גלגולו של ניגון: איך נולד השיר 'חיימקה שלי'?

רחל אטאס (2004-1934). איור: זאב

_________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות, מורחבות ומעודכנות, בספרי אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת מאגנס, 2026). פרטים נוספים, פרק לדוגמה ואפשרויות רכישה ומשלוח – כאן.

____________________________________________________________________

א. חיימקה שלי

מי לא מכיר את השיר 'חיימקה שלי', שכתב דן אלמגור בשנת 1964 והלחין משה וילנסקי, ומי לא מכיר את הביצוע המופתי של רחל אטאס?

לשיר זה, שהפך להמנון האולטימטיבי של הייִדישע מאַמע הישראלית, יש רקע שונה לחלוטין...

הבה ניזכר ברחל אטאס:

ועוד אחד (מ-1982):

וכאן היורשת הטבעית של רחל אטאס – יונית שקד-גולן בערב מחווה לדן אלמגור (אפריל 2012):

ואלה המילים מתוך ספרו של דן אלמגור 'הצ'ופצ'יק של הקומקום':



ב. איך שיר נולד? סיפורו של דן אלמגור

'המצעד קרב מריע הרמקול' – גדוד 22 של חטיבת כרמלי במצעד צה"ל בחיפה, 1949

לא רבים יודעים שאף לא אחד משיריה היפים של רחל המשוררת על הכנרת ונופיה נכתב על שפת ים כנרת. כמעט כולם נכתבו בחדרה הקטן והחם על הגג של בית משפחת לוינסון ברחוב בוגרשוב 5, בו גרה רחל אחרי שנאלצה לעזוב את דגניה ואת הכנרת בשל מחלת השחפת ממנה סבלה. אל הכנרת ואל נופיה חזרה רחל רק כשהובאה לקבורה בבית-העלמין של קבוצת כנרת.

לאה גולדברג, שהגיעה ארצה בשנת 1935, כארבע שנים אחרי פטירתה של רחל, גרה במשך שנים ברחוב ארנון (המוכר מסיפורי הילדים שלה), במרחק קצרצר מהבית בו גרה רחל. כשנשאלה פעם, בפגישת קוראים, איפה כתבה את אחד משירי הטבע היפים ביותר שלה, ענתה לאה גולדברג: 'בחדר ההמתנה של רופא השיניים שלי'...

בתחילת שנות הששים למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, בגבעת רם. המשוררת המופלאה ועתירת הידע (שעלתה לארץ בשנה שבה נולדתי) לימדה אז ספרות כללית (עדיין לא הכירו בזכות קיומו של חוג לספרות כללית), וראש המחלקה לספרות עברית היה המשורר, החוקר והמתרגם שמעון הלקין. הלקין, שנולד ברוסיה (1899) ונעוריו עברו עליו בארה"ב, עלה ארצה לראשונה ב-1932, שנה אחרי פטירתה של רחל, ולימד כשנתיים בבית ספר תיכון בתל אביב. הוא חזר לארה"ב ושב ארצה בשנת 1949, כראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה היחידה שהייתה אז.

שמעון הלקין (1987-1899)

בסמינרים של הלקין שבהם למדתי ישבו לצדי המשוררים יהודה עמיחי, חיים גורי, דן פגיס, טוביה ריבנר, דליה רביקוביץ,  אברהם הוס, אנדד אלדן ואחרים; חוקרי ספרות צעירים כמו גרשון שקד, דן מירון, יוסף אבן, מנחם ברינקר ורבים אחרים. יום אחד, בשנת 1961, בשעת סמינר על ביקורת הספרות, אמר הלקין: 'כל חוקר, כל מבקר, חושב שרק הוא מבין את היצירה שאותה הוא מנתח. וזה מזכיר לי', הוסיף בחיוך, 'שיר אמריקני מתקופת מלחמת האזרחים, לפני מאה שנים בדיוק, ששרה אמא של אחד החיילים: כל החיילים דורכים ברגל שמאל, ורק ג'וני שלי דורך ברגל הנכונה'.

ביקורת ספרות או לא ביקורת ספרות... ברגע ששמעתי את דברי המורה הנערץ עלי, כמעט קפצתי ממקומי. בהפסקה, ניגשתי אל פרופסור הלקין ושאלתי איפה אוכל למצוא את השיר הזה?

'אתה חושב שאני זוכר?', ענה לי בפליאה, 'עברו כל כך הרבה שנים מאז שמעתי אותו. ודאי תמצא אותו באחד מהספרים על מלחמת הצפון בדרום. נדמה לי שהאם הייתה מאחת ממדינות הדרום'.        

התחלתי לחפש בספרים, באנתולוגיות (יוצרי ה'ויקיפדיה' אפילו לא נולדו אז), שאלתי חברים אמריקנים, עורכי תכניות זמר ברדיו (כמו יהודה לב), כתבתי מכתבים לכמה מחוקרי הזמר העממי בארה"ב, ביניהם אפילו פיט סיגר הגדול. אבל איש לא הכיר את השיר שהזכיר הפרופסור שלנו כבדרך אגב בסמינר על ביקורת הספרות.

רק ג'וני שלי דורך ברגל הנכונה

כעבור חצי שנה לערך ישבתי עם המלחין משה וילנסקי, ושאלתי אותו אם השיר הזה מוכר לו במקרה.

'כמה זמן אתה כבר מחפש אותו?', שאל אותי וילנסקי בחיוך.

'כמעט חצי שנה', עניתי.

'חצי שנה?!', חייך שוב וילנסקי. 'אני הרי מכיר את קצב העבודה שלך. הרי בחצי שעה יכולת לכתוב שיר כזה בעברית'. ומיד הוסיף: 'בוא. אתה כבר כאן. הפסנתר פתוח. קח נייר – וכתוב את השיר. אני מבטיח לך שאלחין אותו מיד'.

זאת היתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה, כמובן. ואכן, תוך חצי שעה נולד השיר – מילים ולחן – בדירתו של משה וילנסקי.

משה וילנסקי (1997-1910)

וילנסקי היה אז מנהל מחלקת המוסיקה של 'קול ישראל'. הוא חיפש שירים לרחל אטאס הנפלאה, לאחת מתכניות הבידור בו היתה אמורה להתארח. ואני לא יכולתי לחלום על בחירה טובה מזאת.

רחל אטאס הקליטה את השיר, ששודר ונכלל מאוחר יותר בתקליטור שיריה, שיצא בשנת 1964, ומאז מצביעים כולם על עוד שיר אולטימטיבי של 'יידישע מאמע' קלאסית – אמו של החייל חיימקה – שבא בעקבות שירם היפה של אלתרמן ופרשקו, 'מכתב מאמא' ('שלום לך, ילדי, שלום מאמא'), שנכתב כעשרים שנה קודם לכן, בשנת 1941; שיר שהקדשנו לו כאן לאחרונה כמה עונ"שים. אבל רק אלה שישבו אתי באותו סמינר לביקורת הספרות של הלקין בשנת 1961 (ומספרם נידלדל מאז מאד, למרבה הכאב) יכולים היו להעיד שמדובר לא בעוד שיר על אמא יהודייה, אלא בשיר על אם בלתי-יהודיה בעליל, שמוצאה מאחת ממדינות הדרום; שיר שנכתב והושר במלחמת האזרחים האמריקנית עשרות שנים לפני שנולד שיר היידיש על האם היהודיה ממזרח-אירופה, שבנה נסע לאמריקה והבטיח לאמו לחסוך שם קצת כסף, כדי שגם היא ושאר בני המשפחה יוכלו להצטרף אליו, ומאז לא שמעה ממנו מילה.

במשך השנים נאלצתי לענות בשלילה להרבה פניות של ישראלים בשם חיימ'קה, שביקשו שאאשר את הסיפור שהם מספרים למשפחתם ולחבריהם, כאילו נכתב השיר עליהם. לעומת זאת, לא הגיעה עד כה שום בקשה דומה מאף חייל אמריקני העונה לשם ג'וני, שאחד מאבות-אבותיו נלחם במלחמת האזרחים.

הסכמתי לענות בחיוב לפנייה אחת הפוכה, שהגיעה אליי מהשדרן ובעל תחנת הרדיו הצפונית חיים הכט. חיים התחנן לפניי שאזים את השמועה המלווה אותו כל חייו, כאילו נכתב השיר אודותיו...

