באותם ימים רחוקים מספרים על מנהגי האירוח של תושבי האזור. כשהתארחו בבית שיושביו אינם עניים מרודים הגישו להם ככיבוד שֵׁרְבֶּט וצ'יבּוּק. הצ'יבוק (chibouk), שהיה מוכר גם לדוברי יידיש כ'צִיבּוּק' או 'צִיבֶּךְ' (קנה המקטרת שנקראה 'לולקע'), הייתה מקטרת בעלת ראש קרמיקה וקנה ארוך מאוד, משום שטבק העישון באותם ימים היה חריף מאוד והיה צריך להרחיקו מהעיניים.

צ'יבוק עם קנה ארוך

השֵׁרְבֶּט היה משקה מפירות (מהמילה הפרסית הזאת התגלגל השם סוֹרְבֶּה לגלידת פירות). עשירים ממש, שגרו בצפון הארץ, יכלו בעונת הקיץ להגיש שרבט קר. לא תאמינו, אבל בעלי יוזמה היו עולים בחורף לחרמון, ממלאים מערות בשלג ואוטמים אותן בקש, ובקיץ היו נושאים את השלג על גבי חמורים כשהוא עטוף בקש לבידוד. אחרי יום הליכה היו מגיעים לעכו, למשל, עם כשליש מהשלג שאיתו התחילו את מסעם, אבל גם מה שנותר נמכר בכסף טוב לצינון השרבט.

עם השרבט והטבק היו מגישים קפה וסביבו התפתחה תרבות שלמה. מקור פולי הקפה במזרח היה באתיופיה, שם עדיין מקדישים האתיופים זמן ניכר כל יום לטקסי הבּוֹנו – הכנת הקפה המסורתית. מאתיופיה הוא הגיע למצרים, שם שימש את הסוּפים כדי להישאר ערים בלילות הפולחן שלהם, ומשם הצפין לאימפריה העות'מאנית ואלה הביאוהו לאירופה. את פולי הקפה קנו 'ירוקים' (מיובשים). המחמסה היא כלי ברזל עגול ושטוח שעליו קלו את הפולים ונלווה אליו כלי דומה אך קטן יותר שאיתו ערבבו את הפולים בזמן הקלייה. אחר כך כתשו את הגרגרים במכתש עץ מיוחד (שלרוב נעשה מעץ אלון התולע) ובישלו בבקראג'.

מכתש עץ לכתישת הקפה (מימין) ומחמסה לקלייתו

ערבי קולה קפה (צולם בכפר כנא בשנות השמונים)

ישראלים מכנים את הבקראג' בשם 'פינג'אן', וטעות בידם. פינג'אן הוא הספל הקטן בו מגישים את הקפה. 'סובב לו סובב הפינג'אן' שרו בפלמ"ח את שירו של חיים חפר במנגינה של שיר עם ארמני. היה מקובל אצל הערבים (וגם בפלמ"ח) שבזמן אירוח במד'אפה (חדר האורחים) יושבים האורחים מסביב, נשענים על כריות, בעוד בעל הבית שליד הדלת מטפל בגחלים הלוחשות במנגל שעליהם מונחים בקראג'ים עם קפה. אחד הנערים מקבל ממנו בקראג' עם קפה והולך אתו ביד אחת ופינג'אן בשנייה מאורח לאורח וכל אחד מקבל שלוּק של קפה-סאדה, שזה קפה מרוכז מאוד ומר כמו אופטלגין נוזלי, שנמזג לאותו פינג'אן שסובב בין האורחים. בימינו אפשר לראות טקסים כאלה בעיקר בחתונות כפריות.

בעל הבית המארח מוזג קפה סאדה מבקראג' לפינג'אן

לא פעם, כשאני פותח את דלת המקרר או המזווה ומתקשה לבחור איזה נישנוש אנשנש מהמבחר שבו, אני נזכר באבות אבותיי שהיו רוב הזמן רעבים וצמאים. אולי לא צריך לרחם עליהם, שלא כמונו הם לא סבלו מבעיות משקל וכולסטרול...

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

פרנסות של יהודים: עולמם המופלא של השרברבים

ענף האינסטלטורים תמיד נהנה מיצירתיות יתר, בעיקר בכל הקשור לריחות הניחוח העולים מפתיחת בורות ניקוז או צינורות ביוב. 

במהלך השנים הבאנו כאן לא מעט הברקות לשוניות, אבל פרשנות נועזת כזו – על גבול השירה – כפי שצולמה השבוע בתל אביב, עוד לא הייתה לנו:

בן ואפשר לחרבן (צילום: יונתן לרנר)

הבה ניזכר בעוד כמה אינסטלטורים נחמדים ששירתו כאן בעבר:

 Your shit is my business (צילום: איתמר וכסלר)

החרא שלך זה הלחם שלנו (צילום: ברוך גיאן)

אינסטלטוב (צילום: מנחם רוזנברג)

שיבר אחד לפני כולם (צילום: חגית מאיר)

נבחרת הצדיקים (צילום: איתמר לויתן)

האינסטלטור הסניטרי (צילום: איתמר וכסלר)

עשה לך שרברב (צילום: ברוך גיאן)

בצרה קראת ואחלצך (צילום: אבנר הולצמן)

ברסלב: אינסטלציה לשם שמים

ביובית (צילום: דוד אסף)

ונסיים, איך לא, ביובל האינסטלטור, שניחן בחוש הומור ובאירוניה עצמית, לא מתבייש בחריץ המפורסם ומנכיח אותו קבל עם ועולם:

החריץ של יובל (צילום: שלמה הכט)