דן אלמגור מאשר: חיים הכט הוא לא חיימקה שלי!

ג. לאן התגלגלת חיימקה?

'חיימקה שלי' זכה להצלחה כל כך גדולה ואין פלא שנוצרו לו תרגומים, המשכים וחיקויים.

הנה אמוץ ברונטמן מקיבוץ אפיקים (בוגר להקת הנח"ל, שגם נזכר בספרו הנהדר של אסף ענברי 'הביתה'), שר את 'חיימקה שלי' – גרסת האבא.

ומה יותר מתבקש מאשר לתרגם את השיר ליידיש? בכל זאת אמא יהודייה...

הנה דוד עשת – גם הוא לא בדיוק אמא – מרעים בקולו: 'חיימקה מיין זון' (מתוך תקליטו 'די נייעסטע לידער אין ייִדיש', 1968).

ומתברר שבהפוך על הפוך, יש גם 'חיימקה של סיירת גולני'. השיר חובר על ידי עידו דגני לכבוד מלאת 60 שנה להקמת הסיירת. לא הצלחתי למצוא את שמה של הזמרת.

ד. בעלי התוספות: 'רק ג'ים' של אירווינג ברלין

עוד לא יבשה הדיו על הפוסט וגדעון לופז הזדרז והפנה את תשומת לבנו לשיר אמריקני ישן נושן של אירווינג ברלין, הפזמונאי והמלחין האמריקני הענק, שחיבר את God Bless America, את White Christmas ועוד מאות להיטים.

אירווניג ברלין (1989-1888) – צילום משנת 1920

ב-1918, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ושובם של החיילים האמריקנים הביתה, חיבר ברלין (שבעצמו גוייס לצבא באותה תקופה) פזמון משעשע שנקרא They Were All Out Of Step But Jim (כולם הולכים בקצב לא נכון, חוץ מג'ים). האם ייתכן שלשיר הזה התכוון הלקין?

ובכן, לא ג'וני אלא ג'ימי, לא מלחמת אזרחים אלא שיר חיילים ממלחמת העולם הראשונה...

הנה המילים, ואחר כך המנגינה (שמזכירה קצת את וילנסקי...)

[1st verse:]

Jimmy's mother went to see her son
Marching along on parade
In his uniform and with his gun
What a lovely picture he made
She came home that ev'ning
Filled up with delight
And to all the neighbors
She would yell with all her might

[Refrain:]
Did you see my little Jimmy marching
With the soldiers up the avenue?
There was Jimmy just as stiff as starch
Like his Daddy on the seventeenth of March
Did you notice all the lovely ladies
Casting their eyes on him?
Away he went
To live in a tent
Over in France with his regiment
Were you there, and tell me, did you notice?
They were all out of step but Jim

[2nd verse:]
That night little Jimmy's father stood
Buying the drinks for the crowd
You could tell that he was feeling good
He was talking terribly loud
Twenty times he treated
My! but he was dry
When his glass was empty
He would treat again and cry

[Alternate Lines In 2nd refrain:]
It made me glad
To gaze at the lad
Lord help the Kaiser if he's like his Dad

וכאן הזמר האמריקני בילי מוריי (Billy Murray) בהקלטה משנת 1918:

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן ארבע-עשרה

איור: נעם נדב

בין הלב הנשבר מיום חמישי, שבו הוחזרו ארונות החטופים לבין יום המחר, שבת, שבו יוחזרו שישה חטופים חיים, אנו חייבים להמשיך להאמין ולקוות שעוד נגיע אל חופי התקווה הטובה, אל השגרה המבורכה, אל הנורמליות.

שנה עברה שנה חלפה ושוב יום הולדת לבלוג עונג שבת. זה קורה פעם בשנה ולמרות שאין מדובר באירוע חדשותי אמיתי, אני בכל זאת חייב לציינו, לעצמי ולקוראים.

הבלוג הופיע לראשונה על במת האינטרנט לפני ארבע-עשרה שנה, ב-19 בפברואר 2011. אומרים שמותר לדבר על סדרת ספרים רק אחרי הכרך השני או השלישי, ומה נאמר אפוא על בלוג עונ"ש, שמתקיים בנסי נסים כבר 14 שנים ברציפות? נדמה לי שמבחינה זו מדובר בברייה מיוחדת במינה. הרבה בלוגים יש בעולם ובישראל, אך ספק אם ב'נישה שלו' יש ותיק וייחודי כמוהו.

קשה ומעייפת היא מלאכת עשייתו של הבלוג, ובעיקר המאמץ המתמיד להוציאו לאור בכל שבוע, בימות הקור ובימות החום, בעתות מלחמה ובימי שלום. האתגר הקבוע הוא לשמור על מקוריות ורעננות, על רמת כתיבה גבוהה של העורך ושל הכותבים האורחים, על עריכה מוקפדת ועל הגהה. לשאוף לא רק לשעשע אלא גם לתווך ולהפיץ מידע מעניין, חשוב ומוסמך. 

כשהתחלתי את הבלוג הייתי בן 55 שנים ושבוע אחד ומאז הוא מלווה אותי ואני אותו. בשבוע שעבר ציינתי את יום הולדתי ה-69, ומה אומר ומה אדבר: 'ביחד כיף להזדקן'... זו גם הזדמנות לגלות לכל העולם, שבראשית חודש פברואר, כלומר לפני שלושה שבועות, יצאתי רשמית לגימלאות מאוניברסיטת תל אביב, ביתי האקדמי בשלושים השנים האחרונות. עכשיו אני 'פרופסור אֶמֶריטוּס' – מעמד שאני לא ממש יודע מה עושים איתו – שמקבל קצבת אזרחים ותיקים מהביטוח הלאומי ופנסיה ממקום העבודה. עדיין לא קמים לכבודי באוטובוס, אולי בגלל שאני בקושי נוסע באוטובוסים ומתנהל בעירי ירושלים עם אופנוע, אבל גם זה יגיע מן הסתם.

בין כך ובין כך, לכל מי ששואל (וישאל) אותי 'איך זה להיות פנסיונר'? אני עונה, כי במקצוע שזכיתי לעבוד בו, גם כשלא הייתי בפנסיה הייתי בפנסיה, לפחות במובן זה שזמני היה בידי וניהלתי אותו בעצמי, אומנם עם הרבה מתחים אך כמעט ללא אילוצים. ועתה, כשאני באמת בפנסיה, אינני מרגיש שום שינוי פרט לפְּטוֹר מהוראה. הכל כרגיל. אני ממשיך לחקור, לכתוב, לפרסם ולהרצות, וכמובן ממשיך להיות מחויב לבלוג.

באפריל 2024, לפני כעשרה חודשים ראה אור בהוצאת מאגנס ספר מיוחד במינו שהוצאתי יחד עם חברתי פרופ' יעל דר ונקרא ואולי נתראה עוד: מכתבי תלמידים יהודים מפולין לארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם. על הספר, שזכה מאז לכמה וכמה ביקורות אוהדות, כתבתי פוסט מיוחד בבלוג. 

ולשמחתי, מעיין היצירה לא יבש. השבוע מסרתי להוצאת מאגנס את כתב היד של ספרי החדש אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, שממשיך את ספרי הקודם שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (עם עובד, תש"ף). 

בספר החדש, הגדוש ועולה על גדותיו, עשרה פרקים שעוסקים בתולדותיהם ובגלגוליהם של שירים על האמא היהודייה והישראלית (וגם נשאל האם זו אותה האמא?). החל ב'על הדרך עץ עומד' של איציק מאנגר, 'אַ בריוועלע דער מאַמען' (מכתב לאמא) של סולומון שמולביץ ו'אַ ייִדישע מאַמע' של ג'ק ילן, עבוֹר ב'שני מכתבים' של אביגדור המאירי, 'מכתב מאמא' של נתן אלתרמן ו'חיימקה שלי' של דן אלמגור, וכלה ב'פנס בודד' של חיים גורי, 'לילה ראשון בלי אמא' של יוסי גמזו ו'חורשת האקליפטוס' של נעמי שמר. בין לבין עוסק הספר בגלות וציונות, בנישואין ושידוכים, בכלותיו של קוני למל, במחיר המשפחתי של ההגירה לאמריקה ולארץ ישראל, בחלוצי העלייה השלישית, במצעדי יום העצמאות ובחיילי צה"ל ועוד ועוד. פרק משנה מהספר, שעוסק בשיר 'בואי אמא' של לאה נאור, הובא בבלוג לפני כמה שבועות (כאן). 

סקיצות הכנה לאיורי הספר (נעם נדב)

זהו אחד הספרים המהנים והמרגשים ביותר שכתבתי, ואני בטוח שהוא ידבר ללבם של קוראים רבים. עד שהספר יראה אור יעברו עוד חודשים רבים וכשזה יקרה אודיע על כך כמובן לקוראי הבלוג. אתם תהיו הראשונים לדעת...

אחד האנשים שעמדתי איתם בקשר בשנות כתיבת הספר היה העיתונאי עודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז שנחטף לעזה על ידי החמאס וגופתו הושבה אתמול לקבר ישראל. ליפשיץ, עיתונאי חד לשון, שעבד שנים רבות בעיתון על המשמר, פרסם ב-1988 גרסה שנונה על השיר 'חיימקה שלי' ושמה 'יצחקה'לה שלי', שאותה כיוון לשני היצחקים של אז – שמיר ורבין. יהי זכרו ברוך עם שאר מתי ישראל.

עודד ז"ל ורעייתו פדוית השבי יוכקה בגינת הקקטוסים בביתם בניר-עוז
(צילום: עמירם אורן; בלוג עמירם בשבילי ישראל)

איזו שנה זאת הייתה...

לא קלה הייתה דרכנו בשנה האחרונה. מצב הרוח הפרטי והלאומי, העליות והמורדות, הכעס והדיכאון, הזעם והבושה מכאן, ובה בשעה הגאווה, ההתרגשות והתקווה מכאן, אפיינו את המנעד הרגשי של כולנו. איך אפשר לשמור על הגבול שבין רצינות הימים האלה ודכדוכם לבין בלוג שתכליתו היא, בין היתר, לכתוב בהומור ובאירוניה על 'דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'? אני מקווה שלא כשלתי והצלחתי לשמור על איזון סביר.

כמה מכם אולי שמו לב כי בשנה האחרונה אני נוהג לסיים את המיילים השבועיים (שם למטה בעמקי המייל) ולהיפרד מן הקוראים במעין תפילה פרטית:  

בברכת השלום המוחלט ובתפילת הלב לסיום המלחמה, החזרת שבויינו והתפטרות ממשלתנו.

כמה קוראים העירו לי כי זו אמירה 'פוליטית'. עניתי להם שלא אכפת לי איך הם קוראים לזה. זו התפילה שלי, והיא תישאר במקומה עד סיום המלחמה והחזרת כל שבויינו.

ולהבדיל, עוד צל שליווה אותי בשנה האחרונה, ותודה לאל שהסתיים, היה אירוע משפטי שהעיב על חיי ועל שמחת היצירה של הבלוג. יעל ויילר ישראל תבעה אותי לדין על שפגעתי לכאורה בזכויותיה, בכך שהבאתי באחת מרשימות הבלוג תמונה שהיא כביכול צילמה ואותה לקחתי מוויקיפדיה. לטענתה, לא ציינתי את שמה כצלמת (אפילו ששמה כלל לא נזכר שם) ובכך הפרתי את תנאי הרישיון שעל פיהם מותר להשתמש בצילומים מוויקישיתוף. היא דרשה ממני פיצוי על סך 30,000 ש"ח!

לא הסכמתי לדרישתה ולאחר תהליך דיוני ארוך ומייגע (איפה המהפכה המשפטית כשצריך אותה באמת?), פסק ב-18 ביולי 2024 השופט מוחמד חאג' יחיא מבית משפט השלום בירושלים, כי דין התביעה להידחות והתובעת חוייבה לשלם לי 2,000 ש"ח. כמובן שסכום סמלי זה לא היה בו ולו במקצת כדי לפצות על הוצאות המשפט ועל עוגמת הנפש, אבל היה בו סיפוק רב ותחושה של ניצחון במאבק עקרוני ולא צודק שאליו נגררתי שלא לרצוני.

אז מה היה לנו?

בשנה שעברה, מאז יום ההולדת הקודם ועד יום ההולדת הזה, התפרסמו בבלוג 100 פוסטים, ובסך הכל מאז היווסדו התפרסמו בבלוג 2,185 פוסטים. לא רע ואפילו סיבה לגאווה.

בשני פוסטים שפורסמו במהלך השנה אני גאה במיוחד: צמד הרשימות שחיברו שמואל (שמוליק) אבנרי, לשעבר מנהל ארכיון בית ביאליק, והמנצח רון זרחי, על גלגולי שירו האחרון של ח"נ ביאליק 'עַל שִׁלֵּשִׁים', שנכתב ב-1934 לכבוד חגיגות החצי יובל לייסודה של תל אביב.

• שמואל אבנרי, 'עַל שִׁלֵּשִׁים': נפתולי שיר חגיגי נשכח של ביאליק וגאולת מנגינתו 

• רון זרחי, מנשה רבינא והלחנת 'עַל שִׁלֵּשִׁים'

באופן מוזר ביותר שיר זה, שהולחן על ידי מנשה רבינא, נשכח כמעט לגמרי וככל הידוע לנו לא הוקלט אף פעם. ביוזמתו של שמוליק אבנרי, ובחסות בלוג עונג שבת, בוצע השיר מחדש על ידי זמרת הסופרן מורן אבּולוף והפסנתרן יוני פרחי, שליווה את השיר ואף חיבר את העיבוד. 

השיר פורסם לראשונה אצלנו בבלוג, בסוף מאמרו של רון זרחי, והנה הוא שוב:

כמו בכל 'יומולדת' עברתי ובדקתי מה היו עשרת הפוסטים הנקראים ביותר במהלך השנה האחרונה:

1. רמה זוטא, צריף בנגב: 11 הנקודות

 2. חגי שמואלי, הדג המעופף: ילדוּת בבריכת ימק"א

3. קובי לוריא, ונזכור את כולם: משהו על 'הרעוּת' ועל 'באב אל-וואד'

4. רון זרחי, שַׁלְוַת הַשְׁקֵט: בעקבות מטבע לשון ייחודי

5. יוסף סאקס, גווילים נשרפים ואותיות פורחות: מסע בעקבות 'מינקת רבקה'

6. הדי אור ודוד אסף, מן הגורן ומן היקב: שלאַף שטונדה ברחוב אחד העם

7. עמי זהבי, הפרחים האדומים וזיכרון הנופלים

8. דוד אסף, שיר הוא לא רק מילים: בואי אמא

9. טל סגל, קיר החטופים

10. סיפורי רחובות: הגליל המופקר, עמק יהודה, שיעור בתנ"ך, ציונות בראשי תיבות

וכאן כמה המלצות לכתבות מרתקות ומקסימות שאולי פספסתם:

1. דוד אסף, הבית, המצבה והרחוב: בעקבות חנינא קרצ'בסקי בתל אביב

2. יורם בילו, סיפור לשבת: קופסה כחולה, והיא עולה על כל הממתקים... 

3. מרים אהרוני, 'שם קץ לחייו': שתיקה, רגשות אשמה וחשבון נפש בקבוצת השרון

4. אליהו הכהן, יהודים של פעם: חן-תמים, הביל"ויי שחזר בתשובה

5. בעז קרצ'מר, ביקור במוזיאון 'מורשת צאן ברזל' בקיבוץ צאלים

עלינו לשבח וזיכרונם לברכה

כרגיל תודתי נתונה לכותבי המאמרים ולצלמים הקבועים והמזדמנים, למגיבים שזהותם גלויה ולמגיבים האנונימיים (נואשתי מהמאבק בתופעה מגונה זו). בלי שיתוף הפעולה שלכם בלוג עונג שבת לא היה מה שהוא. 

תודה לכותבי המאמרם בשנה שחלפה (לפי סדר האלף-בית): שמואל אבנרי, מרים אהרוני, רפי אוסטרוף, הָדִי אור, אילן אזרחי, דנצ'וּ ארנון, יורם בילו, רעות ברוש, עפר גביש, דותן גורן, ארנון וגדעון גרייף, איל דודסון, אליהו הכהן (ז"ל), שלמה הרציג, איתמר וכסלר, עמי זהבי, רמה זוטא, רון זרחי, עדיאל לוי, קובי לוריא, מרדכי נאור, טל סגל, יוסף סאקס, אלי ס"ט, דינה פורת, שלמה צוקר, עמי צורן, בעז קרצ'מר, עמוס רודנר, אלון ריבק, חגי שמואלי

תודה לחברי הטוב נעם נדב שגם השנה צייר את איור יום ההולדת (למעלה), ותודה מיוחדת לאיתמר לויתן, הצלם המתעד הקבוע של הבלוג, שגם מתחזק בהתנדבות את עמוד האינסטגרם של הבלוג.

ולהבדיל בין חיים למתים. לא תמיד אני יודע על שינויי כתובת הדוא"ל של קוראים (אנא עדכנוני אם אתם רוצים להמשיך ולקבל את העונ"ש) או על קוראים שנפטרו. אלה הקוראים שהלכו מאיתנו בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי: איתן בן יוסף (קיבוץ גדות), צביקה גילדוני (רמת גן), העיתונאית והסופרת דליה יאירי, ד"ר אידה (חיה) שה-לבן שוורץ (ירושלים), אברהם בייגה שוחט (לשעבר שר האוצר), פרופ' רנה שפירא (אוניברסיטת תל אביב), חיים שרת (הר חלוץ; בנו הצעיר של משה שרת). יהי זכרם ברוך.

משמיעים על השקלים

הפולניה

זו ההזדמנות להזכיר לכם, קוראים יקרים, שהבלוג לא נוצר מעצמו. מאות רבות של שעות עבודה משוקעות בו, ומי שמשקיע אותן הוא העורך – אני.

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו הקבועה והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור איורים וביצירת קישורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה, אין מי שיטפל בזכויות יוצרים ואין מי שיענה לנודניקים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי שעות ארוכות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מנוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי.

תמיכתכם והשתתפותכם חשובות לי. הן מרגשות ומשמחות אותי, נותנות ערך לעבודתי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. הן מאפשרות לי להקדיש את זמני לעבודת הבלוג, לחיפוש חומרים, לעריכה מוקפדת, להתנהלות שוטפת מול הכותבים והקוראים המנויים על הבלוג, ועוד ועוד. 

אז תודה לכל התומכים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול ולהכרת הטוב. כל תרומה מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בלבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עמו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...

עונג שבת וגמילות חסדים, קרואטיה 1921

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שלוש-עשרה

א. משנה לשנה

משנכנס אדר מרבין בשמחה, אבל השמחה השנה טבולה בדם ודמעות.

ב-19 בפברואר 2011 – חמישה ימים לאחר יום הולדתי – נולד בלוג עונג שבת. לא בדיוק היום אלא בעוד שלושה ימים, אבל יום שישי הוא היום שבו אנו נפגשים. ושוב אני, יחד אתכם קוראיי היקרים, מציין את יום ההולדת השנתי של הבלוג, שנוסד לפני 13 שנה והגיע עתה לגיל בר-מצווה. האם הגיעה השעה להיפטר מעונ"שו של זה?

מיום ההולדת שעבר ועד יום הולדת זה, הבא עלינו לטובה, הופיעו בבלוג 94 פוסטים (או רשימות או רשוּמוֹת), ובסך הכל, מאז היווסדו ועד היום, הועלו לאור הבלוג 2,085 פוסטים, כולל זה הנוכחי. לא כולם שרדו את מהמורות הזמן, מקצתם התיישנו, אבל רובם ככולם עדיין משעשעים ומחכימים, הצטברותם יחד הפכה את הבלוג למצבור ידע רב-תחומי, מעשיר וסמכותי.

כושר ההתמדה של הבלוג ושלי-עצמי מפתיעים אותי כל פעם מחדש. לא הייתי מאמין שתימצא בי כזאת משמעת עצמית וכזאת מוטיבציה להמשיך ולייצר מדי שבוע בלוג תוסס, חיוני, מעניין ומשעשע, וגם ליצור קהילת קוראים שמעוניינת בסחורה הזו (כולל 'אנונימיים' קבועים, שמשתלחים בי על היותי מי ש'שנה ופירש' – וכידוע, זה הכי גרוע שיש! – ששואב הנאה מלעג למסורת ישראל בכלל ולחרדים בפרט). אבל עובדה שהצלחתי, ועם עובדות והצלחות לא מתווכחים. האם הבלוג ישרוד עוד 13 שנה? מי יודע... אסתפק באיחולים להצלחתו בשנה הקרובה. 

בעוד כשמונה חודשים, באוקטובר 2024, אצא באופן רשמי לגימלאות, ולמעשה זו השנה האחרונה שאני מלמד באוניברסיטת תל אביב, אחרי שלושים שנות הוראה פעילה. איך תיראה 'הפנסיה'? נחיה ונראה, אבל כרגע נראה לי שחוץ מחובות ההוראה היא תהיה די דומה. איך שר אריק איינשטיין? 'את אותם הדברים אבל לאט'...

וכדי שלא תאשימו אותי שסתם התבטלתי בשנה האחרונה, הנה בשורת ספרים נפתחים: בחודש מארס, כלומר בעוד שבועיים-שלושה, יראה אור בהוצאת מאגנס ספר חדש, מרגש ומרתק שחיברתי יחד עם שותפתי פרופ' יעל דר, ועליו אבשר כאן בנפרד. הנה טעימה ממנו – העטיפה (הקלקה על העטיפה תגדיל אותה לקריאה נוחה).

ובינתיים אני גם טורח הרבה על השלמת הכרך השני בסדרת שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי, שנושאו יהיה גלגולי שירים על האמא היהודייה – הספר ייקרא (כנראה) אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, ויהיו בו עשרה פרקים: מ'אַ ייִדישע מאַמע' ועד 'חיימקה שלי', מ'בריוועלע די מאַמען' ועד 'בואי אימא', ובתווך גם שירי העלייה השלישית (כמו 'שני מכתבים' של אביגדור המאירי), עבור ב'על הדרך עץ עומד' של איציק מאנגר ו'מכתב מאמא' של נתן אלתרמן ועד 'לילה ראשון בלי אימא', ו'חורשת האקליפטוס', ועוד ועוד. עוד רחוקה הדרך להבאת הספר לדפוס, אבל אני מקווה שזה יקרה במהלך השנה. עדכונים יגיעו.

ב. הבלוג בצל המלחמה

על רקע המלחמה בעזה, החטופים שעדיין לא נפדו, והתושבים בדרום ובצפון שנאלצו לנטוש את בתיהם ועדיין לא שבו, אירועי הבלוג מתגמדים ונראים לא חשובים. מיד לאחר ז' באוקטובר חשבתי שנכון יהיה להקפיא את פעילות הבלוג. למי יש ראש עכשיו להתעסק עם פרנסות של יהודים, שמות רחובות משובשים או שאר דברי הבאי, הבל ושטות שהבלוג מתמחה בהם? 

במייל ששלחתי למנויי הבלוג ב-13 באוקטובר, עוד טרם התבררו מימדי האסון לאשורם, כתבתי בין השאר:

אנו עדיין בעיצומם של 'הימים הנוראים' ומי יודע כמה זמן עוד יימשכו. אנו עדיין קוברים את מתינו, מבכים את ההולכים שלא ישובו, מתאבלים על זיו העלומים ועל חמדת הגבורה, על קדושת הרצון ועל מסירות הנפש. אנו עדיין מייחלים לרפואת הגוף והנפש של אלפי ישראלים ודואגים לשלומם של החטופים שנשבו בידי אויב רצחני. 

עוד תבוא עת ההתחשבנות מבית, והיא תבוא. ובינתיים – ימי נקם ושילם באויב. 

התלבטתי אם להמשיך את שגרת הבלוג – למי יש ראש עכשיו לכתוב, לקרוא או לצחוק? ובכל זאת, החלטתי להביא פרק אחד, שיש בו לא רק הסחת דעת מן האבל והצער אלא גם מקור עידוד ונחמה. גלגוליו של השיר 'ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור'. הבלוג יוצא להפסקה – קצרה ככל האפשר – עד שנסיים לקבור ולהתאבל, עד שתתבהר התמונה ותתייצב.  

'כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת, אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו'.

ההפסקה אכן הייתה קצרה מאוד. למעשה לא הייתה הפסקה כלל, ושבוע לאחר מכן, ב-20 באוקטובר, כתבתי כך: 

קוראים רבים פנו אליי בבקשה שלא אפסיק. 'כמה אפשר להיות צמודים למסכי הטלוויזיה או לרדיו?', שאלו. דרושה לנו הסחת דעת, מי יתננו במדבר מלון אורחים... 

'מרובים חללי המלחמה ושבוייה ונעלמיה, והיאך אתה מבקש למצוא את פלוני בן פלונית, קורט אבק בסערות המלחמה', כך כתב ש"י עגנון בפתח סיפורו 'עד הנה' (1952) וכיוון למלחמת העולם הראשונה. והמשיך וכתב: 'כבר מתחילת המלחמה הנחתי כל עסקי, ואפילו חיבורי הגדול על המלבושים נשתייר בלא המשך, שמנשמע קולה של המלחמה שבתו כל מעשי ולא היה בי אלא רצון אחד, לקמט את הימים עד שיבוא יום שאין בו מלחמה'. 

דומני שבכולנו בוער הרצון הזה, 'לקמט את הימים', עד שייגמר הסיוט שבתוכו אנו חיים ונחזור לחיי השיגרה המבורכת.   

אבל בינתיים המלחמה נמשכת, ואין לנו בררה אחרת אלא לחיות בצילה ולצידה, להתפלל לסיומה הטוב, להחלמת הפצועים, לפדיון השבויים ולניצחון הטוב על הרע. 'כי מעולם לא נחרץ בבירור כזה דינם של הרעים ושל הטובים, שהביא לאלה כליה, ולאלה – ישועה' (פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, ספר ראשון). 

אשתדל אפוא להמשיך ולקיים את הבלוג גם בשגרת המלחמה ולהתאימו, ככל שניתן, לרוח הימים האלה. חזקו ואמצו!

המלחמה עדיין לא הוכרעה, רוב השבויים עדיין לא נפדו ממסגרם, וממשלת המחדל וההפקרה עדיין מושלת בנו. נקווה לסיום טוב של הימים הנוראים האלה ולרוח חדשה שתשרה עלינו, רוח של התנערות והתחדשות, בניין ויצירה.

ג. החשכת הבלוג

בד בבד קרו עוד כמה דברים הקשורים בבלוג שבסיכומה של שנה אבקש להזכיר ולספר.

האירוע הראשון, שבוודאי נשכח מלב הקוראים, היה החשכת הבלוג, ומעשה משונה שהיה כך היה.

בבוקר ה-29 באוגוסט לא הצלחתי להיכנס לבלוג, כל נסיונותיי עלו בתוהו. כל אלפיים הפוסטים שפורסמו בו מאז ומעולם היו בלתי נגישים וחושך ירד על פני תהום. אפוקליפסה עכשיו!

עד מהרה התבררה המציאות המרה. קיבלתי מכתב מ'בלוגר' (זו הפלטפורמה החינמית של גוגל שעליה 'יושב' הבלוג) בזו הלשון:

From Blogger: <no-reply@google.com>

Sent: Tuesday, August 29, 2023 8:52 PM

To: davassaf@gmail.com

Subject: הבלוג שלך "http://onegshabbat.blogspot.com/" הוסר

שלום,  

כידוע לך, הנחיות הקהילה שלנו (https://blogger.com/go/contentpolicy) מתוות את הגבולות לתוכן שמותר – ובמיוחד לתוכן שאסור – לפרסם בBlogger-. הבלוג שלך onegshabbat.blogspot.com סומן לבדיקה, שבה מצאנו שהוא מפר את ההנחיות. קוראי הבלוג לא יכולים להיכנס אליו יותר בכתובת onegshabbat.blogspot.com 

למה הבלוג הוסר? הבלוג הוסר כי התוכן שלו הפר את המדיניות שלנו לגבי SPAM [...] כשאנחנו סבורים שבלוג לא עומד בציפיות שמתווה המדיניות שלנו, אנחנו לא מאפשרים לפרסם אותו לציבור הרחב. אם טעינו לדעתך, אפשר ללחוץ על הקישור הזה .... צוות  Blogger

ובמילים אחרות: הבלוג ננעל, נסגר, אין יוצא ואין בא...

נרעש ונפחד מפחד יושבי תהילות גוגל הרצתי איגרת לקוראי הבלוג וזו לשונה:

לקוראי וקוראות בלוג עונג שבת שלום,

ככל הנראה מישהו מחורשי רעתו של הבלוג הלשין לגוגל, שבלוג עונ"ש הוא SPAM (זבל) ועובר על חוקי גוגל. לפי שעה הבלוג נסגר ואין גישה אליו ולתכניו. הגשתי בקשה לבדיקה ונקווה שהצוות שלהם יגלה במהירות שאין בתלונה מאומה ויחזיר את הבלוג לפעילות תקינה. אם יש מישהו מבין הקוראים שיש לו קשר עם מנהלי בלוגר ויכול להחיש את הבדיקה – אשמח. עד אז הבלוג מושבת מפעילות ותכניו חסומים, ועמכם הסליחה.

בד בבד ביקשתי מכמה מקוראי הבלוג להפעיל את קשריהם עם 'גוגל' (נסו לדבר עם 'גוגל' בטלפון. נראה אתכם...), ובעזרתם ובעזרת שוכן מעונה, ולאחר דאגה מצמיתה ומרגיזה, חזר הבלוג לאחר יממה להאיר את שמי חיינו.

לקוראי הבלוג כתבתי אז כך:

אחרי יממה של דאגה, צער וכאב לב וראש קיבלתי עכשיו הודעה שהבלוג נבדק ונמצא טהור, ככד השמן במקדש, ולפיכך נפתחה החסימה וצינורות הבלוג השופעים חוזרים לחדש ימיו כקדם. תודה לעשרות (ושמא מאות) הקוראים והקוראות שמיהרו להביע את הזדהותם, צערם ותקוותם – הייתם לי למנחם.

תודה מיוחדת לנאוה בודק-אחירון, לדוד שי, לישראל שק ולעופר אדרת, ולרוני לוין וערן בלינסקי מ'גוגל'. נתראה מחר, כרגיל.

רוב הקוראים כלל לא הרגישו בכך, אבל לי הראה הדבר עד כמה שברירית היא המציאות הטכנולוגית שבתוכה אנו פועלים ועליה אנו סומכים. עד היום אין לי מושג ידו של מי הייתה במעל, ומה גרם למישהו לחשוב שהבלוג הפר את הנחיות 'הקהילה' ופירסם תוכן שאסור לפרסמו. נקווה שלא ניכשל עוד...

ד. בית המשפט!

עוד פרשה שהעיבה על שמי הבלוג בכלל ועל השמיים הפרטיים שלי, ועדיין לא הסתיימה, היא תביעה שהוגשה נגדי לבית המשפט לשלום בירושלים בחודש מארס 2023. התובעת טענה כי הפרתי את זכויותיה בכך שפרסמתי בבלוג תמונה (דוממת) של הכניסה למערת ניקנור, שהיא צילמה והעלתה לוויקיפדיה, ולא ייחסתי אותה לה (התמונה יוחסה לוויקיפדיה, כמקובל, אך זה לא הספיק לה היא דרשה את שמה המפורש, אף על פי ששמה כלל לא נזכר בפרטי התמונה). התנצלותי המיידית והסרת התמונה לא הספיקו. לדבריה, זכויותיה הקנייניות והמוסריות נפגעו, ועל כך היא דורשת ממני באמצעות בית המשפט 30,000 ש"ח פלוס הוצאות.

כמובן שדחיתי לחלוטין את איומיה וטענותיה והגשתי כתב הגנה מפואר, שלא אכנס כאן לפרטיו משום שההליך עדיין מתברר. אך יידעו קוראי הבלוג במה עסוק העורך בשעות הפנאי שלו. אגב, לטענתה הבלוג נועד, לא פחות, כדי 'להשיא את רווחיו [של הנתבע] כמדריך טיולים ומרצה בקורסים בארצות מזרח אירופה ובישראל, את יחסי הציבור שלו באקדמיה ואת המוניטין שלו כ"מומחה"... 

וכל השומע יצחק. אני מקווה שהצדק ייראה וייעשה. אעדכן.

ה. אז מה היה לנו השנה? הנבחרים

כמו בכל 'יומולדת' עברתי ובדקתי מה היו הפוסטים הנקראים ביותר במהלך השנה האחרונה. לא במפתיע הנקראים ביותר היו אלה שעסקו במלחמת עזה. והנה עשרת הגדולים:

1. דוד אסף, לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב

2. דוד אסף, שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על 'החיטה צומחת שוב'

3. אביעד הכהן, המאהב הגדול: פרידה ממאיר שלו

4. יפתח מזור, שיבולי פז: על עמירם קופר שנחטף לעזה

5. עודד מיוחס, טיול בארץ על חשבון חברת ספנות כושלת, 1936

6. דוד אסף, החיטה תצמח שוב

7. דוד אסף, שׂר וגדול נפל היום בישראל: אליהו הכהן איננו

8. דוד אסף, פרידה מדן לאור

9. דוד מילגרם, בית יוסף באו: האיש והמוזיאון

10. עמוס רודנר, ברחנו אל אותן המלחמות

וכאן כמה המלצות לכתבות מרתקות ומקסימות שאולי פספסתם:

1. דוד אסף, שיר מחיי הטבע עם סוף טרגי: גלגולי 'אבא ודני'

2. דוד אסף, ילד יהודי פולני: עם מותו של שלמה אבינרי

3. דוד אסף, כאן פתחא דקרתא: היכן קבור בנימין?

4. דוד אסף, הכאב של שתי המולדות: בעקבות לאה גולדברג

5. נאוה בודק-אחירון, בעקבות 'כתה בארץ' של ע. הלל

6. איל דודסון, יהודים של פעם: נתן חבקין, חלוץ הצמחונות העברית

7. אליהו הכהן, השיר הכי אהוב: ערב בגליל

8. אבנר הולצמן, מוכרחים ממש להתאהב: דרמות הנישואים של א"ב יהושע

9. אליקים רובינשטיין, התנ"ך שלי: זיכרונות אישיים

10. דוד אסף, הכתובת הייתה על השיר: יעקב שבתאי ורחובות תל אביב 

תודה לכותבי המאמרים שתנובתם התפרסמה בשנה האחרונה: דן אלמגור, דנצ'וּ ארנון, נאוה בודק- אחירון, אמיר בן-עמרם, דותן גורן, ברוך גיאן, איל דודסון, אבנר הולצמן, אביעד הכהן, אליהו הכהן, שלמה הרציג, טובה הרצל, רמה זוטא, רון זרחי, אורי יעקובוביץ', יפתח מזור, עודד מיוחס, דוד מילגרם, דינה פורת, שלמה צוקר, עמוס רודנר, אליקים רובינשטיין. 

וכרגיל תודה לכל הקוראים שמפנים את תשומת לבי לזוטות ולדברי הבאי ושולחים לי צילומים מעניינים. לא כל מה ששולחים לי נכנס בסוף ל'היכל הנצח' של הבלוג, אבל כולם מתקבלים בברכה ובתודה. אנא המשיכו. 

תודה מיוחדת, כרגיל, לאיתמר לויתן, שליח הבלוג למשימות צילום מיוחדות, שגם מתחזק את עמוד האינסטגרם של הבלוג. ותודה לידידי נעם נדב שמכין בכל שנה ברכת יומולדת מצויירת לבלוג.

ו. זיכרונם לברכה

קרוב ל-4,000 איש ואישה מקבלים ממני בכל שבוע את המייל של הבלוג – כולם הביעו את רצונם המפורש והכתוב להיות מנויים על הבלוג. אך הזמן עובר ורבים מהם משנים כתובת ולא תמיד זוכרים להודיע לי. כמה מהם הלכו לעולמם וגם את זה איני יודע תמיד.

במהלך השנה נפרדנו כאן במאמרים מיוחדים מכמה חברים יקרים: פרופ' שלמה אבינרי, חוקר הזמר העברי ואיש המעלה אליהו הכהן, שמאמריו ליוו את הבלוג בעשור האחרון, חוקר הספרות העברית פרופ' דן לאור והסופר מאיר שלו.

ואלה שמותיהם של קוראי הבלוג הידועים לי שהלכו לעולמם בשנה האחרונה: חוקר הפולקלור פרופ' דן בן עמוס (פילדלפיה); כנרת גת (קיבוץ בארי), שנחטפה ונרצחה בשבת השחורה; ההיסטוריון פרופ' גרשון הונדרט (אוניברסיטת מק-גיל, מונטריאול); ליאורה חשין; אסנת מרדור (הוד השרון); יונה שחר-לוי (ירושלים); שדרן הרדיו שמואל שי; הדיפלומט יואל שֶׁר; הפלמ"חניק הוותיק ברוך תירוש ('בוטרוס'). מקצתם היו מוכרים לי אישית, ורב הצער.

ביקור בבית הנשיא הרצוג בעקבות פרסום מאמרו של יואל שֶׁר ז"ל (שני משמאל) בבלוג על ציור של לודוויג בלום, 2021

יהי זכרם ברוך בין שאר מתי ישראל.

ז. משמיעים על השקלים

צילום: חיים פיק

וכרגיל, כבכל שנה, זה הזמן להזכיר לכם, קוראים יקרים, שהבלוג לא נוצר מעצמו. מאות רבות של שעות עבודה משוקעות בו, ומי שמשקיע אותן הוא העורך – אני.

תמיכתכם חשובה לי. היא נותנת ערך לעבודתי ומאפשרת לי להקדיש את זמני לעבודת הבלוג, לחיפוש חומרים, לעריכה מוקפדת, להתנהלות שוטפת מול הכותבים והקוראים המנויים על הבלוג, ועוד ועוד.

אני מעתיק כאן דברים שכתבתי לפני שנה. בעניין זה, כלום לא השתנה.

הפולניה

שמירות וישועות לא תקבלו כאן, אבל תודה היוצאת מן הלב – בהחלט כן. כל השתתפות שלכם מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בלבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עמו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

אז תודה לכל תומכי הבלוג, הקבועים והחד-פעמיים, שהם בעיניי שותפים מלאים למפעל הפרטי, ועוזרים לי להבין כמה חשוב להם הבלוג וכמה הם נהנים ושמחים במעשה ידיי. 

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו הקבועה והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור איורים וביצירת קישורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה, אין מי שיטפל בזכויות יוצרים ואין מי שיענה לנודניקים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי שעות ארוכות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מנוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי.

התרומות שלכם מרגשות ומשמחות אותי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. תודה לכל התומכים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול ולהכרת הטוב.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...

יומן קריאה: שלום מאמא

איורים: נעם נדב

מאת רון זרחי

דוד אסף, אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, ירושלים: מאגנס, 2026, 432 עמ'. 

על העטיפה: נחום גוטמן, צעדים ראשונים, 1937

אמא יקרה לי, ספרו החדש של דוד אסף (בעל בלוג עונג שבת, למי ששכח לרגע), הוא המשך מתבקש לספרו הקודם שיר הוא לא רק מילים (עם עובד, 2019), ושניהם חולקים אותה כותרת משנה: פרקי מסע בזמר העברי. ואכן ספר זה, כקודמו, הוא מסע מרתק בשבילי השירים, מהגולה, מארץ ישראל ומתקופת המדינה. הוא מבוסס על ידע מעמיק של המחבר, הנובע הן מתחום עיסוקו האקדמי כהיסטוריון של יהודי מזרח אירופה בעת החדשה (בדגש על תנועת החסידות והחברה היהודית המסורתית), הן מתוך אהבתו הפשוטה לזמר העברי, שהובילה אותו בשנים האחרונות לכתיבה ולמחקר רב היקף גם בתחום זה. 

בשונה מהכרך הקודם, שפרקיו (כלשון המחבר) 'היו אקלקטיים ומוינו לחמישה שערים נושאיים', כל פרקי הכרך הנוכחי עוסקים 'בנושא אחד מיוחד: שירי זמר על אמא, וליתר דיוק, על האֵם היהודייה והישראלית'. לספר שני שערים: הראשון – 'בגולה' – על שירי זמר שאמא במרכזם, שחוברו בארצות מזרח אירופה ובשלוחותיה, בעיקר באמריקה ובארץ ישראל; והשני – 'במולדת' – ובו שירים על אותו נושא, שחוברו בארץ ישראל ובימי המדינה. 

כתיבתו של דוד אסף בתחום הזמר העברי, היא במידה רבה המשך למפעלו הייחודי של אבי מחקר הזמר העברי אליהו הכהן, שאף כתב את דברי ההקדמה לשיר הוא לא רק מילים, והלך לעולמו במהלך כתיבת הכרך הנוכחי. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של אסף כלשונם, מתוך המבוא לספר: 'נפלה בחלקי הזכות לעבוד עמו ובקרבתו כעשר שנים, לערוך עשרות ממאמריו ולפרסמם, ובעיקר ללמוד תורה מפיו ומפי כתביו'. מכאן גם המחווה היפה והמתבקשת של הקדשת הספר לזכרו של הכהן: 'יהיה ספרי מנחת זיכרון צנועה לאדם דגול זה'. 

אליהו הכהן ודוד אסף, אוגוסט 2018 (צילום: דליה הכהן)

הספר כמעט שאינו עוסק בהיבט המוזיקולוגי של הלחנים או בניתוח ספרותי של הטקסטים, אלא מתמקד בשירי הזמר כתעודות תרבותיות, המשקפות אירועים, דמויות ותקופות היסטוריות שונות, לצד מידע רב על הרקע להיווצרות השירים, דמויות יוצריהם (כותבים, מלחינים, מתרגמים ומבצעים), התקבלותם, גלגוליהם המפתיעים ועוד. על אף שהמחבר אָמוּן על מחקר אקדמי, הוא מכוון את כתיבתו לכלל שוחרי הזמר באשר הם ולאוהבי 'הסיפורים הטובים', ובהחלט מצליח להנגיש את הספר לקהל יעד רחב. 

אחד הדברים שמייחדים את גישתו של אסף בכתיבה על הזמר העברי, הוא הגדרתו המרחיבה למושג זה. התשובה המקובלת לשאלה 'מהו זמר עברי?', היא שזהו שיר זמר שנכתב בשפה העברית, בדרך כלל בארץ ישראל או במדינת ישראל, או שחוּבּר בגולה בזיקה כלשהי לארץ ישראל או לתרבות היהודית לגווניה. שירים שנכתבו בגולה, ביידיש או בלדינו, נכללים בהגדרה זו רק אם הם מוּכּרים ומוּשרים בתרגום לעברית. 

ומה לגבי שירים שנכתבו בגולה ואין להם כל זיקה לארץ ישראל, ואף אינם מוכרים ומבוצעים בנוסח עברי? אלה בדרך כלל אינם נכללים בהגדרה של 'זמר עברי', והם מוזכרים בספרות המחקר רק אם היו מקור השפעה לשיר עברי כלשהו. כך למשל מוזכר שירו של זלמן שניאור 'מאַרגאַריטקעלעך' (מרגניות) כמקור ל'רקפת' של לוין קיפניס, או שירו של מוריס רוזנפלד 'גלות מאַרש' (מרש הגלוּת) כמקור (בהיפוך התוכן) ל'פֹּה בארץ חמדת אבות' של ישראל דושמן (גילוי של אליהו הכהן). מי שרגיל לגישה זו, יכול היה לצפות שבספר החדש יוצג למשל שירו של נתן אלתרמן 'מכתב מאמא' כבסיס לדיון במקור שעליו הוא מבוסס ובהשפעתו על שירי זמר נוספים בהמשך. לא כך נהג דוד אסף, ובאופן שעשוי להפתיע מקצת קוראים. הוא התחיל את הדיון בשיר זה בפרק מיוחד שהוקדש דווקא לַשיר ביידיש, אשר היה מקור ההשראה של אלתרמן ושל יוצרים רבים אחרים, והפך אותו – לדעתי בצדק רב – לגיבור הראשי. מדובר בשיר משנת 1907 – 'אַ בריוועלע דער מאַמען' (מכתב קטן לאמא), שכתב והלחין בניו יורק שלמה שמוּלֵבִיץ, יליד פינסק. שמולביץ חיבר עשרות רבות של שירים ביידיש, אך שיר זה – שדיבר על אמא באחת מעיירות הגולה, שממתינה למכתב שלא מגיע מִבְּנה שהיגר לאמריקה – היה להיט יוצא דופן שמיליוני יהודים שרו והרגישו שנכתב עליהם. אסף דן בו על כל היבטיו וגלגוליו המפתיעים, עד לסיפור קצר של יצחק בשביס-זינגר, שהשיר ממלא בו תפקיד מרכזי. 

מהגרים מרוסיה מתקבלים בזרועות פתוחות באמריקה, 1901 (ויקימדיה)

גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש, מכלל הדיון בשירי היידיש שהובאו בספר יש אמירה ברורה בנוגע להרחבת המושג 'זמר עברי' גם לשירים שחיברו יהודים בגולה בשפת דיבורם היומיומית שלא הייתה עברית. בה במידה, יש כאן גם ביטוי לתפיסתו של המחבר את שאלת היחס התרבותי בין הגולה לארץ ישראל בכלל, שניתן לסכמה בקיצור כ'שלילת שלילת הגולה'. בין כך ובין כך, אהבתו של המחבר למורשת התרבותית והמוזיקלית של יהודי מזרח אירופה עולה כמעט מכל עמוד. 

ואכן, אין מדובר רק במחקר מדעי 'קר', אלא בחיבור שקיים בו יסוד אישי ואוטוביוגרפי מובהק של הכותב, אשר ככל אדם גם הוא תבנית נוף מולדתו. מאחר ששני הוריו נולדו וגדלו בוורשה, אך טבעי הדבר שחלקו הראשון של הספר, 'בגולה' מוקדש ברובו לשירים ביידיש ונפתח בממואר אישי מרגש של המחבר על אימו-שלו ('אמא יקרה שלי'). אולי יהיה ספר זה גם דוגמה מאתגרת לספרים ולמחקרים נוספים על הזמר העברי במובנו הרחב, שיוקדשו לשיריהן של תפוצות ישראל האחרות, בשפות השונות שהיו נהוגות בהן, מתוך זיקה דומה לשורשי משפחתם של הכותבים. 

המפגש עם השיר 'אַ בריוועלע דער מאַמען' מזַמֵן לקורא חוויה מעשירה ומרגשת, קודם כל בזכות ההיכרות עם השיר עצמו ולחנו, אך לא פחות מכך מן המסופר על גלגוליו והשפעתו העצומה על בני תקופתו ועל יוצרים רבים בדורות שאחריו. דוגמה לכך היא שירו של המשורר והמחזאי אהרן צייטלין, בנו של הוגה הדעות הנודע הלל צייטלין, שבנעוריו עבר עם משפחתו לוורשה, ובמקרה שהה בניו יורק כשפרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה בידי הגרמנים. חייו ניצלו, אך כל בני משפחתו נספו בשואה, ובשיר שכתב ב-1945 ביידיש ונקרא 'וואַרשע אין 1912' (ורשה ב-1912), הוא מספר על הגרמופון שאי אז השמיע בוורשה – בבית פרטי או בחנות שמכרה תווים וכלי נגינה – את שירו של שמולביץ 'מכתב קטן לאמא'. השיר מסתיים בפנייה של המשורר, כביכול לאותו גרמופון (אמצעי ההפצה החשוב ביותר של שירי זמר באותה תקופה): 

גְּרָמוֹפוֹן וַרְשָׁאִי / מִשְּׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה / עַד אֵלַי הִגִּיעַ / קוֹל בִּכְיְךָ הָרוֹגֵשׁ / בִּשְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ./ עָלַי לוֹמַר לְךָ / מִמְּקוֹם מוֹשָׁבִי בִּנְיוּ יוֹרְק שֶׁכְּבָר / לֹא נוֹתַר דָּבָר.

ובשורות האחרונות מובעת פעם נוספת, וביתר שאת, התובנה המרה של האובדן: 

בְּכָל מְאוֹדֵנוּ הָיִינוּ רוֹצִים לִשְׁלֹחַ / מִכְתָּב עַל פְּנֵי הַיָּם / מִכְתָּב לְאִמָּאלֶ'ה אֵי שָׁם,/ אֲבָל / אֵיפֹה אִמָּא? (תרגום: רחל שליטא).

הנה ההקלטה המוקדמת ביותר של השיר, מ-1908, בפיו של המחבר והמלחין, שלמה שמולביץ:

גלגול רחוק יותר של השיר וברוח דומה, הוא שיר קינה של אבות ישורון על בני משפחתו שנספו, אשר נכתב בישראל, בעברית, למעלה מארבעים שנה אחרי כן. המשורר, שעלה לארץ ב-1925, מיעט מאוד לכתוב לאימו ולבני משפחתו שנשארו בגולה, ומיאן להקשיב להפצרותיהם הרבות. לימים ייסר את עצמו על שתיקתו, ואת תחושותיו הקשות ביטא באמצעות 'מכתבים' שלא נכתבו ולא נשלחו: 

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת, 

וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ? 

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,

וְאִישׁ לֹא חַי?  

את הכתיב המוזר של המילה 'איננו' ללא האות ו' המסיימת, מסביר אסף כ'ביטוי סמנטי לחוסר יכולתה של השפה להכיל את האַיִן המוחלט שחש המשורר נוכח אובדן בית ילדותו על יושביו'. רבות האבחנות מסוג זה הזְרויות בדפי הספר ומסייעות לקורא לא רק להבין את הטקסטים כפשוטם, אלא גם לעמוד על הקשרם הרחב ולהתחבר אליהם רגשית. 

בדומה לכך ילמד הקורא כיצד אימץ שמואל פֶרְשְׁקוֹ (מלחין 'באב אל-ואד', 'רבותי ההיסטוריה חוזרת' ועוד) את מנגינת הפזמון משיר היידיש של שמוּלביץ ללחן שחיבר ל'מכתב מאמא' של אלתרמן, במטרה להבליט את הקשר בין 'אַ בריוועלע דער מאַמען' ('מכתב לאמא') לבין שירו של אלתרמן ('מכתב מאמא').  

דוגמה נוספת היא השפעת 'מכתב מאמריקה', שירו של מארק ורשבסקי (מחבר השיר הנודע 'אויפֿן פּריפּעטשיק'; חדר קטן צר וחמים), על דורות של מחברי שירי מכתבים בגולה ובארץ ישראל (בדרך כלל של האם לִבְנה הנמצא במרחקים, או של הבן לאמו שנותרה מאחור), ואיך הוא עצמו הושפע משיר קודם, מפורסם מאוד, של הסופר שלום עליכם, 'שלאָף, מײַן קינד' (נום ילדי), המוּכּר מתרגומו הנפלא של יעקב שבתאי ומביצועו של ליאור ייני:

נוּם יַלְדִּי, זְהַב פַּרְוַיִם, / נוּם מַלְאָךְ שֶׁלִּי,

אוֹצָרִי, יְפֵה עֵינַיִם, / נוּמָה עוֹלָלִי.

 

עַל יָדְךָ אִמְּךָ יוֹשֶׁבֶת / שָׁרָה וּבוֹכָה,

אֶת אֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֶׁבֶת / פַּעַם עוֹד תֵּדַע.

בדיון הנרחב והמעמיק על שירו של איציק מאנגר 'אויפֿן וועג שטייט אַ בוים' (על הדרך עץ עומד), הפותח את חלקו הראשון של הספר, אנו מתוודעים למקורו העממי ביידיש וכן להשפעותיו הרבות, המגיעות עד אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, חנוך לוין ואפילו אריק איינשטיין. 

 

בשיר זה – שהוא אוניברסלי במהותו ויכול להתאים לאם הדואגת לבנה בכל תרבות ובכל זמן – ארץ ישראל איננה מוזכרת כלל, אף על פי שבמקורו העממי, שמאנגר הכיר בלי ספק, מופיע המשפט: 'נוסע יהודי לארץ ישראל'. לעניין זה מצטט אסף את דב סדן, שקבע כי אין כל קשר בין השיר העממי לבין הציונות או אפילו לחיבת ציון, מפני שמדובר בו בעלייה מסורתית לארץ, כפי שהייתה מאז ומעולם. על רקע בירור הקשרו הלאומי של שיר העם, מאלפת אבחנתו של אסף על האופן שבו רמזה נעמי שמר בתרגומה לשירו של מאנגר על הפנייה למזרח, לעבר ארץ ישראל, שכאמור אינה מוזכרת בנוסח המקורי ביידיש: 'אֶל דָּרוֹם וּמַעֲרָב, וְאוּלַי מִזְרָחָה' (במקור מאנגר מתאר שלוש ציפורים שפונות למזרח, שלוש למערב והנותרות דרומה).  

בחלקו השני של הספר, 'במולדת',  נחשף בין השאר סיפור חיבורו של השיר 'בואי אמא', שכתבה לאה נאור על פי מנגינת שיר רוסי שהיא כלל לא הכירה את מילותיו. רק מאוחר יותר התברר לה שגם במקור הופיעה אמא, אומנם בהקשר אחר לחלוטין. אסף מציג את המקור הרוסי ואת הרקע לכתיבתו, ומבחין בדמיון ובשוני בין שירה של נאור לבין 'בואי רוח' – הנוסח העברי שחיבר יעקב שבתאי לאותו לחן כשנה לאחר מכן, עבור המופע המצליח 'הלוך הלכה החבריא'. 

פרק מורכב ומרתק, הכתוב כתעלומה בלשית הבאה לבסוף על פתרונה, מוקדש לשירם של דן אלמגור ומשה וילנסקי 'חיימקה שלי' – שיר שהגדיר מחברו אלמגור כשיר האולטימטיבי על אמא יהודייה. אם בדרך כלל מדובר על גלגולו של שיר מן המוקדם למאוחר, הרי שבמקרה זה אלו הם גלגולים לאחור, כאשר בכל פעם שנדמה כי הגענו למקור, מתגלה מקור מוקדם ומפתיע ממנו, עד הרגע שבו נחשפת הבדיחה הסקוטית שממנה התחיל הכול... 

כמו בספרו הקודם, שבו אירח אסף מחַבּר נוסף (אביעד תאני, שותפו למחקר גם בספר זה, שכתב את הפרק על 'פזמון ליקינתון'), כך גם כאן זימן אסף אורחת תחת צל קורתו. פרק חשוב בספר, על דמות האֵם בשיריה של נעמי שמר, נכתב בידי המוזיקולוגית ד"ר תמר זיגמן. חלקו הראשון של הפרק מוקדש לשיר 'חורשת האקליפטוס', ודרך סיפור היווצרותו והרקע לכתיבתו מתואר גם סיפור ילדותה והתבגרותה של נעמי שמר (אז בשם נעוריה ספיר) בקבוצת כנרת. דגש מיוחד ניתן לדמות אימהּ, רבקה, ולקשר העמוק שהיה בין השתיים, שבא לידי ביטוי גם בשיר האינטימי והפחות מוכר 'דיוקן אמי', אשר נכתב בשנת 1983, עוד בחייה של האם: 

וּבְאֵין קָמֵעַ לִי אוֹ נֵר

דְּיוֹקַן-אִמִּי עָלַי שׁוֹמֵר

הוּא מִגָּבוֹהַּ כְּמוֹ מַקְשִׁיב

וְאֶת הַמַּנְגִּינָה מַכְתִּיב 

הנה נעמי שמר שרה את 'דיוקן אמי' (הקלטה מ-1983, ליווי בפסנתר של רפי קדישזון):

לספר מצורפת ביבליוגרפיה עשירה ובעלת ערך רב למחקר ולהעמקה בתחום הזמר העברי, רשימת מפורטת של מקורות האיורים והציטוטים לפי הפרקים השונים, וכן מפתחות אלפביתיים לכל שמות האנשים ולכל השירים המוזכרים בספר. אי אפשר שלא להתרשם מן העריכה המוקפדת, מאיכות ההדפסה ומבהירותה, ומן השפע הרב של איורים מאירי עיניים מכל הסוגים, בצבע ובשחור-לבן, שהופכים את הקריאה לחוויה מענגת גם מההיבט האסתטי והוויזואלי. מוצלח במיוחד הוא עימוד השירים ביידיש לצד תרגומם לעברית בניקוד מלא, המאפשר גם למי שאינו שולט בשפה לעקוב בנוחות אחרי המילים ולהבינן תוך כדי האזנה לשירים ברקע.

הספר מומלץ מאוד לשוחרי הזמר העברי ואוהביו (ומי מאיתנו אינו כזה?), לאוהבי היסטוריה יהודית בכלל ומורשתם של יהודי מזרח אירופה בפרט, ולקוראי הבלוג, שמכירים ואוהבים את סגנון כתיבתו הידעני והאירוני של דוד אסף. 

___________________________________

גרסה מורחבת של רשימתי, 'האם היהודייה והאם הישראלית, מצא את ההבדלים', שהתפרסמה בהארץ, תרבות וספרות, 26 ביוני 2026, עמ' 4.

פרופ' רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. נמנה בעבר עם סגל ההוראה במדרשה למורים למוזיקה שבמכללת לוינסקי לחינוך ron.zarchi@gmail.com